אור ברסלב
ספר העיטור תשק"ף › אות פ - פקדון

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

תשק"ף · אות פ - פקדון

אות פ - פסיקתא

[דף סח טור ב] גרסינן בפ' שני דייני גזירות שלש ארצו' לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל וגרסינן בתוספתא בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס אשה ביהוד' או בן גליל ואירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת. ש"מ כופין האשה לצאת ואם לא רצתה מורדת היא ודוקא מעיר גדולה לעיר גדולה או מעיר קטנה לעיר קטנה או מכרך לכרך דאין כל כך סכנה. אבל מנוה היפה לנוה הרע לא:

תנן התם ארבעה שומרים הן שומר חנם נשבע על הכל וכו' גרסינן בפ' כל הנשבעין שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה. ואוקמינא דאפקיד ליה בשטר ומסתמא מדפסקי רבוותא התם הילכתא כרב נחמן אמר שמואל דאמר גבי שכיר ל"ש אלא ששכרו בעדים. אבל שכרו שלא בעדים לא דאמר מיגו על כרחין דאפקיד ליה בשטרא הילכתא היא ושבועת השומרין ליכא בשבוע' חמורה אלא בשטרא וההוא שינויא דקאמר רבי' אבן מגש דלא אמרי' מיגו לאפטורי שבועה לא בריר לן דא"כ לא הוה שתיק גמרא מיני' והילכתא אפי' בשבועת השומרין אמרי' מיגו. לאפטורי שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן. גרסי' בפ' המוכר הפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהו וא"ל מיגו דאיבעי אמר נאנסו מהימן כי אמר החזרתיו לך מהימן ולא מצי [דף סח טור ג] אמר ליה שטרך בידי מאי בעי והא דאמר בפ' כל הנשבעין מכלל דתרוייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ה"מ לענין שבועה דאי איכא עדים לא מיחייב שבועה אבל לאפטורי ממונא כי ליכא עדים נמי מיפטר דהא אמר מהימן ומאי מהימן מהימן בשבועה. דכי היכי דכי אמר נאנסו מישתבע שבועה חמורה כי אמר החזרתיו לך מישתבע שבועה כעין דאורייתא וכיון דכת' אחריות בשטר מסתמא דלא אמרינן באחריות פשיעה לחודה היא וקביל. דהא בלא אחריות נמי חייב. וקיימ"ל דמילתא דלא צריך לטפויי אתא והילכך כל חייובי בשמירה קביל אפילו אונסא דלשון אחריות כללא הא לכל מילי דשמירה. כדגרסי' בפ' המקבל ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו על כל קרבן שהיא חייבת אפי' אכלה חלב ואפי' חיללה שבת. ש"מ אחריות דהלואה שלוותה כשהוא ארוסה קביל עילויה אלא אפילו אחריות קרבן קביל עילויה ה"נ הכל בכלל. ולא אמרינן מיגו דיכיל למימר נאנסו הילכך אינו נאמן החזרתיו לך דאפילו בשבועה הא לא כתב אחריות נאמן בשבועה חמורה. ומסתברא דבכל דוכתא דמהימן במיגו מיחייב ההיא שבועה דהוה מישתבע אי הוה טעין ההיא טענה אי הויא דאורייתא אי היסת. ואפי' לאפטורי משבועה חמורה לשבועה קלה אמרי מגו דומיא דלא שכרתיך מעולם ובעובדא דרבה בר שרשי בחזקת הבתים ודקי"ל גבי משכנתא דיכיל לטעון עד כדי דמיה משום מיגו דשבועת היסת היא והא דגרסינן במס' קידושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי עדים דיהבינהו ניהליה כיון דההיא שבועה משום מיגו דיכיל למימר אהדריניה למלוה היא וההיא שבועת היסת היא. האי נמי שבועת היסת היא אבל שבועה דלוה איכא למימר דשבועה כעין דאורייתא היא כחנוני על פינקסו וצ"ע. וכן כתב רבינו אפרים דמאן דאית ליה משכון לא דמי לכל הנשבעין ונוטלין דהאי דרמו רבנן שבועה עליהון מקצת' משום דמורו היתיר' ומקצתן משום דבעו אפוקי ממונא אבל האי לא מורי ולא בעי אפוקי ממונא. ובדין הוא דלא מישתבע כלל. וכיון דתקון שבועת היסת מישתבע שבועת היסת ומילי דסמכא נינהו למיעבד עובדא. דליכא לחייובי שבועה דאורייתא אלא בראיה [דף סח טור ד] ובשטר חוב נאריך בע"ה. והילכתא לא מיבעיא המפקיד אצל חבירו שלא בעדים דמצי למימר לא היו דברים מעולם אלא אפילו בעדים נמי מיגו דיכול למימר החזרתיו לך כי אמר נתתם לי במתנה ובמכר ובמשכונא אחר כן מהימן בשבועה דרבנן. ודוקא היכא דלא ראה אבל ראה אינו נאמן. וכן פר"ח והיכא דכפר בפקדון ותפוס המפקיד מיניה בלא סהדי מישתבע דלית ליה מידי ממונא דיניה כדין מלוה איכא מ"ד אם הנפק דטעין אין לך פקדון אצלי אין נשבע שמא רצה לומר שנאנס ואיכא מ"ד אטענת היה לך אצלי ונאנס אינו נשבע. אבל בטענת אין לך אצלי כלום יכול לישבע שאם היתה טענתו נאנס היה טוען ואמר נאנס וכתב גאון מי שיש לו ממון אצל חבירו ויש לו תחת ידו מחבירו מלוה או פקדון דמיא כמאן דעביד איניש דינא לנפשיה והכין חזינא דאית ליה למיתפסיה על מאי דאית ליה ואתי לב"ד. אמר להו למילתא אית ליה לוותאי פקדון ואית לי עליה כך וכך ותפשתיה על מאי דאית לי ואי יהיב לי יהיבנא ליה פקדון דיליה בעיניה. ודינא הוא מגו דיכיל למימר לית לך לוותי פקדון אי נמי אהדרתיה ניהלך. יכיל לטעון עד כדי דמיו ושקיל כההוא דחבל סכינא דאשכבתא. וכל היכא דמצי למימר אין לך בידי או דילי הוא כולי עלמא מודו דתפיס ומישתבע ובתוספתא גרסינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי או שהיה לך בידי והחזרתיו לך או שיש לך בידי במנה כסות במנה פירות. פטור וכו' בחובי ואנן כתבינן במחא' דלא אמרינן בפקדון מיגו אלא היכא דליכא עדים ולא ראה כדכתבי' במחאה ולפי ששטר פקדון אינו מועיל ובשבוע' נאמן מה שאין כן בשטר לא כתבנו בו טופס. תנן בפ' המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שפקדון אצלו נשבע ולא רצה לשלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבע וחמש' למי משלם לבעל הפקדון. ירושלמי וישלם למי שהפקיד אצלו. ר' ניסי אומר בשם ר' יונה, חיים שנים ישלם למקו' שהקרן מהלך הכפל מהלך שילם ולא רצה לישבע אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שילם ממש. אלא כיון שאמר הריני משלם אעפ"י שלא שילם [דף סט טור א] ואמר רב פפא שומר חנם כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילה ושומר שכר כיון שאמר נגנבו מקני ליה כפלא אבל שואל עד שישלם כרב זביד מאי טעמא הואיל וכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא ואף על גב דהשתא לאו דייני דיני קנסות נפקא מיניה דאי תפש לא מפקינן מיניה פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם כיון דאמר הריני משלם מקני אלא אמר הריני משלם ואיני נשבע וחזר וא"ל כפיל אינו מהו מי אמר מיהדר קא הדר ביה וכו' ש"מ דבעל דין שאמר איני נשבע בב"ד יכול לחזור פר"ש ודוקא בב"ד. אבל קיבל בב"ד ויצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו. והא דאמרינן בריש גמרא דשבועת הדיינין פוטרין אותו מיד משמ' אם רצה לחזור יכול לחזור. והא דגרסינן ביש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי וכו' עד רצונך הישבע וטול נשבע אינו יכול לחזור בו מפני שכבר נשבע הוא. ועוד דההיא שבועה לא רמיא עליה דאין נשבעין על העבדי' ודומיא דדור לי בחיי ראשך הוא ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן. אמר הריני משלם ומת ואמרו בני' אין אנו משלמין מה שלמו בני' שלם לבני' שילמו בנים לבנים שלם מחצה שאל שתי [דף סט טור ב] פרות ושילם אחת מהן שאל מן האשה ושילם לבעלה אשה ששאלה ושילם בעלה מהו. ועלה בתיקו וכתב רבינו אלפס ממון המוטל בספק חולקין וה"מ בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ואי קדים חד מינייהו ותפש לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בארץ ישראל. גרסינן בפרק הגוזל תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם ואח"כ נמצא הגנב קרן לשומר כפל למי שהפקידו אצלו כרבא וגרסינן התם אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ואוקימנא דאתו סהדי ואמרי בעידנא דכפר איתיה לפקדון בביתיה הא לאו הכי לא מיחייב באונסין עד דמשתבע דלא אפקיד גביה מידי ואמר ר' חייא בר אבא הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא אמר קרא כי הוא זה ופליג אדרבי חייא בר' יוסי דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתב כי הוא זה אמלוה הוא דכתב וקי"ל כר' חייא בר יוסף ופרש"י ור' אלפס דגבי מלוה הוא דאינו מעיז אבל גבי פיקדון מעיז ואפי' כפר בכוליה רמא רחמנ' שבועה עליה הילכך ליתא להא דרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה במקצת ורבינו [דף סט טור ג] יעקב פירש פירוש אחר בישר. וקשיא לן כיון דגבי פקדון מעיז וכופר בכל חייב. אלא הא דתנן עשר גפנים טעונות מסרתי לך וכו' והנה אומר אינן אלא וכו' והא דתנן בית מלא מסרתי לך וכו' וההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא בסהדי וחד יומא מסרו ליה בלא סהדי וכו' ואם איתא לרבי חייא מישתבע הא כולהו פקדון נינהו. ואפי' ליכא הודאה מישתבע ומסתברא דלית ביה טענת השומרין דינו כמלוה. וכי קאמר אמלוה הוא דכתב דלית ביה טענה אחריתא. אלא כפירה והודאה ומינייהו ילפינן כל הדומין לה כגון פקדון וכל השומרין הילכך ד' שומרין לא בעו ג' פרות אלא בחדא מיחייב ובתרי נמי היכא דכפר בכולן פטור כפר בא' והודה בא' חייב דילפינן ממלוה וכי קאמר רמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת על טענת השומרין קאמר כגון גניבה ואביד' ושבורה ושבויה ומתה דבעינן כפירה והודאה לבד מטענת השומרין כי היכי דבעינן במלוה לדברי הכל ובספרי הישני' לא [דף סט טור ד] גרסי' אבל בפקדון מעיז. וקרובים דברינו לדברי רבינו יעקב זצ"ל ואיכא למימר נמי דר' חייא ורמי בר חמא דאמר אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצ' על התשלומין קאמרי שאם נשבע בלא כפירה והודאה אינו חייב תשלומי כפל דכתב כי הוא זה שנים ישלם אבל שבועה במודה במקצת לעולם חייב כמלוה. ירושלמי אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיוד' במקצת וכל חברוי פליגין עלוי. מ"ט דרבי יוחנן אשר יאמר כי הוא זה מה מקיימין חברוי כי הוא זה. בטוענו ממון. ובהא ישלם שנים. עירוב פרשיות כתיב כאן. ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה אמר ליה הב לי כיפי. אמר לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דר' נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעות' היא זיל שלים ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי וקיי"ל כאמימר דאמר שומא הדרא לעולם ואף על גב דליתה בטעות והכא כיון דאטרחיה לבי דינא לא שילם ולא רצה לישבע הוא אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו [דף ע טור א] חיישינן שמא עיניו נתן בה והיכא דאמר שומר סלע היה שוה והלה אומר שתים משביעין אותו כמודה מקצת ופטור ואי איכא עדים שאבד משביעין אותו שבועת היסת ומיפטר. ואי אמר שומר לא ידענא כמה הוי שויא ובעל הפקדון אמר אנא ידענא. אמר רבי' אבן מגש כיון דקא מודה נתבע דחייב. ולא ידע כמה הוה ליה מיחייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם כדאמרינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והילכך כל מה שתובע ששוה משלם ואם רצה הנתבע להחרים על מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין הרשות בידו ומסתברא דהאי דינא כדינא דשק צרור הוא דלקמן ולא שייך ביה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כדאיתא לקמן ונשבע ונוטל וכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע מישתבע ושקיל. והיכא דמפקיד ונפקד לא ידעי כמה שויא המוציא מחבירו עליו הראיה ואי נמי ליכא סהדי דאבד ומפקיד לא ידע ונפקד חשוד על השבועה ופלוגתא דרב ושמואל ור' אלעזר ואיפסיק לקמן מתוך שאינו יכול לישבע משלם השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה וכו'. אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם ונשבר או מת אף על פי ששומר שכר פטור הכא חייב דגרוע גרעה לשמירתו אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבה או אבדה דשומר חנם פטור בשבועה והכא חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והילכך מתניתין דהשוכר לא איצטריך לאוקומה בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל אי שומר קמא מצי משתבע אנטירותא דבתרא כגון דחזא איהו לאונסא אי נמי איכא סהדי דנטרא שומר בתרא כאורחא ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי מידי. דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מהמנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והילכך הא לאו הכי מיחייב דכי מחייבינן ליה משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא היכא דלא מצי מישתבע דליכא למתני' בשנתנו [דף ע טור ב] לו רשות וכו' וכתב רבינו אלפס ואף על פי דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמרינן בהשולח ואמרינן עלה כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ה"מ לכתחלה אבל דיעבד אף על גב דאינו רשאי אי איכא עדים דלא פשע בה לא מחייבינן ליה. דהא גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מיחייב השוכר לשלומי מדיליה ואף על גב דהשאילה לאחר וש"מ דלא סבירא לן כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד של בעל הבית נקרא גזלן וכ"כ רב אחא משבחא ובעל מתיבות ומיהו סברא דרבוותא אם עבר והפקיד או השאיל לאחר יכול לחזור בו משום טעמא דאין רצוני שיהא ביד אחר אלא דהוחזק כפרן. כדגרסינן בפ"ק דגיטין. והיכא דשומר קמא לא מצי לאישתבועי אנטירותא דבתרא. א"נ ליכא סהדי דנטרא כי אורחא ואמר ליה שומר ברשותא דידך יהיבתיה לשומר בתרא ואית ליה סהדי בהכי אי נמי שהוחזק כפרן דלא מצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. כדגרסי' בהשוכר אי נמי איהו גופיה מסר ליה לשומר בתרא מעיקרא לנטירותא מישתבע שומר ומיפטר. דהא לא מצי למימר ליה האיך לא מהימן לי בשבועה כהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי דההיא סבתא יומא חד אפקידו גבי חד מינייהו שמע קל הילולא ואפקדיה גבי סבתא ואיגניב ופטריה רב משום דאינהו גופייהו גבי ההיא סבתא הוו מפקדי והוא הדין אי אפקדיה לבקרא דליה כדאמרינן לקמן בההוא בקרא דלא הוו ככי ואי אפקדיה לבניו ולבני ביתו גדולים פטור. ולא מצי למימר ליה את מהימנת לי בשבועה וכו'. מאי טעמא אמר רבא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואמו כיוצא בהן. ירושלמי בפ' המפקיד מעות אם שמר כדרך השומרין פטור ואישתמע מיניה בר נש דיהב לחבריה פילוסורין בשוקא ומסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או אבדו פטור מלשלם שאנו אומרים לא עלתה על דעתו לטעון פילוסורין בשוקא אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו נתנה בשידה תיבה ומגדל. נגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם. אם יש עדים אף משבועה פטור נעל שלא [דף ע טור ג] כראוי. קשר שלא כראוי נתנה באפונדתו צררן במקטורן והפשילן לאחוריו. נתנן בראש גגו ונגנבו חייב לשלם. נתנן למקום שראוי ליתן את שלו. אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב. ש"מ דברים שאין דרכן להצניע שמירתן בשיד' תיבה וש"מ דאזלינן בתר דעתא דאינשי איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אמר אביי משמיה דרבה חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור. ומודה רבא דאי גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה חייב. דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא וקי"ל כרבא. ואף על גב דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור. מאי טעמא מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם. כדפרישית טעמ' והא דאמר בפ' השוכר את הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרי' אילו היה שם היה מציל ומוקים לה רבא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופרכינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב ואייתי לה רבינו אלפס ומדמי לה להא דפשע בה ויצאה לאגם דהא איתניס מחמת פשיעותא הוא ואפ"ה חייב וקאמר ההיא מימרא דאביי ורבה הוא ולא עדיף מההיא מימרא דאית להו הכא וכבר דחיא רבא כדאיתא בהלכות ומסתב' דלא דמיא אונסא דמלאך המות לאונסא אחרינא דלגבי מלאך המות ליכא נטירותא כלל ואיכא למימר מה לי הכא מה לי התם אבל גבי רועה כיון דתחילתו בפשיעה הוא מיגו דהוי פושע לנטירותא הוי פושע נמי להא דהוה ליה לנטורה מההיא אונסא דהא מצי לנטורה לקדום ברועים ומקלות והילכך כיון דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא נמי חייב והיכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אפי' אין יכול להציל חייב. ומתני' דעאל בעדנא דעיילי אינשי ואם יכול להציל חייב ואם לאו פטור וקי"ל כרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא סבירא להו להא דרבא דאמר להכי יהיבנא ליה אגרא לנטורא נטירות' מעלי. והילכך עאל בעידנ' דעיילי אינשי וגאני פורת' בעידנא דגאנו אינשי חייב אלא אי קשיא הא קשיא הא דבבא קמא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה דלא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה ולא אמרינן מיגו דהוי פושע לגבי חרש [דף ע טור ד] הוי פושע לגבי פקח דמשמע דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומפרשי רבוותא דלא דמו דהתם בהנהו זוזי דפשע לענין נורא אינהו גופייהו איגנוב אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא היה הנזק ובפקח לא פשע ולא מידי ולא איתברר שפיר ומסתברא דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא באונס דשכיחא כגון נטירותא דגנבי אבל אונסא דלא שכיחא כגון התלעה וכגון פקח ביום לא ואפי' למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו חייב באונסא דלא שכיחא פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיח וכדאמרי' בבבא קמא בגמרא דהכלב וגדי הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימ' כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפלי לבראי נפלי וליכא לאסוקי אדעתיה להאי אונס' אמר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה שהרי הוד' מפי עצמו ורמינן עלה מההיא דקתני סיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא ופריק רבא רישא נעשה כמו שהפקיד בשתי כריכות. דהו' ליה למידק שמא דגברא דאפקד גביה ומשום פשיעות' דילה מפסד מנה ומדאקשינן לרבא משנים שהפקידו בהמה אצל רועה שמניח בהמה ביניהן ומסתלק ול"ש ליה מתני' בבא לצאת ידי שמים ש"מ אפי' (בלא בא) בחד זימנא דאמר להון אתון גופייכו לא קפדיתו אנא קפידנא הילכך נפקד לא פשע אינהו הוא דפשעי ואפילו לצאת ידי שמים לא מיחייבי כיון דלא עבדי איסורא בהוצאת ממון מידו סגיא. והוה ליה כאיני יודע אם הפקדת אצלו ואם לאו דפטור אפילו לצאת ידי שמים. וכן הלכה ולקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח. קשיא לן לדמוייה לשנים שהפקידו אצל רועה דאוקימנ' כגון שהניח בעדרו של רועה שלא מדעתו הא לא"ה משלם לכל אחד ואחד דהוה ליה למידק. ה"נ משלם לכל אחד ואחד דהא שתי כריכות נינהו. ומסתברא דלא אמרינן הוה ליה למידק אלא בפקדון שצריך להתרחק ממנו [דף עא טור א] אבל בזביני מאן דזבין אית ליה למידק על זביניה ולמימר ליה דידי הוא והב לי דמי. אי נמי זבוני כיון דבההוא שעתא אית ליה ללוקח לאיפרועי לית ליה למידק. אבל פקדון דלא מהדר ליה אלא לבתר שעתא חד יומא ותרין אית ליה למידק ואית דמפרש דלא קיימא שינויא דרבא אלא שינויא דשמעתא בבא לצאת ידי שמים הוא. והא דרבא ליתה המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין לא יגע בהן. רשב"ג אומר מוכרן בב"ד. אמר רבה בר בר חנה מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד דברי הכל. ירושלמי בפרק המפקיד רבי אבהו בר' יעקב בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג כהדא יוחנן חקוקא אפקיד גבי ר' חייא רבה חד דיסקא מלא חמץ אתא שאיל לר' אמר ליה ימכר על פי ב"ד בשעת הביעור וביבמות ירושלמי ר' אבא בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ומה יהא בדמים רב יהודה אמר חלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא. תני ב"ד לא יקחו ר' עקיבא אמר ר' חייא בר שבתי מקשי הכא איתמר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנ' מפני שהוא בית דין. ואיתמר הכין תמן המקח דרכו להשתלש הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד ופסקי רבוותא כר' נחמן דאמר הלכה כדברי חכמי' דלא חיישי' להפסד מועט והילכך הא דתניא המפקיד אצל חבירו פירו' והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן וחכמים אומ' עושה להן תקנ' ומוכרן טעמייהו דרבנן קא סברי להפסד מועט דקנקני' חששו ולית הילכתא כוותיה דהא דייקי' כחכמים דמתניתין דלא חיישי לכדי חסרונן וכל שכן לקנקנים אלא כר' מאיר דקם ליה כחכמי' דמתני' דקתני פירות והרקיבו בכדי חסרונן ושמן והבאיש לא יגע בהן דלא חיישינן לקנקני' בשמן ודבש. ולא בכדי חסרונן בפירות שהרקיבו והכין פסקי רבוותא קמאי והכי משמע כדאמר רב נחמן בפסק כחכמי' דמתני' ור"ח ורבינו אלפס פסקו כרבנן דברייתא ביין והחמיץ דבש והדביש שמן והבאיש דחיישינן נמי להפסד מועט וכרבנן דמתני' בפירות בכדי חסרונן דהתם לרב כהנא אפי' הפסד מועט ליכא. ולרב נחמן בר יצחק אף על גב דאיכא הפסד מועט חיישינן שמא עשאן תרומ' ומעשר על מקום אחר והאי דקא מיבעיא לן אמאי קא מיפלגי ביין והחמיץ הוא דקא מיבעיא לן. אבל בפירות והרקיבו פלוגתי' כטעמא דמתני' ומסתמא כשמואל דאמר הלכה כרשב"ג בפסקא דירושלמי כעובדא דיוחנן חקוקא' וכחכמי' דברייתא דחיישי' נמי להפסד מועט בקנקנין והוא הדין לפירות והרקיבו בכדי חסרונן דמוכרת בב"ד ובעל מתיבות הכין פסק וכן עיקר. גרסינן בפסחים מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מליאה חמץ וכו' עד חמשה אמר ליה צא ומוכרו בשוק ירושלמי חד בר נש אפקיד ביה רבי חייא בר אבא חד גרב דכותחא בבליתא שאל לרבי אמי אמר ימכר על פי ב"ד בשעת הביעור ובסוף גמר' דגט [דף עא טור ב] פשוט אמרינן הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה אמרין ובלבד משנתנו ר' אמי קרחת בשם רב ולמה אמרינן הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו המפקיד פירות יוציא לו חסרונו לאורז ולחיטין תשעה חצאי קבין וכו' תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה ירושלמי אילין עכבריא רשיעי' כד אינון חמון פירא סגי קריין חבריהון ואכלין עמהון ותניא בד"א שעירבן עם פירותיו אבל ייחד להן קרן זוית. אמר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו דוקא דאיסתפק ולא ידע כמה אבל ידע כמה חזינן דידיה כמה הוי ודחבריה כמה הוי וההוא חסרונן יהבינן לכל סאה לפום חושבנא ואי מדד בימו' הגשמים והחזיר לו בימות הגשמים לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות. המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום אם מתוך ידו נשברה לצורכו חייב לצורכה פטור אם משהניחה בין לצורכו בין לצרכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה ונשבר' בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא ותרגומא ר"י בר אבא קמיה דרב ור' נתן קמיה דרב ור"ש כולהו מוקמי לה אליבא דר' ישמעאל וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה. ומסתברא כותיהו ואפי' ר' יוחנן דקאמר הניחה במקומה משמע לאו דסבירא ליה הכי דהא לא קאמר ר' יוחנן אלא דמאי דקשיא ליה קאמר ובתר דתרגומא למתני' ניחא ליה לאוקמה למתני' בהכי מלאוקומה בתרי אמוראי כדאמרינן בסוכה. אמר ר' יעקב שמעית מיניה דר' יוחנן תרתי וכו'. ובמסקנא ור' יעקב מי לא איכא למימר ובגיטין בפ' השולח בהא דרב ענן ועוד דרבי יוחנן יחידאה הוא הילכך סתמא דמתני' כרבי ישמעאל והוה ליה סתמא כמתני' ומחלוקת בברית' והלכה כסתמא דמתני' ולא בעינן דעת בעלים ואם הניחה במקום שייחדו לה הבעלים מקום אפי' טילטלה לצורכו פטור והיכא דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה מקומה הוא ואפי' לצורכו פטור ורבינו אלפס פסק כרבי עקיבא אליבא דר' יוחנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. והא דאמר ר' אלעזר הכל צריך דעת בעלי' בשומר חנם הוא דקאמר כשמחזיר. א"נ כבעלי חיים בגניבה וגזילה כשגנב מבית הבעלים. והא דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא לעולם אפי' איכא עדים וא"נ אהדריה לדוכתיה ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמר לא בעיא דעת בעלים ליתה דהא רבא פליג עליה ואמר הלכה כבית הלל וכי היכי דאידחי לעולם דקאמר רבי יוחנן בדאיכא עדים הכי נמי אידחי דאהדרה לדוכתה. ואיתברר דלית הילכתא כותיה כלל. וה"מ בשומר שגנב מרשותו כגון המפקיד חבית אצל חבירו דהכי אוקימנא בפ' הגוזל דקי"ל כרבי ישמעאל אבל בגנב שגנב מבית בעלים לא איפליגו בה ר' ישמעאל ור"ע. ומתני' היא בפרק הגוזל הגונב טלה מן [דף עא טור ג] העדר וכו' ואיפלגו בה רב ושמואל ורב חסדא ורבי יוחנן. ומסתברא דכולי כרב חסדא דרבא הוא דפריש טעמא התם ורב זביד משמיה דרבא אמר בשומר שגנב מרשות בעלים דכולי עלמא כרב חסדא ש"מ הילכתא כותיה ולדעת מנין פטור שלא לדעת צריך דעת ודוקא בעלים חיים משום דנקיטו להו רגלי בריתא. אבל בלא בעלי חיים קי"ל כר' יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא בעי כדגרסינן בפרק איזהו נשך. האי מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא וכו' עד והבליע לו בחשבון יצא. ודוקא בשומר שגנב מרשות בעלים אבל שומר שגנב מרשותו. צריך דעת בעלים לדעת ר' יוחנן כדפסקי' לעיל דהלכה כר' עקיבא וליתה כדפרישית והילכתא שליחות יד אינה צריכה חסרון. ושואל שלא מדעת גזלן הוא. המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים נעל בפניה שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרין צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד. אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אף עפ"י שצרורין יהיו בידך ומסתברא דוקא מעות כגון פרוטו' שניתנו להוצא' אבל כספי' וזולתן שלא ניתנו להוצאה קיימא לן כשמואל דאמר כספים אין להן שמירה אלא בקרקע כדגרסינן לקמן והא דגרסינן בירושלמי דאיתינן לעיל נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור במעות הוא. ואיכא מ"ד דשמואל בשומר שכר קאמר אבל שומר חנם לא בעי כולי האי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן ואי שהה (למוצא) [למוצאי] שבת שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב. ואי צורבא מרבנן הוא פטור. אמר דילמא בעי זוזי לאבדלתא והאידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי אין להם שמירה אלא או בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קור' ובעי עפר' עילואי סיכרא טפח ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה ואותבינהו בקרטילתא ואיגנוב אמר רבא מישתבע ההו' גבר' דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומישתבעא אימיה דאותבינהו בקרטילתא ואיגנוב ואיכא מאן דאמר דאיהו מישתב' שבועות היסת ואימי' מישתבע שבועת השומרין (ומסתכרא) [ומסתברא] דאיהו נמי מישתבע שבועת השומרין שלא פשע בהן והפקידן מידו לידה בחזקת שלו ובשבועה דאימיה לא סגיא ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרבה אמר כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים ההוא אפיטרופא דיתומים כו' כדאיתא ואיזה היא אבידה ששומר חנם פטור עליה כגון דאמר כאן הנחתי' ונעלתי כראוי או שמסרתי לאשתי ובני ולא ידעתי עד שנפתח הדלת ונידחת הבהמה או שהיתה הבהמה רועה בשדה וברחה והלכה לה ומעות וכלים נמי שהניחם במקום ידוע בביתו וכשבא לא מצאם ורבי חננאל כתב בפ' השואל גניבה שקרוב' לאונס שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל [דף עא טור ד] אבדה בדבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ונאבד וכליו וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחם במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה לשון הרב החסיד קרובינו זצ"ל המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן בצרורין וחתומין שנו רב מרי אומר בקשר משונה איכא דאמר בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו ולא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא אפילו נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לא בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא וזבין בהו הוה ליה עליהו שומר שכר וחייב בגניבה זהו טעמו דמאן דאמר נאנסו לא ופסקי רבוותא כרב נחמן ודווקא דלא אישתמש בהו. אבל אישתמש בהו הוו להו הלוואה. וקמו להו ברשותיה וחייב באונסין. וקשיא ליה לרבינו אפרים מ"ש מדמי אבידה דקי"ל כר' טרפון דאמר לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. ואף על גב דלא אישתמש בהו ומשני משום האי קושיא איכא מרבוותא דדחו לה להא דרב נחמן ופסקי כרב הונא ואיהו אמר דלא דמי דאבידה מעידנא דאשכחה הוה ליה עלה שומר שכר מדרב יוסף וקא מיתהני פרוטה דרב יוסף אף על גב דלא מיתהני וכי קא מזבין לה ואהני מינה נפקא ליה משומר שכר והוה ליה שואל אבל פקדון דשומר חנם הוא עליה ולית ליה בה הנאה כי הוי זוזי ומיתהני מינייהו מפקי להו משומר חנם לשומר שכר וכללא למילתא דלא מפקא משומר חנם לשואל אלא משומר חנם לשומר שכר ומשומר שכר לשואל וקשיא לן. הניחא לרב יוסף אלא לרבה מאי איכא למימר והרב תירץ דדמי אבידה חכמים התירו לו להשתמש בהן ושויוה שואל. אבל הכא מאן אושליה סתמא אפקדינה ניהליה. ונהי דשרי ליה לאישתמושי בהו. אבל שואל לא הוי עד דאישתמש בהו. ומסתברא דמי אבידה כי טרח בהו אדעתא לאישתמושי בהו טרח וההיא שעתא אושולי אושלינהו. ולצורכו ולצורכה קא מזבין הילכך הוה ליה שואל עילויהו אב"ה אדעתא דנטירות' קבלינהו ואי לא אישתמש בהו שומר הוא דהוי שואל לא הוי חנווני כבעל הבית דברי ר"מ. ר"י אומר חנווני כשולחני והילכתא כוותיה. השולח יד בפקדון. ב"ש אומר ילקה בחסר וביתר. ובית הילל אומר כשעת הוצאה. ר' עקיבא אומר כשעת תביעה ואוקימנא בשבח גזילה קא מיפלגי בית שמאי סבר דנגזל הוי ובית הילל סברי דגזלן הוי ובפלוגת' דהני תנאי הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' ואת ולדותיה. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה ופירש רב אלפס הכא כגון שנטענת אצלו או נתעברה אצלו וגזזה וילדה וב"ש כרבי מאיר וב"ה כר' יהודה וכי דייקי' בבבא קמא לא איירי רבי מאיר אלא בטעונה וגזזה. ור' שמעון בנטענה אצלו ותו דהוה ליה למימר בשבח שעל גבי גזילה קא מיפלגי כדאיתא התם. ומסתברא דבתרויהו פליגי בשבח גזילה שהיה עליה והוציאה ובשבח גזילה שעל גבה. ב"ש סברי ילקה [דף עב טור א] בחסר בשבח שהיה עליה בטעונה וגזזה כר' מאיר וביתר בשאינה טעונה ונטענה כרבי שמעון וב"ה כרבי יהודה ובין חסר ובין יתר חוזרת בלא גזיזי ובשעת הוצאה דקאמרי ב"ה בשעה שהוציא השבח ממנה כי היכי בעיניה. אבל ביוקרא וזולא לא פליגי דקיי"ל כרבא דאמר האי מאן דגזל חביתא מחבריה מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעא תברא או שיהא משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא וכן הילכתא דיקא נמי דקתני ילקה בחסר וביתר ופירשו רבוותא ולא קתני בזול וביוקר. ומסתברא מדדייק בגמרא ילקה בחסר וביתר דברי ב"ש וב"ה אומר כשעת הוצאה מבית בעלים מבית הלל דייק דאם איתא דפלוגתא ביוקר ובזול וביתר כולי עלמא לא פליגי הוה ליה לב"ה למימר ביתר. אבל לא בחסר אלא לאו ש"מ בתרויהו פליגי ורבי עקיבא אומר כשעת תביעה ול"ש רחל טעונה וגזזה ול"ש רחל ונטענה כמות שהיא בשעת תביעה בב"ד בין חסר בין יתר הוא משלם לו ומודה רבי עקיבה במקום שיש עדים שתבעה ממנו כשהית' טעונה ואח"כ גזזה שילקה בחסר ומשלם דמי פרה הראויה לילד ועומדת ליגזז דעדים כתביעת ב"ד דמי וחזינן לרבוותא פי' אחרינא ורש"פ במקום שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה ראו שגזלה ממנו דמשלם כשעת הגזילה וכתב ר"ח אף על גב דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא. ובגמרא ארץ ישראל פסקו כרבי עקיבא אנן לא סמכינן אלא אהא דאמר רבא הלכה כב"ה דהוא בתרא דרבא והכי נמי סבירא לן דקמו להו כרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה כדפסקי' בבבא קמא כרבי יהודה ואליבא דרב פפא ופי' ר"ש דאמר הלכה כב"ה דאמר בשעת הגזילה לא דייק לן והכין שדרו גאוני מחסיא כרבי יהודה וכב"ה דשבח גזילה דגזלן הוי כרבא דקיי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ובגזילה דאיתה בעינא למחצ' לשליש ולרביע לא יהיב ליה כרבי יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר' יהודה. ומסתברא למחצה לשליש ולרביע נוטל כמנהג המדינה כר' שמעון דסוגיא דשמעתא כוותיה. דהא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן לר' שמעון מסלק ליה בגופא או בדמים מסלק ליה מדקא מיבעיא לן בסוגיא דשמעתא אליבא דרבי שמעון ש"מ הילכתא כוותיה ורבא נמי דאמר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש לוקח נוטל מחצה שליש ורביע. ודאמר נמי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו אליבא דרבי שמעון הוא ור"ש הכי סבירא ליה דאי איתה דגזלן הוי כוליה [דף עב טור ב] קשיא דרבא אדרבא. דהא רבא פסק הלכה כבית הלל דגזלן הוי וגרסינן בפרק הניזקין כי אוקמה רבנן ברשותיה משעת גזילה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ואסיקנא משעת הקדישה ש"מ דשבח גזילה דגזלן הוי. אלא לאו ש"מ למחצה לשליש ולרביע נוטל. ואיכא מד"א דרבא התם אליבא דעולא קאמר דאמר ייאוש כדי לא קני אבל לדידיה משעת גזילה קני לה. והאי כללא דרבי יהודה ור"ש לאו כללא הוא כדאיתא בעירובין, אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי. דהא רב לא סבירא ליה להני כללי והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ואזלינן בתר סוגיא דשמעתא. ומצאתי בהילכות קצובות רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר' שמעון ואנן כתבינן מאי דסבירא לן למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה כרבי יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר' יהודה (הא קיי"ל דרבי יהודה ור"ש הלכה כר"ש) החושב לשלוח יד בפקדון בית הלל אומר אינו חייב עד שישלח בו יד היטה את החבית ונטל הימנה רביעית כיון שלא הגביה ונשבר אינו משלם אלא דמי רביעית החמיצה משלם את כולה הגביה ונטל הימנה רביעית משלם את כולה. אמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אף על פי שלא נטל דקי"ל שליחות אינה צריכה חסרון והגביה ארנקי ליטול ממנה דינר ונגנב או אבד חייב והאי דקא מתמה גמרא לימא קסבר שמואל שליחות אינה צריכה חסרון משום דרב ולוי פליגי בשליחות יד ושמואל בר פלוגתייהו לא פליג עליה משמע סבירא ליה כרב ולית הילכתא כרב. גרסינן בפרק השוכר את האומנין כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והבא המעות שומרי חנם וה"ה לגמרתיו הא הבא מעות וטול את שלך כשומר שכר וכן הילכתא שמור לי ואשמור לך שומר שכר שמור לי ואמ' לו הנח לפני שומר חנם הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר לר"ח הנח סתמא לא איפשיט' ופטור והא ביתא קמך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר כדגרסינן בהזהב המעביר חבית ממקום למקום וטילטלה ונשברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע רבי יהודה אומר נושא שכר משלם שומר חנם ישבע רבי אליעזר אומר תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע אמר ר' חייא בר אבא שבועה תקנת חכמים. היכי מישתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה וכתב רבינו אלפס הא דרבא אליבא דר' מאיר הוא דקאמר נתקל פושע הוא אבל לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא [דף עב טור ג] משביעין אותו שבועה שלא בפשיעה שברתיה. ובעובדא דריסתקא דמחוזא אמר מדאצרכוה רבנן לאייתי ראיה דלא פשע ש"מ דהיכא דאיכא שבועה דלא פשע משביעין ליה והא דאמר רבא שלא בכונה שיברתי' לטעמי' דר"מ קאמר וליה לא סבירא ליה ומסתברא דרבי חייא דאמר שבועה זו תקנת חכמים הוא בין למאן דאמר נתקל פושע הוא קאמר ומסתמא דקאמר בין במקום מדרון בין שלא במקום מדרון ישבע דברי הכל וקא מיבעיא לן היכי מישתבע בין שומר חנם בין שומר שכר אליבא דרבי מאיר אפילו במקום מדרון ולש"ח לר"י אפילו שלא במקום מדרון דהא לא מצי מישתבע שלא פשע ואמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ועובדא דריסתק' דמחוזא בנוסחא דילן דווקא גרסינן אייתי ראיה והיפטר ולית בה ולא פשעת ולעולם מישתבע שלא בכוונה ואפי' בנוסחא דילה היכא דמצי מישתבע שלא פשע כגון במקום מדרון מישתבע דלא פשע והא ליכא למימר למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דשלא במקום מדרון דלא מצי מישתב' דלא פשע ישלם דאי איתה לוקמ' למתניתין במקום מדרון ורבי יהודה נמי אדפליג בין שומר חנם לשומר שכר ליפלוג בשומר חנם גופיה. בין מקום מודרון למקום שאין מדרון. אלא ש"מ שבועה דמתני' אפילו שלא במקום מדרון איתה מידי דהוה אנושא שכר לר' מאיר דפטור בשבועה וקרוב אני לומר דאפי' במקום מדרון דמצי מישתבע שלא פשע שלא בכוונה משביעין ליה דשמא שלא במקום מדרון היה ותקינו רבנן שבועה השוה בכל. והיינו דקא פריך תינח במקום מדרון היכא שידוע שלא במקום מדרון מא"ל כלומר שמא שלא במקום מדרון היה. ואינו יכול לישבע שלא פשע דשמא פשע ומשום האי טעמא ליכא לתרוצי מתני' במקום מדרון ולהאי פי' נ"ש נתקל פושע הוא. ול"ש נתקל לאו פושע הוא לעולם שלא בכונה מישתבע ולפירוש' קמא אי סבירא לן נתקל לאו פושע הוא כרבנן במקום מדרון מישתבע שלא פשע כי איכא לספוקי שתב' שלא בכוונה. [דף עב טור ד] ודוקא היכא דליכא ראיה אבל איכא ראיה לא מיפטר בשבועה כאיסי וכפי' דגאון. מיהו קשיא לישנא דתו לא מידי. ראיתי בספרים דלא אשכחן כי האי גוונא בכולה גמרא ומסתברא כסברא קמא יביא ראיה ותו לא מידי. כלו' שאין עליו לא שבועה ולא תשלומין דאם איתה הוה ליה לאיסי למימר הא יש רואה צריך להביא ראיה. אלא מדקאמר יביא ראיה ויפטר זכותו הוא שאמר יביא ראיה שלא שיבר בכוונה ופטור ובעל מתיבות כתב בעובדא דריסתקי דמחוזא הא יש ראיה יביא ראיה ותו לא מידי. אמר ליה כאיסי וסבירא לן כוותיה וסייעתא דעובדא דשקולאי דאמר ליה רבא דינא הכי ולא אמר ליה אין ואף לא אמר ליה שבועה אית לך גבייהו מסתמא דבתר תקנתא דרב יוסף הוה עובדא דליכא שבועה אלא תשלומין. ופטריה מלמען תלך בדרך טובים. וסייעתא דקאמר משום תמיהא הוא דקא מתמה כמאן כאיסי לאו היינו טעמא לתימהא אלא משום דשביק רבי מאיר ורבי יהודה דמתניתין דלית להו דאיסי ועביד כאיסי ואמר ליה אין כאיסי וסבירא לן כוותיה ולענין הילכתא כיון דרבי אלעזר אמר גמרא כר' מאיר הלכה כרבי מאיר ובין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע וכרבא דאמר שלא בכונה שברתיה. ולפי' בתרא לכולי עלמא מישתבע שלא בכוונה בכל מקום. ולפי' קמא קי"ל דנתקל לאו פושע הוא כרבנן והיכא דליכא ספיקא מישתבע דלא פשע והיכא דלא מצי מישתבע מישתבע שלא בכוונה. מיהו הלכה כר"מ וכרבא וכפסק דר"ח ורבוותא פסקי בב"ק גבי נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה כרבנן דפטרי מדיני אדם דנתקל לאו פושע הוא. אבל היכא שהיה יכול לעמוד ולא עמד משוינן ליה פושע כדאמרינן בשני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה דמהדרי רבי יוחנן ורב נחמן בר יצחק לאוקמה אפי' לרבנן. והא דאמר רבא התם ראשון חייב בנזקי שני ואמרינן התם ראשון וודאי פושע [דף עג טור א] הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד הוא. ומשוינן ליה פושע [דף עג טור ב] בשעת נפילה כההוא דהוחלק אחד במים בשעת נפילה ופליגי [דף עג טור ג] בנתקל פושע וכן הילכתא. גרסינן בפרק הכותב ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשין וקא תבעי מינה אמר אנא מחיים תפיסנא להו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דמחיים תבעתינהו להו ניהלך ולא יהבתינהו ניהלייהו אמר' ליה לא אמר לה אם כן הוה ליה תפיסה דלאחר מיתה ולאו כלום היא. ופירש רבינו אלפס דליכא למימר מיגו דלקוחין היו משום דקי"ל אין אותיות ניקנות במסירה ואנן פרשינן לעולם בדאיכא עדים הוא וליכא למימר מיגו כלל ואפי' החזרתיו לך כדאיתא במאמר ששי וש"מ אף על גב דאתיא לידה בתורת פקדון (נ"י לא) מצי למיתפשינה בתורת משכון וליכא משום שליחות יד בפקדון. צרפ' פי' שהפקיד לו בשטר אבל בעדו' מהימן מיגו דיכול למימר החזרתיו לך ולא בריר [דף עג טור ד] לן דהא בשטר נמי מהימן הכי כדפרשינן לעיל ההוא דאפקיד כסא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר' נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא וכו' עד איניש אחרינא אפקיד והוא מיחזא חזא ושב מרגניתא ומניסכא דבי רבי אמי. וכולהו פסקו כר' נחמן וכתב רבי' אלפס ש"מ דאי אפקיד איניש גבי חבריה מידי ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה שקיל ליה ואפי' מיתמי ולית להו ליתמי למיטען דילמא בתר הכי זבנינהו זבינא מינך ודוקא היכא דראה והן הכי כי איתיה בידיה לא יכול למיטען הדרית זבנית מינך ומסתייעא נמי מדגרסינן בחזקת הבתים אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים ש"מ דאי איכא עדים וראה אין לו [דף עד טור א] חזקה ובזה הלשון כתב ר"ח בהכותב אלא דלא אמר ודוקא היכא דראה התם ובחזקת הבתים הוא דכתב ואיכא דקשיא ליה מנא להו לרבנן דאית ליה סהדי אי משום דקא יהיב סימנא דילמא איהו גופיה דקא יהיב סימנא זבניה לאבוהון והשתא קא יהיב סימנא וקא טעין דאפקדי' ניהלי' וניחוש כי היכא דחיישי' באיניש דרגיל אלא משמע דהני עובדי דוקא דלא אמידי הנפקדי' והאי דקאמר ועוד לאו דשביק טעמא דלא אמיד אלא הכי קאמר מתרי טעמי יהבינן ליה להאי חדא דליכא למימר האי גברא זבניה לאבוהון וליכא למימר דאבוהון הוא ועוד דאי חיישת דילמא מאיניש אחרי' היא ולאו דהאי הא קא יהיב סימנא הילכך יהבי ליה מידי דהוה אאבידה דמהדרינן בסימנין ואי הוה אבוהון אמיד אף על גב דקא יהיב סימנא אמרינן דאיהו גופיה זבנה לאבוהון וצריכא עיונא היכי גמרא דרבוותא. ירושלמי בפ' הכונס חד בר נש אפקיד גבי חד שק צרור אירעו אונס אתא עובדא קומי ר' אמי הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא הרי זה נשבע ונוטל אירעו אונס לאו דוקא דשומר חנם פטור מן האונס וקשיא לן לרבינו אבן מגש ולימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולא ישבע התובע והא דקאמר סיגין הוה מלא בשמא קאמר דאי בבריא כי האי לא קאמר נשבע ונוטל אלא הנתבע נשבע ומיפטר הילכך הוה ליה מחויב שבועה דהא קא מודה ולא ידע כמה. וניחא ליה כיון דהאי סיגין קא טעין בשמא. והאי מטכסין קא טעין דאי הוה אמר בריא סיגין הוה מלא לא מחייבינן ליה שבועה דמה שטענו לא הודה לו כי טעין בשמא ולאו מחויב הוא. הא דידע מישתבע ושקיל. והא דירושלמי קשיא חזי לן דדמיא לבית זה מלא מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל דלאו מחויב שבועה הוא. ועוד דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דקא משלם שכנגדו נשבע ונוטל ודקאמרי' לדמיא למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור דהתם משום דמוקי' ממונא בחזקת מרי' והכא דליכא [דף עד טור ב] חזקה בריא ושמא בריא עדיף וחייב. ורבינו החסיד זצ"ל אקשי עליה הא קא מודי ליה שק דהאי קאמר סיגין והוה ליה כטענו חיטין ושעורין והודה לו בחיטין. ושעורין אמר לו איני יודע. ואי נמי בטענו כדי יין וכדי שמן ואודי ביין ושמן אמר איני יודע וניחא ליה דלא אמר מחויב שבועה אלא דקאמר מנה לי בידך ואת ידעת ואמר ליה אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דטענה רעועה היא דקא בעי למיפטר נפשיה באיני יודע אי נמי אמר ליה חייב אתה לפלו' מנה והלה אומר איני יודע אבל שק גופיה דמפקיד ידע והאי קושטא קא טעין ליכא למימר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אלא נשבע ונוטל והילכך גבי שומר ופקדון אי מודי מפקיד דנפקד לא ידע ואמר ליה נפקד לא ידענא כמה שוי מישתבע מפקיד ושקיל בתר דאישתבע שאינו ברשותו אבל אמר לו מפקיד אנא ידענא דאת ידעת כמה שוי ואמר ליה אידך לא ידענא אלא כך וכך מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואי נמי אי אמר נפקד בבריא דלא חסר מידי אי נמי דלא ידענא ביה כלל אלא מה שהנחת אתה נוטל מישתבע ומיפטר אבל בשק צרור ובכל מידי דלית ליה ידיעה לנפקד דנשבע ונוטל ומסתברא אף על גב דהודאה דשק ליכא דמפקיד מטכסין תבע שק לא תבע ומה דהוה בגוויה איגנב שק לא איגניב. אי נמי איגניב ולא תבע מיהו סבר' הכי איתה וטעמא דנשבע ונוטל משום דהיכא דהאי ידע והאי לא ידע כגון בנזק וגזילה ובמדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה לדברי הכל ומישתבע על דברי' שדרכן להטמין דר' יהודה דמחייב אפי' על דברים שאין דרכן להטמין עשו תקנת נגזל באושא והאי דמטכסין דומיא דהמדליק את הגדיש וחד טעמא אינון והמוציא הוצאות על נכסי אשתו דנשבע ונוטל מהאי טעמא הוא ואפי' הודה במקצת ולא ידעי בכולהי נשבע ונוטל כדגרסינן בשבועות וכגון דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא במידי ליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משל' אלא נשבע ונוטל ירושלמי אהא דשק צרור. בעי ר' יוחנן מהו מטענתיה מילין דמפלגין ייבה כהדא דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן חד בר [דף עד טור ג] נש עתיר גו שוקא ומיסכן גו ביתיה עתיר גו ביתיה ומיסכן גו שוקא יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב רבי אבא מישתעי אהן עובדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל מאי דאית ליה לאריסיה דבר זיזא דבר זיזא הוא איתיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין רברבין ודקיקין. אמר יסבון רברבין פלגא וכד דקוקין רבו יסבון פלגא דמך ר' ישמעאל בר' יוסי אתא עובדא קומי ר' אחא אמר לית את שמע מינה אית בר נש דלא בעי מיפרסמה נפשיה. ותיהבון לבנוי דאריסא אמר מריה דפקדתא כבר יהבית פלגא אמר לו מה שנתת ע"פ ב"ד נתת ומה שאתה נותן ע"פ ב"ד אתה נותן מהו דיימרון בנוי דאריסיה לבנוי דבר זיזא הבו לן מה דנסיבתון יכלין למימר מה שנעשה על פי בית דין נעשה מהו דיימרון דקוקין לרברבין נחלוק עמכון יכלין למימר להון מציאה מצאנו. אמר ר' יצחק לית בין דקוקין לרברבין אלא כמי שניתן לו במתנה. גרסינן בפרק הכותב אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר היזהרי בו של כסף הוא הזיק משלמת של זהב פשעה בו משלמת של כסף דאמר ליה נטירות' דכספ' קבולית עילואי נטירות' דדהבא לא קבילית עילואי כדתניא חטי' וחיפן בשעורין אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד וכו' רבי' אפרי' שאמר על ר' ישמעאל בר' יוסי דטועה בדבר משנה הוה דהא תניא אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' עד מת יחזיר לבניו. אלמא הא שאר אינשי יחזיר למפקיד. חס ליה לרבינו דלימא הכי דהאי עובדא מילתא דתליא בסברא הוא ר' ישמעאל בר' יוסי סבר כיון דאריסיה דבר זיזא ידעינן ביה דלא אמיד דכולהו אמרי דכל מה דאית ליה לאריסיה דבר זיזא הוא הוה ליה כקיבל מן העבד דאריס הוא כעבד ואם מת יחזיר לרבו והאי דינא דגמרא דילן כדאמרינן חדא דידעינן ביה דלא אמיד אית בר נש דלא בעי מיפרסמא נפשיה דיש מתרושש [דף עד טור ד] והון רב מתעשר ואין כל והוה ליה אריסיה כאיניש דעלמא. ואם מת יחזיר למפקיד והיינו דקאמר בגמרא דילן. ועוד דרבי חייא לא אתא בטענת משנה אלא בטענת דיש מתרושש והון רב: גרסינן בהגוזל בתרא ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עילויה שקליה ויהביה ניהליהו. אתו לקמיה דרבא פטריה אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממונו של חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינא אי אמיד הוא עליה אתו ואי לא אמיד הוא אדעתא דההוא כספא אתו שמעינן מהכא דהיכא דאנסוהו נכרים על ממון חבירו לא שנא אנסוהו להראות. ול"ש אנסוהו להביא בכולהו פטור כרב אסי בפסקא דר"ח. ורבינו אפרים זצ"ל. והא הכא משום דלא אמיד אמרינן על ההוא כסא אתו. ואף על גב דנשא ונתן ביד פטרינן ליה כל שכן היכא דידע מילתא דאנסוה אממונא דחבריה דפטור והאי דקתני ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור. נשא ונתן ביד חייב. דוקא שאנסוהו מחמת עצמו על ממון סתם. והיכא דנשא ונתן ביד מציל עצמו בממון חבירו הוא וחייב. וכי הראה גרמא בעלמא הוא ופטור. ורבינו אלפס פליג בהא ומסתבר כרבוותא קמאי. והכי גרסי' בירושלמי תני תוגרמי' שאנסוהו ונטלו ממון חבירו פטור נטל הוא ונתן להן חייב. אמר רבי יוסי הדה דתימר באומר להן תנו לנו ממון סתם אבל אמר להן ממון פלוני פטור. ורב אלפס אייתי סייעתא מההוא גברא דאחזו אחמרא דחבריה דרב פנחס ורב מדי ואמר ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטא בהדיהו דקשיא ליה ה"מ היכא דלא אניס. אבל האי אנוס הוא ליתה נהי דאנוס מעיקרא מממון סתם בתר דאחוי להו מי אנסוהו. הא ודאי ליכא אונס והוה ליה כמי שאנסוהו בממון סתם ונטל ונתן ביד חייב ומשום הכי אצטריך לשנויי כיון דאוקמינהו עילויה מיקלא קלייה. והא דתניא אמר לו אנס הושיט לי פקיע של עמיר זה לא מסייע ליה כלל דהתם ליכא אונסא. דכיון דקאי בתרי עיברי נהרא מצי [דף עה טור א] לאישתמוטי מינה אבל היכא דאנסוהו על ממון חבירו וליכא לאישתמוטי מינה אפי' נשא ונתן ביד פטור וכן הילכתא. גרסינן בפרק אלמנה ההוא גברא דאפקידו גביה כסיתא דחבריה אזל שמא לנפשיה בארבע מאה זוזי לסוף אייקור וקם בשית מאה ואמר ליה רב אשי מאן שם לך. גרסינן בפרק חזקת הבתים אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדי' ולא מן התינוקות קיבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעל קיבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קיבל מן התינוקות יעשה להן סגולה וכולן שאמרו בשעת מיתה של פלוני הן. אי מהימני יעשה כפירושן ואי לא יעשה פירוש לפירושן. איכא דאמרי אי אמידי יעשה כפירושן ואי לא יעשה פירוש לפירושן מסתברא כאיכא דאמרי דקי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה ירושל' יעשה מפורש כפירושן אמ' ר' ובלבד בעדי' כהדה איתתיה דר' אבא כד דמכ' אמרה אהן קדשה דברתי והוא אמר לית הוא אלא דידי אתא לקמיה דרב אמר אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה תשלו' תוספ' האומר תנו מאתים דינרי' לבית הכנסת תנו ספר תורה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל ואם היה בשניה' ינתנו לשניהם האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר ינתנו לעניי עולם רב אלפס אייתי הא דר' אחא ומסתברא הא דאמרינן בבבא קמא בההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו' וליתבו לעניי אמר רב יוסף אף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן משום האי טעמא דאי הוו עניים הכא זכו בהו עניי' דהכא כתנא קמא דהכא דאמר ינתנו לעניי אותה העיר השתא דליכא עניי' הכא אנן זכינו בהו לעניי דעלמא ולא משום טעמ' דרבוותא קמאי דאמר דינא דעניי כדינא דהדיוט דמי ולא מבעיא במעמד שלשתן דהא קי"ל בפיך זו צדקה כדכת' רבי' אלפס ולא כטעמא דידיה דאמ' משום דלא הוה ברשותיה לההוא זוזא הוא דקאמר הכי דאע"ג דקי"ל במטלטלין אפי' ממון שיכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הכא שאני דהא אפקיה ולית דינא ולית דיינא דאי איתה אפי' איכא עניי הכא לא קני אי לאו דיד עניים אנן טעמא כדפרשית לרבי' אפרים ההוא זוזא מטא ליד רב יוסף וקאמר האיך איברי נפשאי דכעניא דמינא ואמ' ליה ר' יוסף אף על גב דעני את לא מצי אמרת הבו לעניי כבר [דף עה טור ב] זכו ביה שאר עניי ואף על גב דקי"ל תנו כזכו דמי בלא ב"ד ובלא עדים משום דמזכי לאדם ידוע אבל הכא אמי' מצי הדר ביה קמ"ל רב יוסף דמשע' דמטא לידי' כמאן דמטא ליד עניים דמי. גרסינן בתוספ' גנב אחד אין אונס שני גנבים אונס ר"י אומר אם היה מזויין אף גנב אחד אונס זאב אחד אינו אונס שני זאבין אונס וכו':

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה