ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
תשק"ף · אות ש - שיתוף
[דף מא טור ג] דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי המעות. ואמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע. אמר רבא מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ופירש רבינו אלפס שור לחרישה ועומד לטביחה כגון שנמלכו עליו לשוחטו לחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו כשהוא חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואלו טבחוהו וחלקוהו באיבריו זה היה נוטל שליש מגופו וזה היה נוטל שני שלישים ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה [דף מא טור ד] הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו עדיין השותפות קיימת והשכר לאמצע ותיובתא דמתניתין משלשה שהטילו לכיס מקשי בין לרבא בין לרב המנונא. ומשני הותירו זוזי חדתא פיחתו איסתרי דציניתא וקמה לה מתני' הכי והילכתא כשמואל אליבא דרב המנונא ואפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע כי טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כעומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה סבירא ליה כיון דסופי' לטביחה הו"ל כשור לטביחה ועומד לטביחה לדה"כ וחולקין לפי מעו' ותיובתא דמתניתין דשלשה שהטילו לכיס לרב המנונא אתיא ורבה מוקמה לה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא ליכא לאוקמה בשור לטביחה ועומד לטביחה. דההוא לא איצטריך לאשמועינן ואוקימ' הותירו זוזי חדתי פיחתו איסתירי דצינייתא והילכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל שותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטי' הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוה לדברי הכל לפי מעות הן חולקין אבל שור לחרישה אפי' עומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו והרויחו הילכתא כשמואל ואליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות זה בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחד או מרגלית אחת שאינה ראויה ליחלק השכר לאמצע. הא דנקיט שור משום דאיכא לאיפלוגי בין חרישה וטביחה והוא הדין לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע והא דגרסינן בפ' שור שנגח ד' וה'. רבי שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מאה ושלפניו זה נוטל חמשים. וזה נוטל חמשים. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים. האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים ושנים דינר זהב. ואוקימנא כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וקיי"ל כוותיה וחולקין ההפסד לפי המעות. והוא הדין לשכר ומסתברא דהוה ליה כשור לטביחה ועומד לטביחה. דחצי נזק מגופו משלם. וליכא לאקשויי מינה לשמואל כלל הדין היא סברא דילן לגמרא דילן וגמ' דנזיקין ירושלמי אית לה סברא דילן והכי גרסינן התם בפרק שור שנגח. תמן תנינן ג' שהטילו לכיס. רבי בון בר חייא נראין דבריו שנטלו מרגליות כו' יכול למימר אילולי עשרת דינרין לא הוה מזביננא לך כלו' אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין רבי אלעזר אמר אפילו דבר שדרכו ליחלק בו יכול למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיא ואנא פרגמטיא דידי קליל ואנא הפך ומתהפך ומטובך וכו'. וגמרא דילן אזלא כרב חייא וגמר' דירושלמי סבירא ליה דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה והשאר לאמצע רבי אלעזר הוא דפליג עליה כדאיתא התם. אמר ר' אלעזר הד"א כשהיתה הסלע או חסירה או יתירה אבל לשבח ולהפסד חולקין בשוה. וקשיא הדין יהב מאה דינרין והדין יהב עשר ואת אמר [דף מב טור א] הכין חברין אמרין יכיל למימר ליה על ידי מינאי סלקת פרקמטי' שלך עד כדון הות זעירא והות רובא יכיל היא אמר ליה עד דאת מזבין חד זמן אנא אזביננא עשר זימנין עד כדון מקום קרב זה היה מקום רחוק אמר ר' הילא יכיל הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין תמן תנינן חזר ונגח שור שוה ר' האחרון נוטל מאה ושלפניו חמשים ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ר' שמואל בשם ר' זירא וכן לשכר. אמר ר' יוסי הדא דרבי זירא פליג אדר"א ואמר רב מנא קשיתא קומי ר' יודה ולא מודי רבי אלעזר שאם התנו ביניהן שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו שוורים כמו תניי הם. חזר ואמר קומי רבי יוסה אמר ליה בפירו' פליגין סתמן חולקין בשוה ר' זעירא אמר זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו וגמרא לית ליה להאי סברא דקאמר יכיל למימר ליה ורבה ורב הונא מתרצי להנך קושייתא דקאמר מסתברא בשור לחרישה הא לאו לחרישה איכא לאקשויי הדן יהב מאה והדן יהב עשר ואת אמר הכין ואטעמא דגמרא דילן וכר' בון בר' חייא דירושלמי סמכינן וכדכתיבנן ורבינו שמואל בן חפני כתבא בספר השותפות אף על פי שלא נתערב ממון השותפות זה עם זה נכנס לכלל השיתוף והריוח לאמצע והרב אלפס חלק עליו בתשוב' ואמר דדוקא שהטילו שניהם לכיס אחד ונתערב הממון. הא לאו הכי לא והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהן שיתוף עד זמן פלוני בכל מה שיזדמן להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעול' הוא ואיכא מאן דאמר דמהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל חד וחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמיא להא דאמר ששכרו ללקט מציאות. ומסתברא טעמא דרבינו משולם בר' קלונימוס מלוקא שהשיב לבית דין שבארלדי על שלשה אחים שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו שלשתם בשוה. ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. בההוא הנאה דקא סמכי להדדי כדאמר באחין שחלקו בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו. ובפסקא אמרינן בההוא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו. וגבי שומר אמרי נמי בההוא הנאה דקא סמוך עילויה ומהימן ליה גמר ומשעבד הילכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא משתתפי אהדדי גמרי ומקנו. וכל שכן אי אתני בהדי דלא ליזבון באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקתא [דף מב טור ב] בלא הירמנותי ותהימן לי כבי תרי סהדי וכל תנאי דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא ובתשובות הצרפתי' אם נתפס אחד מן השותפין עם הפרקמטיא אין על חבירו כלום שאחריות גופו לא קיבל עליו והביא ראיה מהא דשטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' ותו הא דגרסינן בירושלמי האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנו' וכו' בהדא רבי נחמן בריה דר' שמעון בריה דר' נחמן נתפש לכילי אתא עובדא קומי ר' אמי אין אית בניכסוי דר' נחמן דנתפש לכולי ינתן לו מנכסיו ואם לאו ינתן לו משל אמצע ודווקא דאתני אהדדי אבל מסתמא כגון סתם אחין שהם שותפין במציאות כל אחד ואחד לעצמו כדגרסי' בירושלמי אמר רבי חייא בר אבא סתם אחין שותפין עד ג' דורות והכי גרסינן התם בירושלמי אמר ר' אסי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסיגל לעצמו סיגל כהדה חד בר נש איתעבד חד סופר בעא אחיה לפלג עימיה אתא עובדא קומי רב אמי אחר כך אנו אומרי' אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו וכך אנו אומרי' לשון אתמהא היא בגמר' דירושלמי כדאי' בגמר' דערלה כך אומר (ענים) [עצים] חייבין במעשר ובמסכת משקין פקדון אינה גובה מנכסי יתומין ובמסכת ביצה כך אנו אומר אסור לישתמש על גבי קרקע ובעל מתי' אייתינן ליה בפ' הנושא את האשה בהאי לישנא ירושלמי אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו אדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו ובירושלמי כאריסה דבר זיזא מהו דיימרון דקיקיא ללרביא נחלוק עמכון יכולין למימר ליה מציאה אשכחן ש"מ מציאתן לעצמן עד שישתתפו בתנאי ולהאי לישנא דקאמר בהדה ואיכא לפרושי בן שנרא' חלוק בחיי אביו כגון שסיגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסיגל לעצמו סיגל דאזילנא בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל כהדה בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום אתא קומי רבי אמי וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקו הכי מחל וכן מי שיצא בליסטיות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל וכן מי תגר' דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום מה שסיגל סיגל לעצמו והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין חולקין והיכא שהטילו לכיס שניה' אפי' הטיל א' יותר אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן ר' אלעזר מהגרוניא הוה ליה אריסיה יהיב זוזי וזבין תורי וכו' ושכר עמלו ומזונו בשכר עיסקא. גרסינן בפרק כל הנשבעין אלו נשבעין [דף מב טור ג] שלא בטענה וכו' ואחין נשבעין בטענת שמא מאי טעמא משום דמודו ודווקא בנכסים שטרחו והרויחו מודו במה שלא טרחו לא מודו ואמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהן שתי כסף בשמא אתה חייב לי שתי כסף זה מודה לו במקצת שהוא כעין דאוריתא ש"מ דלא מחייב שותף שבועה אלא אם כן מודה במקצת דווקא שנתעסקו שניה' בממון אבל אם אין האדם מתעסק בו וחבירו מודה אינו יכול להשביעו בשמא ואם זה אומר נתעסקת וזה אומר לא נתעסקתי נשבע שבועת היסת על טענת בריא ומגלגל עליו טענת שמא אבל לכתחילה אינו יכול להשביעו ולומר לו כיון שהיית שותף עמי בממון שמא נשאת ונתת בו אלא נעשה זה משועבד לזה וזה אינו משועבד לזה ואינו נשבע אלא אם כן שניהם נתעסקו בממון והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהם מן הממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון בתורת עסק ונתן שמעון ממנו ללוי בעסק משביע ראובן שבועת השותפין דאמר ליה ממונא דידי הוא. ושליחותא דידי עבד ואם שמעון השביע ללוי קיימא לן שבועה לאחד שבועה למאה ואיכא מאן דאמר אפי' אשת שותפו משביע כדין אשה נושאת ונותנת בתוך הבית כדאמרינן אפילו אשתו של שומר נשבעת דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד. דאם כן נמצאת אשה גובה לממון השיתוף ועושה הודאה בממון השיתוף ולאחר חלוקה מחזרת לבעלה ואם התנו מתחילה שלא להשביע נשותיהן תנאי ממון הוא וקיים ואין עליה אלא חרם סתם ואיכא מאן דאמר דלא עדיף שותף מבעל דהא בעלה אינו יכול להשביעה אלא בסוף. אבל בטענת בריא משביע לה ואף על גב דקיי"ל שוטה וקטן והאשה. דאמרינן פגיעתן רעה ה"מ בחבלה אבל גניבה וגזילה והוא ידוע בידה משביעין אותה ה"מ בטענת בריא אבל בטענת שמא לא וכתב הרב קרובינו דינא דשבועת שותף עם אשת שותף כדין אשה עם בעלה. ופסק רב אלפס דהלכה כתנא קמא דאם הושיבה חנוונית או שמינית אפוטרופוס הרי זה משביע' ואם לאו אינו יכול להשביעה. בשותפות נמי [דף מב טור ד] היכא שבעלה יכול להשביע כגון שמינית אפוטרופוס מאותן נכסים שותף משביעה אשת שותפו על טענת שמא. ואם לאו אינו יכול להשביעה ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית בין אלמנה בין אשת איש ומסתברא דאפי' פטר ראובן לשמעון משבועה ואי נמי פטר שמעון את לוי ראובן משביע ללוי אלא אם כן פטר הוא והבאים מכחו כדתנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו'. אבל משביע הוא את יורשיה ויורשיה שנתן לה רשות להיות אפוטרופוס כדפר' בנאמנות דמשאיל שנתן רשות להשאיל וכו' ואף על גב דקיי"ל תנאי ממון קיי' ה"מ דלא קא מיחייבי לאחריני כדאיתא התם בפרק מי שהיה נשוי. אמר רב הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינ' לא מצי אידך למימר לא הוה ניחא לי דתישתעי את דינא בהדיה אלא שליחות עבד ודוקא דאיתי דאיבעיה ליה למיתי אבל ליתיה במתא לא מצי למימר ליה אי הואי אנא התם הוה טעיננא טפי. ירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחיש א' מן האחין ולאחד מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר. אמר ר' יוסה הדה אמרה שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה הן ולא עבדין כן. והילכתא אם מת אחד מהן או העני או כפר אחד והודה אחד מהן אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדות על חבירו. וכן מי שהודה לאחד מן השותפין או פרע לאחד מהן כאילו לא פרע ולא הודה. גרסינן בפרק חזקת הבתים אמר שמואל השותפין מחזיקין ומעידין זה לזה. ונעשין שומרי שכר זה לזה. ודווקא דאמר ליה שמר ליה היום ואשמר לך למחר כדאוקמ' התם הא לאו הכי מסתמא שמירה בבעלים היא ופטור אפילו בפשיעה דקיי"ל כמאן דאמר פשיעה בבעלים פטור והוא הדין לאחין וליורשין דקיימ'. גרסינן בפרק כל הגט בשלשה פרקי' מוכרין את היין וכו' למאי הילכתא לשותפי ש"מ שותף אינו רשאי למכור שלא מדעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב. והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשות דחבריה איכא פלוגת' ביני רבוותא. ומסתבר' כיון [דף מג טור א] דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומהדר עיסקא בימא דאורחא דתגרא ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב וכן שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק ובתשוב' תרין שותפי דמית חד מנהון ולא אישתבע. אי נמי חשיד חד מנהון לית דינא לאישתבעי לאידך. ירושלמי אמר רבי יוסה בר בון הדה דתימר בנושא ונותן שלא בחשבון אבל נושא ונותן בחשבון לא בדא ואסיק' בן בית הוא נושא ונותן חשבון. פר"ש שלא תיקנו שבועת השותפין אלא כעין דאורית'. וכי אית ביה מההוא עיסקא הוה ליה מודה מקצת ומישתבע. ואי לא לא והיינו טעמא דבעינן שיהא ביניהן טענת שתי כסף. דאי משום מחילה. כי נתגלגלה שבועה ממקום אחר אמאי משביעין. ואיכא מאן דפריש טעמא משום מחילה ונפקא מיניה להיכא דלא ידע דמחיל דמשבעי' ליה וכתב הרב החסיד ז"ל וחכמי נרבונא פסקו דינם דטעמא משום מחילה בתשוב' לרב האיי גאון חלקו אין בו זמן אלא בחלוקה בלבד דמחל. ואמר רב אלפס אם אמר הנתבע חלקתי וזה אמר לא חלקנו ואית לי גביה כך וכך משביע לו על טענת בריא שבועת היסת ונשבע על טענת שמא בגלגול ובתשובות דיליה מאן דאמר לא חלקתי אי אתא בטענת שמא לית ליה עליה דהאיך אלא חרם סתם דלא אישתייר גביה מידי ופטור. וסברא הוא דלא משבעי' שבועת היסת אלא על כפירת ממון והאי טענה כפירת שבוע' הוא ואי לאחר שחלקו אתא ותבע ליה בטענת שמא מחרימינן ליה חרם סתם על מאן דגזל ליה מההוא שותפותא נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר איכא מאן דאמר דווקא שחלקו בסתמא. אבל פטרו זה את זה משבועה אינו יכול לגלגל. ואסכימו רבוותא דלא מהני נאמנות לגבי גילגול כדאיתא בנאמנות. ואיבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ואפילו מגלגלין ירושלמי חד בר נש אזל בעי וכו' בחוב:
כתב בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלוני ופלוני הוו עלנא סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו בכל לישנא [דף מג טור ב] דזכותא והבו בידא דכל חד וחד מיננא דצבינא ברעות נפשין ואישתתיפנא ויהיבנא כל חד וחד מינן כך וכך למיעבד ביה עיסקא וכל רווחא דאתי לן מן שמיא בממונא דא או בממונא אחרינא בימא או ביבשתא במציאה או במתנ' או בדורון כל מה דרחמנא יהיב לן בין באגר בין בהפסד ניפלוג כחדא פלגא דידי ופלגא דידיה. וזמן השותפות עד יום פלו' ועד ההוא יומא לא יהוי לן רשותא למיפלג חד בלא הרמנא דחבריה ובתר הכי אי צבינן לאוגודי ההוא שותפותא לחיי ואי לא יהא רשותא לכל חד מינן לאיפלוגא בעל כרחיה דאידך וכל חד מינן קביל עליה הימנות' דשמיא דלא ליערים ולא ליכסי ולא ליטמר מחבריה שום מידי אלא בקושטא ובהימנותא ליזיל כל חד וחד לחבריה. וחמר שטרא דנן קבילנא עלנא ועל ירתאנא בתרנא אגב ארבע אמות קרקע כחומר כל שטרי וכו' ואם יש בו תנאי וקנס כותב כמו שכתב בכתב התנאי: