ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
תשק"ף · אות פ - פסיקתא
[דף סו טור ג] הנושא את האשה ופסק עמה כדי לזון את בתה [דף סו טור ד] ה' שנים נישאת לאחר ופסק עמה שיזון את בתה חמש שני' חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך את המזונות למקום שהיא אמה זאת אומרת בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה וה"ה לגירושין ואלמנות שבנות אצל האם אבל בן גדול אצל האב וקטן אצל האם. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחת זנה ואחד נותן דמי מזונות א"ר גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך ועמדו וקדשו הן הן דברים הניקנין באמירה והאלהים אמר רב אפילו בוגרת דבההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי ואיבעיא לן דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ואסיקנא דלא ניתנו ליכתב בלא קנין ואם קנו גובה מנכסים משועבדין והוא הדין לצוואת שכיב מרע ולא קנו אעפ"י שכתבו אינו מועיל לגבות מן המשועבדין כדתנן חמשה גובין מן המחוררין המקבל עליו לזון בת אשתו וכו' והיינו דגרסינן בירושלמי תנאי כתובה שכתובין בשטר רבי יוחנן אמר לחזוק כתובין דאנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין אלא בשטר אף הכא בשטר אמר ר' חנינא מינה מפני שהוא כבעלת חוב מה התם בשטר אף הכא בשטר ובכתיב' שטרא סברא אחרינא וכתבי רבוותא דכל תנאי שהוא בשעת קידושין נקרא פסיקתא ונקנה באמירה אעפ"י שלא בא לעולם ואעפ"י שאין בידו הרי הוא כאילו הוא בידו ואפילו הוא מטבע ובלשון אסמכת' בין מקרקעי בין מטלטלי אבל לא זכה בפיר' עד כניסתה לחופה בין שהתנה אבי החתן ובין שהחתן התנה וקיבל על עצמו איצטריך קנין וכתב רבינו משמיה דגאון שכותבין על החתן שאם יחזור בו ולא יכנוס יהא עליו קנס כך וכך אעפ"י שקיבל יותר ממנהג ידוע שבמקומו מחוייב באותו קנס מדרב גידל שלא בשעת קידושין הרי הוא כתנאי בעלמא לכל מילי וא"נ אינו מועיל על דרך תנאי שהוא אמר מעצמו הרי הוא כתנאי דעלמא: ירושלמי הפסיק לזון כלתו זנה ומעשיה ידיה לבנו. הוא רוצה שתבוא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה דתניא והוא נותן לה דמי מזונות חלתה כמי שנישאת מתה כבר מתה לרבינו חננאל אם חייב לתת לה מזונות [דף סז טור א] יעשה לה סגולה. תוספתא כתב לזון את בת אשתו ובן אשתו הרי הן כבעלי חוב והן קודמין לכל. ולא יאמר צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הן יושבין ומעלה להן מזונות כתב לזון בת אשתו ומכרה האשה לבעלה לא כל הימנו זכין לקטן ואין חבין לו פירוש שברה שכתבה לו שובר ומחלה לו מזונות בתה תני כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב מזכ' בדברים וכו' עמדו וקידשו זכה הבן בין הבנים ובת בין הבנות ובלבד מן הנישואין הראשונים והא דקתני שהבעל מזכה בכתב קשיא לגמרא דילן דהא תנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שני' ואוקימנא אומ' ירושלמי האב פוסק על ידי בתו אפילו היא בוגרת אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה אפילו היא קטנה גרסינן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ואפילו ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם. ירושלמי ולאו דברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא פי' רבינו אלפס כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שלא כנס כאילו לא פסק ואיכא לפרושי מתניתין פוסק ע"מ לכנוס לא פסק בשעת קידושין ורבינו האי ורבי חננאל פירשו בפוסק במפר' אם תכנוס בתי אתן לך כך וכך אבל בסתם זכה הבת וזכה היבם ולפירוש רב אלפס זצוק"ל ניחא ולרבי' האי קשה תני בר קפרא דהוה ליה למימר פרש בה כתב גאון בטלו הקידושין בטל הפסק ול"ש יבם ול"ש אחר ואפי' נתן לו מקצת מעות חוזרין לאב ובין אם מתה היא ובין אם מת הוא האב יכול לחזור בו אבל אם נתן במתנה סתם לבתו כשתינשא ולא הזכיר לפלוני וכיון שנתקדשה אעפ"י שבטלו הקידושין ונתקדשה לאחר אין האב יכול לחזור בו פסק להכניס לה אלף דינרים הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. ירוש' מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת האשה שרוצה לכלות כליה ולפחות [דף סז טור ב] חומש ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן אחד ומחצה אמר ר' יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ומסת' מדנקט רישא דמתניתין הפוסק מעות לחתנו וסיפא נקט פסקה להכניס לו אלף דינר דייקינן מינה דווקא פסק שכותב ומוסיף אחד ומחצה אבל פוסק מעות לחתנו ולחתנו נותן ואינו יכול לכופו לכתוב בכתובה שרוצה האב ליתן כמה ליקרות פלוני חתנו כגון אלו שמרבין בממון לרבות כבודן ואינו כופהו אלא אם כן התנו בשעת קידושין. בפ' מציאת האשה המשיא את בתו סתם לא יפחות לו. מחמשה זוז אעפ"י שהוא יותר מעישור ועד כאן (אין) כופין מכאן ואילך בדעת האב ומסתברא עד עישור רוח חכמים נוחה הימנו אבל טפי לא והיינו דאמר ליה רב יהודה לשמואל לא תיהוי בר עבורי אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא וכו' כדאמרינן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עישור נכסים לאחר מיתת האב שמין דעת האב כדאמרינן לקמן לפרנסה שמין באב כדאיתא פסק להכניס ערומה לא יאמר לכשתבא אצלי אלבשנה אלא מלבישה ועודה בבית אביה וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה. ירושלמי אין אומרים לפרנסים ללוות יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שהיה ראוי לינתן לה. רבי יהודה אומר אם השיא הבת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה. וקיימא לן הלכה כרבי יהודה וכשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ול"ש השיא ול"ש לא השיא אזלינן בתר אומדנא דאב וה"מ דידעינן לאומדנא דדעתיה שעמד בינינו והכרנו דעתו. אבל לא עמד ולא אמדינוהו יהבי עישור ניכסי דברי ר' ואמר רבא הלכה כרבי ואסיקנא ההוא דלא אומדיניה והא דאמ' הלכה כרבי יהודה דאמדיניה דהיכא דידעינן מאי אומדן דעתיה אזלינן בתר אומדן דעתיה ואסיקו רבוותא ל"ש לאוסופי ול"ש לגרועי מעישור ניכסי וכן הילכתא [דף סז טור ג] ת"ר בנות' בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן. דברי ר' ר' שמעון בן אלעזר אומר אף איבדו פרנסתן וא"ר נחמן הלכה כרבי ואוקימנא הא דמחאי הא דלא מחאי בין נישאו בנערותן בין בגרו איבדו פרנסתן כדתנן יתומה שהשיאוה וכו' הא גדלה ויתרה ודוקא דלא מיתזנא מיניהו אבל מיתזנא מיניהו אף על גב דלא מחאי לא איבדה אא"כ בגרה ונישאת ואמר רב אדא בר אהבה בגרה ולא נישאת אינה צריכה למחות נישאת ולא בגרה אינה צריכה למחות בגרה ונישאת צריכה למחות ואוקימנא דמיתזנא מינייהו ונערה דלא בגרה ולא אינסיבא אי נמי קטנה ואינסיבא אף על גב דלא מיתזנא מינייהו לא צריכה למחוי וכן הילכתא וחזי' לרבי' אבן מגש דפירש נישאת ולא בגרה אף על גב דלא איתזנא מינייהו אינה צריכה למחות ואמר על רבי' אלפס אגב שיטפא אמרה וצריכה למחות וליתה לפרושא דיליה אלא כרבי' אלפס וכדפרישית ונישאת אנישאת קשיא ולא מיבגרה. ודקא מקשינן הא גדולה ויתירה בנישאת דומיא דיתומה שהשיאתה אמה או אחיה קאמרי ובקטנה שנשאת כולי עלמא לא פליגי דלית בה פלוגתא. ואדרבה איכא למימר בגרה ולא נישאת אף על גב דלא מיתזנא מיניהו צריכה למחות אלא בגרות ונישואין חד דינא אית להו. אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה כדתני' האומר אל יזונו בנותי מנכסי שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו. והכי גרסינן בחדשים וישינים וכן כתב ר"ח אף על גב דתנו לה להאי מתניתא בהיפוך לא משגחינן בהו וכן הוא ודברים ברורים הן דמזונות אינן בחייו ופרנסה איתא אפי' מחייו מתחייב ועוד יכולין האחין לאחר מיתת האב להפקיע מזון הבנות ואינן יכולין להפקיע הפרנסה נמצא בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב כח הפרנסה גדול מכח המזונות והכי מסתבר לן דהא בתרי טעמי קמאי קס"ד דפרנסה חמירה ממזונות דפרנסה טרפי ממשעבדי וגביא ממטלטלי והאי טעמא נמי חומרא הוא דפרנסה והכי פירושא אל יזון שומעין לו. כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו וזו מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות ניזונת מה הבנים אינם יורשי' אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. הילכך בת יורש' היא לגבי מזונות כבנים בתנאי ב"ד ומה בנים אם אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין אף [דף סז טור ד] בנות נמי אמר יירשו בניי כל נכסי ולא הבנות דבריו קיימין אבל פרנסה חוב הוא שחייב האב בחייו מחיובא דקרא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשי' זוז ולאחר מיתת האב חוב האחים הוא כדאמר לקמן ואין אדם יכול להתנות שלא יפרע את חובו ונותנין לה נ' זוז וכן הילכתא. אבל ר"ח כתב ולית הילכתא כותי' ובתשובה לר' אלפס אין כופין האב בפרנסת הבת מיהא דאמר אל יתפרנס שומעין לו תלה ליה רב לר' חייא ביני חטי ירושלמי בפ' הניזקין רב הוה כתיב לר' חייא ביני שיטיא עמדו ושיעבדו מהו וקיי"ל בין מכרו בין מישכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכן הילכתא: מי שמת והניח ב' בנות ונטלה הראשונה עישור ניכסי ומת הבן א"ר יוחנן שנייה ויתרה א"ל ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שנייה ויתרה. ירושלמי ר' חנינא סבר מימר אף השנייה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה וכו'. ר' זעירא קומי ר' דוסא היך עבדין עובדא א"ל כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא ומסתברא כיון דלא איפסקא הילכתא סמכינן אפסקא דירושלמי דנפיק עובדא כר' חנינא וליתה לדר' יוחנן דתלמיד הוא לגבי ר' חנינא. אבל ר"ח ורבי' אלפס פסקי כר' יוחנן כדכתב בהילכו' אמר אמימר בת יורשת הויא ורב אשי אמר בעלת חוב הויא ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה ואסיקנא בעלת חוב דאחין היא. רבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית ושלא בשבועה ומבריה דרב שימי בר אשי זיבורית ובשבועה וכן הילכתא וכתב רב האי אם מת האב בלא נכסים ומת אבי האב ואח"כ נפלו להם נכסים אין נוטלת עישור נכסים מן האחין וראוי הוא והאי דאמר מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה אפילו מיניה דידיה כדגרסינן בפ' ר' אליעזר אפילו אתה מוכר שער ראשך וכו' והא דתניא שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וכו' צריכין ב' גיטין לגבות כתובה מן החבילה ואוקמנא כר' מאיר דאמר מטלטלי מישתעבדי לכתובה ש"מ לרבנן לא מישתעבדי אפילו מיניה דידיה מה שאין כן בב"ח. דאמרינן אפילו מגלימא דעל כתפיה ומההיא דגרסינן בערכין ההוא דבעא לאפקועי לכתוב' דאיתתיה זבנינהו לניכסים והדר גירשה לדביתהו אמר לה מטלטלי לכתובה לא מישתעבדי שלחה רב יוסף וכו'. [דף סח טור א] וקאמר רב פלטוי ריש מתיבתא. ה"מ דלא משעבד מטלטלי לכתובה אבל שיעב' מקרקעי ומטלטלי וקנו מיניה גבה מטלטלי. ואנן דכתבינן האידנא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות בין בכתובה בין בב"ח גבי מטלטלי מיניה דידיה ומיתמי בתקנתא דרבוותא ומסתמא כי ליכא מקרקעי. אבל איכא מקרקעי לא גביא מטלטלי אפילו בתקנת' דגאוני' תנאי כתובה בכתובה דמי ופרנס' נמי גביא מעמל' דבתי שהן מטלטלי' ורבי' האיי איתשיל מקמיה בהאי עיניינא ושכר מזון האשה והבנות ממטלטלין כתקנתא דמתיבתא אבל פרנסת הבת קאמרי רבנן לתקוני בהא מילתא תקנתא ולא תקינו ומשום דקי"ל בפרנסתא שמין באב משנינן אילין מילי כאסמכתא ודרך בקשה מן הבנים דמי שיש לו מטלטלין הרבה ואין לו קרקע אי אפשר שלא לתת לבנות וכל הני שנין הכין קא חלפא מילתא. ומסתברא דהא דפסק רבא לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי דוקא דכולהו ניכסי מטלטלי אבל איכא עישור נכסים מקרקע ואינן מטלטלי יהבינן מקרקעי ואי נמי דוקא דלא אמדיניה לאב. אבל אמדיניה לאב לפרנסה. שמין באב כשמואל וכי אמר שמואל ממטלטלי נמי קאמר. כדאמר רב זן מחטי דעללה לימא כשמואל ס"ל וכו' כדמוכח התם. ירושלמי ארמלתא דרב הונא גבי לה כתובה ממטלטלי ממנהג מקומה. שמעון בר' נהוג בסוריא לגבות כתובתה מנחשת וממנע ר' יונתן נהוג בערביא לגבות מבשם ומגמלים. גרסינן בפ' שני דייני גזירות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל. אמרו חכמים תהא יושבת עד שתלבין את ראשה אדמון אומר יכולין לומר אם אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין את ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. אמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון וכן הילכתא: ירושלמי מתני' בשפסק האב במעמדן. אבל לא פסק האב במעמדן אף רבנן מודו. וכתב רבי' שרירא במורדת ובתר רבני סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול להן גיטין מבעליהן באונס. ויש שכותבין באונס ומסתפקי בגט מעוש' בדין או שלא כדין וקא נפיק מינה חורבא תקיני ביה מר רבא בר רב הונא נ"ע למורדת ולתובע' גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה שתטלם ומה שכותבין על עצמו אפילו תפשה מחזירין לבעל וכופין אותו וכותבין גט ויש לה מנה מאתי' ומנהג [דף סח טור ב] מקומינו בידינו היום כשלש מאות שנה. והכא נמי כי אמרי' או כנוס או פטור אפי' פסקה היא לעצמה כייפי' ליה ויהיב ליה גט כדכתב רבינו אלפס גרסינן בפרק מציאת האשה המשליש מעות לחתנו וכו' כדכתב' באות שי"ן בשלישו':
כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' בן פלו' הוו עלאי סהדי והבו לכל חד מיננא למיהוי בידיה לזכו' וכך אמר לנא פלו' דנן פלונית ברתי שדיכית לפלו' בריה ויהבנ' ליה בהדה כך וכך מאני תשמישי ושימוש ערסא כך וכך. ודוכתא פלו'. בסימנהא ובמצרנהא ופלו' בן פלו' אמר לנא בההיא שעתא יהיבנא לבריה פלוני דנסיב פלו' ברתיה דפל' כך וכך זוזי כך וכך מאני. ועל הדין דעתא קדשה פלוני דנן לברתיה דפלוני דנן ובתר דקדיש בעי מיננא סהדי למיכתב מאי דפסקו ביניהון דליהוי בידא דכל חד וחד מינהון לזכו ולראיה: