ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
שער הראשון במאמרות ושטרות · מאמר י - שטרות היוצאין
[דף לד טור א] גרסינן בפרק מי שהיה נשוי איתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדיינא ומותבינן מהא דתניא שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין הא מני רבי מאיר היא. דאמר עידי חתימה כרתי. כתב רב אלפס הני מילי בשטר קרקעות אבל [דף לד טור ב] בהודאות והלואות חולקין. כסתמא דמתניתין כדתנן היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין. דהוה ליה לאקשויי ממתני' ולא מברייתא ומסתבר' דשמואל אפי' בהודאות והלואות קאמר דומא דהוי כולן יוצאות ביום אחד פליגי דאם איתא דמוקמינן לה לברייתא כר' מאיר לוקמה בהודאות והלואות ודברי הכל אלא לאו ש"מ בכולהו פליגי והאי דלא פריך ממתני' משום דפשיטא ליה דמתני' איכא לאוקמא כרבי מאיר. ופריך מברייתא דליכא לאוקמה כרבי מאיר דהא קתני סיפא כתב לאחד ומכר לאחר זה שמכר לו קנה ובגמ' ירושלמי אקשי מינה לשמואל והכי גרסינן התם שמואל אמר שוחדא לדייני לשני שטרות היוצאין על שדה אחת איזה מהן שירצו ב"ד להחליט מחליטין מתניתין פליגא אשמואל אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולא שוחדא ועוד הא אוקימנא לפלוגת' כתנאי דתניא וחכמי' אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה והא לא שטר קרקע הוא הילכך בתרוייהו פליגי וקיי"ל כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דרב נחמן עבד עובדא כוותיה דשמואל באמיה דרמי בר חמא הילכך שודא עדיף בין בקרקעות בין בהודאות ומתני' דהוי כולן יוצאו' ביום אחד ליתא דכר' מאיר אזלא ומיהו כתבי רבוותא דלא עבדינן שודא אלא במטלטלין כך הוא קבלה בידינו וכן כתב בעל מתיבתא כי עבדינן כשמואל במטלטלין אבל בהלואות כרב עבדינן דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין ומאי דקשיא ליה לרבנן הא דגרסינן בפ' חזקת הבתים ואם איתא דשמואל אפי' בהודאות דהלוואות קאמ' מ"ש דגבי המחליף פרה בחמור שני התם איכא דררא דממונא למר ודדרא דממונא למר ובב' שטרות היוצאין ביום אחד קא משני התם ליכא למיקם עלה דמילתא לישני ליה התם איכא דררא דממונא הכא ליכא הא לאו תיובתא דמשום דליכא למיקם עלה דמילתא שינויא הוא דקא משני לקרקעות והלוואות הוא דקא משני הכי ועוד דהתם אי דמר לאו דמר ואי קשיא לך לווה וחזר ולווה וקנה דקיי"ל יחלוקו אמאי לא אמרינן שודא התם משום דשיעבוד דתרוייהו בהדי [דף לד טור ג] הדדי קא אתו וכי היכי דשני שטרות היוצאין ביום אחד אליב' דר' מאיר עידי חתימה כרתי דחולקין הכא נמי חולקין ובמטלטלי נמי איכא מרבוותא כגון מר רב נחשון ומר רב נטרונאי דאתשיל מקמיהו ושדא דמן תמנין ותרתין שנין דשני ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני דבבל וריש גלותא דלא למיגבא בעלי חובות ממטלטלין וכו' ועד האידנא מטלטלי כמקרקעי נינהו ואית בהו דינא דקדימה וכל הקודם שטרו קודם וגובה אפי' ממטלטלין וספיקא הוא ויחלוקו אבל היכא דשיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי אתו כגון שטרות. שני שטרות של הלואות היוצאין ביום אחד אמרינן בהו שודא לדעת שמואל והלכך הא דגרסי' בפ' הכותב. אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית לי' זוזי וליכא חד מיניהו דקדי' איכא לאוקומ' כגון שיוצאין שניהן ביום אחד דהוא שודא דדייני ואשמעינן דהיכא דחד מיניהו בעל חוב וחד כתובת אשה ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקין ליה בזוזי ולאשה בארעא ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא. אבל היכא דשטר חוב וכתובה כגון לוה ולוה וחזר וקנה דליכא שודא אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיי"ל חולקין ולא אמרינן לאשה לא יהבינן והוה לה כתובה בשטר חוב ואף על גב דליכא אלא לחד מינייהו חולקין וכן דעת ר"ח מיה' מסתברא כרבינו האיי ורבינו אלפס דליכא דינא דקדימה וליכא אלא שיעורא דחד מיניהו לאשה לא יהבינן דהא טעמא קאמר דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא ולאו משום שודא. ומקולי כתובה שנו כאן ועוד דליכא למימר דרמי בר חמא אליבא דשמואל אמר למילתיה ולא אליבא דרב ואיכא למימר נמי דאפי' איכא דינא דקדימה קאמר רמי בר חמא דלא יהבינן לאשה דהא לוה ולוה וחזר וקנה מדינא יחלוקו ומשום האי טעמ' לא יהבינן לה לאשה הכא נמי לא שנא ומסתברא דווקא מנה מאתים אבל תוספת לא אמרינן ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ להנהו דמנינן בפ' אף על פי אבל אינך לא והיכא דתרוייהו בעלי חוב נינהו ושניהן יוצאין ביום אחד שודא דהיכא [דף לד טור ד] דלוה וחזר ולוה וחזר וקנה אי נמי מטלטלין בזמן הזה דליכא שודא יחלוקו תשובה לרבי' האיי לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם מלוה על שטר קודמת לגבות מבני חרי בשיעבודא דאוריתא ושני מלוין בשטר וכתב בעל חוב למאוחר דאית ליה לאיפרועי כל אימת דבעי לא מהני ליה תנאה ומלוה בשטר המוקדם לעולם קודם. גרסינן בפ' נערה שנתפתתה איתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות. אמר רבי באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון. ג' מאות גובה מזמן שני מדלא כתב לה אוסיפית לך תלת מאה אמאתן הכי קאמר לה אי מזמן ראשון קא גבית גבי מאתן ואי מזמן שני קא גבית גבי תלת מאה. גרסינן בפ' הכותב שני גיטין וב' כתובו' גובה ב' כתובו' ב' כתו' וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה (נ"י גובה שתי כתובות) ואיבעיא בהאי גביא דווקא בדאוסיף לה אבל לא אוסיף לה קי"ל כרב נחמן דאמר שני שטרות בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ואמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסף ביה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנ' לייפות כוחו הוא דכתביה משום דינא דבר מיצרא וכ' וודאי שניהן במכר שניהן במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה שעידי השטר פסולין רב אחא אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודא קמא ואיכא בינייהו אורועי סהדי ומיכנש פירי וטסקא ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו ולקולא כתב רבי' אלפס ביטל שני את הראשון דווקא בשטר קרקעות ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה. אבל הודאות והלואות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שיעבודא דיליה ולא אמרי' האי שטרא היינו האי שטרא ואף על גב דתרוויהו סכום אחד כדגרסינן בפ' גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שוויוה ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה. עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה וכו' אלמא גבי תרווייהו ואמר רב אסי האי מאן דנקיט שטר בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהלי תרי בר חמשין חמשין. לא משוינן ליה. וכתב הרב החסיד קרובינו מדקאמ' לאורועי סהדי ולא קאמר [דף לה טור א] למיפסל שטרא ש"מ דלא קרעינן לשטר' אלא מוקמינן לממונ' בחזקת מרי' ולא מגבינן ליה ומסתמ' מדקאמר ביטל השני את הראשון דקרעינן ליה דהא בין מר ובין מר שטר' קמא חספא בעלמא הוא דלית ביה ספיקא. אלא אימור אודוי אודי ליה הילכך גובה מזמן שני ממה נפשך מיהו מיפסל לא מיפסלי סהדי דאיכא למימר אחולי אחלי' לשיעבודא. אלא אורועי מרעינן ליה. דא"כ דאכתי איתיה לשיעבודא דשטרא קמא מזמן שני אמאי גבי לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. אלא לאו ש"מ דליתיה לשטרא כלל. גרסינן בשבועות בפ' כל הנשבעין. איתמר שתי כיתי עדים המכחישין זו את זו שני מלוין ושני לוין היינו פלוגתיהו וקי"ל כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה. וזו באה בפני עצמ' ומעידה כדכתב רבי' אלפס ורבי' האי הכי פסק בסוף ימיו ודלא כרבינו סעדיה. מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות אחד בק' ואחד בר'. יד בעל השטר על התחתונה נוטל מאה ונשבע על השני ופטור. שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' ושניהן נשבעין ונוטלין הדין פי' ר' אלפס והכין פרושא דרבנא אבא מרי זצ"ל דשני מלוין ולוה אחד שניהן נשבעין ונוטלין. ור"ש פי' שני מלוין ולוה אחד לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה קאמר. וכי היכי דשני מלוין ולוה אחד אף על גב דחד מינייהו פסול לוה פרע ליה לתרוייהו וכל חד חד ממלוין מפיק לשטריה בחזקת כשר ולוה לא מצי מדחי לשני מלוין דהא מתני' דשני מלוין ולוה נינהו ולא מצי מידחי ליה בעל הבית דהא לוה לשני מלוין הילכך שניהן גובין כי היכי דגובין שני מלוין ושני לווין וקשיא לי אמאי לא פריך ממתניתין לרב חסדא דהשתא לוה אחד כשר שני לוין מיבעי' שני לוין ומלוה אחד לא איפשיט ומסתברא כרב אלפס דאמ' דלא אמרינן חולקין אלא היכא דליתי' לממונ' בידיה בחד מיניהו אי נמי תפשי תרויהו כהדדי אבל איתיה בידא דחד מינייהו המוציא מחבירו עליו הראיה הילכך מישתבע שבועת היסת דלית ליה גביה ולא מידי. וכתב הרב אלפס הני מילי היכא דאתי כולהו לבי דינא בהדי הדדי אבל היכא דאתי מלוה [דף לה טור ב] בהדי חד מיניהו גבי מיניה דהיינו כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפי' לרב הונא עדותן בטילה דוודאי אחד מהן פסול לרבינו אפרים אי טעין לוה לית לך גבאי כלום דסהדי דהאי שטרא שיקרי נינהו אישתבע ושקול משתבע ליה ואי בתר הכי אתי לאישתבועי אשטרא אחרינא אמרי' ליה ממך נפשך אי קמאי קושטא בתראי שקרי נינהו ואפילו בשבועה לית לך ואי הני סהדי דקושטא אהדר לי מאי דשקלית מיני ולא גבי אלא חד והיינו דקאמ' בהדי חד מינייהו גבי אלמא בחד הוא דגבי וקרעינן לאידך ומישתבע שבועת היסת ומיפטר ואיכא למימר לאו כל כמיניה לאשתבועי דטענה דקא מבטל לשטרא כדקאמרינן בהא דמפיק שטרא אחבריה ותו כתב היכא דידעינן דאיכא תרי שטרי בידא דראובן על שני לוין בעדות שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו כל חד מיניהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן אפילו קרעיה לחד מיניהו מצי למימר ההוא דקרעת דקושטא הוה. ודאי ליכא לאוקמה דאתו כולהו לבי דינא אלא בראיה ומכל מקום לא דמיא לדרב הונא. בפ' הנזקין שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומ' כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכולם אבל אם אמר אחריו לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. בפ"ק דבבא מציעא שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומ' שלך הוא ופרעתיו ומצאתיו יתקיים השטר בחותמיו וקיי"ל כרבי ודיוקא שאינו מקויים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל במקוים יחלוקו. ולאו דפסקי לשטרא אלא לדמי אי תפסה אחד בפנינו לא איפשיט גרסינן נמי התם שטר שכתוב בו סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. קיי"ל כרבי עקיבא דאמר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור והיכא דאמר לוה שתים דברי הכל פטור משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וש"מ אם אמר מנה לי בידך [דף לה טור ג] בשטר וחמשים על פה וקא מודי ליה כו' כדאי' בהילכות רב אלפס. גרסינן בפ"ק דבבא מציעא ת"ר מצא שטר חוב אם יש בו אחריות נכסים אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בו אחריות נכסים בזמן שלוה מודה יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים דקיי"ל אחריות טעות סופר כדרבנן וכתב רבינו אלפס בשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון שניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקינוניא וליתא לדשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכו' כדכתב בהלכות גדולות ואפי' כתיב בו הנפק לא יחזיר לבעלים ואפי' הוחזק כפרן כרבי יוחנן והא דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דאוקימנ' בשטרי חלטאתא ואדרכתא ומסתברא מדחזינן בכמה דוכתי וסוגי' דשמעת' דאוקימנ' בשחיי' מוד' ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ר"י נמי דאמר המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים ואקשינן עלה ממתני' ושמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ש"מ דטעמ' דרבי יוחנן דאוקים כמתני' בשחייב מודה לאו דחיישינן לקינוניא אלא משום שמא כתב ללוות ולא לוה ומתני' בשטר דלאו אקניית' הוא וברייתא דקתני אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה משום שמא כתב ללות ולא לוה וכו' ולא משום קינוניא דלא חיישי' לפירעון ולקינוניא והאי פירושא דכתיב' בספרים ישנים תיובת' דרבי אלעזר בחדא ודשמואל בתרתי. פי' דרב יהודאי הוא וליתא בספרים דהא קיי"ל מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ש"מ דלא חיישינן לפירעון ולקינוניא כיון דרמו [דף לה טור ד] שבועה עילויה כדגרסינן בשבועות. הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ליכא למיחש לקינוניא וכן הילכתא אבל לפירעון לחוד באין חייב מודה חיישי' והיכא דאיכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה נמי חיישינן ובשטר אקנייתא אי נמי היכא דכתב בו הנפק דליכא למיחש לא חיישינן והא דכתב רב אלפס אהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ליחוש לקינוניא ואוקימנא בשטרי אקנייתא לא דייק לן וכן הילכתא וכפרן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צא תן ואמר פרעתי נאמן וליתא וכדרב זביד קיי"ל דאמר בין צא תן לו. בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב לו. אין כותבין ונותנין לו. וכתב רב אלפס אף על גב דקיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה בשטר דמיא כדאמרינן לעיל מלוה על פה ואינה ניגבית ממשעבדי. ופרקי' הכא במאי עסיקי' שעמד בדין. אלמא העמדה כמלוה בשטר דמי הני מילי היכא דלא ציית דינא. ואי נמי ציית לדינא ואמר פרעתי ואיתברר לן דלא פרע. אבל היכא דציית ונפיק ליה מבי דינא אדעת' למיפרע דקבלי' לדינא ואמר פרעתי נאמן דחיישי' דילמא פרע ליה ומסתברא כדאמ' העמד' בדין כשטר דמיא הני מילי גבי משעבדי דאמרי' מעשה ב"ד קלא אית ליה אבל לגבי פרעתי נאמן ומישתבע שבועת היסת ומיפטר ורבינו חננאל דחה להא דרבינו אלעזר ואמר דיעות בעלמא הוא וליכא למיעבד בהו עובדא ואוקמה דהא דרבה בר רב הונא דעמד בדין. כגון דכתבי ליה מעשה ב"ד והא דרב זביד שלא נכתב כדאמרינן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. ירושלמי הוה ערב לכלתי' והוו דינין קומי רב חמא ובר קפרא מן דאודי לומר ליה יהבית שאלון לרבי [דף לו טור א] חייא רבה שאל רבי חייא לרבי אמר ליה ממתחייב בב"ד לא הכל הימנו מאי לא הכל הימנו. רבי אבהו בשם רבי יוחנן אם מפי עצמו משלם נאמן לומר נתתי אם מפי אחרים לא הכל הימנו אף בשבועה אם מפי עצמו נשבע נאמן לומר נשבעתי אם מפי אחרים לא הכל הימנו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך שלא ליתנם טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה ורמינן המביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר וכו' והאי דלא פריך ממתני' וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר משום דמגט אגט אלימא ליה לאקשויי ואסיקנא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופסקי רבוותא אף על פי שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר ושכיחי שיירות אי נמי הוחזקו אף על גב דלא שכיחי שיירות לא מהדרינן כדרבי זירא כלישנא בתרא דתרויהו בעינן. ואי נמי כרבי ירמיה כגון דאמר עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. ולא חישינן דילמא איתרמי עדים בעדים ושמא בשמא אי נמי כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני' אי נמי ה"ה אי אמר בעל האי סימן מובהק ודווקא בצד אות פלונית. אבל נקב בעלמא לא. ירושלמי בפ' כל הגט עי"ש פירושו ולא כן. כן קתני אין סימן בגיטין כההוא דמר תרתי תלת שורין הכא האומר שבו נקוד היה. רבי זעירא בעי קומי רבי מונא הכא אחד היה שם והיה שמו כשמו הגע עצמך שבדקו כל אותו המקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו אלא חומרא הוא בעריות. והא תנינן הלכו וכו' אמר רבי מונא כן אמר שמואל ברבי אחא האיש הזה שני גיטין היו בידו אחד כשר ואחד פסול אבד את הכשר ומשליך את הפסול בשעה שמצא אני אומר שהפסול מצא ואיכא למימר דרבי ירמיה ורב אשי פליגי עליה דרבי זירא אף על גב בלא הוחזקו ולא שכיחו שיירתא פסול משום האי חששא [דף לו טור ב] דירושלמי ולא מהדרינן עד דאמר נקב יש בצד אות פלונית כרב אשי לחומרא אפי' שאין השיירות מצויות. ורב אלפס לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כדר' ירמיה או כרב אשי דאמר נקב יש בצד אות פלונית כלומר דהו' להו סימן מובהק ובמקום שהשיירות מצויות והוחזקו. ומהדרינן אפי' לזמן מרובה. כגון שעבר אדם שם כדאיתא בשלישו' גט ורבינו חננאל פסק לחומרא. ומסתברא נמי דווקא אות אבל תיבה פלונית לא דמספק' לן סימנין דאורית' או דרבנן. וא' ובאיסורא אזלינן לחומרא ובעינן סימן מובהק והיכ' שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבע' או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר. ואם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר וצרפתים אומרי' דבעי תרתי דלוסקמא ומכירו דהוי סימן מובהק והילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימן בגופו ובכליו ואוקימנא דחיוורי וסומקי ליתא לההיא אוקימת' אלא אליב' דמאן דסביר' ליה סימנין דאורי' אבל לדידן דסביר' לן סימנין דרבנן אף על גב דאית בהו סימנ' אחרינא דכליו לאו סימן מובהק הוא אלא בצורת פנים עם החוטם וכן הילכת'. גרסינן ביבמות בפרק האשה ההוא גיטא דאישתכח בסורא וכתב ביה בסור' מתא דעל רכיס נהרא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטרית ותריכית פלנית אינתתי ובדקו רבנן מסורה לנהרדע' ולא הוה ענין בר חייא לבר ענין בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעי ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב גיטא כו' אמר רבא חיישינן לגמלא פרח' אי נמי לקפיצ' אי נמי מילי מסר כדאמר להו לספרי' כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אף על גב דמסרו לכון מילי בהיני וכו' והלכה כרבא ואיכא דדייק מהכא דהתם לאו משום דשיירות מצויות הוה דהא כתב ביה ענן מנהרדע' וליכא שום ענן אחרינא בנהרדעי אלמא הוחזק לחודיה פסול. וקשי"ל דהא אמר רבא [דף לו טור ג] היכא דתרו כיתנא דלא שכיחי שרייתא ודוקיא דידיה לא איתברר והא שכיחי שיירתא בנהרדע' ת"ר מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה והיכא דיהבה איתתא סימנא אף על גב דלא קא מודה הבעל יהבינן לה כדקאמרינן הוא אמר סימני הגט והיא אמרה סימני הגט ינתן לה איכ' דאמרי אינו נאמן הבעל משום דאיבעי אמר גירשתי למפרע הוא דהא אמרי התם בעל שאמר גירשתי נאמן להבא אבל למפרע לא ואשה נמי משום מיגו דאיבעי' אמרה גירשני לא מהימנא דכיון דאיכא עד דמסייעה מעיזה ומעיזה ומסתברא דאיכא עידי גירושין ונמצ' הגט חזקה הגט מיד האשה נפל והכא במאי עסקינן דליכא עידי גירושין ונפל הגט מיד הבעל או מיד השליח הילכך לא מהימן בעל וטעמא דבעל שאמר גירשתי נאמן מפני שבידו לעשות הוא והואיל איכ' מיגו ליכא אבל במיגו לא שרינן אשת איש שהוחזקה באיסור דדילמא הוא גופיה לא ידע ומצא גט בשוק דומיא דמתני' היא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם הא היו כתובין ונפלו ממנו ונמצאו ואמר ליתנם נותנין כדפרישית ואיכא למימר נמי דלא אמרינן בעל נאמן והאשה נאמנת אלא למישרי לעלמ' אבל לאפקועי ממונא לא כדגרסי' בסוף גמר' דהכותב הכא במאי עסיקין בשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתי ש"מ דלא אמרי' נאמן אלא למישרי לעלמא שיחרורי עבדים דייתיקי מתנו' וכו' כדאיתא בגמרא עד סוף הפרק ופרישנא באות במתנת בריא בפ' המפקיד חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלו' פרשי' לה בעיסקא. בפ' יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שט"ח על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי [דף לו טור ד] מחצה ועדים מעידים אותו שפרע כולו נשבע שבועת התורה וגובה מלוה מחצה שהודה מנכסים בני חורין אבל ממשעבדי לא דאמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואתון קינוניא עבדיתו לרבי אבן מגש שמעי' מיה' דלא אמר הוה ליה שטר שיעבוד קרקע אלא וודאי איכא שטר כגון שטר שכתב בו סלעים דמיעוט סלעים שתים אבל ליכא שטר כי האי דסהדי אמרי' פריע' הוא אף על גב דקא מודה לי' בשטר הוה לי' כמלוה על פה ואי נמי שטר הוה לי' ואירכס ואי נמי דאודי וקנו מיניה דסתם קניין לכתיבה עומד כיון דהשתא ליכא שטרא אי אודי במקצת וכפר במקצת מישתבע. וליכא הכא כפירת שיעבוד קרקעות וגרסינן התם מי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על יריכו אינה כלום זיכה בה לאחר קודם מיתתו דבריו קיימין וכו' בשכיב מרע בפ' מי שהי' נשוי ג' נשים כתובה של זו ק' ושל זו ר' ושל זו ג' מאות ואין שם אלא מנה חולקין בשוה. היו שם מאתים של מנה נוטלת ג'. ושל מאתים ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב וכו'. רב אלפס פריש לה. אלא דקשיא בבא תניינא. דמוקי' לה בכותב' בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אמאי קא מפסדא בעלת ג' מאות. תמניא ותלתא משום כתובה דבעלת מאתים מדינ' אית לה למישקל תלתין ותלתא ותילתא ובמנה תניינא חמשה. והשתא לא שקיל אלא ע"ה. ולענין פסקא קיי"ל כר' דאמר חולקות בשוה. ותטול כל אחת ואחת בשוה. עד שתטול כל אחת ואחת כתובתה. ובעלת מנה נוטלת כבעלת ג' מאות. ולא דמי לשלשה שהטילו לכיס. שחולקין לפי מעות. דהתם שבח מעות קא שקיל. אבל הכא כל נכסיו משועבדים לכתובה דכל אחת ואחת:
נשלמו עשרה מאמרות אזנים וידים לשטרות. תהלה ועוז לקורא הדורות. אשר ברא עולמו בעשרה מאמרות. ואלו הן טופסיהן וקצת מהלכותיהן וחותמיהן:
ת"ש"ק"ף ב"ג"ז"ע ח"כ"מ"ה