ספר התשב"ץ· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן
חלק רביעי
חלק א
תשובה א
שאלה א:
תקורט לחברנו המשכיל הנבון ה"ר סלימאן אלחאמי יצ"ו
תורף השאלה אלמנה שמת בעלה והיא נזונת עם היתומים בבית בעלה ויש לה בגדים שהיו למלבושיה משל בעלה והיו מונחי' בחדר א' לפנים מחדר אחר והיו הבגדים ההם תלויים ביתד על הכותל ורוב תשמיש' הוא בחדר החיצון ושם היו שוכבין בלילה והאשה ההיא קמה בעוד לילה ובני הבית שוכבים ולקחה בידה דליקה אחת מהעצי' ונכנס' לחדר הפנימי ושרפה הבגדים ההם בפשיעתה כי אחזה בהם האש מהדליק' שהכניס' בידה ולא נודע הדבר עד למחר ועתה תודיענו בבירור אם האלמנה חייבת בבגדים ההם שנשרפו בפשיעתה אם לאו.
תשובה: הנראה לנו בזה כי האלמנה הזאת היא חייב' בתשלומי הבגדים הנשרפי' גם אם לא הכניסה בידה לשם רק נר אחד או פתילה אחת ועשתה פועל כזה היתה חייבת בהיזק שיצא מתחת ידה לפי שאדם מועד לעולם כדתנן פ"ב דב"ק (כ"ו ע"א) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' וקי"ל כההיא מתני' וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ואחת מארבעה אבות נזיקין היא הבערה ואין בדינ' חצי נזק רק נזק שלם לפי שכל ענייני האש הם מועדים בנזק ואפי' השולח את הבערה ביד חש"ו דאע"פ דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים אמרי' בגמ' (שם נ"ט ע"ב) ה"מ שמסר להם גחלת ולבבוה שדרך הגחלת להכבות קוד' שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו וכ"ש האשה הזאת שהכניסה בידה הדליקה מלובבת ולא נתנה דעתה לשמור את הבית ואת הכלים וכ"ש שהבגדי' ההם לא היו טמוני' תחת שום דבר רק תלויי' ביתד גלויי' לעין כל א דגם אם היו טמוני' ומכוסי' הית' חייבת בהם דהא קי"ל דמדליק (שם ס"א ב') את הבירה של חבירו משלם כל מה שבתוכה וכו' וגדולה מזאת אמרו (שם ס"ב ע"ב) בגמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי וכו'. הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפי' נר חנוכה דברשות ב"ד ומצוה קעביד אפ"ה חייב דהיה לו לישב ולשמור דאין הלכ' כר' יהודה דפטור בהנהו דברשות קעבדי אם הזיקו אלא הלכה כרבנן דאמרי כל הני דאמרי' דאית להו רשותי' למיעבד אם הזיקו חייבין בהזיקן כמו שהביא הרמב"ם ז"ל דיני' אלו פי"ד מה' נזיקין והטור בח"מ סי' תי"ט וא"כ האשה הזאת אף אם לא הכניסה בידה הבערה בוערה רק פתילת דקה כדרך כל הארץ היה לה להשמר בעניני הבית וכ"ש במה שהכניסה בידה הבערה עד שעבר' מעברה והי' מה שהי' שגגה הזאת עולה זדון היא. ב וזה ההזיק הוא גדול יותר ממה שכת' הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' אישות שכתב האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה וכו'. וכבר חלקו עליו בין שעת מלאכת' לשלא שעת מלאכת'. והרי האשה הזאת יצאה תקלה זו מתחת ידה בתכשיטין אלו בלא שעת מלאכת' בודאי שחייבת בפשיעה זאת לדעתי גם אם הי' בעלה קיי' לפי שלא פטרו אותה אלא מכלי' ששברה בשעת מלאכתה הואיל והיא עושה מלאכה באותם כלי' ונפלו מידה ונשברו ואפ"ה מן הדין היתה חייבת בהם מן הטעם האמור דאדם מועד לעולם אלא משום שלום הבית שאם תחייב אותה בשבירת כלים בשעת מלאכת' נמצאת נמנעת וכו'. ויבואו לידי קטטה ומריבה אמנם שלא בשעת מלאכה איכא למימר דחייבת היא בפשיעה כשאר אינשי דעלמא וכ"ש בנדון דידן שאין הדין עם הבעל אלא עם היורשים י"ל דליכא האי טעמא דשלום הבית דהיא חייבת בהם אף אם שברה בשעת מלאכה דאין לנו לחזר אחר שלומם ויעמוד הדין על כנו. כההיא דאמרי' בריש פ' אלמנה נזונת (כתובות צ"ו ע"א) א"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לאלמנה טעמא מאי אמרי רבנן מציאת אשה לבעלה משום איב' הכא תהוי ותהוי. והביאה הרי"ף ז"ל וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. הנך רואה כי בענין המציאה לגבי הבעל עברו על הדין ונתנו אות' לבעל משום שלום הבית. גם אם אינו מן הדין אמנם אם היורשים העמידו הדין על אמתתו ואמרו תהוי איבה בינייהו ותהוי הכא נמי מאחר שלא פטרוה מכלי' ששברה וכו'. אלא משום שלום בעלה לגבי יורשי' לא אמרי' הכי ויקוב הדין את ההר ואם תהיה איבה בניה' תהוי ותהוי. וגם לדעת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל ואמר דטעמא הוי משום שמירה בבעלי' היינו עם הבעל עצמו לפי שהוא שכור לה בכל שעה אבל היורשי' אינם שכורי' לה וכבר חלקו עליו ז"ל ואמרו שלא מן הדין הוא אלא משום שלום הבית ושלום על ישראל. זה הוא הנראה לעניות דעתי בזה. שלמה ס"ט בכה"רר צמח דוראן נר"ו.
תשובה ב
אל קלעאי לתלמידנו ה"ר מדרכי אברהמי י"ץ
שאלה ב: שאלתני בני על ענין גדי שנשחט שנסתפקת' בו אם עברו ח' ימים ללידתו אם לאו ורצו לאוסרו מספק זה קצת בעלי תורה ואתה נסתפקת בזה ודעתך להתיר.
תשובה: מבורר הוא בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קל"ו ע"א) דלא הצריכו ח' ימי' אלו אלא מספק נפל וא"כ אם ידוע לנו שכלו לו חדשיו דהיינו ה' חדשים לדקה ותשעה לגסה כמו שמבואר בפ"ק דבכורות (ח' ע"א) הוא מותר אפי' בן יומו א' דבית הרח' אין בו משום רסוק איברי' כדפשיט לן בחולין בפ' ואלו טרפות (נ"א ע"א) לפי' ר"ת ודלא כפירש רש"י ז"ל וא"כ הגדי הזה שנסתפקת' בו י"ל שהוא מותר מטע' ס"ס דק"ל בכולהו דוכתי דס"ס מותר אפי' בדאוריית' דהא גדי זה ספק אם יש לו ח' ימים אם לאו ואם יש לו הרי הוא מותר ואת"ל אין לו ח' ימי' שמא כלו לו חדשיו כ"ש שאמרת' בגדי הזה שרבו בני אדם האומדי' אותו שהוא בן ח' ימי' מאות' האומדי' שאינו בן שמנה. ואע"ג דהרשב"א ז"ל כ' בתשובה שאין סומכין על העכו"ם בגדיים קטנים הנלקחי' כשאומר שהם בני ח' ימי' מכלל דהוא ז"ל מצריך ראיה שיש לו ח' ימי' י"ל דלא אמר הרשב"א ז"ל דברי' אילו אלא בגדי קטן כל כך דלית ליה הוכחה שהוא בן ח' ימים אלא ע"פ העכו"ם ולא סמכינן עליה דפיה' דבר שוא אבל בנ"ד שקצת בני אדם אומרי' שהוא בן ח' ימים לפי אומדנא דידהו ואע"ג שקצת אומרים דעדיין אין לו ח' ימים לפי אומדנא דידהון הו"ל ס"ס כדאמרינן ומותר וכ"ש שמצינו לקצת גאוני' ב' שאמרו דלא בעינן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילת חולין אפי' בן יומו מותר כמו שכתב אורחות חיים ואע"ג דלא קי"ל הכי ה"מ בודאי אבל בספק עבדינן כוותייהו כ"ש בס"ס וא"כ אין לאוסר טעם ישר. וטעם המתיר יכשר. וכחו יישר נאם הצעיר שלמה ס"ט בכמ"ר צמח דוראן נר"ו.
תשובה ג
מלייאנא לה"ר מכלוף בעבון י"ץ
שאלה ג: שאלתני ידידי על חתיכות מהכרס שלא נמלחו ומלגו אותם במי' חמין להסי' מהם השער אי חיישינן להו ולכלי שנמלגו בו משום דם אם לאו.
תשובה: בפ' כל הבשר (חולין קי"ג ע"א) אמרי' א"ר משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעי' תרגמא אכרכשא ומיעייא והדרא דכנתא. ופרש"י ז"ל אין מחזיקין דם וכו'. אינם בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. הדרא דכנתא דקין שסביב הכנתא ומיעייא הקבה והכרס ושאר הדקין. וכרכשא טבחייא. וכ' המרדכי ז"ל הה"נ אם נמלחו בקערה שאינה נקובה שרו. וכ' עוד ראב"ן ז"ל שהראשונים לה היו מולחין כרס של בהמה קוד' תשלומו לגרו' השער משום שלא היו מחזיקין בו דם. והר"ן ז"ל בשם ר"ת ז"ל כ' שהכרס אינו בכלל המעייא דאמר רב משרשיא ומחזיקין בו דם והביא ראיה הוא ז"ל שהרי אמרו (חולין נ' סע"ב) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אם אין עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה מכלל דאית ליה דם וחלקו עליו בזה ואמרו בודאי דם מועט אית ביה וכלהו מעייא ג"כ בודאי יוצא מהם דם ע"י חבורה אבל אין בהם דם כ"כ שיתפרש מהם בבשול והו"ל דם האברים שלא פירש. וכן המליחה ג"כ לא תוציא מהם רק המוהל ולפ"ז גם החתיכות עצמם והכלי שנמלחו בו מותרי' אחר שהחתיכות היו מנוקרים משמנם דשמנם בודאי אית בי' משום דם ודבר זה הוא מבורר בדברי הפוסקים ז"ל ולמבין די בראשי פרקי'. ממני הצעיר שלמה דוראן ס"ט.
תשובה ד
שאלה ד: נשאלתי מתלמידי יש"צו. וז"ל יורנו מורנו נר"ו לא יכבה לעד אמן. על מאי דחזינן דעבדי קצת מבני אדם כשיהי' להם בן חולה ומתרפא מחליו הם עומדים בפני ס"ת ומברכין ברכת הגומל על רפואת הבן כי חששת' שמא הויא ברכה לבטלה אחת שלא נתקנה ברכה זו אלא לחולה עצמו או י"ל לא הויא ברכה לבטלה מאחר דטובה רבא אית להו ברפואת חולה זה עכ"ל ישמר' האל.
תשובה: בני ותלמידי רעי ודודי הש"י ב"ה יקימכם לו לנחלה. עד היותכ' לשם ולתהלה. בפ' הרואה (ברכות נ"ד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות וכו'. עד רב יהודה חלש על לגביה רב חנא בגדתא' ורבנן אמרי לי' בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי והאמ' אביי וצריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה וכו' והעמידוה הפוסקי' ז"ל בשענה אמן אחריה' וגם העמידוה בשאמרו שם ומלכות שאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן וכ' הרב רבינו חננאל זלה"ה למדנו משם שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א"צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם עשרה צריך לברך הוא פעם אחרת. ונראה שהם יכולי' לאומר' אפי' בלא עשרה אע"פ שאין החולה נפטר בה מפי מורי נר"ו עכ"ל מבורר מדבריו ז"ל כי אנשים אחרים יכולים הם לברך ברכה זו להודות לאל על רפוא' החולה כ"ש האב על רפואת בנו. גם מדברי הרב בעל הטורים ז"ל יראה שיכולין אחרי' לברך על רפואת חולה אדם אחר שכ' בסי' רי"ט ופירש א"א ז"ל אע"ג דשמע יוצא בשמיעה וכו' עד לכך הוצרך הוא לענות אמן ולא חשיב ברכה לבטל' כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחין על הטוב' שמזמין להם וכו' הנה נראה מדבריו ז"ל שאחרי' יכולי' לברך ברכה זו אלא אם ענה החולה אחריהם אמן נפטר גם הוא מלברך ואם לא ענה אמן צריך לברך פעם אחרת והם לא הויא להו ברכה לבטלה לפי שהם נתכוונו לתת שבח והודאה למקום וכו'. וכ"כ הגאון מוהר"י קארו ז"ל. וממה שכ' רבי' ז"ל דלא חשיב וכו' א יש ללמוד על קצת אנשים שנוהגים כשיולדות נשותיהם הם עומדי' ומברכין ברכת הגומל דלא הוייא ברכה לבטלה וכו' דכשם דרב חנא בגדתא' ורבנן וכו' א"כ נראה לדעת הגאון ז"ל שדעת רבינו בעל הטורי' הוא שיכולין אחרי' לברך אם יש להם טובה והנאה ברפואת חולה זה ואע"פ שהביא הגאון מוהרי"ק ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שנראה ממנה דלא ילפינן מההיא דרב חנא בגדתאה ורבנן אלא אם החולה הוא רבו של המברך וא"כ אחרי' אינן יכולין לברך ברכה זו כדמוכח בתשובת הרשב"א ז"ל. אני אומר לא דמי שאני הכא דבנו חשוב כגופו ויותר מגופו וא"כ בודאי הרשב"א ז"ל והגאון ז"ל שפסק כוותי' מודים הם בנד"ד וכ"ש דבנו קטן אם הי' מת לא היה מת רק בעון אביו כדאמרי התם (שבת ק"ה ע"ב) מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתי' כשהם קטני' כדי שיבכה וכו' וכן מוכח בכמה דוכתי דבני' קטנים מתי' בעון אבותיהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' תשובה וז"ל יש חטא וכו' או בבניו קטני' שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות דקנינו הן דכתיב איש בחטאו יומת עד שיעשה וכו'. א"כ שייך הכא בטוב לברך על רפואת בנו דכ"ש מהרב לתלמיד לאב ובן דגופו הוא ולא מנע הרשב"א ז"ל מלברך רק קרובי' ואהובי' אבל בנו קטן דגופו הוא ויש לו חובה במיתתו יותר ממיתת עצמו בודאי מברך עליו. ומיהו אם הבן הוא גדול ויכול לברך ע"ע ואם היה מת בחטאו יומת י"ל לדעת הרשב"א ז"ל שאין האב יכול לברך עליו ברכת הגומל ואנו רואין שלא נהגו מנהג זה רק על הקטני' על כן מנהגם הוא טוב ואתם בני ידידי ה' ישמרכם מקטוב. ועליכם תבא ברכת טוב. כחפץ אביכם ילדכם.
תשובה ה
מוסתגאניס ה"ר היים סבעון י"ץ
שאלה ה: עיינתי בשאלתך אשר שאלת ממני בענין הסופר אשר תייג הקוץ של יו"ד לאחר כתיבת הפרשה של תפלין האם יקרא כתובה שלא כסדרה אחר אשר קוצו של יו"ד מעכב כדאמרי' בהקומץ (כ"ט ע"א) או י"ל כיון שהיו"ד נכתב בצורתו כתיקון ספר תורה התג אשר נעשה אח"כ הו"ל כשאר תגין הנעשים אחר תשלום הכתיבה.
תשובה: הנה כ"ת יודע כי כתיבה שלא כסדרה פוסלת בתפלין ומזוזות משא"כ בס"ת כדאמרינן התם (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) תולין בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות דבעינן בהו והיו שיהיו נכתבין כסדר וכו'. והפוסקים ז"ל דייקו מזה ואמרו מהכא משמע תלייה דוקא מפסיל אבל לתקן אות בעלמא שפיר דמי דלאחר הכתיבה יכולין אנו לתקן צורות האותיות ולישבם היטב וליכא קפידא בדבר זה א אבל בודאי אם האות הנתקן היה דומה לאות אחרת ובתיקונו עתה חזר לאות אחרת כמו שעשה דל"ת בצורת רי"ש ותיקן אותה להחזירה דל"ת ברור הדבר כי כתיבה זו היא שלא כסדר ומיפסל בכך. וגם אם עשה הרי"ש דל"ת וגרר העוקץ של הדלי"ת וחזר רי"ש בודאי מיפסיל בכך דהו"ל חק תוכות ופסול אפי' בס"ת כאשר הכל מבואר במקומו ולחכם כמוך די בראשי פרקים. ועתה לנ"ד לענין קוצו של יו"ד לא נעלם מעיניך המחלוק' שנפל בין רש"י ור"ת ז"ל בפירוש קוצו של יו"ד לדעת רש"י ז"ל קוצו של יו"ד הוא רגל ימין שהוא כפוף ועליו אמרו אפילו קוצו של יו"ד מעכב. והקשו התוס' ז"ל ואמרו דרגל ימין בודאי ופשיטא שהוא מעכב לפי שהוא גוף האות ומאי אפילו דאמרינן ביה לכך פירש ר"ת ז"ל דקוצו של יו"ד היינו ראש שמאל שצריך שיהא כפוף למטה. הנה נראה לדברי הכל שהיו"ד צריכה להיות רגל הימין כפוף והוא מכתיבת היו"ד עצמה. וגם מה שפירש ר"ת ז"ל שראש שמאל ג"כ יהי' כפוף כן פסקו כל הפוסקים ז"ל לפי שהוא ז"ל הביא ראי' מההיא דאמרי' בפסיקתא מפני מה יו"ד יש לה נקודה אחת למעלה ואחת למטה רמז לרשעים שיורדים וכו' ועתידין לעלות וכו' משמע שצריך להיות ליו"ד בראש שמאל כפיפה למעלה ולמטה. וכן כתב מהר"י קולון ז"ל וז"ל ועל דבר קוצו של יו"ד פשיטא שיש לחוש לדברי ר"ת כיון שהביא ראיה לדבריו וכו'. נמצא שצור' היו"ד עצמה לרש"י ור"ת ז"ל הוא על זה האופן ואם לא נעשית על זה האופן בתפילין ומזוזות אינו יכול לתקנה לאחר שכ' אות אחת אחריה דהויא ליה כתיבה שלא כסדרה. וכמו שכתב מהרי"ק בשם האגור וכשעשה היו"ד על הצורה הנזכר בודאי הוא שדי לו בכך וכשמתקן אח"כ לתייג קוץ התחתון והעליון ולתקנם היטב לעשותה כצורה זו י' אין קפידא אבל הגאון מהרי"ק ז"ל כ' בשם מהר"י אסכנדראני ז"ל שגם אם קוצו של יו"ד מעכב כדברי ר"ת מ"מ בתפילין ומזוזות אם לא עשאו לא פסל מאחר ששם יו"ד עליה אפילו בלא אותה קוץ שבצד שמאל אבל ברגל שבצד ימין אם לא עשאה מתחלה אין לתקנה אח"כ בתפילין ומזוזות משום שאינו נקרא יו"ד בלא אותו רגל ונמצא כותבן שלא כסדרן עכ"ל ז"ל. ולע"ד נראה דלא אפשר להעמיד דברים אלו אלא אם עשאה בשום הכירא לרגל שמאל על דרך הצורה הנזכר אבל אם לא צייר לה בשום רמז י"ל שהיא פוסלת בתפילין ומזוזות כלומר לתקנה אחר כתיבת אות אחת אחריה ויותר מזה התירו ז"ל דאפי' כתב אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן והם קרובים בחבורם עד שקודם תיקונם תינוק דלא חכים ולא טפש קרי לה צד"י מותר לחברה ולתקנה ולא הוה ליה כתיבה שלא כסדרה כ"ש הכא שהיו"ד נעש' כתקנו כמו שיראה מדבריך שהסופר עשה היו"ד כתקונו דהרי בא בלשונך או י"ל כיון שכתב היו"ד כתקונה כמו בס"ת חסרון קוץ לא הוי חסרון וכו' והיו"ד של ס"ת הוא בודאי נעשה על הצורה הנזכר ואם לא עשאה כצורתה היא פסולה. והנני תמה מדבריך באומרך או י"ל כיון שכותב היו"ד כתיקונ' כמו בס"ת חסרון הקוץ לא הוי חסרון וכו'. יראה מדבריך שלא אמרו ז"ל קוצו של יו"ד מעכב רק בתפילין ומזוזות ומהיכא תיתי למר האי סברא כי בודאי על שלשתם נאמר ומה שהוא פוסל בזה הוא פוסל בזה חוץ ממה שהוא מפורש שהוא התלייה כדאמרי' מטעם והיו וכו' ואחר אשר אתה מודה שהסופר כתב מתחל' היודי"ן כמו בס"ת א"כ עשה רגל הימני וראש השמאלי ומה שמתקן אח"כ הוא תקון בעלמא ומעשיו ישרים. ותפיליו ומזוזותיו כשרים. ובזה די לפי העת והשעה. שלמה דוראן ס"ט.
תשובה ו
בסכרא לנבון וחכם ה"ר נתן זמור י"ץ וחביריו י"ץ
שאלה ו: האחים י"א. הלא לכם לדעת כי נדרשנו לשאלתכם להשקיט המחלוקת והמריבה מביניכם ואמרנו אולי ב"ה בהגיע לכם דברינו יתווך שלום ביניכם וכל קהלכם הנכבד איש על מקומו יבא בשלום.
אמרתם בשאלתכם כי בת ר' יוסף שודאכא היא נשואה לר"י חאגג היום י"א שנה ולא ילדה והוא הלך למקום אחר ונשא אשה אחרת על אשתו בלא רצונה ואתם מנהגכם לכתוב בכתובה שלכם שלא ישא אשה אחרת על אשתו וכו'. ואם לא זכה ליבנות ממנה בבן ובת חיים וקיימי' ורצה לישא אחרת יגרשנה בגט כשר לאלתר ויתן לה מה שהביאה מבית אביה לבד. ואמרתם עוד שר' יהודה הנזכר אינו יכול להספיק מזונות שתי נשים ולזה הוצרך לפטור את הראשונה בגט אמנם רצה לאסור אותה על קצת אנשים שלא תנשא להם. עוד אמרתם כי כשנשא האיש הנזכר באלקלע"א אשתו השנייה כתב לכם לבס"כרא ואמר לכם כל אשר יגזור עלי הדין ב"ה בהסכמת חכמיכם ישצ"ו לפי מנהגכם הנה אני מוכן ומזומן לעשות ואין לנטות ימין ושמאל ואתם ישמרכם האל פסקתם לאשה מזונות כפי העת והזמן והוצאתם מתחת ידה קצת מנכסי הבעל והנחתם קצת בידה ועכשיו הבעל הוא מערער על מעשיכ' גם שלח אלינו כתב והוא טוען כי פסקתם לה מזונות יותר מדאי גם מסרתם בידה נכסיו לבד מה שהביאה מבית אביה. עוד בא בשאלתכם אם האיש חייב במזונות אשתו עד שיגיע הגט לידה או נתבטלו המזונות מעת כתיבת הגט אף אם נתעכב ביד השליח בדרך זמן הרבה. עוד בא בשאלתכ' כי הבעל הוא מערער על כסות של חול שלא רצה ליתן לה אלא מה שהיה עליה בשעת קבלת הגט וגם ראינו כ' הבעל בענין זה ואמר שהתכשיטין אשר היו לשבתות וי"ט לבשה אותם בחול כדי להפסיד הבעל וגם טען הבעל כי האשה איבדה כל כליו הנמצאים אתה בבית אלו הם דברי התעצומות אשר הגיעו לפנינו משתי הכתות ושאלתם אתם מה משפטן.
תשובה: לראשונה י"ל ראינו לפי הדין והאמת כי הבעל הוא מחוייב לגרש האשה הזאת. אם מצד התנאי המוטל ביניהם הכתוב בכתובה שלא ישא אשה אחרת כפי מנהגכם וכל הנושא אשה לפי מנהג מקומו הוא נושא וזה אפי' נשא בסתם וכ"ש מנהג וכתוב בכתובה. א ואם מצד דלא קים ליה בסיפוקייהו. הנה הריב"ש ז"ל כ' בתשובה שאם הוא עני ולא יכול לפרנס שתיהן יכולה הראשונה לעכב עליו מלישא אחרת עליה או יוצא ויתן כתובה והביא ראיה מהא דאמרי פר' הבא על יבמתו (פ"ה ע"א) הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וכו'. רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר לי' בסיפוקייהו ופסק הרי"ף ז"ל שם הלכה כרבא. וכן הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' אישות והרא"ש ז"ל בפסקיו והטור סי' קנ"ד כתבו שמפני מועט הפרנסה חייב הבעל לגרש וראייתם מהא דאמרינן בפרק המדיר (כתובות ע"ז ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' אייתוה לקמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון וגם כי יש מהפוסקים ז"ל שפסק הלכה כסתם משנה הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אישות פסקו כשמואל דאמר יזון או יוציא וכ' א"ז ז"ל שאם מפני חיי שעה כופין אותו להוציא על אותם דברי' הנזכרי' בפרק המדיר כ"ש חיי עול' דעל פת לחם יפשע גבר. ב גם מטעם אחר חייב הבעל הנז' להוציא האשה הנז' במה שראינו מכתביו וטענותיו במה שהוא חושדה בדברים אחרי' והוא מאמת את הדברים ולפי דבריו שווייא לנפשי' חתיכא דאיסורא כי דבריו בענין זה לא מראש בסתר וא"כ לפי דבריו אסורה היא לגבי דידיה וחייב הוא להוציאה ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר ג אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא ברצונה דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין כ"ש שיש פנים שסבורני לומר אפי' אם תתרצה היא בתנאי לקבל התנאי בי דינא לא שבקינן ליה למיעבד תנאה שכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשוב' וז"ל וכל שחייב לגרש אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט עכ"ל ז"ל. ובנד"ד אחד מהטעמי' שהזכרנו שהוא מחוייב מצדן לגרש הוא דשווייא אנפשיה חתיכא דאסור' וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר דא"כ מה כח ב"ד יפה ומה הועילו חכמים בתקנתן.
ד ואל השניה מענין טענת הבעל על עניני המזונות. אני תמיה מהב"ד יצ"ו מי הכריחם ליכנס בזה לפסוק לה מזונות מחדש ראשון שהלך לה הבעל והלא חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן שלשה חדשי' דאפילו לאחר ג' חדשי' היא פלוגתא דרב ושמואל בפ' ב' דייני גזירות (כתובות ק"ז ע"א) וק"ל כרב דאמר פסקינן מזונות לאשת איש אלא אם תאמר שהב"ד עשו לפי מאמר הבעל שכ' להם כל אשר תגזרו עלי וכו' והם ידעו בברור שהניח ביתו ריקן ובטלה החזקה וע"כ פסקו לה מזונות וא"כ בטוב עשו. וגם י"ל שאפילו לא כ' להם הבעל אם באה האשה ועמדה בפניהם והראתה בברור שהניח ביתו ריקן ונתאמת זה לב"ד יש להם לפסוק לה מזונות אפילו מיום ראשון שהלך דבטלה החזקה מצד הבירור שנתברר להם דמאחר דק"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש אפילו מיום ראשון שהלך ראוי לפסוק אלא דחז"ל אזלי בתר חזק' והא איתרעא לה האי חזקה לאשר נתברר לב"ד כי האיש הלזה הניח ביתו ריקן.
ה האמנם מענין טענת הבעל שהב"ד יצ"ו פסקו לה יותר מהראוי וכו' בודאי ראוי הוא לגערה על דברי' אלו אחר אשר הם בקיאים ומעיינים היטב בסדר ההלכות ע"פ הדין חזקה אין ב"ד בזה טועין כדאמרי' בכמה דוכתי. גם אמרו ז"ל במקומו' הרבה (ב"מ י"ז ע"א) אין אחר מעשה ב"ד כלום וכ"ש שאם נבוא לראות ולדקדק היטב. ונראה מה שפסקו לה הוא דבר מועט כפי הסדר אשר סדרו רז"ל כפי מה שהזכיר הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אישות וכ"ש לפי יוקר השער שיש באותם מקומות.
ו ואל השלישית אם יתבטלו המזונות לסבת כתיבת הגט גם בטענה זאת בטלים הם דברי הבעל דכ"ז שלא הגיע הגט לידה הוא חייב במזונותיה כמו שהביא הרי"ף ז"ל בהלכותיו כפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל פי"ח מה"א והטור ז"ל הוסיף לומר כ"ז שלא נפרעה מכתובתה וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה. ודבר זה הוא מחלוקת בין גאוני עולם ז"ל כמו שהביא הרי"ף בפ"ק דמציעא ובפ' בתרא דכתובות כי הוא חולק שם על הירושלמי וסומך על תלמוד שלנו והר"ן ז"ל הביא שם דברי החולקים ודברי העטור והרמב"ן ז"ל בספר הזכות שם הוא מביא המחלוקת בארוכה. וא"ז הרשב"ש ז"ל כתב בתשובה וז"ל ולענין מעשה אנו סומכין על הרי"ף ז"ל והרמב"ם והנמשכים אחריהם עכ"ל. גם ראיתי כתוב בגליוני אדוני אבי מעשה נפל לפנינו כמה פעמים ונתננו לה מזונות עד שעת מסירת הגט לידה עם היות מחלוקת בדבר אנו הולכים ע"פ הרמב"ם ז"ל בכל משפטיו ולא עשינו כדעת הטור. וא"ז הרשב"ץ פ' לתת מזונות עד הפרעון. ז ואני ההדיוט מוסיף לומר דגם אם אין אנו דנין ע"פ הרמב"ם ז"ל אחר אשר מחלוקת בדבר זה בין הפוסקים ז"ל בודאי אין כח בנו להוציא ממון מהאיש למזונות האשה עד פרעון הכתובה דמוציא מחבירו עליו הראיה וא"כ יכול האיש לטעון ולומר זיל אייתי ראיה דלית הלכתא כהרי"ף ז"ל והרמב"ם והנמשכים אחריה' דכן הוא הדין בכל דבר שבממון שאין כח ביד ב"ד להוציאו מיד המוחזק בו אם יש מחלוקת בדבר כמו שכ' מהר"י קולון ז"ל כמה פעמים בתשובותיו. וכ"כ הרשב"א ז"ל כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפ"ק דע"ז. וכן כתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל בפ' אלו טריפות עכ"ל וכמו שכ' ג"כ תרומת הדשן ז"ל כמה פעמים בתשובותיו. ורמב"ם ז"ל כ' שאם הית' ספק מגורשת אין לה מזונות מהיורשים וז"ל בפי"ח מה"א האשה שהיה לה ספק גרושין ומת בעלה אינה נזונית מנכסיו שאין מוציאין מיד היורש מספק והטעם הוא אחד דלא מפקינן ממונא מספיקא א"כ לענין הדין שלפנינו דעדיין לא הגיע הגט ליד האשה ולא ליד שלוחה חייב הוא הבעל במזונותיה עד שעת שיבא הגט לידה לפי שכ"ז שלא נמסר לה הגט אע"פ שנכתב והוא ביד שלוחו עדיין היא אשתו ואם מתה יורשה ומטמא לה אם הוא כהן ומעשה ידיה שלו כדאמרינן בקדושין ובכתובות הוא הדין דחיי' במזונותי' אבל משהגיע לידה אע"פ שלא נפרעה מכתובתה אין לה מזונות כמו שביררנו.
ח ולרביעית לענין נכסים שעליה דברי' ברורי' הם שתטול כל מה שעליה כדאמרינן בגמ' (כתובות נ"ד ע"א) ובפירוש מה שעליה הרשב"א ז"ל פירש ואמר כל מה שראו להיות עליה אע"פ שאינו עתה עליה וזה במה שהוא בגדי חול בלבד כפי מה שפסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' לוה ומלוה אין בעל החוב גובה לא מכסות אשתו וכו'. בד"א מכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותם בעל חוב וכו' יראה מזה שבגדי שבת אינם נקנים לאשה לגמרי ושמין אותם עליה ובפ' ט"ז מה"א כ' אבל אם גרשה לרצונו וכו' ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא עכ"ל. בכאן סתם ולא פירש אם רצונו על בגדי חול ושבת או בגדי חול בלבד. וי"ל שמה שסתם כאן פירש כאן. והריב"ש ז"ל ביאר ההלכה כפירוש הרשב"א ז"ל דמה שעליה מה שראוי להיות עליה ולא עליה דוקא ובבגדי חול לבד אמרינן הכי וסמך בזה על דעת הרמב"ם ז"ל דמה שסתם כאן פירש כאן. וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל שלענין מעשה אני דן מה שעליה מה שראוי להיות עליה ובגדי חול לבד עכ"ל.
אמנם הרא"ש ז"ל והטור והרבה מהפוסקים ז"ל דעתם דאפי' בגדי שבת אין שמין אותם וכבר כתבנו שכל אלו הארצות הם מתנהגים ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל וכ"ש בהצטרף עמו רבני הארצות אלה שני בני היצהר הריב"ש והרשב"ץ זצ"ל. ולענין טענתו שבגדי שבת עשתה אותם בגדי חול לפי שרצונה להפסיד אותו לא נתבארה טענתו בזה שאם עשתה דבר זה לנגד עיניו ובעודה עמו יושבת לבטח נשתמשה באותם בגדים בחול והוא סבר וקבל א"כ בגדי חול איקרו אחר שהיא החזירה אותם לימי החול והוא צופה ומביט הוו להו בגדי חול ואם לא נשתמשה בהם בימי החול אלא בעת שראתה סימני גירושיה בודאי אנו רואים בגדים אלו דאם הם לפי כבוד הבעל ועשרו אינ' ראויים לה לחול אלא לשבת בודאי בגדי שבת אקרו ולאו כל כמינה לשווינהו בגדי חול להפסיד לבעל בלא רשותו ואם הם ראויי' לחול לפי כבוד הבעל בגדי חול אקרו ומה שעשתה אותם לחול בלא רשות בעלה בטוב עשתה דמחוייב הוא בכסותה כפי הסדר שסדרו חז"ל.
ט ואם הם ראויים לחול ולשבת לע"ד נראה דאין שמין אותם דאמרינן דבגדי חול אקרו לפי שהרא"ש והרבה מהפוסקים דעתם לומר דגם של שבת אין שמין אותם גם יש מפרשי' בדברי הרמב"ם ז"ל שדעתו הוא דאפילו של שבת אין שמין אותם לפי שלא פירש בהל' אישות ולכן יש לסמוך עליהם בבגדים אלו שהם ראויי' לחול ולשבת וזה דבר ברור. י אמנם יש לדקדק בזה בנ"ד אם נוטלת בגדים אלו אם לאו לפי שהרי"ף כ' בשילהי פרק נערה שנתפתת' וז"ל ש"מ דמאן דמגרש אנתתיה מדעתה דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעיא לאפוקא ע"כ. גם הרמב"ם ז"ל כ' אבל אם גרשה לרצונו וכו'. וכתב הרב הגאון ז"ל שאם היה יוצאה בעל כרחו כגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה. ובנדון שלפנינו אחר אשר בטענה הראשונה הצענו ואמרנו שהוא מחוייב מהדין להוציאה א"כ אינה נוטלת לא בגדי חול ולא בגדי שבת וכ"ש לפי מה ששמענו שהאשה עצמה וקרוביה היו תובעים אותו על הגט ומאחר שהיתה רוצה בגט אין לה כלים ושמין כל מה שעליה כדעת הרי"ף ז"ל. וגם לשון הרמב"ם ז"ל שכ' בזה הלשון והוא רוצה להוציאה ולא היא הנה הוא ז"ל ביאר שלא תטול מה שעליה אלא אם הוא רוצה להוציאה ולא היא והאשה הזאת היתה רוצה בגט יותר ממנו.
יא והחמישית שטען הבעל כי האשה כאשר שמעה שנשא בעלה אשה אחרת שברה ואבד' כלי ביתו ונכסיו הנמצאי' אתה בבית בודאי הוא שאם האמת אתו ויתברר בעדי' שהפסידה לו כלים שחייבת היא בהם ויעלה הכל עליה בחשבון כתובתה דאפילו בהיות האשה עם בעלה יושבת לבטח אם שיברה כלים בפשיעה שלא בשעת מלאכה היא חייבת בהם דלא פטרו אותה אלא אם שברה כלים בשעת מלאכתה בהם לצורכי ביתה משום שלום ביתה שאם אתה אומר שחייבת בהם נמצאת נמנעת וכו' ויבואו לידי קטטה ומריבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' אישות האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה וכו'. האש' הזאת אשר באה לידי כעס ולידי שטות לשבר כלים ולהפסיד הנכסים גמולה ישוב בראשה להפסיד כל מה שאבדה אם יתברר בעדי' ואם הכחישה תשבע על כל מה שיטעון עליה בודאי ועל טענ' ספקותיו מטילין עליה חרם סתם ואתם חברים חקרו הדין וקחו מועד לשפוט מישרים והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו אמן. כן נ"ל להשיב אתכם דבר כפי הסכמת מורי ורבי כמהר"ר אדוני אבי נר"ו. אחיכם שלמה דוראן ס"ט.
תשובה ז
תלמסאן למשכיל ונבון ה"ר שלמה אל נקווה יצ"ו
שאלה ז: שאלת יעקב הוציא קרקע מחצירו ובנה עלית קי' קטנה לשם ביהכנ"ס להיותו הוא שליח צבור בה ונשתמשו בה הצבור בחייו יותר מעשרים שנה והוא הי' הש"ץ כל ימי חייו וילך בדרך כל הארץ והניח אחריו שלשה בנים ראובן שמעון לוי ועמד ראובן בנו הגדול במקום אביו להיות ש"ץ במקום הנז' ומילא מקום אביו כי היא הולך בדרכי מישרי' כאביו ושמעון נפטר לעולמו ולוי הקטן אינו בתורה ולא בדרך ארץ למלאו' מקום אביו ויהי כי ארכו הימי' ראובן הנזכר הלך לביהכנ"ס הידועה לאבותיהם מעולם כי מתו כל האנשי' אשר היו ראויים להיו' שלוחי צבור בתוכה ובאה הנחלה לראובן הנזכר למקום אבותיו זלה"ה ורצה למנות תחתיו חנוך בנו הגדול במקומו זה אשר הי' מתפלל עד עתה ובא לוי אחיו הנזכר ועכב עליו ואמר לו לא תוכל למנות בנך במקומך אלא אם תרצה לעמוד אתה עמוד ויהי ריב בין האחי' הנזכר ראובן הגדול אומר לי משפט הבכורה והירושה כי אני הגדול ומלאת מקום אבותי היום כמה שנים ומכח כחי אעמיד בני חנוך במקומי כי גם הוא ראוי לכך והוא מבן עשרים שנה ומעלה והוא טוב לשמים וטוב לבריות ולוי אומר לא כי אני ואתה שוין בנחלה ואם אני איני ראוי להיות ש"ץ אביא חתני במקומי עד אשר יגדל גרשון בני ויעמוד הוא במקומי והשאלה היא להודיענו מה יהי' בקרקע המשכן אם חל עליו דין הקדש כל עוד שנשתמשו בה רבים כמה שנים בחיי יעקב ואחרי מותו או אם יכולי' להחזיר ביהכ"נס הנזכר לחצר ולחלוק אותה ואין עליה דין הקדש ואת"ל שאינם יכולי' להחזיר ב"ה. שררתה של מי היא ואת"ל של שניהם אם יכול לוי להביא חתנו במקומו ש"ץ או תשאר ב"ה ביד חנוך בן ראובן שהוא ממלא מקום אביו עד אשר יגדל גרשון בן לוי ויכנס למקומו ולמשמרתו בחצר ביהכ"נס ושלום האדון יגדל וטובתו תרבה. ונרו לא יכבה.
תשובה: גם שלומכם יגדל. להיות כמבצר וכמגדל. כאות נפשכ' החשוב' ונפש אחיכ' המשיב אתכ'. לענין שאלתכ' מה יהי' בקרקע המשכן אם חל עליו דין הקדש וכו'. כי הנר' לנו בזה לפי הדין אחר אשר אתם מעידי' שיעקב הנזכר כשהוציא המקו' ההוא לשם ב"ה לא הקדישה לרבי' לצמיתות רק עשאה להיות לו בה יד ושם להתפלל הוא בה עם סיעתו ולהיות הוא הש"ץ המתכנסים בתוכה נמצא שאין על המקום ההוא דין ב"ה של רבים לדון אותה כדין ב"ה של כפרים או של כרכים כדאיתא התם בפ' בני העיר (מגילה כ"ו ע"א) רק היא ב"ה של יחיד דיכול הוא לעשות בשלו מה שירצה למכרה לכל מילי למשתי ביה שכרא או למשתי בי' חמר' כדאית' התם (שם ע"ב) ואין צריך להעלות בדמיו מקדושה קלה לקדושה חמורה כדין ב"ה של רבים כדתנינן בפ' בני העיר (מגילה כ"ה ע"ב) מכרו ב"ה מותר לקנות בדמיה תיבה תיבה לוקחין בדמיה וכו' עד חומשין לוקחין בדמיהן ס"ת וכ"כ הטור ז"ל (או"ח סי' קנ"ג) וז"ל. וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו מה שירצה וכן ס"ת עכ"ל. ועם היות שבענין ס"ת שכ' הוא ז"ל וכן בס"ת יש מחלוקת בין הפוסקי' ז"ל שי"א אפילו ס"ת של יחיד אינו יכול למוכרו אלא לישא אשה או ללמוד תורה אפ"ה מודים הם בב"ה דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה דקדוש' ב"ה קלה היא מס"ת כדאמרי' במתניתין שהבאנו לעיל וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה וז"ל אני חוכך להחמיר בס"ת של רבים למוכרו אפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו בשל כפרים דמאי דאמרינן (שם כ"ו סע"א) אבל מוכרין ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה חמרא נראה דאבית הכנס' קאי וכו' עכ"ל ז"ל. וא"כ כי היכי דלגבי רבים יש חילוק בין ב"ה לס"ת ה"נ לגבי יחיד ואם יש להחמיר על היחיד אינו אלא בס"ת לבד אבל בב"ה היחיד עושה בשלו מה שירצה למכרו או להכניסו לביתו או לסתרו א וגם יכול הוא לעכב הצבור מלהתפלל בו כמו שכ' ההגמ"א ז"ל וז"ל איש שהשאיל ביתו לב"ה ויש לו מריבה עם אחד אינו יכול לאסרה עליו אלא אם יאסור אותה על כל הקהל. הרי לך בבירו' מדבריו דיכול הוא לעכב על הקהל להתפלל שמה. אמנם איכא למידק בדבריו ז"ל דמאי שנא על היחיד אינו יכול לאוסרה ועל הקהל בכלל יכול לאוסרה. וי"ל בזה דכשאוסרה על הרבים הם יבקשו להם דרך לעשות ב"ה אחרת דלא אפשר לצבור למיקם בלא ב"ה אבל כשאוסרה על היחיד מה הוה ליה לאותו יחיד למעבד וישאר בלא תפלת רבים והרי זה האוסרה מכשילו ומעבירו ומונעו מן תפלת צבור ונפקא מינה שאם יש ב"ה אחרת באותה עיר שיכול לאוסרו מלבא לב"ה שלו כנלע"ד וא"כ היחיד יכול לעשות בשלו מה שירצ' ולמנוע רבים מלבא לב"ה שלו כ"ש למוכרו או להכניסו לביתו. וכ"כ המרדכי ז"ל בפרק בני העיר דהא דתנינן (כ"ז ע"א) אין מוכרין ס"ת ישן וכו' קאי אמתני' דאוקמו' בכפרים אי נמי בכרכים כדמפרש לעיל אבל כל הני קדושו' דמתני' אם הם משל יחיד יכול לעשות בהם מה שירצה דאדעתא דידיה עבדינהו וכו' עכ"ל ז"ל. וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה על ענין ב"ה אחת היתה במיורק"א והיתה של רבים ואח"כ כשעברה חרב השמד לשם וגרשו כל הישראלים ממיורק"א ונתחלל המעון ההוא ביד פריצים כי באו בו וחללוהו ואח"כ בעבור הזעם חזרו יהודים לשם וקנה יהודי אחד המעון ההוא מיד האויבים והשאילו לרבים להתפלל בו ונשאל הוא ז"ל אם יש לב"ה ההוא דין ב"ה של רבים והשיב ז"ל וז"ל בתשובתו הרמתה כשקנה הקונה זה הבית לעצמו הרי הוא חולין בידו שהרי קדושתו הראשונה הופקעה מפני החרבן ומפני קנייתו לא ירדה אליו שום קדושה והוא לא הקדישו לרבים אלא השאילו להם ובידו לסלק אותם ממנו ולעשות בו כרצונו. ובסוף התשובה ההיא כ' וז"ל וא"כ אין לזה דין קדושה עד שיקנה הצבור או יקדישהו הקונה לצמיתות לדורותיו שזה אינו ב"ה של רבים כ"ז שהוא ממון יחיד עכ"ל ז"ל. הנה מבואר מכל דברי הפוסקים ז"ל שב"ה של יחיד אין עליו דין ב"ה ויכול למוכרו ולעשות בו מה שירצה ולסתרו ולשנותו כחפצו ורצונו ואין מי שיעכב על ידו ואין להאריך בזה דמבואר וברור הוא כביעתא בכותחא. ב וא"כ בנדון דידן אין המקום ההוא מוקדש עד שיקדישנו בעליו לצמיתו' לדורותיו ואין לטעון עליו שהוא הקדש מצד הצבור שהם מתפללים בו היום כמה שנים אחר שהם מודים שלא ירדו למקום ההוא רק דרך שאלה ואינם טוענים עתה שיעקב הקדישו לצבור או מכרו להם וא"כ אין כאן חזקה דהא קיימא (ב"ב מ"א ע"א) לן דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ובנ"ד הצבור לא באו בשום טענה. וכ"ש שיעקב עצמו הוא שהחזיק בב"ה כל ימי היותו בחיים חייתו ואח"כ קם בנו אחריו להיותם שלוחים לצבור המתפללים במקום ההוא בכל אלו השנים ולקבל הנאת המקום ההוא בכל פירותיו. ומודעת זאת בכל ארצכם כי המקום ההוא לא הקדישו יעקב לרבים רק הוציאו מביתו להיות לו שם לומר ב"ה של פלו' כדרך אנשי ארצכם וא"כ עדיין הוא ממון יחיד והרי לוי עתה הוא יכול לעשות בחלקו מה שירצה ויכול למוכרו לאחרים או להשכירו ולעשות בחלקו מה שירצה ואין אחיו יכול לעכב על ידו וכ"ש הצבור דאין להם בו שום חזקה וכיוצא בזה מצינו למהרי"ק ז"ל ג שהשיב בענין ס"ת שהוחזק שהי' של אבותיו של ראובן דאין הצבור יכולין להחזיק בו דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהי' מונח תמיד בב"ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' אם העידו מבני הקהל שהוא של צבור לא מהני כי נוגעים הם בעדות זו עכ"ל. א"כ אין לצבור טענה מצד שהתפללו בו היום כמה שנים ודשו בה כי מתחל' בתורת שאלה ירדו לה וזה מבואר.
ד וגם אין טענה ג"כ לראובן אחי לוי להעמיד בנו תחתיו. אחר שהוא הוחזק להיות ש"ץ במקום אביו היום כמה שני' כדקי"ל פרק הנושא (כתובות ק"ג ע"ב ע"ש. ועי' הוריות י"א ע"ב) ואסמכוה אקרא דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו וכו' והביאה הרמב"ם ז"ל (בהלכות מלכים פ"א ה"ז) ואמרי' בספרי (פ' שופטים) הוא ובניו [מת] הוא בנו עומד תחתיו מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתם ת"ל בקרב ישראל כל שבקרב ישראל וכו' ותניא בת"כ ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים וכו'. דהיינו בשררה של צבור בב"ה של צבור. ובנ"ד דהמקום הוא של יחיד א"כ לוי יכול לעכבו על חלקו להעמיד בו איש אשר כלבבו הן קרוב או רחוק ואם הצבור אינם רוצים בשליח שיעמיד לוי במקומו ילכו להם באשר יהי' רוחם ללכת להתפלל במקומות אחרים כאשר ייטב בעיניה' ואינם יכולי' להכריח ללוי להניח חלקו לאחיו ראובן להעמיד בנו במקומו. וכ"ש אם הצבור ישצ"ו רוצים באיש ההוא אשר יעמיד לוי בחלקו בודאי לא נשאר לראובן שום מקום לחלוק בזה וזה כלו מבואר לפניכ' כשלחן ערוך. מכירכם ברוך. ותזכו לעולם שכלו ארוך. כרצון נפשכם החשובה. ונפש אוהבכם אהבה רבה. בשלומכם לבו יגל וישמח. שלמה בכהה"ר צמח דוראן נר"ו וזאת חתימת אדוני אבי נר"ו דחתים עלה. להיותי כי כשל בעוני כחי ואור עיני גם הם אין אתי וכבדו עיני לראות גם במראות הצובאות ולכן לא יכולתי להשיב אתכם דבר האומנם דברי בני המשיב הם דברי' נכונים וישרים ועלו כהוגן וכשורה דדברים של טעם הם ולהורות על הסכמתי על התשובה חתמתי שמי פ"ה. צמח ס"ט בכמה"ר שמעון בן הרב ראב"ש זלה"ה. גם רבותי שאר חכמי העיר יש"ץ חתמו עלה.
תשובה ח
נקאווץ לה"ר שלם עדא י"ץ
ענין ח: אודיעך הגביר איך עמד לפנינו משה בן קטרן והעמידנו על פסק דין שהביא מהחברי' אשר בבסכ"רה ישצ"ו וחלה פני להצטרף עמהם אם נראו לי הדברים או להשיב עליהם אי חזינ' להו פרכא וזה לו חודש ימים הולך ובא אלי ולא מצאתי לו שעת הכושר להשיב אותו דבר ועם היות שלא בא בפסק דינם יש"ץ הטענות כלשונ'. האמנם עקרן של דברי' הוא שנמצא האיסטיס רע למאד ורצה הקונה להחזירו ובא פסק דינם בזה שטענת הקונ' אינה אמת שאינו יכול להחזיר האיסטיס למוכר שאם הוא בא בטענת האונאה כבר עבר זמנה. ואם הוא בא מצד המום שחוזר לעולם מאחר שהי' לו לבדקו ולעמוד על עניניו ולא בדקו איהו דאפסיד אנפשיה זהו תורף דבריה' וע"ז סמכו בפסק דינם.
א ואני אומר שהמומים אינם על דרך אחד ולא תוכן אחד שאם הוא מום גלוי כגון עורת או שבור או כלי נקוב בזה אמרינן בודאי סבר וקבל ושוב אין לו טענת מום. ואם הוא מום שבסתר דהוי מקח טעות גם זה יחלק לחלקי' שכב' ביאר הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' מכירה. ב ענין זה המום אם הוא דבר המבטלו ממלאכתו או המפחיתו מדמיו. ופירוש זה שאם הוא דבר הנלקח למלאכה כגון סוס או חמור או עבד והי' בו דבר המבטלו מעשות מלאכה כראוי לאותו המין הרי זה מום וזהו שאמרו (כתובות נ"ז ע"ב) אין סמפון לעבדים והטעם הוא שאם הוא מום גלוי לעין כל הרי ראהו וסבר וקבל ואם הוא דברים שבסתר העבד אינו נלקח אלא למלאכה והמום אינו מבטלו ממלאכה ג ואם דבר המפחיתו מדמיו והוא דבר הנלקח לסחור' כגון בגד שנמצא' בלוי או אלמוג שנמצא בו שעוה וכיוצא באלו הרי זה מום וחוזר. האמנם צריך לבאר המום ע"פ היודעי' בטוב הסחורה ההיא ואז יהי' חוזר לעולם.
ולענין הדין שלפנינו שהוא האסטיס הנה זאת הסחורה טיבה נודע לכל שהאסטיס יש בו גוונים שונים וגם עושי' בו זיופים רבים. וזה המוכר בשעת המכירה לא אמר לקונה אסטיס טוב ומובחר אני מוכר לך והקונה גם הוא לא התנה על המוכר לאמר איני קונה ממך רק האסטיס הטוב והמובחר רק קנה סתם ואע"פ שבדק האיסטיס כמנהג הסוחרי' אותה הבדיקה אינה אלא לגלות קצת מענייני האיסטיס ואינה מורה על עניניו לקצה אחרון והנה בשעת המכיר' לא נזכר בין המוכר והקונה רק שם אסטיס וי"ל עתה אסטיס מכר לו ועדיין אסטיס נקרא כמו שאמרו שם ז"ל (סנהדרין מ"ד ע"א) אסא שמיה ואסא מתקרי וזה דומה לאותה תשובה שהביא הטור ז"ל סי' רל"ב בשם אביו ז"ל שאמר חצר מכר לו וחצר עדיין נקראת ע"כ. לפי הנראה לע"ד מה שאמרו החברי' יצ"ו הי' לו לבדוק אין דעתי נוחה בזה שהאיסטיס אין לו בדיקה אמתית אלא עד שעת הצביעה כי אז עומדי' על עקר הדבר אם הוא טוב למעלה למעלה ואם הוא רע למטה למטה ואם הוא אמצעי ואז יתברר דמי קנייתו אם הוא כפי שיעור האונאה הידועה לסחורות אם לאו וכ"כ א"ז הרשב"ש ז"ל בתשובה על ענין הארגמן הנקרא אלו"ך נמכר ולא נודע ענינו עד שעת הצביעה ונמצא שאינו צובע כלל והשיב אין בירור המום בסחורה זאת עד שעת הצביעה ומאחר שאינו צובע הרי זה מום וחוזר ודומה זה למוכר זרעוני' ולא צמחו עכ"ל ז"ל. א"כ הוא הדין לנדון שלפנינו שהאסטיס ג"כ הוא אין מומו ניכר אלא בשעת צביעה ולכן אין לנו לבא בדין זה אלא מצד האונאה. ומה שאמרו החבירים י"ץ עבר זמן האונאה הנה כבר ביארנו שאין בירור מום זה אלא בשעת צביעה וא"כ אין לומר בזה עד שיראה לתגר אלא עד שיעשה בו הצביעה וכ"ז שלא נתבאר שיעור דמי האסטיס לפי גוונו ולפי צביעתו לא התברר האונא' ע"כ אם הקונה הזה עתה נתבאר לו בעת הצביעה החסרון ויש לו שיעור אונאה וכ"ש יותר בטל המכר וחוזר לבעליו וזה דבר ברור ד ואין לטעון על הקונה ולומר דה"ל לבדוק האסטיס לשעתו ולנסותו בצביעה לאלתר דהקונה הזה לא קנאו לצבוע בו הוא רק למוכרו לצובעי' ואין מנהג הסוחרי' לנסות בצביעה רק מוכרי' סתם וימי' ידברו. והנה הודענו וסדרנו הדברים לפני החברי' יש"ץ והם יעמדו עליהם והאמת יורה דרכו והפסק דין שלהם החזרנו אותו לידיה' ועבידנא כההיא דאמר מר (ב"ב ק"ל ע"ב) כד אתי פסקא דידי קמייכו וחזיתו ביה פרכא לא מיקרע תקרעוניה וכו'. ולכן החבירים יש"ץ לאח' העיון בדברינו ובדבריהם יוציאו הדין לאמתו.
ה אמנם אם הקונה הזה נתבאר לו המום בצביעה וחזר פעם אחרת למכור הנשאר לו או הוליכו לאיזה מקום למכרו הרי ראה וידע שיש בו מום ונשתמש בו בודאי מחל על הזיקו בכל דבר שיתברר לו לאדם שיש לו דין חזרה על חבירו ולא החזיר אלא נשתמש בו אמרינן בזה שמחל כדאמרינן (כתובות ע"ה ע"ב) בהמקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בדקו וחייב בכתובתה ודיני מקח וממכר שוים לדיני אשה בדברים אלו כדאמרי' בפ' המדיר (שם) כנ"ל והוא ית' יעמידנו על האמת. הצעיר שלמה ס"ט בכמהה"ר צמח דוראן נר"ו. גם אדוני אבי חתום עלה.
תשובה ט
קלעת אל עבאסי לתלמידים אשר שם
ענין ט: שמענו דבריכם בענין המחלוקת אשר נפלה בין שני האחים ר' משה ור' אהרן בני ר' יוסף לוניל וביניכם ולבטל המחלוקת הוצרכתי לכתוב שורות אלו גם להעמידכם על האמת כי אתם מהתלמידי' שלנו וראוי לנו להעיר אזנכ' בלימודי' לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם וכ"ש בדבר ערוה דעוותו אינו יכול ליתקן. אמרתם בכתבכם שהאחי' הנז' הסכימו ביניה' ליתן בתו של זה לבנו של זה ובתו של זה לבנו של זה ונתן כל אחד מהם קדושין לאבי הבת בעד בנו ולעת כזאת נתקדשה בתו של ר' משה הנזכר לאיש אחר ועמד ר' אהרן וערער וטען שהבת היא מקודשת לבנו וטענותיו הם כי בנו הי' בן ט' שנים והבן בעצמו נתן קדושין ליד דודו בעד בתו ואמר שעדי הקדושין הם רבי' ועתה יש מהם עומדי' בנקאוו"ץ ומהם מתו ואחד הוא מצוי לשם אצלכם. עוד טען שכלם היו דרים בבית אחד ונתייחד הבחור עם הבחור'. עוד טען משום קלא דלא פסיק כי כל אלו הימי' יש קול אצלכ' שהכל אומרי' פלונית מקודשת לבחור בן דודה ואחיו אבי הבת משיבו לטענותיו כי הקדושין ההם שיצאו בקלא דלא פסיק היו ע"ז האופן שאחיו הוא שנתן לידו הקידושין ולא קבלם מיד הבן כי הבן לא הי' בזמן ההוא רק בן ד' שני' ולא הי' לו דעת לקדושין ולא לדבר אחר ולענין היחוד היינו כלנו דרים בבית אחד אנשי' ונשים וטף ואין כאן ייחוד. אלו הם סדר הטענות אשר באו בכתבכ'.
הנראה לנו כי אלו הטועני' עמדו על דברי הטור ז"ל אהע"ז סימן מ"ב וסימן מ"ז וסימן קמ"ח ומשם סדרו טענותיהם. והנה ב' הכתות הם מודים שהבן בשעת הקדושין היה פחות מבן י"ג שנים ודבר זה הוא מודע בכל הארץ ובעדי' גמורי' כי הבן היה קטן ולא נפלה ההכחשה ביניהם אלא זה אומר בן ט' שני' היה וזה אומר בן ד' שנים היה. הנה ב' הכתות הם מודי' בקטנות ומאחר אשר עמדתם על דברי הס' הנז' והוא אומר קטן שקדש אינו כלום וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אישות. ובפרק המדיר (כתובות ע"ג ע"ב) נתן רש"י ז"ל טעם לדבר ואמר דקטן לאו בר קיחה הוא דכי יקח איש וכו' כתיב ובריש פ' חרש (קי"ב ע"ב) אמרי' הכי דלא תקינו רבנן לקטן נישואין דלקטנה דוקא תקינו כי היכי דלא לינהגו בה מנהג הפקר א ואפילו אם שלח סבלונות משהגדיל אינו כלום כמו שמבואר במשנה פרק האיש מקדש (קידושין נ' ע"ב) ופירשה המשנה הטעם משום שע"ד קדושין ראשוני' שלח סבלונות ולא לשם קידושין חדשי'. הנה מבורר מהפוסקי' ז"ל ומהתלמוד דקדושי קטן אינן כלום ולא מצינו מהפוסקי' ז"ל שחשש לקדושי קטן רק מהרי"ק ז"ל שכתב על קטן בן י"א שנים שקדש לו אביו שצריכה גט לדעת קצת פוסקי' וכתב עליו הגאון מהר"י קארו ז"ל שדבריו הם תמוהי' ולא חשש לדבריו להצריך גט לקדושי קטן. וא"כ מעתה בטלו דברי אבי הבן הטוען כי יש לו עדים בנקאוו"ץ כי אפילו לפי דבריו בן ט' שנים היה ואין מעשיו כלום ובודאי כי טענתו זאת למדה ממה שאמרו ז"ל (גיטין נ"ט) קטן בן שש בן תשע בודקין אותו אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן וכו' מקחו מקח וממכרו ממכר היינו דוקא לנדרים ולמקח ולממכר אבל בענין הקדושין איש כתי' דכתיב כי יקח איש וכו' וקי"ל דאינו נקרא איש עד שיהיה מי"ג שנים.
ב גם לענין טענת רבי אהרן אבי הבן הנזכר בענין הייחוד ג"כ טענה זו לקחה מדברי הרב בעל הטורים ז"ל סי' הנזכר ודבריו אינם כלום שדברי הרב ז"ל הם על זה הדרך קטן שקדש או נשא אשה אינה כלום וכו' לאחר שהגדיל חלין הקדושין אם בעל ואפי' אין עדים שבא עליה משהגדיל אלא נתייחד עמה צריכה גט עכ"ל ז"ל. והמסתבך בזה הוא טועה בודאי שענין הייחוד הזה שאמר הטור ז"ל הוא מה שאמרו ז"ל בפ' המדיר (כתובות ע"ג ע"ב) תניא קטן שקדש אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת בעלו קנו. רש"א בעלו לא קנו והלכה כת"ק דאמר בעלו קנו. וכתב עלה הרא"ש ז"ל דהיכא דאמרי' בועל לשם קדושין היינו דאיכא עדי יחוד דאמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה. הילכך איכא למימר דמסיק אדעתיה דילמא קדושי קטנות לאו כלום נינהו וגמר ובעל לשם קדושין. ובנ"ד לא שייך חדא מהני מילי חדא והיא העיקר לההביל דברי זה המסתבך כי הבן הזה אשר קידש לו אביו עדיין הוא קטן בעת הזאת אשר הבת נתקדשה לאיש אחר וא"כ גם לפי דבריו שנתייחדו הבחור והבתולה בבית. וגם את"ל שבעל לשם קדושין עדיין קטן הוא ואנן בעינן שבעל לאחר שהגדיל וטעמא כדקאמר הרא"ש ז"ל דמסיק אדעתי' דילמא קדושי קטנות לאו כלום הוא וגמר ובעל לשם קידושין ועוד דבעינן עדי יחוד מפורסים שראו אותם שנתייחדו לעצמם לעניני הביאה דאז אמרינן הן הן עדי יחוד וכו' ובעינן ג"כ דהוא והיא ידעי דאיכא עדי' שהם רואים ייחודם דאז אמרי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהכי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה נ"ל שאפילו היו כמה עדים מבחוץ כל שלא ידעו הם שיש עדים וכגון שנתייחדו הם ואח"כ באו עדים אין חוששין להם שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים. וכן כתב הרב המגיד ז"ל והר"ן ז"ל. ובנ"ד לא איכא הא מילתא וליכא מאן דאסקא אדעתי'. ועוד גם לדברי המהביל הטוען הלא ייחוד זה שהוא טוען בו הוא מן האירוסין ואנן קיי"ל דשכ"מ שנתן גט לאשתו שאם הוא מן הנישואין אם נתייחדה עמו חיישינן שמא בעל שלבו גס בה וצריכה גט מספק. ואם הוא מן האירוסין אפי' נתייחדה עמו לא חיישינן לפי שאין לבו גס בה. וכן ג"כ המגרש את אשתו ואח"כ נתייחד עמה שאם הוא מן הנישואין צריכה גט שני ממנו בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ובעל לשם קדושין. ואם היא מן האירוסין אינה צריכה ממנו גט ב' לפי שאין לבו גס בה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין כמו שדברי' אלו הם מפורשים משנה וגמ' בפ' הזורק (גיטין פ"א ע"א). ודבר זה הוא גם לדברי האומר דמחלוקת ב"ש וב"ה הוא דבשלא ראוה שנבעלה אלא ראוה שנתייחדה וכ"ש לדברי האומר שלא נחלקו ב"ש וב"ה על שראוה שנתייחדה שאינה צריכה גט אליבא דכ"ע אלא על מה נחלקו על שראוה שנבעלה:
והגם כי בנ"ד י"ל שאחר שהם בני אחים וקרובים והם בבית אחד וא"כ בודאי הוא דגייסי אהדדי גם מן האירוסין הא אמרי' דלא חיישי' להו לייחוד אלא כשראו אותם ב' עדים יחד שנתייחדו ושהוא והיא רואים אותם ג"כ הא לאו הכי לא חיישינן להו ואפי' ראוה שנבעלה דודאי בעילת זנות היא. ובנ"ד ליכא הא מילתא. ועוד כי הייחוד הזה הוא בבית שהוא רשות הרבים לפי שהכל הם דרים יחד וכתב הרשב"א ז"ל דמקום שזה נכנס וזה יוצא אין בו תורת ייחוד.
ג ומה שטען מענין הקול שיצא שהבחור והבתולה קדשו זה את זה תשובת בעל דינו היא תשובה נצחת כי הקול שיוצא שוברו עמו שהשמיעה שהיתה והשמחה שנעשתה בשביל קדושי בנו של פלו' לבתו של אחיו וכ"ע ידעי דקטני קטנים היו וטועים היו שחשבו שקדושי קטן הם קדושין ועתה ידעו ויבינו כי קדושי קטן הם לאין ולאפס ותוהו ובטלה השמיעה ההיא. וכההיא דאמרי' בנמ' (גיטין פ"ט ע"א) ההיא דנפיק עלה קלא דאיקדשה לחד מבני פלניא אמר רבא אפילו למ"ד לא מבטלין קלא בהא מבטלין מימר אמרי עיינו ביה רבנן בקדושין וקדושי קטן הוו וכו'. וכן כיוצא בזה הזכירו בגמ' ללמד מהם שאם יש אמתלא לבטל הקול ולשברו מבטלין ליה. וא"כ לפ"ז הבת אשר קדשה אביה לאיש אחר היא מקודשת לב' וקדושין ראשונים שהיו לקטן אין חוששין להם והמהביל הטוען הטענות שאין בהם ממש ישתוק ותהי לו לחכמה. וישיא לבנו מבנות עיש וכימה. וכפי מה ששמענו שהוא רוצה לתלות באומות להכריח המקדש הב' ללכת לו לארץ אחרת כדי שתהיה הבחורה הנז' מונחת לבנו כפי רצונו. הנה נא ידעתם גם שמעתם שהיא מקודשת לב' קידושין גמורין קיימין ושרירין כדת משה וישראל. ואם ילך לו האיש לארץ אחרת תהי' הבחורה צרורה וקשורה בידו כי הוא אישה והיא אשתו ואין לה פירוד ממנו כי אם בגט או במיתה ולכן תתרו ותגערו באיש המהביל ההוא ותקראו לפניו אגרת הברית הזאת ואם הוא ישמע התורה והמצוה הנה מה טוב ומה נעים. ואז יחשב לנו מהדודים והריעי'. ואם עד אלה לא יוסר ואמר יאמר כי בשרירות לבי אלך תודיענו עם המקדים לבא ואנו נצא לקראתו בחרב האלה. ובחנית הקללה. ונכהו עד חרמה. דמחינ' ליה בסלוא דלא מבע דמא. ואז במסתרים תבכה נפשו. כי חטאו ענה בו ודמו בראשו. ואני ידעתי כי הוא ירא את ה' מרבים ולא תצא כזאת מלפניו כי עד עתה שוגג הוא בדבריו. ובודאי הוא שלא יחרוץ ולא ישא ראש לפני מוריו. והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. אחיכם הצעיר הכותב ברשות אביהו מוריהו עטרת פז לראשו. שלמה ס"ט. אחר זה שמענו כי האיש ההוא קבל את דברינו וכתבנו למעלה מראשו נשאהו. ברוך הוא לה' וברוך טעמו. הוא ית' יענה את שלומו. וירום לרחמהו. ויחכה לחננהו. וברכות רבות יענהו. וטובו הצפון ליריאיו ינחילהו.
תשובה י
למשכיל ונבון ה"ר יעקב גבושון יצ"ו
שאלה י: וזה לשון שאלתו ראובן נתן פקדון לשמעון למכרו לו בהליכתו למדינת הים ואמר לו מכור לי זה הפקדון סתם ובעת בא הנפקד לעירו שאלו ראובן המפקיד בכמה מכר הפקדון וא"ל בכך וכך מכרו ויצעק ראובן צעקה גדולה ויאמר היאך מכרת לי מה ששוה ששים דינרי זהב ויותר בה' ד"ז לא יעשה זה אפילו מי שלא ראה מאורות מימיו והנה כל העולם יודעים שזה הפקדון שוה לפחות ששים דינרי זהב ואתה אומר שמכרת אותו בה' דינרי זהב. אי אפשר לשום דעת בעולם לסבלו ושמעון טוען אתה האמנתני על פקדונך ועשיתי מה שנראה לי. יורנו מורינו אם הדין עם שמעון כל עוד שהאמינו ראובן ויפטר שמעון מלשלם. או כל עוד שיצא זה הענין מגדר האונאה ואין זה אלא היתול בעלמא ויתחייב שמעון לשלם האר עינינו ושכרך הרבה מאד ואתה שלום:
תשובה: ק"ל בפ"ב דקידושין (מ"א ע"ב) ובגיטין פרק השולח (גיטין מ"ז ע"ב ע"ש) ובכתובות פ' אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ע"א) ובפ"ה דבתרא (פ"א סע"ב ע"ש) דשלוחו של אדם כמותו בכל מילי כדנפקא לן מקרא דושלחה מביתו וכן מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו'. ואתיא מבינייא ומש"ה האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין או עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואינו צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם יש ביניהם כפירה בקצת טענות. ולא אמרן דמה שעשה השליח עשוי אלא אם עשה השליח רצון משלחו א אבל אם השליח שינה מדעת משלחו לא עשה ולא כלום ואפי' אם לא צווהו המשלח בפי' אלא אמר לו מכור סתם או לקנות סתם והלך השליח וטעה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי הוא אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אמרינן נחזי השתא אי איכא אונאה אי לא דלא אמרי דשתות קנה ועבדים ושטרות וקרקעות אין בהם דין אונאה אלא במוכר שלו או קונה לעצמו אבל שליח שטעה בכל שהוא חוזר כדאמרי' פ' אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ע"ב) איקלע רב נחמן לסורא ועל לגבי' רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי וכו' א"ל אע"ג דטעה שליח א"ל בטעה שליח לא קאמינא א"ל והאמר מר אין אונאה בקרקעות א"ל ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן בריש פרק האיש מקדש (קידושין מ"ב ע"ב) גבי הא דאמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו'. עד ולא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך וכו'. ובפ' אלמנה ניזונת (כתובות ק' ע"א) ג"כ אסקינן דשליח כאלמנה כלומר שאם טעה בכל שהוא מכרו בטל. ב וכל זה בשליח סתם אבל אם התנה השליח עמו שהוא נעשה שליח בין לתקון בין לעות אז אפי' מכר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור עליו דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים:
א"כ לענין הדין לנדון שלפנינו לפי השאלה מאחר שראובן עשה לשמעון שליח למכור לו פקדונו סתם ר"ל שלא אמר לו בין לתקון בין לעות והלך השליח וטעה טעות גדולה ומפורסמת כפי שאלתך אם הי' אפשר שימצא השליח את הקונה ויברר בעדים שידע הקונה שהוא שליח היה המכר בטל וחוזר החפץ לבעליו ולא יפסיד השליח כלום. ולדעת מהרי"ק ז"ל אע"פ שלא ידע הקונה מתחלה שהמוכר הוא שליח רק שיברר אותה בעדים שהוא שליח שהמקח בטל ואם אי אפשר להמצא הקונה כפי השאלה שהוא מעבר לים יפסיד השליח כדאמרי' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ט ע"ב) ההיא איתתא דאמרה לגברא זיל זבין לי ארעא אזל זבין שלא באחריות וכו' ומסקינן אמר ליה רב נחמן זיל זבנא וכו' וכן הביאוהו הפוסקים ז"ל וכן כתב הרמ"בם ז"ל (פ"ב מה' שלוחין ושותפין ה"ד) וז"ל השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אעפ"י שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל:
ג ומה שנראה לי לדקדק בזה הוא אם המשלח נתן לשליח חפץ אחד למכרה ואינו מהדברים שיש להם ערך ידוע ולא הזכיר לו הסכום שימכור בו רק אמר לו מכור לי סתם חפץ זה והלך השליח ומכרו כדרך המוכרים שהראה לתגרים ועשה כל יכלתו ועכ"ז נתאנה במכירת החפץ כמו שיקרה תמיד לסוחרים בדברים שאין להם סכום ידוע. י"ל שאין למשלח על השליח כלום דהיה לו להודיע ולומר לו חפץ זה ערכו כך וכך ואין לו עליו רק חרם סתם או הדרת הראש שלא פשע ועשה כל יכלתו ושלא לקח לעצמו שום דבר מאותו פקדון ואין לו עליו שבועה אפילו דרבנן אלא אם יטעון עליו טענת ודאי שהוא פשע או לקח וזה דבר ברור הוא. ואם הפקדון הוא מהדברים הידועים והניכרים בסכומם והטעות נרא' לעין כל כפי שאלתך אז הוא הדין כאמור בשכבר. ובזה די לנבון וחכם כמוך האדון כי על כיוצא בך אז"ל לחכימא ברמיז'. נאם אחיך שלמה ס"ט בכמהר"ר צמח דוראן נר"ו:
תשובה יא
תלמסאן לתלידינו ה"ר יהודה כלאץ י"ץ
שאלה יא: אדוני וגאוני. המאיר לארץ האר עיני. בתשובת שאלתי זאת כי עמך מקור חיים באורך נראה אור ולך תהיה צדקה. וזאת היא עקר שאלתי גוים ישמעאלים גנבים שודדי לילה נכנסו לאוצרו של ישראל ומצאו שם חמשה חביות סתומות וחתומות ד' של יין ואחת היתה בה פרקמטיא הפרקמטיא שללוהו והאחרים פתחו אותם ונטלו מהם והישראל נכנס ביום ומצא חבית הפרקמטיא ריקנית והאחרים כלם חסרי' ממה שהיו ולא ידענו אם בעצם וראשונה נתכוונו ליין והפרקמטיא באה לידם במקרה או נתכוונו לפרקמטיא והיין בא לידם במקרה. והיין הנז' הוא מעורב בדבש. ואתה אדוננו תורנו משפט היין ומעשיהו כי כנגע נראה לנו בבית והנה סגור עד עת בא דבר האדון לדעת מה יעשה ישראל. הצעיר בתלמידך יהודה כלאץ ס"ט.
תשובה: בני חמודי. יקירי ותלמידי. מדבריך ניכר שיש להקל במגען של גנבים אלו ולהתיר היין זה מתלתא טעמי. הא' שהעכו"ם הללו אינם עע"ז ולזה נתכוונת באמרך ישמעאלים שהישמעאלי' אינם עובדי' ע"ז. והב' הוא מצד שיש לומר שנגיעתן ביין זה אינה לכוונת היין אלא לבקש דברים אחרים וכשבא לידם היין הוליכוהו דהואיל ואתא לידייהו עבדו ביה מילתא. והג' הוא דיין זה אינו ראוי לניסוך הואיל ויש בו דבש וראית דברי הרמב"ם ז"ל בענין זה וניכר מבין ריסי אמריך שאתה סניגורו של יין זה להתירו בשתייה כי זה הוא המכוון מרמיזותיך. דע לך בני י"א כי הטעם הא' אינו מועיל לענין היתר השתייה רק להתיר ההנאה לבד וטעם זה הוא כי איסור יינם הוא מתרי גזרות חדא עשאוה מתחלה משום בנותיהם ולא אסרו יינם באותה גזרה אלא בשתייה וגזרה אחריתי עשאוה ב"ד שבאו אחריהם לאוסרו גם בהנאה כיון שראו שהיו רגילין לנסך ולכן אסרוהו גם בהנאה כיון שנתנסך ממש לע"ז. וא"כ ישמעאלים אלו שאינם עובדי ע"ז הם מגזרה ראשונה ויינן אסור לנו משום חתנות גם אם אין בהם חשש ניסוך לע"ז ואין שינוי בין יינן ובין מגען ביין שלנו דהכל אסור דלך לך אמרין לנזירא וכ"ש לדעת האומרים שבתחלת גזרה משום בנותיהן אסרוה גם בהנאה כמו שתראה בטור י"ד (סי' קכ"ג) וא"כ מ"מ סתם יינן של ישמעאלים אלו הוא אסור בשתייה וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה אם מגען של ישמעאלים מותר בשתייה וכו'. ח"ו לא פקפק אדם בדבר זה אלא מגען כסתם יינן וזה וזה אסור. וגם מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מ"א יראה שהוא משוה מגען לסתם יינן שכן כתב וז"ל נראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתיי' ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו הכותי כשהיה הכותי עע"ז אבל אם היה איסורו בגלל כותי שאינו עע"ז כגון הישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה. הרי שלא התיר רבינו מגען של הישמעאלים ביין שלנו אלא כשנגע שלא בכונה ואחר דברים אלו אין להשיב על סניגוריתך הג' על יין זה באמרך שזה היין אינו של ניסוך כי הוא מעורב בדבש דלאו משום ע"ז קא אתינא עליה אלא משום חתנות. וכבר כל האחרונים ז"ל דחו סברת הרמב"ם בענין זה שסמך על גאוני המערב וכו'. דהרמב"ם ז"ל דעתו דבגזרה ראשונה לא חששו ולא גזרו אלא על יין הראוי לניסוך והאחרונים ז"ל סברו דיין שיש בו דבש אי לית ביה מגזרה אחרונה אית ביה מגזרה ראשונה דחתנות ושאני יין מבושל ויינומלין ואלונתית דלא שכיחו לא גזרו בהו. וג"כ אמרו אף את"ל דמתחלה לא חששו אלא על יין הראוי לניסוך וג"כ יין של דבש מאן לימא לן דלא מנסכין ליה אינון לע"ז דאינהו מקרבו לע"ז מאי דאסור לן לקרובי ע"ג מזבח כבנות שוח ופירות וכו'. ואסיקנא בגמרא (ע"ז ל' ע"א) דיין מזוג יש בו משום יי"נ אע"פ שהוא אסור לגבי מזבח. והטעם השני שאמרת מצד הכוונה דליהוי כמגע הישמעאלי' שלא בכוונה שאמר הטור ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל שהוא מותר אפי' בשתייה. דע לך י"א כי החביות הללו לפי דבריך נמצאו כלם חסרים א"כ היאך אנו יכולין לומר שלא בכוונה אחר שפשטו ידיהם אל החביות ולקחו מהם דמעיקרא לא שלחו ידם אלא לבקש על דברים אחרים אלו לא הוליכו מהם כלום היינו אומרים כשהבינו שהם של יין נזורו אחור והואיל ולא נתכוונו מעיקרא למגע יין יהי' מותר אעפ"י שיש לחוש אליו בהוצאת ידיהם כדאמרי' בגמ' (שם נ"ט ע"ב) ההוא דנפל לי' אתרוגא בחמרא וכו'. אמר להו אביי וכו' אבל עתה שנגעו לדבר אחר ומצאו יין וההנה אותם ולקחו ממנו אין לך כוונ' גדולה מזו וכ"כ הטור (סי' קכ"ט) בכיוצא בזה וז"ל גנבים שנכנסו למרתף וכו'. אם רוב גנבי העיר וכו'. ואם רוב ישראל וכו'. ובמקום שיש לישראל שכונה וכו'. ובמקום שרגילין להצניע ממון בחבית אצל היין מותר אפילו אם רוב גנבי העיר עכו"ם דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו עכ"ל ז"ל. הרי שלא התיר הוא ז"ל אלא דשמא לא באו אלא לבקש על הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו דקי"ל ספק נגיעה במגע הישמעאלי' דלאו בני ניסוך נינהו מותר ובנ"ד נמצאו כל החביות חסרים וא"כ לא הוה לי' ספק נגיעה ולא כנגע נראה בבית אלא כל מראות נגעים איכא הכא וכ"ש שבזמן הזה אין רגילין להצניע ממון בחביות אצל היין כמו שכ' הרא"ש ז"ל וז"ל אין דין זה מצוי בינינו דאין רגילות להצניע בחביות עכ"ל. כ"ש בדורות אלו לא שמענו מעולם שיתנו פרקמטיאות בחביות וא"כ לא נתנו ידיהם בתוך החביות מעיקר' אלא בכוונה הראשונה ליין ועל כן היין הזה אשר באה עליו שאלתך הוא אסור מכל הני טעמי ואין להקל בו רק בענין אחד אם עדיין קצת מהחביות נשארו סתומות כאשר היו מעיקרא ונוכל לומר שלא שלחו בהם יד אז בודאי אותו היין יהי' מותר דספק מגען הוא אע"פ שבודאי נכנסו אל המרתף ולקחו מהאחרים דהו"ל ודאי ביאה אפ"ה מותר משום ספק נגיעה דספק דרבנן לקולא כדקי"ל בכולהו דוכתי וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל על גנבים שנכנסו לחצירו של ישראל בלילה והיו שם חביות יין שלא היו סתומות אלא אבן אחת על פני כל אחת וגנבו קצת מהם והשאר נשארו כמו שהיו והשיב ז"ל שהיין מותר בשתייה כיון דמגע ישמעאלים אינו אוסר בהנאה לא חיישינן לספק מגען וכו'. וכן הריב"ש ז"ל השיב תשובה כעין זאת ואמר דאפי' היו כלן פתוחות ולקחו קצת והניחו קצת הו' אמינא באותן שהניחו ספק מגען וכ"ש אם יש להם שום היכר שלא שלחו בהם יד עכ"ל ז"ל. זהו מה שנר' לי להשיב בענין זה בקוצר לפי הזמן. אשר נשכני כחוי חרמן. ואנו מקוים רחמי אבינו הרחמן. הוא האל הנאמן. הקרוב לקוראיו המשלם שכר טוב ליראיו ולחושבי שמו. שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן נר"ו.
תשובה יב
החכם הישיש ה"ר ישראל כעבון י"ץ
ענין יב: שר התורה. אלוף המשרה. מטה עוז מקל תפארה. בדיק לן מר במה שכתב הרי"ע ז"ל בטור א"ח סי' תנ"א קדרות של חרס וכו' ומותר להשהותן עד לאחר הפסח ומשתמש בהם בין במינן בין שלא במינן וכו'. אמאי נקט רבי' האי לישנא ומאי רבותא קאמר בין במינן ובין שלא במינן וכדי להתיישב על הסברא מילתיה דרבינו אבאר דבריו מתוך הגמ' גרסינן בפ' כל שעה (פסחים ל' ע"א) אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. ופרש"י ז"ל שטעם מחלוקתם הוא דרב אזיל לטעמיה דקאי כר"י דאמר חמץ לאחר הפסח אסור במשהו דסבר רב נ"ט לפגם אסור וע"כ אין תקנה לקדרות אלו. וי"מ שאין סברת רב בכ"מ נט"פל אסור אלא בדבר שאיסורו במשהו אבל בדבר שאיסורו בששים סבר נטל"פ מותר והכא היינו טעמא דאסר קדרות אלו דלא אמרי' נט"ל מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא. ושמואל קאי כר' שמעון דלא קא קניס אלא בחמץ בעין אבל בחמץ בלוע או בתערובת חמץ לא קניס וע"כ התיר קדרות אלו לכתחלה אע"פ שיתנו טעם ואע"פ שיהי' טעמו לשבח או לפגם והיינו דקאמר בין במינן דהיינו לשבח בין שלא במינן דהיינו לפגם ועל כן אמר רבינו ז"ל בין במינן וכו'. כדקאמר שמואל. ואחר זה יש לדקדק במה שאמר רבינו ז"ל קדרות של וכו' אפי' אותן שעושין בהם דייסא ומיני קמחין וכו'. מאי רבותא קאמר אפילו עושין בהם דייסא וי"ל דאמר רבינו האי לישנא למאי דפרכינן בגמר' (שם) לרב ונשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן ופירש דהאי פירכא הוא משום דס"ל לרב חמץ לאח' הפסח במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט. וי"ל בהאי פירכא דקא פריך תלמוד' ונשהי להו וכו'. ואי אשהינן להו ועבידנא בהו שלא במינן מאן לימא לן שלא יהא בפליטתן נ"ט ותירצו התוס' ז"ל שסתם קדירות שמשתמשין חמץ בהם אין בבליעתן שיעור שיפלטהו בנ"ט שסתם קדירות אין משתמשין בהם חמץ הרבה עכ"ל א"כ לא פריך תלמודא האי פירכא אלא אסתמ' דכלים שמבשלין בהם בשר וירקות ולא אית בהו חמץ אלא משהו דמשהו אבל אקדירו' דעושין בהם דייסא וקמחין בודאי לא פריך תלמודא האי פירכא דקדירות אלו יש בפליטתן שיעור נ"ט וא"כ אי הוי הלכתא כרב הוה אמינא דקדירות של חמץ שמבשלין בהם ירקות וכיוצא הוו מותרין לאחר הפסח שלא במינן דהו"ל חמץ לאחר הפסח שלא במינו ואין כאן נ"ט אבל במינן או אם הם של דייסא אסור דלא הוו להו תרתי לטיבותא אבל מאחר דלית הלכתא כרב בהאי אלא כשמואל א"כ בכל מילי קדרות אלו מותרין ועל כן רבינו נקיט בלשני הני רבויי ולמעוטי דברי רב דצריך להנהו פרטי כמו שביארנו.
א ואחר שביארנו דברי רבינו על הנכון איכ' למידק טוב' בהאי הלכת' דעבדינן כשמואל דהא קיי"ל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני לבר מתלת דאינון איסורי והלכת' בהו כשמואל כדאמרי' בפ' במה מדליקין (שבת כ"ב ע"א) אמר אביי כל מילי דמר ר"ל רבה שהי' רבו של אביי עביד כרב לבד מהני תלת דעבד כשמואל מדליקין מנר לנר פי' בנרו' חנוכ' ומתירין מבגד לבגד פי' בחוטי ציצית והלכת' כר"ש בגריר' וא"כ היכי עבדינן הכא באיסורא דחמץ כשמואל. ויראה לע"ד כי היכי דקי"ל כשמואל בגרירה דקאי כר"ש ה"נ קי"ל כוותי' באיסוריה דחמץ דקאי כר"ש. אבל עדיין לשון הגמ' קשה שאמר לבר מהני תלתא דנרא' דהני תלת דוקא ויראה לע"ד לתרץ להאי קושיא דהאי כללא דקאמר תלמודא (בכורות מ"ט ע"ב) דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני ה"מ בדבר שנחלקו בו לפי סברתם אבל אם הם חולקין אליבא דתנאי כשמעתין דשמואל קאי כר"ש ורב קאי כר' יהודה ליתא להאי כללא דאי אתי חד מנייהו כחד תנא דקי"ל הלכתא כותיה עבדינן כוותיה אע"ג דבטיל כללא בתריתא דלא תקשי הלכת' אהלכת' ויראה לי שהרי"ף ז"ל דייק בלישניה האי דיוקא דהכי קאמר והלכת' כשמואל דקאי כר"ש. הרי פירושו ז"ל דהא דעבדינן הכא כשמואל ולא כרב דשמואל קאי כר"ש וקי"ל כותיה ולא כר' יהודה. זהו מה שנ"ל להשיב מעכ"ת וידעתי כי הכל לפניך ברור וערוך ואינך צריך לדברי ואני להגדיל ולהאדי' התור' כתבתי מה שנ"ל כתלמיד המסדר משנתו לפני רבו. הצעיר אשר באהבת האדון יגיל וישמח. שלמה בכמה"רר צמח נר"ו.
תשובה יג
שאלה יג: קסנטינא לחכם ודיין הר' יהודה עלוש י"ץ. ולתלמידנו בנו ה"ר פרץ יצ"ו. שאלתם רבותינו וז"ל שאלתכם ראובן שלח מקסנטינא לשמעון אחיו בתונ"ס מטא"קל זהב טהור וצוה עליו ליתנם לאומן לעשותם ריקועים הנקראים אלורק"א וחלה פניו בכל לב להזדרז בעשייתם מהרה ולשלחם לו עם אשר יבא ראשונה מתונס לקסנטינא כי הוא צריך אליהם למלאכתו ושמעון הנזכר כן עשה והשלים החפץ במהרה ומסר האלורקא הנזכר ביד לוי הידוע בנאמנו' לכל העולם ואנן סהדי כי ראובן הנזכר הוא עצמו וזולתו הפקידו ביד לוי הנז' יותר מזה הפקדון כמה פעמים ואחר אשר נמסר זה הפקדון ללוי הנזכר ושם הפקדון קשור תוך נכסיו ורצה להלוך בא איש אחד וחלה פני שמעון הנז' ואמר לו אני צריך ג"כ ללור"קא למלאכתי ועתה הוצרכתי להלוך לקסנטינא במהרה ולכן בבקשה ממך אותה ור"קא אשר נתת ביד לוי בשביל אחיך הא לך תמורתם והא לך שכירות האומן ואתה תשתדל לעשו' ורק"א אחרת ותשלחנה לאחיך ושמעון נשא פניו לדבר הזה ולקח תמורתה וצוה על לוי לאמר בהגיעכ' בע"ה לקסנטינא האלוור"קא שנתתי לך תתן אותה לזה האיש ובבואם שניהם לקסנטינא כאשר שמע ראובן דברים אלו העמיד את לוי הנז' בדין ועכב בידו שלא ליתן האלו"רקא הנז' ליד האיש הנז' כי היא שלו כידוע לכלכם וזה האיש אומר אני עשיתי עם אחיך מה שעשיתי ונתתי התמור' ביד שמעון שהוא שלוחך ואני אקבל האלו"רקא הנזכר ושלך נשאר בתונס ביד שלוחך ע"כ לשון שאלתכם.
תשובה: ידעתי נאמנה כי אינכם צריכין למודעי אמנם ענותכם תרבני ולפי הנראה כי דבר זה הוא ברור אך להשקיט הריב השבתי אתכם דבר וזהו מה שנ"ל בקוצר מילין. קי"ל בריש האיש מקדש (קידושין מ"א ע"ב) דשלוחו של אדם כמותו כדילפי' מושלח ושלחה ומשחיטת קדשים ואתיא מבינייא כדאמרי' התם וע"כ האומר לחבירו צא ומכור לי או קנה לי הרי זה מוכר וקונה ועוש' שליחותו ואפי' עדות אינה צריכה השליחות אם השליח והמשלח מודים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל. (פ"א מה' שלוחין ה"א).
אבל בודאי השליח צריך שלא יעבור על דעת משלחו. ואם שינה מדעת משלחו בטלה שליחותו כמו שהוא מבואר בכל הפוסקים ז"ל וא"כ זה האיש אשר שלח לאחיו שקלי הזהב לתקנ' לו ריקועים ועשה שליחותו ונגמרה מלאכתו ונתן הרקועים ביד לוי להוליכם לו לקיים שליחותו שאמר לו תשלחם לי עם הבא ראשונה ואמר ללוי הולך חפץ זה לראובן אחי ולקחם לוי וזכה לראובן בהם מעתה לא נשאר כח ביד שמעון הנז' להחליף או לשנות כי כאשר נתנם ללוי הנז' פסקה שליחותו ואפי' אם הי' שמעון עצמו רוצה לקחת אותם פחי הזהב ולעכבם אצלו אין לו רשות בזה ואין רשות ללוי להחזירם בידו כי כבר זכה לראובן בהם דהולך כזכי דמי וקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו. א ואם החזירם לו והעני שמעון הנז' היה לוי חייב בהם לפי שהחזירם לו ודבר זה פלוגתא דרב ושמואל בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ע"א) והלכתא כותיה דרב ואף ע"ג דקי"ל כשמואל בדיני שאני הכא דאשכחן תניא כותיה דרב דתניא תן או הולך מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי חייב המשלח באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר וכו'. וכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל. וז"ל הטור ז"ל (חו"מ סי' קכ"ה) ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ביד לוי זכה בשבילו וכו'. עד ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני אח"כ ולא הי' לו במה לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו. והרמב"ם ז"ל כ' בפט"ז מה' מלוה ולוה וז"ל ראובן הי' חייב לשמעון מנה ואמר לו ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה לשמעון החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו עכ"ל. ופי' דברי רבינו ז"ל שאמר שניהם חייבים באחריותו שאם העני שמעון ולא מצא ראובן מאין לגבות משמעון לוי חייב בהן לשלם לראובן וכן ג"כ שמעון הוא חייב באחריותם עד שיגיע ליד ראובן.
א"כ אפי' שמעון עצמו לא הי' יכול להוציאם מיד לוי ולוי לא הי' לו רשות להחזירם לשמעון ואם הי' מחזירן היה מתחייב באחריות כמו שביארנו
ב אלא אם הי' לוי אנוס ר"ל שהי' שמעון אונסו ומוציאם מידו כעובדא דר' דוסתאי ברבי ינאי בגמ' דגיטין (שם ע"ב) אז הי' פטור.
ואע"ג דאמרינן דדוקא אם הוחזק הנפקד כפרן דבהא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דזכות הוא לראובן שיצא פקדונו מיד מי שהוחזק כפרן ונכנס ביד מי שהוא נאמן אבל אם לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור וליטלו מיד לוי דאמר לי' האי משלח הואיל ועדיין אני חייב באחריות הפקדון עד שיגיע ליד הבעלים תחזיר לי פקדוני. י"ל בנ"ד דלא הי' יכול לחזור וליטלו מיד לוי מתרי טעמי חדא דאותם רקועים ששלח ראובן לאחיו לעשותם לו הוא צריך אליהם למלאכתו ורצונו הוא ודעתו שלא יתעכבו שם בתונס מופקדים תחת יד אחיו וכ"ש שהוא כ' לאחיו וא"ל תשלחם לי עם הבא ראשונה א"כ לא שייך הכא למימר שיאמר המשלח ללוי אין רצונו של מפקיד וכו'. וגם שמעון אינו חייב באחריותן דרצונו ורצונו הוא שישלח לו ענייני מלאכתו וע"מ כן שלחם לו וצוה עליו הוא בעצמו שישלחם אליו עם הבא ראשונה ולא נשאר עליו אחריות בשליחותם. ג וה"ב מאחר שלוי הוא מהימן לגבי ראובן ואנן סהדי דרצונו שיהא פקדונו אצלו דרגיל הוא ואחרי' להפקיד אצלו אם יבא לחזור וליטלו ממנו אינו חוזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בס"פא מה' שכירות וז"ל ונ"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הא' יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו כמו שנתבאר למעלה בדין שומר שמסר לשומר עכ"ל.
וכ"ש הכא שכבר פסקה שליחות שמעון הנזכר שראובן אחיו כ' לו שישתדל לעשות אותם רקועים ולשלחם לו עם הבא ראשונה וכן עשה ופסקה שליחותו. ועוד אחרת שאין כונת שמעון עתה להחזירם מיד לוי מצד האחריות או מצד שאין לוי נאמן וכיוצא רק רצה לעשות טובה וחנות עם אותו האיש אשר חלה פניו ומי נתן לו רשות לעשות דבר זה להחליף שקלי הזהב עשויים בבלתי עשויים ולעכב מלאכת אחיו בתונס אין זה שליח לתקן אלא לעוות ומעשיו ודבריו בטלים.
ד וגדולה מזאת אני אומר שאפי' היו אותם רקועים ביד אותו פלוני והוליכם בידו לקסנטינא הי' יכול ראובן למיקם עימיה בדינא ודיינא ולהוציאם מידו מאחר ששמעון עצמו אשר החליפם לו הודיעו שאינם שלו רק של ראובן אחיו אותה משיכה שמשכם אינה קונה לו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שלוחין וז"ל ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני לפיכך אע"פ שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח וכו' וכ"ש הכא בנ"ד שעדיין הרקועים ביד לוי הזוכה לראובן ועל כן ראובן יטול את שלו ולית דין צריך בשש ואותו פלוני יחזור על שלו בתונס זהו מה שנר' לי בזה והוא יתברך יעמידנו. על האמת. נאם אחיכם שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן נר"ו.
תשובה יד
שאלה יד: תלמסן לה"ר מימון כלאץ יצ"ו. וז"ל שאלתו ראובן שכר המכס מהמלכות כמנהג המדינה לגבות שער ידוע לכל ענין מכל היוצא ובא אל המדינה ושמעון היתה ידו תקיפה בעכו"ם אלמים מאנשי החיל והי' מוציא סחורות משער המדינה ומכניסם ולא רצה לתת לראובן המוכס המכס העולה לו עליו ונתגבר על ראובן הנזכר. וגם על האיש אדוני הארץ מצד אנשי החיל. וראובן כאשר ראה כי אזלת ידו על שמעון וירא כי לא יכול לו כתב מודעא ומסר דבריו בפני עדים לומר שהוא אנוס ושכאשר תמצא כביר ידו לעמוד עם שמעון לדין לגבות ממנו המכס שלו יעמוד ויטול את שלו ועתה לאחר ימים בא ליד ראובן המוכס הנזכר ממון של שמעון הנזכר ורצ' לתפסו מחמת המכס הנזכר. תביאנו תשובת אדוננו הרמתה אם יש לו יכולת בזה מצד הדין או י"ל מאחר שהוא מכס אין עליו חיוב בזה ואין לראובן לעכב ממונו של שמעון ע"כ.