ספר התשב"ץ· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן
חלק שלישי
תשובה א
ענין א:
בגאייה. בית החיים בצדו אחד בית דירה לישראל ובצדו האחר ביהכ"נ ויש בו חלונות פתוחות ונאסר לכהני' ליכנס בבית והותר להם ליכנס לב"ה ע"י סבכה שסתמה החלון. ולפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בהל' טומאת מת הי' נראה שאין הבתים טמאים שהוא כ' וז"ל אי הוה מתא תותי הנך זיזין ואכסדראו' שרי ליה לכהנא למיעל ולמיתב בגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס כדתנן זיז שהוא סובב את הבי' ואכל בפתח שלש אצבעו' טומאה בבי' כלי' שתחתיו טמאים כך היא גרסתו וגרסת הרמב"ם ז"ל וכן מצאתיה במשניו' והיא תימה. ורבינו שמשון ז"ל גרס טהורים ואינו ענין לנדון הזה. וסוף המשנה הוא טומאה תחתיו ר' אליעזר מטמא את הבית ור' יהושע מטהר. וכיון דקי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר וגם במס' נדה (ז' ע"ב) אמרו שאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בארבע הלכו' וזו אינה אחת מהם א"כ אלו הבתים שיש בהם זיזין בולטין מאהילין על הקבר טהורין הן ונכנסין שם הכהנים לפי שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת ומשנה זו היא בפ' י"ד ממס' אהלות (מ"ד) ובשום מקום לא נמצא על משנה זו לשון זה שכ' רי"ף ז"ל שאין דרך טומאה ליכנס אבל בפ"ק דביצה (יו"ד ע"א) ובפרק בתרא (ל"ז ע"ב) מייתו מתני' ובפ"ז דאהלות (מ"ג) במת שהוא בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים שאם יש תקרה על הפתח מבחוץ כלים שתחת התקרה טמאים אע"פ שהפתחים נעולים לפי שדרך הטומאה לצאת ועדיין לא הוברר באיזה פתח יצא. ואם נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין שהרי דרך הטומאה לצאת מהפתח הפתוח ושאר הפתחים הנעולים טהורים אבל אם היו פתוחים אע"פ שחשב להוציאו מאחד מהן כולם טמאים כן הוא פירוש משנה זו לרש"י ז"ל וכן פירשה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה. ובפ"ז מה' טומאת מת. וכן פירשה רבינו שמשון ז"ל ואף ע"פ שנתחלפו בטעמא. ומה ששנינו בתוספת' בבתים הפתוחים לאכסדר' והמת באחד מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער והבתים טהורים כן היא הגרסא הנכונה כבר פירשה הראב"ד ז"ל בהשגו' דמיירי דכגון שיש דרך לחצר מצד אחד ופתחי הבתים שהם לאכסדרה מוגפין והרמב"ם ז"ל גרסתו תמוהים ומשנה זו של זיז פירשה הוא ז"ל שאין טומאה שבתוכו מטמאה הבי' לפי שאין בזיז פותח טפח ורבינו שמשון ז"ל פירשה בענין אחר ולא יצא ממשנה זו היתר לכלים שבבי' אם יש טומאה תחת זיז הסובב אם יש בו פותח טפח אבל נראה בנדון הזה שהבתים הם טהורי' ממה ששנינו בפ"ד ממס' אהלות (מ"א) מגדל שהוא עומד באויר וכו' היה עומד בתוך הבית טומא' בתוכו הבי' טמא טומאה בבי' מה שבתוכו טהור לפי שדרך הטומאה לצאת ואין דרך הטומאה ליכנס וכיוצא בו שנינו שם (מ"ב) בתיבת המגדל והביאוה בגמר' בפ' העור והרוטב (חולין קכ"ה ע"ב) ואע"פ שהבי' שיש בו פתחים הרבה אם הם כולם פתוחים כולם טמאים אע"פ שחשב להוציאו באחד מהם וכן זיז שיש בו פותח טפח מביא את הטומאה אפ"ה כשמת בבי' מה שבתוך המגדל טהור שלפי שאין דרך להכניס המת במגדל לא גזרו בו חז"ל דמוכח בפ' משוח מלחמה (סוטה מ"ד ע"א) שאין בכל זה אלא גזרה דרבנן וכמו שכ' רש"י ז"ל בפירקא קמא דביצה ובפרק העור והרוטב וכן בהסכמה הסכימו כל המפרשי' ז"ל שאין בכל זה אלא גזרה דרבנן. והוא הדין לנדון הזה שאין דרך להוציא המת מהקבר להכניסו בבתים שאין לגזור עליו ואם הי' צריך סתימה הי' צריך לסתמו בפשוטי כלי עץ העשויין לנחת כמו שהזכירוהו חז"ל בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) יעויין שם בע"ה. אבל סתימת סבכה אינה כלום בחלון העשוי לאורה אם יש שם אויר כמלא מקדח במקום אחד כדברי בית הלל כמו ששנינו בפרק שלשה עשר ממס' אהלות (מ"א) ובמס' בכורו' בפרק על אלו מומין (בכורות ל"ז ע"ב) ובפ' (י"ז מי"ב) ממס' כלים פירשו במשנה מלא מקדח שהוא כשיעור פונדיון ושם פירש הרמב"ם ז"ל שהוא כשיעור חצי זוז משקלו שמנה גרגרי שעורה ושבכה שכ' הרמב"ם ז"ל בלשון המשנה הוא סריגות ורפפות. העולה מזה הוא שהבתים הם טהורים ונכנסים שם הכהנים ואין צריך סתימה בחלון ואלו הי' צריך סתימה סתימת השבכה אינה כלום אם יש שם במקום אחד אויר כשיעור זוז קטן הנוהג אצלנו שמשקלו שמונה גרגרי שעור' שודאי אלו החלונו' עשויין לאורה הם שאל"כ יסתמום לגמרי:
תשובה ב
ענין ב: ההיכל הוא בנוי על גבי קברים ומתחלה לא הי' סתום סביב הקברים אלא היו כיפין כמין אכסדרה והוכרחו לסתום אותם כיפין סתימה גמורה ועכשו כותל ההיכל וההיכל הם בנוים על גבי קברים שאין להם פתח בשום מקום ונראה שהכהנים אסורים ליכנס להיכל. ודבר זה נלמד ממה ששנינו בפ' ג' ממס' אהלות (מ"ז) ביב שהוא קמור תחת הבית וכו' יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא ופי' זה הוא שזה הביב הוא מקום שופכין והוא מכוסה וראשו אחד הוא כנוס בבית וראשו האחר הוא חוץ לבית ושם יוצאין השופכין וקתני שאם אין ביציאתו פותח טפח שהבית טמא אם יש שם טומאה בביב אע"פ שאינה בבית אלא בראש האחר שהוא חוץ לבית הבית הוא טמא לפי שהטומאה היא מתפשטת בכל הבי' הואיל ויש בו פותח טפח ואינה יכולה לצאת לפי שאין ביציאתו פותח טפח והיא בוקעת ועולה. ופי' רבינו שמשון ז"ל דהאי דסגי ביציאתו פותח טפח היינו כשאין הביב בו אלא כזית מן המת פתחו טפח אבל אם הוא מת שלם שפתחו ד' טפחים כמו ששנינו שם צריך שיהי' ביציאתו ד' טפחים והכי פירשו בתוספתא דאהלות וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' טומאת מת. ובתוספתא דבתרא אמרו שקבר דוד וקבר חולדה שהיו בירושלם אין מפנין אותם לפי שמחילות היו להן וטומאה יוצאה לנחל קדרון וא"כ דבר פשוט הוא שההיכל הזה טמא הוא שהרי אין ביציאתו ארבע' טפחים והיינו כקבר סתום שהוא מטמא כל סביביו כמו ששנינו שם בפ"ז נפש אטומה אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה. מ"מ טמא מפני שהוא כקבר סתום וכ' הרמב"ן ז"ל דטומאה דאורייתא היא. והביא ראיה מדתני' בספרי כמו שהיא כתובה בספרו ספר תורת האדם ומצוי הוא אצלכם וכן כתבה לברייתא זו רבינו שמשון ז"ל בפירושו בפ"ז מאהלות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובפ"ז מה' טומאת מת וכן בגמרא מפורש בפ' השותפין שרצו (י"ב ע"א) בבי' סתום פורץ פצימיו מטמא כל סביביו כדין קבר ורש"י ז"ל ור"ח ז"ל פירשו אפילו אם אין שם זיזין ורבינו שמשון ז"ל פירש דדוקא אם יש בו זיזין ואם סביביו מטמא כ"ש עליונו שהטומאה בוקעת ועולה ופי"ו דאהלו' (מ"ז) תנן בית שמלאהו עפר או צרורות וכן כרי של תבואה או גל של צרורו' אפי' כגלו של עכן טומאה בוקעת ועולה והביאוה בפ' חלון (עירובין ע"ח ע"ב) ובפ"ק דסוכה (ד' ע"א) ותניא בתוספתא גל של צרורו' וכן כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו ואע"פ שיש מעזיב' מפסקת הכל טמא שכן שנינו בפ' שביעי מאהלו' (מ"א) טומא' בכותל כל העליות שעל גבה אפילו עשרה הן טמאו' וכיון שההיכל טמא והוא פתוח לביהכ"נ גם ביהכ"נ טמא כדמוכחא ההיא דביב שהוא קמור. ושמא יש תקנה בדבר לעשו' פתח באותה סתימה ארבעה טפחים. ומשום כבוד שכינ' שיתפללו בו הכהנים אין לגזור כמו שהתירו לדלג על גבי ארונו' לכהנים לקראת מלכים כמ"ש (בפ"א) [בפ"ג] דברכו' (י"ט ע"ב) וזה על דעת רש"י ז"ל שפירש ההיא דבית סתום משום גזרה דרבנן כמו שכתוב בפירושו. אבל לפי מה שכ' הרמב"ן ז"ל שהיא טומאה דאוריי'. וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי וגם רש"י ז"ל מודה שעליונו מטמא דבר תורה. וכיון שאיסורו דבר תורה בלא פתח ארבעה טפחים ובפתח גזרו משום מיעוט ארונו' שאין להם פותח טפח. ולא התירו אלא מפני כבוד מלכים כדאי' בפרק (מאימתי) [מי שמתו] (שם) בנדון הזה שיש ביהכ"נ בעיר יש לכהנים (תקנה) להתפלל בו לא מצינו שהקילו בכיוצא בזה. והרוצה להקל יקל. וכן הדעת נוטה להקל:
תשובה ג
ענין ג:
כתבתי מה שכתבתי לענין הכהנים אשר עליו נעשה ונגמר התיקון אצלם לפי המסופר לנו אבל לענין להתפלל שם כ"ז שאין ביציאתו ארבעה טפחים נראה כיון שדינו כקבר סתום ובקבר סתום אסור להתפלל תוך ארבע אמו' ואע"פ שבבי' סתום שלא פרץ את פצימיו דאמרי' בפ' השותפין (בבא בתרא י"ב ע"א) שמטמא כל סביביו כ' רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל פירשו אפילו אין שם זיזין בולטין ורבינו שמשון ז"ל חלק עליהם דדוקא אם יש זיזין בולטין ותחתיהם כלים שאם לא פרץ את פצימיו אינו אלא סתום בעלמא ומסתמא יפריצוהו ויוצא המת דרך שם. אבל פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו שהזיזין שסביב מאהילין על הכלים שאין ידוע באיזה פתח יצא המת. וכי האי גוונא שנינו במס' אהלו' המת בבי' ולו פתחים הרבה וכו' מתניתין כמו שכתבתיה למעלה והזקיקו לרבינו שמשון ז"ל לומר כן דקשיא ליה על פירוש רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל הא דאמרי' בסוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ד ע"א) חצר הקבר העומד' בתוכה טהור משום דמסיימי מחיצת' והאי בית נמי למה מטמא כל סביבו [הא] מסיימי מחיצתא אלו הן דברי רבינו שמשון ז"ל ואע"פ שנ"ל להעמיד דברי רש"י ז"ל ודברי רבינו חננאל ז"ל שיש לחלק בין בית סתום לחצר בית הקברו' כי מחיצת חצר הקבר המגולה אין דינה כקבר ובית סתום המחיצו' עצמן דינן כקבר כיון שהוא סתום מ"מ רבינו שמשון ז"ל מודה הוא בנדון שלפנינו שביהכ"נ עם ההיכל שהוא על הקבר הם אהל אחד שהטומאה היא מתפשטת בכל הבי' ומשום הכי הכהנים נאסרים ליכנס שם. א"כ המתפלל שם הוא כמתפלל בבי' הקברו' ודבר זה אסור הוא בלי ספק ואע"ג דבפרק (מאימתי) [מי שמתו] בברכו' (י"ח ע"א) משמע דדוקא בתוך ארבע אמו' הוא דאסור. אבל חוץ לארבע אמו' מותר ובפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ד ע"א) אמרינן דמת תופס ארבע אמו'. הי' אפשר לומר דדוקא בבי' מגולה כחצר הקבר שהרי הקבר אינו תופס אלא ארבע אמו' כדאי' התם. אבל בבי' מקור' כמו ביהכ"נ זה היה אפשר לומר דכל הבי' הוי כד' אמו' לענין איסור תפלה כמו שהוא לענין טומא' אהל לכהנים אלא שבפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) משמע דשרי להתפלל בו ולא הוצרכו לעשו' מחיצה אלא לכהנים. אבל מ"מ תוך ד' אמו' הדבר פשוט שהוא אסור שהרי דינו כקבר סתום. וכל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ואפשר לכהן לצאת ידי כל הספקו' המתעקש בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו. גם כי הדבר מכוער שיתקיים בהם השוכן אתם בתוך טומאותם. ואע"פ שיש מעזיבה מפסקת כיון שהכותל הוא בנוי על הקבר הכל טמא אפילו עשר עליו' זו על גב זו כדאי' בפ' שביעי (מ"א) מאהלו'. וגם להניח ס"ת על גבי קברים בלא ספק הוא אסור משום לועג לרש כדאמרי' התם (ברכו' שם) לא ילך אדם בבי' הקברו' וס"ת בזרועו וכדאמרי' בפ"ד אבו' נזיקין (י"ז ע"א) בענין ס"ת ע"ג מטה אנוחי לא מנחינן ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן כ"ה ע"א) אמרינן כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאנוחי ס"ת אערסיה אמר להו רב חסדא מלתא דמחיים דיליה לא סבר השתא נקים ונעביד ליה והרי זה ק"ו שאם לתלמידי חכמים שקיימו התורה ויכולין עליהם לומר קיים זה או למד זה מה שכתוב בזה אסור כ"ש שאסור לעשו' כן בקברי עמי הארץ. אי משום לועג לרש. אי משום זילותא דס"ת והגאונים ז"ל אסרו להניח ס"ת על גבי מטתו של ת"ח בשעת הספדו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ובית זה דינו כקבר סתום בלא תקון ובתקון יצא מכלל קבר ושפיר דמי להכנס בו הכהנים ולהתפלל בתוכו ולהניח בהיכל ספר תורה:
תשובה ד
תלמסאן
שאלה ד:
ראובן הקדיש שני חדרים בחצרו שימכרו ויקנו בדמיהן ס"ת ויש עליו כתובת אשה ובעל חובות ונסתפקת אם יפקיע הקדש זה שעבודם שהקדש מפקיע מידי שעבוד כמו שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' ערכין הי"ד):
תשובה: רש"י ז"ל כ' בפרק השולח (גיטין מ' ע"ב) שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדושת הגוף אבל הקדש בדק הבי' שהוא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והביא ראיה מפרק שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב) דתנן התם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה לגבו' כתובתה ולא בעל חוב את חובו מן ההקדש. אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובת' ולבעל חוב את חובו כדאי' התם אלא שצריך עוד להוסיף דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדפריש עלה בגמ' (שם) וכן כ' בעל הערוך ז"ל בערך הקדש ואע"פ שהרמב"ם ז"ל (שם) נתן הטעם בזה מפני שהקדש מפקיע מידי שעבוד. כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל (שם) וכן הסכימו כל אחרונים שאין הקדש בדק הבית שהוא קדוש' דמים שאיפשר לו בפדיון מפקיע מידי שעבוד קרקעו' ולא חלק אדם בזה מעולם. וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק החולץ ובפרק אע"פ וכן כ' בחשן המשפט בסי' קי"ד ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שההקדש מפקיע מיד שעבוד אפי' בהקדש קדושת דמים לא אמר כן אלא כשההקדש חל בגוף הקרקע או המטלטלין כמו הקדש בדק הבי' וכן בקונמו' כדאי' בפרק האשה רבה (יבמות פ"ח ע"א) שקודם פדיון יש לו קדוש' בגופו ואם נהנה ממנו מעל ויש מעילה בקונמו' כדאי' בפ"ג דשבועו' (כ"ב ע"א) ובנדרים פרק אין בין המודר (נדרים ל"ה ע"א) וכן בקדוש' דמים יש מעילה כדמוכח בפרק קמא דשבועו' (י"א ע"א) ובמס' מעיל' שאפילו בקרקעו' איפשר לבוא לידי מעילה כהקדש בדק הבי' כמ"ש בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע"ט ע"א) וכגון הדש מלעין בשדה הקדש שהוא נהנה מגוף הקרקע אחר שנתלש משום דאבקא מעלי להו כמו שנזכר במקומו במס' מעילה (י"ג ע"א) אבל המקדיש קרקע לקנו' בדמיו ס"ת לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד אלא להוסיף דינר שאפילו נקנה הספר בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן הב"ח וכמו ששנינו במשנת בכורים (פ"ג מי"ב) וכן ס"ת כלומר כמו שהבכורים הם נכסי כהן ונותנן לבע"ח בחובו ולאשה בכתובתה כן הדין לענין ס"ת וכן פי' רבינו שמשון ז"ל וכן כ' הרב הספרדי ז"ל בשם הרב אלברגלוני ז"ל בספר התרומו' וכן בס' חו"מ שבע"ח וכתובת אשה נוטלין ס"ת ואע"פ שרש"י ז"ל בפרק הזרוע (חולין קל"א ע"א) פירש וכן ס"ת לומר שלוקחין בדמי בכורים ס"ת וכן פירש הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל בחדושי חולין אבל הדין דין אמת הוא. וכן יראה מדין סדור שמסדרין לבעל חוב דדוקא תפליו שהם דרך מלבוש מניחין לו. אבל ספרים אחרים אין מניחין לו. ונוטלן ב"ח ואשה בכתובתה והרמב"ן ז"ל עצמו כ' כן בחדושיו בפרק המקבל. וא"כ איך יפקיע הקדש הקרקע שעבודם שאפילו קנה ס"ת גובין ממנו. ואפי' הי' הדין נותן שאין אשה גובה כתובתה מהספר עצמו מפני קדושתו אבל המעו' הנקדשים לקנותו לא חלה עלייהו קדוש' כלל ואפילו לאביי דס"ל הזמנה מילתא היא באורג בגד למת כדאי' בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) מודה בזה דלאו מילתא היא. ודמי לטווי לאריג דלאו הזמנה היא. וכדמוכח בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) וכ"ש לרבא דס"ל דהזמנה לאו מלתא היא. שאפי' לקח גוילין לכתוב בהם ס"ת לא חלה עלייהו קדוש' וכן כ' בעל התרומה. וקי"ל כרב חסדא דאמר' בפרק מי שמת (כ"ג ע"ב) ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ח ע"א) בכיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי למיצר בי' פשיטי. וא"כ זה האיש שייחד ביתו לקנו' מדמיו ס"ת ולמסרו לצבור הוא שעבוד ששעבד נכסיו לתת לצבור ואינו יכול לחוב לא לאשה ולא לבעל חוב. ואפי' לענין מה שאמרו (שבועו' מ"ב ע"א) אין נשבעין על ההקדשו' אין הקדשו' אלו בכלל דלא ממעטי הקדשו' אלא מדכתיב רעהו. והקדש לעניים רעהו קרינא בי' וכן כ'. הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן כתוב בס' חו"מ (סי' צ"ה) והוא הדין למקדיש חצרו לקנו' בדמיו ס"ת למסרו לצבור שהרי אמרו בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ג ע"א) דכולי עלמא לגבי ס"ת עניים נינהו ולענין אונאה לא ממעיט ס"ת מדכתיב עמיתך. ואפי' למאן דאית ליה שאין בהם אונאה. וכ"ש לדידן דקי"ל שיש להם אונאה כדאי' בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב נ"ח ע"ב):
תשובה ה
מיורקא
שאלה ה: שאלוני על ענין שתי בתי כנסיו' אשר במיורקא. הבי' הגדול הקדום והקטן השני שהקדיש ר' אהרן מעאני אחר שנכנסו עכו"ם בשכונה בחרב שלופה עמדו חרבים ולאחר זמן מועט כמו חמש שנים קנו הקטן יהודים שנאספו שם סוחרים וזולתם והכינוהו והקדישוהו והתפללו בו הצבור כמו כ"ה שנים ואח"ז ייחדו אנשי הארץ שכונה אל היהודים קרוב לב"ה הקדום ועמד אחד וקנה אותו וייחד ממנו חדר א' להיו' בית תפלה דרך שאל' אל הקהל ועל זה האומה מנעה הצבור מלהתפלל בביהכ"נ האחר באמרם שאין לתת להם שתי בתי כנסיות ונשאר ביהכ"נ סגור ומסוגר. והנושה בא לקחת חוב ששעבדו הקהל על אותה ביהכ"נ עם פירות המס הקבוע בכל שנה שכר מעותיו ואם לא יפרעוהו יגביה ביהכ"נ ההוא המשועבד בחובו ויוציאוהו לחולין לצרכיו או ללמד בו תינוקו' עכו"ם. והקהל הם מצטערים על זה מאד שתצא קדוש' ב"ה ליד האומו' אחר אשר עזרום מן השמים והתפללו בו כ"ה שנים. ועוד שהם זקוקים להתפלל בב"ה דרך שאל' להיותם כפופים ליחיד ועתה השאל' היא אם איפשר להפקיע קדוש' הבי' שנקנ' בראשונ' והתפללו בו ואם זה שנקנ' באחרונ' יש לו קדוש' ואם היחיד ההוא יכול לכוף הצבור להתפלל בו בשאל' או אם יכולים לכופו למכרו או להקדישו:
תשובה: ע"ז שבשע' החורבן פקעה קדוש' שתי בתי כנסיו' לגמרי שאפי' בבהמ"ק שקדושתו יותר חמור' מקדוש' מקדש מעט אמרי בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ב ע"ב) שכיון שנכנסו עכו"ם בו הופקע' קדושתו משום דקרא אשכח ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה כדאמרי' התם וכשקנו הבי' הראשון אנשים מקובצים והקדישוהו לכל יבוא להתפלל בו חלה בו קדוש' ב"ה של הרבים שאינו נמכר לעולם כדאי' בפ' בני העיר (מגילה כ"ו ע"א) וכשקנ' הקונ' הזה זה הבי' לעצמו הרי הוא חולין בידו שהרי קדושתו הראשונ' הופקע' מפני החורבן ומפני קנייתו לא ירדה בה קדוש' והוא לא הקדישו לצבור אלא השאילו להם ובידו לסלקם ממנו ולעשו' בו כרצונו. ודינו כסודרא דצר בי' ולא אזמניה כיון שלא הקדישו. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מה' תפל'. וכן הוא בירושלמי פרק בני העיר (ה"א) ומעת' הבי' הראשון חייבין הצבור לסלק שעבוד העכו"ם מעליו כדי שלא ישתקע בידו ויגבה הממון מכל הדרים במקום ההוא כל אחד לפי ממונו שכל דבר שבממון אינו נגבה לפי נפשו' אלא לפי ממון כמו שהוא מוזכר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) לענין תייר ובפרק השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) לענין חומה. ואם צריכים עזר מהקהלו' חייבין הקהלו' לעזרם להציב גבול אלמנ' ולא יהי' מסח דבית גאים. ואם אינם יכולים להתפלל בו יעמוד שומם עד יחנן ה' וישים בלב אנשי הארץ להרחיב את גבולם ולהתפלל בו ובין כך יעמוד בקדושתו סגור כאשר הוא עתה שאפי' הי' חרב כך הוא דינו כדאי' בפרק פני העיר (כ"ח ע"א) וזה הבי' שנקנ' עתה יכולין הצבור לכוף לקונ' למכרו להם שהצבור חייבים לבנו' להם ב"ה כמו שכ' הר"ם במז"ל פ' אחד עשר מהל' תפל' מהתוספת' וכשימכרנו להם ימכרנו באותו סך שקנה אותו שכיון שיחדו לב"ה גלי אדעתיה שלא קנאו לצורך תשמישו אלא לצורך תפלה וכיון שהדין נותן שהן קודמין לזה ממנו א"כ הרי הם כבעל המצר שהקונ' אינו אלא שלוחם כדאי' בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"א) שאין לך ועשית הישר והטוב גדול מזה וכ"ש שהן בעלים ראשונים ויש להם דין בעל המצר כדאי' התם (שם ע"ב) וכשימכרנו להם יפרע הוא חלקו עמהם לפי ממונו ואם יחשוב זה פגם לכבודו ואינו רוצה למכרו יכולין לכופו להקדישו לצבור בכל הדברים שהם צורך צבור שהצבור כופין היחיד כדאי' בפ' השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל גם בפ"ו מה' שכנים בתחלתו שכ' שיכולין בני העיר לכוף זה את זה לבנו' ב"ה וברייתא היא שנויה בתוספתא בפרק בתרא דמציעא והביאה הרי"ף ז"ל בפ"ק דבבא בתרא ולשון התוספת' הוא לקנו' ב"ה והוא ז"ל כ' לבנו' וזה הבית כ"ז שהיא של יחיד אינו ב"ה ודינו כדין רחבה של עיר כמו שכ' הרמב"ם ז"ל סוף פ' אחד עשר מה' תפלה. ואם יש מי שלבו נוטה לומר שאע"פ שנכנסו עכו"ם לשכונה לא הופקעה קדושת בתי כנסיות מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין כדאי' בפרק בני העיר (מגילה כ"ח ע"א) וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וקרא דובאו בה פריצים וחללוה דמשמע דזכו בהן עכו"ם גזרת הכתוב היתה במקדש ראשון ובאבני מזבח מפני שהפקירום ישראל כמו שנרא' מדברי רש"י ז"ל שם ואינו ענין לבתי כנסיות א"כ קדושה ראשונה שהית' בזה הבית שקנה זה היחיד עדין היא בו ויחזיר לרבים כמו שהי' ואם הוא פדה אותו מיד עכו"ם בממונו זכה לשמים שאין לו בו אלא כאחד מישראל זהו לפי סברא זו. אבל האמת הוא שהופקעה קדושתן וזכה בהן המלך מדינא דמלכותא כדמוכח פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"ב) אחר שאין רשות לישראל לבנו' בתי כנסיות אלא בהרמנו' דמלכא ומלכא אמר שכל ממון שאין לו בעלים ליהוי דמלכא וזה הרי הניחו בעליו אם מפני אונס השמד אם מפני בריחתם משם ומתחלה כשהוקדש על תנאי זה הוקדש וא"כ אין לזה האחרון קדוש' עד שקנוהו הצבור או הקדיש אותו הקונ' לצמיתות לדורותיו ותרד בו קדוש' חדשה והצבור יכולין לכוף אותו ע"ז כמו שכתבתי. העולה מזה בקצרה הוא שהבית שקנה זה היחיד לב"ה ממה נפשך אסור לו ליחדו לעצמו שאם לא הופקעה קדושה ראשונ' הרי הוא ב"ה של רבים והוא אין לו חלק בו אלא כאחד מהם ואם הופקעה קדושתו הראשונה א"כ הרי הוא חולין וחייבין הצבור לכופו להקדישו במכירה או בהקד' כדי שיהא להם בית הכנסת שזה אינו בית הכנסת כל זמן שהוא ממון יחיד. עד כאן לשון התשובה:
תשובה ו
קפצה ואלחאמה
שאלה ו: שאלת שטר מתנת שכיב מרע שכתוב זמנו בעשור האחרון לירח אייר ונתאחרה חתימתו עד שבעה עשר בסיון שאחריו וכתוב בו דמגו מרעיה איתפטר ליה לבית עלמיה. ועדים מעידים שאותו זמן שהוא עשור האחרון לירח אייר היה המצוה ברי בלי ספק והעדים שחתמו בו אמרו שכן הוא האמת אלא שטעו בין חדש סיון לחדש אייר והי' להם לכתוב סיון במקום אייר ושאלתם אם נאמנין העדים בזה ורשאין לכתוב שטר אחר בזמן שהם זכורי' עתה. או אין נאמנין ותבטל המתנה. כי אם נכשיר זה השטר והוא ברי המתנה בטלה שאין בה קנין ומתנת ברי צריכה קנין ואם היא מתנת שכיב מרע השטר הוא מוקדם:
תשובה: שטר זה פסול הוא ועדיו פסולין הן ואין ראוי שתתקבל עדותן לא ע"פ ב"ד ולא שיכתבו שטר אחר וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו במס' מציעא פ' איזהו נשך ז"ל אם כחבו העדים בניסן והקדימו זמנו מתשרי שעבר פסולין הם שאין אלו ראוים לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה. ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוא אלא בניסן עכ"ל. ואם היו נאמנין לומר שטעו בחדש שהי' להם לכתוב סיון וכתבו אייר והלא זמן החתימה הי' בשבעה עשר לחדש סיון ואם זמן הצואה הי' בעשור האחרון לירח סיון איך יהי' קיים באותו זמן וכבר נפטר קודם י"ז בסיון ושיטעו בחדש מסיון לאייר וכן בחצין ימי החדש מעשור האחרון לקודם זמן י"ז בסיון אינן נאמנין בזה כלל. ואחר שהשטר הוא פסול והעדים פסולין המתנה בטלה. ומה שאמרתם שיש עדי' אחרי' שאומרים ששמעו צואה זו מפי השכ"מ אלא שהאחד הוא משרת בבית מקבל המתנ' הזו היא אמו של שכ"מ:
והוא עם הארץ והאחר הוא סומא ואינו רואה אלא מעט. וגם השכ"מ לא הזמינן לעדים אם ראוי שתתקבל עדותן. בזה אני אומר שאם מפני שלא הזמינן לעדים. אין לפסול עדותן דבמתנת שכ"מ אפילו אותה המתקיימת מחיים א"צ לומר אתם עדי וכן כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין והסכים על ידו הרמב"ן ז"ל ואמר דמילת' דפשיטא היא. אבל אם העד אשר הוא קרוב לסומ' אינו יכול להבחין בין איש לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם עדותו בטלה מן התור' אע"פ שהוא מבחין אותו בטביעות הקול וזה הוא מגזרת הכתוב שנאמר והוא עד או ראה וכו' מי שהוא ראוי לראות עדותו עדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכו' עדות וכן מוכח בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד ע"ב) ובנדה פרק בא סימן (נדה מ"ט ע"ב) ובפ' יש נוחלין (מ"ט ע"ב) ובפ' שני דגיטין (כ"ג ע"א) וכן אותו משרת שהוא עם הארץ נראה שהוא פסול לעדות ממה שאמרו בפרק קמא דקידושין (מ' ע"א) כל שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ואע"פ שבפרק חומר בקדש (כ"ב ע"א) אמרו כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי ההוא עם הארץ ישנו בדרך ארץ וכן פירש רש"י ז"ל וכן כ' הרי"ף ז"ל פרק אלו עוברין אחר כל אלה הדברים מתנה זו שהיא להעביר הנחלה מן היורש דבר תורה בטלה היא וירשו היורשים הנכסים דבר תורה ואסור להעביר נחלה בעדות כאלה. וכל מה דאיפשר לבית דין לעשות להעמיד הנכסים ביד היורש דבר תורה רשאין הן וזכורים לטוב. וכ' ר' אפרים ז"ל דכל היכא דאיכא ספקא במלתא דנחלה מוקמי' אדאורייתא וכן כתב בעל העיטור ז"ל והרמב"ן ז"ל בפ' יש נוחלין ובהל' בכורו' משמו. ומה שאמרתם שהנכסים היו משועבדים לכתובת אשתו שהיא זקוקה ליבם כמו שכתוב בכתובתה. אם משועבדים הם לכתוב' אשתו אינו יכול להפקיע שעבודה ע"י מתנה לא מתנת בריא לא מתנת ש"מ אפילו נעשית המתנה כהלכתה בשטר כשר ובעדים כשרים ע"כ:
תשובה ז
קוסנטינא על הענין הנזכר
ענין ז:
שטר צואה שהזמן שכתוב בו הוא י"ו בסיון וכתבו כי הדברים נמסרו להם בעשור האחרון לירח אייר ומצאו כי באותו זמן היה ברי וכן הודו העדים אלא שטעו בין חדש לחדש. והדבר פשוט שהשטר פסול שעדים שחותמין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא בפ"ק (דקידושין) [דגיטין] (ג' ע"א) ובפ' ב' דכתובו' (י"ח ע"ב) ואלו העידו בב"ד כמו שכתוב בשטר עדותן בטלה ובשטרי חוב המוקדמין שכ' רש"י ז"ל (בב"מ ע"ב ע"א) שהוא כשר לגבו' מבני חורין והקשו ע"ז והלא עדים פסולים הם שהקדימו הזמן הוצרכו לתת טעם כגון דטעו בההיא דרב אסי א"נ כגון דטעו בשיפורא בין מלא וחסר כגון שעמד המלך ביום שלשים של אדר וכסבורים שבניסן עמד וכותבין באדר הבא שנה ראשונה והשטר הוקדם בטעו' שאינן יודעין עיבורו של חדש או שהיו אנוסים מחמת נפשו' ונודע על פיהן או ע"פ אחרים אבל שיטעו בין חדש לחדש שאין טענה לטעותם אינם נאמנים בזה. וכ"ש אם כתב ידם יוצא ממקום אחר דאפילו בשטרי חוב המוקדמין שהירושלמי אומר שהם עצמם נאמנים להכשירו כשידענו טענת טעותם. כתב הרמב"ן ז"ל שאינם נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממק"א אינן נאמנין אף בזה ובשטרי חוב המאוחרין שהם כשרים פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה באחרון משביעית שהיא כגון שלוה בניסן וכתבו השטר באייר. ולפי פירושו זה לא הזכיר בחבורו בהלכו' מלוה מה שהעלו בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) שאינו כשר אלא בדכתב לי' דאקנה שלא העלו כן שם אלא כשכתבו השטר יום ההלוא' ואיחרו הזמן דאי לא כתב לי' דאקנה אתי למיטרף לקוחו' שלא כדין אה קנה נכסים בין ההלוא' לזמן השטר ומכרן דמן הדין לא נשתעבדו למלו' אלא אם כתב לו דאקנה אבל אם לא נכתב בשטר יום ההלוא' אלא בזמן הכתוב בשטר הרי באותו יום היו כבר ללוה אותן נכסים ואם טרפן המלוה כדין טרפן זהו פירוש של הרמב"ם ז"ל בשטרי חוב המאוחרין והעולה ממנו לפי דעתי. ובפ' אחד דיני ממונו' (סנהדרין ל"ב ע"א) מוכח דמיירי שההלוא' היתה בניסן ונכתב זמן השטר באייר ומש"ה אמרי' התם דאיפשר בדרישה וחקיר' ונרא' מדברי הרמב"ם ז"ל שאם נכתב השטר בניסן והזמן הכתוב בו הוא אייר שאינו כשר שהרי עדות שקר היא. אע"פ שהרמב"ן ז"ל מכשיר בזה לפי שכיון שהורע כחו של מלוה שאינו טורף אלא מאייר ואילך רשאים הם העדים בכך ואי אתו לאמלוכי בו אמרי' להו זילו חתימו שהמלוה רוצה ליזוק בנכסיו וכן אמרו בירושלמי דשביעית המאוחרין כשרים מפני שהוא מוריע את כחו אבל שיכתבו העדים באדם שהוא ברי שהוא ש"מ לקיים דברי ברי לפי הזמן הכתוב בשטר כדברי ש"מ להוריע כח היורש אינן נאמנים ודבר זה פשוט הוא. וכל מה שחדשתי הוא שאף בע"פ אינם נאמנים והוכחתי זה מלשון הרמב"ן ז"ל שכ' בחידושיו אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמן מתשרי שעבר פסולין הם שאין אלו ראוי' לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה. ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוא אלא בניסן וכתבתי עוד שאפילו יגידו טעותם להאמינם שטעו בין חדש לחדש והדברים נמסרו להם בעשור האחרון לירח (ניסן) סיון האיך נתאחר' החתימ' לשבעה עשר בסיון הקודם לו ובחד שיפורא טעו אינשי בתרי שיפורי לא טעו אינשי ועד רובא דירח' טעו אינשי טפי לא טעו. ומה שחזקת דבריך להאמינם לפי שאין הזמן מעכב בשטר אע"פ שהיא עדות שאין אתה יכול להזימ'. אינו חזוק שאע"פ שאינו מעכב אם כ' בטעות פסול זה דומה לשם עירו ושם עירה שנראה שאינו מעכב ואם שינה פסול. ומה שאמרת שהעדי' נאמני' לומר שלא נתרפא מה ענין זה לזה שאינו סותר דבר ממה שהעידו והרי קברו מוכיח עליו אבל שיעידו באיש שהוא ברי לפי הזמן הכתוב בשטר שהוא חולה אינם נאמנים. ומה שחזקת דבריך מההיא (ב"ב קע"א ע"א) דשטר שזמנו כתוב בשבת דמכשרי' לי'. אינו חזק' שהעדים לא כתבו שחתמו בו ביום שבת שאם כתבו כן פסולין הן אבל כתבו שנמסרו להה הדברים באותו יום ומצינו שהיה שבת לפי חשבון ימי החדש ואנו מעמידין אותם בחזקת כשרות שלא חתמוהו ביום שבת והרי זה יש בו אחד משני דברים או הדברי' נמסרו להם בע"ש וכתבו זמנו בשבת והרי זה מאוחר וכשר או הדברים נמסרו בא' בשבת וכתבו זמנו בשב' והוא מוקדם ופסול. ואנו דנים להקל שהשטר בחזקת כשרות וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן נרא' דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן כדאי' בפ' השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) אבל שטר שנודע בברור שהיום שכתבו בו שהוא ש"מ הי' ברי פסול הוא בלי ספק והחולק ע"ז לא ידע בדיני ממונו' לא כלום והדבר ברור ג"כ למאן דנחית לעומקא דדינא שאפילו על פה אינם כשרים בעדות זו ונראה מדבריך במה שכתבת שראית טעם הכשר שטרי חוב המוקדמים שהוא כשר מפני שטעו בשנות המלך או בחדש מלא וחסר שלא ירדת לסוף דבריהם שהכל הוא דבר אחד שטעו בשנות המלך מפני טעות חדש מלא וחסר דבהא ודאי נאמנין דטעו בשיפורא דירחא כדאית' בסנהדרין (ס"ט ע"א) אבל שיטעו בשנות המלך בלא טעות מלא וחסר אינם נאמנין:
תשובה ח
תנס
ענין ח:
מעשה אירע במקומכם שנולד בן יום א' ב' ימים לחדש אב והי' יום ח' ללידתו יום ט' באב שהוא יום צום ואביו משעת לידתו אמר שלא ימול אותו עד מחרת הצום שהוא יום ט' ללידתו כדי שיוכל לשמוח ולשמח בסעודת המילה ואתם אמרתם לו כי אפשר לתקן הסעוד' מן המנח' ולמעל' ולאכול אותה בליל' ולא שמע אליכם ונימול הילד ביום ט' ללידה ולעזה עליו כל המדינ' ויש אומרים כי המיל' נעשית באיסור שכפר בתו' וחייב לקבל חרם ונדוי ואתה חפשת בספרים אם יש עליו עונש ולא מצאת אלא מה שכתבו שמי שלא מל ביום ח' בכל יום עובר בעשה ולא מצאת שהעובר בעשה הוא נידון באלו הדינין אלו הן תורף דבריך. ועתה מה אשיב אחר שנעשה מעשה באיסור אבל כדי שלא יורגלו לעשות כן אכתוב מה שנר' לי בזה:
תחלה יש לך לדעת כי מי שאינו בקי בדינין מפני מיעוט הרגל התלמוד ומפני העדר הספרים יש לו ללכת אחר המנהג כמ"ש בירוש' בפ"ה ממס' מעשר שני (ה"ג) וביבמו' פרק אלמנ' לכ"ג (ה"ב) ובפ"ז ממס' פאה (ה"ו) אם הלכ' היא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהוג כמותם. ומעולם לא נשמע שתתעכב המילה ליום ט' מפני סעודת המיל' שלא תעשה ביום צום ואדרב' נוהגין כשהמיל' היא באותו יום מכנין שם הילד מנחם כמו שאם תהי' המיל' ביום פורים מכנים אותו מרדכי. ואחר זה אודיעך כי הסכלתם עשו וגדול עונכם מנשוא כי המיל' בזמנה נתנה שבת לדחו' אצלה ושלא בזמנה לא נתנה שבת לדחו' אצלה וא"כ עיקר מצותה אינה אלא ביום ח' כמו שנז' בפרק ר' אליעזר (קל"ב ע"א) שאמר' שם שמיני למעוטי תשיעי ואם שבת שהיא שקולה כנגד כל התור' והמחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו נביל' כמו עובד עבודה זרה כמו שאמרו בראשון מחולין (ה' ע"א) ורבן של כל הנביאים דן לסקילה עליה כמו המגדף. והי' קודמת לתור' כמו שנז' בפ' שלשה שאכלו (מ"ח סע"ב) שהמיל' נכרתו עליה י"ג בריתו' והתור' לא נכרתו עלי' אלא ג' בריתו' וא"כ איך דחיתם אותה מפני סעודה קלה. והנה הסעוד' היא סעוד' של מצוה כשנעשית המצו' כהלכתה שתהי' המצוה עיקר והסעוד' טפלה לה אבל לעשות הנאת הכרס עיקר והמצו' טפלה לה אין זו סעוד' של מצוה שיהי' ת"ח ראוי ליהנו' ממנה ואני קורא ע"ז כורתי בריתי עלי זבח כי זבחיהם כלחם אונים. ועליהם אני קורא וזריתי פרש וכו' ובודאי שהסעוד' כשנעשית המצוה כהלכתה היא סעודה של מצוה ולולא צערא דינוקא היינו מברכין שהשמח' במעונו כמו שנזכר (בשני) [בראשון] מכתובו' (ח' ע"א) ועליה אמר דוד שש אנכי על אמרתך לפי שפרשת מיל' נאמרה בלשון אמיר' לא בלשון דבור ועליה אמר למנצח על השמינית על המיל' שנתנה בשמיני כמו שנזכר בפרק התכלת (מנחות מ"ג ע"א) אבל כשנעשית שלא בזמנה ועבר בעש' היא מצוה הבאה בעביר' שהרי אפילו כשנעשי' בשמיני והיא כשרה כל היום הזהירה התור' שתעשה בבקר כמו שנזכר בפ"א מפסחי' (ד' ע"א) ובפ' א"ל הממונה (כ"ח ע"ב) דזריזין מקדימין למצות ושיהי' העושה אותה זריז ונשכר וזה שאפילו נעשית באותו יום ואיחר אותה עד לערב אינו מהזריזים וכ"ש אם עבר כל אותו יום ולן כל אותה הליל' באיסור עשה שהוא שפל ונפסד ואין לו שכר עושה מצוה בשעתה ומכר שכרו של חיי הע"ה מפני הנא' של חיי שעה ואלו ידעתם כמה חביבה מצוה בשעתה לא הסכמתם על ידו לעשותה שלא בזמנה. ובתורת כהנים שנינו ר' שמעון או' חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להם שיקרבום במוצאי שבת וכן הביאוה במנחו' פרק רבי ישמעאל (מנחות ע"ב ע"א) ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים ס"ח ע"ב) כן בראשון מקדושין (ל"ג ע"א) ובפ' אלו טריפות (חולין נ"ד ע"ב) אמרו גדולה מצוה בשעתה שהרי אין בעלי אומניו' רשאין לעמוד מפני ת"ח ועומדי' מפני עושה מצוה בשעתה. והם המביאים ביכורים לירושלים וכן אמרו כי מי שלא קרא ק"ש בעונתה אע"פ שאם עבר זמנה קורא אותה בברכותיה שכר ק"ש יהבי לי' שכר ק"ש בעונתה לא יהבי לי' כמו שנזכר בראשון מברכו' (י' ע"ב) ואמרי' במדרש קהלת חביבה ק"ש בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח וא"כ חביבה היתה המיל' בשעתה מאלף עולות למזבח וכ"ש מאלף סעודו' להנאת הכרס. ואלו נעשית המצוה בשעתה לא היתה מתבטלת מפני זה הסעודה של מצוה אם לא נעשית באותו יום הי' איפשר לעשותה למחר והי' לו שכר מילה בזמנה ושכר סעוד' שהרי סעודו' ר"ח וכן סעודת פורים שחל ט"ו של אדר בשבת היו עושין אותה לאחר השבת כמו שאמרו בירושלמי וכן כתב רי"ף ז"ל בפ"ק דמגיל' ואם סעוד' שהי' מדברי קבלה אם אי איפשר לעשותה בזמנה מאחרין אותה למחר כ"ש סעוד' של מילה שאם לא הי' איפשר לו לעשותה באותו יום שמאחרין אותה למחר ושפיר דמי וכן נוהגין כשהמיל' היא בערב שבת שעושין הסעוד' ביום השבת. ויותר קרוב הי' לעשו' הסעוד' באותו יום לעבור על עשה של דברי קבלה ולא לעבור על עשה של תורה שהאיסור באכילה בט"ב אינו אלא עשה של דברי קבלה והמיל' בזמנה היא עשה של דברי תורה וזה אפילו הי' יום המיל' בת"ב עצמו כ"ש כשהוא לאחר ט"ב מפני הדחיי' כמו שהי' בשנה זו שיש לו קולא אחרת שהרי אמרו בפ' קמא דמגיל' (ה' ע"ב) שרבי הי' רוצה לעקור ט"ב לגמרי כשחל בשב' ואמר הואיל ואדחי אידחי ואע"ג דלא הודו לו דוקא שלא במקום מצוה אבל במקום מצו' הי' אפשר להתיר לעשות הסעוד' באותו יום ובמגיל' תענית שנו אמר רבי אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה מבני בנימין וחל ט"ב בשב' ודחינוהו עד לאחר שבת והתעננו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הי' וזאת הברייתא הביאוה בגמרא בפ"ק דתעניו' (י"ב ע"א) ובפ' בכל מערבין (עירובין מ"א ע"א) ומכאן למד רבינו יעבץ ז"ל כשהי' בעל ברית ביום תענית אב שנדח' לאחר שבת שהתפלל מנח' בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים אותו לפי שיו"ט שלו הוא זהו מנהגן של חסידים ואנשי מעשה שנהפך אצלם לששון של מצוה לא מה שעשיתם אתם להפך ששונה של מצו' לאבלו' ישנה כמנהג נשי' ועמי הארץ לשמצה בקמיכם. ומה שאמרת שלא מצאת בשום ספר שיהי' בזה אלא איסור עשה אבל שיהי' בזה עונש בידי אדם לא מצאת בשום מקום וכי מי זוטר העובר בעש' וא"כ אין יקר המצו' בעיניך אלא מפני רבוי עונשה ומה עונש יותר גדול יש למי שמחציף פניו לומר מצוה זו היא בידי ולא אעשנה לעבור על דברי קונו ומרע"ה נענש מפני שנתעצל בה שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כמו שנזכר במסכת נדרים (ל"א ע"ב). ואמת הוא שאחר שעבר על עשה לא נתנה לו תורה עונש אלא שיביא עול' לאחר שיעשה תשוב' כמ"ש בתורת כהנים ואע"פ שכשעש' תשוב' אינו זז משם עד שמוחלין לו כמו שהזכירו באחרון מיומא (פ"ו ע"א) העולה היא דורון כמו שהזכירו בזבחי' בפ' ראשון (ז' ע"ב) שאם לא עשה תשוב' הוא זבח רשעים תועבה והיום שאין לנו עולה קורא בפ' עולה ומתכפר לו כמו שהזכירו באחרון ממנחו' (ק"י ע"א) זהו אחר שעבר על עשה אבל קודם שעבר והמצו' לפניו ואומרי' לו עשה אותה ואינו רוצה לעשותה מכין אותו עד שתצא נפשו כמו שאמרו בפרק הכותב (כתובות פ"ו ע"א) לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה היא אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי אמר לי' תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ ביום ח' למילתו הי' מותר לכם להכותו ע"י עכו"ם עד שתצא נפשו לעשו' מצוה בזמנה אבל אחר שהתעצלתם בזה באותו יום ועבר היום והשלים מצותו אין עליו עונש נדוי אבל אבד שכר מצוה בזמנה בעול' הבא ודי לו בעונש כזה. ויותר קשה הוא מעונש נדוי ואע"פ שאמרו שזה היא מצוה על האב ואם לא מל אותו אביו היא מצוה על ב"ד כמו שהזכירו בראשון מקדושין (כ"ט ע"א) כשאין אביו כאן אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד שהרי אמר' בפ' החולץ אין אדם מל בן איש בע"כ ואע"פ שיש מפרשי' אותו לענין גר הבא להתגייר אבל בפ' הערל (יבמות ע"א ע"ב) אמרו בענין מילת זכריו מעכבתו מלעשו' פסח שאם היה האב חבוש בבית האסורים שאין הבן נמול ביום ח' שחל ערב פסח ושם פי' רש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים. והרמב"ם ז"ל כ' בפר' ראשון מה' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע. נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל היו חייבין לכופו אפילו ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס כמו שכתבתי:
תשובה ט
לאיסרדאנייא
ענין ט: מעשה היה פה באלגיר בחור אחד מאי סרדאנייא שמו יהודה בר יצחק שדך בחורה אחת מאלגיר הנזכר ששמה בלנקא בת ר' יצחק הלוי נ"ע והבחורה הנזכר היא ברשות אמה ובעל אמה ואחר זמן מה מיאנה הבחורה הנזכר מהיות לאשה להבחור הנזכר ושדכה עצמה ברצון אמה לבחור אחד שמו קרשקש אברם דר פה היום באלגיר הנזכר ואחר חדש אחד ששדכה הבחור קרשקש הנזכר רצה קרשקש הנזכר לקדש בלנקא הנזכר' וכאשר שמע יהודה הנזכר שדע' הבחורה בלנקא הנזכר להתקדש ולהנשא להבחור קרשקש הנזכר קרא יהודה הנזכר רוב בני קהלינו יצ"ו לב"ה ופרסם שם ברבים שתשמר הבחור' בלנקא הנזכר שלא תקבל קדושין מיד הבחור קרשקש הנזכר כי היא מקודשת מיד יהודה הנזכר ודעתינו ודעת רוב קהלינו הי' כי יהוד' הנזכר עשה זה מרוב כעסו נגד הבחורה הנזכר על אשר מיאנה בו כי הרחיק את עדיו עדי קדושין ואמר כי בפני שני אורחים אשכנזים אשר עברו פה שתי שנים קודם זה המחלוקת אמר שבפני האורחים ההם קדשה והרוצ' לשקר ירחיק את עדיו מה עשה קרשקש הנזכר הלך בבית אחד מהעיר הזאת אשר היתה שם הבחורה בלנקא הנזכר עם אמה וקדשה שם בפני שני עדים כשרים. אחר כל אלה הדברים היתה קטטה בין שני הבחורים הנזכר על בחור' הנזכר והלכו ע"ז בפני החצרנים המלכיים והגיש כל אחד דינו לפני החצרנים הנזכר ואז צוו החצרנים לנאמני קהילנו י"ץ שיבררו אנשים חכמים ונבונים מהנמצאים בתוך קהלנו ויהי' כח בהם לשפוט ע"ז המחלוקת כפי דיני ישראל ובררו ג' ב' דינא ע"ז וקבלו טענו' כל אחד ואחד מהנזכר וטענת בלנקא הנזכר' שאמר' שמעולם לא קבלה קדושין מיד יהודה הנזכר כי אם מיד הבחור קרשקש הנזכר וקבלו עדות העדים שהעידו שקדש קרשקש הנזכר הבחורה בלנקא הנזכר בפני אמה וברצונה ככתוב בארוכה בתוך הפירוש הנעש' ע"ז מפי אב ב"ד אשר הובררו ע"ז ואחר שראו בית דין טענו' כל הנזכר ורצו להסיר ריב ומחלוקת וקטטה מהנזכר ופסקו גזר דינם שתצא מזה ומזה בלנקא הנזכר' ותשאר פטור' משניהם ותלך ותנשא למי שתרצה ולפי הנשמע תוך בני קהלינו יש"ץ מפי נשים שהית' דעת הבחורה הנזכר' ודעת אמה שתוך ימים מועטים תלך הבחורה בלנקא הנזכר' ותנשא לבחור קרשקש הנזכר מה עשה יהודה הנזכר עם קצת יחידים מבני קהלינו י"ץ המחזיקים בידו סבבו עם החצרנים המלכיים שיקבלו עליהם יהודה וקרשקש הנזכר שבועה חמורה ובכח חרם שלא יוכל אחד משניהם לקדש ולישא הבחורה הנזכרת כל ימיהם לעולם והבחור יהודה הנזכר כאשר ידע כי הבחורה בלנקא הנזכר' לא רצתה אותו בשום פנים אמר שהוא ישבע שלא ישאנה כל ימיו לעולם אך בזאת שישבע ג"כ הבחור קרשקש הנזכר כמוהו אז ענה קרשקש הנזכר שלא ישבע בשום צד ולפי דעתינו כי על זה הי' ממאן קרשקש הנזכר לישבע באשר היה אוהב מאד הבחורה בלנקא הנזכר' והיא ג"כ אוהבת אותו. אחר זה באו קצת יחידים להשתדל עם נאבדם קרשקש אב הבחור קרשקש הנז' וחלו פניו בכל לב שיסבב עם הבחור בנו קרשקש הנז' שיקבל עליו בשבועה חמורה ובכח חרם שלא יקדש ולא ישא כל ימיו לעולם הבחור' בלנקא הנזכר והבחור קרשקש הי' מחזיק בדעתו שלא יקבל עליו השבוע' הנזכר בשום צד לעולם אחר זה הלך יחיד אחד להשתדל עם נאבדם קרשקש ועם בנו קרשקש הנזכר אשר עכ"פ יקבל עליו קרשקש הנזכ' השבוע' הנזכ' כי אם אין קרשקש הנז' רוצה דעת האדון הפרנס לשים קרשקש בתפיסה ולענותו בכבלי ברזל ולהענישו ממון ומרוב יראתם מאלו הדברים כמוכרחים להציל ממונם הודה נאבדם הנזכר שיכריח בנו הנזכר שיקבל עליו בשבוע' ובכח חרם שלא לישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' וכן עשה הבחור הנזכר כמוכרח למלאת רצון אביו נשבע קרשקש הנזכר' השבועה הנזכר' לפי מה שהוא אומר עתה שלא נשבע ברצון גמור אמנם בשעת השבוע' הודה בפני עדים בשבוע' הנזכר' שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה והבחור יהודה הנזכר נשבע ג"כ בשבוע' וקבל עליו בכח חרם שלא ישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' ואחר שמונה ימים אשר קבל עליו יהודה הנזכר השבוע' הנזכרת נשא אשה בחורה אחת מבני קהלינו יש"ץ ואחר זה יצא קול בבני קהלינו כי קרשקש הנזכר אומר כי השבוע' והחרם אשר קבל עליו שלא ישא הבחור' בלנקא הנזכר' (אומר כי השבוע' והחרם אשר הוא נשבע) היו באונס ואשר אין מקום לשבועה כזאת והדברים האלה הגיעו לפני האדון הפרנס כאשר שמע האדון הפרנס כי אהבת הבחור קרשקש הנזכר יתרה על הבחורה בלנקא ואשר בלנקא חפצה ג"כ מאד לינשא לבחור קרשקש הנזכר צוה האדון הפרנס לנו ח"מ להתיר שבוע' זו הנזכר לבחור קרשקש הנזכר כדי שיוכל קרשקש הנזכר לקדש ולישא הבחורה בלנקא הנזכר ואנו ח"מ כאשר ראינו כי המחלוק' רבתה על זה בתוך בני קהלינו בשנה שעברה קבלנו על עצמנו שלא להתיר ולא לאסור ואמרנו אל האדון הפרנס כי יצטרך ע"ז הענין חכמים גדולים ממנו ואז צוה לנו אנו ח"מ האדון הפרנס מצד אדונינו המלך דארגון יר"ה ובקנס מאה פרחים דארגון להעיד כלל העולה מהעניינים הנזכר בחתימת ידינו ויושם לפני מורים הוראות בישראל. והם ברוב חסדם כתבו דעתם בחתימת יד כבודם באר הטיב על דבר השבועה הנזכרת ואנחנו חתומי מטה כמו מצווים מהאדון הפרנס להעיד כלל הענין כתבנו באמונה מעשה שהי' כך הי' ובעדות נאמנ' חתמנו שמותינו פה בשבעה עשר יום לחדש כסלו שנת חמשת אלפים ומאה ושמנים ושש לבריאת עולם. אשתרוק ברון הלוי:
שמואל בר רפאל:
הדברים נראים פשוטים ששבועה זאת אפי' לא אמר הנשבע שבאונס היתה יש לה היתר אפי' שלא במקום מצוה דמאי שנא משאר שבועו' שיש להם היתר וכ"ש במקום מצוה להחזיר גרושתו. ומה שהי' איפשר לטעון בזה הוא ששבוע' זו נעשית בפני יהודה ואמרו בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דהנודר מחבירו לא ישאל לו אלא בפניו. ובגמרא בפ' ר' אליעזר בנדרי' (ס"ה ע"א) כשהזכירו זה אמרו מנא ה"מ אמר ר"נ ואיתימא ר' יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרימה אמר לו במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתי' ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבוע' דכתי' וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרדותיה דאיתשיל לשבועתי' שלא בפניו. ויש מפרשים מה שאמרו בירושלמי לא ישאל לו אלא בפניו דאין מתירין לו אלא מדעתו של אותו שנדר בפניו והיינו לישנא דלא ישאל לו אלא בפניו. כלומר מדעתו וברצונו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו (גיטין י"א ע"ב) ולפ"ז לא היה לשבוע' זו היתר אלא ברצון יהודה אבל לפי הטעם שנתנו בירושלמי (שם) בזה והוא מה שאמרו שם ר' יוחנן אומר מפני הבוש' ר' יהושע בן לוי אומר מפני החשד הי' נרא' דלאו דוקא בפניו וכ"ש דלא בעינן רצונו אלא כל שתוודע לו ההתרה סגי ואם מת א"צ כלום והכי מוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (סוטה ל"ו ע"ב) דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני אמר ליה זיל איתשיל לשבועתך אלמא הי' יכול להתיר שלא בפני יעקב וזולת רצונו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בתשובה ועוד הי' אומר ר"ת ז"ל דאין צריך בפניו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה הי' מסור ביד נבוכדנצר להורגו וע"י השבוע' הניחו אבל היכא שהנודר עושה שלא מחמת טובה שעש' עמו מתירין לו והנדון שבפניכם שבוע' זו לא נעשית מפני טובה שעש' עמו יהוד' ולפי זה מתירין אותה שלא בפניו וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשוב' שמתירין לו אע"פ שיש הנאה לחבירו בקיומה אלא שמודיעין אותו מפני החש' והבוש' מפני הטעם הנזכר בירושלמי והביא ראי' ממאי דאמרינן פרק השולח (גיטין מ"ו ע"א) דר"י דייק דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ומאי קאמר דילמא התם משום דאין מתירין אלא ברצונם הוא שהרי יש להם הנאה בקיום השבוע' אלא שמע מינה שאפי' כשיש הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאה בשעת שבועתו יש לה היתר שלא ברצונו מכל אלה הדברים נתברר לכם שאלתכם ששבועה זו יש לה היתר אם צריכה היתר. אבל מהנרא' אינה צריכ' היתר דקי"ל דנדרי אונסין מותרין כדאי' בפ' ארבעה נדרים (נדרים כ' ע"ב) וקי"ל כשמואל (שם כ"א ע"ב) דאינם צריכים שאלה לחכם דהא תנא תני ארבעה נדרים התירו חכמים וחד מנייהו נדרי אונסין ואע"ג דרב אסי ס"ל התם דצריכין שאלה לחכם לא קי"ל הכי משום דלישנא דמתניתין דייק כוותיה דשמואל ועוד דבמס' נזירות בפרק הריני נזיר (נזיר י"א ע"א) שנינו יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים אותי מפני שאין אני יכול לחיו' אלא ביין ומפני שאני קובר מתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר ואוקימנא פלוגתייהו (שם ע"ב) בנדרי אונסין וקא מיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי רבנן סברי כשמואל ור"ש כרב אסי וכיון דשמואל קאי כרבנן קי"ל כותיה וכיון דקי"ל דנדרי אונסין אינם צריכים היתר ה"נ שבועת אונסין אינ' צריכ' היתר. והכי אמרינן בשלישי משבועו' (כ"ו ע"א) האדם בשבוע' פרט לאנוס וכן בפרק ארבע' נדרים (כ"ז ע"ב) אמרינן נודרים לחרמין להורגין ולמוכסין וכולי בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבוע' ובית הלל אומרים אף בשבוע' וקי"ל כב"ה. ובלשון הזה כ' הרמב"ם ז"ל בפ' שלישי מהלכו' שבועות כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועו' הללו באונס הרי זה פטור ואחד הנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחו לו לקיים שבועתו או שהשביעו אונס וכו' ובודאי שזה שנשבע כדי שלא יפסיד ממון או שלא יענו בכבל רגלו אנוס הוא ואפילו אונס ממון על יד גוים הוי אונס כאונס הגוף מדאמר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז ע"א) ממונם של ישראל כיון שנפל ביד גוים שוב אין מרחמין עליו מדכתיב בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר כדאי' התם. וכ"ש כשיש שום אונס הגוף ודבר זה פשוט הוא ואע"פ שלא עשו אונס אלא שהיו מאיימין עליו ויש כח בידם לעשו' כן מקרי אונס מדאמר בפ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) אומרים כפותו כופתין הרוגו הורגין אלו הרגו דוסתאי מי נתן לאבא בן כמותי אמר לו בני אדם הללו קרובים למלכו' הם אמר לו הן וכו' כדאי' התם הרי שנקרא אונס מפני ההפחד' אם יכולין לעשו' אעפ"י שלא עשו מעש' וכן כ' רבינו חננאל ז"ל בפרק חזקת וכן הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהל' מכיר' וכן פרש"י ז"ל בפרק הניזקין (גיטין נ"ה ע"ב) במשנת לקח מסקריקון וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' חזקת ואע"פ שבשעת שבועה אמר לפני העדים שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה לא מפני זה נסתלק שם האונס מעליו. שכשם שהית' השבועה באונס כך היו העדים באונס וכשאדם מוסר מודעה אפילו בטל המודעא אין הביטול מועיל כלום. שכשם שהית' המכיר' או נתינת הגט באונס. כן הי' הביטול באונס. וכן נראה ממה שכ' הרמב"ם ז"ל פרק ששי מה' גיטין על כן אנו מצריכין לומר בבטול מודעי ומודעי דמודעי ובנדון הזה אע"פ שלא היתה שם מסירת מודעא כלל. ואפי' לא היתה לנו ידיעה באונסו אלא מפי עצמו אינו צריך שאלה לחכם שכל אדם נאמן על עצמו כמאה איש כדאי' בכריתות בפ' אמרו לו (כריתות י"ב ע"א) וכדמוכח בפ"ק דמציעא (ג' ע"א) וכן כ' הרשב"א ז"ל וזה לשונו. אפילו לא הוכרנו באונסו כלל אלא שאומר הוא עכשיו שהי' אנוס באותה שעה אונס גמור מיקרי וא"צ שאלה לחכם וא"צ להכיר באונסו אלא במכר בלבד. אבל בגט ובמתנ' לא כדאי' בפרק חזקת (בבא בתרא מ' ע"ב) וכ"ש באיסורין שכל אחד נאמן על עצמו שאל"כ באו ונאמר שלא לפתוח לאדם אלא בפתחים שיש בהם עדים ואנו מכירין בהם שהם כן כמו שהוא אומר עד כאן לשון הרב ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל בתשוב' שאפילו נשבע על דעת רבים אין בכך כלום ואני כתבתי בתשובה שאפילו נשבע על דעת המקום אינו צריך היתר שכיון שהוא אומר שבאונס הית' השבוע' כשאומר על דעת המקום הרי הוא כאלו אמר אל אלהים הוא היודע ועד שאני מפני האונס אני נשבע ואם בעיקר השבוע' הוא נאמן לומר שבאונס הית' וכ"ש אם אנו יודעים אונסו שהוא נאמן לומר שמה שאמר שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה שמפני האונס אמר כן ואע"פ שכשנודרין למוכסין צריך שיעקור בלבו מה שאומר בפיו כגון שיאמר בלבו קונם אשתי נהנית לי היום כדאי' בפרק רביעי דנדרים (כ"ח ע"א) ואם לא חשב בלבו לעקור הנדר כמו הנדון שבפניכם הנדר הוא קיים זהו כשהאנס אינו אונס אותו לאסור אשתו אלא שיתן לו מכס ואם טוען שהוא של בית המלך ופטור מהמכס ומאמת דבריו בנדר או בשבוע' ואומר קונם אשתי נהנית לי אם אינם של בית המלך אבל אם האנס אונס אותו באיסור אשתו ואומר לו אם לא תאסור אשתך בשבועה אעשה לך כך וכך אפי' לא עקר הנדר בלבו אינו צריך היתר וקי"ל האדם בשבוע' פרט לאנוס וכמו שכתבתי למעלה כך נ"ל. העולה מזה הוא ששבועה זו אינה צריכ' היתר ומי שלבו נוקפו ורוצה לצאת ידי כל מערער יש לה היתר בשלש' הדיוטו' ושפיר דמי:
מפני דרכי שלום ולהשבית מלחמו' וקריאת תגר בין איש ובין אחיו ובין בעל דינו דברים עליו אוגר. ולהפיק רצון השואלים שמנם שמן זית זך בראש אמיר. ובראש הזית כל א' מגרגר. יצאתי משטת הענוה לדבר במקום גדולים להתהלל כמפתח חוגר. כי הכל מסייעין למלאכת שמים להכניס כלה בית אישה ולהוציא' ממסגר. ואומר מה לי לצרה זאת שלום עליך נפשי כי ינעול ביתו במנעול ונגר. ואיך אצא לריב מהר וטוב הוא שיעש' עצמו פסח וחגר. ולהכבד ולשבת בביתו כתפארת אדם לשבת בית ולעבור את נחל הבשור יפגר. גם בזה לא בחר ד' והרשות נתונה לכל עת לדבר כסוס עגור מצפצף ועוגר. גם שב גם ישיש גם בחור גם בתולה וכל אשה חכמת לב קטון וקטנה נער ונער' בוגרת ובוגר. אולי יחנן ה' ויצאו דברינו בעת רצון לזוג הזוג נאה וידגו לרוב בפרי בטן מבורך פרה ורבה ודוגר. ויתברכו בנכסים קרובים לעיר רחוקים מן העין צאן ובקר ופטר שגר. והאל אשר טלטלנו טלטלה גבר. יאסוף נדחנו לבית הבחיר' האזרח והגר. ואם אנף ישובב לנו ושארי' חמות יהי' חוגר. ומבקשי רעתנו והרודפים אותנו כנשר ירדוף הקורא בהרים כסאם לארץ ימגר. ישמידם יאבדם יכניעם וכאשר יניע בכברה יניעם. וחרבם תבא בלבם רב הפגר. ומלך ושרים המושלים בנו ומרחמים עלינו שונאיהם בידיהם יסגר. כה דבר כיושבת על המשבר חיילים יגבר. כמנחת שלומות דורונות משגר. אל הקהל הקדוש זקיניו ושופטיו ושוטריו עולם וזקן קבעו דירתם באיסרדאניא בעיר אלגיר. האיש אשר הוא ואבותיו עמד טעמם בם וריחם לא נמר. והם הורקו מכלי אל כלי מפרובינצא למיורקא וממיורקא לאלגיר. החותם בחדש אדר שנת ח"י ח"י הו"א יודו"ך לשמע שלומכם יגיל ישמח. שמעון כה"ר צמח זלה"ה:
תשובה י
הנין
שאלה י:
שאלת למה נהגו היתר בחמאה ואיסור במבושלת כי לפי דעת הרמב"ם (פ"ג מהמ"א הט"ז) החמא' אינה מותרת עד שיבשלוה והמבושלת שהוא אוסר משום גיעולי גוים לא נרא' לך דסתם קדירו' אינן בני יומן. עכל"ה:
תשובה: תחלת מה שיש לעיין בזה הוא אם איסור החמאה הוא בכלל איסור גבינה אם לא כי אם נאסרה החמא' במנין אחד עם הגבינ' אין לה היתר בשום פנים משום דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו בטל טעם האיסור לא בטלה הגזרה וכבר הסכימו הגאונים ז"ל שהגבינה אפילו העמידו' בעשבים אסור' היא ואמרו כי יש ספרים בירושלמי שגורסין חמאותיהן ומלוחיהון וגבינהן מי"ח דברים וזה הירושלמי ודאי שבוש יש בו שהגבינ' אינה מי"ח דברים לפי גמרא דידן בפ"ק דשבת אבל הרשב"א ז"ל כ' שדין החמאה כדין הגבינ'. ונ"ל שלא נאסר' החמא' עם הגבינ' שהרי הטעמים שהזכירו בגבינ' לא שייכי בחמא' כלל והרב' טעמים נאמרו בה (ע"ז ל"ה ע"א ע"ב) מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נביל' ומפני שמחליקין פניה בשומן חזיר ומפני שמעמידין אותה בחומץ ומפני שמעמידין אות' בשרף ערל' ואלו הי' איסור החמא' בכלל איסור הגבינ' היו מקשין בגמרא אי הכי חמא' תשתרי שהרי חד מהני טעמי לא שייכי בה וכיון שלא גזרו עליה בכלל הגבינ' אין לנו לאסור אות' מטעם גזיר' דגבינ' אם אין טעם באיסור' ואחד מן הטעמים שנתנו בגבינ' הוא משום נקור שהגוים אין חוששין לגלוי ובזה י"ל שבדורות הללו לא חששו לגלוי. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל אומ' שהגבינ' אסור' משום טעם נקור אף במקומו' שלא נהגו לאיסור גלוי היינו דוקא בגבינ' שגזרו עליה אבל כבר הוכחתי שהחמא' לא הית' בכלל אותה גזרה וזהו טעמם של גאונים ז"ל שהתירוה כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מה' מאכלות אסורו' וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שבהרב' מקומו' נהגו בה היתר וכן נמצא שזהו אחד מהטעמים שבין אנשי מזרח ואנשי מערב. ומה שכ' הרב ז"ל שיש גאונים שחששו לה לצחצוח חלב זהו לפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש מה שאמרו בגמרא (שם ע"א) אי בגבינ' אי איפשר לה בלא צחצוח חלב דשמא הי' מעורב בחלב שגבנו ממנו חלב טמא ונשאר בגבינ' צחצוח אבל לר"ת ז"ל שלא פירש כן אלא לפי שהקשו בגמרא על ר' יהושע בן לוי ז"ל שאמר בטעם איסור הגבינ' שהוא משום נקור אי הכי יבשה תשתרי לפי שאין מניחין אותו ליבש. בא ר' ירמיה ותירץ שאי אפשר בלי צחצוח חלב כלומר שמא יש בגבינה גומות ובתוך אותם גומות נשאר זו החלב ואותו חלב לא נתייבש ויש בו ארס הנחש זהו פירוש ר"ת ז"ל אבל לחוש לצחצוח חלב טמא אינו נכון. כי הגוי שיודע שחלב טמא אינו עומד למה יערבנו עם חלב טהור שילך לאיבוד עם הנסיוב' בזה אין לחוש כלל. ומה שאמרו בגמ' (שם ע"ב) בענין חלב שחלבו גוי השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני טפי אינו לתת טעם לאסור גבינה כמו שפירשו בו הרב' מפרשים דמאי שייכא הכא והלא אין דברינו אלא בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אבל הוא לתת טעם למה אסרו חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ולא התירוהו לעשו' בו גבינ' דכיון דחלב טמא אינו עומד מה יש לחוש ונשאו ונתנו בזה ובמסקנא אמרו שאי אפשר לעמוד על דבר זה לפי שאפי' נעמיד החלב ונעשה ממנו גבינ' יש לחוש שמא ישאר מהטמא ביני טפי. אבל מה שמעמיד העכו"ם בביתו. אין לחוש לתערובו' חלב טמא וזהו טעם ההיתר שנהגו בו הגאוני' ז"ל הראשונים ולא חששו לצחצוחי חלב טמא כמו הגאונים האחרונים ז"ל ואלו היינו חוששים לצחצוחי חלב טמא אם הית' מספקת תקנתו של הרמב"ם ז"ל בבישול יש לדון כי הראב"ד ז"ל וגם הר"מ ז"ל השיגו עליו שאין לוקחין מהעכו"ם דברים שיש לחוש לאיסור על סמך בטול וזה אינו כל כך קשה שהרי היו סבורים בגמרא שחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו שיהא מותר ללקחו על סמך תיקון לולי שלא מצאו לו תקון אבל אמת הוא הדבר שהחמאה היא מותרת מדין התלמוד. ולא היתה בכלל איסור הגבינ' ואין בה טעם לאסור לא משום תערוב' ולא משום גלוי ולא משום העמד' בדברים האסורים. ואע"פ שחולטין מעט מים ומערבין בנוד כדי להעמידו לא חשיב מעמיד בדבר האסור בעור קיבת נבל' לגבנה. לפי שאותן מים מותרי' הם בדיעבד משום דנותן טעם לפגם הם דסתם קדרותיה' אינן בני יומן ומה"ט שרי' בגמרא כוספן של עכו"ם שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה כדאי' בפרק אין מעמידין (עבודה זרה ל"ח ע"ב) ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שחושש לחמאה שבשלוה עכו"ם לגיעולי עכו"ם החמאה מותרת היא. אפילו נאמר שהמים הם אסורים משום גיעולי עכו"ם לא חשיב מעמיד בדבר האסור לפי שאין המעמיד בכאן הוא הפליטה האסור'. אלא רתיחת המים. ותדע לך שהדבר כן שהרי בימות החמה אינם צריכין מים חמים. וכיון שאין ההעמדה אלא מכח הרתיחה אפילו היתה הרתיחה במים אסורים לא חשיבא העמדה בדבר האסור שאין הפליטה בכאן עקר אלא טפל ולא יהי' הטפל חמור מן העיקר ומזה הטעם אין חתיכה שצריכ' קליפה מפני שהיא בלועה מאיסור שאינו מפעפע אוסרת חתיכ' הסמוכ' לה שכיון שמחמת עצמ' אינ' אוסרת מחמת בליעת' אינה אוסרת מה"ט. וכן כתוב בתוספו' ובספר התרומ'. הכא נמי כיון שאין הפליט' אשר במים הרותחין נחשבת מעמיד אף המים הרותחין הבלועין ממנ' אינם נחשבים מעמיד בדבר האסור ואפי' נאמר שהמים עצמם הם אסורים מטעם גיעולי עכו"ם כדע' הרמב"ם ז"ל בחמא' המבושלת שחושש לגיעולי עכו"ם וכן כ' בפרק (י"ח) [י"ז הי"ח] מהל' מאכלות אסורות שהסופגנין יש לחוש להם אף משום גיעולי עכו"ם. כלומר כמו שיש לחוש להם לבשולי עכו"ם דאפי' בפת יש משום בישולי עכו"ם כדמוכח ההיא דשלש מלאכות בפת (ע"ז ל"ח ע"ב ע"ש) ולא התירו אלא פת פלטר משום חיי נפש. ובסופגנין לא מצינו היתר דלאו פת מקרי לענין המוציא וברכת המזון וכיון שכן אסורים הם משום בישולי עכו"ם כ' הרב ז"ל דאף משום גיעולי עכו"ם הם אסורים וכבר הגיה עליו הרב ר' משה הכהן ז"ל בזו של סופגנין דהא קי"ל דסתם קדרות לאו בני יומן נינהו. ואול' נאמר דדעתו של רבינו ז"ל בסופגנין ובחמא' מבושלת שהוא סובר דכיון דתדירי למיעבד הכי וזו היא אומנותן נאסרו משו' גיעולי עכו"ם מחדא מתרי טעמי אי משו' דחשבינן להו בני יומן אי משום דחשיב לכתחל' וכאומר לו עש' בשבילי דודאי אסור וכדמוכח בפרק' קמא דחולין (ו' ע"א) גבי האומר לשכנתו אשת ע"ה דאי אמר לה עשי לי משליכי חשוב לכתחל'. וקדרות שאינן בני יומן אע"ג דנותן טעם לפגם הן אינו מותר אלא בדיעבד כדאי' בפ' בתרא דע"ז (ע"ו ע"א). וכיון שהעלינו שהחמא' היא מותרת בכל השנה אף בפסח היא מותרת דנותן טעם לפגם אף בחמץ בפסח מותר כהסכמת האחרונים ז"ל וכן התירו הגאונים ז"ל מטעם זה שמן ודבש בפסח שכיון שהוזכר היתרן בגמרא סתם לא מחמרינן בהו בפסח טפי מכל השנה שהטעם בהיתרן א' משום נתינת טעם לפגם ולתערובת איסור בעין לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן:
תשובה יא
ענין יא:
ומענין הפולין המתליעין באיביהן שהוקש' לך שנהגו בהן היתר במקום בני תור' ונרא' לך לאסור כמו העדשים שנהגו בהן איסור וכן כתבו המפרשים איסורן שוה גם בגמרא (חולין ס"ז ע"ב) נזכרו כמו העדשים לאסור. ולפי פי' בעל ה"ג שפירש יתושין שבבלוסין באק"לי בלשון ערבי ובאק"לי הם פולין ודע כי אלו ואלו שוין הן לאסור בלא בדיק' כי הרחש מצוי בהם משא"כ באפונין שאין הרחש מצוי בהן אבל ההיתר הנהוג בפולין יותר מן העדשים הוא מפני הבדיק' כי נהגו לבדוק הפולין בתחלת חדושן לעשות מהן גריס. ואם לא נמצא תולע בין הקליפ' לפרי ולא בין הפלח לפלח הרי הן מוחזקין שלא התליעו באביהן וכיון שבדקנו מהם שיעור סעוד' הנשארים מאותן הנבדקין הם בחזקת היתר ומותרין. על כן לא תאסור מה שנהגנו בו היתר אבל ראוי לך ללמדם לעשו' בדיק' זו ויש לסמוך עלי' שהרי בעודם לחין אין הרחש מצוי בהן וכולם אנו אוכלים אותם בליחותן והחשש אינו אלא אם התליעו באביהן אחר שנתייבשו וזו חששא רחוקה ובבדיק' כזו יצאנו ידי ספק וג"כ בספר מצות הגדול כתו' בפירוש כי אין לחוש אלא לאותן הגדלים בשרביטין אבל אותן הגדלים בפולין עצמם ודאי לאחר שנתלשו גדלו ואין לחוש להם אא"כ פירשו וכ"כ בספר הטורים (סי' פ"ד) ויותר יש לחוש לאסור הסופגנין שאתם נוהגין בהם היתר בהוראת חכם שאע"פ שאין לחוש בגיעולי עכו"ם שסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן ובדיעבד מותר כמו שהתירו ליקח מהם כוספין ושמן ודבש ולא חשיב לכתחל'. אבל יש לאוסרן מפני בישולי עכו"ם שאע"פ שהדייסא אין בה משום בישולי עכו"ם לפי שהחטים נאכלין כמות שהן חיין אבל אחר שנטחנו אין הקמח נאכל כמות שהוא חי ולפ"ז לולי שהרסנא עיקר היינו אוסרין אותה מפני הקמח וא"כ הסופגנין יש בהם משום בשולי עכו"ם ולא התירו אלא פת פלטר ואפיי' לחוד ובשול לחוד. והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהמ"א הי"ח) אסרן אף משום גיעולי עכו"ם אלא שהרב ר' משה הכהן ז"ל הגיה עליו בזה הטעם. והכלל אומר לך כי מה שמברכין עליו המוציא מותר אם הוא של פלטר והמברכין עליו בורא מיני מזונו' אסור והסופגנין כיון שעושין ע"י משקין אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונו' ושומר נפשו ירחק מהן ומעולם לא פשט היתר זה במקומנו ואני מתיר הקורצא שהרי פת היא ומברכין עליה המוציא והקורצא שמה שהיא חלת לחם ובלשון חכמי' מקרצות בפרק ראשון של מס' טהרות (מ"ז) מקרצו' הנושכו' זו בזו ובירושלמי דחלה על הקורץ שתתן תחתיה ותרגום חלה גרסא במעט שנוי באותיו' המתדמו' שהן ממוצא א'. והזל"איביא ומיני מתיק' אנו מתירין לפי שהדבש עיקר ואין בו משום בשולי עכו"ם ואין מברכין עליהם אלא שהכל נהי' בדברו ודומיא לתבשילא דלפתא דאע"ג דמפשי בה קמחא אין מברכין עליו בורא מיני מזונות משום דקמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבד לי' וה"ה לאותן מיני מתיקה שהדבש הוא העיקר וסולתא לדבוקי ומ"ה אין מברכין אלא על הדבש שהוא העקרי. וכ' הרמב"ם ז"ל ואדם חשוב יש לו לאוסרן לעצמו. כדמוכח בפ' במה טומנין (שבת נ"א ע"א). ולאסור הקורצא אפילו אפאה ישראל מפני חשש לאכלה עם הבשר כמו שאמרו בפ' כל שעה (פסחים ל"ו ע"א) אין לשין עסה בחלב ואם לש הפת כולה אסורה וכיון שיש בה שנוי וניכר שהיא בחמאה מותרת. וכן במיורקא הם נוהגין בה היתר מפני טעם זה דומה למה שאמרו בגמרא (שם) כעין תורא:
תשובה יב
ענין יב:
ומה ששאלת להאיר עיני שכלך במקוה חסר י"ט סאין והמשיכו לתוכו תשלום הארבעי' ואח"כ חסר י"ט אם ישלימו פעם שני' מארבעים ע"י המשכה או לא. וראיתי הרב ר' אברהם ן' דאווד ז"ל חולק כי הנפחת אחר המשכ' ופחת ממי הגשמים וממי השאוב ואין כאן אחד ועשרי' כשרים ואם המשיכו פעם שניה נפסל כולו ואשר נסתפק לך הוא אם אחר ההמשכ' חסרו מימיו י"ט סאין וירדו עליו מי גשמים והכשירוהו לארבעים ואח"כ חסרו פעם שלישית י"ט אם מי גשמים הכשירוהו כולו כאלו אין שם שאוב ומותר לכתחל' להמשיך או אמרי' אין מי גשמים מכשירין זולתי בפעם ההוא ואתי החסרון הג' כאלו הוי חציו בחציו וע"י ההמשכ' נפסל כולו ע"כ מה שנראה מדעתך כי מקוה שהיו בו כ"א סאין והמשיכו לו י"ט סאין והשלימוהו ואח"כ חסר ועמד על כ"א סאין וירדו עליו גשמים והשלימוהו שהוא כשר אינו כן לפי סברת הראב"ד ז"ל שעליה באה שאלתך כי אלו הכ"א סאין יש בהן מהמים שהמשיכו עליה מתחל' שהם שאובין ואע"פ שבהמשכ' באו עליו כיון דליכא רביה בלא המשכ' הרי הוא פסול כאלו לא המשיכו וכל מקוה חסר שנפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובים אע"פ שנפלו עליו מי גשמים הרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד כדתנן בפ"ג דמקואו' (מ"ב) בור שבחצר ונפלו לו ג' לוגין מים שאובין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו ממנו מלואו ועוד ואותו עוד הוא כדי שיחסרו השלשת לוגין. ושאלתך אם יש לה פנים היא במקוה שהיו בו שלשים סאין והמשיכו לו עשר' סאין והשלימוהו ואח"כ חסרו ממנו י"ב סאין ועמדו על כ"ח שיש מהם לפי חשבון הראשון כ"א סאין מים כשרים ושבעה סאין מים שאובין ואח"כ נפלו עליו י"ד סאין מי גשמים והיו בו מ"ב סאין ואח"כ נתמעט ועמד על כ"ה סאין וששית הרי זה כשר להמשיך עליו עד ארבעים סאין לפי שששית מהמקוה הם שאובין שהם ז' סאין למ"ב וכשעמד על כ"ה סאין וששית יש שם כ"א סאין מי מקוה וז' סאין וששית מים שאובין כיון שיש שם כ"א סאין משלים על החמשה ועשרים וששית י"ד סאין וחמש ששיות ויהי' כשר. אבל אם חסר יותר ולא נשאר בו כ"ה סאין וששית אינו כשר ע"י המשכ' לפי שלא נשאר בו כ"א סאין מים כשרים ואנן רביה והמשכה בעינן וכ"ז לדעת הראב"ד ז"ל שכיון שהוא פוסל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים ונפלו בו מ' סאה מים שאובין שאם לא חסר כלום הוא כשר. ואם חסר ממנו מ' סאה פסול משום דליכ' במקו' אלא מחצ' כשרים ואנן רובו בעינן כדאיתא בפ' הערל (יבמות פ"ב ע"ב) כ"ש בשאלתך שבמקוה הזה שנפלו בו מים שאובין ולא הוכשר אלא בהם וחסר מארבעים דחשבי' להנהו מים שאובין כאלו עתה נפלו ופוסלין המקוה אם לא נשאר שם כ"א סאין וימשיכו עליו לתשלום מקוה. וזהו כלל הדבר שכן הוא לפי דעת זו מים שבאו בהמשכ' ורביה במקוה חסר כמו ממלא בכתף למקוה שלם וזהו שחדשתי לך מסברתי ומ"מ זהו לדעתו של הרב ז"ל אבל לדעת רבינו שמשון ז"ל וגם הרשב"א ז"ל הסכים עמו לעולם מקוה כשר שנפלו בו מים שאובין או מקוה חסר והמשיכו לו מים והכשירוהו אינו נפסל לעולם שהרי המים השאובין הם נזרעין בתוכו ולעולם הוא נחשב כאלו היו כולו מי גשמים וההיא דנתן סאה ונטל סאה בפ"ז דמקואו' (מ"ב) ופירשו בפ' הערל (שם) דבעינן דישתייר רובו במי פירות הוא. כדמוכחא מתני' דהתם וכן כתבו ר"ת והרמב"ם והרא"ש ז"ל ולפי דעת זו בין שנתמלא בהמשכ' בין שנתמלא במי גשמים וחזר וחסר ממשיך לו י"ט סאין אם נשאר בו כ"א סאין וזאת הסברא ראוי לסמוך עליה בשעת הדחק דודאי שאובה שהמשיכוה אינה פסולה אלא מדרבנן ואם אפשר לצאת ידי כל הסברו' הוא הישר והנכון. ואם הוא שעת הדחק באיסורא דרבנן אפשר לסמוך על המיקל בכיוצא בזה שהדעת מכרעת כן:
תשובה יג
גרנאיטא אל החכם ה"ר עמרם י"א
ענין יג:
משפטי ה' אמת ועדות ה' נאמנה פתי מחכימת. יעירו ויעוררו נפש מתנמנמת. שוכבת נדהמת. וכיונה מנהמת. בראות מדת הדין מרשעים עין מעלמת. מחיה אותם ומחלמת. וקרנות' מרוממ'. וכל חפצם משלמת. שמנם וקטרתם מפטמת. מלאו בתיהם כל טוב החטה והכוסמ'. וכרחם אב עליהם מרחמת. ועין לחמלה עליהם פותח' וסותמ'. ונפש היושבים לפני ה' יושב' שוממת. והלמו' עמלים הולמ'. ומחניהם הוממ'. ובחרב נוקמ'. אזנם צורמ'. ולבם מטמטמת. גודרת בעדם ודרכם חוסמ'. לא תצא כקטעת וגדמ'. תרחיק ממנה אוהב וריע כאשה מפוחמ'. מלוכלכת במומים ומזוהמת. וכחומט והתנשמ'. על זאת דלפה עיני מתוגה ומי דמעה זורמ'. ונפש זוממת. היתה כחולמ'. וכאבן דוממ'. סוגרת פיה ונאלמ'. ולדעת זאת מערמת. מה הסבה הגורמ'. וכי עמל הוא לעיני עדיה בולמ'. ותשב כשוממ' כמו גולמ'. אך ראיתיה מתנחמת. כי טובת העולם הזה אל הרשע אשר הוא חי מדבר מת אינה אלא כאבן מפולמ'. מקלעת ומסקלת ורוגמ'. מחרבת ומחרמ'. וכנגדה מתקוממ'. ובלבה שוטמ'. ואם היום בגד שש לו רוקמ'. ועורו' תחשים עליו קורמ'. עוד מעט גזר דין עליו חותמ'. ועל הטוב' מתנחמ'. ועם השופי אותה גוממ'. ובגדי ישע מעליו פורמ'. מהטוב הצפון נפשו תצמית נכרת' ונדמת. ואש לא נפח לו מחממ'. וכירה מסקת ולא קוטמ'. ונפש הצדיק בטהרה תורמ'. ותאמר לה לא נטמאת ממעשי' לא מתבייש' ולא נכלמ'. ולא בפניה מכורכמת. רק מקוטר' ומבושמ'. ובנעימת נצח מנעמ'. ומעט צרי ומעט דבש לאכול בעוה"ז קודמ'. ובעולם הבא הקרן קיימ'. וכי ראיתי עולה עם האמ' נלחמת. והיא מתעקמת וכנגדה מתעצמ'. ושן חורק' ומגזמ'. מפחדת ומאיימ'. אמרתי אולי אם נפשי עינה מראות תהי' עוצמ'. תהי' האמ' מתעורת ונסמי'. ותחלק התיומת ותשל הפטמת והערב' נקטמ'. ע"כ גברה ידי להיו' בשבח מסיימ'. וחוב המוטל עליה פורעת ונשיה משלמת. ודברי ריבו' להתם ושלום משלמ'. וכן מריבה מרעשת ארץ ופוצמ'. סוגר' וסותמ'. ובתוך שדה אהבה אלמו' השלום מאלמ'. ואחזק בספר ומה שדעתי בו מסכמ'. ולהנחו' בדרך אמת נפש מאל שואל' מערבת ומשכמת:
קהל ראו שהי' להה טורח בחפירת קבר והיו צריכין לשכור חופרים ולפעמים עד דינר זהב וכדי שיהיו מצוין בעלי מצוה זו בכל עת תקנו חבור' אחת בתנאים ותקנו' אשר מכלל התקנו' הסכימו שכל מי שמת והוא אמוד יוקח מנכסיו שלשים זוזי' ואם הוא בינוני עשרים זוזי עד עשר' ומי שהוא נצרך יתעסקו בו חנם ואלו הזוזים עם זוזים אחרים שנהגו לקבץ בכל קבורה ובכל חדש יגנזו לכל צרכי קבור' לנצרכים לארון ולתכריכין ואם יש בחבר' מי שהוא צריך ויוכרח לעמוד בגורלו לחפור שינתן לו כשכיר יום יקוה פעלו באותו יום שיתעסק כדי להחיות את ביתו. ובכלל פרקי תנאי התקנ' שיוציאו מאותה תיבה לפדיון שבוים ולצדקו' הצריכו' לפי ראות עיני הזקן והגבאים וטובי העיר וכל הקהל הסכימו בזה ועמדו בהנהגה זו זמן מה. אחר זה נתעורר א' מהקהל ואמר עביר' גדול' היא זאת ואיסור גמור הוא ביד החברים אחרי שיקחו שכר מנכסי המתים אלא יתעסקו בחנם וכשראו החברים זה אמרו אנו נתכווננו לשכר ועשינו עביר' אין אנחנו חפצים בזה ועל זה נתבטלה החבורה ע"כ:
האומר כי עביר' גדול' היא ואיסור חמור ליטול החבור' דבר קצוב מנכסי המתים לא כיון יפה להלכ'. ולבאר זה אקדים ואומר כי קבורת מת שיש לו קרובין אינה מוטלת אלא על קרוביו ולפי זה הכהנים הם מטמאי' לשבעה מתי מצוה שלהן שאם הם לא יתעסקו בהם לא ימצאו קוברי'. ואפילו כהן שנשא יתומה קטנה שאין נשואיה נישואין דבר תורה ואינה שארו אם מתה מטמא לה כיון שהוא יורשה ונתנו טעם בזה ביבמו' בפ' האשה רבה (יבמות פ"ט ע"ב) דעשאוה כמת מצוה שהכהנים ואפילו כהן גדול ונזיר מטמאי' לו וכן הוא יטמא לזו. אע"פ שאינה שארו דבר תורה וטעמא דשויוה כמת מצוה דכיון דאיהו ירית לה קרי' ולא ענו לה שהקרובי' אומרים איהי ירית לה ואנן קברינן לה. והנלמד מזה הוא כי מי שיש לו קרובים יורשי' נכסיו אין הרחוקי' חייבין לקוברו וכיון שהדבר הזה הוא ברור אם החברים נדבה רוחם אותם להתעסק בכל המתים ואינם רוצים להתעסק בהם עד שיקחו מממונו ענין קצוב לא מפני זה אבדו שכר מצותם ומה שאמרו בגמרא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כ"ז ע"ב) בענין המת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה חבורתא נינהו יש בו שני פירושים הא' שהעיר היא נחלקת לחבורות כל חבור' מתעסקת בחברים שלה ואין לשאר בני העיר עסק באותם חברים והשני שהעיר נחלק' לחבורו' חלפו' חבורה אחת מתעסק' תחל' ואחריה השני' ואחריה השלישי' לכל בני העיר אבל שתהי' חבור' אחת מתעסק' לכל בני העיר ושאר בני העיר לא יתעסקו אם לא רצו לקבל עליהם זה אלא על תנאי הנזכר בתקנה רשאין הן בכך ולענין שכר המצות אמרו מלמדי הלכו' קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכ' כדאיתא בפרק שני דייני גזירו' (כתובות ק"ו ע"א) וכן מה שאמרו במשנת שקלים (פ"ד) והביאוה בגמרא מנחו' בפ' קרבנו' הצבור (פ"ד ע"א) וכן בפ' הבית והעלי' (קי"ח ע"א) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן ומתרומת הלשכה ואפילו אמרו לעשות בחנם אין מקבלין מהן משום בעלי זרועות ולר' יוסי דלא חייש לבעלי זרועו' שאם רצה ליטול שכר נוטל וכן נמי כהן המטהר טמאי מתים אע"פ שהיא מצות עשה ואסור ליטול שכר על המצות שנאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם ודרשו חז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם אמרו בגמרא בכורו' בפ' עד כמה (בכורות כ"ט ע"ב) שאם בטלו ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל בטל וכן אמרו בפרק האיש מקדש (קידושין נ"ח ע"ב) דשכר הבא' ומלוי שיש בהם טורח הוא מותר ואינו אסור אלא שכר הזאה וקדוש שאין בהם טורח. ולענין השבת אבידה שהיא מצוה אמרו בפרק ואלו מציאו' (בבא מציעא ל' ע"ב ל"א ע"ב) שאם הי' בטל מן הסלע נותן לו שכרו כפועל בטל ואם התנה עמו בב"ד נותן לו כמו שהתנה. ועוד אמר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר מצוה עצמה אם פסק עמו נותן לו כמו שפסק כמו שהאריך בספר תורת האדם וגם הרשב"א ז"ל הסכים עמו בחדושי יבמו' בפ' מצות חליצה. העולה מזה הוא שמצו' קבורה אינה מוטלת אלא על הקרובים היורשי' וכן לענין אשה אמרו (כתובו' מ"ז ע"ב ע"ש) קבורתה תחת ירושתה ואם רחוקים מטפלים בהם רשאין ליטול ממון מנכסיהן לצורך מצות ומי שהוא צריך למעשה ידיו רשאי ליטול שכרו כפועל בטל או כמו שהתנה עמהם ואפילו היתה חפירת הקבר מצוה בכלל מצות הקבור' דהוי כשכר הזאה וקדוש וכ"ש שיראה שאינו אלא כהבאה ומלוי שהם טורח בהכשר מצוה שאין מצות הקבור' אלא להכניסו לקברו והחפיר' הכשר מצוה היא שהרי אדם בחייו יכול לחצוב לו קבר כמו שכתוב מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו וכן בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני לפי מה שנראה מדרך הפשט וכן נראה בגמ' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) ובמס' משקין (ח' ע"ב) שהמערו' וכוכין והמהמורו' מוכנו' לקבור שם הארונו' וכן הוא מוכח במתני' בפרק המוכר פירו' (בבא בתרא ק' ע"ב) בענין המוכר קבר לחבירו וכולה סוגיא דהתם וכיון שהאדם יכול לחצוב קבר בחייו ואין מוטל על הרבים אלא להכניסו בקבר שאי איפשר זה אלא ע"י אחרים אם רוצה להטיל טורח החפיר' על החיים רשאין ליטול מממונו כמו שהתנו. ומה שתקנו שיהיו אותן מעות מוכנים לפדיון שבוים ולארון ותכריכין לעניים זה נדר הוא וכן הוא ראוי לכל מי שימות ויניח נכסי' שיקדיש מהם לעניים וכבר אמרו בספרי (פ' שופטים פיסקא ר"י) כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכלל שהמתים צריכין כפר' כדאי' בהוריו' (ו' ע"א) ומכאן נהגו לנדור נדרים מפני המתים ואם החיים בחייהם קבלו עליהם זה הרי הוא נדר ואסור לבטלו כמ"ש הרי"ף ז"ל בפרק שור שנגח ד' וה' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכו' מכיר'. יצא לנו מכל זה כי המבטל חבור' זו הכשיל רבים לעקור מצוה שקבלו עליהם ואיני מאריך בזה כי לא היתה עיקר השאל' בזה ודי לחכם כמוך בראשי פרקים ואין מפרשין לחכם:
תשובה יד
ענין יד:
בענין הקטלנית שהתרתם לכונסה אחר שנתארסה ע"פ הרמב"ם ז"ל אחר שנתליתם באילן גדול ויצא הדבר בהיתר יצא ואע"פ שהרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' נערה שנתפתתה הי' אומר דחמירא סכנתא מאיסורא ויוציא וכן כתב בנו ז"ל בספר אבן העזר (סי' ט') לא נהגו כן ואני הייתי אומר להרב ר' יצחק בר ששת ז"ל דהלוקח יחוש לעצמו ואין ב"ד זקוקין לכך וכמו שאמרו בירושל' דתרומו' (פ"ח ה"ה) לענין גלוי דבעי ימות ליזיל (גובתיה) [גו בייתי'] ובירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ג) אמרו וכי ערבא דנפשך אנא. ואביי עבד עובדא בנפשי' ונסיב חומה כדאי' בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד ע"ב) ולא הסכים עמי הרב בזה אבל הוא התיר בכאן אשה שנתארסה ונהרג הארוס במיורקא ונשאת בכאן ונהרג זה השני והי' אומר ז"ל כי אין לומר בזו מזל גורם אלא זכותו גרם שנהרג בקדוש' ואני הייתי אומר הרבה ניצולו ואני הייתי עם זה ההרוג והצילני ה' ומ"מ נשאת לשלישי ועדיין הם קיימין ויש להם בנים ובני בנים וגם בת שם טוב כרכוב ממסת' גאנים נשאת בכאן עם היות' קטלנית ולא יכולתי לעכב על ידה ולא רציתי לחתום בכתובת' אבל הוא ז"ל הי' אומר שאם מתו אנשיה במגפה יש להקל מההיא דפ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"ב) שאם אכלה חגב אינו יכול לומר מזלך גרם דמכת מדינה היא וגם הוא ז"ל כשדברו לו אשת הרב ר' חסדאי ז"ל שנשאת לאניוסף חכים נ"ע ממיורקא ומת זקן מופלג לא רצה לישא אותה והי' אומר איך אתיר לעצמי מה שאני אוסר לאחרים: