אור ברסלב
ספר העיטור תשק"ף › אות ק - קיום

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

תשק"ף · אות ק - קיום

אות ש - שומא

[דף נב טור ד] קיום הנקרא אשרתא והוא על שבעה דרכים

האחד אם העדים מעידין על כתב ידם כותבין במותב תלתא כחדא הוינא והנפק שטרא דנא קדמנא וחתימי עלוהי פלו' ופלו' ומדאתו פלו' ופלו' ואסהידו כל חד וחד אחתימות ידיהן ואיתקיים שטרא דנן מיניה וביה והרי הוא שריר וקים:

השני אם אחרים מעידים על כתב ידן כותבין מדאתו פלו' ופלו' ואסהידו על חתימות ידיהון דפלו' ופלו' דחתימי בשטרא איתקי' שטרא דנן כראוי:

השלישי אם כתב ידם יוצא ממקום אחר כותבין איתקים שטרא דנן קדמנא בחתימות סהדי אילין דחתימי עליה דאינון פלוני ופלוני מתרין שטרא כד חזי ואישרנוה וקיימנוהו:

הרביעי אם העדים החתומין קיימין ואינן יודעין לקרות צריכין ב"ד לקבל עדותן על פה ואם נמצאת עדותן מכוונת מקיימין אותו וכותבין שטרא דנן נפק קדמנא בהדין סהדין דאינון פלו' ופלו' דחתימו לעיל ולא הוו ידעו למיקרי אלא בשטרא ואסהידו אחתימות ידיהו ומדאתו ואסהידו לנא בפומ' ואיכוון סהדותיהו כמה דכתב בשטרא איתקיים האי שטרא כד חזי והכל שריר וקים:

החמישי עד ודיין מצטרפין. כותבין מדאתא פלו' דחתים בשטרא ופלו' דיינא דחתים באשרת' ואסהידו כל חד וחד אחתימות ידיה איתקים האי שטרא כד חזי:

הששי היכא דליתא לחד מינייהו ואיכא חבריה דידע [דף נג טור א] חתימו' ידיה אחספא כדאי' לקמן והדר אתא איהו ואחרינא ואסהידו אחתימות ידיה דהאיך דליתיה איתקים שטר' כדחזי:

השביעי שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר כותבין במותב תלתא כחדא הוינא ומדאתינן אנן פלו' ופלו' ואסהידינן כל חד וחד דהו' חברין דהוא נינהו חתימו' ידיהן דהלין תרין סהדי דחתימי לעיל איתקים שטר' דנן כדחזי והרי הוא שריר וקי' לגאון והיכא דליכא בנייר כדי לכתוב בו קייום מלפף ביה ניירא אחרינ' וכתב בקים וקייומי מלפף בגויה וכתיב ביה סימן מובהק. גרסינן בפ' האשה שנתארמלה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע ואף על גב דעדי' החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדגרסי' בריש גמ' דמס' גיטין בדין הוא דקיום שטרא לא ליבעי כר"ל הכי ליכא למימר כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דכיון דקי"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ליכא גמר הגדה כלל וליכא למימר נחקרה עדותן הילכך אמרי' אנוסין היו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים ואמר ר' יהודה אמר רב האומר שטר אמנה זה אינו נאמן. ואסיקנא אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן ומסתברא דלא מהימן משום מגו דאי בעי מחיל ליה וקושיא דרבינו אבן מגש נהי דמשום מיגו מהימן אנפשיה סהדי מי מהימני למימר אשיקרא חתימי. ומסתברא דוקא אמנה דמבטל ליה לשטרא אבל פרוע הוא נאמן דאיכ' למימר כיון דלגוביינא קאי מהימן ואמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנים מאי [דף נג טור ב] טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ודוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' במודעא אין נאמנין דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ומסקי רבוותא כולהו כמר בר רב אשי דבתר' הוא אלא דרב האי פסק כר' נחמן דהילכ' כוותי' בדיני. ירושלמי הן אומרי' אין כתב ידן ואחרים אומרי' כתב ידן הוא תני רבי חייא לא מעלין ולא מורידין אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהו' כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין והא דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ליתה כדגרסי' מר היכי סבירא ליה אמר ליה אתו לקמן אמרי להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמאן קא משוי ליה שטרא הוא וכו' ועדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנין ודוקא בדאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי קימ' לן כאתקפת' דר"ה בריה דרב יהושע דאמר אי הכי אפי' תרויהו נמי אלא אמרי' למיעקר סהדותא אתו באמר כתב ידינו אלא שעל מנת כן חתמנו וכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהימני ושטר כשר בקיו' התנאי הכא נמי חד דקאמר תנאי היו דברינו למיעקר סהדותיה לכתב ידו קא אתי ולומר על מנת שיתקיים חתימתי וחד הוא ומכחשי אהדדי ובטל השטר והוה ליה כעדות בלא שטר עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי וכן שני' אומרי' תנאי וב' אומרים אינו תנאי העמד קרקע על חזקתו והדין סברא דרבוותא ור"ש ז"ל כ' דתנאי היו דברינו וכולהו נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר. ומסתברא דאין נאמנין דלא נאמנין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כגון אנוסין היינו קטנים היינו דעקרי שטר' לגמרי דהוו ליה כמאן דאמר לא חתמנו כלל לשום דבר אבל הכי' דניתן ליכתב כגון מודעא למר בר רב אשי וכגון תנאי היו דברינו דאמרי חתמנו ועל מנת כן חתמנו אף על גב דכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. דקיימא לן דאתי על פה ומרע לשטרא והכין מוכח בירושלמי והלכתא כוותיה בדיני ודוקא [דף נג טור ג] הנהו סהדי דחתימי בשטרא אבל אי סהדי דמודעא לאו הנהו סהדי דחתימי בשטרא אתי על פה ומרע לשטרא אף על גב דליכא כתב כיון דאמר להו כתובו כמאן דכת' דמי כדאמרי' מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ומסתברא כרבינו האיי דבעיא דתנאי היו דברינו אליבא דרב נחמן אזלא דאי למר בר רב אשי כיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דנאמנין ודיקא נמי דהא בחזקת הבתים מקשינן מדרב נחמן לרב הונא אלמא הילכתא כותיה וליתא למר בר רב אשי ושמעי' מהתם דכי אמר רב נחמן אין נאמנין בעל פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא אבל אי כתב מודעא בשטרא אתי מודעא דשטרא ועקר שטרא כדאמרי התם ואי לאו מודעה דחתם אשקלת' שפיר חתם וכן הילכתא. ירושלמי האומר וכו' עד דהוא צריך לקיימו דהא קיימא לן סתם מתני' ומחלוק' דבריתא הלכה כסתם אבל איהו לאו כל כמיניה דקיימ' לן במשנת בר קפרא דאמר מודעא דשטרא אין צריך לקיימו דיד בעל השטר על העליונה כדגרסי' הרי שהיה אוכל ובא וכו' עד אם אמר שטר אמנה הוא זה שטר פייוס הוא זה אם יש עדים הלך אחר עדי' ואם לאו הלך אחר השטר. דהא רבי יוחנן וריש לקיש שקלי וטרי ומפכי למתני' ומתני' ומוקמי ההיא דבר קפרא בשינויא קמא אליבא דדברי הכל ולר' זירא אליבא דרבנן כדאית' התם הילכך הלכתא כותיה ודוקא כגון שטר אמנה ושטר פיוס או שמכר ולא נתן דמי' והדומה להן דליכא חזק' גבי אידך אבל לא כתב בה שהוא שכיב מרע היה והוא אומר בריא היה דאיכא חזקה גבי נותן מתנה דהוה ליה למיכתב כדמהלך בריגלוהי בשוקא ושניא משאר שטרות דעלמא לא סגי לקיום דקי"ל כרב דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראייה שיהא שכיב מרע כדפרישית התם במתנ' שכיב מרע ואף על גב דפלוגתא דר' ורשב"ג הוא גבי שנים אדוקי' בשטר דר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ליתה וכרשב"ג דאמר אין צריך ס"ל והלכה כרשב"ג דהא רב אלפס אמר בגיטין בפ' הניזקין גבי [דף נג טור ד] אפיטרופו' הלכה כר' מחבירו ולא מאביו וכן בהלכות קצובות דבני מערבא דר' ורשב"ג הלכה כרשב"ג. והא דאמר ר' אלעזר מחלוקת בשניהם אדוקין בשטר ור' יוחנן אמר לעולם חולקין אליבא דרשב"ג אזלא וגרסינן באיזהו נשך לאו היינו דרב אשי דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדין השקלי וטרו אליבא דרב אסי ש"מ דהלכתא כרב אסי. ובפ' המוציא איכא נוסחא דכתב בה אין צריך לקיימו ואיכא נוסחא בנוסחא דרבינו שרירא דלית בה אלא אמר רבא בכותבין שובר קא מיפלגי דהילכתא לעולם אין צריך לקיימו וכן פסק הרב חביבי זצ"ל בספרו במשנ' בר קפרא וליכא למינדא מינה ועדים שאמרו תנאי היו דברינו שהעדים נאמנים גבי שטר חוב המוקדם שיכולין לומר ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו במאמר ראשון. ובפ' השולח גט גרסי' בירושלמי צריך שיהא מכיר לאיש בגט ולאשה בשוברה ר' בון בר חייא בעון קומי ר' אילא הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגרש בה אמר לי' לכשיבו' ויעיד העדים יודעין דלא כן אמר ריש לקיש עשו עדים החותמין על השטר כמי שנחקרה עדותן תמן באותן שאמרו לא חתמנו ברם הכא יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. כתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דווקא בתוך כ"ד אבל אסהידו אחתימות ידייהו בבי דינא ולאחר כדי דיבור אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו לא מהימני דמכי אסהידו נחקרה עדותן בב"ד ושוב אינן חוזרין ומגידין. ירושלמי וכן עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן אמרו עבדין היינו אין נאמנין. ת"ר שנים שהיו חותמין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו קטנים היו פסולי עדות היו. נאמנים. אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין נאמנין ואוקים תרי לבהדי תרי ואוקים ממונא בחזקת מריה והילכך לא מיקרע [דף נד טור א] קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ואם הוא שטר חוב בחזקת הלוה ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל רישא מיקרע קרעינן לשטרא וכן הילכתא ורבינו אבן מגש דאמר דלא מיתוקמא הוא אלא על אנוסין היינו בלחוד אבל קטנים היינו פסולי עדות היינו אין נאמנים. ומגבינן ביה ולא דייק לן אלא ל"ש וכן הילכ'. אמר מר אם יש עדים שהוא כתב ידן משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד הוחזק אין לא הוחזק לא קרא עליו ערער אין לא קרא עליו לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימי' את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין מדקתנו בברייתא קרא עליו ערער ולא קתני משטר שהוחזק בב"ד ודיקא מינה קרא עליו אין לא קרא עליו ערער לא אלמא אם לא קרא עליו ערער אין מקיימין אף על פי שמקוים גרסינן ר' אלפס אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד משמע דהיכא דלא קרא עליו ערער מקיימינן. אין מקיימינן את השטר אלא או משתי שדות או מב' כתובות והוא שאכלו בעליהן ג' שנים ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא. ומסתברא מדקאמר שדות וכתובות ולא קאמר שני שטרות סתמא. ש"מ דוקא מכר וכתובה קאמר דאע"ג דלא קרא עליו ערער ולא הוחזק בב"ד מקיימין כיון שאכלום בעליהן ג' שנים אבל ב' שטרות של הלואה דליכא למימר הכי בעינן שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד כדלעיל ורבי' אבן מגש אמר דהא דאמרי' משטר אחד בשקרא עליו ערער והוחזק בב"ד והא דבעינן ב' שטרות בשלא קרא עליו ערער ולא קשיין אהדדי ולא נהירא לן דה"ל [דף נד טור ב] שני שטרו' סתמא ותו למה ליה אכלום בעליהן ג' שנים לימ' והוא דאיתחזק בבי דינא והא דבעינן שתי שטרות דליהוו תרי סהדי ומסתברא דווקא מתחת ידי עצמו לא דאמרינן זייופי זייף וכתב חתימת כנגד חתימה שאם ידוע שיש שטר בביתו או ספר מכתיבת אותן עדים החתומין בשטר והאחד מקויים אין מקיימין השני אפי' משטר אחר ואפי' ע"י עדים דאמרינן זייופי זייף ואיכא מד"א אימור זייף הכל. אבל אות באות לא זייף אבל רבינו יעקב פי' טעמא דשתי שדות לפי שבשטר אחד ליכא הכירא דזימנין דשביק רווחא וזמנין דדחיק ליה עלמא ומשום הכי בעינן ב' שטרות דדילמא בתרי זימני מכווני ידיהו. ובדין הוא דאפי' בהכי לא סגי לן אלא כי היכא דלא ליפסדו בעלי חובות הילכך ביוצא מתחת ידו אמרינן זייופי זייף אבל קיום השטר ע"י עדי' אפי' יש למלוה כמה שטרות מכתב החתימה לא אמרי' זייופי זייף שהעדים בכוונת הלב ובטביעותן הן מעידין וכחוט השיער הן מכירין השינוי. מה שאין כן במדמין חתימה לחתימה ולדבריו ע"י עדים מקיימין אותו השטר אבל לא בקיום חתימת אחרי' ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ירושלמי. רבי יודא אמר למידין מספר מוגה כגון אלו דאמרינן שפרויי דאסי ובאילין איגרתא צריכה ואמר ר' יוסי ובלבד ג' שטרות של ג' בני אדם. זה אומר זהו כתב ידי וזה אומר זהו כתב ידי צריכין לצרף אחר עמהן מן השוק דברי ר' וחכמים אומרים נאמן אדם לומר זה כתב ידי וקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והילכתא על מנה שבשטר הן מעידין ונאמן אדם לומר זהו כתב ידי [דף נד טור ג] והיכא דמית חד מיניהו אי נמי דליתיה קמן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו דא"כ נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא ודוקא רחוקים אבל איכא אחוהי דהאי דקאי ואחרינא לאסהודי אההיא דמיתנא לא דקא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דאחי. כדגרסינן בחזקת הבתים וש"מ עדים הקרובים זה לזה מעידין על הקיום כגון רחוק בחתימ' אחת ורחוק בחתימה אחרת דהיינו מתניתין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן. הרי אלו שלשה עדיות. אבל בחתימה אחת עדות אחת היא ושני אחין פסולין בה והיכא דליכא אלא חד היכי נעביד. ניכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ולא צריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה דאפי' למד"א דיינין המכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפניהן התם הוא דאיכא למימר מזוייף הוא ואין זה חתימ' ידי עדים אבל הכא לא צריך דלא תהא שמיעה גדולה מראייה. ודוקא אחספא. אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלאו מעליא וכתב עליו מאי דבעי ותנן הוציא כתב ידו וכו'. אמר רבי יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין ופרכה רבא והילכתא אין מצטרפין. ירושלמי בפ' דיני ממונות אשרתא דדייני מהו שיהא צריך ב"ד. ר' אושעיא ור' שמואל אומרי' יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי דיינים וחרנה אמר אפי' בכתב עד אחד ודיין אחד מקיימין והיינו פי' עד ודיין מצטרפין. א"ר יהודה אמר שמואל שלשה שישבו לקיים את השטר. שנים מכירין חתימת ידי עדים ואחר אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם לא מיבעיא עדים מן השוק אלא אפי' חביריו מעידין ואף על פי שהעידו חוזרין ויושבין לדין משיחתומו אין מעידין בפניהם אפי' אחרים דלאו במותב תלתא הוו כחדא ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין אף על פי שהגיד בדרבנן וכן הילכתא. אבל בדאורייתא משהגיד אינו נעשה דיין ועד שיודע עדות ולא הגיד אפי' בדאורייתא נעשה דיין. דהא אמרי' בעדות החודש ויוסיפו מחבריהן אצל היחיד והא יחיד דיין הוא וכ"ש עד חתום בשטר. וכתב אחר יוצא ממקום אחר כשר. אבל בדיני נפשות אפי' יודע אינו נעשה דיין כר' עקיבא דתנן סנהדרין שראו באחד [דף נד טור ד] שהרג את הנפש. ר' עקיבא אומר כולן עדים ואין עד נעשה דיין. ותרי גוונא נינהו ואין זה מקום להאריך. וש"מ דיינים שאין מכירין צריך להעיד בפניהם וקשיא להו לרבוותא למ"ד צריכין להעיד בפניהם למה לי לא תהא שמיעה גדולה מראייה ומסתברא דהא ידיעה הוא ולא ראי' וידיעה לאו הגדה היא. ולא דמי לראיית לבנה דהיא עצמה נראית ומגדת. אבל כי מחזי חתימות ידיה בבי דינא. כההיא דלעיל. התם איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה ורבוותא פרישו פירש אחרינא. והא דאמר רב פפא האי אישרת' דדייני דכתיבה מקמי דליחזו סהדי חתימות ידיהו פסולה ליתה כדאמרינן בפ' הכותב. ובפ' כל הגט דלמחזי כשיקרא לא חיישינן. ואיכא לעייוני הא דאמרינן לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ודאמר בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו סתמא משום דמיחזי כשיקרא אי דמיא להאי אי לא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו. פירשו רבוותא משום דנוגעין בעדותן הן. והילכתא הן אינן מעידין. אבל אחרים מעידין ורבי' אפרים פירש כרב אלפס משחתמו הוה ליה כמאן דליתיה בהדיהו. דהא בעידנא דחתום תרויהו בחזקת פסולין הוו עד שמעיד עליו. ועד ההיא שעתא לא מתכשר. והרי קיימו השטר בשנים ואפי' אחרים מעידין עליו שהוא כשר פסול השטר ואין לו תקנה. עד שיחתכו ממנו אותו הקיום ומחברין קלף או נייר אחר וכותבין הקיום דמלפף ומזכירין לפופי'. ומעידין לפניו ואחר כך חותמין. צרפתים משחתמו בא ערער ובטל מושב ב"ד ואף על פי שמעידין עדים שחזר בתשובה. כיון שבטל בטל ודוקא דגזלנותא אבל ערער דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא. ואפילו חתמו מעידין לפניו וחותם. ואפילו ערער דגזלנותא נמי דוקא דאמרי ידעינן ביה דעבד תשובה אבל אי אמרי תרי אחריני ותרי נינהו. וכ' ר' אלפס דהוה ליה ספק פסול ולא מחתמינן ליה כלל. דלא מפקינן ממונא אפומיה ור"ח [דף נה טור א] אמר דלא מיפסיל דאוקים גברא אחזקתיה. ומסתברא כר' אלפס דומיא דהא דלעיל דאמר שנים חותמין על השטר וכו'. דמקשינן ומגבינן ביה. ואמאי תרי ותרי נינהו אלמא מוקים ממונא בחזקת מריה. אמר ר' זירא הא מילתא מר' אבא שמיע לי. ואי לאו ר' אבא דמן עכו שכחת' שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי שאם חתמו שנים יאמרו בשנים היו. והוא הדין אי אזיל לדוכת' אחריתי ואי כתב ביה דיינא לא צריך ודילמא כשמואל סבירא ליה דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ואסיקנא דכתב ביה אמר רבנא אשי ואמרי ליה לרבנא אשי ש"מ דליתה לדשמו' דאמר שנים שדנו דיניהן דין אלא כר' אבהו דהוא בר פלוגתיה דאמר לדברי הכל אין דיניהן דין. ושמעי' מיהא דכי כתב ביה דינא ואמר לנא רבנא אשי אף על גב דלא כתב ביה וחד ליתוהי ולא חתימי אלא תרי כשר וכל שכן אי כתב ביה במות' תלתא הוינא לחוד. וחד ליתוהי לאו דוקא ולא אשמועינן ר' זירא אלא דאי לא כתב במותב תלתא כחדא הוינא דפסול. היכא דחתימי תלתא אף על גב דלא כתב במותב תלתא כשר. והכי גרסינן בדיני ממונות בתרא ההיא אוריכתא דהוה כתב בה וכו' עד ולא הוה כתב בה במותב תלתא וכו' ש"מ מותב תלתא דייק. דאי הוה כתב ביה במותב תלתא הוינא אף על גב דלא חתימי אלא תרי סהדי תו לא צריך דהתם ודאי לא חתימי עלה אלא תרי סהדי ואיכא מאן דאמר דאפי' חתימי ג' ולא כתיבי במותב תלתא הוינא פסול והיכא דמת א' מהן איצטריך לאשמועינן דבעינן למיכתב וחד ליתוהי דילמא ערער דפסלנות נפיק על האי דלאו חתום ואיבטיל ליה צריפא דידהו דאוצטריפו בהדיה אבל אי כתיב בה וחד ליתוהי איגלי מילתא דלאו משום פסלנותא הוא דלאו חתימי אלא משום [דף נה טור ב] דלא הוה תמן ולא בריר לן. ירושלמי שלשה שדנו ומת אחד מהן חותמין בשנים וכותבין אף על פי שחתמנו בשנים בשלשה היינו והיכא דקרא ערער על הדיינים אי כתב ביה במותב תלתא הוינא וחתימי תלתא ונתקיימו חתימת שני הדיינין פשיטא דכשר. אבל אי לא כתיב במותב תלתא ולא איתקיים אלא תרי מינהון צריך עיון דאיכא למימר כיון דקייום שטרא בשלשה והכא ליכא אלא תרי לא מגבינן ביה ומסתמ' מדאמרי' עד ודיין אחד מקיים ש"מ דבתרי דייני' סגיא. גרסינן בפ' הגוזל אמר רבא הילכתא מקיים את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרעא ליה לשטרא קבעינן ליה אי אתא וכו' הילכך הא דאמר יבוא בעל השור ויעמוד על שורו ליתה ודוקא בקייום העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד. אבל קבלת עדות ע"פ אין מקבלין. גרסינן בסוף פרק האשה אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של אחי והוא הדין לקרובים ולרחוקים אף על גב דלא שכיחי ולית להו אימתי דומיא דאחין. אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמהם דכיון דקייו' שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. ומסתברא דמתני' אפי' במקום דאיכא עירעור הוא וש"מ אפילו הכי מדאוריתא כשר ומדרבנן הוא. והא דאמרי' בדין הוא דאפי' קייום שטרות לא בעי אפי' במקום עירעור קאמר ורבנן איצטריך אפילו במקום דליכא ערער ואמר התם חד אתי בעל ופסיל ליה בעדי' הוא דקאמר הא שלא בעדים אינו יכול לפוסלו מדאוריתא דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצטריך אפילו במקום דליכא ערער כגון הנפרע שלא בפניו וזולתו דהא המביא גט ממדינות הים וליכא ערער [דף נה טור ג] ובעינן בפני נכתב ובפני נחתם במקום קייום ש"מ כדאמרינן הוא. והא דגרסינן בירושלמי אילו המביא שטר מתנה במדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הכי פי' כלומר וכי הצריכו בפני נכתב ובפני נחתם ולא הצריכו קיום אף על גב דהמביא גט בארץ ישראל לא צריך משום עגונה אקילו בה רבנן אבל בקייום שטרות דעלמא אפילו באותה מדינה צריך כדגרסינן התם עבד שהביא גט וכתב בו עצמך ונכסי קנויין לך מהו. ואמרינן בשלמ' עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא ליקני מידי דהוה אקייום שטרות דעלמא ש"מ אפילו במקו' דליכא ערער אפילו שכיחי עדים בעינן קייום מדרבנן וכן הילכתא וצריך בדאיכא ערער בדאוריתא בעי קייום ובמתנה היכא דליכא ערער לא בעי קייום ופירש דירו' וכי במתנה צריך קיום אלמא במתנה לא צריך קייום אבל שטר הלואה ומכר דאינון חובה ללקוחות טענינן וגרסינן בפרק דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ועיבור החודש אין מונין להן אלא אחד וכתב גאון איכא מאן דאמר מדלא חשיב בהדיהו קייום שטרות בקרובין כשר ולא היא דלא מתכשר אלא כי האי גוונא זה אומר זהו כתב ידו של אבא ואיכא אחר בהדיה אבל אם הדיינין קרובין זה לזה או למלוה או ללוה בכל דיני ממונות הוא כדלקמן בקבלת עדות והלכתא אין עד מפי עד כשר בקיום שטרות. ואיכא למימר הא דאמרי' והוא שיש גדול עמהן משום דאיכא קטן עמו הוא דקאמר לאפוקי שני גדולים שראו בקוטנן דלא להימני. אבל אלו היה אותו גדול קרוב לעד כשר מדלא קאמר והוא שיש רחוק עמו. והילכתא גדול שרא' בקוטנו חתימת ידי רחוק ועמו גדול שמעיד על כתב ידו של אחיו ושל אביו כשר אבל קורבא אחריתי פסול וצריך עייון כתב רבינו האיי קבלה [דף נה טור ד] בידינו אם יש עדים שהוא כתב ידם אף על פי שלא ראו כשחתמו או כשכתב ידם יוצא ממקום אחר. וזה דומה בעינינו. אין נאמנין לפסול. והיינו דאמרינן בגיטין התם יודעין אנו. הכא בפנינו ש"מ סתם קיום לא בעינן בפנינו ומדגרסי' התם אטו הכא. אי אמר בפנינו מי לא מהימני ש"מ ל"ש יודעין אנו בפנינו כשרין ומסתברא דהיכא דמכירין רוב החתימה של שמו. או של אחיו. או של אביו כשר ואינו צריך שיכיר כל אות ואות. דהא רב הושעיא חתים עי"ן ורב חסדא סמ"ך. ש"מ שבאות אחת ניכרת החתימה ובירושלמי נמי גרסי' ר' אבהו חתים אל"ף. והכל לפי שמכירין שדומה להן לרבינו האיי לא על כל אדם ראוי לסמוך כשאומר זה דומה לן שהמזייף טרח לדמות עד שאותו שזייפו דומה בעיניו דהוא כתיבתו כדאמר רבא אין חתימת ידי מיהו מיקמי דרב אחא לא חתמי ואמר ר' זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא חזינא דמא בין טיבעא לטיבעא לא ידענא כל שכן בין דמא לדמא. וצריך אדם שידע סודות הזיוף. ויש הפרש בין שטר היוצא מתחת ידי נאמן שאינו חשוד אבל מתחת ידי חשוד יש לדקדק הרבה. כדאמר רב פפא. האי שטרא ריע לא מגבינן ביה. ומסקנא כיון דמיהדר אזייפא. אימור זייופי זייף. גרסי' בגיטין אבל בשטרות אם יודע לקרות ולחתום חותמין. ואם לאו אין חותמין וכן הילכתא. ומסתברא דאי מקרי להו תרי דידעי למקרי במסיח לפי תומו כדאמרינן בשטרא פרסאה והילכתא היכא דחתומי סהדי בשטר ולא קי"ל אי ידעי למיקר' אי לא. בחזקת כשרין קיימי ומקיימי ליה בי דינא ומגבינן ביה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואי קים לן דלא ידעי למיקרי אף על גב דמסהדי אחתימות ידיהו דייקי בסהדותא ע"פ אי מכווני אשטרא מקיימי' ליה כדכתב [דף נו טור א] לעיל והכין כתבי רבוותא. והא דאמרינן בשטרא פרסאה והא לא ידעי למיקרי דוקא בשטרא פרסאה. אבל דידן חזקה דידעי. ודווקא בליתנהו קמן. אבל איתנהו קמא בדקינן להו אי אמרי אקרינן להו למאן דידעי למיקרי סמכינן עליהו. ואי לא לא ודווקא רב נחמן וספרי דדייני. אבל רב נחמן וספרי אחריני אי נמי ספרי דדייני ואיניש אחרינא לא: גרסינן בירושלמי גיטין אמר רב הדיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו אבל אין העדים חותמין אא"כ יודעין לקרות. אמר יבא עלי אם עשיתים מיומוי אמר ר' חגאי קומי ר' יוסי לא אתא קומי רב כתב יווני מיומוי וקיימי' בחתימו מתני' פליגא על רב גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יוונית ועדיו עברית כשר פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעין את שניהן וחתמו באיזה מהן שרצו. רב אמר צריכין הדיינים לכתוב אישרנוהו וקיימנוהו במעמד פלוני ופלוני למה כדי (שלא) יהו מצויין להזמה ומעתה אפי' באיזה יום ובאיזו שעה ובאיזה מקום גזר דין נפק מן קומי רב ולא כתב כן: גרסינן בפ' גט פשוט הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול היו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר. ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ותמצא לסמוך:

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה