אור ברסלב
ספר התשב"ץ חלק רביעי › חלק ב

ספר התשב"ץ· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן

חלק רביעי · חלק ב

חלק א

תשובה א

ענין א:

הטור השני: את זה כתבתי למצרים להחכמים השלמים החכם השלם האשל הגדול כה"ר אברהם אורינה נר"ו והחכם השלם החסיד כה"ר יוסף ן' סעיד והחכם השלם כה"ר משה ש"מ ן' נ"ר והחכם השלם כה"ר אברהם מדינה נר"ו:

מעשה שהי' כך הי' שה"ר נתן הלוי יצ"ו הזמין את ה"ר אברהם טואה יצ"ו וכה היו דבריו דעו רבותי שאני שלחתי לר' נסים מייארה למצרים ק"ק סולט' וכתבתי לו הנה יגיע לידך על יד פלוני הסך הנז' אם יש את נפשך לעשות עמי שותפות תפריש ממונך כנגד הסך הנז' ותקנה בהם סחורות ותשלחם לידי ותמשך השותפות בינינו. ואם אין לבך חפץ בשותפות תקנה לי לשמי במעותי הסחורו' אשר אני כותב לך פרטם ותקח ד' למאה שכר טרחך ותשלח לי הסחורו' בספינה הראשונה שתבוא ועתה הנה באה הספינה ושלח לי מקצת המעות ועיכב בידו ק"נ גרושוש וכתב לי להתנצל על עצמו שבהיות בעונות יד ה' הויה בעיר והוא רוצה לברוח אל נפשו לא מצא פנאי לקנות לו בכל מעותיו עד שתזדמן ספינה אחרת וישלח לו מה שנשאר אצלו. ועתה נתברר לי ששלח עם ה"ר אברהם סחורו' כמו ת"ק גרושש לעצמו מהסחורו' בעצמם אשר כתבתי לו לשלוח וכי לעצמו היה לו פנאי לקנו' ולי לא הי' לו פנאי ומה גם שאני אומר שהסחורו' אשר שלח לעצמו הם קנויי' ממעותי ועתה אני תובע לה"ר אברהם שיתן לי מסחורו' ר' נסים אשר בידו מה שעיכב ר' נסים אצלו ממעותי כפי ערכם במצרי'. השיב ר' אברהם יצ"ו ואמר כן הוא האמת מה שכתב לך שלא הי' לו פנאי לקנות הסחורו' ומה ששלח לך גם מה ששלח לעצמו אני הוא שחילה פני לקנו' לו לפי שלא הי' לו פנאי ולא קניית הסחורת בלבד הי' ע"י אלא שגם הסולט' שהלכו לו מכאן אני הוא שהחלפתים בגרושוש ובמאיי"דיש וקניתי אלו הסחורות ששלח לך וששלח לעצמו. השיב ה"ר נתן הלא כה דברי שאמרתי שממעותי נקנו הסחורו' כי כן אתה אומר שהסולט' שהלכו לו מכאן אתה החלפת אותם וקנית בהם הסחורו' האלו ובכללם הסולט' אשר שלחתי לו אני א"כ הרי כל מעותי נקנו בהם סחורות. לזה חזר ה"ר אברהם ואמר הוא נתן בידי הסולטעש ומי יודע אם הם שלך או שלו או של אחרים ועל טענה זאת נתעצמו ואין מוכיח לאמת הענין. טען עוד הר' נתן ואמר הן לו יהי כדבריך שהסחורות אשר שלח לעצמו קנאם ממעותיו למה יעכב מעותי בידו לישא וליתן ולהרויח בהם הייטב בעיני ה' שיעכב מעותי להרויח בהם אני רוצה ליקח הריוח שהרויח במעותי עתה שנה תמימה. חזר ה"ר אברהם שהוא אנוס בעיכובם שלא הי' לו פנאי. והביא ה"ר נתן עדים והעידו כי ר' נסים אלו הי' רוצה לקנות סחורה היה קונה כפלי כפלים מהסך הנ' שכל כך הי' לו זמן לקנות קודם צאתו את העיר. ואחר שמוע ב"ד יצ"ו דברי ריבותם הסכימו לפשר ביניהם להיות שלא נמצאת ראיה לצדק טענות ה"ר נתן יצ"ו גם לא נמצאת ראיה לסותרם ושלזה היה צריך לשלוח למצרים שישבע ר' נסים הנז' שהסחורו' אשר קנה לעצמו לא נקנו ממעות ה"ר נתן גם צריך לישבע שמעות ה"ר נתן הנשארים בידו צררן והניחם ולא שלח בהם יד ולא נשא ונתן בהם ולא הרויח בם וזה דבר שלא יוכל ר' נסים לישבע עליו כמו שהוא נודע לכל מי שיש לו מוח בקדקדו ולעשות כל זה היה צריך זמן ארוך לשלוח למצרי' הענין הזה. ומה גם שהיו בין ה"ר נתן והר' נסים הנז' חילופי דברים מחשבונות אחרי' משנים קדמוניות לזה הסכימו בחברת ר' שלמה אחי ר' נסים העומד כאן במקומו לפקח על עסקיו בכל עת וזמן לפשר ביניהם ולא ישאר שום דין ודברים ולא חשבון ופשרו ב"ד יצ"ו שיקח ה"ר נתן הקרן הנשאר ביד ר' נסים שהוא ק"נ גרושוש דממה נפשך אם לטענתו הא' הי' לו ליקח כל הריוח שעולה במעותיו כמו שהרויחו הסחורו' אשר באו ממצרי' והי' עולה לו יותר מששים גרושוש. ואם לטענה השנית ג"כ הי' לו ליקח כל הריוח שהרויח בהם ר' נסים כ"ז שהיו בידו לפי שלא הי' אנוס בעיכובם כמו שהעידו העדים והוכחש בהתרשלותו וכן עשו והלכו איש לדרכו זהו מה שעבר לפני ב"ד הצדק יצ"ו. וכשמוע ר' נסים הנז' מה שפשרו ב"ד ישצ"ו פער פיו לבלי חק ושת בשחק פיהו ואמר לא הוא והומה הוא וסורר בעיר מצרי' בביתו לא ישכנו רגליו ואצל כל פינה הולך וצועק ברחובות קריה כי ב"ד יצ"ו עקמו עליו הדרך הישרה ומצא איש כלבבו החכם ה"ר יוסף ברוך יצ"ו ויען ויאמר לו שאפילו עיכב מעות ה"ר נתן ברצונו ונשא ונתן והרויח בהם מה בכך שהרי הם פקדון בידו וכל מי שיש בידו פקדון והוא נושא ונותן בו אין לו לתת מהריוח שום דבר לבעל המעות וכל מה שנוטל ממנו רבית קצוצה שכדבריו אלא הקשה את רוחו ואמץ את לבבו להרחיב פה להאריך לשון בחרופין וגידופין בב"ד יצ"ו עצמו מספר. ואם אמרנו נשית בינינו מוכיח ונתווכח עם החכם הזה עצור במלין מי יוכל ושמא ח"ו יצא מפינו דבר שאינו נאות וכבר חכמי' הגידו עונש השומע זילותא דרבנן ולא יקנא קנאת ה' צבאות מכ"ש לזלזל בכבודם. אך לבד זה ראיתי לייחד לו הדיבור ולדון עמו מאחר דפסקו הפוסקי' דלב"ד טועים לא חיישינן כמ"ש מהרי"ק ז"ל ח"מ סי' מ"א דלב"ד טועים בדבר ידוע שיקיימו השטר קודם שיחקרו העדי' לא חיישי' ובכמה דוכתי אמרי' הכי. איך נעלמו דברים אלו מפניו שהמובן מדעת החכם הנז' שאורו עיניו בההיא דשנינו (ירוש' ב"מ פ"ט ה"ג) המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות ואיתא ג"כ ירוש' פ' איזהו נשך הנותן מעות ליקח בהם פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות. והסתיר פניו מסופה דמילתא דסיים התם ואם לקח ומכר מוציאין ממנו. ודבר ידוע כזה איך גזר אומר שב"ד טעו בזה ובתחילה חשבתי להליץ בעדו ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה אלף ר"ט וז"ל בסוף התשובה ואין אומרי' בזה חזקה דידעי ולא חתמי עד דאמר להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעו והו"ל כאידך אודיתא דהתם (סנהדרין ל' רע"א) דלא הוה כתוב בה במותב תלתא כחדא הוינא דאמר רב נתן משמיה דרבא כל כה"ג חיישינן לב"ד טועין. ואולי החכ' הזה סמך על תשובה זו אך המסתכל בעין יפה יראה דלא אמרה הרשב"א ז"ל אלא בטעמא דאנן סהדי דלא ידעי אך על הסתם ומה גם בדבר דידוע אפי' לדרדקי דבי רב לא חיישי'. ואם אמרנו שדבר ה' הי' בפי החכם הזה והערה עליו רוח ממרו' וידע שב"ד טעו ובפרט אם נתכוון לשתי אותיות שהוסיף עתה בשמו לשתי מדות שמהם הנבוא' שורה כמו שהו' מתגבר בחכמ' הזאת כבר גזרו אומר רז"ל (ב"ב י"ב ע"א) שמיום שנחרב הבית בעונותינו נסתלקה הנבואה ולא זז החכ' הזה מחבב את ה"ר נסים הנז' עד שסידר כתב כחפצו ורצונו להטעי' דבריו והשיג על ב"ד יצ"ו לסתור דבריהם ואגמריה בסי' ולא ידע ונסלח לו וחכינו שיבוא לידינו הכתב ההוא לדעת מה ידבר בו כדי להשיב על תוכחתיו ולא בא לידינו אך ידענו שקצת מחכמי מצרים חתמו עמו ורובם לא הטו אוזן לדברו ולא חתמו בו. וכשמוע ב"ד יצ"ו את הדבר הזה היטב חרה להם ולכן נערתי חצני אני הקטן שבהם וכתבתי פסק זה להודיע להחכ' הזה שבמקו' שחשב לא עמד ואם זינו עליו ספרו כאן:

ועתה יש לראות בטענת ה"ר נתן יצ"ו אלו נתחוורו ונתלבנו טענותיו מה הי' הדין נותן בהם אם הי' יוצא ה"ר נתן זכאי בדינו ומפני שאין מוכיח עליהם לפני ב"ד יעשו פשרה ביניהם נמצא שעשו כדין וכשורה או אפילו היו טענותיו צודקות לא היה הדין עמו ונמצא שב"ד עקמו עליו את הדרך כמ"ש החכם. ואען ואומר שנלע"ד דאילו נמצא ראיות לצדק טענות ה"ר נתן היה הדין נותן שיטול כל הריוח העולה לו במעותיו אם לטענה הא' שטען שהסחורות נקנו ממעותיו נר' פשוט שהוא זוכה בדינו. ועיקרא דהאי דינא נפיק מההיא שמעתתא דפרק הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב ע"ב) דקרמי תלמודא תרי מתניתא אהדדי ואוקי' ר' יוחנן אוקמתא חדא ורבי אלעזר אוקמתא חדא. והנה להביא אותה סוגיא ומה שיש להבין בה גם להביא דברי המפרשי' ז"ל במה שפירשו בה ואיך תתיישב הסוגייא כפי חילוף דיעות המפרשי' יאריך הענין ומה גם בעת הזאת אשר אני חלוש ביותר אשר ע"כ אני מקצר ועולה לבד זה ראיתי ונתון אל לב להבין בההיא אתקפתא דאתקיף רב שמואל בר סמרטי לבטל חובא דבני מערבא ולקיים דברי ר' יוחנן. לכאורה נראה דרצה לדחות קושייתם בלי טעם והרי הוא כמפרש דבר הסתום בסתו' וכי מפני שקושיתם שייכא ג"כ בחטי' וחטי' בזה יהיו דבריהם דחויים. הן אמת דמריהטא דדבריו נראה שדחייתו היא דמאחר שאנו רואים דמת' נקטה חטים ושעורי' ולא נקטה חטי' וחטי' משמע דבחטי' וחטי' פשיטא לה אם הותירו הותירו לאמצע וכמ"ש התוס' בדבו' שאני חטי' וחטי' וא"כ מאח' דבחטי' וחטי' שייך להקשו' קושייתם מי מודיעו לבעל החטי' ולא קא מקשו לה ופשיטא להו דהותירו לאמצע ג"כ בחטי' ושעורי' אע"ג דשייכא בהו מי מודיעו לבעל החטים לא מקשינן לה ואין כאן קושיא זהו מה שנראה משטחיות דברו. אך כפי האמת אין מכאן דחייה כלל ומה גם כפי מה שפי' רש"י ז"ל בקושיית בני מערבא וז"ל בשלמא לר"א כו' ושליחותיה קא עביד אלא לר"י דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות וכו' נראה דס"ל לבני מערבא כ"מ שהשליח עושה מידי דלא קפיד בעה"מ קני בעה"מ מטעמא דשליחותיה קא עביד וכמו שאמר ר' אבהו לקיים דבריה' ומאחר דס"ל הכי א"כ לא תפול קושייתם אלא בחטי' ושעורי' מטעמ' דקפיד בעה"מ אך בחטי' וחטי' דלא קפיד לא תפול קושייתם א"כ מאי האי דקא מתקיף להו רב שמואל אם לא הי"ל טעם אחר. גם יש להבין בדברי רש"י ז"ל במה שהאריך לשונו להסיר קושיית בני מערבא מעל ר' אלעזר דלכאורה נראה דמושכל ראשון הוא זה דלא תפול קושייתם על ר"א מטעם דלסחורה שליחותיה קעביד ואינו מקפיד. גם הטעם שנתן ר' אבהו לקיים דברי בני מערבא והביא ראיה ממתני' דערכין נר' שמוכרח לומר כן דאלת"ה למה אין להקדש בצבע שצבען לשמן וא"כ רב שמואל דלית ליה הך טעמא דשליחותיה קעביד איך יתכן ההיא מתני' דערכין. ונ"ל לומר דרב שמואל לא נעלם ממנו הך טעמא דשליחותיה קעביד דשייך בחטים וחטי' ולא שייך בחטי' ושעורי' אך ראה דבני מערבא דקא מקשו מי מודיעו לבעל החטי' שהמובן מסתמיות דבריה' אלו שצריך המוכר לידע למי מקנה המכר ולכוין דעתו להקנות לו ונמצא דלפי דבריה' אלו דלא אזלילן בתר דעת המוכר למי הוא מקנה ולא בתר דעת השליח למי הוא מתכוין לקנות אם לעצמו או לבעל המעות וא"כ האי קושיא בעצמה שייכא ג"כ בחטים וחטי' אע"ג דבחטי' וחטי' איכא טעמא דלא קפיד בעה"מ ושליחותיה קא עביד האי טעמא יספיק לשיוכל השליח לזכות לבעה"מ ר"ל שהמוכר יזכה המכר לבע"המ ע"י השליח אך אחר שידע מי הוא בעל המעות אבל אם המוכר אינו יודע בעה"מ ולא נתכוון להקנות לו במה יזכה בעה"מ לפי קושייתם דאזלי בתר דעת המוכר וא"כ גם בחטי' וחטי' תפול קושיית'. ונראה דרש"י ז"ל נדחק בקושי זה דאמאי לא קא מקשו בני מערבא אלא לרבי יוחנן דממה שנראה מסתמיות קושיית' דקא אזלי בתר דעת המוכר גם על ר"א תפול הקושיא דהוא מתרץ הברייתא דלסחורה ולזה אם הותירו לאמצע ולפי דבריהם אפי' הוי לסחורה ולא קפיד בעה"מ מקשינן מי מודיעו לבע"המ ונדחק רש"י בתירוץ קושי' זה והרחיב הדברים לטעמא דשליחותיה קעביד ולא תירץ כלום ודברי רש"י ז"ל והארכת לשונו מורה באצבע שנדחק בזה. נמצא דלפ"ז אתקפתא דרב שמואל חזקה כראי מוצק דמפשט דבריהם והמובן מהם קא מקשה להו דמאחר דאינהו ס"ל דבחטי' ושעורי' בעינן דעת המוכר למי מתכוין להקנות גם בחטי' וחטי' בעינן דעת המוכר וא"כ איך הברייתא לא נקטה אלא חטי' ושעורי' דנראה דפשיטא לה דבחטי' וחטי' אם הותירו הותירו לאמצע ולפי דבריכם גם בזה למה יותירו לאמצעי אלא בהכרח דאית לן למימר דהברייתא לא ס"ל דבעינן דעת המוכר למי מקנה ולא דעת השליח למי מתכוין לקנו' ולזה בחטים וחטי' פשיט' לן דהותירו לאמצע לפי שמן הסתם הוא מתכוין לקנות לבעה"מ ולא חדשה לנו הברייתא אלא בחטי' ושעורי' דאע"ג דשינה השליח וקס"ד דמאחר ששינה בלא דעתו שלעצמו נתכוון לקנות ולא לבע"מ קמ"ל שגם בזה דעתו לקנות לבעה"מ דסתמא דמילת' דכל מה שעוש' השליח דעתו לקנות לבעה"מ וא"ת שיקנ' בשינוי האי ברייתא ס"ל כר' יאודה דאמר שינוי אינו קונ'. וזה הטעם עצמו שיש לרב שמואל בההיא מתני' דערכין דאע"ג שהצבע הוא מתכוין להקנות הצבע לבעל מאחר שהבעל מסתמא דעתו לזכות לאשה קנתה האשה אף על פי שהצבע אינו מתכוין להקנות לה דבתר דעת השליח אזלינן ולא בתר דעת המקנה. ובמה שכתבנו יובנו דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו וז"ל ואע"ג דר' אבא משני הך מתני' אליבא דבני מערבא וכו' דלכאורה נר' דר' אבא בא לבטל דבריהם ולקיים דברי ר' יוחנן שהרי ר' אבא בא לבטל דברי ר"י ודחי אתקפתא דרב שמואל ויהיב טעמא לקיים דברי בני מערבא והביא ראיה ממתני' דערכין ור' אבא בא אחריו ודחה ראייתו א"כ נר' שבא לבטל דברי בני מערבא ואיך כתב הרא"ש ז"ל דר' אבא בא לתרץ המשנה אליבייהו. אך במה שכתבנו יובנו קצת דבריו דבני מערבא ס"ל דאזלינן בתר דעת המקנה ובא רב שמואל ואתקיף להו וס"ל דאזלינן בתר דעת הקונה ובא ר' אבא להעמיד דבריהם והביא ראיה ממתני' דערכין ור' אבא ג"כ אע"ג דדחה הטעם של ר' אבהו לא דחה אלא הטעם ויהיב טעמ' דכל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו ואילולי האי טעמ' הוה אמרי' מי הודיעו לצבע וס"ל דלעולם אזלינן בתר דעת המקנה אילולי הך טעמא נמצא דס"ל לר' אבא כבני מערבא דבעינן דעת המקנה והוא מתרץ ההוא מתני' כפי סברת' דקמקשו מי מודיעו לבעל החטי'. ולא נעלם ממני שיש לאומר שיאמר תינח בחטי' ושעורי' ס"ל כוותייהו אבל בחטי' וחטי' נר' דפליג עלייהו דהרי בחטי' וחטי' ס"ל לבני מערבא דלא בעינן דעת המוכר כדיהיב טעמא ר' אבהו משום דשליחותיה קעביד ור' אבא שדחה טעמו נר' דס"ל דאף בחטים וחטי' בעי דעת המקנה שהרי ההיא מתני' דערכין הויא בחטי' וחטי' ואילולי הך טעמ' דכל המקדיש הוה אמרינן מי מודיעו לצבע נראה מזה שגם בחטי' וחטי' ס"ל לר' אבא דבעינן דעת המקנה מה דלא ס"ל לבני מערב' א"כ איך כ' הרא"ש ז"ל בסתם דמשני ר' אבא אליבא דבני מערבא. אבל דאיפשר לו' דמאחר דבני מערבא לא הוו מחכו אלא על חטים ושעורים שבהם דברה הברייתא דאוקי ר' יוחנן ור' אבהו לא בא לישב דבריהם רק בחטי' ושעורים דבעינן דעת המקנה ובא ר' אבא ג"כ לקיים דבריהם בהם אע"ג דבחטי' וחטי' פליג עלייהו:

ומצאנו למפרשיו ז"ל חילוף דיעות בנפקותא דדינא דנפיק מההיא שמעת'. הרמב"ם ז"ל פ"ז ממכירה כתב וז"ל הורו מקצת המורי' שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה קנה לעצמו כו' ואני אומר שאין דין זה אמת אלא המקח של המשלח כמו שיתבאר בדין העסק עכ"ל. וכתב הה"מ ז"ל שהרשב"א ז"ל האריך להוכיח כן מ"מ הם הפריזו על מדתם במה שאמרו שהוא נאמן בדבורו הקל דודאי דוקא כשיש עדי' ששלח בהם יד לעצמו וכו' ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק בהמקבל עכ"ל. וממ"ש הרמב"ם ז"ל כמו שיתבאר בדין העסק נר' דס"ל אפי' זקפן עליו בפני עדים ואפי' בפני ב"ד המקח של המשלח כמ"ש בדין העסק בפ"ז משלוחין:

וראיתי להבין בדברי הה"מ ז"ל תחלה יש לראות מנין הוכיח שדעת המחבר כדעת בעל מתיבות שדברי ב"מ כתבן הר"ן ז"ל בקדושין פ' האומר על ההוא עובדא דרבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב למזבן לי' ההיא ארעא ואזל רב וזבנה לנפשיה וכו' כתב שם הר"ן וז"ל וא"ת והתני' בתוספת' ואיתא נמי בירושלמי פ' איזהו נשך וכו' והכא נמי ליפקה לההיא ארע' רבה מרב ותרצו בשם בעל מתיבות ז"ל דהתם בשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה לקח עכ"ל. והואיל ואתא לידן האי לישנא דהר"ן ז"ל אית לן למידק ביה מאי האי דקמקשי מהתוספתא דהתם קא משתעי בנותן מעות למחצית שכר וקנה במעות העסק ולזה אם נודע שקנה מוציאין ממנו בע"כ דאית לן לחלק בין העסק לשליח כמו שחילק הרי"ף ז"ל בפ' המקבל בין המתעסק בממון חבירו למי שיש לו חלק בגוף הממון כמו שנכתוב לשונו לקמן בס"ד ויהיב טעמא דאי אמרינן הכי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאמרו (ב"מ ק"ד ע"ב) האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון משא"כ במי שיש לו חלק בגוף הממון. והחילוק שרצינו לחלק ג"כ שייך כאן דבשליח לא שייך טעמא דמה הועילו חכמים. ומצאתי לרב הנימוקי ז"ל שרמז זה החילוק בפ' איזהו נשך על משנת אין מושיבין חנוני וכו' וז"ל אמר המחבר ולזה אני אומר שע"כ יש לנו לחלק בין כשעשאו שליח לצורך המשלח לענין זה שאמר לו למחצית שכר שהרי בפ' האומר בקידושין גבי עובדא דרבה בר בר חנה וכו' משמע התם מה שעשה עשוי וכו'. ונראה שהחילוק אשר רמז הרב הנימוקי ז"ל הוא החילוק שחילק הרי"ף ז"ל משום טעמא דמה הועילו חכמים וכו' ומאחר דאית לן האי חילוקא לחלק בינייהו א"כ מאי האי דקא מתמה הר"ן ז"ל עד שנדחק לתרץ בשם בעל מתיבות דרב קנה במעות שלו מה דלא משמע כן מפשטא דעובדא. הן אמת שי"ל דלא ס"ל להר"ן האי חילוקא דמחלק הרב הנימוקי ז"ל כמו שנמצא לרבינו ירוחם ז"ל שנכתוב דבריו לקמן בס"ד דלא מחלק האי חילוקא אדרבה משמע מדבריו דכח המתעסק עדיף מכח השליח ולזה הוכרח הר"ן ז"ל לתרץ בשם בע"מ. אך עדיין י"ל מאחר דהאי עובדא דרב הוה באגא דאלמי ולרב הוו נהגי ביה כבור מה שלא היו עושים לרבב"ח אילו הוו ידעי דהוא בעה"מ א"כ יש לנו לחלק האי חילוקא ולומר שאני עובדא דרב שלא היו מוכרים אלא לו ולזה לא אפקה מניה רבה אבל התוספת' איפשר שגם לבע"המ היו מוכרין ולזה מוציאין ממנו בע"כ ולעולם הא והא שקנה במעות המשלח וא"כ למה נדחק הר"ן להך תירוצא דבעל מתיבות. באופן שהר"ן ז"ל הראנו לדעת ודס"ל לב"מ ז"ל שאם קנה השליח במעות המשלח המקח למשלח. ועתה יש לראות איך מדברי בעל מתיבות אלו הוכיח הה"מ ז"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דאפי' זקפן עליו במלוה אפי' ב"ד לא מהני ליה דאיפשר לומר דלא אמרה בע"מ אלא בשלא זקפן עליו אך אם זקפן עליו לעולם אימא לך דמודה ב"מ דקנה לעצמו וס"ל כדעת המורי' ולכל הפחות הי"ל להשוות דעתו להרשב"א ז"ל ולא כמו שעשה שהרחיק הסברות מן הקצה אל הקצה שדברי בע"מ יובן מהם דס"ל כדעת המורים והוא ז"ל הבין בהם דס"ל כהרמב"ם ז"ל. הן אמת שי"ל דהמ"מ ז"ל הבין זה דמדהו"ל לב"מ לחלק האי חילוקא ולומר כאן שזקפן כאן כשלא זקפן ולא תירץ הכי א"כ נראה דלא שני ליה בין זקפן ללא זקפן. ובאמת שאם זה הוא ההכרח שיש להמ"מ ז"ל נראה דאין כאן הכרח דאפשר לו' לעולם שאני ליה והאי דלא תירץ הכי משום דנראה לו דניחא האי תירוצא מהך תירוצא דהרי כתבנו לעיל תרי תירוצי אחריני דהו"ל לתרוצי ולא תירץ להו. תדע שהוא כן דלא אמרינן מדלא תירץ הכי לא שאני ליה דהרי המורים דשאני להו בין זקפן ללא זקפן וכן הרשב"א ז"ל דשאני ליה בין זקפן בעדי' לזקפן בלא עדי' צריכין אנו לידע מנין להו האי חילוקא דקמחלקי דהרי בגמ' בההיא שמעתא שממנה יצא להם דין זה לא נזכרו חילוקים אלו שם רק אוקימתא דר"י ור' אלעזר ופסקו הפוסקים כאוקימתא דר"י ומנין להו להני רבוותא הני חילוקי דקא מחלקי אלא בהכרח דאית לן למימר דגם ר"י דאוקמינן כוותיה ס"ל דאם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו ולהרשב"א ז"ל אם זקפן עליו בפני עדים נאמר דר"י הכי ס"ל ואם איתא דזה הכרח דמדלא תירץ הכי נראה דלא שאני ליה גם אנחנו נאמר להני רבוותא אם איתא דר"י שני ליה בין זקפן ללא זקפן למה אוקי תרי מתניתא חדא כר"י וחדא כר"מ לוקמינהו לתרתי אליבא דחד וחדא בשזקפן וחדא בלא זקפן וא"כ מנין להנהו רבוותא לחלק בין זקפן ללא זקפן. ולסברת הרשב"א ז"ל אינו קשה כ"כ משום דהיה צריך לאוקומי תרי אוקמתות שזקפן עליו במלוה ושזקפן בפני עדים. ונ"ל לר' יוחנן דוחק לאוקים בבריית' תרי אוקמתות ולזה ניחא ליה לאוקים חדא כר"מ וחדא כרי"הו אך לסברת המורי' יקשה למה אוקים ר' יוחנן הכי ולוקמינהו כרי"הו וחדא שזקפן במלוה וחדא כשלא זקפן אם איתא דזה הכרח. אלא בודאי נראה דאין זה הכרח. ועוד אף אם נרצה לדחוק עצמנו ונאמר שזה הכרח עדיין י"ל מאן לימא לן דס"ל כהרמב"ם ז"ל איפשר לומר דס"ל כהרשב"א ז"ל ואם מפני שמצינו דהרמב"ם ז"ל מחלק חילוק זה שחילק בע"מ ז"ל בין אם קנה במעות המשלח לקנה במעותיו לפיכך אנו דנין דס"ל ג"כ אפילו זקפן בפני עדים אין מזה ג"כ הכרח דהרי הרשב"א ז"ל ג"כ מחלק האי חילוקא וזה נראה מתשובה שהביא מוהרי"ק ז"ל סי' קפ"ג וז"ל כתב הרשב"א ז"ל שאלתם נהגו בעלי חנויות כשרוצים לקנות בגדים וכו' תשובה שורת הדין וכו' ולא עוד אלא אפי' אמר לשלוחו קנה לי חפץ כו' מה שעשה עשוי כו' ואם נתן זה לחבירו מעות וקנה הבגדי' כו' כדגרסינן בפרק איזהו נשך וכו' וכ"כ בע"מ ז"ל עכ"ל. הנה הרשב"א ז"ל משמע מתשובתו שהוא מחלק בין קונה במעותיו לקונה במעות המשלח לתרץ בין מעשה דרבב"ח בפ' האומר לההיא דתוספתא וירושלמי כמו שמתרץ בע"מ ז"ל ומצאנו דהרשב"א ז"ל ס"ל אם זקפן עליו בפני עדים מהני ליה ואית לן למימר ג"כ דס"ל לבע"מ ז"ל כהרשב"א ז"ל דמחלק האי חילוקא כותי' וא"כ מאין הוכיח הה"מ ז"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל. וכבר עלה בדעתי לפרש דמ"ש הה"מ ז"ל דבע"מ ס"ל כהרמב"ם ז"ל לאו דס"ל כותיה בכל מכל כל אלא בהאי חילוקא דמחלק הרמב"ם ז"ל בין קונה במעות עצמו לקונה במעות המשלח דלעיל כתב הרמב"ם ז"ל אם קונה במעות עצמו אין לו עליו אלא תרעומות וכאן כ' אם קנה במעות המשלח המקח למשלח ובחילוק זה בלבד ס"ל כהרמב"ם ז"ל. וראיתי דפירוש זה הוא דחוי מאליו ואין לו על מה לסמוך מכמה אנפי חדא דהרי גם הרשב"א ז"ל ס"ל האי חילוקא כדכתיבנן לעיל. ועוד ממה שסמך הה"מ ז"ל וכתב וקרוב לזה דעת ההלכות נראה שדעתו להשוות בע"מ ז"ל עם הרמב"ם ז"ל בכל מכל כל דהרי ההלכות בפי' איתמר דאפי' זקפן בפני ב"ד לא מהני ליה ועוד מכמה אנפי אחריני נראה דפי' זה נכה רגלים ודעת הה"מ ז"ל להסכים דעת בע"מ ז"ל עם הרמב"ם ז"ל בכל מה דכתב דבריו שגבו ממני וקצר מצע שכלי מלהבינם. ועוד יש לי גמגום בדברי הה"מ ז"ל במ"ש וקרוב לזה דעת ההלכות דמשמע מדבריו דאינה ממש דברי ההלכות אלא קירוב דעת יש בלבד והעומד על דברי ההלכות יראה בעין יפה שבהלכות בא הדבר ברוב ענין יותר ממה שבא בדברי הרמב"ם ז"ל ואילו כתב ודברי המחבר קרובים לדברי ההלכות הוי ניחא לן ממ"ש וקרוב לזה וכו' שהרמב"ם ז"ל בדין העסק לא כתב דין זה דאפילו זקפן בפני ב"ד לא קנה רק בפלגא דמלוה כמ"ש בפ"ז משלוחין אך בפלגא דפקדון לא כתב ואע"פ דפלגא דפקדון אתייא במכ"ש דאם בפלגא דמלוה דמעיקרא בא לידו בתורת מלוה להתחייב באונסים וקיימא לי' ברשותי' והו"ל כנכסיו כתב הרמב"ם ז"ל דאינו רשאי לזוקפן עליו אפי' בפני ב"ד כ"ש וכ"ש פלגא דפקדון ולזה לא הוצרך הרב ז"ל לכתוב מה יהיה הדין בה. איך שיהיה לא נזכר בדבריו הדין משא"כ בהלכות שבא שם הדין באר היטב דין פלגא דפקדון ההוא ביד המתעסק כמו דין השליח כמו שיראה העומד על דברי ההלכות ואיך כתב הה"מ ז"ל וקרוב לזה דעת ההלכות. ועלה בדעתי לומר שהרמב"ם ז"ל כתב בזה הפרק דין העושה שליח לקנות לו סחורה ועל זה כתב דעת המורים ואח"כ דעתו דאפילו זקפן עליו בפני עדים לא מהני ודין זה דשליח לא נזכר בהלכות רק בנותן מעות למחצית שכר ויש לאומר שיאמר דאיפשר לחלק ביניהם החילוק שחילק הרב הנימוקי ז"ל שכתבנו לשונו לעיל משום טעמא דמאי אהנו רבנן משא"כ בשליח ולזה כתב הה"מ ז"ל וקרוב לזה ר"ל דמפלגא דפקדון דכתב הרי"ף ז"ל בדין העסק יכולין אנו ללמוד דין השליח ומשום דאיפשר לחלק החילוק ההוא לזה כתב שקירוב דעת יש בדבר זה עלה בדעתי ליישב דברי הה"מ ז"ל. אך שבתי וראה הדוחק שיש בזה חדא שהרי הרמב"ם ז"ל למד זה מדין העסק ועוד בשלמא במ"ש ההלכות בפ' המקבל לא נזכר דין השליח מפורש אך מצאנו בפרק הגוזל עצים כתבו ההלכות דין השליח כמו שיראה ועוד הרשב"א ז"ל הוכיח בתשובה שנכתוב לקמן בס"ד שדעת הרי"ף ז"ל בשליח שקנה במעות המשלח אפי' זקפן בפני ב"ד לא מהני והיינו סברת הרמב"ם ז"ל כדמותה בצלמה. באופן שדברי הה"מ ז"ל תמוהים:

והרשב"א ז"ל רוח אחרת אתו שאם זקפן עליו בפני עדים קנה לעצמו כמ"ש הה"מ ז"ל בשמו. ועתה צריכין אנו לראות אם דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל דוקא כשלא שינה השליח אלא קנה מה שצוה המשלח בזה ס"ל דלא קנה אך אם שינה יקנה בשינוי ולהרמב"ם ז"ל אם זקפן בפני עדי' קנה ולהרשב"א אפי' שלא בפני עדי' לפי שדבריהם באו סתומי' וחתומי'. ונ"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל איפשר דס"ל אפי' שינה השליח לא קנה לפי דעיקר' דהאי דינא נפיק מההיא שמעתא דפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב ע"ב) ואוקי ר"י הך מתניתא דאמרה אם הותירו הותירו לאמצע כרי"הו דאמר שינוי אינו קונה והאי אוקימתא היא דאיתוקמא בגמ' ומאחר דאיפסיקא הלכתא כר' יוחנן אליבא דרי"הו א"כ השינוי אינו מועיל לו לשליח וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א משליחות וז"ל נתן לו מעות ליקח בהם חטים ולקח שעורים וכו' ואם הוסיפו דמיהן הוסיפו לבעל המעות. הרי כתב הרב ז"ל דלא קנה השליח במה ששינה כאוקימתא דר"י ולא חידש לנו עתה הרב ז"ל אלא אפי' זקפן עליו בפני עדים לא מהני ליה וא"ת אם האי דינא דהלכות מכירה קאי על מאי דכ' בהל' שלוחין למה לא כתבו שם סמוך למ"ש בהלכות שלוחין. כבר תירץ הה"מ וז"ל וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאמר ואם ידוע שלקח מוציאין ממנו. וי"ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדין מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו בפ"ז ממכירה וזהו הדין שכתב בפ"ו ממכירה דאפילו זקפן בפני עדי' מוציאין ממנו. וק"ל איך לא שייך דין זה בשליח והוא בפירוש כתבו בשליח. באופן שהנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל אפי' אם שינה השליח וזקפן בפני עדים [לא] קני. ואחר שכתבתי זה מצאתי בשלטי הגבורי' בפ' הגוזל שכ' שדעת הרמב"ם ז"ל דוקא אם לא שינה אבל אם שינה קנה לעצמו ולא ידעתי מנין הוכיח זה. והרשב"א ז"ל אע"פ שדבריו באו סתומי' מדיוק דבריו שכ' הה"מ ז"ל נראה דס"ל דאפילו שינה השליח צריך לזקפן עליו בעדים דראוי להבין בכפל דבריו שכתב וז"ל דודאי דוקא כשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאומר בפניהם שחוזר בו משליחותו וקונה באותם המעות לעצמו וכו' דלכאור' נראה שדבריו כפולים דמאחר שכתב ששלח בהם יד לעצמו שר"ל שאומר בפני העדים מעות אלו נתנם לי פלוני לקנות לו בהם חטים ועתה אני שולח יד בהם לקנות לעצמי ממילא משמע שהוא חוזר משליחותו לגמרי דאילו הוה עדיין עומד בשליחותו איך יאמר שקונה לעצמו והוא נעשה שליח לקנות לחבירו וא"כ מאי האי דחזר וכתב או שאומר בפניהם וכו'. ודוחק לומר דס"ל דצריך שיאמר אני שולח בהם יד לעצמי ויבטא בשפתיו החזרה בפירוש דהרי כתב או שיאמר דנראה דתרי מילי או זה או זה. אלא לעד"ן דס"ל להרשב"א ז"ל דתרי גווני דחזרה איכא או שהשליח חוזר בו משליחותו מכל וכל ר"ל שהמשלח עשאו שליח לקנות לו חטי' ונתרצה להיות שלוחו לקנות לו חטי' ועתה הוא חוזר משליחותו לקנות שעורי' לעצמו דהו"ל חזרה גמורה או שהיא רוצה לקנות חטים אשר נעשה עליהם שליח לקנותם אך רוצה לקנותם לעצמו דהו"ל חזרה במקצת וגילה לנו הרשב"א ז"ל דעתו בתרי גווני דחזרה צריך להיות בפני עדי' והתחיל בגדולה שבהם דהיינו ששינה והיינו דאמר ששולח בהם יד לעצמו ר"ל לקנות בהם מה שירצה ואפילו שעורי' שלא נעשה שליח עליהם אע"ג דס"ד דמאחר ששינה גלה דעתו שלעצמו הוא קונה קמ"ל שגם בזה צריך להיות בפני עדי' או אם קונה הסחורה בעצמה שנעשה עליה שליח אלא רוצה באותן המעות לקנות לעצמו וזהו שדייק בלשונו באחרונה וכתב וקונה באותן המעות ר"ל הסחורה שנעשה עליה שליח לקנות באותן המעות אלא שחוזר לקנותה לעצמו וזו ואצ"ל זו וס"ל בין אם שינה או לא שינה צריך לזקפן בפני עדים. גם מהתשובה שהביא מהרי"ק ז"ל סי' קע"ו נראה שזו היא דעת הרשב"א ז"ל וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בתשובה נתן לו מעות ליקח בהם סחורה והלך וקנה ונודע שהעסק היה מאותן המעות ועכשיו טען כי מתחלה לא נתכוון אלא לעצמו אינו נאמן אבל אם חזר בו בפני עדי' ואמר סחורה זו שאני עושה וכו' וש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וש"מ נמי דכל דמתכוין לקנות לבעל המעות זכה בעה"מ ואפי' שינה בדבר שבעה"מ מקפיד וכו'. דיש להבין בדברי תשובה זו דבתחלה הורה לנו הרב ז"ל שאם נודע בבירור שקנה באותן המעות אע"פ שנתכוין לקנות לעצמו לא קנה עד שיחזור בפני עדים ובסוף כתב וש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעה"מ דנראה דבתר דעתיה אזלינן וא"צ שיחזור בפני עדים ואיך בתחלה כ' היפך זה אלא שהכוונה מבוארת בדבריו ז"ל שבתחלה פירש לנו מי הוא הנקרא מתכוין לקנות לעצמו ומי הוא הנקרא מתכוין לקנות לבעה"מ ואמר כל שחוזר בו בפני עדים זהו מתכוין לקנות לעצמו אמנם כל שקונה סתם ולא חזר בפני עדים מתכוין לקנות לבעה"מ אע"פ שנתכוין לקנות לעצמו ואחר שפירש לנו דעתו ז"ל כשבא לנפקותא דדינא לא הוצרך לפרש פעם אחרת וכתב וש"מ דכל היכא דמתכוין לעצמו דהיינו שחזר בו בפני עדים לא זכה בעה"מ וש"מ נמי דכל היכא דמתכוין לקנות לבעה"מ דהיינו שקונה על הסתם ולא חזר בו בפני עדים אע"פ ששינה לא מהני ליה דלא קני בשינוי ולא מהני ליה עד שיזקוף עליו בעדים זה נ"ל בהבנת דברי התשובה. והואיל ואתא לידן האי תשובה יש להבין במ"ש בסוף התשובה וז"ל ומדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפרק המקבל נראה הפך כל זה שהוא כתב שם דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעת' דחבריה אע"ג דאתני קמי ב"ד לא מהני וה"נ משמע מדגרסינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ט ע"א) גבי הני תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' והעומד על דברי. הרי"ף ז"ל בפ' המקבל יראה שלא דבר הרי"ף ז"ל שם אלא בדין העסק לפי שהמתעסק אין לו שום דבר בממון העסק ובזה כתב הרי"ף ז"ל דלית ליה רשותא למיפלג אבל שני שותפין שיש לכל אחד חלק בממון השותפות יכול כל אחד לחלוק בלא רשות חבירו והוכיח זה מתרי עובדי דאיסור ורב ספר' והנהו תרי כותאי וא"כ איך הביא הרשב"א ז"ל סיוע לדברי הרי"ף ז"ל שהשותף אינו יכול לחלוק בלי ידיעת חבירו מהנהו כותאי והרי"ף ז"ל הוכיח בהפך. ונ"ל שמ"ש בשם הרי"ף ז"ל בתרי שותפי דעלמא שיש לכל אחד חלק בממון השותפות אלא במתעסק בממון חבירו והרי"ף ז"ל קרי להו שותפי לפי שיש למתעסק חלק בריוח ובהפסד ומ"ש הרשב"א ז"ל וה"נ משמע מהנהו תרי כותאי ר"ל שמשם יש להוכיח ולחלק בהכרח בין שותף למתעסק. אך עדיין ק"ל דהרי בהדיא כתב הרי"ף ז"ל הני תרי עובדי סיוע לדבריו וא"כ איך כתב וה"נ משמע דנראה דהרשב"א ז"ל מביא סיוע להרי"ף ז"ל מה שלא הביא הוא והרי"ף ז"ל עצמו הביא הראיה ההיא בעצמה. באופן שהנראה מתשובה זו דהרשב"א ז"ל ס"ל דאפילו שינה השליח אינו קונה עד שיזקוף עליו בפני עדים והורה לנו בתשובה זו דעת הרי"ף ז"ל דאם קנה במעות חבירו אפי' זקפן עליו אפי' בפני ב"ד לא מהני כמו דס"ל להרמב"ם ז"ל:

ורבינו ירוחם ז"ל שהביא דבריו מהרי"ק ז"ל סי' קפ"ג נראה שדעתו אם זקפן עליו במלוה בפני עדים קנה השליח אך צריך שינוי אבל אם לא שינה לא מהניא זקיפה אלא אם זקפן בפני ב"ד כפי מה שהגיה בדבריו מהרי"ק ז"ל. ובעמדי על דברי ר"יו ז"ל במקומם מצאתי שדבריו מגומגמי' גם לכאור' נראה דאין מקום להגהה זו שהגיה מהרי"ק ז"ל בדבריו שהוא ז"ל כתב זה הדין בשלשה מקומות. בב' מקומות כתב הדין במתעסק ובמקום אחד כתב הדין בשליח. נתיב ח' ח"ג כתב וז"ל כתב הרי"ף ז"ל מאותו הדין שלמעלה שאם נתן מעות לחבירו למחצית שכר ורצה לחלוק הסחורה או המעות וכו' אע"פ שרוצה לחלק בפני ב"ד לא מהני וכו' ונראה דוקא שלא שינה אבל אם שינה הכל לעצמו כאשר תמצא בשליחות ח"א. משמע מדבריו דאם לא שינה לא מהני תנאה אפי' בפני ב"ד דהרי הוא בתחילה כתב דגם הרי"ף דס"ל דלא מהני תנא' אפילו בפני ב"ד ועליהם הוסיף הוא דעתו בזה הוא אם לא שינה וכתב כאשר תמצא בשליחות ובנתיב כ"ח חלק א' בשליחות כתב אמר לשלוחו קנה לי חטים וקנה שעורים אם הותירו לבעה"מ ואם אמר בפני עדי' לעצמי אני קונה וכו' אם הותירו הותירו לעצמו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני ליה תנאה בפני ב"ד וכל זה מיירי בשליחות כי למחצית שכר כתבתיו בשותפין עכ"ל. הנה גלה לנו הרב ז"ל דעתו בשני מקומות אלו בדין העסק והשליח דאם לא שינה לא מהני ליה תנאה אפי' בפני ב"ד א"כ מה מקום להגהה זו שהגיה מהרי"ק ז"ל בדבריו והיכן מצא בדבריו דס"ל הכי דאפילו שינה מהניא ליה תנאה בפני ב"ד. ועוד ק"ל בדבריו שכ' וכל זה בשליחות כי למחצית שכר כתבתיו בשותפין. דמשמע מדבריו שיש לו ז"ל איזה חילוק בין השליח והמתעסק שכן כתב וכל זה בשליחות ר"ל הדין הזה דוקא בשליחות איתיה אבל המתעסק כבר כתבתי מה יהי' דינו בדין השותפין וזה אינו כי מ"ש במתעסק כתב כאן בשליח וכבר חשבתי שמדבריו אלה רצה מהרי"ק ז"ל להגיה בדבריו ולעשות חילוק בין השליח והמתעסק דבמתעסק לא מהני ליה שום תנאה אפילו בפני ב"ד ובשליח מהני ליה תנאה בפני ב"ד ולחלק החילוק שחילק הרב הנימוקי ז"ל. אך ראיתי דלכאורה זה איננו שוה מתרי אנפי חדא שהרי בנתיב ח' כתב כאשר תמצא בשליחות דמשמע דשניהם שקולים לפניו במאזני צדק ודינם שוה. ועוד ממ"ש בנתיב כ"ז ח"א נראה שדעתו לחלק בהפך ממה שחילק הרב הנימוקי ז"ל דהרי כתב שם הנותן מעות למחצית שכר ליקח בהם שום סחורה ואמר לא לקחתי וכו' ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו וזה מיירי שקנה סתם דאם אמר בפני עדים לעצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות והכל שלו וכו' משמע מדבריו אלה דאפי' לא שינה קנה כשזקפן עליו מדכתב הנותן מעות לסחורה ואמר לא לקחתי ר"ל הסחורה שאמר לו לקנות וכתב אם יש עדים שלקח ר"ל הסחור' שאמר לו. ועוד דלא כתב ודוקא כששינה כמ"ש בשני מקומות האחרי' נראה דלא שאני ליה בין שינה ללא שינה ובשליח כתב ודוקא כששינה אבל אם לא שינה לא קני א"כ נראה דס"ל ז"ל דכח המתעסק עדיף מכח השליח וזה בהפך ממה שחילק הרב הנימוקי ז"ל והדרא קושיא לדוכתיה מנין מצא מהרי"ק ז"ל להגיה בדבריו שהמובן מהגהתו דס"ל לר"יו ז"ל שהשליח עדיף מהמתעסק דמהני ליה תנאה בפני ב"ד משא"כ במתעסק. ודוחק לומר דלענין שינוי ס"ל דעדיף כח המתעסק ולענין תנאה ס"ל דעדיף כח השליח דזה דוחק גדול. ועוד ק"ל בדבריו ז"ל דבנתיב כ"ז נראה דבמתעסק לא שאני ליה בין שינה ללא שינה ובנ"ח בדין המתעסק כתב דלא מהני ליה שום תנאה אלא אם שינה אבל אם לא שינה לא מהני ליה שום תנאה:

ונראה לע"ד דכל מאי דכתיבנא עד השתא לאו מילתא היא ולעולם רי"ו ז"ל ס"ל דמתעסק צריך שינוי ואם לא שינה לא מהני ליה תנאה כמ"ש בנתיב ח' על דברי הרי"ף ז"ל מאי דדייקנא בדבריו שכתב בנכ"ז לאו דיוקא הוא דמ"ש הנותן מעות ליקח בהם שום סחורה וכו' ואם יש עדי' שלקח ומכר אינו ר"ל שלקח הסחורה שצוהו אלא ר"ל לקח ומכר מה שנרא' והוכשר בעיניו ולעולם כששינה ומה שלא כתב ודוקא כששינה כמ"ש נכ"ח לאו קושיא היא דמאחר שפירש וגילה דעתו שם למה לו לכותבו פעם אחרת מה שכבר כתבו במקום אחר וניחא לן למימר הכי ולא לעשות דבריו סותרין זה את זה ומ"ש שם כמו שתמצא בשליחות לא קאי על כל מ"ש לעיל בין אם שינה או לא שינה אלא לא קאי אלא על מ"ש דאם שינה והותירו הותירו לעצמו שהדין שוה במתעסק ובשליח דאם שינה וזקפן בפני עדים נעשה גזלן עליהם וקנינהו בשנוי ועל זה כתב כאשר תמצא בשליחות וכ"כ בשליחות. אמנם אם לא שינה ס"ל ז"ל דיש הפרש ביניהם דבמתעסק לא מהני ליה שום תנאה אפילו בפני ב"ד אמנם בשליח מהני ליה תנאה בפני ב"ד וזהו מ"ש וכל זה בשליחות ר"ל דמהני ליה תנאה בפני ב"ד כי למחצית שכר כתבתיו בשותפין דשם כ' אפי' בפני ב"ד לא מהני ליה תנאה ולזה הוכרח מהרי"ק ז"ל להגיה בדבריו ולומר אלא בפני ב"ד ובזה באו דבריו מכוונים מ"ש בנתיב ח' עם מ"ש בנכ"ח והגהת מהרי"ק ז"ל נכונה באופן מה שעולה מדברי רי"ו ז"ל דאפילו זקפן עליו במלוה בפני עדים לא קני אלא אם שינה אבל אם לא שינה לא קני. ודעת בעל העיטור ז"ל שכתב דבריו מהרי"ק ז"ל סימן קפ"ג המורם מהם דאם נתן מעות לשליח לקנות לו סחורה אם שינה השליח והרויח בה הריוח לאמצע וטעמא דמילת' נראה מדבריו לפי שהריוח בא ע"י שניהם ע"י המשלח וע"י השינוי ששינה השליח ולכך חולקי' וכ"כ הנימוקי בשם הרא"ה ז"ל משמע מדבריו דאם לא שינה השליח ריוח לבעה"מ ואפי' זקפן עליו. ומהרי"ק ז"ל הביא דעת אחרת בשם ההגהות דאם שינה השליח וזקפן עליו במלוה אפי' שלא בפני עדים רק בינו לבין עצמו קנה לעצמו אבל אם לא שינה אפי' זקפן בפני עדים לא קנה. והרמ"ה ז"ל שהביא דבריו הטור ז"ל נראה דאפי' זקפן עליו במלוה בעינן דעת המוכר למי מקנה:

נמצינו למדים שדיעות הפוסקים ז"ל בהאי דינא שניין דא מן דא שדעת המורי' ז"ל אם זקפן עליו במלוה אפי' שלא בפני עדים ואפי' שלא שינה קנה לעצמו. והרמב"ם ובעל מתיבות כפי מה שהבין בדברי' הה"מ ז"ל דאפי' זקפן בפני ב"ד לא עשה ולא כלום וכך היא הסכמת הרי"ף ז"ל ובאמת דעת הני רבוותא אי שאני להו בין אם שינה ללא שינה לא בא מבואר בדבריהם דאע"ג דהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל במקום אחד משמע דלא שאני לי' איך שיהיה לא בא הדבר מבואר בדבריו ומה גם שכתב בשלטי הגבורים דשאני ליה להרמב"ם ז"ל והדבר שקול ויש פנים לכאן ולכאן וגם בעל מתיבות לא נתברר בדבריו. הן אמת שמדברי בעל העיטור דמשמע מהם דבעי שינוי וכתב שבעל מתיבות מסכים לדבריו דגם הוא בעי שינוי אבל מדברי הה"מ שכתב שבעל מתיבות מסכים עם הרמב"ם ז"ל יש פני' לכאן ולכאן והאי ספיקא ג"כ אית לן בדברי הרי"ף ז"ל ועם היות דלענין נ"ד לא נפקא לן מידי כדי להתלמד במקום אחר אני כותב זה. ודעת הרשב"א ז"ל אם זקפן עליו בפני עדי' קנה ואפי' לא שינה כמו שדייקנו בדבריו שכתוב הה"מ וכמו שהוכיח בתשובתו. ודעת המישרי' כל שלא שינה לא מהני ליה שום תנאה אלא בפני ב"ד כפי מה שהגיה מהרי"ק ז"ל בדבריו. ודעת בעל העיטור אם שינה חולק עם בעה"מ ואם לא שינה הכל לבעה"מ ודעת ההגהו' בעי שנוי וזקיפה אך הזקיפה אפי' שלא בפני עדים אבל אם לא שינה אפי' זקפן בפני עדים לא מהני. והרמ"ה ז"ל ס"ל דבעינן דעת המוכר למי מתכוין להקנות אלו הם דיעות הפוסקי' ז"ל בהאי דינא כפי מה שנמצא בדבריהם. אך יש להבין בדברי הני רבוואתא דס"ל דלא קני אא"כ שינה איך תתיישב הך סוגיא בפ' הגוזל לדבריהם דהרי אוקימתא דאוקי' רבי יוחנן לההיא מתנית' אליבא דריה"ו קמה וגם נצבה ואידחייא חוכא דבני מערבא ומאחר דנקטינן כההיא אוקימתא דשינוי לא קני דמסתמא דעתו דשליח לקנות לבעה"מ אע"ג דשינה כמו שהוכיח רב שמואל בקושייתו והיא שעמדה א"כ מנין להו להני רבוואתא לחלק בין שינה ללא שינה בשלמא לההוא חילוקא אחרינא דזקפן עליו ללא זקפן אע"ג דלא נזכר דבר מזה בגמרא תתיישב הסוגיא בנקל אבל לדעת הני רבוואתא אחריני דס"ל דאין קונה לא בשינוי איך תתיישב הסוגי' דאיתוקמא כריה"ו דס"ל דשינוי אינו קונה ואפי' שינה קנה בעה"מ. ובשלמ' לדעת העיטור והרמ"ה ז"ל אינו קשה כ"כ דאינהו לא תלו טעמייהו בשינוי ר"ל שקונה מחמת השינוי אלא משום שהריוח בא על ידו במה ששינה ולא משום דשינוי קונה וכדמוכח מדברי הרא"ה ז"ל שכתב הנימוקי ז"ל וז"ל ואיתא בההיא דאמרי' בכתובות (צ"ח ע"ב) הוסיפו לו אחת יתירה חולקים משום גרמא שלו הוסיפו לו והכא נמי וכו' עכשיו ששינה הרי הוא גרם אותו הריוח וכן המעות גרמו לפיכך חולקין עכ"ל. ועם היות דיש לדון על דבריו ז"ל דנראה דאין הנדון דומה לראיה ובההיא כתוב במרדכי פ' הגוזל וז"ל כתב האלפסי ז"ל דלא אמר ריה"ו וכו' עד וכן פסק ר"י ז"ל ולא דמייא לפלוגתא דר"י ור' יוסי דאם הוסיפו לו מנה יתירה דפרק אלמנה ניזונת (שם) וכו' וכדי שלא לצאת מן הכוונה אין מקום להאריך כאן משמע מדבריו דלאו משום דקונה בשינוי כדאמרן בעלמא שינוי קונה אלא משום שהוא גרמא בההוא רווח'. באופן דלבעל העיטור והרא"ה ז"ל לא קשה למו כ"כ אך להנהו רבוותא אחריני נראה דלא מתיישבא הסוגיא ומה גם לדברי הרמ"ה ז"ל דבעי דעת המוכר קשה להלום דבריו דהרי הך חוכא דבני מערבא אידחייא דס"ל דבעינן דעת המוכר למי מתכוין להקנות ולא עמדו דבריהם וכמ"ש הרא"ש בפסקיו בפי' וא"כ איך תתיישב הסוגיא לדעתו וצל"ע:

הכלל העולה מכל מה שכתבנו דכל אפייא שוין דלטענה דקטעין ה"ר נתן יצ"ו שהסחורה אשר שלח הר' נסים לעצמו היא קנויה ממעותיו זכה הר' נתן יצ"ו ולא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל ולכל מאן דעמיה אלא אפילו לדעת המורים לפי שלא זקפן עליו במלוה ואם אמור יאמר עתה שזקפן אינו נאמן שכתב ידו מכחישו שכתב להר' נתן שלא קנה במעותיו ולא מבעיא ג"כ לדעת הני רבוואתא דס"ל דאפילו שינה השליח לא קנה אלא אפי' להנך דס"ל דאם שינה השליח קנה זכה הר' נתן מתרי טעמי חדא דאינהו ס"ל דאפילו שינה צריך שיזקוף המעות במלוה משא"כ בנ"ד. ועוד שהוא לא שינה שהסחורות בעצמם שנעשה עליהם שליח לקנותם קנאם לעצמו א"כ אם טענת הר' נתן ישנה במציאות זכה הר' נתן בדינו: ואם לטענה הב' שטוען אפילו לא יהיו הסחורות ששלח קנוים ממעותיו מאחר שעכבם בידו בלי שום אונס והוא נושא ונותן בהם מה שהרויח בהם יטלנו הר' נתן נראה ג"כ שהדין עמו ואין בזה שום חשש רבית רק בהיתר גמור יטלנו ועם היות שמכל מ"ש לעיל בטענה הא' יספיק ג"כ לטענה הב' דמאחר שר' נסים הוא שלוחו של הר' נתן ומדין שליחות קא אתינן עלה ולא מדין נפקד שהנפקד הוא מי שהפקיד בידו חבירו מעותיו לשומרם לו או שלחם לו ע"י אחר להניחם בידו זהו הנקרא נפקד אך נ"ד לא שלח הר' נתן מעותיו לר' נסים שיניחם אצלו כדי שיהא נקרא נפקד אלא עשאו שליח שיקנה לו בהם סחורה ולכן נקרא שליח וכבר כתבנו לעיל דיעות הפוסקים ז"ל דאפי' שינה השליח וקנה סחורות אחרות לא קנו בשינוי ומאחר דלא קני בשינוי כל הריוח שיעלו בהם הם למשלח וא"כ רבי נסים זה שהוא נושא ונותן במעות הר' נתן אע"פ שקנה סחורות לא קנינהו בשינוי וכל מה שמרויח בהם הוא למשלח אע"פ שהוא מתכוין להרויח לעצמו לא מהני ליה לדעת הנהו רבוותא עד שיזקוף עליו בעדים ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שלשת עמודי ההוראה אפילו זקפן בפני ב"ד לא מהני ליה ומזה בלבד היה די והותר לחייב את הר' נסים זה לתת כל הריוח שהרויח להר' נתן ומה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות זהו במקום שלא הרויח בו אלא הוא שמור ומונח אבל אם הוא מרויח בו יטול הריוח בע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז משותפין וז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהם וכו' ואם נודע שלקח ומכר מוציאין ממנו בע"כ עכ"ל. הרי פסק הרב ז"ל שבעה"מ יטול כל הריוח. א"כ מכל זה נראה פשוט דכל מה שיטול הר' נתן בהיתר גמור נוטל וזה אני אומר לפי שר' נסים דין שליח יש לו ולא דין נפקד כמו שהוא כן האמת. אך בשביל ששמעתי שהחכם הזה יצ"ו המחזי' בידו ומטעים דבריו היה אומר שר' נסים דין נפקד יש לו ואינו חייב ליתן כלום מהריוח לר' נתן וכל מה שנוטל ממנו רבית קצוצה לזה אני אומר דדל מהכא דין שליח אלא אף דיהבינן ליה להאי צורבא מרבנן טענתיה ודיינינן ליה דין נפקד משא"כ האמת לכל הפחות צריך ליתן לר' נתן החצי מכל מה שהרויח במעותיו וזה נתבאר מדברי המרדכי ז"ל מכמה תשובות מגאוני עולם שכתב שם בפרק הגוזל וז"ל ובתשובות רבינו האיי גאון ז"ל מצאתי וז"ל המפקיד מעות אצל חבירו וכו' ואם הרויח בהם נותן לו חצי הריוח הרי שפסק הגאון ז"ל דאם הרויח בפקדון נותן לו מחצית הריוח ואין כאן חשש איסור כמו שאמר החכם הזה יצ"ו ועוד לעיל כ' וז"ל מצאתי תשובה אחרת בפנינו תקף ראובן לשמעון וכו' והראוני מן השמי' ששמעון חייב לשלם לראובן חלקו בריוח וכו' ועוד שפסקו הגאוני' במה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות זהו במקום שאינו מרויח בו אבל אם הרויח בו חייב ליתן לו וכן הורה לנו רבינו אלעזר בה"ר יהודה וכו'. אמנם כן הוא המבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות וכו' ונראה דגם פקדון נמי אם תובע פקדונו והלה מעכב ומרויח גם זה מבטל כיס הוא וכו'. הרי לדעת ר' האיי ז"ל אפילו בפקדון אם הרויח יטול בעה"מ מחצית הריוח ודבריו ז"ל אפילו לא התרה בו שישלח לו מעותיו אלא שהפקיד' בידו והוא שלח בהם יד בלא רשותו וכן דעת בעל התשו' האחרת שהסכימו בה הגאונים דאפילו לא התרה בו המפקיד שלא יעכב מעותיו א"כ גם אם נדין את ר' נסים כמו נפקד חייב ליתן לו מחצית הריוח מכל מה שהרויח במעותיו. גם כפי סברת המשיב שהשיב לרבנים ההם נראה פשוט שזכינו לדין בנ"ד שאם נדין את ר' נסים לשליח כמו שהוא האמת ששלח לו הר' נתן מעותיו לקנות לו סחורה ולשולחה לו עם הספינה הא' והוא עכב המעות אצלו בלי שום אונס והרויח בהם חייב לתת לו הריוח שהרויח בהם לפי שבטל כיס חבירו והרויח בו כמו שסיים הרב המשיב וכתב הריוח לבעה"מ כשנותנו מתחלה לקנות בו דבר להרויח כנ"ד. ואם נדינהו כפקדון משא"כ האמת הרי כששלח הר' נתן מעותיו כתב לו שישלחם עם הספינה הא' א"כ הרי התרה בו שישלח לו מעותיו והוא ערבים אצלו וכתב הרב המשיב דבפקדון ג"כ אם התרה בו חייב לתת לו חלקו א"כ מכל צד ומכל פנה זכינו לדין שכל מה שנוטל ממנו הר' נתן הוא נוטל בהיתר ואין כאן שום חשש איסור וכל זה אני כותב לדעת החכם יצ"ו שמדמהו לפקדון משא"כ האמת שאין כאן אלא דין שליח וחייב רבי נסים לתת להר' נתן כל הריוח שהרויח במעותיו ולא יחרוך רמיה צידו ופתו אשר אכל יקיאנה. וב"ד יצ"ו בראותם שנתעצמו שני האנשים האלו בעוז ותעצומות קטטות ומריבות ואין מוכיח להצדיק טענות הר' נתן ולא לסותרם ועל הטענה הא' לא סמכו עליה וגם השכל מרחיקה קצת ואולי ר' נסים יוכל לישבע עליה דאיפשר שלא נקנו הסחורות במעות הר' נתן. אך לטענה השנייה ב"ד יצ"ו ידעו את האיש ואת שיחו שאינו אמוד כ"כ שיהיו בידו מעות הר' נתן ולא ישלח בהם יד דמטעם זה חייבו בגמ' בפ' המפקיד (בבא מציעא מ"ג ע"א) לנפקד שולחני באחריות המעות שנפקדו בידו מותרין ואפי' שלח בהם יד והחזירם למקומם משום דאי מתרמי ליה זבינ' שולח יד בהם ואפילו בעה"ב פסק מהרשד"ם ז"ל בתשובה שבעל הבית בזמן הזה דיינן ליה כשולחני לפי שרוב בעלי בתי' בזמן הזה נושאים ונותנים ומה גם ר' נסים זה דכלהו איתנהו ביה סוחר ושולחני ואינו אמוד בנכסים דנאמר איפשר שלא שלח בהם יד האלהים אילו אמרה יהושע לא משגחינן ביה דדברי רבותינו קבלה דאמרו השולחני שולח יד במעות המופקדים בידו ובעל הבית בזמן הזה דין שולחני יש לו ומסתמא הוא נושא ונותן ומרויח בהם ועל טענה זו סמכו ב"ד יצ"ו שלא יוכל ר' נסים לישבע שלא נשא ונתן בהם אלא צררו והניחם בקרן זוית דלא גברא דדינא דא גמיר ולבבו יחשוב שאין בכך כלום ומה שמרויח לעצמו הוא מרויח ולא ידע דלא הועיל לו כלום דצ"ל בפני עדים לעצמי אני מרויח ועל כי האי גוונא ארז"ל (סנהדרין ו' ע"ב) אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ובכמה דוכתי איתא דדיינן באומדנא ומה גם באומדנא דמוכח דמוחזק הוא האי גברא בכל כי האי גוונא ומה גם שהיה בין ה"ר נתן ורבי נסים כמה חשבונות אחרים והפרשים וכדי לברר וללבן חשבנות' ולהשקט הריב הסכימו לפשר ביניהם ולהודיע ולהוודע שדבר ה' היה בפי ב"ד יצ"ו ויש אלהי' שופטי' בארץ ולא כמו שעלה בדעת החכם הזה שהורה לדעת שלא נחשבו בעיניו אפילו כרועי בקר. אומר למע"ת שאם בוא יבוא זה האיש לפני מע"ת וישבע שבועה כדין וכשורה שמיום שהגיעו לידו מעות הר' נתן קנה הסחורו' ששלח לו והנשאר בידו צררו והניחם בקרן זוית ולא שלח יד בהם בשום אופן לא בתורת הלואה ולא בעסק ולא בשותפות רק נשארו צרורים ומונחים עד שידע שלקח הר' נתן כאן מעותיו גם אנחנו נכריח הר' נתן להחזיר מה שלקח ועתה הדור אתם ראו על מה חרד אלינו החרדה הזאת החכם הזה ונתן אצבע בין שיני החיה הרעה הזאת וכבר כתבתי אם נחפוץ לריב עמו שמא ח"ו נב"א לנגוע וחס ליה לזרעא דאבא לחלל יקר תפארת התורה ולזה אני תומך פלך השתיקה בידי ואהיה מן הנעלבים כי הגידו לי מגידי אמת שכל ישעו וחפצו לא הי' רק לנגדי ולהתכבד בקלוני היתה כוונתו ולזה נכנסתי בעובי הקורה וה' יכפר בעד. כה דברי הנרצע לעבוד עבודת משא עבדי ה' וחושבי שמו מעפר דל שלמה צרור ס"ט:

תשובה ב

שאלה ב: פלפלא חריפא תאוה נהיה התורה והאדם אחינו יקרנו החכם הנבון כה"ר שמואל לבית חזן נר"ו. אחד"ש ושלום כל החברי' ישמרכם שומר האמת לעולם יחזיק במעוזכם וירחיב גבולכם בתורה ובמצות. פתח דבריך האיר אל עבר פני ושמחתי שמחה גדולה בטוב מצב בריאותכם כן יתמיד האל שלות חדות מעוזכם ישמרכם יוצרכם יעזרכם על דבר כ"ש והנני מוכן ומזומן לכל אשר ירמזון פני פניני מעכ"ת אך לדבר הזה יסלח לי כ"ת שאני יודע ידיעה תמה שת"ל כלכם חכמים ונבונים ויש אתכם בעלי סברא ישרה ובקיאות וספרי הפוסקי' הלא המה חתומים באוצרותיכם ואין אתם צריכין למודעי ומה גם למי שאינו יודע לשאול וכ"ש להשיב בדיני ממונות אשר הם כהררים התלוים בשערה ודיני נחלות שכמה וכמה קשה להעביר הנחלה מבעליה כדאיתא בפרק י"נ (קל"ג ע"ב) ובכתובות פ' אע"פ (נ"ג ע"א) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ו מה' נחלות וגם דיני קידושין אשר הם נושא חמור ואין תיקון לעוותו ואיתא בפ"ק דקדושין (י"ג ע"א) כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק בהן ולזה איחרו פעמי תשובתי כי אמרתי אולי מקרה הוא ואפשר שנתבררו הדברים ביניכם אך ראיתי כתב אחד ממיוחד שבעם והוא קורא עלי תגר למה לא חשתי והתמהמהתי להשיב לכ"ת וכמעט שהבנתי מתוך דבריו שאין אני משגיח על דבריכם ואין אני מעריך אותם ולא כן אנכי עמדי ולבבי לא כן יחשוב לכן דחקתי עצמי ונכנסתי לפני' ממחיצתי ונפניתי להרים דגל מאמרכם עם היות שרבות אנחותי כאשר לא נעלם מכ"ת אוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון:

כתבת וז"ל ראובן נלב"ע וחלי"ש והניח אחריו שני בנים קטני' ובהיותו מוטל על ערש דוי הזמין עדים וסדר דבריו לפניהם בהיותו מיושב בדעתו וצוה מחמת מיתה ואמר אני מניח מנכסי לשמעון ולוי לכל א' מהם סך ידוע להיות שעשו עמי כמה חסדים ואני רואה שהשעה דחוקה להם ביותר אני מניח לכל א' מהם ברצון נפשי סך כך וכך מנכסי ושאר כל נכסי שיש לו בכל מקום בין הנכסים שיש לי ביד יהודה אחי בין הנכסים שיש לי בכל מקום מקרקעי ומטלטלי יטלו אותם שני בני במתנה גמורה שוה בשוה ואם ח"ו יפטר א' מהם יטול אותם אחיו הנשאר במתנה ואם יהיה עוני גדול מנשוא ויפטר גם אחיו השני ישארו כל נכסי ליאודה אחי ולהיות שראובן הוא ת"ח קפץ אחד מהיושבים לפניו וא"ל למה אתה נותן לבניך במתנה והלא הם יורשים אותך מדין ירושה ענהו ראובן וא"ל אני יודע מה שאני עושה וחזר ואמר לעדים הזהרו בדברי שאין אני מניח שום דבר לבני מדין ירושה אלא מדין מתנה כמו שאמרתי במתנה גמורה ככל חוזק ותוקף המתנה וכל פרטי דיני המתנה ויצאו האנשים היושבים לפניו ולא נשארו רק העדים והאיש אשר שאל לו למה הוא נותן במתנה וחזר ושאל לו בחייך תודיעני סוף דעתך בזה שצריך אני להתלמד בזה ואז א"ל אני אומר לך אילו אני מניח לבני בתורת ירושה אם ח"ו יפטרו בני יבואו אחי וירשו נכסי ואתם ידעתם כמה רעות גמלוני ועתה שנתתי להם בתורת מתנה אם ח"ו יפטרו לא ירשו אחי שכך היא שורת הדין וחזר ואמר ג"כ לעדים הזהרו במה שאמרתי שלא משום ירושה אני מניח לבני נכסי אלא במתנה גמורה ונפטר ראובן מתוך חוליו ונכתבה הצווא' ככל הנז"ל אך הדברים שאמר לשואל שפירש לו סוף דעתו בסוף לא נכתבו בצוואה אך העדים מעידים ע"פ שכך ביאר דברו ראובן ובעו"ה לא האריכו ימים אחר אביהם ובתוך ג' חדשי' מתו גם שניהם ויאודה הנזכר שהוא אחי ראובן מאמו כשמעו שמתו הבני' הם ובא מן המקום אשר הי' שם שהיה במדינה אחרת והוא רוצה להחזיק בנכסי ראובן הנשארים מלבד מה שיש בידו כבר מנכסי ראובן ואחי ראובן מאביו שהם היורשי' האמתיי' אומרים שלהם משפט הירושה ולא ליאודה שהוא אחיו מאמו וגם אומרי' שאין לשמעון ולוי שום זכות במה שהניח להם ראובן ועדיין נכסי ראובן תלוי' ועומדי' ולא הוחזק בהם שום א' משתי הכתות לבד מה שהיא ביד יאודה מקודם ויש אצלינו ת"ח ממצרים והורה הדין שאין ליאודה שום זכות בנכסי רבי ראובן לפי שלא נתן לו בלשון מתנה רק אמר ישארו ליאודה ולשון זה הוא לשון ירושה ויאודה הנז' אינו ראוי ליורשו שהוא אחיו מאמו והראה הדין בהרמב"ם ז"ל שלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו אינו מועיל וגם על שמעון ולוי אומר מאחר שלא נתן להם בלשון מתנה אינו כלום ואנחנו לא נדע מה נעשה וסדרנו דברינו לפני האדון להורות לנו הדרך אשר נעלה בה ותאיר שכלנו במה שנראה לאדון ומפיך אנו חיים שכך קבלו עליהם שתי הכתות שאחרי דבריך לא ישנו לכן בבעו במטו מהאדון שתשובתך מהרה תצמח עכ"ל:

תשובה: לכאורה היה נראה שאין ליאודה הנזכר שום חלק ונחל' בנכסי ראובן וצדקו דברי המורה נר"ו מאחר שהוא אחי ראובן מאמו אינו ראוי ליורשו דלמשפחותם לבית אבותם אמר רחמנא א"כ מאחר שאינו ראוי ליורשו כל שלא נתן לו בלשון מתנה אין מועיל לו כלום ונשארו הנכסי' בחזקת היורשי' האמתיים דהכי תנן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא ק"ל ע"א) האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתו תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום ר"י בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ואפסיקא הלכתא הכי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פכ"ו מהלכות נחלות וכ"פ הטור ז"ל בח"מ סימן רפ"א ולזה הסכימו כל האחרונים ז"ל לבד זה מצאנו ראינו שכ' מהרי"ק ז"ל סי' רנ"ג וז"ל כתב רי"ו בנתיב ט"ו כתב הרמב"ן ז"ל ביוחסין ויורש אם אינו ראוי לירושה נוטלן משום מתנה וצ"ע עכ"ל. ונראה פשוט שהרמב"ן ז"ל יחיד בסברא זו דאי איכ' מי שהסכים לדעתו לא הו"ל למהרי"ק ז"ל לשתוק מלהעלותו על ספר ומדכתב לבסוף וצ"ע נראה ג"כ פשוט שלא סמך על סברתו לפסוק הדין נגד כל הפוסקים. אמנם אם נותן לו בלשון מתנה יועיל לו אפילו אינו ראוי ליורשו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וכן הטור ז"ל בסי' הנז' והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל פ"ד שאין לשון מועיל למי שאינו ראוי ליורשו רק אם הוא נותן בלשון מתנה ולזה הסכימו כל האחרוני' א"כ בנ"ד שיאודה אינו ראוי ליורשו והרי הוא כאיש נכרי וראובן לא נתן לו בלשון מתנה נראה לו' שצדקו דברי המורה יצ"ו שאין לו זכות בנכסי ראובן:

איברא שיש מקום לאומר שיאמר שהלשון שאינו מועיל הנז' בגמרא ובפוסקים הוא לשון ירושה בפירוש אמנם בנדון זה שלא אמר ראובן יאודה ירשני רק אמר ישארו ליאודה הרי לא זכר לשון ירושה אע"פ שג"כ לא אמר לשון מתנה איך שיהיה נשאר הדבר בספק לזה י"ל שאם אין ליאודה טעם אחר לזכות בנכסי ראובן לבד בטעם זה נר' שהוא טעם חלוש המזג רפה הידי' ניתק ההרכבה לפי שיש לנו כלל גדול מדברי האחרוני' שכל ספק הנופל בדברי הנותן על מקבלי המתנה מוטל לברר הספק ההוא לפי שהנכסים מעת מיתת המוריש הם בחזקת היורשים ומקבלי המתנה באים להוציא מחזקתם א"כ עליהם מוטל להביא ראיה א"כ בטעם גרוע כזה לא מצינן לאעבורי אחסנתא דאוריית' דכל טצדקי דמצינן למיעבד להחזיק היורשי' בנכסי מורישן עבדי' ולא לאעבורי ירושה דאוריית' בטעם גרוע כזה. א"כ מכל זה היה נראה פשוט דאין ליאודה חלק ונחלה בנכסי ראובן וצדקו דברי המורה יצ"ו אבל כד מעיינן בה שפיר אשכחן דיש ליאודה זה חלק ונחלה בנכסי ראובן והן לו יהי שמה שאמר ראובן ישארו ליאודה הוא לשון ירושה בפירוש וכאלו אמר ירש יאודה כל נכסי אחר מיתת בני אפ"ה נלע"ד שזכה יאודה בדינו:

והראיה לזה דתנן התם בפ' י"נ (קכ"ו ע"ב) המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ובגמרא (קכ"ט ע"א) היכי דמי מתנה בתחילה וכו' ודוקא אדם אחד ושדה אחת אבל שדה אחת ושני בני אדם שתי שדות ואדם אחד לא וכ"ש שתי שדות לשני בני אדם. ואותיב רב אשי (שם ע"ב) לכל הני אמוראי מההיא דתניא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחריך ירש פ' מת ראשון קנה שני מת שני קנה ג' והא הכא דבשתי שדות ושני בני אדם וקתני דקנה תיובתא דכלהו תיובתא. ופי' רשב"ם ז"ל כשאמר נכסי לך ר"ל נתונים לך הרי לא נתן בלשון מתנה ואמר אח"כ ואחריך ירש פלוני הרי לשני אמר בלשון ירושה הרי שני בני אדם לאחד אמר בלשון מתנה ולאחד אמר בלשון ירושה וכשתי שדות דמי שהרי אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואפ"ה קתני דקנה שני מה ששייר א' דלשון מתנה שאמר לראשון שאמר נכסי לך שר"ל נתונים לך מהני לשני שא"ל בלשון ירושה עכ"ל. ואע"ג דהאי לישנ' דנכסי לך אינו לשון מתנה בהחלט והראיה לזה דאמרי' שם בגמרא (שם) לדברי ריב"ב אמר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום א' כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה ופירש רשב"ם ז"ל נכסי לך לא פי' לא לשון ירושה ולא לשון מתנה ואפ"ה מהני לשני שאמר לו בלשון ירושה ומסקנא דגמרא כרב אשי דאפילו שתי שדות לשני בני אדם ולאחד אמר בלשון מתנה ואפילו בלשון נכסי לך שאינו לשון מתנה בהחלט ולאחר אמר בלשון ירושה בפי' לשון מתנה דראשון מהני לשני. וכן אם אמר נכסי לך ואחריך ירש פלוני בפירוש אפילו אין השני ראוי ליורשו ולא יועיל לו לשון ירושה לשון מתנה דאמר לראשון יועיל ללשון ירושה דשני וקנה שני מה ששייר ראשון וכמו שנתן לשניהם בלשון מתנה כדמוכח לשון הברייתא שהקשה ממנה רב אשי שהיא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואפסיקא הלכתא הכי אפי' בשתי שדות לשני בני אדם וכ"ש שדה אחת לשני בני אדם או שתי שדות לאדם אחד שבזה לא בעינן שיהיו דבריו האחרונים תוך כדי דיבור דבריו הראשונים אלא אפי' שהה והפסיק בין מתנה דראשון לירושה דשני קנה שני אבל בשתי שדות לשני בני אדם או באומר נכסי לך ואחריך ירש פלוני שהוא בשתי שדות לשני אדם בעינן תוך כדי דיבור ולא יפסיק בין מתנה דראשון לירושה דשני בדיבור אחד כדמשמע לשון הגמרא דלא פליג ריש לקיש אלא בשתי שדות ושני בני אדם דבעינן בהם תוך כדי דיבור ומסקנא דגמרא כר"ל. זהו הדין היוצא מן הגמ' וכן פסקו הפוסקים וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' נחלות כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין אעפ"י שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף כיצד וכו' ואע"פ שהרב ז"ל לא כתב לשון מתנה אלא באמצע שנראה מדבריו שלא יועיל לשון מתנה אלא באמצע כבר ביאר דבריו המ"מ ז"ל וז"ל כתב רבינו לשון מתנה באמצע וכ"ש לשון מתנה בתחלה כל תוך כדי דבור קנה כל אחד עכ"ל. וכן פסק הטור ז"ל וז"ל ואפילו בת בין הבנים או אחר בין הבנות אם אמר לשון מתנה עם הירושה מהני בין בתחילה בין בסוף וכו' נמצינו למדי' מדברי הגמרא ומלשון הפוסקי' ז"ל שאם אדם א' נתן מתנה לאחד וא"ל בל' מתנה ותכ"ד נתן לאחר דבר אחר ואמ"ל בלשון ירושה אפילו השני אינו ראוי ליורשו שלא יועיל לו לשוי' ירושה אפ"ה קנה השני וכמו שנתן לשניהם בלשון מתנה דמי וכן הדין במי שנתן כל נכסיו לאחד ואפילו אמר לדנכסי לך שאינו לשון מתנה בהחלט דמשמע מדברי רשב"ם ז"ל ותיכף ומיד בלי שום הפסק אמר ואחריך ירש פלוני אפילו השני אינו ראוי ליורשו אם מת ראשון קני שני כדמוכח מהבריית' דנכסי לך ואחריך ירש פלוני שהקשה ממנה רב אשי והלכת' כותיה:

והשתא נידון ונאמר בנדון זה ומה התם דאיכא תרתי לריעותא דאמר נכסי לך שלא אמר לשון מתנה בפירוש אלא שאנו מפרשי' דבריו ונאמר ר"ל נתונים לך וגם אמר לשני בלשון ירושה כנזכר בפי' בלשון הבריית' ואחריך ירש פלוני ואפ"ה אמרי' אם היו דבריו האחרונים תכ"ד הראשוני' קנה שני מה ששייר ראשון בנ"ד דאיכא תרתי לטיבותא דלראשון אמר לשון מתנה בפירוש כנזכר בלשון הצוואה שאמר יטלו במתנה גמורה שלשון זה נקר' מתנה בפירוש כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ת"פ בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואינה נקראת מתנה סתם ככל שאר לישני דמתנה וגם לשני לא אמר לשון ירושה בפירוש אע"פ שלשון ישארו ג"כ משמעותו לשון ירושה שאין אנו דנים לשון מתנה אלא בהני לישני דנאמרו בגמ' (ב"ב קמ"ח ע"ב) כגון יחזיק ויקנה ויטול ויחלוק וכו' וכל שאר הלשונות אפילו מאי דסלקו בגמרא בתיקו דיינין בהו לשון ירושה איך שיהיה לא אמר לשון ירושה בפירוש כ"ש דנימא דלשון מתנה בפירוש שאמר לראשון דמהני ללשון ישארו דשני שלא אמר לשון ירושה בפירוש ובנדון זה ג"כ היה תכ"ד שאע"פ שהאריך המצוה בלשונו ואמר ואם ח"ו יפטר אחד מהם וכו' ואם ח"ו יפטר גם השני שנראה שיש כאן יותר ויותר משאלת שלום תלמיד לרב שהוא שיעור כדי דבור כדאית' בפ"ק דמכות (ו' ע"א) וכ"כ התוספות בפ' י"נ. אפ"ה בנדון זה נקרא תכ"ד והראיה לזה דבפ"ק דמכות על משנת ומנין אפילו מאה ת"ל עדים (ה' ע"ב) אית' בגמ' (ו' ע"א) אמר רבא והוא שיעידו כולם תכ"ד א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תכ"ד כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוו א"ל כל חד וחד תוך כדי דבור של חבירו ופרש"י ז"ל כל חד וחד התחיל להעיד בתכ"ד סיומו של חבירו. הרי פרש"י ז"ל שאע"פ שהאריך העד בעדותו יותר מדאי עד שנחקרה עדותו ופירש דבריו ובתכ"ד לסיום עדותו התחיל השני להעיד נקרא תכ"ד של חבירו אע"פ שבין תחילת עדות הראשון לתחילת עדות הב' יש ויש כמה שאלות שלום לרב כל זמן שלא סיים הראשון עד ותו אין בכך כלום. וכ"כ התוס' בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג ע"א) על מאי דאתמר התם עדים זוממין ממון משלמי מילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ואמר רבא אימת נתרי בהו וכו' מתקיף לה אביי וניתרי בהו תוך כדי דבור וכו' כתבו התוס' וז"ל וא"ת היכי מצו למיהדר בהו והא בהתראה יש יותר מכדי דבור שהוא שאלת שלום תלמיד לרב וי"ל דכל זמן שהם עסוקין באותו ענין חשיב הכל תכ"ד. וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה סימן רס"ו בקידושי מיירונ' וז"ל שהרי אפשר שהעד העיד תיכף לעדותו של העד הא' תכ"ד וכל שהעיד כן הכל עדות אחת ויכול הא' לחזור בו מעדותו תוך כדי דבור לעדותו של שני כדאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות ל"א ע"ב) כפרו שניהם כאחד שניהם חייבים בזה אחר זה הראשון חייב והב' פטור כפר אחד והודה אחד הכופר חייב ופריך בגמרא (ל"ב ע"ב) השתא בזה אחר זה דתרווייהו כפרי אמרת הא' חייב והב' פטור כפר אחד והודה אחד מיבעיא לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד והודה תוך כדי דבור והוכיחו המפרשים ז"ל וכן פי' הרי"ף ז"ל שכפר הא' ותכ"ד כפר הב' ותכ"ד האמיתי של שני חזר הראשון להודות ומש"ה פטור מודה אע"פ שכבר כפר שחזר בו תכ"ד לכפירתו של שני עכ"ל. הרי שאע"פ שהעד הא' כבר פסק כפירתו ודיבורו מ"מ כיון שחזר והודה תכ"ד של כפירת הב' חשיב תכ"ד כיון שהוא ענין אחד מכ"ש בנ"ד שהכל הוא דברי אחד וענין אחד משא"כ שם שהם שני עדים ושני עניני' כפירה והודאה דפשיטא ופשיטא דחשיב תוך כדי דבור. ובהדיא פירש רשב"ם ז"ל בפ' י"נ (קכ"ט ע"ב) וז"ל והלכת' תוך כדי דיבור כל שני דברי' שאדם מוציא זו אחר זו תכ"ד שסיים הא' דיבורו התחיל דיבור האחרון לא חשבינן ליה נמלך אלא הוי כאלו אמר שני דברי' ביחד ואם האחד יש בו כח לתפוס והב' אין בו כח יתפוס הא' והב' כמאן דליתיה דמי כגון ירושה ומתנה לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה עכ"ל. הרי בפירש כתב רשב"ם ז"ל בתכ"ד סיום דיבורו הא' התחיל דיבורו השני משמע שכל זמן שלא סיים דיבורו הא' אע"פ שהרבה והאריך בדבור ההוא יותר מדאי אם תכף ומיד לסיומו התחיל דיבורו הא' ולא שהה רק כדי שאלת שלום תלמיד לרב נקרא הכל תכ"ד ומה זם בנ"ד לא שהה ולא הפסיק ולא האריך בדיבורו הא' ולאו איפשר ליה לברר דעתו וכוונתו בלאו הני דברים דאמר שהרי אמר בתחילה יטלו אותם במתנה גמורה וחזר ופי' וכל זמן שיפטר א' מהם יטול אחיו הנשאר כל נכסי במתנה גמורה בדיבור זה נתן לשני וחזר תיכף ומיד וסמך למתנה גמורה ואם ח"ו יפטר הב' ישארו ליאודה הרי דבריו קשורי' ומעורבי' זה בזה ואין בכח לשון לבאר הכוונה בפחו' מדברים אלו. נמצינו למדים מכל מה שכתבנו שנראה פשוט שיש ליאודה זה חלק ונחלה בנכסי ראובן שאע"פ שאמר ישארו ליהודה שמשמע לשון ירושה ולא יועיל לשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו מאחר שבתחילה נתן לבניו בלשון מתנה יועיל גם ליאודה:

ואין לומר דבשלמא בהני לישני דנאמרו בגמ' שדה אחת לשני בני אדם או שתי שדות לשני בני אדם וכו' מהני לשון מתנה דחד לירושה דאידך לפי שאתה יכול לקיים המתנה והירושה בזמן אחד במשל שתי שדות לשני בני אדם ואמר תנתן שדה לפלוני וירש פלוני שדה פלונית וכן בשדה אחד לשני בני אדם כמו שפירש רשב"ם ז"ל ראובן יירש חצי שדה זו ותנתן חציה לפלוני שאתה יכול לקיים שניהם בזמן אחד הירושה והמתנה ולזה תועיל המתנה לירושה אבל בנ"ד דאמר ואם ח"ו יפטרו הבני' ישארו ליאודה הרי אין אתה יכול לקיים שניהם בזמן א' שאין יאודה זוכה בזמן שזוכים הבנים שהבנים מעת פטירת אביהן הם זוכים בנכסי אביהם אבל יאודה אינו זוכה רק לאחר מיתת הבנים ונמצא בזמן שתחול המתנה לא תחול הירושה. לזה י"ל שגם בזה תועיל המתנה לירושה שהרי הברייתא דמינה אותיב רב אשי ואפסיקא הלכתא כותיה היא נכסי לך ואחריך לפלוני הרי הירושה והמתנה אינם חלי' בזמן אחד לפי שאין השני זוכה אלא לאחר מיתת הראשון ואין הירושה באה לשני בזמן שבאה המתנה לראשון ואמרי' דמהני מתנה דראשון לירוש' דשני א"כ אף בנ"ד אע"פ שאין יאודה זוכה בנכסי ראובן בזמן שזוכי' בניו מהני לשון מתנה לירושה. וא"ת אכתי לכאור' נראה שאין ליאודה זכות ראובן מטעמ' אחריתי שאילו ראובן זה נתן נכסיו בתחלה ובסוף למי שאינו ראוי ליורשו הוה אמינ' דמתנה דראשון תועיל לירושה דשני אבל ראובן זה המתנה שנתן בתחילה היא לבניו והם קודמין בירושתו לכל אדם ומאחר שזכו בניו בנכסיו שוב אין לה הפסק ומאחר שאין לה הפסק כשמתו יורשיה' שהם אחי ראובן יורשי אותם ועיקרא דהאי מילתא בפ' י"נ (שם) איתא התם שלח רב אחא בר רב עוייא לדברי ר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראוי ליורשו אין לשני במקום א' כלו' שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירוש' אין אין לה הפסק א"ל רבא והא אפסקה והוא סבר יש לה הפסק ורחמנ' אמר אין לה הפסק. והא דרב אחא הלכה פסוקה היא דמצינו רבא עבד עובדא כותיה כדאיתא התם בסמוך (קל"ג ע"ב) בההוא עובדא בההוא דאמר לחברי' נכסי לך ואחריך לפלוני והיה א' ראוי ליורשו סבר רב עיליש למימר קנה שני א"ל רבא דייני דחצצתא דייני הכי לאו היינו דשלח רב אחא אכסיף קרי עליה אני ה' בעתה אחישנה. ומדחזינן דעבד רבא עובדא כותיה דרב אחא משמע דהילכתא כותיה וכן היא מוסכמת מן הפוסקי' והרי"ף ז"ל כתבה בהלכות וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות זכייה ש"מ שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר הא' ואם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום שכל מתנה ליורש הרי היא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריך לפלוני. וז"ל הטור ז"ל סימן רמ"ח הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וא"ל ואחריך לפלוני וכו' אבל אם היה הראשון ראוי ליורשו מן התורה שוב אינו יכול להפסיד ירושה דאורייתא. א"כ מאחר שדין זה מוסכם מגדולי המורי' ז"ל והלכה פסוקה בגמרא שאם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום וירושה ממשמשת והולכת ליורשיו אחריו בנ"ד שהראשוני' הם בניו וקודמין בירושתו הירושה ממשמשת והולכת ליורשיה' אחריה' אע"פ שנתן להם במתנה אין לה הפסק ונמצא שאין ליאודה זכות בנכסי ראובן. הן אמת שהמפרשי' ז"ל הקשו על ההיא דרב אחא בר עוייא מההי' דכתובות ס"פ מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"ב) דאיתא התם האומר תנו שקל לבני בשבת וראוי' לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו אלא שקל אין נותנין אלא שקל ואם אמר ואם מתו ירשו אחרי' תחתיהם בין אמר תנו בין אמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל הרי שבתחלה נתן להם שקל ואח"כ אמר ואם מתו ירשו אחרי' תחתיה' דהיינו נכסי לך ואחריך ירש פלוני דרב אחא ואמרי' הכא דאין נותנין להם אלא שקל כדי שישאר השאר לאחרי' ואם איתא לדרב אחא דאמר אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקו' ראשון כלום למה אין נותנין להם כל צרכן והלא הכל הוא שלהם שהם בניו וראוין ליורשן ובתירוץ קושיא זו נתחבטו המפרשי' ז"ל ונאמר בזה ד' תירוצים כמו שהם כתובי' בספרי המפרשי' ז"ל האחד מהם שתרץ הר"ן ז"ל בשם הר"ש ז"ל שהוא שייך לעניינינו דהיכא דלא נתן לראשון שהוא ראוי ליורשו בלשון מתנה אלא לשון סתמי אז הוי דינא דאין לשני כלו' והיינו דרב אחא דאמר נכסי לך ולא זכר לשון מתנה דאמרי' מאחר שאמר לשון סתמי והוא ראוי לירוש' בודאי לירושה נתכוון וירושה אין לה הפסק ולזה אין לשני כלום אבל אם אמר לשון מתנה אז הוי דינא שהשני קנה מה ששייר א' והיינו ההיא דהאומר תנו שקל לבני דאמר לשון מתנה וכתב הר"ן ז"ל שלזה הסכים הרז"ה ז"ל. והמ"מ ז"ל בפ"ט מהלכות זכייה כתב על בבת ש"מ שכתב נכסיו לאחד אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה כתב יש מי שפי' אפי' נתנן במתנה בפירוש לפי שראוי ליורשו וי"א שאין זה אלא באומר נכסי לך סתם הא באומר נכסי נתוני' לך אפילו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה. ויתבאר בפ"יב איזה חילוק יש בין האומר משום ירושה ללשון מתנה ושם כ' המחבר כלשון אחד ובפרק י"ב כתב אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום וכו' מימרא דרב אחא וכו' ופי' הגאוני' ז"ל שאע"פ שנתן למי שראוי לירשו בלשון מתנה בפירוש דינו כירושה ואין לה הפסק וזהו דעתו וז"ל ויש מן האחרוני' חולקים כשיאמר בלשון מתנה בפירוש לומר שיש לה הפסק עכ"ל. הנה רואה שהמ"מ ז"ל בשני מקומות הביא שתי הדיעות ולא הכריע כדרכו בכל מקום שהוא מכריע כדברי הרב ז"ל כותב ועיקר נראה שלא הסכים לדעתו וגם ממ"ש פ"ט ושם כתב המחבר ולא כתב רבינו כדרכו נראה ג"כ שלא הסכים לדעתו כמ"ש הריב"ש ז"ל על כיוצא בזה וז"ל וכבר אתה רואה שהמ"מ ז"ל לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בלשון רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא. הנך רואה שממה שהזכירו בלשון המחבר כתב הריב"ש ז"ל שבזה הורה שאינו מסכים לדעתו. נמצא שהר"ן והר"ש והרז"ה ז"ל אזלי בשיטה חדא וגם המ"מ ז"ל נראה קצת דסבר כוותייהו שאם אמר בלשון מתנה אפי' היה הראשון ראוי ליורשו קנה שני מה ששייר א' וכן דעת הגאון בעל המפה והגאון בעל הלבוש ז"ל נמצא א"כ בנ"ד שראובן נתן לבניו בלשון מתנה בפי' אע"פ שהם קודמים בירושתו לכל אדם זכו יאודה במה ששיירו הבני' לדעת כל הני רבוותא הנזכר ולכל הפחות יוכל להחזיק במה שתחת ידו ויאמר קים לי כוותייהו:

אמנם אחר אשר ראינו שהגאונים ז"ל ומכללם הרי"ף ז"ל אשר דבריו דברי קבלה וכתב מהרי"ק ז"ל שורש קי"ח שנהגו לפסוק הלכה כהרי"ף במקום שאין התוס' חולקים עליו ובדין זה לא מצינו שהתוס' חלקו עליו ומה גם שהרמב"ם ז"ל אשר רוב תפוצות ישראל ממזרח וממערב סומכים על הוראתו בדיני ממונות אזיל בשיטת הגאונים ז"ל וכ' בביאור שכל מתנה למי שהוא ראוי ליורשו אינה אלא ירושה וכן הריב"ש ז"ל בתשוב' סי' קפ"ח הסכים לדעת הגאונים וכן מורינו הר"ש ן' הרשב"ץ ז"ל בתשובה סי' ק"ץ ומי הוא זה ואיזה הוא אשר לו עינים לראות ויראה דברי האלהים האדירי' האלה ויפסוק הדין נגד דעתם שאפי' היו דבריהם להוציא ממון מחזקת היורשים היה לנו לחוש לסברתם ומה גם להחזיק היורשים בנכסי מורישן ושלא להעביר הנחלה מבעליה. אמנם כד מעיינן שפיר בצוואה זו דנ"ד אשכחן שאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ולכל מאן דאזיל בשטתיה זכה יאודה בדינו שהרי כתב בפי"ב מה' זכייה וז"ל ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הא' ראוי לירשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה קנה השני מה ששייר אחד עכ"ל. הרי הרב ז"ל שהולך בשיטת הגאונים ז"ל כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"ט מהל' זכייה שדעת הרב ז"ל כדעת הראב"ד והגאונים ז"ל שאפילו נתן בלשון מתנה למי שהוא ראוי ליורשו אין לה הפסק כתב שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן אלא במתנה קנה השני. ובנ"ד הרי פירש ראובן ואמר אין אני מניח לבני שום דבר משום ירושה אלא במתנה גמורה א"כ לא מבעי' לדעת הר"ן והר"ש והרז"ה ז"ל ולכל מאן דאזלי בשטתייהו שזכה יאודה בדינו אלא גם לדעת הרמב"ם ז"ל וכל מאן דעמיה זכה יאודה שהרי פירש ואמר לא משום ירושה אלא במתנה גמורה.

וא"ת והלא הלשון שכ' הרמב"ם ז"ל שיועיל הוא שיאמר לא משום ירושה שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתי' משמע מדבריו שצריך להזכיר ההפסקה בפירוש משא"כ בנ"ד שלא נזכרה ההפסקה. הן אמת שהמ"מ ז"ל כשפירש דברי הרב ז"ל לא הזכיר ההפסקה שכ"כ ותירץ רבינו שאע"פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה בפירש ודאי יש לה הפסק עכ"ל. הרי הנראה מדבריו שלאו דוקא שצריך להזכיר ההפסקה רק לבד אם אמר לא משום ירושה אלא משום מתנה ודאי שבלשון זה יש לה הפסק ולא יצטרך להזכיר ההפסקה. אבל מצאתי להריב"ש ז"ל בתשובה שרצה השואל להבין הבנה זו בדברי הרמב"ם ז"ל הריב"ש ז"ל לא נחה דעתו בזה אע"פ שהשואל לא הבין זה בדברי הר"ם ז"ל מדברי המ"מ ז"ל כמ"ש איך שיהי' רצה להבין זה בדברי הר"ם ז"ל והריב"ש ז"ל לא הסכים להבין זה בדברי הרב ז"ל ואם הריב"ש ז"ל לא נחה דעתו להבין זה בדברי הרב ז"ל ובודאי שעמד ג"כ על דברי המ"מ וא"כ מי הוא זה אשר ימלאנו לבו להבין בדברי הרב ז"ל מה שלא הבין הריב"ש ז"ל. אמנם כדדייקינן שפיר לשון הריב"ש ז"ל נראה שהבין בדברי הר"ם ז"ל שמה שנזכר בדברי הרמב"ם ז"ל לשון הפסקה הוא כדי לגלות דעת הנותן שמ"ש לא משום ירושה אני נותן אלא משום מתנה להורות שעל ההפסקה הוא מכוין למה זכר הרב ז"ל לשון ההפסקה אבל אם הנותן אחר שאמר לא משום ירושה אני נותן אלא במתנה הוסיף ואמר דברים אחרים שמגלה דעתו בהם שמ"ש לא משום ירושה וכו' כוונתו על ההפסקה אז א"צ להזכיר ההפסקה מאחר שגילה דעתו שכוונתו במ"ש לא משום ירושה שעל ההפסקה נתכוון. וז"ל הריב"ש שם בתשוב' סי' קס"ח דאף לדעת הרמב"ם ז"ל בנותן נכסיו לראוי ליורשו צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן שעל ההפסקה הוא מכוין שאם על כוונתו לבד היינו סומכי' הרי כל האומר ואחריך כבר אנו רואים שכוונתו להפסיקה אלא שאין סומכין על הכוונה לבד ומה שכתוב בצוואה זו אין נראה כלל שעל ההפסק' הוא מכוין אלא שלא יוכל הבן לתבוע משום ירושה עכ"ל. דוק והבן בדברי הרב ז"ל תחלה וסוף שאמר שעל ההפסקה הוא מכוין כי מה לו לרב לכוונתו דאי איתא שסובר הרב שלהרמב"ם ז"ל צריך דוקא שיזכיר ההפסקה ולא די לו בדברים המורים על ההפסקה לא היה לרב ז"ל לומ' אלא שלא נזכר בה לשון הפסקה לא שיאמר שעל ההפסקה הוא מכוין אלא שלע"דן שסובר הריב"ש דלהרמב"ם ז"ל לאו דוקא שצריך לזכור הפסקה בפי' אלא אם אחר שאמר לא משום ירושה אני נותן לך אלא במתנה אמר דברים אחרים שמגלה דעתו בהם שכוונתו בדבריו הראשונים הוא על ההפסקה הרי זה כמי שהזכיר ההפסקה בפי' וצריך אני להתלמד בדברי הרב ז"ל שכתב אלא שלא יוכל הבן לתבוע משום ירושה שאם זאת היא כוונת הנותן מה איכפת ליה אם יתבע משום ירושה או משום מתנה והלא אין בין לשון ירושה ללשון מתנה אלא ענין זה של ההפסקה כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"י מה' זכייה שכתבנו לשונו לעיל שכ' ובפי"ב יתבאר החילוק שבין לשון ירושה ללשון מתנה ונתבאר בפי"ב שהחילוק שיש ביניהם הוא שאם אמר משום ירושה אין לה הפסק ואם אמר משום מתנה יש לה הפסק. גם מ"ש הרי האומר ואחריך כבר אנו רואים שכוונתו להפסיקה אין משום הכרעה דהתם אמרי' לפי שהוא רוצה לתת גם לשני לא איפשר לי' לתת בלי שיאמר ואחריך לפלוני ולא שייך שם ענין ההפסקה לו' שכוונתו להפסיק' אלא לתת לראשון וגם לתת לשני אחר הראשון ולפי שרצה לתת בחייו גם לשני אמר ואחריך אע"פ שגם בדבריו אלה מכוין להפסיקה מהראשון עיקר דברו וכוונתו לתת בחייו גם לשני וההפסקה מן הראשון אתיא ממילא מנתינתו לשני אמנם נמי שנותן כל נכסיו לאחד כוונתו לתת לאחר בחייו ואמר ואחריך לפלוני שהשלים כוונתו שרצה לתת גם לשני וחזר ואמר לא משום ירושה אני נותן לך פשיטא ודאי שאין כוונתו בדבריו אלה האחרונים אלא לענין ההפסק' שאם לתת גם לשני הרי כבר אמר ואחריך לפלוני ולמה יחזור ויאמר לא משום ירושה אני נותן לך אם כדי שלא יתבע משום ירושה אלא משום מתנה לגבי התובע ראשון מה איכפת לי' אם יתבע משום ירושה או משום מתנה הלא בין משום ירושה בין משום מתנה הוא נוטלן לעצמו ואין חילוק ביניהם אלא לגבי יורשיו שאם נוטלין משום ירושה יורשיו יורשים אותו ואם משום מתנה נוטלן השני אחריו באופן שצריך להתלמד בדברי הרב ז"ל וכעת אין פנאי לזה. ונחזור לנ"ד נלע"ד שאף לדברי הריב"ש ז"ל שסובר בדברי הרמב"ם ז"ל שצריך הנותן לפרש דבריו שכוונתו להפסיקה בפי'. בנ"ד ביאר ראובן כוונתו ודעתו שהוא מפסיקה ומכללא איתמר ובפי' איתמר שבתחלה אמר לאיש אשר שאל לו למה אתה מניח לבניך במתנה השיבו אני יודע מה שאני עושה הורה בדבריך אלה שלא יצאו דבריו מפיו על צד הקרי וההזדמן אלא בכוונה מכוונת ממנו ומה גם היותו ת"ח כמו שכתבת ודינא הרמב"ם ז"ל הוא גמיר וסביר ואמר לעדים הזהרו בדברי שאין אני מניח לבני משום ירושה אלא במתנה ר"ל דברי אלה הם לתכלית כוונתי. והוסיף עוד לו' ככל חוזק ותוקף המתנה הגם שאיפשר לפרש דבריו אלה בהני שופרי דלישני דכתבי בשטרי כדי שתהיה מתנתו מתנה חזקה בלי מי שימצא עליה שום ערעור א"כ למה חזר ואמר וכל פרטי דיני המתנה אלא שזה מורה באצבע לברר דבריו שאמר אני יודע מה שאני עושה שכוונתו להפסיק הירושה מיורשי בניו אחריהם ולזה אמר לא משום ירושה אני נותן לבני ובפי' ג"כ איתמר שהרי כשחזר השואל וא"ל תודיעני סוף דעתך בזה ופי' לו כוונתו בפי' וא"ל אילו אני מניח לבני בלשון ירושה אם ח"ו יפטרו הבנים יבואו אחיו שהם יורשים אותם מן הדין ויירשו כל הנכסים הרי ביאר ופי' כוונתו שמה שאינו מניח משום ירושה מפני שירושה אין לה הפסק ויבואו אחיו וירשו הבנים ונתן טעם לדבריו ואמר ואתם ידעתם מה עשו לי כנראה כי רעה גמלוהו ולא הספיק לו לבאר שהירושה אין לה הפסק אלא שגם פי' הטעם שהוא נותן במתנה אם ח"ו יפטרו הבנים אין אחי יורשים אותם הרי פי' ואמר שמה שהוא נותן במתנה לפי שבלשון זה הוא מפסיק הירושה מהבני' א"כ דבריו אלה הם מבוארים באר היטב יותר משאילו היה אומר הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל שאם יבוא אחד מן השוק ואמר לנו מה הוא פי' דברי הרב ז"ל שאמר שאין לה הפסק והרי הפסקתיה אנו מפרשים לו ואומרים לו דברי ראובן זה המצוה נמצא אע"פ שלא אמר לשון הפסקה הרי אמר פירושה שהוא יותר טוב משאילו היה אומרה בלי פירוש. ואע"פ שאמר ועתה שנתתי להם במתנ' אם ח"ו יפטרו אין אחי יורשים אותם ולשון זה הוא גרוע שנראה שמתנה על מה שכתוב בתורה כדתנן בפ' י"נ (קכ"ו ע"ב) האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על מ"ש בתורה וכו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' נחלות וכן הטור ז"ל סי' רפ"א וא"כ בנדון זה שאמר ראובן אין אחי יורשים אותם הרי התנה על מ"ש בתורה. נראה שבנדון זה אין בכך כלום לפי שראובן זה אינו מצוה בצוואתו שאין אחיו יורשים אותו כדי שנאמר מתנה על מ"ש בתורה שדברי צוואתו כולם באו כדין וכשורה שנתן לבניו במתנה וגם צוה שלא משום ירושה הוא מניח כדי להפסיק הירושה ודברים אלו שאמר אין אחי יורשים אותם אינו עתה מצוה בזה אלא לפרש ולבאר צוואתו שציוה ור"ל שכפי הדין הוא במ"ש לא משום ירושה אני מניח הדין נותן אם יפטרו הבני' אין אחי יורשים אותם ולא שהוא מצוה ואומר שאין אחיו יורשי' את בניו ודבריו שסיים ואמר שכך הוא שורת הדין מורים שאינו מצוה עתה על אחיו שלא ירשו את בניו רק שביאר לשואלו כוונת דבריו וכך היא שורת הדין נותנת וזה דבר פשוט:

תוכן העניינים

ספר התשב"ץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה