אור ברסלב
ספר התשב"ץ חלק שני

ספר התשב"ץ· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן

חלק שני

חלק ראשון

תשובה א

שאלה א: הנין אל החכם ר' משה גבאי נר"ו: כתבת ז"ל אני נפלא במאמר חז"ל (סוטה ב') מ' יום קודם יצירת הולד וכו' ששמעתי מחלוקת בעלי המשפט אם מערכת האדם נדונית לפי רגע ההריון או רגע הלידה וקודם היצירה אין כאן לא הריון ולא לידה ואז אין שם לא זכות ולא מזל ואיני רואה צד שלישי כי ממאמרם (מ"ק כ"ח ע"א) בני חיי ומזוני לאו בזכות' וכו' נראה שהענין תלי בזה ובזה ואין שם צד ג' א"כ איפה מה זאת הבת קול היוצאת מ' יום קוד' היציר' ידעתי כי נגלו לך תעלומות חכמ' וכל רז לא אניס לך אחלי באר לי והודיעני בו דעתך עכ"ל:

תשובה: כבר ידעת איך הוקשה מאמר זה לראשונים ז"ל מפני מאמר (ברכות ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והזיווג בכלל יראת שמים הוא שהרי מקיים בו מצות פרו ורבו ואיך יהיה מוכרח על המצוה מפני הבת קול והרמב"ם ז"ל תקן בזה בתשובה ואמר כי בת פ' לפ' נאמר דרך שכר ודרך פורענות שאם ראוי הוא לשכר מזווג לו זווג יפה ואם ראוי הוא לפורענו' מזווג לו זווג כעור והביא סעד לזה מ"ש בב"ר בפסוק ויהי עשו בן מ' שנה אפי' ממזר בסוף העולם וממזרת בסוף העולם הב"ה מביאן ומזווגן זה כתב הרב ז"ל. ודומה למ"ש ז"ל בגמ' (ב"ק צ"ב ע"ב) כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. אבל עדיין יש עיון בדבריו דבפרק ואלו מגלחין (מועד קטן י"ח ע"ב) משמע שבכל זווג מכריזין על האדם דאמרי' התם כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים מה' אשה לאיש אא"כ תאמר שא"א לו לאדם בלא זכות ועונש ולפי זכותו ועונשו מזווגין לו ודבר השוה בכל הוא וא"כ לפי זה יצא לנו מכלל הכל בידי שמים חוץ מי"ש ענין הזווג שאע"פ שהוא בכלל י"ש בידי שמים הוא אלא שהגזרה היא לפי הזכו' והעונש. ומה שנ"ל בזה כתבתיו לך קודם בא כתבך הוא שהזווג הוא ביד האדם שהרי מצוה היא וי"ש היא ואין אדם מוכרח בזה אלא הרשות בידו לישא או שלא לישא שאל"כ אבל הוא מוכרח בזה לא היה לו שכר ולא עונש בו אבל עם היות בידו הבחירה לזאת ההכנה הטבעית היא קודמת לזה שהרבה פעמים יבחר אדם בטוב או הפכו ולא תצא לפועל מחשבתו לקושי ההזמנה וההכנה וכ"ש בענין זה שצריך בחירת אחר שאפי' יבחר הוא באשה פ' היא לא תבחר בו יצא לנו מזה שהבחירה במצות הזווג היא בידו אבל אין הבחירה בידו בתו של פ' אם לא תסייעהו הגזרה האלהי' בשישים בלב אביה או בלבה לחפוץ בו כמו שהוא חפץ בה וזהו שהקשו ז"ל בירושלמי בפ"ק דכתובו' (ה"א) ובגמ' שלנו בפ' ואלו מגלחין (שם) על מ"ש אפילו בט"ב יארס שמא יקדמנו אחר מזה המאמר דבת פלוני לפלוני והשיבו שמא יקדמנו אחר בתפלה וברחמים שעם היות שהאשה הזאת מוכנת לזה האיש בהאותות והמזגים ביניהם לפי הגזרה האלהי' אפשר להתבטל הגזרה הזאת ע"י תפלה ורחמים כי התפלה אפשר לבטל הגזרה כמו שהגזרה מבטלת הבחירה אלא שאין אותו זווג מתקיי' כמו שהוזכר שם ואמרו ע"ז (שם) רבא שמעיה לההוא גברא דקא בעי רחמי תזדמן לי פלניתא א"ל לא תבעי רחמי הכי אי חזייא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה כלומר תכפור לומר כי התפלה לא תועיל וזהו וקשה לזווגן כקריעת ים סוף מפני ביטול בחירתם. ומה שהוקשה לך קודם היצירה אם יש זכות או מזל או אם יש צד ג' ומאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא ואין בה צד ג' אם הדבר תלוי בזכות כדעת הרמב"ם ז"ל הוא מאד קשה וזאת היא קושי' התלמוד שהקשה ממאמר מ' יום קודם יצירת הולד וכו' על מאמר אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו וקודם מ' יום אין לדונו לפי מעשיו לפי שהכל בידי שמים חוץ מי"ש ואין לגזור עליו צדיק או רשע כנז' בגמ' נדה (ט"ז ע"ב) וכן פרש"י ז"ל אבל לפי מה שפירשתי כבר ראית מ"ש בספר אוהב משפט שהדעת העולה מהתלמוד הוא שהכל תלוי בזכות וחובה ואין מזל לישראל אלא שאין זה אלא בבני חיי ומזוני אבל זווג האשה אינו מזה המין. אבל מ"מ קושיתך גדולה היא שאין לפי דעת הקודמים לאדם מזל מורה על ענינו אלא או ברגע ההריון או ברגע הלידה והמפרשי' ז"ל אמרו שזה היה דעת איוב שהי' מקלל שני הרגעים ואע"פ שאין כן דעתי כמו שפירשתי שם ומה שיראה לי שיתרץ קושיתך הוא מאמר אחד לרז"ל בתלמוד שאמרו בפ' (חבית) [מגיל' נקרא' ג' ע"א] אע"ג דאינ' ולא חזו מזלייהו קא חזי ואמרו (וי"ר פכ"ו ועי' סנהדרין ל"ח ע"ב) הראהו הקב"ה למשה דור דור ודורשיו וכו' וזה אנו יכולים לפרשו על שני פנים האחד דרך מקבלי האמת והאח' דרך עיון פילוסופי. אמנם דרך הקבלה הוא שנאמין כי הנשמו' נבראו עם האור הראשון ויסייע לזה מ"ש במס' חגיגה (י"ב ע"ב) ערבו' שבו גנזי חיים ואמרו בפ' הבא על יבמתו (ע"ב ע"ב) עד שיכלו כל הנשמו' שבגוף וכבר ידעת מה שכ' הרמב"ן ז"ל בתשובה בענין מדרש אחור וקדם צרתני שהוא בב"ר וביקרא רבה ובילמדנו פ' אשה כי תזריע. שמשם נראה כי הנשמו' נבראו כבר וכן במדרש רות עם המלך במלאכתו ישבו שם אלו נשמותיהן של צדיקים שבהם נמלך הב"ה וברא את העולם ועליהם נגזר מ' יום קודם היצירה בת פלו' לפ' והדרך הפילוסופי הוא שההכנו' המזגיו' הם מסודרו' מפאת הגרמים השמיים ועל זה תראה משפט אחד יגזור פ' יוליד בנים או בנו' כך וכך ויהיו כ"ו ויתחתן עם פ' וזה קודם היצירה זמן מרובה ואע"פ שהאדם בחירי לבטל זאת הגזרה אם יתנהג ע"פ שכלו אבל אם יתנהג לפי טבעו הגזרה היא מתקיימ' וכשהיא מתבטל' מפני הנהגת שכלו זהו שמא יקדמנו אחר בתפלה ועל זאת ההנהגה המוגבלת נאמר מ' יום קודם יצירת הולד וכו' ולקחו זמן נהוג להם ביצירה או נאמר שהוא נאמר להם בדקדוק ומ' יום קודם יצירת הולד ר"ל ברגע ההריון ואתיא כרבנן דס"ל א' זכר וא' נקבה נגמרים למ' יום ולא כר' ישמעאל כמו שמוזכר במ' נדה בפ' המפלת (נדה ל' ע"א) ודומה מאמר זה למאמר (שה"ש רבה פ' ראשו כתם פז וע' שבת פ"ח ע"ב) אלפים שנה קודם שנברא העולם היתה התורה כתובה לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה ואם אין שם עולם אין שם גלגל ואם אין שם גלגל אין שם תנועה וכ"ש זמן וכ"ש שנה וכ"ש אלפים שנה שהזמן מכלל הנבראים הוא אבל מאמר זה מתרץ אחר שאמר שיתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תוהו ושני אלפים תורה ושני אלפים וכו' ואמרו שעד ואת הנפש אשר עשו בחרן היו שני אלפים תוהו כדאי' בפ"ק דע"ז (ט' ע"א) ובפ' חלק (סנהדרין צ"ז ע"א) והם אותם אלפים שנה שקדמה תורה לעולם שקודם אותו זמן לא היה עולם שהרי קראם תוהו אבל זמן היה שם וכן בכאן אותם מ' יום שאמר קודם יצירת הולד אחר התחלת ההויה קודם שנגמרה הצורה זה מה שנ"ל בזה. וקושי הזווג השני שהזכירו (סוטה ב' ע"א) הוא לפי שאין אדם מוצא קורת רוח אלא באשתו ראשונה כדאי' ביבמו' (ס"ג ע"ב) ואם גירש אותה אפילו מזבח מוריד עליו דמעו' כדאי' בשלהי גטין (צ' ע"ב) וגם האשה גולמת היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי כדאי' בסנהדרין (כ״ב ע"ב) ומה שצירפו לזה שדה פלוני לפלוני לענין הכרזה הוא לא לענין מ' יום כי אינו ענין אלא ליציר' הוולד ושמא גם לקיחת השדה היא נגזרת על הטיפה בתחל' היצירה ונלמד זה ג"כ במ' נדה בפ' כל היד (נדה ט"ז ע"ב):

תשובה ב

שאלה ב: תלמסאן אל הדיין אשר שם: ראיתי מגלה עפה נעשה בתלמסאן המובן אלי ממנה מה שהוא הכרחי לענין הנדון הוא שהיורש יוסף בן סעדיה בן שכשוכה בא בטענת אביו בב"ד תובע למכלוף בן כעבין ממון שצוה אביו בשעת מיתתו ותביעו' אחרו' וכפר הלה בכל וב"ד חייבוהו שבועה ורצו לפשר ביניהם שיתן לו עשרה זהובים ושיפטר משבועתו ולא רצה לפוטרו ונשבע בנקיטת חפץ וז"ל השבועה באמונת זה הספר לא נשאר אצלי מכל עסקים שהיו ביני ובין סעדיה ן' שכשוכא לא מכסף ולא מזהב ולא מעקיק ולא ממה שציוה בו ולא ממה שהוא מוזכר בפנקס ולא מזולתו מעט ולא הרבה ולא מהחמשה זהובים וחצי אשר חשב יוסף הנז' שהם נשארו אצלי לא נשאר אצלי מהכל מעט או הרבה וזה היה כ"ב לחדש טבת ע"כ:

אחר זה יצא שטר עדו' נעשה בעשור אחרון לחדש טבת יש בו עדויו' שזה מכלוף היה מודה אחר מיתת סעדיה ן' שכשוכא שהיה בידו פקדונו' שלו וקצתם העידו שזה מכלוף היה טוען מכפפה משארית הנדוניא שנדר לו חמיו סעדיה ן' שכשוכא הנז' והיה רוצה לשאול אם היא מותר' מכפפה הנז' אם לאו וכשנראה כל זה אל הדיין ר' יוסף ן' יחיון אמר למכלוף שהוא חייב לברר המכפפה. אח"ז במצו' הדיין הנז' באו עדים מעיר ו'גדא בהודאת מכלוף הנזכר בממון הנזכר בחיי המוריש הנז'. אח"ז יצא שטר בע"א איך קבלו עליהם התובע והנתבע לדון בפני יהודים הן דין הן פשרה ולא ילכו בפני האומו' אח"ז באו לדין לפני הדיין הנז' על כל הענינים הנז' והדיין הנז' פסק להם שבן אלכעבין צריך לברר טענתו במכפפה הנז' על מה ועל מה הוא רוצה לעשותה ובקש זמן והדיין נתן לו זמן ח' ימים וקבל עליו בקנין גמור לברר טענתו והיה זה בשני ימים לחדש סיון. ובתוך זה הזמן הוציא בן אלכעבין שטר המובן ממנו שנכנסו בביהכ"נ יוסף ומכלוף הנז' על ענין השבועה בפני ר' שלמה בן קאין שהיה דיין בזה ובשע' השבועה אמר יוסף הנז' השבע לי בטענה זו וענינים אחרים יש לי עליך ועדיו' אשביעך עליהם. אז אמר מכלוף הנז' אני באל ובדיני ישראל שלא אשבע עד שתביא עדיך ותכלול כל תביעותיך אז אמר הדיין ר' שלמה הנז' אלו היו לך אלף תביעו' שבועה אחת לכלן. אז אמר יוסף הנזכר לאשר היו שם הוו עלי עדים שאם ישבע לי עכשו סלקתי מעליו כל טענו' ומחלתיו מהם ובטלתי העדיו' כלם ואין לי עליו כלום אז צוה הדיין שישבע לו ונשבע מכלוף הנז' כראוי כאשר הוא מבואר בשטר השבועה וזמן כתיב' שטר זה לא נודע אבל נכתב בו זמן השבועה שהיה כ"ב לטבת שנת ע' וכשנראה שטר זה אז פסקו הדין לפטור מכלוף מהתביעו' הנזכר והיה זה בחצי סיון עכ"ל:

תשובה: מה שדן ר"ש בדינו הראשון שלאלף תביעו' שבועה אחת לכלן והיה הרצון ממנו כי מה שאמר היורש שיש לו תביעו' אחרו' זולת אותה התביעה ורוצה להשביעו עליהם שלא היה הדין נותן להשביעו על זאת התביעה כמו שטען הנתבע עד שיביא עדיו ויכלול תביעותיו האחרו' וישבע שבועה אחת לכלן. אין הדין כן אע"ג דקי"ל שבועה לאחד שבועה לתרתי כדאי' בפ' מי שהיה נשוי ורמז דין זה הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכו' מלוה ולוה ויש ללמוד מדין זה שאם ראובן טוען שתי טענו' על שמעון ששבועה אחת לכלן וכ"כ הרב ז"ל בפ"א מה' טוען ונטען. אבל אם שמעון אינו תובע עכשו אלא תביעה אחת אין הדין נותן לעכב השבועה עד שיטעון טענותיו האחרו' או שימחול זכותו בהם זה לא נמצא בשום מקום לחייב התובע לתבוע כל תביעו' והרשו' בידו לתבוע היום תביעה אחת ולאחר זמן תביעה אחר' שמא מה שאינו תובע היום כל תביעותיו הוא מפני שיש לו עדים במקום אחר ואינו רוצ' להשביע זה או שמא יודה לו לאחר זמן או שמא אינו זוכר וזה דבר פשוט הוא דהא קי"ל אין נזקקין (לתובע) [לנתבע] אלא (לנתבע) [לתובע] שנא' מי בעל דברים יגש אליהם כדאי' בפ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא מ"ו ע"ב) ופי' הראב"ד ז"ל שאם תבע ראובן לשמעון לדין ולא מצא עדים לדבריו והדין נוטה לזכות שמעון ואמר ראובן שאינו רוצה שיפסקו הדין כי שמא היום או מחר ימצא עדים או שמעון יודה לו ושמעון תובע שיפסקו הדין נזקקין לראובן שתבע תחלה ושומעין לו שלא לפסוק הדין כן פי' הרב ז"ל. והכי נמי מוכח בפ' אחד דיני ממונו' (סנהדרין ל״ה ע"א) וכמו שפי' רש"י ז"ל שם כדנפק' לן מקרא אשרו חמוץ ולא חומץ וכ״כ הרב בעל העטור ז"ל בשם ר' האיי גאון ז"ל באו' בירורין וכ״כ הרי״ף ז"ל בתשובה שמי שנתחייב שבועה ואמר טול שבועתך או פטור אותי משבועה ואמר הלה איני משביעך עכשו ואיני פוטרך משבועה הדין עם התובע שמא יחזור ויודה מכאן יש ללמוד לנדון זה שאם היורש לא היה רוצה להשביע כי אם על טענה אחת לא היה הדין נותן לכופו לתבוע כל תביעותיו ולבטל ראיותיו ולעכב שבועה זו דשמא יודה לו לשאר תביעותיו לאחר זמן וכיון שהדין אינו כן ויוסף היורש לא קבל שבועה זו אלא מפני שהדיין הנז' דן וכן אפי' ביטל כל ראיו' שיש לו אין ביטולו כלום דהו"ל ביטול בטעו' ואפי' בטלם בקנין הוה ליה קנין בטעו' וחוזר כדאי' בפ"ק דגטין (י"ד ע"א) וכ"ש בלא קנין וכן נמצ' בכיוצא בזה תשוב' להרי"ף ז"ל וז"ל מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואח"כ ראו ב"ד שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שי"ל אלו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והו"ל קנין בטעו'. ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח"כ מצא ראיה שנתחייב ממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב ממון אין כאן שבועה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' סנהדרין וכ' שכן דנין בכל כיוצא בזה וא"כ אף אנו נאמר אלו ידע זה היורש שאינו חייב לכלול תביעותיו בפעם אחת לא היה מבטל ראיותיו ולא בטלם אלא מחמת דינו של דיין זה שדן לו כן והו"ל בטול בטעו' ומחילה בטעו'. ואע"ג דקי"ל מחילה בטעו' הויא מחילה כדאי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"ב) לא בכל ענין נאמר כדמוכח בפ' חזקת (בבא בתרא מ"א ע"א) דהתם אמרי' דלא הויא מחילה וחלקו ביניהם המפרשים ז"ל כמ"ש בחדושי הרמב"ן ז"ל ואף אנו נאמר שלא נאמר זה אלא כשהוא טועה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הויא מחילה. תדע שהרי פשרה מחילה במקצת היא ואפילו בקנין אמרו הראשונים ז"ל דהוי קנין בטעו' כמ"ש וכ"ש מחילת כל זכו' ובלא קנין אי הוי בטעו' דין דחוזר. ובספר עטור סופרים באות בירורין נראה דבמחיל' זכו' בעי קנין כיון דבשטרא איכא קנין ובודאי קשיא עליה מהא דאמרי' בפ' הפרה (מ"ט ע"ב) משכונו של ישראל ביד הגר שאם מת הגר פקע שעבודה ואע"פ שקנה משכון נמחל בלא קנין כ״ש שאם מחל לו בפי' שא"צ קנין. ועוד אפילו היה הדין נותן לכלול תביעותיו ולהשביעו שבועה אחת לכלן לא היה הדין נותן לחייבו לבטל ראיותיו שדין זה הרמב"ם כתבו בהלכו' לוה ומלוה סוף פ' י"ד וז"ל האומר לחבירו מנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או שאמר פרעתיך אמר לו התובע השבע לי היסת אמר לו הנתבע והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר אמר המלוה אין לי עליו שטר או שטר היה לי ואבד הורו רבותי שאומרי' למלוה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה ואח"כ תשביעהו היסת או חרם סתם ולך ובקש עד שתמצא השטר עכ"ל ורבותינו שהורו כן הוא הרי"ף ז"ל אבל רבינו אבן מיגאש ז"ל חולק עליו וכלשון הזה כ' מי שחייב שבועה ואמר לא אשבע עד שתבטל עדיו' הבאין לאחר מכאן אין לו לבטלן ואע״פ שרבינו הרב ז"ל סומך יד הנתבע בכך לא ללמוד הלכה למעשה תקנת דורו היא אבל אינו מן הדין עכ"ל. וכן נראה קצת מדקי"ל בפ' זה בורר (סנהדרין ל"א ע"ב) לעולם מביא ראיה וסותר טענותיו ולא חייבו לסתו' טענותיו ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל למה לא אמר הדיין אל היורש החרם חרם סתם עד שתביא ראיותיך שאלו אמר לו כן לא היה משביעו ומבטל ראיותיו וגם י"ל שאין דעת הרמב"ם ז"ל לחלוק על רבו הרב אבן מיגאש ז"ל שדינו של הרמב"ם ז"ל הוא באומר שטר זה פרוע הוא ואפשר שכן הוא האמת דשטרא לפריעא קאי ועביד איניש דפרע ושביק לשטרא בידא דמלוה ע"כ מחייבין אותו לבטל שטרו אבל לבטל ראיותיו שהם אמת לא דן הרמב"ם ז"ל בזה שיהיה חייב לבטלם. וא"כ כיון שלא היה הדין נותן לכלול תביעותיו ולא לבטל ראיותיו אין ביטולו כלום ואפי' נשבע הלה כ"ז שמוציא ראיו' מקבלין אותן ממנו כדאית' בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ו ע"א) וכ"כ הרב ז"ל בפ' ב' מהל' טוען. ובר מן דין הלא אחר כל זה נתקבלו עדויו' במצו' הדיין ונתרצו בפשרה ולא טען שכבר ביטל התובע כל ראיותיו וגם כשבא לדון בפני ר' יוסף ן' יחיון קבל עליו בקנין לברר המכפפה תוך שמנה ימים. ואפילו היה אמת הביטול ההוא כבר נתבטל בקנין שאין לאחר הקנין כלום כמ"ש בעל העטור באו' בירורין ועוד שבשטר השבועה לא נזכר ביטול ראיו' ובשטר זה שנעשה באחרונה הזכירו זה הביטול ואמרו כמו שהוא מבואר בשטר השבועה ולא נתבאר שם כלום. ועוד אפילו לדברי כל חולק אין ביטולו כלום שהוא ביטל כל עדויו' שיכחישוהו אבל עדויו' שהוא מודה בהם לא בטל והוא נשבע שלא נשאר בידו כלום והרי הוא עכשיו מודה שהכל נשאר בידו אלא שהוא מעכבו תחת ידו מפני טענת המכפפה וכיון שהוא מודה בזה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושוב אין הלה צריך לראיה ועדים ולא מחל לו מה שיודה לו על כן מכל אלו הטענו' פסק דין האחרון שפסקו הדיינין לפטור מכלוף הוא בטל ונעשה כטועין בדבר משנה כדמוכח בפ' א' דיני ממונו' (סנהדרין ל"ג ע"ב) וצריכין הדיינין לדון להם ע"פ עדויו' והודאו' במכפפה הנז' והיה נראה כי העדי' הוציאוהו שקרן בשבועתו ושוב אינו נאמן בשום טענה אבל מאחר שהדיין ר' יוסף לא דן כן אלא שחייבו לברר המכפפה איני רשאי להרשיע מי שיצא צדיק מבית דינו כי לא יצדק רשע. ואחר שכן ראה בדעתו יפה דן שצריך לברר המכפפה ואכתוב מ"ש הראשוני' ז"ל בזה וישמע חכם ויוסף לקח שענין המכפפה הזו כלו' אי חיישי' לגומלין אי לא שר"ל אני גמלתיך ואני רוצה להשתלם מאותו גמול אם הוא מפני מתנו' שנתן לו דרך ג"ח אין לו להשתלם ממנו ודבר זה כתבוהו הראשונים ז"ל בלשון הזה וכי מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דירחם ליה לעולם ה״נ דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל בינהון אכסא הדרא מתנה הא לאו טעמא ע"כ. ואם זה הגמול הוא מפני הלואות שהלוהו ורוצה להפרע ממנו וענין זה נזכר בגמ' בפ"ק דמציעא (ו' ע"א) דאמרי' התם וניחוש דילמ' ספק מלוה ישנה יש לו עליו וע"ז נשאל רב האיי גאון ז"ל מי שיש לו ביד חבירו פקדון ותשומת יד וגזל אם יכול לתפסו ולישבע עליו ולומר אין לך בידי כלום והשיב דבמלוה לא מעבד דינא לנפשיה הוא ויכול לישבע דחושבנא בעלמ' הוא ואם פקדון הוא אית ליה למתפסיה על מאי דאית ליה וכד אתו לב"ד אמר לה למילתא בצורתה אית ליה להאי פקדון לותאי ואית לי עליה כך וכך ותפסתיניה על מאי דאית לי ואי יהיב לי מהדרנא ליה לפקדון דידיה ודינא הוא מגו דאי בעי יכיל למימר לית לך לותאי פקדון אי נמי אהדרתיה לך יכיל לטעון עד כדי דמיהן עכ"ל והסכימו עמו הרמב"ן ז"ל וכל האחרונים ז"ל ובנדון הזה אם העסק הוא בעין חייב להביאו לב"ד ולישבע על מה שטוען עליו בנקי"ח כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות טוען ומעכבו אצלו בשביל אותו חוב אם אמת הוא לפי ראות הדיינין ואם נמכר העסק והוציא המעו' ונעשית מלוה אצלו היה יכול לישבע לפי תשובת הגאון ז"ל שאינו חייב כלום אבל לישבע לא נשאר בידי כלום אינו יכול שהכונה בזה הלשון החזרתי לו את שלו ואפי' לישבע א"ח כלום אפילו במלוה כ' הרמב"ם ז"ל שאין מקבלין ממנו שבועה זו עד שיברר כמ"ש בפ"ו מהלכו' טוען וכן הסכים עמו הרא"ש ז"ל והכי מוכח בפ' גט פשוט (בבא בתרא ק"ע ע"א) וא"כ יפה דן ר' יוסף ן' יחיון ומ"מ טוב בעיני לפשר ביניהם כי הוא משפט שיש עמו שלום. ואדון השלום. יטה אליכם כנהר שלום:

תשובה ג

והראן על ענין מחלוקת נפל בין ר' משה גבאי נר"ו וה"ר עמרם מרואסיץ על ענין חליצה אחת

שאלה ג: נשאלתי יבמה נפלה לפני יבם והיא גדולה ממנו וגם גדלתו כבן ובקשו ממנו שיחלוץ לה ולא רצה והלכו לביתה ג' אנשים והביאו עמהם היבם אולי יפותה ויחלוץ לה ומצאו היבמה אוכלת דגים צלוים ובעודם מפייסין אותו עמדה היבמה והחזיקה ברגלו הימנית והגביהת' למעל' והיבם מוטה לארץ וחלצה נעלו מהמנעלים הנהוגים שהם תפורים בחוטי פשתן וא' מהג' שהיו שם העיד בבהכ"נ שלא רקקה כלל הב' העיד שרקקה אך לא בפני היבם אלא ברחוק מקום והג' העיד שרקקה בין שלשתם בזה נחלקו הנז' מהם מי שאמר נפטרה היבמה בחליצה זו והותרה לשוק אלא דמשום מיגדר מלתא יכופו אותו לחלוץ חליצה אחרת ומהם מי שאמר שאין במעשה הזה כלום אפילו לאוסרה לאחים ואפילו היתה חליצה פסולה אין לכופו לחלוץ לה חליצה כשרה להתירה לשוק דמשום שעשתה שלא כהוגן יעשו לה שלא כהוגן והביא ראיה מההיא דפ' השולח (גיטין מ' ע"א) דההוא עבדא דהוה דבי תרי וקדים חד ושחרריה לפלגיה וכו' אלו הן דברי ריבות בשעריכם: 3תשובה 4ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה שכל א' מהם הפריז על מדותיו לפי שא"א לחליצה זו שתהא כשרה כלל מכמ' צדדין שהרי זה לא נתכוין לפוטרה וכל שלא נתכוין לפטרה בחליצתו חליצתו פסולה וכדתניא (יבמו' ק"ו ע״א) בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתו פסולה עד שיתכוונו שניהם כא' ואפילו אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה שנתכוון לחליצה פסולה כיון שלא נתכוון להתיר' כ"ש בזו ובזה אין מחלוקת כלל ואין מקום לסברא זו דודאי שלא נתכוון לפטר' וחליצה מעושה היא וחליצה מעושה פסולה אי הויא שלא כדין ואפילו תאמר דבדין הית' כיון שהוא ילד והיא גדולה הימנו וכן יש לי הוכחה בזה בפ' החולץ (יבמות מ"ד ע"א) אבל מ"מ צריך שיאמר רוצה אני וכדאי' בפ' מצו' חליצה (ק"ו ע"א) וכיון שלא נתרצה כלל הויא חליצה פסולה מדין חליצה מעוש' וכ"ש שחליצ' בלא כוונה הית' ופסולה היא וזה דבר פשוט הוא. ועוד יש צד אחר לפסלה לפי שהיתה במנעול התפור בפשתן ואמרי' התם (ק"ב ע"ב) א"ר יהודה סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ור"ח ז"ל פי' שהוא תפור במשיחה של פשתן כעין שלנו דבעי' כוליה עור וכן פרש"י ז"ל בפי' ב' ומה שפי' בפירוש הראשון שהוא פילט"ראט כעין מנעלים שנותנין לתוכן בגד כבר דחו פי' זה האחרוני' ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום וחליצ' הי"ח) כ' דחליצה פסול' היא וכ״כ בשם ר"מ הלוי ז"ל וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל ודחה דברי המכשיר בדיעבד. ועוד יש לפסלה מצד עדו' הדיינין כמו שהעידו ברקיקתה שנראה מכחישין זא"ז וכיון שמכחישין זא"ז ודאי איכא בהו מאן דפסול וכדמוכח הא דאמרי' בשתי כתי עדים המכחישו' זו א"ז דלא אתי חד מהאי כת ונצטרף בהדי חד מאידך כת משום דכת אחת פסולה כדאי' בפ' כל הנשבעים (שבועות מ"ז ע"ב) ובפ' חזקת (בבא בתרא ל"א ע"ב) ומשו"ה הא דאמרי' בפ' שני דכתובו' (כ"ב ע"ב) גבי עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה דמחזיקי' לה א"א בעדותן פי' בתוס' מיירי בדליכ' הכחש' בינייהו כגון שזרק לה גטה זה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו שכל אחד אפשר שהוא טועה בדעתו אבל בנדון הזה דודאי איכא הכחשה בינייהו שזה אומר לא רקקה כלל וזה אומר רקקה ברחוק מקום וזה אומר רקקה בפני שלשתם ובודאי שלשתם היו במעמד אחד ולא זזה עיניהם מהיבמ' א"כ יש ביניהם הכחש' וכיון שיש ביניהם הכחש' יש בהם פסול וכיון שיש בהם פסול. חליצה שנעשי' ביניהם פסול' דהכי (תניא) [תנן] התם (ק"ד ע"ב) חלצה בשני או בג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצת' פסולה ופסק רב נחמן הכי (שם ק"ה ע"ב) ובזה נתבטלו דברי האומר חליצת' כשרה ויפה שהצריכ' חליצ' אחרת ולא משום מגדר מלתא דלא שייך הכא ה"ט אלא מן הדין:

אבל לדברי האומר שאין חליצת' כלום ומותר' לאחים איני מוצא סמך לדבריו כלל לעשות בו הלכה למעש' שאם מפני הכחשת הדיינין חשבן פסולי' והרי אין כאן עדו' חליצ' כלל. אי משום הא לא אריא דהא קי"ל דחליצ' ביחיד חליצתו פסול' דאמרי' התם (ק"ד ע"א) רבא בר חיי' קטפסאה עבד עובד' (כ"כ) [במוק] וביחידי ובליל' ואמר שמואל כמה רב גוברי' דעבד כיחידא' ופסקו הראשונים ז"ל דלית הלכתא כוותיה ובכאן א"א שלא יהא אחד מהם כשר וכיון ששניהם מודים בחליצ' חוששין לה וכ"כ המפרשים ז"ל ואדרב' הי' אפשר לומר דחליצ' כשר' הית' אלו לא הי' שם צד אחר לפסול לא מצד שלא הי' שם דייני' וכדמשמע בירושלמי (יבמו' פי"ב ה"ה) דגרסינן התם בבית האסורי' הי' מעש' ולבית האסורי' בא מעש' ר' יוחנן עבד גרמיה רוכל עבר קמיה חבושא דר' עקיבא אמר מאן בעי מחטין מאן בעי צעפין מאן חלצה בינו לבינה מהו אודיק לי' ר"ע מן גורפתיה א"ל אית לך כושין אית לך כשר אלא דבגמר' אסיקנא דאפילו ביחיד היא פסול' וכ"ש בינו לבינ' וכ' הרשב"א ז"ל דאפילו שניהם מודים חוששין לה אע"פ שבידו לחלוץ לה והביא ראי' מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"א) דאסיקנ' התם גבי בעל אומר גרשתי את אשתי דליחוש לה וגם הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום וחליצ' הט"ז) כ' וכן אם חלצה ביחיד אפי' בינו לבינ' ובליל' חליצתו פסולה. ושמא חשבה חליצ' מעושה שלא כדין ואע"ג דקי"ל דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ופוסל כדאית' בפ' המגרש (גיטין פ"ח ע"ב) ובודאי דה"ה לחליצ' וכדמוכח בפ' מצות חליצ' (ק"ו ע"א) סובר הוא דה"מ היכא דאמר רוצ' אני אבל אם לא אמר רוצ' אני אינה כלום דכי היכי דבאומר רוצ' אני נחתי' חד דרגא מכדין לשלא כדין דכדין כשר ושלא כדין פסול הכי נמי נחתי' חד דרגא בשאינו אומר רוצ' אני דכדין פסול ושלא כדין אינו כלום זה הי' אפשר לומר. אבל כבר כתבתי למעלה דבפ' החולץ משמע דכשהוא ילד והיא זקנה כופין אותו לחלוץ לה דתנן התם (מ"ג ע"ב) ארבע' אחים נשואי' ד' נשים ומתו ורצ' הגדול שבאחים ליבם את כלן הרשו' בידו ופרכינן בגמ' (מ"ד ע"א) ושבקי' ליה והתניא וקראו לו זקני עירו הם ולא שלוחיהן ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנ' וכו' כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטט' בתוך ביתך ושנינן לי' בדאפשר לי' ומשמע מהא דאי לא אפשר ליה לא שבקי' לי' משום עצה זו וה"ה שאם הוא זקן והיא ילדה דהא כחדא תני להו תנא לענין עצה זו וכן מצאתי בה' גדולו' דמעשי' לי' מה"ט וכ"כ רש"י ז"ל בפ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב ד״ה אמר רב) דבכל אמתלא שתתן כופין אותו לחלוץ גבי מצות יבום קודמת למצות חליצ' וראוי לחוש לדברי' במקום זה וא"כ כפייה זו כדין הית' ואפי' לא אמר רוצ' אני חליצ' פסול' היא. ועוד דאפי' בשלא כדין לא מצאתי לשום מפרש שיאמר שלא תהי' חליצ' כלל ומדסתמו דבריהם נרא' שהם סוברי' דחליצ' פסול' ומפני שאנו מדמין לא נעש' מעש' להתיר אשת אח דכיון דאשכחן לרבנן בגמ' דפסלי חליצה כדין אי לא אמר רוצ' אני אע"ג דמדאוריית' לאו כלום כדמשמע מדכתיב לרצונו עד שיאמר רוצה אני הכי נמי איכא למימר דאפי' כפינהו שלא כדין פסלוה לחליצ' זו דכיון דנחלצ' חששו חכמים ופסלוה לאחים בין שנחלצ' כדין בין שלא כדין דבין כדין לשלא כדין לא ידעי אינשי ואיכא למיחש בכלהו. ושמא רצה לדמותו לשלא כדין ע"י עכו"ם דבגט אפי' ריח גט אין בו ובחליצ' אינה כלו' וסובר דכיון שהיא עישתהו ולא הדיינין דינה כדין עכו"ם. זו סברא תלויה היא דאפשר לומר דלא אמרינן הכי אלא בעכו"ם משום יקור שם ע"ז אבל עשוי מבעל דבר הוי כעשוי ע"י ישראל שלא כדין דלישנא דגמ' (גיטין פ"ח ע"ב) גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ולא אמרינן בב"ד ישראל ומשמע דכל שלא היתה יד עכו"ם באמצע שלא כדין פסול ואפי' נודה לו בזה עדין נשאר לנו חשש מה שכתב למעל' דכפיי' זו כדין הית' מפני שאינ' שכמותו וראוי לחוש לזה הרבה שלא לבטל חליצ' זו. ושמא אמר כן מפני הרקיקה או מפני עדות הדיינין המוכחשת והרי הוא כאלו לא הית' שם רקיקה או היתה שם ולא הית' בפניו ואי משום הא לא ארייא דהא קי"ל כר"ע דאמר (ק"ד ע"א) חלצה ולא רקקה חליצת' כשרה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום י"ב) ואפי' לרבי אליעזר חליצה פסול' מיהא הויא. ואולי נתלה במ"ש הרב ז"ל (שם הכ"ב) יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בהם מדברים שהרוק זב מהם והי' הרוק זב מפיה אינה כלום והרי הרי"ף ז"ל לא כתבה לזו ושמא ז"ל סובר דא"א בלא צחצוח הרוק ובגמ' (ק"ו ע"ב) ליכא אלא שום וגרגשתא והרב ז"ל הוסיף כיוצא בהם ואתם למדתם מזה דגים צלויים. והם דברים תלויין שאע"פ שהם מולידים הרוק אין הרוק שותת מאליו. וחשב הוא שלשון הרב ז"ל שאינה כלום שחליצת' אינה כלום וזה א"א ולא יהא אלא שלא רקקה כלל והוא ז"ל כ' שחליצת' כשרה אלא מה שכ' שאינה כלום ר"ל שצריכ' לרוק פעם אחרת למצות חליצה ואם לא עשתה כן הרי אמר שחליצת' כשרה. וכן אם רקקה רוק זה ולא חלצה אינה פסולה על האחים כדין רקקה ולא חלצה סוף דבר לא מצאתי מקום להתלות בו לבטל חליצה זו. ואם מפני צורת המנעל או מצות החליצה שנעשית שלא כתקון חז"ל כל אותם דברים למצוה הם וכל מה שאפשר להחמיר בזה הוא שתהי' החליצ' פסולה ולא בטלה. ומ"ש שאפי' היתה החליצ' פסולה אין כופין אותו לחלוץ חליצ' כשרה להתיר' לשוק מפני שעשת' שלא כהוגן כההיא דפ' השולח כמו שכתוב בשאלה. זו אינה דומה לזו דההיא דפ' השולח לאו קנסא הוא אלא דינא וכ"כ ר"ת ז"ל וכתב שכ"מ שאמרו כאשר עשה כן יעשה לו דינא קאמר כההיא דהשולח וההיא דמציעא דפ' (השולח) [השואל] (ק"א ע"ב) בההוא דזבין חמרא ולא הו"ל דוכתא לאותביה א"ל לההוא אתתא אית לך דוכתא וכו' ואסיקנא התם דדינא הכי ולא דמיא נמי לתולה מעותיו בעכו"ם דפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) דאמרינן הוא עשה שלא כהוגן וכו' דוק ותשכח. אבל מה שהי' אפשר לדמות לזו הוא ההיא דיבמו' (ק"י ע"א) דאותביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפיה מיניה והוו תמן רב ברוניא ור' חננאל ולא אצריכוה גטא ואי נמי בתלויה וקדיש דאפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה כדאי' בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ח ע"ב) וטעמא דהני משום דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך יעשו לו שלא כהוגן ואף זו אינה דומ' לאלו דהת' הוא רוצ' לזכות באשה שלא כהוגן והפקיעו זכותו ולא הפסיד כלום אלא שבטלו רצונו שהי' שלא כהוגן אבל כאן היא רוצ' להפקיע עצמ' מיבמ' ואין זה שלא כהוגן דכל טצדיקא דאית לה עבדא ונפקא שאם לא תאמר כן יבמה שרקקה בפני יבמה ונפסלה לו לא יכפוהו לחלוץ זה אינו אמת דכל היכא שנפסל' כופין אותו לחלוץ כדאמרן (יבמות ק"ו ע"א) מינך אפסילא זיל חלוץ לה ופירשו המפרשים ז"ל דכופין אותו כדמוכח בירוש' ובגמ' דידן פ' ב"ש (יבמות קי"ב ע"א) ואיך אפשר לומר שתשאר עגונה כל ימיה עד שתתן תרקבא דדינרי ועוד שזה כהוגן הוא שהרי נותנין לו עצה ההוגנת שילך אצל שכמותו אם הוא ילד והיא גדול' ממנו ואפילו לדברי האומרים שאין כופין לחלוץ ליבם שאינו הגון אלא שמחזירין אחר חליצה מ"מ אם היא חפשה צדדין לחלוץ לו לאו דבר שלא כהוגן הוא שיעשו לה שלא כהוגן לעגנה אלא כופין אותו מן הדין לחלוץ לה חליצ' כשרה ועלה לנו מזה שזו חליצ' פסול' היא וכופין אותו מן הדין לחלוץ לה חליצ' כשר':

תשובה ד

קסנטינא אל ה"ר מימון נ"גאר י"א

שאלה ד: שאלת בגד ששתיו פשתן וערבו צמר גפן מהו לתפרו עם בגד שכלו צמר והוזקק' לשאלה זו מפני שאע"פ שנראה לך הדבר לאסור לפי שפשטה הוראה להתיר והוקשה לך והמתיר נתחזק בהיתרו לפי שהדבר פשוט אליו להתיר עד שהי' אומר שא"צ להביא ראי' (לאסור) [להתיר] אותו אלא שאח"כ הוציא מפלפולו ראיות להתיר כפי דעתו ואתה השבת על כל דבר ודבר כמו שאזכיר הכל פרט אחר פרט בתשובתי:

תשובה: מ"ש המתיר שאין צורך בזה לראיה שכיון שלא נזכר איסור בו ממילא מותר דמנא תיתי איסורא יפה היה אומר אלו הי' איסור כלאי בגדים איסור חדש שלא נזכר בשום מקום שאם הי' כן בודאי הבא לאוסרו הי' צריך להביא ראי' שכן שנינו במס' ידים (פ"ד מ"ג) לענין עמון ומואב בשביעי' אמר לו ר' ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך להביא ראי' ללמד שאתה מחמיר וכל המחמיר עליו להביא ראי' וטעמא משום דמעשרו' חובת קרקע הם ואינם נוהגו' כלל בח"ל מן התור' והבא להחמיר בהם צריך הוא להביא ראיה אבל הנדון הזה איסור שעטנז כתוב בתורה הוא ומפורש בדברי חכמים הוא ולתפור בגד כלו פשתן עם בגד כלו צמר אסור הוא בלי ספק ועכשיו שנתערב עם צמר גפן על כל פנים אנו צריכין להביא ראי' אם תערוב' זה הוא מתירו אם לאו ואין להתירו בלא ראי' והבא להתירו צריך הוא להכנס בהיתר זה מדין בטול שהפשתן הוא מתבטל בצמר גפן וכיון שנתבטל מותר לחברו עם צמר ושרש דבר זה הוא מה ששנינו בפ' אחרון ממס' כלאים (מ"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מהגמלים מותר ואם רוב מהרחלים אסור מחצה על מחצה אסור וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה זהו שורש דין זה. ויש לי משא ומתן בענין משנה זו אי נקיט להו תנא בדוק' צמר בהדי צמר או קנבוס בהדי פשתן משום דדמו להדדי אבל אפכא כגון צמר רחלים בהדי קנבוס או פשתן בהדי צמר גמלים אפילו רובא דהיתרא אסור ולפ"ז פשתן בהדי צמר גפן לא הי' מתבטל אפילו רובא צמר גפן משום דלא דמי להדדי והוי כבגד שאבד בו כלאים שאינו בטל לעולם (פסחים מ' ע"ב) או דילמא האי דנקיט להו תנא הכי משום דאורחא לערב צמר בהדי צמר וקנבוס בהדי פשתן משום דמדמו להדדי אבל אפכא לאו אורחייהו דאינשי לערובי משום הכי נקט להו הכי אבל ה"ה אפכא ורבותא קמ"ל דאפי' בכה"ג דאיכא למימר דכיון דמדמו להדדי מתסר משום מראית העין וקמ"ל דלא. ולפ"ז פשתן בהדי צמר גפן הי' מתבטל אם רוב צמר גפן זהו מה (שאם מדקדק) [שיש לדקדק] בזה. אלא שנ"ל זה האחרון עיקר. אבל אינו מועיל לנדון הזה שאין הביטול מועיל אלא ע"י טרוף כפשטה של משנתינו והבא להוסיף תערוב' שלא ע"י טרוף צריך הוא להבי' ראי' לזה ודבר פשוט הוא למי שמבין דרך משנ' זו והתוספת' שעלה שבגד ששתיו פשתן וערבו צמר גפן שאסור לחברו עם בגד כלו צמר שהרי בכיוצא בזו המשנה שנינו במס' נגעים (פי"א מ"ב) לענין נגעי בגדים דהכי תנן התם צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלי' אינו מטמא בנגעים וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה עכ"ל משנה זו השנויה שם בכיוצא בזה שבכלאי'. ותנן נמי התם (שם מ"ג מ"ד) העורות והבגדים הצבועים אינן מטמאין בנגעים בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הנרא' פירוש משום דאלבן קפד' רחמנא בנגעים כדאמרי' בירושלמי דכלאים (פ"ט ה"א) מפני ששנה עליו הכתוב שני פעמים הצמר מה שא"כ בכלאים ואם אינו נרא' הרי הוא כאלו אינו ותאני עלה בתוספתא בגד ששתיו סריקון וערבו צמר ערבו סריקון ושתיו צמר אין מטמא בנגעים ורבינו שמשון ז"ל פי' משום דסריקון הוא צבע ולעולם הוא נר' בין שהוא שתי בין שהוא ערב. ובודאי שזה הפי' אינו נר' דסריקון אינו לשון צבע אלא מין משי הוא כדמוכח בפ' במה מדליקין (שבת כ' ע"ב) ובפרק התכלת (מנחות ל"ט ע"ב) ובתורת כהנים בפ' נגעים ובמקומו' אחרים ורש"י ז"ל פי' בפ"ק דקדושין (ל"א ע"א) סינד"א בלע"ז והוא מין משי וכן פי' בפ' אין דורשין (חגיגה ט"ז ע"ב) ובין שהוא שתי ובין שהוא ערב אינו מטמא בנגעים וה"ה לקנבוס בהדי פשתן וצמר גמלים בהדי צמר רחלים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכו' נגעים בגד שהי' שתיו פשתן וערבו קנבוס או שהי' וכו' אינו מטמא בנגעים. וראי' לזה דתניא שתיו סריקון וערבו צמר ולפי פי' רבינו שמשון ז"ל הו"ל למתני ערבו לבן כדתני לעיל מיניה בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן וטעמא דאזלינן בי' לקולא נ"ל משום דבעי' כוליה נגע בבגד צמר או בבגד פשתים ואם הפסיק בחוט של מין אחר אינו מצטרף לגריס לטמא הבגד ודומה לבגד שכלו פשתים שיש בו ב' חצאי גריסין מרוחקין שאין מצטרפין כדמוכח בהרבה מקומו' מנגעים והכי נמי כיון ששתיו מין אחד וערבו מין אחר אין הנגע כלו במקום אחד מהפשתים והצמר ואפילו הי' בו כמה גריסין טהור הוא שאין גריס א' במקום א' שהמין האחר שאין מטמא בנגעים מפסיקו. ובבריית' דלעיל מיניה דקתני בבגד הכל הולך אחר הערב ובכרים וכסתות אחר השתי טעמא דמלתא דבבגד הערב נרא' ובכרים וכסתות השתי נרא' והכי הוה קים להו והיינו דמסיים עלה בברייתא זה וזה הולכים אחר הנרא' כמו שפרש"י ז"ל ובעי למימר דבבגדים נרא' הערב בלבד ובכרים וכסתות השתי בלבד ואין האחד מפסיק לחבירו כמו הסריקון לצמר כנז"ל ואפי' נאמר שאין הטעם מפני ההפסק יהי' הטעם מפני שנתערב בו מין שאינו מטמא בנגעים זהו דרך משנה זו. וממנה אתה דן שאלו הי' כיוצא בזה מותר בכלאים היו מזכירין אותו במשנת כלאים ובתוספתא דילה כמו שהזכירו ענין בטל הטרוף בשתי המשניו' בשוה אבל הדבר נרא' שזה אסור הוא בלי ספק כיון שלא נתבטל ע"י טרוף והזכירו במשנה דין בטול זה בטרוף ולא הזכירו בשתיו מין אחד וערבו מין אחר ומה ששנינו בתוספתא על משנה זו הוא בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם זה בזה אבל העוש' חלוק שכלו צמר גמלים או צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט של פשתן אסור ופי' ר' שמשון ז"ל דמיירי כגון שסמוכין זה לזה ולמדו מכאן המחברים ז"ל דה"ה לבגד ששתיו משי וערבו פשתן אפי' הי' רובו משי שאסור לחברו עם צמר כמ"ש בעל הטורים ז"ל (יו"ד סי' רצ"ט) דטפי דמי לזה ולא לטרוף וזה ברור הוא בירושלמי שמחלק בין בטול ע"י טרוף לבטול אחר שנעש' בגד וכן בתוספתא שנו על מתני' בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוט של צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור ע"כ בתוספתא וכ' בסמ"ג דטעמא משום דחוטין חשיבי ולא בטלי ומדין בטול אסורין יוכל ללמוד זה מי שבקי בהלכותיהן דלעולם איסור שהוא בעין אינו מתבטל כל שמקומו ניכר ונודע וכלשון הזה כ' הרשב"א ז"ל בס' ת"ה כל איסור שנפל לקדיר' של היתר אע"פ שיש בהיתר כדי לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור עצמו מתבטל ברוב ואין זה צריך לפנים עכ"ל ובתשובה כ' שלרוב פשיטו' דבר זה לא הי' צריך לכתבו אלא כדי לעשו' הקדמ' ממנו לדין שכ' אח״ז וכ"כ המפרשי' ז"ל בפי' הירושלמי שבמס' תרומו' בפ' בצל (ה"ה) הורה ר' בון בההיא עכברא חד לאלף ששם פירשו שאי אפשר שיהא ביטול זה בגופו של עכבר מדין בריה כמו שהיו מפרשים אחרים שאם נמחה אין לו דין בריה ובטל בס' ואם לא נמחה יסלקנו משם ולמה יתבטל באלף ולא בכמה רבבות זה כתבו המפרשים ז"ל וכ"כ גבי מתני' דערלה (פ"ב מ"ב) דתנן התם התרומה מעלה את הערלה וכו' שלמדו המפרשים ז"ל מאות' משנה שכל איסור שנפל לתוך ההיתר ונתבטל האיסור ונפל עוד שם איסור אחר ואין בהיתר כדי לבטל שני האיסורין דלא אמרי' שהאיסור הראשון חוזר ונעור כשנפל שם האיסור השני אלא אף האיסור הראשון שנתבטל בהיתר מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הב' וכתבו שם דדוקא כשאין מכיר האיסור הראשון אבל אם הי' מכיר הראשון כשנפל האיסור השני כיון שאם יפול האיסור הראשון לתוך קדרה אחרת אוסרה כ"ש שאוסר הקדרה הזאת כשנפל שם האיסור השני וכ"כ הר״ן ז"ל בפי' ההלכו' בפ"ק די"ט שאין ביטול מועיל בדבר הניכר לעין גבי עצי מוקצה וכ"כ הוא ז"ל במס' סוכה גבי העוש' סוכתו תחת האילן שכל איסור שאדם יכול להסירו ולעמוד עליו אינו בטל. ובספר איסור משהו כ"כ הראב"ד ז"ל וכ"כ בתוס' בפ' אלו עוברין ואין זה אלא אריכו' ללא צורך שלרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב. וק"ו הם הדברים בנדון הזה שהרי לא מצינו קולא בזה בענין ביטול כלאים יותר משאר איסורין אדרבה מצינו בו חומרא שבגד שאבד בו כלאים אינו בטל בס' כשאר איסורין כדאי' בנד' בפ' האשה (ס"א ע"ב) ובפ' כל שעה (פסחים מ' ע"ב) ופירשו הטעם בזה משום שכל אחד הוא היתר בפני עצמו ותערובתו אוסרו הילכך אפי' חוט אחד אוסר בגד גדול ואע"ג דבשר בחלב הוא בטל בס' אע"פ שכל א' היתר בפ"ע ותערוב' אוסרו שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ואין דרך בישול אלא בנותן טעם אבל בכלאים דליכא ה"ט אוסר אפילו בכל שהוא. והאי דשריא לה ע"י טרוף היינו טעמא שכיון שנתבטל ברוב קי"ל דרובא דאוריי' הרי אין כאן לא צמר ולא פשתים שכבר נתבטל ואינו ניכר כלל והוי כאיסור בלול שנתבטל אבל כל שעומד בעינו ומקומו ידוע הוא יכולין להפרידו בני אדם ואלו נתערב בבגד אחר כן יאסור אותו והיכן מצינו ביטול בכיוצא בזה וא"כ בא ונאמר שאם נתערב קודם הפסח חמץ בהדי היתר ומקומו נודע כגון כעכין מלאים בחמץ נלוש בדבש שהי' מותר בתוך הפסח כיון שהוא מין במינו שאין טעמו של איסור ניכר שאלו הי' טעמו ניכר הא קי"ל בפ' בתרא די"ט (ל"ח ע"ב) ובפרק התערוב' דטעמא לא בטיל וראוי לנו לומר כן שהרי הראשונים ז"ל דימו תערוב' זה להא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דהוי היתר בהיתר ואם בטול זה יועיל אפי' בלא טרוף א"כ בכיוצא בזה מותר בפסח וא"כ התרנו חמץ הניכר בפסח מפני שנתערב' חתיכ' קטנ' תוך חתיכה גדול' קודם הפסח וכן בכיוצא בזה בבשר בחלב יהא מותר כל שאין בו טעם האיסור כל שנתבטל ברוב ההיתר אע"פ שהאיסו' ניכר ויהי' מותר לאכול בשר מועט מפורפר וטרוף בתוך הרב' בצים בחלב וכן יהא מותר לאכול מוליאו' של גבינ' ומועט' תוך בצק הרב' עם בשר והתרנו איסורי תורה הידועים והניכרים מפני שנתערבו ברוב ההיתר ודברים אלו לא יקבלום אפי' הנערי'. וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו (פ"י מה' כלאים ה"ו) דלא שייך ביטול בכיוצא בזה וכן הרשב"א ז״ל בתשוב' ולא התירו הם ז"ל העורו' מדין ביטול הנימין בחוטי פשתן אלא שהולכין בספיקו להקל הא בודאי אסור לא מהני לי' בטול וגם הרמב"ם ז"ל (שם ה"ז) שהתירן מדין ביטול מפני מיעוטן אמר כן וגם הוא לא התירן לחברם עם הבגדים אלא ללבשם כמו כתנות עור אבל בנדון הזה חס ושלום והלא הוא מחמיר יותר מר' שמשון ז"ל לאסור חלוק שכלו צמר גמלים שארג בו חוט של צמר וחוט של פשתן לאסור אותו אפילו אינן סמוכין וכן במקומו' אחרים הוא מפרש משניו' שלא כדברי ר' שמשון ז"ל ומחמיר יותר ממנו ופוסק (שם ה"ב) כרב אשי דאמר (נדה ס"א ע"ב) או שוע או טווי או נוז ומטעם זה אמר שהלבדים שאינן אלא שועין הם אסורין מן התורה ובה' עדות כ' זה בפי' ובגליוני הצרפתים מצאתי כלשון הזה מהר"מ נ"ע אינו מתיר והכניס פשתן תחת הקמלוט כי שמא הקמלוט עשוי מצמר של רחלים או שמא מעורב בו צמר רחלים והוא כלאים ע"כ וכן נמצא בתשו' הרא"ש ז"ל בגדים הארוגים פשתן ומשי אסור לתפרן בבגד צמר וכן ר' פרץ ז"ל הגיה על ר' שמשון ז"ל שהתיר לחבר עורו' התפורים בפשתן בבגד ואפי' רש"י ז"ל לא התיר אלא כשמחבר אותן במקום שאינן תפורין בפשתן כמו שנר' מדבריו בפי' המשנה וכן ר' יונה ז"ל אסרן בדרשותיו והרי זה מבואר ועתה אשוב להשיב על קונטריס המתיר הזה:

תחלה בנה בנין קבעו על יסוד רעוע ונתלה בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בההיא דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה שמותר לערבו עם פשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ז"ל רבינו ז"ל והוא הוסיף בזה בקונטריסו שם או צורה והרב ז"ל לא הזכיר שם אלא צורה וע"ז סמך ההיתר באלו הבגדים שהשתי שלהם פשתן והערב צמר גפן מפני שהם נקראי' בכל הלשונו' על שם צמר גפן ואלו הדברים אינם כדאי לסמוך עליהם לאסו' וכ"ש להתיר ואיך יעל' על דעת בעל ההורא' שהתור' תסמוך באיסורין על קריאת בני אדם יהיו שוגגין או מוטעין ואם הוא פשתן לפי ענינו יקראוהו צמר גפן היאך אפשר לומר שמפני קריאת' נסמוך להתירו דודאי באותו שם הנז' בתור' לידע פירוש בזה אנו צריכין לידע קריאת השמו' להבדילו משאר מינין שהתור' לא אסר' אלא אותו מין הנקרא באותו שם הכתוב בתורה ואם יש מין אחר הנקרא באותו שם עם שם אחר לא זה הוא המין שאסר' תור' וכדאמרו בפ"ק (בכורו' ז' ע"ב) גבי דבש ולא דבש הגזין ולא דבש הצרעין מפני שיש לו שם לווי ודבש דבורי' דבש מיקרי בלא שם לווי וכן אמרו בספרי אין לי אלא מים הטל והשמן וכו' מנין יכול מי תותים ומי רמונים ת"ל מים מה מים שאין לו שם לווי אף אני ארבה י"ד שחט"ד שאין להם שם לווי ומוציא אני מי תותים וכו' שיש להם שם לווי והרי זה מפורש ג"כ שדבש דבורים אין לו שם לווי ובפ"ב מזבחים (כ"ב סע"א) מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי וכן נמי הא דאמרי' בסוכה (י"ג ע"א) הני מראריתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואותבינן עליה אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומית ולא אזוב מדברית ולא אזוב שיש לו שם לווי ופרי' רבא הני מראריתא שמייהו והא דקרו להו מראריתא דאגמא משום דמשתכחי באגמא וכן נמי בפ' אלו טרפו' (חולין ס"ב ע"ב) אמרו הני כובשאני צציאני כשרים לגבי מזבח והן הן תורין של רחבה ואותבי' נמי אזוב ולא אזוב יון וכו' ופריק נמי רבא באתרייהו כובשאני סתמא קרו לה ואביי פריק בתרווייהו דכל שנשתנ' שמו קודם מתן תור' והתור' הקפיד' עליו יש לו שם לווי והני לא נשתנ' שמן קודם מתן תור' ובגמ' סוכה (ל"ג ע"א) אצטריכו לרבויי אסא מצרא' מקרא משום דהוי שם לווי כמו אזוב יון ונר' שאין פירוש מצראה על שם מצרים דההוא במקומו אסא קרו לי' כמו כושאני ציצאנו וכן נמי נרא' שאינו הגדל על המצר דההוא אסא מקרי והא דקרו לי' מצרא' משום דמשתכח במצרא כמו מראריתא דאגמא ונר' שהוא מין נקרא בשם לווי ומ"ה אצטריכינן לרבויי כמו חילפא גילי לערב' (שם ל"ד ע"א) ומכאן יצא לנו מה שנזכר בברית' דכתבנו והבגד יכול השראין והכלך והסריקון וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים ת"ל בגד צמר או בגד פשתים ובפ' התכלת (מנחות ל"ט ע"ב ע"ש) נמי מייתי בריית' דתנא דבי ר' ישמעאל כה"ג וכן נמי מטעם זה צמר גמלים אינו אסור בכלאי' משום דאית לי' שם לווי ובירושלמי דכלאי' (פ"ט ה"א) גרסינן מנין שאין שם לווי אריב"ל דכתיב ומישע מלך מואב הי' נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אלים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אלי' והתם גמיר מהיקשא דצמר דאף פשתי' שאין לו שם לווי להוציא פשתן שלם ויש גורסין פשתן שלים. ויצא לנו מזה שכל דבר ששמו ידוע לנו שהו' צמר ופשתי' הכתוב בתור' ומפני מקרה שקרה לו נשתנה שמו בלשון בני אדם אם שינוי ענינו מפני מקר' שקר' לו (אינו נותן לו היתר) אין שינוי שמו נותן לו היתר שאין השם גורם וכבר פירשתי שאין שינו ענינו נותן לו היתר לפי שהאיסור עומד בעינו וגם הוא בעצמו כשיפרד מהאריגה שמו פשתן. ומדברי רבא בכובשאני ציציאני ומראריתא דאגמא יתבאר לך ענין פשתן קאב"סי ותונ"סי וצמר מיור"קי ומנור"קי שנתחבטתם עליו ומצינו בפ' בתרא דע"ז (ס"ו ע"א) דפליגי אביי ורבא בחלא דחמרא וחלא דשכר' וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אי אזלינן בתר טעמא אי בתר שמא וקי"ל כרבא דאמר בתר שמא אזלי' וטעמא דידי' לאו משום דקרו ליה בני אינשא הכי אלא שכן הוא שמו הראוי לו וכיון ששם אחד להם מן הדין הוי מין במינו אבל בנדון הזה שנסמוך על לשון בני אדם בקריא' שמות ונתיר מפני קריאתן איסורין אין ראוי לשמוע דבר זה ולא להשי' עליו שאם מפני קריאת השם נחשו' הדבר בטל א"כ קדר' של בשר שמן שנפל לתוכה חתיכה של חלב שהכל טעם אחד נתיר אותו בפחו' מס' שהרי אותו תבשיל בכל לשון שבעול' קרוי תבשיל של בשר וכיון שכן קורין אותו נחשבהו מבוטל וזה שובר סברא זו. וכן מ"ש כי בכל הלשונות נקרא ע"ש צמר גפן אינו נקרא כן אלא בלשון קדר ורומי וא"כ יהי' מותר לשוכני' ביניהם ואסור לשאר המקומות שאינו נקרא בשם צמר גפן וזה חוכא ואטלולא ואף בלשון רומי שקורין אותו קוטני"נא רצונם לומר פשתן מעורב מצמר גפן כי כן דרכם קורין הדבר המעורב ע"ש תערובתו אפי' הוא מועט בתוך המרובה וקורין יין הרקח פימי"נטי ע"ש תערובת הבשמי' ועושי' כן כדי ליקרו ולהחשיבו וכן בלשון קדר אינו נקרא בשם צמר גפן שהרי קורין אותו מלחא"ם והוא שם לכל בגד של שני מינין ושעטנז שהוא צמר פשתי' תרגם רבי סעדיה ז"ל מלח"אם וא"כ הרי פירשו שיש בו תערובו' פשתן והרי הטורף פשתן עם קנבוס מחצה על מחצה הוא אסור ואינו קרוי פשתן ולא קנבוס אלא בשם כולל מלח"אם או שם אחר ואסור הוא ולא הותר מפני שינוי שמו והקמלוט לא הותר מפני שינוי שמו ולא המחובר ממשי וצמר שקורין מחר"אר ולא הותר מפני שינוי שמו שאין קורין אותו בשם צמר להפחיתו:

עוד דן המתיר הזה ק"ו מעצמו שאם צמר רחלי' עם צמר גמלי' שטרפו קודם אריגה שהוא עירוב גרוע חשבתו ביטול והתרתו באיסור תורה דהיינו אריגה בגד ששתיו פשתי' וערבו צמר גפן שהוא ערוב יותר חשוב ממנו אין דין שתחשבהו ביטול ותתירהו באיסורא דרבנן דהיינו חבור בבגד צמר ע"י תפירה זהו דרך זה הק"ו המושלם בדרכו התלמודי' לפי סברתו ואע"פ שהוא לא סדרו כך והוא בנה זה הק״ו על קו תוהו וטעה בו שתי טעיות גדולות. והן שהטרוף יותר גרוע מזה ושהתפירה איסורא דרבנן ולא הי' צריך לזה לקיי' דעתו ודי הי' לו בהתחזקו בשזה דומ' לטרוף בשו' ולא הי' צריך לק"ו אלא בשיאמר כשם שהטרוף מותר אפי' בכלאים דאורייתא אף הנדון שלנו כן ולא הי' צ״ל שאיסור זה דרבנן הוא ולפ״ד הי' מותר לעשות גדיל מצמר גפן ופשתן ולעשות ממנו אריג עם בגד צמר ודי בזה סתירה לסברתו. ועוד סדין בציצית אין בו איסור שעטנז שהרי חוט של תכלת בטל הוא לגבי חוטי פשתן ולמה היינו צריכין למדרש סמוכין (יבמות ד' ע"א) להתיר כלאי' בציצית והלא בלא מצות ציצית מותר הכא שהרי חשבתו בטול ברוב ובגמ' (מנחות ל"ט ע"א) משמע דמשו' סדין עצמו הוצרכו לסמיכות דמשם למדו דקשר עליון דאורייתא שאם מפני החוטין עצמם שהם מעורבי' כלאי' הי' הותר הכתוב מנין לנו דקש' עליון דאוריי' דילמא קשר עליון לאו דאוריי' ומדרש סמוכין הוא מפני החוטין עצמן צמר ופשתי' דתכלת עמרא הוא. אבל להראות טעותו אביא ראיות לזה שהוא להראו' פלפולו נתכוון וראוי להראות לו שפלפולו לא עלה יפה בידו כהוגן שזה שאמר דטפי חשיב ערוב הנדון שלפנינו מהטורף צמר רחלים עם צמר גמלים אינו אמת דודאי אם נפל טיפת חלב בקדרה של ירקות ונתבטלה שמותר לתת בשר לתוכה לכתחל' ואלו נפלה שם חתיכה של גבינה אע״פ שנתבטל' כל שהוא בעין אסור לתת לתוכ' בשר שאין מבטלין איסור לכתחלה אע"ג דבדיעבד שרין התם שאני משום דבשר בחלב הוא בנותן טעם אבל בכלאי' שחוט אחד אוסר בגד גדול אפי' לא הי' בו אלא חוט א' של פשתן וכלו צמר גפן אסור לתפרו עם בגד צמר מן התור' כל שהוא שוע טווי ונוז ואפי' הי' איסור התפיר' מדרבנן כדבריו אסור שאין בין איסור תורה לאיסור דחכמים הפרש בענין זה אלא לענין ספיקו ולענין גזרה לגזר' ולענין כבוד הבריות ובהוריות (י"א ע"א) איכא פלוגתא דתנאי הלובש כלאים דרבנן אי הוי משומד או מין או לא ומענין כלאי בהמה יתבאר זה יפה דאמרי' בפ' אותו ואת בנו (חולין ע"ט ע"א) דפרדה שתבעה זכר מרביעין עלי' מינה דלמ"ד חוששין לזרע האב מרביעין עליה פרד זכר כיוצא בה ששמותיהן שוות ולמ"ד אין חוששין לזרע האב מרביעין פרד על אמה וכל ששמותיהן שוות זה על זה כגון סוס על פרדה בן סוסיא וחמור על פרד בן חמור והקשו המפרשים ז"ל על זה אמאי מרביעין עליה אפי' מינן ולא אמרי' אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וצד חמור משתמש בצד סוס וכדאמרינן (גיטין מ"א ע"א) במי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא אשה אינו יכול לא שפחה ולא בת חורין משום דאתי צד עבדו' ומשתמש בצד חירות ואמאי לא ישא שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין והלא היא מינו מדלא שרינן הכי משמע משו' דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות אסור. הא א"כ אמאי שרי בפרדה להרביע עליה מינה ותירצו בזה דבחציו עבד וחציו ב"ח איכא ודאי צד עבדות וצד חירות אבל בפרד' הבאה מסוס וחמור ליכא צד סוס וצד חמור שהזרע נתבלבל ונעשית בריה בפני עצמה משניהם ומטעם זה אנו משתמשי' בפרדות אע"ג דבירוש' (כלאים פ"ח ה"ב) ובספרי קא אסר איסי בן עקיבא מק"ו ומה בגדים שמותרים ללבוש זה ע"ג זה בגד צמר על סדין של פשתים אסורי' בתערובת סוס וחמור שאסורין להנהיג זה על גב זה אינו דין שיהיו אסורין בתערובת ומטע' זה מיפרך האי ק"ו שתערובת הבגדים כל אחד עומד לעצמו ותערובת בהמה היא בריה בפני עצמה וכבר הקשו בירושלמי (שם) מדכתיב וירכבו איש על פרדו וינוסו ופריקו אין למדין מן המלכו' כלומר שלא עשו כן ברצון חכמי' ובתוספתא הקשו מדכתיב והרכבת' את שלמה בני על הפרד' אשר לי ופריקו אין למדין מן התקוע ופי' הרשב"א ז"ל בתשובה שהוא הי' תוקע עצמו בדבר הלכה כי כן פירשו החכמים ז"ל תוקע עצמו בדבר הלכה מאן דאית לה רב' במתא ולא אתי למשאל מיני' כדאיתא ביבמות (ק"ט ע"ב) וגם הוא לא שאל לחכמי' ושלא כרצונ' עשה וכבר הקשו שם שהרי לא נמצא עליו חטא רק בדבר אוריה החתי ויש אומרים שם בריה היא ונר' שפירושו מ"ש אלא שלשון הירוש' הוא בריה נעשה מששת ימי בראשית ויש ליישבו על זאת הכוונה לפום מאי דאמרי' (פסחים נ״ד ע"א) דב"ה נבראו הפרדי' זהו מה שנשאו ונתנו בזה בירושלמי ולפום גמרין שרי מהאי טעמא ולפ"ז כשנתערבו הפשתן עם הקנבוס עד שנתבטל הפשתן ונעשה בריה בפני עצמו הרי הוא כפרדה שהוא בריה בפני עצמה שבאותו ערוב אין שני האיסורין מעורבין כמו טורף צמר רחלי' בהדי פשתן ומותר לערבו עם צמר כמו שמותר להרביע עליה מינה ואפי' הי' מחצה על מחצה היה מן הדין להתירו אלא שא״א לצמצם ושמא הקנבוס הוא המועט והספקא אסור וראי' לדבר דלא מיתסר אלא משום ספקא ולא מטעם שלא נתבטל ברוב כיון שאין שם רוב קנבוס דבנגעים פליג ר"ש ואמר מחצה על מחצה אינו מטמא בנגעי' דספק נגעי' להקל משמע דאיסורא דכלאי' הוא משום דספק כלאי' להחמיר וטעם הספק הוא משום שאין אנו יכולין לעמוד על שיעור שניהם שא"א לצמצם כדאמרן פרק השוחט (חולין כ"ח ע"ב) חלקו לשני' והם שוים שניהם טמאי' לפי שא"א לצמצם ה"נ א"א לצמצם שמא יש בו פשתן יותר מהקנבוס הא אלו יבא אליהו ויאמר דמחצה על מחצה הוא בלי ספק היה מותר כדין פרדה עם מינה משום דבריה בפני עצמה היא כיון שנתערבו שניהם בטירוף ואין חלק מהם שיקרא פשתן אלא שאם הרוב הוא פשתן הוא אסור לפי שהמיעוט הוא בטל ברוב ופשתן הוא ואע"ג דטורף פשתן בהדי צמר רחלים אסור היינו טעמא משום ששני האיסורין היו בעין ודמי למי שחציו עבד וחציו בן חורין משא"כ בפרד שכשנתבלבל זרע שניהם אין באותו בלבול סוס וחמור אבל כשחוט אחד של פשתן נתערב בבגד קנבוס או בבגד צמר גפן דמי למי שחציו עבד וחציו בין חורין שאפי' חציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא שהרי כל אחד עומד בעצמו שהרי בכל אחד ודאי יש צד עבדות וצד חירות שהרי יום אחד עובד לעצמו ויום אחד לרבו וכשהוא של שני' הוה כלו עבד ואח"כ שקבל חרות מרבו אחד נסתלק מחציו העבדות ובא במקומו החרות ודומה לו בגד קנבוס שנתערבו בו חוטי פשתן שאסור לערבו בתפירה עם בגד צמר גמלים אם הם סמוכים לפי פי' רבי שמשון ז"ל וכ"ש אם כלו צמר כנדון שלפנינו ויותר מפורש מזה הרי אסור להשתמש בשני מינים ומותר לרכוב בפרדים. וחכמי הרפואה ידעו דבר זה בשקול דעתם שהדבר ידוע ממחקרם שההרכבה המזגיית לא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדי' שהורכב זה המורכב מהם אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשו' באו לכאן כהרכבת הסגנבין שאין בו מצורת הדבש והחומץ כלום אלא מזג חדש הוא הוא שנקנה לפי שאין בו חלק יהי' כלו חומץ וחלק כלו דבש אלא כל חלקיו הם מורכבים וכן האיברים הפשוטים כגון הבשר והדם והלחו' והעצמו' שהם מורכבים בלי ספק מהיסודות אין בהם שום טבע מטבע הנפרדי' שהורכבו מהם אלא טבע חדש לפי שאין בהם חלק שיאמר עליו זה חלק אינו דומה לשאר החלקים ודומה לשאר החלקי' ודומה לנפרדים שהורכבו מהם וההרכבה השכוניית אינה כן אלא ישאר המורכב מטבע הנפרדים שהורכב מהם בכל חלק מחלקיו ודומה לכלל החלקי' כהרכבת המרקחות שהדברים הנפרדים שהורכבו מהם כל אחד עומד בעצמו ונשאר בו טבעו ומזגו וכמו האיברים הכליים כגון הידים והרגלים והחוטם והעינים והאזנים וכיוצא בהם שהם מורכבים מאברים פשוטים ויש לכל חלק מחלקיהם מזגו וטבעו הראשון ואין בו טבע הכלל ולא מזגו שחלק מהיד אינו יד וחלק מהרגל אינו רגל וכנדון שלפנינו ג״כ החוט שנתערב עם בגד צמר גפן הוא מורכב הרכבה שכוניית ושמו הראשון עליו והטורף צמר בהדי' מבטל חבירו ומושכו ליקרא הכל כשמו ומחצה על מחצה היה ראוי להתיר מטעם זה שהרי פנים חדשות באו לכאן והוא מורכב הרכב' המזגיית כהרכבת הסכנגבין והאיברי' הפשוטי' וקורא לו שם חדש אלא דספק כלאי' להחמיר כמו שפירשתי וכמו שהוכחתי מנגעי' על הדרך שפירשתי ודקדוק זה אע"פ שלא אמרוהו חכמי תורתנו אמת הוא. ורבינו הרמב"ן ז"ל כתבו בחדושי חולין בפ' גיד הנשה וז״ל אמר שידוע בדקדוקי הלשונות כי כל האברים דומי החלקים החלק והכל שוים בשמותם כל בשר אדם ובהמה נקרא בשר וחתיכה נקרא בשר וכן הגיד אבל באברים הכליים מקצתם אין שמם נקרא עליהם היד בשלימותה נקראת יד וחלק ממנה אינו יד עכ"ל רבינו ז"ל ואמת ויציב וטוב ויפה הדבר הזה וכפתור ופרח הוא. והטעות השני שטעה הוא באומרו כי חבור התפירה לא מיתסר מן התורה באריגה אלא מדרבנן. וזהו כנגד כל הסכמת הראשונים והאחרונים ז"ל אלא שצריך אתה לדעת שכיון שכל אחד מהצמר והפשתים הוא שוע טווי ונוז אם חברם אח"כ תכיפות לוקה דבר תורה כתבו זה המפרשים ז"ל בפי' בהלכות י"ט ובחדושי נדה ויבמות והמפרשים ז״ל פירשו נוז שזור וכן יש בספרי שפתילי ציצית שיהיו שזורין והוקשה להם א"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הרי אין הטלית שזורה וניחא להו דשפת הבגד ששם תוחב הציצית היא שזורה וכדמשמע בפ' המוציא תפילין (צ"ו ע"ב) דאמרי' אשפתא דגלימא עייפינהו ולדידי קשה לי שלא אמרו כן אלא בחוטי תכלת של צמר שכן דרך בגדי צמר לעשות שפתותיהן שזורות ואין נוהגין כן בבגדי פשתן וא"כ סדין בציצית דשרי רחמנא למה לי הא אין הסדין שזור במקום תחיבת הציצית. ועוד אפי' בבגדי צמר ששפתותיהן שזורות אמאי אצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית יחתכנה לשפה. וכדאמר ר"ל (יבמות כ' ע"ב) כ"מ שיש עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ובכאן יכול לקיים את שתיהן לחתוך השפה שהיא שזורה. וכל הראשוני' ז״ל פירשו נוז ארוג וכן מוכיח לשון המשנה וכן בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ו) דאמרי' התם ניתני שעט ולא ניתני נוז אלו כן הוינא אמרין נוז מותר מתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר אסור בשל פשתן מפני שחוזרין לארגה משמע דנוז היינו אריגה וכן מצאתי בס' הסמ"ג והרמב"ם ז"ל כת' שבלשון ארמית נוז ארוג ואמת הוא שבלשון רומי קשר נוז. והמפרשים ז"ל אומרים כי נוז הוא נלוז מלשון נטייה ועיוות על כן נ"ל דנוז אינו שזור אלא שיהי' פתול בשעת טוייה כדרך שתי וערב של בגדים לאפוקי שנמשך החוט בלי פתול כדרך עושה חגורות וארוג נפקא לן מדכתי' יחדו ולפ"ז יהי' כלאים דאוריית' אפי' בבגדים דידן שאינן שזורין:

עוד הביא ראיה המתיר הזה ממה שמצא בספר יורה דעה (סי' רצ"ט) אבל אם עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט אחד של צמר רחלים במקום זה וחוט אחר של פשתים במקום זה שאינו אצלו מותר ופי' המתיר הזה מפני שנתבטל כל א' במקומו עם החוטים של צמר גמלים ולפי דעתו כת' שמה שאמר חוט א' לאו דוקא ומכאן למד המתיר הזה לנדון הזה שהפשתי' מבוטלים בצמר גפן זהו דעתו בזה וראיתיך בקונדריסך דלגת על זה ולא הפחתו בו כמו שעשית בתחלת זה המקום על כן במה שהשבת לא אשיב תספיק תשובתך עליו ובמה שהנחת לי מקום אשיב. זה הדין יצא למחבר הזה ז"ל מתוס' דכלאים דהעושה חלוק שהזכרתי למעלה תפס פי' ר' שמשון ז"ל עיקר שאינו אסור אלא כשסמוכין החוטין של צמר ושל פשתים זה לזה וכן הוא עיקר אע"פ שהרמב"ם ז''ל אוסר אפי' באינן סמוכין כמו שהזכרתי למעלה ולפי' פירושו של הרמב"ם ז"ל אינה ראי' אל המתיר ממקום זה אלא שהמתיר הזה כל קבל די רוח יתירא ביה אינו חושש לדברי הגאון ולא לדברי הרב ומיקל כרצונו ומגדיל ואף לפי פי' רבינו שמשון ז"ל אין מכאן ראיה לדינו של המתיר הזה אלא שהוא פירש מדעתו שמטעם בטול הוא והנה התוספת' לא הזכירה האיסור בסמוכין לפי פי' זה מטעם חבור אלא שמתוך פי' זה יצא לנו ההיתר כשאין סמוכין לפי שאין כאן צמר ופשתים יחדו שכיון שאינן סמוכין זה לזה אין זה כלאים שאסר' תורה דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואמאי יאסר אם מפני שהם בבגד אחד זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל ולא מסתבר כלל כיון שאינן סמוכין ואף לפי דעת זו זה החלוק או זה הבגד שיש בו חוט א' של פשתן וחוט א' של צמר שהוא מותר ללבשו כיון שהם מרוחקין זה מזה אסור לתפרו עם בגד צמר מפני חוט א' של פשתן שבו ועם בגד פשתים מפני חוט של צמר שבו שלא התיר הספר הזה וא"כ אין מכאן ראיה להתירו בנדון שלפנינו.

עוד ראה המתיר הזה קורה בין עיניו במ"ש הרב בעל הטורים ז"ל (שם) בגד שהשתי שלו של משי והערב של פשתן אפי' רובו של משי שאסו' לתפרו עם בגד צמר וחשב לתקן זה מפני שאינו מצוי ביניהם ויש לחוש לו מפני מראית העין וזה התקון הוא מחסרון ההבנה שהמחבר הזה מדין בטול אתי עלה דלא מיקרי בטול שזהו לשונו ולא שייך בטול אלא קודם האריגה אבל אחר שעשה מהם בגד לא שייך בו בטול שיבטל אחד מהם במין אחר שאפילו בחוט א' של פשתן שארג בשל צמר עושה גוף א' של איסור ואפי' עשה בגד א' של צמר גמלים וארג בו חוט א' של צמר רחלים ואצלו חוט א' משל פשתים כלו אסור הלכך בגד שהשתי שלו של משי והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אפילו רובו של משי אבל אם עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט א' של צמר ובמקום אחר ארג חוט א' של פשתן במקום שאינו אצל הצמר מותר עכ"ל והמפרש ברישא וסיפא מיירי מדין בטול ומציעתא בדין מראית העין יבקש אוהב שיאמין אותו שאפי' במשנה אין אנו עושים כן כ"ש בדברי מחבר. ועוד מאי הילכך והנה המחבר הזה כת' בפירוש שלחבר משי עם בגד צמר אין לחוש למראית העין וכ"כ הרא''ש ז"ל בפסקיו א''כ כשאסרו ע"י תערובת משום דלא חשיב בטול אסרו ואלו הדברים כלם הם הבל זהו מה שנראה להשיב על זה:

אך מה שפלפלת לחזק איסור הבגדים ששתים פשתים וערבם צמר גפן משום דהלך אחר המעמיד כמו שאסרו (ע"ז כ''ט ע"ב) גבינת העכו"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה משום דאוקומי קא מוקים ולא הלכו בה אחר נותן טעם ולפי ראי' זו אתה מודה בקצת שאם השתי צמר גפן והערב פשתים הי' מתירו ולא תהי' כזאת בישראל וגם אלו היינו צריכין לראיה זו כבר דחו אותה ואמרו דטעמא דגבינ' הוי משום דבאיסורין של עכו"ם לא הלכו בהם אחר נתינת טעם ואין לסמוך איסור זה על סברות דחויות ולא מצינו שהלכו אחר המעמיד אלא לענין טומאה וטבילה כדאי' בפ"ק דשבת (ט"ו ע"ב) בכלי זכוכית שנקבו והתיך לתוכן אבר אבל בכענין זה לא מצינו אבל אין אנו צריכין לכל זה כלל והמתירו אם חוזר בו מוטב אם לאו כתיבנא עליה זקן ממרא כמ"ש שמואל לרב אכול משחא אם לאו כתי' עלך זקן ממרא כדאי' בירושלמי דע"ז (פ"ב ה''ח) וכדאמר רבי יוסי לר' פנחס חזור בך ואם לאו כתי' עלך זקן ממרא כדאיתא בירושלמי דיבמות.

תשובה ה

תונס ע"י ר' יוסף ששפורטש י"א

שאלה ה: שאלת צבור שהסכימו שכל מי שיקדש אשה שלא מדעת חבר עירם וזקני הקהל שלא יהיו קדושיו קדושין אם דומה למ"ש בגמ' (גיטין ל''ג ע''א וש"נ) כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויהיו יכולין מכח הסכמתם להפקיע הקדושין וגם בהסכמה זו הטילו חרם לעובר עליה.

תשובה: כ״מ שאמרו בגמ' אפקעינהו לקדושי' מניה והקשו עלה תינח דקדש בכספא הפי' הנכון הוא מפני שיש רשות ביד ב"ד להפקיר הממון ההוא דקי״ל הפקר ב"ד הפקר וכיון שהפקרן הפקר אינו ממון שלו והרי לא קדשה בכסף שלו ואינה מקודשת כלל וא"כ אנו יכולין להמשיך הענין הזה להסכמת הצבור שהרי הצבור יכולין להפקיר ממון של כל א' מבני קהלם ובכל דור ודור יש לכל ב"ד כח להפקיר ממון שיש לו בעלי' דיפתח בדורו כשמואל בדורו וכן הסכימו האחרונים ז"ל דלענין פרוזבול שהתקין הלל משום טעמא דהפקר ב"ד הפקר דלא בעינן בי דינא כבי דינא דסור' ונהרדע' דאלי' לאפקועי ממונא אלא כל בי דינא רב' באתריה כתי' פרוזבול ומפקיר ממונא וכ"כ הרמב״ם ז״ל וז"ל יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותן כפי מה שיראה וכו' עכ"ל ואע"פ שהממון לא יצא מיד הבעלים ועדיין הוא ברשותם יכולין ב"ד להפקירו ולומר שאינו שלו ולזכותו לאחר והכי מוכח בגמ' בפ' השולח (גיטין ל"ו ע"ב) וכ"כ המפרשים ז"ל וא"כ הצבור שגזרו שכל מי שיקדש שלא מדעת גדוליהם שלא יהיו קדושיו קדושין הרי הפקירו ממון המקדש וזיכוהו לאשה ע"מ שלא יזכה בה המקדש כיון שאינו שלו לא נתן לה כלום משלו ומה שנתן לה זכתה בו מן ההפקר אחר שיצא מרשותו ואינ' מקודשת כלל ויכולין הצבור לעשות כן מפני גדר ותקנה כדי שלא יקפוץ הדיוט אחד ויפתה נערה בת טובים ויקדשה בצנעא ואם היא הסכמה קדומה הרי הוא כאלו כל אחד קבל על עצמו כן והדבר יותר פשוט זהו הנראה משורש ההלכה אלא שמשום חומר העריות יש לחוש שמא בעי' בי דינא דאלים לאפקועי ממונא כבי דינא דר' אמי ור' אסי ואם לענין ממון אנו סומכין בהפקעה זו בכל ב"ד אפי' הכי בענין קדושין יש להחמיר כדאמרי' בפ' המדיר (כתובות ע"ג ע"ב) ובפ' המפלת (נדה כ״ה ע"א) ובפ' חזקת (בבא בתרא נ"ז ע"ב) ובפ' התקבל (גיטין ס"ג ע"ב) ובפ' כל הגט דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסור' לחומרא ומפני שאנו מדמין אין אנו יכולין לעשות מעשה. ועוד שהרי לא אמרו בהסכמת צבור בפי' שהם מפקירין ממון וכן שמענו שלא נעשה מעש' לעולם בדבר אע"פ ששמענו ג"כ שהרמב"ן ז"ל נשאל זה על זה פה והשיב דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וא"כ מה שראוי לדון בזה הלכה למעשה הוא שאם רוצה לכנוס צריכה קדושין אחרים ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ואם גרש הראשון יכול לכנוס השני בקידושין אחרים אבל לגרש השני ולכנוס הראשון יש לחוש שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין הוא וכדמוכח בסוף פ' המגרש (גיטין פ"ט ע"ב) ולענין החרם צריך להתירו אחר שינהוג נדוי כראוי לכל עובר על חכמי צבור ואם לא פירשו בהסכמתן שאם עבר וקדש לא יהיו קדושיו קדושין בזה כתבתי בתשובה שיש להסתפק אם דעת הצבור היה להפקיע הקדושין ואין הדבר יוצא מידי ספק כן כתבתי ומלשון ההסכמה יוכל להתברר זה ואם יתברר מלשון ההסכמ' שלא הי' דעתם להפקיע הקדושין הרי היא מקודשת גמורה ויתירוהו מנדויו בתשובה כראוי והרשב"א ז"ל כ' בתשו' שהצבור יכולין להפקר כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה והפקר גמור אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה ובפני פלוני ופלוני הכל כמו שירצו ובתקנ' זו נתבטלו הקדושין לגמרי אם לא נעשו כמו שתקנו:

תשובה ו

שאלה ו: עוד שאל: צבור שקבלו עליהם תעניות על שאלת גשמים וקוד' שהתחילו להתענות ירדו להם גשמים אם חייבים הם להתחיל ולהתענות כל תעניות שקבלו עליהם מפני חיוב קבלתם דומיא דיחיד שקבל עליו תעניות שחיי' להשלים תעניתו:

תשובה: הא לא דמיא לההיא (תענית יו"ד ע"ב) דיחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא שהרי הקשו הראשוני' עלה מההיא (שם (י"ט ע"א) דירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו ויש מתרצים בזה שאין דין צבור כדין יחיד לפי שאין מטריחין על הצבור אלא כפי הצורך בלבד וזהו דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תענית הט"ז). יש מתרצין בזה שאין צרה של גשמים דומה לשאר צרות דשאר צרות אינן עוברות לשעתן ועדיין הם צריכים לבקשת רחמים וצרה של גשמים צרה עוברת לשעתה היא ולמה יתענו וזהו דעת הראב"ד ז"ל (שם הט"ו) ולשני התירוצים האלו כיון שצרה זו של גשמים היתה וצבור הם כיון שירדו להם גשמים קודם שיתענו אין חייבין להתענות והמתענה בכיוצא בזה כלבא ליכול שירותי' שכיון שאין מכאן ראיה מנין לנו לחייבן דודאי כי היכי דבירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו ה"ה אם ירדו להם גשמים קודם הנץ החמה שעדיין לא התחילו להתענו' לא יתענו כלל וכ"ש אם מאתמול שעדיין לא נכנס היום ירדו להם גשמים שאין להם להתענות כלל ומאן דאמר קודם חצות לא ישלימו רבותא קמ"ל שאע"פ שהתחילו להתענו' אין משלימין וכ"ש אם לא התחילו שאין מתחילין כלל. והכי מוכח בגמ' (שם כ"ה ע"ב) דאמרי' רב יהודה גזר תעניתא ירדו להם גשמים אחר הנץ החמה סבר לאשלומי א"ל רבי אמי קודם חצות ואחר חצות שנינו כלומר דלא קי''ל כסתם מתני' דס"ל דקודם הנץ החמה דוקא אלא אפי' לאחר הנץ החמ' כל שהוא קודם חצות אין משלימין ושמעי' מהכא דטפי איכא למימר דאין משלימין אם לא התענו כלל כגון אם ירדו להם קודם הנץ החמ' (משלים) [משאם] ירדו אחר הנץ החמה קודם חצות לפי שכיון שהתחילו להתענות היה אפשר לומר דמשלימין כסתם מתני' אלא דאנן קי"ל דבין כך וב"כ לא ישלימו והכי נמי מסתברא דהיאך אפשר לומר שאם ירדו גשמים אחר חצות ישלימו וקודם חצות לא ישלימו לפי שעדיין לא עבר רובו של יום בתעני' ואם הקדימ' הטובה לבא קודם הנץ החמה ולא התחילו כלל בתענית שיתענו אין זה אלא תימה שהקדימת הטובה תחייב התעני' ובגמ' (שם) נמי אמרי' שמואל הקטן גזר תעניתא ירדו גשמים קודם הנץ החמה כסבורים העם לומר דשבח צבור הוא א"ל אמשול לכם מלה"ד לעבד שמבקש פרס מרבו א"ל תנו לו ולא אשמע קולו ובהדיא משמע מהכא שלא התענו כלל אחר שירדו גשמים ולא התפללו תפלת תענית וזהו גנותם של צבור דדמי לעבד שאמר לו רבו א"א בשימושך ואלו היו חייבים להתענו' והתענו אחר שירדו גשמים לא היה גנות צבור אבל שבח הי' להם בכך שתעניותיהם הם לרצון להם ושנתקבלו קודם עשייתן בקבל' בלחוד וכדאמרי' בגמ' (שם ח' ע"ב) דקבלה הויא וכו' מדכתי' כי מן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענו' נשמעו דבריך אלא מפני שלא התענו לפי שאין חייבין להתענו' זהו גנותן שאינו חפץ בתפלתן ולא בתעניתן וזהו לשון תנו לו ולא אשמע קולו. והכי נמי מוכח בגמ' דהאי עובדא הוה שלא התענו הצבור עדיין וזאת היתה תענית ראשונה ואפ"ה פסקו מלהתענו' דהתם (שם כ"ה ע"ב) איכא עובדא אחרינא שגזר תעני' ואחר שהתענו באו גשמים וא"ל שאינו שבח צבור אלא כאומר אל תתנו לו פרס עד שיתמקמק וזה טעם אחר של גנות שלא הי' במעשה האחר ואפי' ירדו גשמים אחר חצות דקי"ל שישלימו דוקא אותו יום לפי שכבר עבר רובו בקדושה אבל אם קבלו ג' תעניו' ובתעני' ראשונה ירדו להם גשמים אחר חצות אע"פ שמשלימין אותו יום אבל התעניו' הנשארו' אין מתענין בהם שאין קבלתן מחייבתן להשלים תעניתן שאם אותה קבלה מחייבתן אפי' ירדו גשמים קודם חצות אחר הנץ החמה היו חייבין להשלים מחמת קבלתן אלא ודאי קבלתן אינה מחייבן כל זמן שאין צריכין להתענו' ומה שמתעני' אם ירדו אחר חצות אינו מחמת קבלתן אלא שהרוב מושך מיעוט דומה לבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש (ר"ה ל' ע"ב) אע"פ שהוא חול גמור מפני שעבר רובו בקדושה ואלו היו חייבים מצד קבלתן היה אפשר לומר חלוף הדברים שקודם חצות ישלימו לפי שעדיין לא התענו שאין קרוי תעני' עד שיעבור זמן סעודה כדמוכח בירושלמי דתענית (פ"ג הי"א ע''ש) ובגמ' דידן בפ' חלק ובפ' סדר תעניו' אלו (כ"ה ע"ב) בענין אחאב ואחר חצות לא ישלימו שהרי חשוב תענית ובשבת אסור להתענו' עד אחר חצו' כדמוכח בירושלמי (שם) וכיון שהתענו עד אחר חצו' וכ"ש אם התענו תעני' א' מג' תעניו יצאו ידי קבלתן וכיון שנענו אין צריכין להשלים אבל הדבר אינו מפני הקבלה שמי שנדר לפרוע ג' דינרים אינו נפטר מנדרו כשפרע דינר א' או שנים שההשלמה וההתחלה אינה מפני הקבל' הכלל שהקבלה היא אם יצטרכו להתענו' יתענו וההשלמ' אם ירדו אחר חצו' אינ' אלא מפני שעבר רובו של יום בקדושה חייבים להשלימו ואם לא עבר רובו של יום אע''פ שהתחילו לא ישלימו ואע"פ שלא התענו כלל אלא זו היא תעני' ראשונה וכ"ש אם לא התחילו שאין מתחילין ואלו הי' אפשר לחלק בין שהתענו קצת התעניו' ללא התענו כלל לא היה להם לראשונים ז"ל להקשו' מההיא דירדו להם גשמים קודם חצו' על ההיא דיחיד ולתרץ מה שתרצו כמו שכתבתי ובשאר צרו' שאם עברה הצרה משלימין אם התחילו יש להסתפק (א"כ) [איך] הדין אם עברה הצרה קודם שהתחילו להתענו' אבל בצר' גשמים שאם עברה הצרה אחר שהתחילו אין משלימין כ''ש אם לא התחילו:

תשובה ז

שאלה ז: עוד שאלת ארוס וארוסתו שבאו ממדינה אחרת אם נאמנים כשמודים זה לזה לברך להם ברכת נשואין או אם צריכים שיבאו אחרים ויעידו באירוסין וכן עידי אירוסין אם צריכים שיהיו עומדים בשעת נשואין לחתום בכתובה או אם יכולין אחרים לחתום ושלא יהא צריך לחזור אחר עידי אירוסין.

תשובה: מברכין להם ברכת נשואין בלא עדי אירוסין כיון שנכנסו בעיר בחזקת ארוס וארוסתו ולא מצינו שיהא צריך לראיה על האירוסין אלא לענין יוחסין בלבד הוא שצריך להביא ראיה וכן לענין קדשי הגבול אבל לענין להחזיקה א"א בחזקה בלחוד סגי כדאי' בפ' עשרה יוחסין (קידושין פ' ע״א) והבא עליה נסקל ונחנק בחזקת א״א כדאי' התם (שם) וכ"ש שלענין ברכת נשואין אינו צריך להביא ראיה על האירוסין ומברכין להם ברכת נשואין אפי' ביום שנכנסו שכיון שבידו לארסה עכשיו מה לו לשקר ולומר ארוסתי היא ואפי' באומר גרשתי את אשתי איכא מ״ד בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל״ד ב') דנאמן הואיל ובידו לגרשה כ"ש באומר קדשתיה שהוא נאמן דמה לו לשקר אם אינה מקודשת יקדשנה עכשו אע"ג דבאו' גרשתיה אסיקנא התם זיל חוש לה ולא דיינינן לה כפנויה שאני התם דאיכא למיחש שמא בגט פסול גרשה או שמא נתכוון לקלקל' אבל באומר קדשתיה אין לחוש כלל שהרי נאמן לשוויה א"א אפי' להמית הבא עלה כיון שהוחזקה א״א על פיו ולענין יוחסין וקדשי הגבול דוקא הוא דבעי' ראיה כדאיתא בפ' עשרה יוחסין (שם) וכ״כ כל הפוסקים ז"ל. ועדי כתובה א"צ שיהיו עידי אירוסין אפי' הם כאן כ"ש אם אינם כאן שא"צ לחזור אחריה' שכל א' מהאירוסין והנשואין עדו' בפני עצמה היא ואפי' בעידי חזקה אם שנים העידו בשנה ראשונה ושני' בשנה שנייה ושנים בשנה ג' מצטרפין. אע"פ שהכל היא עדו' אחת ואפי' ג' אחין ואחד מצטרף עמהם כדאית' בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ו ע"א וע"ב) ולא דמי לשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרי' אחת בכרסא כמו שהאריכו בזה הרי"ף ז"ל וזולתו מהאחרונים ז"ל ולא עוד אלא אפי' לר' עקיבא דפסיל בשני חזקה דס"ל דהוי חצי דבר (שם) ודאי מודה בנדון דידן לפי שהאירוסין דבר א' לשוויה א״א ועדו' כתובה דבר אחר לחייב ממון ואין צריכין צרוף והוה זה כשנים אומרים ג' שנים אכל שדה זו ושנים או ג' שנים אכל שדה אחרת דליכא מ"ד דבעי' שיהיו הראשונים הם האחרונים ובפ' מרובה (בבא קמא ע' ע"ב) אמרו דמודה רע"ק דשנים אומרים בפנינו קדש ושני' אומ' בפנינו בעל כיון דעידי קדושין אינן צריכין לעידי ביאה לאו חצי דבר הוא ודומה זה לשנים אומרים בפנינו אמרה וב' אומרים בפנינו קבל וקרע כדאי' בפ' התקבל (גיטין ס"ג ע"ב) ומדאמרי' התם (שם) ראשונים הם אחרוני' משמע שאין מנהגן בכך שהוצרכו לומר ואפש' כשהאירוסין וחתימת הכתוב' נעשים כאחת הוא טוב שיהיו עדי האירוסין עידי הכתובה ויש לדמו' זה לרפתא דערובא בשבתא דמברכין עליה המוציא משום דכיון דאתעבידא ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי (ברכו' ל״ט ע"ב) הכא נמי כיון דאתעבידא בהו חדא מצוה נעביד בהו מצוה אחריתי וזה למצוה מן המובחר אבל חיובא ליכא אפילו בכה"ג כ"ש כשלא נעשו האירוסין והנשואין כאחת שאין מטריחין העדים לבא וגם אין אנו טורחין לחזר אחריהם וכיון ששניהם מודים הם באירוסין א"צ לחזור ולקדש פעם אחר':

תשובה ח

שאלה ח: עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:

תוכן העניינים

ספר התשב"ץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה