ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
תשק"ף · אות ק - קבלת העדות
[דף נו טור א] תנן התם שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ות"ר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה כו' אבן מגש ש"מ דין הוא שלא להוציא הנשים לב"ד אלא לשלוח להם דיינו על שלוחי ב"ד וכן מנהג ואמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה. ואמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה ואמר רבה בר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לא ליזיל שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך [דף נו טור ב] וכו' השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת גמרינן מינה סהדי דשמיתי באפיהו תרי ותלת זימני וכבשי סהדותא ולא אסהידו כלל בב"ד ובתר הכי אסהידו בב"ד מקבלינן להו ובכבישת עדותן לא מיפסיל אבל כפרו בב"ד ואמר לא ידעינן והדרי ואסהידו קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודוקא כפירה בב"ד אבל שלא בב"ד לא מיפסלי כדאסיקנא שבועה חוץ לב"ד וכפירה בב"ד לרבינו שרירא אי יהבי אמתלא לדבריהן יכולין לחזור ולהגיד גרסינן בפ' הגוזל אמר רב אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדותן שלא בפני בעל דין תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין קיבלה מיניהו ר' יוסי בר' חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולין או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא איכא דגרסי או ששלחו אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדיניה אמר לב"ד הגדול אזילנא וכי פתחו ליה נמי אמר לב"ד הגדול אזילנא א"ר הונא כגון דנקט דיסקיא מב"ד הגדול ומסתברא הא דשמואל אשלחו לו ולא בא קאי ולא פליגי אהדדי ומודה שמואל בשהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים וה"ה עדים שאין יודעין לחתום או שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לו לצרף עדותן. וכן דעת הגאונים ודעת ה"ר יעקב אבל כולן בעיר אין מקבלין אלא בפני בעל דין ואיכא מד"א דוקא עדות בלא קנין אבל בקנין מקבלין ולא מסתברא. וה"מ בקבלת עדות אבל קיום מקיימין שלא בפני בעל דין דלא אמרי' יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדלעיל. ומסתברא כי היכי דמקיימין הכי נמי גומרין שלא בפניו אפילו לרבנן דאמרי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו. הני מילי שור משום דכתב בעליו דמיתתו בעשרה ושלשה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל בממונא אף על גב דבעלים בני טענה נינהו ואי אית ליה טענתא מעליתא הדר ליה לדייניה. אבל הכא לא אפשר והילכתא גומרין וכתב הרב ר' יהודה הני מילי למיגמר דינא. דלא פסקינן על סהדותא אלא בפני בעל [דף נו טור ג] דין כדאמרינן בגמרא דפתחו ביה בדינא. אבל קבלת עדות שלא בשעת גמר דין לא שייכ' בהא שמעתא צריכה עיונא והיכא דאיתקבל סהדותא שלא בפני בעל דין איכא מ"ד עדותן עדות וגמרינן לדיניה. ומסתברא דאי אתו ומסהדי זימנא אחריתי באפי' ואיתכוון קבלינן ליה וגמרינן לדיניה אי לא לא. גרסי' בירושלמי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ועבדין ליה גזר דין ואם עירער עירעורו קיים. וכ"ש אנן דקיי"ל דאין מקבלין שעירעורו קיים. ירושלמי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ועבדין ליה גזר דין כהדא דמך ושבק ירותא לר' יאשיה קביל ר' אלעזר סהדי בלא אפוי וזכי לר' יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרא כתב ר' אליעזר ליורתיה ספרים שזכתה בהן ארץ ישראל. אין מוציאין אותו לחוץ לארץ כתב על מנת להוציא מוציא כו' ר' ירמיה הוה ליה עם חד בר נש קבלין סהדי דלא באפוי דר' ירמיה וחייבין לר' ירמיה והוה יתב ר' ירמיה ומצטער ואמר איפשר מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואפי' עמהן באותה שעה אמר חמית דעתם דרבנן. תשובה לרבינו אלפס אם בא לפני בית דין שטר קבלת עדות והעדים באותה העיר רואין אם אותן מקבלי עדות בקיאין בדיקדוק עדים ובחקירתן הולכין אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים אם לאו אין סומכין על קבלת עדות וכתיבה אלא סומכין על העדים והילכתא קבלת עדות צריך שלשה מומחין יודעין הילכות עדות כשרין ולא פסולין וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד ואחד כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומחדש התחילו ההדיוטות לקבל עדות ומטים עקלקלותם. וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון מקבל עדות שקר. ואין ראוי לדון על פי אותו השטר. גרסינן בפרק מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב אמר אביי עדות קא אמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם לא מפי הכתב. והא דתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושות ולעדיות בעדות אשה דאקילו בה רבנן ירושות ירושת בנו הבכור משאות ומתנות דידיה. אבל בעלמא אפי' בקרקע לא מסהיד כלל בכתיבה ולא בבדיקה ואפי' שומע ואינו מדבר. אבל לגבי מקח וממכר ולענין גט. דכ"ע הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל אינו שומע ואינו מדבר קיימא כתנאי. ואסי' הילכתא במאמר גט. וש"מ שאין לעדים לכתוב עדותן באיגרת ולשלוח. וכן כתב ר"ש בפי' חומש. ובירושלמי הכי מוכח [דף נו טור ד] מצאו כתב בשטר מת פלוני נהרג פלוני. ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו. ר' בון אמר אין משיאין. מתניתין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבן לא על פי תורגמן. ולא עד מפי עד ועכשיו משיאין עד מפי עד ודכוותה על פי כתבן משיאין. ומתני' מסייעא לר' בון בר כהנא יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח עדים. שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר שהמלוה בעדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדים ורבינו יעקב אמר מנהג הוא לשלוח באיגרת. והא דירושלמי כגון ההוא דאמרינן מהו להעלות משטרות ליוחסין שכתב בו ביום שמת פלוני לוה פלוני מפלוני והא דמי שאחזו דוקא שאינו ראוי להגיד כגון אלם שאינו יכול לדבר אבל פיקח עדותו עדות כדאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' ומסתברא הא דמי שאחזו לא דמיא לעדות בכתב. דההוא לאו הגדה היא ולא ידיע בעל הגדה דלא מצי למימר זה כתב ידי. אבל היכא דידיע דמצינן למיחקר כיון דראוי להגדה הא מקיימא לכתב ידן וכשר ודמי למחאה בפני שנים דכותבין עדותן ומודיעין למערער. וגרסי' בפ' ב' דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים ואמר ר' הונא והוא שזוכה מעצמו ור"י אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו כלומר שאינו זוכר שיהא לו עדות וכשרואה הכתב זוכר שהיה לו עדים וזהו שמעיד על פי הכתב בכל ענין העדים אבל אם אינו נזכר כלל היינו מפיהם ולא מפי כתבם ור"ש פי' שאינו זוכר כל העדות אלא זוכר קצת העדות ואם כן רב הונא דקאמר והוא שזוכרה מעצמו שזוכר כל העדות פשיטא אלא כדפרישית אמר רבא ש"מ מדר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מיניהו מדכר ליה חד לחבריה ומדכר אבל לעצמו לא ואי צורבא מדרבנן הוא אפי' לעצמו וקיי"ל כרבא אליבא דר' יוחנן ורבינו אבן מגש כתב עד כאן לא פליגי אלא דמדכר ליה בתר הכי מיהו לא אידכר ליה הוא מודיעו. אבל לא מדכר ליה כלל אלא דסמיך אשימוש השטר כל שכן למיסמך אחבריה ליכא למ"ד דהויא עדות והא דאמרינן התם ש"מ האי סהדותא עד שיתין שנין אדכר ליה טפי לא מדכר ליתה אלא גבי טומאה אבל בעלמא אפילו טובא: ירושלמי אתיא דרב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן וברירנא ליה בשער ראשון. ומסתברא מדקאמר ר' יוחנן אף על פי שאין זוכרה עדותו עדות משמע שאינו זוכרה [דף נז טור א] כלל אף על פי כן מעיד כדפרישית טעמא על מנה שבשטר הוא מעיד. גרסי' בפרק זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו' אלו הן הפסולין משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא כשר משחק בקוביא דפסול דהוה ליה אסמכתא ורב ששת אמר כהן גדול לאו אסמכתא היא אלא מפני שאין עוסקין ביישובו של עולם אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה. ירושלמי ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' אלפס ר' אבא בר זבדא דאמר שמועה משום זעיר מיניה ומלוה בריבית אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות ומתני' דקתני מלוה. מלוה הבאה לו ברבית קתני ומסתברא דלוה פסול דרבנן הוא אבל מלוה לא אצטריך דההוא פסול דאורייתא ודר' פי' דאפי' מלוה פסול מדרבנן הוא ואשמעינן אף על גב דמעלמא קאתי ליה רשע מיקרי ועוד כתב לי כל הני חייבי לאוין דפסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שהן בני מלקות פסולין לעדות ואמרי רבוותא בלא התראה ובלא הכרזה ותמיהא לן מילתא ומסתברא דלא מיפסל אלא לאו שבכללות רשע דחמס כגון מומר לאכול נבילה להכעיס שעובר על לאו דלא תאכלו כל נבילה ובכלל רשע דחמס שאוכל נבילה לתיאבון שמצאה בזול וכגון מועלין בשבועת שוא בכלל בשבועת שקר דממון ועד זומם רשע דחמס הוא לדברי הכל שבשכירות הדמים על לאו דלא תעשה כל מלאכה ומאכלים וחשוד על העריות אף על גב דרשע דחמס מיקרי דהא כי מלאה הארץ חמס מפניהם. וכתיב ביה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ובכל מקום שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"א. ובראשית רבה חמס זו ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים אפי' הכי כשר לעדות אליבא דרב [דף נז טור ב] נחמן דיצרו תוקפו ורב ששת פסיל ליה דאי איתא דלאו רשע דחמס הוא ומשום הכי מכשר רב נחמן אם כן רב נחמן אליבא דלאו כהלכתא אמר הא לא בעינן טעמא כחכמים היכי פסקי רבוותא הילכתא כרב נחמן. אלא מסתברא דחשוד על העריות רשע דחמס הוא מהכא וגזל ועריות חמס הוא. ומוכח לן בפ"ק דר"ה דמלוה ברבית רשע דחמס פסול דרבנן הוא וקשיא לן ורבא מאי קמ"ל הא תניא לקמן בבריתא אחד הלוה ואחד המלוה משום הכי ניחא לן כדפר' דרבא לא אתא לאשמעינן אלא פי' דמתני' לוה קאמר דמלוה פסול דאוריתא הוא. תשובה לרבי' האי דנקט מלוה ולא נקט שאר חייבי לאוין משום דמלוה ברבית מצוי מכל עוברי עבירות וה"ה לשאר חייבי לאוין דההוא גברא דנפק טריפתא מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה תנא הוסיפו עליהן הגזלנין כגון מציאת חרש שוטה וקטן וחמסן וגבאי מוכסין כל הני כיון דחמדי ממון וקא שקלי גזרו ביה רבנן. ירושלמי הוסיפו עליהן הגזלנין וכל החשוד על הממון משחק בקוביא מאימתי חוזרתן. משישברו פסיפיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי ומלוה בריבית משיקרעו שטריהן ואפי' לגוי לא מוזפי. ומפריחי יונים משישברו את פי גמיהן ואפילו בהפקר לא עבדו סוחרי שביעית משיגיע שביעית אחרת ויבדלו ואמר ר' יוחנן לא חזרת דברים אלא חזרת ממון והחשוד על הטריפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב. ירושלמי החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבוא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני ירושלמי לבעל מתיבתא כדאזיל למדין קומי ב"ד ולא חכמין ליה ומעלין ההוא גברא חשוד הוא לר' אלפס החשוד על הגניבה אם החזיר בתשובה בלא יראה ופחד וקיבל עליו שלא לגנוב לישראל וגוי מקבלין עדותן וחשוד על [דף נז טור ג] השבועה כדתנן בפ' כל הנשבעין אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא. וליתני שבועת ביטוי כי קתני שבועה. דכי קא מישתבע מישתבע בשיקרא. אבל שבועת ביטוי דכי קא משתבע איכ"ל בקושטא קא מישתבע. כגון אוכל ולא אוכל. פר"ש דלא מיפסיל ומס' נהי דלא קתני מיהו. אם עבר על השבועה מיפסיל וש"מ עובר על גזירות קהל מיפסיל. דהיינו שבועת ביטוי וכן הורה הר' יעקב בר' משולם. גרסי' בפ"ק דע"א וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי ר' מאיר ר"י אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן ר' יהושע בן קרחה אומר בין כך ובין כך מקבלין אותן. שנא' שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה ועל כל חשוד קאמר ור' ניסים אמר על כל הפושעים קאמר. וגרסי' בב"ק בפ' הגוזל הגזלנין ומלוי ברבית אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו ודווקא בשאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת מקבלין ומסתברא דוקא בשהרהר תשובה בדעתו ומחזיר כל גזילותיו. אבל לא הרהר תשובה בדעתו אלא שבא הנגזל ותבע ממנו את ממונו מקבלין הימנו דאי לא תימא הכי קשיא ההוא דגזל פדנא דתורא דעבדי טובא וכמה מעשיות דתניא בגזלן בראש השנה אילין הפסולין וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין לה הא אשה כשירה לה אף הן כשירין לה. זאת אומרת גזלן דדבריהן כשר לעדות אשה וש"מ פסול מדברי תורה פסול לעדות אשה אבל פסול מדבריהן כגון משחק בקוביא וחבריהן כשירין. ומיהו פסול מדברי תורה לא גרע מגוי דאם הוא מסיח לפי תומו כשר. ועוד דהא הוסיפו עליהן הרועים והגבאין והמוכסין. אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ואמר רבא סתם רועה פסול סתם גבאי כשר ודוקא ברועה דידיה אבל דעלמא כשר חזקה אין אדם חוטא ולא לו. כדאיתא בריש גמר' דב"מ. ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כולן צריכין הכרזה בב"ד ורועה נמי קי"ל [דף נז טור ד] כמ"ד בעי הכרזה ודוקא פסולין דרבנן אבל פסולין דאורייתא לא בעי הכרזה כגון עבד ואשה. וחרש ושוטה וקטן. וסומין וקרובין וגנבים. אף על פי שאינן בני מלקות וחייבי מלקות כגון אוכלי נבילות שקצים ורמשים וכיוצא בהן דאסורין מן התורה ומסתברא איסור עשה אבל דבר שאיסורו מדברי סופרים כגון גבינת גוים ובשר עוף בחלב או שחילל יום טוב שני של גליות וכיוצא בהן אינו פסול לעדות אפי' מדבריהן ואיכא מד"א פסולין מדרבנן הן ולא נהירא לי. דלא אשכחן פסולין דרבנן אלא בחשד ממון וסברא דילן איתא לעיל ואמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות ומאי נינהו מקבלי צדקה מן עכו"ם ודוקא בפרהסיא ודאיפשר לאיתזוני בצינעא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא וכשר אמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול ואמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה כשר ואיתשיל קמי' ואמר הכין חזינא דהא איפסיק מודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול. ואמר רבינא ואיתימ' רב פפא לא אמרו אלא לאפוקה אבל לעיולה לא והכי הילכתא וכתב רבינו אלפס ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול. בין לאפוקא בין לעיולא וכן כתב בעל מתיבת' ולא בריר לן דהא בנוסחא דידן גרסינן כדכתבינן לעיל. והילכתא כוותיה דרב ששת באיסורי ואיכא מד"א הני דיני נינהו והילכת' כרב נחמן בדיני. ואף על גב דקי"ל כאביי דאמר לא בעי' רשע דחמס ומומר אוכל נבילה להכעיס ומועלין בשבועות והנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט ראשון כולהו פסולי עדות נינהו שאני דיצרן תקפן ובעל מתיבתא כתב הכין ארבעין וכשר התם יצרו תוקפו ומס' כרב נחמן דסוגיא דברייתא כוותיה אזלא בנוסחא דילן. ואיכא מאן דאמר דווקא חשוד דלוקה משום לא טובה השמועה. אבל בועל וודאי פסול אפי' לרב נחמן ולא נהירא לן דחשוד על העריות דומיא דחשוד על ממון וחשודא על השבועה כדגרסי' בירושלמי ועוד דהא טעמא משום [דף נח טור א] דיצרו תוקפו הוא ובתשובה לרבינו אלפס שאין כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם שהן בני מלקות. ומסור נמי פסול לעדות ואמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה"מ ברישא ודבר מועט ודבר שנגמר מלאכתו. מומר אוכל נבילה לתיאבון דברי הכל פסול להכעיס אביי אמר פסול והילכתא כוותיה דלא בעינן רשע דחמס ואשה ועבד פסולין לעדות אבל גר כשר כדאיתא בבבא קמא וסומא וחרש ושוטה וקטן נמי פסול לעדות דהא חרש שוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו וסומא לאו בר הגדה הוא והפתאין והנחפזין ואנשים שאינן יודעין להבין עיקר דבריהן צריכין חקירה ודרישה לב"ד שאף הן בכלל שוטין דלאו בני דיעה נינהו. בפיסקי הדיינין כר' אלעזר גרסינן בהגוזל בתרא א"ר יוחנן בן ברוקה נאמנין אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל של דבורים זה אמרי אשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשהיו בעלים מרדפין אחריהן והן משיחין לפי תומן ואמר מכאן יצא נחיל זה של דבורים ודוקא כדאיתא בירושלמי ובפרק האשה אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא כו' בקייו' השטר ירושלמי הא בקוטנן לא תמן תנינן נאמנין אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה של דבורים והכא את אמר הכין רב אחא בשם רבי יוחנן לא א"ר יוחנן בן ברוקה אלא על נחיל של דבורי' שאין גזלן תורה תני רב אושעיא ובלבד במפריח אבל בשכן לא. ר' זעירא בעי קומי ר' מנא לא מסתב' אלא על אתר. אבל לאחר זמן לא אמר ליה אף אנן סברי כן ואני כן בד"א בזמן שהעדים במעמדן. אבל יצאו וחזרו אני אומר מני היראה ומפני הפיתוי אמרו ואמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה ובשבויה ונחיל של דבורים שהוא קניין דרבנן הקילו והכשירו בהן וגרסי' בפ' חבית שנשברה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה ולעדות בכור. גרסי' בפ"ק דבבא מציעא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ודווקא דאסהידו ביה [דף נח טור ב] דההיא שעתא הוה גביה ואי לא לא מיפסיל עד דמישתבע דאמרי' דילמא איגניב ליה וסבר אי כפריה עד דבחישנ' ומשכחנא ליה אבל כופר במלוה לא מיפסיל אלא בשבועה וקשיא ליה לרבינו יעקב הא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ואמאי לימ' ליה אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ואמרי' דבכפריה בב"ד לא אמרינן אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה דהא מודה במקצת הטענ' משבעי' ליה משום דאישתמוטי דקא מישתמיט ליה ואיכא דמוקמי לההיא בפקדון ואיכא מאן דאמר במלוה כשר לעדות דווקא במודה במקצת דאיכא למימר אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה. אבל כופר בכל ליכא למימר אישתמוטי קא מישתמיט ופסול לעדות מדמקשינן אלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת לימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא קא משנינן אישתמוטי קא מישתמיט ליה ש"מ דכופר במלוה דקאמר מודה במקצת הוא. ומסתבר' דאפילו כופר בכל כשר לעדות והאי דלא שאני התם אישתמוטי קא מישתמיט ליה משום דהא איתיה בעיניה בידיה ואמר ליה כלי זה שבידך שלי הוא. ואמר לו חבירו לא היו דברים מעולם שלי הוא משביעין אותו שבועת היסת אף על גב דליכא למימר אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה ומיהא נמי שמעינן דרב נחמן ארישא דמתניתין אף על גב דליכא דררא דממונא ומסתברא לאותו ממון דווקא קאמר דהוחזק כפרן שאינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי אלא אם כן פרעו בעדים דאיכ' למימר כי היכי דאישתמוטי קא מישתמיט ליה בטענת' קמייתא דאין לך נמי בידי הכי נמי מישתמיט ליה בטענתא בתרייתא דאמר פרעתי ואינו נאמן שפרע אבל בממון אחר אינו פסול לעדות דאמרינן אישתמוטי קא מישתמיט ליה והוחזק כפרן דקאמר גבי פקדון דווקא דקאמר בב"ד לא היו דברים מעולם ועדים מכחישין אותו. אבל הודה מעצמו אי נמי אמר אין לך בידי או שלא בב"ד לא הוחזק כפרן דמצי למימר פרעתי קאמינא והא דאמר רבי יוחנן והלה אומר [דף נח טור ג] אין לך בידי ועדים מעידין אותו כו'. לא היו דברים מעולם קאמר כי ההוא דר' שבתי בר מניומי בפרק הכותב ההוא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכא רבא אשכנגדה וכו' וכתבי רבוותא דחזיא דהוה מפקא שם שמים לבטלה ואמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בה מילתא היא. כגון אבא מרי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה דלא מיפרע מינה אלא בשבועה. אף על גב דאית בה נאמנות אי נמי בשודא דדיינא והא דאמר רבינו אלפס והאידנא לית לן למימר קים לי בגוויה ולית לן לאפוכי שבועתא ולאורועי שטרא אלא בעדות ברורה על פי עדים נאמנים מחמצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיצא לאמיתו: גרסי' בקידושין כל שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן. ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק דומה לכלב. ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים: ירושלמי. בסוף גמרא. רשב"ג אומר הוא אכיל בשוקא. אמר ליה והאמר רבי יוחנן פסול לעדות. ובטל גרמיה מנע עצמו שלא לאכול ובנסחא דרבינו ברוך אמר ליה ובשל גרמוה. פירש שאוכל משלו כשר. עד זומם. אביי אמר למפרע הוא נפסל. רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. וקיי"ל כאביי. ביע"ל קג"ם. והלכתא כר' מאיר דאמר עד זומם פסול לכל התורה כולה. ומס' הזמה דעדות ע"פ ומשעתא דאסהיד הוה ליה פסול אבל בעדות בשטר ליכא הזמה. כדגרסינן בשטר שזמנו בשבת או ביו"ד בתשרי כשר דאמרינן אחרוהו וכתבוהו. גרסינן בפרק מקום שנהגו י' דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ולית הלכתא כוותיה והיינו [דף נח טור ד] דגרסי' בחגיגה כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ האידנא כמאן כר' יוסי דאי כרבנן אין מקבלין ורבינו אלפס פסק כרבנן דאין מקבלין. וה"מ בעם הארץ דליתיה במקרא ובמשנה וחשוד אשבועתא וגזלנותא אבל הא דחגיגה דליתה במקרא ובמשנה אבל איתיה בדרך ארץ ובמצות ולא חשוד אשבועתא וגזלנותא ומסתבר כדכתבינן דאי חשיד אשבועתא וגזלנותא ליכא מאן דמכשר. ובתשובת הגאונים מי שאינו זריז בתפילה ובמצות ובד"א פסול לעדות והא דחגיגה עם הארץ שעוסק בתפילה ובמצות אלא שאינו בן תורה. אלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו. ובעל אחות אמו ובעל אמו וגיסו הן וחתניהן וחורגו לבדו. א"ר אסי זו משנת ר' נתן אבל משנה אחרת דודו ובן דודו. וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה. אמר רב אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי. ותנא תונא בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו הן וחתניהן אחי חמיו מהו. בן אחי חמיו מהו בן אחות חמיו מהו. תניתוה אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן. רב איקלע לגינזק בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי בעל כאשתו גרסי' ולא גרסי' אשה כבעלה בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה. אמר רב הונא מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה ואל אשתו לא תקרב דודתך היא אשת דודו היא אלא מכאן שהאשה כבעלה. ובעלי קרובת כגון בעלי בנות אחי האב ובעלי בנות אחיות כתבי רבוותא דאין בכלל בעל כאשתו וחזינן בתשובות דאין בעלי קרובות פסולין להדדי אלא בעל האם עם בעל הבת ותמיה לי אי משום דבתרי קדושי מתקרבי הא אשת חורגו וחתן גיסו כולהו תרי קדושי התקרבי להו ופסולי [דף נט טור א] ולא איתברר טעמא ואפי' רב חסדא מכשר באחי האח ומתני' דקתני בעל אמו הוא ובנו תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם ואמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה כשירין לדון ואפילו הוא דין קבוע יכול לומר לו בעל דינו אינו מקובל עליו ולאשתו ארוסה לא מסהיד כלל הא מקרבה דעתיה לגבה ובתשובה לרבינו אלפס אשתו ארוסה אם הוא מעיד לקריבותה לא מכשרי' לכתחילה ואי מסהיד לא פסלי' ליה: גרסי' ביש נוחלין הלכה שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. והלכתא אבות להדדי כגון אחיו באחיו או שתי אחיות ראשון בראשון בניהן להדדי זכרים או נקבות שני בשני בניהן שלישי בשלישי וכשירין אף בראשון כלומר באחא דאבא ולית הלכתא אבל באבא דאבוה גופיה לא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דאבא דאבוה לאו שלישי מיקרי דלא קרינן שני אלא היכא דאיכא הפסק ביניהו כגון ראובן ושמעון ראשון בראשון. וחנוך שני לשמעון. שהפסיק ראובן ביניהן. אבל ראובן לחנוך אין הפסק ביניהן הילכך לא מיתכשרי אלא אבוה דאבא דאבוה שאב עם הבן ראשון בראשון ועם בן הבן שלישי בראשון וכשר ושלישי בראשון אפי' פסול דרבנן ליכא ואם קידש אשה בפניהם קידושין גמורין הן. ובתשובות כל הני דפסילי מדרבנן כגון הרועים והגבאין והמוכסין אם קידש אשה בפניהם אפי' שניהן מודים לא תפשי קידושין כלל ואינה צריכה הימנו גט. דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה ורב אחא כתב דצריכה הימנו גט מהא דגרסי' נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברי הואיל ומדרש חכמים הוא ורבוותא אמרי אם כן קרובים נמי מדרש חכמים הוא דכתב לא יומתו אבות בעדות בנים ומסתברא דהדרי וקדשי קדושי תורה ואי לא בעי יהבי גט מספק ואפי' הכחישה האשה את העדים צריכה גט מספק. וכן דעת רבינו האיי. וחורגו לבדו ת"ר חורגו לבד ור' יוסי אומר אפי' גיסו לבדו. וכ"ש חורגו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי וקי"ל כר' יוסי דבריתא ולא קי"ל כר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסו כדאמרי בההוא מתניתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכו'. ועוד דהוה ליה ר' יוסי דמתני' יחידאי לגבי ר' יהודה ורבנן ור' יוסי דבריתא וקי"ל [דף נט טור ב] כוותיהו וכתב רבינו אלפס הא דאמר וגיסו לבדו לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת. אבל בן גיסו מאחות אשתו פסול דהיינו בעל אחות אמו הוא ובנו כדגרסי' בירושלמי. וגיסו אית תניי תני. יש לו בנים וחתנים ואית תניי תני אין לו למד"א יש לו מאחות אשתו. ומד"א אין לו מאשה אחרת ור"ש פי' דר' יוסי דאמר גיסו לבדו לא ממעט בנו אלא חתנו דבן גיסו היינו בעל אחות אמו ומשום ההיא קורבא הוא דפסול אבל משום קורבא דגיסו לא מיפסל וחתן גיסו כשר הוא והא דירושלמי איכא למימר אליבא דר' יהודה קאמר דאית תנא דקאמר משמיה דר' יהודה יש לו ואית תנא דתני אין לו ולא פליגי דמאן יש לו מאחות אשתו אבל לר' יוסי אפי' מאחות אשתו כשר דאם איתא דגיסו דמתני' גיסו מאשה אחרת קאמר מ"ש דפליגי בגיסו הא בכולהו אבות איכא לאיפלוגי דהא רב חסדא מכשר באחי האח כדאמר לעיל וכן הילכתא דחתן אפי' מאחות אשתו כשר אבל בן יש לו דהיינו בעל אחות אמו ואיכא לעייוני מ"ש גיסו דלא דמי לא לשמונה אבות דיש להן בנים וחתנים. ולא לחורגו דאין לו בנים וחתנים וגיסו יש לו בנים ואין לו חתנים. או משום דתרי קידושי מקרב להו. גיסו נמי תרי קדושי מקרב להו. ההיא מתניתא דהוו חתימי עלה תרי סהדי גיסי וכו' ש"מ דהלכה כר' אליעזר אף בשטר דעידי מסירה כרתי (ואיכא מתני' דווקא דליכא אמרינן ואינך לא). לרבינו אלפס ש"מ דשטר דחתימי עליה סהדי והי מיניהו קרוב או פסול אף על גב דאיכא עידי מסירה מזוייף מתוכו הוא ופסול אף על גב דלא איברי סהדי אלא לשקרי וכתב בעל מתיבתא דלא מגבינן ביה אבל משבעינן ביה אפומא דכשר דאתי לאסהודי סהדי על פה מסתמא דלא משבעינן אפומא דכשר דכי קתני נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי קאמר. דאי לא תימא הכי אף שלשה דקתני עדותן בטלה. למאי הא איכא תרי. אבל בתשובות לרבינו אלפס עדים החתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ואמר חבירו לא הייתי יודע שהוא פסול רואין אם אינו רגיל עמו עדותן כשירה ומשביעין אותו על פי העד כשר ונאמן הוא לומר לא ידעתי שהוא פסול כי היכי דמקבלינן ליה כדאמרי למיחזי אתינן ולא לאסהודי אבל כי רגיל בהדי' אינו נאמן ואם היו שני עדים עם הפסולין ואמרי לא היינו יודעים שהיה פסול הרי [דף נט טור ג] השטר מקוים דמספיקא לא מבטלינן לשטר ומסתברא היכא דליתנהו לסהדי קמן מכשירין ליה דאמרינן דילמא לא הוו ידעי דהדר ביה אפי' יודעין שיש בו שלשתן להעיד ירושלמי בפ' האשה שנתארמלה עד בכתב מהו לזקקו לשבועה עד בכתב כלום הוא כדכתב במאמר היה קרוב ונתרחק כשר. ר' יהודה אומר אפי' מתה אשתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב ואסיק אין הלכה כר' יהודה ורחוק בשעת עדות כשר כדגרסי' ביש נוחלין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ומתה בתו הרי זה כשר זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר תחלתו בפסלות וסופו בכשרות תחילתו בכשרות וסופו בפסלות פסול שמעי מיהא דחרש וסומא פסול ואילם הא פסול לעיל וש"מ בעידנא דקבילו סהדותא בעינן ראויין להגדה ואף על גב דהשתא בני הגדה פסול והיכא נמי דכי חזו סהדותא לאו בני הגדה נינהו והשתא רחיקא תחילתו בפסלות וסופו בכשרות ופסול וכן כתב בההי' בעיא דאיבעי קמי גאונים מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו וקא פשיט ליה דכשר הוא לאו דווקא כדכתב בהלכות וקשיא להו לרבוותא הא דאמרינן בחזקת הבתים שותפין מעידים זה על זה וכו'. ואמר עלה וליסלקו בתרי מיניהו ולידיינוה וכי מסלקי מאי הוי התחלתו בפסלות וסופו בכשרות הוא ופסול ופי' רבינו אבן מגש ה"מ מחמת קורבא וגזלנותא דהוה ליה פסולא דגופא דסהדי. אבל היכא דליכא פסולא דגופא אלא משום דמטי ליה הנאה כיון דאסתלק ליה מיניה כשר דכיון דסליק נפשיה איגלי מילתא למפרע דכשר מתחילה ועד סוף גרסי' בפ' מי שמת היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו. אבל אחרים מעידין עליו וקשיא לן עלה הוא לא מהימן אחרים מהימני ואוקימנא בשהוחזק בב"ד כתב ידו ופרשי רבוותא כגון שהוחזק אותו כתב עצמו בב"ד קודם שנעשה גזלן היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל [דף נט טור ד] אחרים מעידין על כתב ידו ואף על פי שלא הוחזק כתב ידו בב"ד מאי טעמא גזירת מלך הוא ומס' דווקא שנחתם בשטר קודם שנעשה חתנו. אבל היה יודע לו בעדות על פה בקנין עד שלא נעשה חתנו אינו חותם בשטר משנעשה חתנו והיכא דאתו בתרי לדינא ואייתי סהדא ואישתכח דקרוב הוא ואיפסיל ופסקו לדינאי ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוה מסהיד ההיא שעתא כשר הוה מסתברא כיון דאיפסיק ההוא דינא איפסיק ולא סתר דינא דעביד איניש לאחזוקי דיבורי'. גרסינן בפ' כיצד העדים. ר' עקיבה אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו וכו' מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ר"י אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן. אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו ב' אחין שראו באחד שהרג את הנפש גמר' היכי אמרום להו למיחז' אתיתון או לאסהודי אתיתון אי אמרי לאסהודי אתינן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה כו' ורב נחמן אמר הלכה כר' וכתב רבי' אלפס משמיה דגאון ה"מ עדות ע"פ. אבל שטר שיש בו ג' עדים ושנים מהן קרובין זה לזה אם לא נודע בעדות ברור' שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמי לכמאן דאמר לאסהודי אתינן לא מבטלינן לשטרא מספיקא אלא יתקיים העדות בשאר דאמר חד שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה קרוב וחתם שלא מדעת חבירו ואיכא דאמרי טעמא משום תנאה חתמי ואייתו רבוותא סייעת' מיהא דגרסינן בפ' גט פשוט הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מיכן כשר היו ארבע' וחמשה עדים חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ובשם רבי' אלפס ורבי' יעקב זצ"ל בין בתחילה בין בסוף בין באמצע כשר ונוסחא של ה"ר שמואל ונמצאו הראשונים קרובי' או פסולין והא דאמר מסייע לחזקיה דאמר מלאוה בקרובים כשר דחתים [דף ס טור א] קרוב ברישא ומשמע דסבירא ליה הא באמצע פסול ובתוס' הראשונים כתב הכי. ירושל' שטר שחתמו עליו ד' עדים ונמצאו הראשונים קרובים כשר ונתקיים העדות בשאר ויעשה בהרחק עדות שלא באו אלא להכשירו של גט ובתשובות ר' משה בר חנוך כשהשוו ג' לב' לבטל עדותן כשהן חתומין פסולין. באמצע או בסוף. וזו היא ששנינו תתקיים בשאר כשהן חתומין בראשונה לשום עדות ודוקא בשאר שטרות הוא דפסול אבל בכתובה נהגו העולם להחתים קרובים וקטנים לפי שכתובה דבר פרסומי הוא ופעמים שהראשונים קרובי החתן ופסולין וחותמין לשם כבוד. ואין העדות נפסלת בכך. וקשיא לן הא דגרסי' בגיטין מחתם בתהלה קרוב או פסול. אמרי לה כשר. ואמרי לה פסול. אמרי לה כשר תנאה הוא ואמרי לה פסול דילמא אתי לאיחלופי בקייום שטרות דעלמא ומשמע דשטר דעלמא בתחילה פסול. אבל בסוף כשר דכיון דחתימי סהדי ברישא ההוא בתראה לתנאה אתי ואמרי נמי בגט קרח דילמא אתי לקיימי בשני קרובין וחד כשר הילכך כיון דקי"ל מכל תלתא מקיימינן בגט פשוט לגזור. ואיכא מאן דאמר כי גזרינן בגט קרח דילמא אתי לקייומי בקרובין ה"מ בגט קרחי אי נמי בכולכם חתומו דכולכם כשנים דמו. ולא סגיא דלא חתימי אבל ג' [דף ס טור ב] דחתומי דאיכא למימר תנאה או רווחא שבק לא גזרינן דילמא אתי לקיומי אלא בכשרות. ומסתברא בשטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולין. ספיקא דרבוותא הוא ולא עבדינן ביה עובדא עד דאיתברר דלאו לאסהודי אתו כגון אלו החתומין בשטר כתובה. כיון דמרי שטרא לא טעין רווחא שבק אבל גבי יורש טענינן ליה דקי"ל טוענין ליורש ובעל מתיבתא הכין כתב דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא מיהא שמעי' דקרוב דחתים אף על גב דאיכא כשר פסול בשטר וגבי גט קרח כתב ש"מ האי קרוב חתים בגט קרח המקושר בתחילה בין בסוף בין באמצע והכי סבירא לן והא דתנאי בגט פשוט איכא למימר במקושר ואיכא למימר נמי ר' יוסי היא דאמר במסכ' מכות בד"א בדיני ממונות תתקיי' העדות בשאר אבל לרבי ל"ש בשטר ול"ש ע"פ פסול וקי"ל כר'. גרסינן בפרק כיצד העדים אילעא וטובי קריביה דערבא הוה וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע אי לית ליה ללוה מי לא אזלי בתר ערבא וקשיא להו לרבוות' אף על גב דגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו ליהוו כשנים שלוו מן האחד וליפסלו דהא גרסי' בירושלמי דאייתי רבי' אלפס ראובן שכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והעדי' קרובים לזה ורחוקים לזה. רבי יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר אמר ר"א מתני' [דף ס טור ג] מסייע לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ומניין אפי' הן מאה. ת"ל עדים ותו קשיא נמי הא קי"ל בתרי גופי פלגינן דיבורא כדאסיק' ביש נוחלין לר"א גמרא דבני מערבא ליתא. דקי"ל בתרי גופי פלגינן דיבורא. ומסתברא דהא דירושלמי כגון שכתב נכסיו לשני בני אדם דליכא למיפלג דיבורא דומיא דהכותב נכסיו לשני עבדיו דגרסי' אין הנכסים מוחלקין והוא הדין לב' שלוו מן האחד דאחראין וערבאין זה לזה וליכא למיפלג נכסים של זה ונכסי' של זה אבל כתב שדה פלו' לפלו' דאיכא למיפלג ואף על פי שהעדים קרובים זה לזה כשר והא דאילעא וטוביה דגופין ונכסים מוחלקין אבל בעבד המביא גיטו וכתו' בו עצמך קנויין לך פלגינן דיבורא חזינן פי' אחרינא ולא נהירא לן כיצד בודקין את העדים מכניסין אותן ומאיימין עליהן ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו איך אתה יודע שזה חייב לזה אם אומר הוא אמר לי איש פלו' אמר לי שהוא חייב לו לא אמר ולא כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו ואחר כן מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהן מכוונין נושאין ונותנין בדברי'. היכי אמרי' להו אמר לי רב נתן בר אמי סהדי שקרי אוגריהו זולי. למה ליה למימר בפנינו הודה לו. מסייע ליה לרב יהוד' ונפרש בהודאה גרסי' בפ' ד' מיתות. והשני אומר אף אני כמוהו אמר ריש לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ומעלה הוא דעביד רבנן בדיני נפשות והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאוריתא ש"מ דאף אני כמוהו פסול אפי' בדיני ממונות מדרבנן עד שיפרש כל העדות ומדאורייתא הוא דכשר ומעלה הוא דעבוד רבנן אפי' בממון. ירושלמי ר' סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנא' ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וזאת אומרת זה בני החי גמרו את הדבר מכניסין אותן לבעלי דינין גדול שבדיין אומר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב והיינו גמר דין דאמרי בכל דוכתא היכי דמי גמר דין. אר"י אמר שמואל איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. תניא [דף ס טור ד] אין עדותן מצטרפת בב"ד עד שיראו שניהן כא' ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיגידו שניהם כאחד. ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו. וקי"ל כר' נתן וכר' יהושע בן קרחה וכנהרדעאי דאמרי בין הודאה אחר הודאה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלוואה אחר הודאה מצטרפי כר' יהושע בן קרחה וכנהרדעאי דאמרי אפי' מנה שחור ומנה לבן מצטרפי כמאן כי האי תנא. דתניא אר"ש בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כיתי עדים. אחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה לא נחלקו אלא על כת אחת שב"ש אומר נחלקת עדותן. וב"ה אומר יש בכלל מאתים מנה. וכן הלכתא. גרסינן בגט פשוט אמימר אכשר בעד אחד כו' כדכת' במאמר שביעי בחלק שני אחר אומר חבית של שמן ואחד אומר חבית של יין מצטרפ' ודווקא דאמר לדמי הא לאו הכי לא א' אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה מעשה בא לפני ר' וצרף עדותן דקי"ל עדות מוכחשת בבדיקות כשירה בדיני ממונות ומאן דאסהיד בבי דינא תוך כדי דיבור מצי למיהדר ביה לאחר כדי דיבור והלכתא כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבד מע"א וקידושין. ותוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב וגרסי' בפרק האשה שנתארמלה אר"א אין מזימין את העדים אלא בפניהן ומכחישין את העדים שלא בפניהן והזמה שלא בפניהן נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי. וגרסי' בשבועו' שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כו'. במאמר עשירי ת"ר שנים אומרי' מת ושני' אומרי' לא מת. שנים אומרי' נתגרשה ושנים אומרי' לא נתגרשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת לא תצא ר' מנחם אומר תצא כו'. ואוקימנא בשנישאת לאחד מעדיה ובאומרת בריא לי. ואמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נישאת לא תצא. שנים אומרים נתגרשה. ושנים אומר לא נתגרשה הרי זו לא תינשא. ואם נישאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ואמר רב פפא תירגומא בעד אחד. ואוקמה רב אשי כו' כדכ' למטה ומסתברא מדלא קא משני ליה לעולם תרי ותרי נינהו ורישא כיון דתרויהו קא [דף סא טור א] מודו בפנויה אוקים איתתא אחזקה ולא תצא אם נישאת לאחד מעדיה וסיפא נמי אוקמה אחזקה דהיתירא וסוף דאיכא הכחשה תרי ותרי נינהו. ואם נישאת לעלמא תצא לאחד מעדיה לא תצא בין במיתה בין בגירושין בין בנישואין בין בקידושין כרבנן. וה"מ דאיהי אמרה לא נתקדשה אי נמי נתגרשה. אבל אמרה נתקדשה שויא נפשה חתיכה דאיסורא. ודוקא דאמרי סהדי בפני עדים קיבלה קידושיה וגירושין ביום פלו' וסהדי אחריני מכחשי והלא האשה ביום פלוני עמנו היתה ולא נתקדשה. ואוקמה רב אשי דאמרי עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרי לה אחוי גיטיך. וקי"ל הא לא אמר הכי ל"ש מיתה ולא שנא גירושין היכא דקא מכחשי אהדדי אם נישאת לא תצא. ולית הילכתא כרבי מנחם ור' יוסי לא במיתה ולא בגירושין והני מילי דנישאת לאחד מעידיה אבל לעולם תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי. ותצא. תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תינשא וכו' ואוקמה רב פפא בעד אחד. ודינא הכי הוא ורב אשי אמר לעולם תרי ותרי נינהו. ואיפוך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא ואפי' נישאת לאחד מעידיה שמשנה שלימה שנינו בעדיות לא ראינוה אינה ראיה. ואשמעינן אף על גב דדיירי כולהו בחד חצר נמי לא אמרינן אי איתא דקדיש קלא אית לה למילתא הילכך לא ראינוה אינה ראיה כלל. וכן לא שמענו אינה ראיה והיכא דאמרי סהדי אנחנא הוינא תמן ודייקנא במילתא שפיר ולא חזינן גירושין וקדושין צריכא עייונא אי אמרי בבי דינא הא לא ראינוה אינה ראיה אלא היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה כגון דדיירי בחצר אחת וכה"ג לאו הכחשה היא. אבל היכא דתרויהו בהדי הדדי קיימי כי אמר לא ראיתי כאילו אמר לא ראית קאמר וקא מכחיש ליה והוה ליה כעד אחד אומר ראיתי ההורג ועד אומר דתנן גבי עגלה ערופה והויא ליה הכחשה ובתשובו' עדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף ב"ד מלקין אותן ועדות הראשונה והאחרונה בטלה. גרסי' במכות אמר רב יהודה אמר שמואל עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות משום דכתיב לא יומת על פי עד אחד ומאי אחד אחד אחד ובדיני נפשות הוא דלא הא בדיני ממונות כשר ואיכא דקשיא ליה מאי קמ"ל השתא הלואה אחר הלואה מצטרפין עדות מיוחדת מיבעיא ומוקמינן לה כי ההיא דאיתא בשבועות מנה מניתי לך בפני פלוני [דף סא טור ב] ופלו' ועדים רואין אותו מבחוץ ואשמעינן דהיכא דמינה לו מנה סתם ועדי' רואין אותו בעדות מיוחדת אי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן כאילו חזו בבת אחת כדכתב הרב ומס' דהא אתא לאשמעינן דאפי' לתנא קמא דר' יהושע בן קרחה דפסיל בזה אחר זה וקאמר עד שיראו שניהן כאחת ה"מ כגון הלואה אחר הלואה דאימעוט מלא יקום עד אחד באיש עד שיראו שניהם כאחד. אבל עדות מיוחדת כגון אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כשר דהא חזו תרויהו כחד וגרסינן בפ"ק דסנהדרין אמר רב חנין דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תסגור דלת בפני לוין הילכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות ותשלומי ד' וה' דליכא משום נעילת דלת בענין ואין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה וכן פסק רבי' האי דלאו הילכתא כר' טרפון ור' עקיבא ועוד דפלוגת' קודם שהוחזק להשיא עד מפי עד אבל לאחר שהוחזקו אין בודקין והלכתא משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי שפחה ומפי קרוב גרסי' בפ' האשה עד אחד במלחמה מהו ואתינן למיפשט מדתניא מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה שטבעו והשיא ר' את נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמו ומאה נשים כעד אחד דמיין וקתני ר' והשיא ר' את נשותיהן אלמא עד א' במלחמה נאמן. ואקשינן ותסברא מים שאין להן סוף נינהו. ומים שאין להן סוף אשתו אסורה לעולם אלא היכי דמי הכא כגון דאמרי אסקינהו מיא קמן וחזינינהו לאלתר. וקאמרי סימנין דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין קא סמכינן והלכתא עד במלחמה לא איפשיט וכתב ר"ח עד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימן וכ"ש גוי אפילו מסיח לפי תומו. ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנין דידהו וסוגיא דשמעתא הכי איתה כדאמר לקמן מי דמי התם אמרי סימנין וכו' וההוא גברא דטבע בדיגלת ואסבה רבא לדביתהו אפומ' דשושבינ' כגון דאמר אישתמודע ליה בסימנין כגון דאמר זה מקלו וזה תרמילו. אבל עד אחד במים שאין להן סוף לא מהימן. אבל רבי' אלפס אמר בתשובו'. דהא דסימנין איכיל דחייתא בעלמא היא מההוא גברא דטבע בדיגלת. ולא צריכינן לסימנין אלא בעד מי שאינו מכיר אותו כדכתב בתשובותיו תשובה מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו עד שיבא מי שיאמר אני עמדתי עליו לאחר שהשליכוהו המים כשהוא מת. והכרתיו שהוא זה. [דף סא טור ג] ואם לא אלא מת בלבד ולא אמר ראיתיו מת והכרתיו אסורה להינשא לכתחילה ואי אינסיבא לא מפקינן מיניה וכל זמן שלא תנשא לא תיטול כתובתה. ואין הבנים יורדין לנחלה. והרי הן כנכסי שבויין דקיי"ל אין מורידין קרוב לנכסי שבוי וכיון דבחזקת קיימין הן מסתברא דלא נהגי אבילות והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתיאשו לבקש איכא למימר שנפל מת. אי נמי שנפל למים שיש להן סוף ובתשובו' דיליה לר' אלפס כיון דלגבי גט וקדושין ונישואין כי הדדי נינהו נתקדשה נמי לא תצא ומדברי ר"א נראה שחולק עליו דאפי' אמר הכרתיו לא תינשא וצ"ע. ועד אחד בקטטה איבעיא לן ולא איפשיט אין מעידין אלא על פרצוף פני' עם החוטם ואפי' יש בו סימני' בגופו ובכליו. מאי קרא הכר' פניה' ענתה בם וגו' ומסתבר' דליכא סי' מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיי"ל סימנין דרבנן ואפי' שומא לאו סימן מובהק הוא ואין מעידין עליה וההיא שינוי' דמשני גופו דארוך וגוץ אליבא דמד"א סימנין דאוריתא ודחייתא היא דלא סמכינן בשום סי' אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאה אבל במקום שנפשו יוצאה מעידין אין מעידין אלא עד ג' ימים. ירושלמי כל תלתין יומין נפשא טייסא על גופא כו' ודווקא ביבשה אבל במיא מיצמת צמית היכא דליכא מכה. ואפי' עד כמה ימים מעידין. כההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא בתר ה' יומין והנ"מ דכי אסקיה חזיוה בשעתי' אבל אישתהי מיתפח תפח הילכך אפי' אישתהו שעה אחת ולא ראוהו כשיצא מן המים אין מעידין ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות שוין ולא כל השעות שוות ירושלמי הלכה כר' יהודה בן בבא ומסתברא דלחומרא פליג ואפילו יום אחד אין מעידין. וגרסינן בירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן [דף סא טור ד] ועלה לאחר י"ז ימים והכירוהו שצרפתו הצינה והשיאו את אשתו ומשמע דה' ימים דאמר בגמרא דילן לאו דווקא הכל נאמנים להעיד. ירושלמי. ר' אבא בשם רב הונא צריכין העדים להיות עומדין בשעה שמקבלין העדות שנא' ועמדו האנשים אשר להם הריב לפני ה' ומסתברא דע"י הדחק כדגרסי' בירושלמי מי שאחזו. וכדאית' במתנת שכיב מרע לא יומתו אבות על בנים והלא כבר נאמר איש בחטאו יומת אלא שלא יהו העדים קרובים זה לזה. הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין. ומניין שלא יהו העדים קרובין לדיינין הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו זה הלשון מצאתי ואיפכא מסתברא ומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה אמרה תורה הרוג על פי דיינין הרוג על פי עדים מה עדים אין קרובין זה לזה אף הדיינין אין קרובין זה לזה והילכ' אם העדים קרובין בין ללוה בין למלוה ובין לערב פסולין כדאסיקנ' כעילא' וטובי' ושמעי' מיהא אם עידי קייום ודייני קיום קרובין זה לזה. בין למלוה בין ללוה פסולין. שבהן מתחייב הלוה ושלא יהיו העדים קרובין זה לזה בחתימה אחת ולא העדים ולא הדיינים. ולא העדים לבעלי דינין. דהא שייכא הזמה בעידי קיום אם אמרי בפנינו חתמו ביום פלו' והוזמו אלו משלמין על פי אלו. כת' גאון וה"ה אם קרוב לעידי השטר כדכתב לעיל בפ' החובל דייקי' מינה מדלא כתב לא יומתו אבות על בניהם. ש"מ דדרשינן ביה נמי לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים ועבד פסול לעדות אבל גר כשר דנהי שאין לו חייס למעלה אבל יש לו חייס למטה גרסינן בפ' מי שמת אתמר קטן אימתי מוכר בנכסי אביו אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח שנה ורב הונא אמר מבן עשרים שנה ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותן עדות כלומר משהביא שתי שערות אף על פי שאינו בן עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי דהוו זביניה [דף סב טור א] זביני אבל למקרקעי דלא הוו זביני אין עדותן עדות. אף על פי שהביא ב' שערות עד שיהא בן עשרים שנה והפעוטות כדפרישית כבר שבע אף על גב דזבינייהו זביני אין עדותן עדות דבעי' שני האנשים. הילכך קטן בן י"ג שנה ולא הביא שתי שערות. לאו כלום הוא. הביא שתי שערות עדותן עדות במטלטלין אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן. אבל יודע בטיב משא ומתן אפי' בן י"ג שנה והביא שתי שערות עדותן עדות. ואפי' במקרקעי זבינייהו זביני. כדאמר שלח גידול בן מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנים ויום אחד ויודע בטיב משא ומתן מהו. שלח ליה אם יודע בטיב משא ומתן מקחן מקח וממכרן ממכר ופלוגתא דר' הונא בריה דרב יהושע ורבא בשאינו יודע בטיב משא ומתן דאינו מוכר עד שיהא בן עשרים אפי' הביא שתי שערות. והילכתא תוך זמן כלפני זמן. והילכתא כגידול בר מנשיא ביודע בטיב מו"מ ואפי' בנכסי דאבוה זביניה זביני ועדותן עדות. והא דאמר חליצה וכו' לאו למכור בנכסי אביו קאי דלא תלי בבדיקה כרבוות' דאמר אכולהו דאיכא עלייהו כמה פירכו. וכן כתב רבינו אלפס. אבל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. והוא הדין לנכסי מורישין והא דאמר רבא בפ' התקבל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. בשאינו יודע בטיב משא ומתן וכולה שמעתא אליבא דהילכתא ואתה מוצא בה שלשה מדות יודע ואינו יודע ושוטה. והא דאמר רבי אלפס לא סבירא לן וקשיא דרב גידל בר מנשיא ליתה גרסינן בפרק חה"ב המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד עליה מפני שמעמיד' בפני בעל חובו וכגון דלית ליה ארעא אחרינא דלא ניחא ליה דתיהוי לי' לוה רשע ולא ישלם. אבל גבי לוקח ליכא לוה רשע דהא זבין ליה שלא באחריות ודוקא שלא באחריות כלל אפי' דאתי מחמתיה דאי קביל עליה אחריות דאתי מחמתי' מעיד לו עליה דסוף סוף גבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא [דף סב טור ב] דלאו נוגע בעדות הוא. אבל היכא דאיתיה ארעא אחרינ' ללוה אי נמי למוכר מעיד לו עליה כדאמרי' אית ליה ארעא אחרינא ללוה או למוכר עלה הדר וכו'. אבל מכר לו פרה או מכר לו טלית מעיד לו עליה ואפי' עשאה אפותיקי לב"ח דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה הימנו ומס' האי דלא חשיב מכר גבי חמץ והקדש ושיחרור דמפקיע מידי שיעבוד כיון דאיכא מכר דלא מפקע כגון מכירת עבדים וקרקעות לא איפסיקא ליה ואיכא מד"א דהנך אפילו אקני ליה מטלטלין אגב קרקע נפקע. אבל מכר לו פקע תוספו' לקח הימנו בית או שדה והיה יודע לו עדות אין מעיד לו עליה שאין אדם מעיד ע"י עצמו בפ' חה"ב שלח ליה רב נחמן לר"ח ילמדנו רבי' אריס מעיד או אינו מעיד ואסיק' אי אית פירי בארעא אינו מעיד לית ליה פירי בארעא מעיד:
סימן. עמל"ק ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי וה"ה לוקח שני ללוקח ראשון אי אית ליה אחרינ' למוכר קבלן אמרי לה מעיד והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואמרי לה אינו מעיד דניחא ליה דלקיימ' תרויהו בידיה ולקולא. תשוב' אפוטרופוס מעיד בריש גמרא דהכונס ארבעה דברי' העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב לשלם בידי שמים השוכר עידי שקר להעיד והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואוקימנא בחד בפ' הגוזל האי בר ישראל דידע סהדותא דתוגר על ישראל חבריה ואזיל ומסהיד ליה משמתי' ליה. אבל אי דייני ביה למומתא כדיני ישראל אי אית ליה לאישתמוטי מישתמיט ליה ואי לא שרי נוסחא וכו' בקבלת עדות:
[דף סב טור ג] כתב במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלו' בר פלו' קדמנ' ואמר לנא פלו' בר פלו' סהדא דילי ולא ידע למיחתם בשטר אי נמי בעי למיזל אי נמי אית ליה כך וכך ובמטותא מינייהו לקבולי סהדות' מיניה וכדו אתו לנא ההוא פלוני סהדא דיליה ואסהיד לנא בסהדותא מעליא בכך וכך ואנחנא קבילנא סהדותיה וכתבנא וחתמנא כמא דאסהיד לנא ובדקינן וידעינן ביה דהוא מהימנא וכך וכך אמר לנא וכמה דשמענא מפומיה כתבנא וחתמנא ויהבנא לידא דפלוני בר פלו' דנן למיהוי ליה לזכו ולראיה בכך וכך ואם קיבלו עדות שני עדים כותב עדות שניהן אם עד א' כותב ולכשיצא חבירו מקבל כמו ששומע לא פחות ולא יתר: