אור ברסלב
ספר העיטור שער הראשון במאמרות ושטרות

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

שער הראשון במאמרות ושטרות

הקדמה

על פי הסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

מאמר א - זמן

[דף ו טור א] גרסינן בפרק קמא דראש השנה. ארבעה ראשי שנים הן. באחד בניסן ר"ה למלכים. ואמרינן למלכי' למאי הילכתא לשטרות. כדתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין וא"ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן:

תשובת רבינו משולם בר קלונימוס. לשטרות. להודיע שטר מוקדם ושטר מאוחר. כיצד מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה. ומניסן אתה מונה שנה שנייה. ומניסן הבא אחריו אתה מונה שנה שלישי'. וכ' בשטר בשנה שניה למלך אם ניסן ר"ה למלכי' שטר מוקדם הוא ופסול. ואם הוא תשרי בזמנו כתוב וכשר. וכן מלך שעמד באחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר. ואם לוה בתשרי בשנה ראשונה למלך וכתוב בשטר בשנה שניה למלך. אם ניסן ראש השנה למלך שטר מאוחר הוא. ואינו יכול לגבות עד שיבוא תשרי הבא אחריו. ואם תשרי ר"ה בזמנו כתוב וגובה מאותו תשרי. והר"ש פירש פי' אחר והא דאייתי עלה כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו לא איצטריך דאפי' מלוה בהדי עדים לא חשו לדקדק על הזמן כדאמרינן לקמן בשטרי חוב המוקדמין שיכולין לומר על זה חתמנו. ועל זה לא חתמנו וההיא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו הא אוקמינא בריש גמרא דבבא מציעא בשטרי הקנאה. ואי בשטרי הקנאה הא שיעבד נפשיה ואי בשטרי דלאו הקנאה ליכא למיחש דכי ליכא לוה לא כתבינן ואיכא לפרושי נמי כדאיתא בירושלמי בין מאן דאמר מניסן מנינן. בין מאן דאמר מתשרי מנינן. מה [דף ו טור ב] ביניהון. אמר ר' מונא שטרות היוצאין ביניהון לוה מלוה באייר. וכתב בו באייר בשנה שניה. ומכר מכר במרחשון. וכתב בו במרחשון בשנה שניה. מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה. מ"ד מתשרי. מכר קדם. גרסינן בגיטין כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. לשם מלכות מדי. לשם מלכות יון. לבנין הבית. לחורבן הבית. תצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ. אבל חכמים אומרים אפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת. ופי' רבינו יעקב אפי' לכתחלה מתגרשת בו. והאידנא דלא כתבינן לשם מלכות ומנינן לבריאת עולם. לר' מאיר הוולד ממזר ואדרבנן סמכינן. דקאמרינן דאפי' לא כתב אלא לשם סנטר מגורשת. וכל שכן לבריאת עולם והא דאמר רב הונא זו דברי רבי מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הוולד ממזר. אבל חכמים אומרים הוולד כשר. אסיפא דמתניתין דהיה במזרח וכתב במערב קאי. וכי פריך נמי גבי שלשה גיטין. והא איכא שלום מלכות. רישא דמתני' נקט. ומסיפא קא פריך. דהתם לרבנן הוולד כשר ואם נישאת תצא. אבל לשלום מלכות אפי' קאי אסיפא ומסתברא לן דאפי' לר' מאיר כשר לכתחלה דעד כאן לא פסיל רבי מאיר אלא היכא דקא מדכר שבחא דמלכות אחרינא. כגון מלכות שאינה הוגנת ובנין הבית. למלכות שלמה. וחורבן הבית. למלכות טיטוס. אבל לבריאת עולם למלכו של עולם כשר. ומשום דרובא דספרי לא בקיאי למלכות יון. מונין לבריאת עולם דהא שלשה גיטין ואחד מהן אין בו זמן. מוקמינן לה כרבי מאיר. ואם נישאת הולד כשר. והתם מאי שלום מלכות איכא. אלא כיון דלית בה זמן כלל לא קפדינן [דף ו טור ג] מיהו לכתחלה פסלינן ליה משום בת אחותו. או משום פירי. אבל לבריאת עולם דליכא למיגזר. כשר לכתחלה. אפי' לר' מאיר. והא דתניא ובגולה אין מונין אלא למלכות יון איכא למאן דאמר למעוטי שאר מלכיות דקפדי ואיכא למאן דאמר למעוטי יציאת מצרים. אבל לבריאת עולם מונין. וחשבון מלכות יון כשנשלמו לבריאת עולם ד' אלפים נשלמו למלכות יון תתקנ"ב שנה. והיום אנו מונין תתקל"ט לבריאת עולם שהוא למלכות יון אלף ותצ"א. שהוא לבנין הבית אלף ותתקל"ח. ואלף וקי"א לחורבן שיבנה במהרה בימינו וליציאת מצרים שני אלפים ותצ"א. כדגרסינן אמר רב פפא אי טעי תנא ולא ידע כמה בפרטי. לישייליה לספרא כמה חשיב וליטפי עליה מ"ח שנים ומשכח ליה לחומרי'. וסימן ארבעים ושמונה עיר ואי טעי ספרא לישייליה לתנא וכו': גרסינן פרק ב' דגיטין נכתב ביום ונחתם בלילה. בלילה ונחתם ביום כשר. נכתב ביום כשר. נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. ר' שמעון מכשיר. שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבין ביום ונחתמין בלילה פסולין. חוץ מגיטי נשים. ואיתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין. ר' יוחנן אמר משום בת אחותו. כדגרסינן בירושלמי. מעשה באחד שהיה נשוי לבת אחותו וזינתה. עד שהיא אשתו. וגירשה. והקדים זמן הגט. יאמר מוטב תידון בפנויה ואל תידון באשת איש. אבל משום פירות ליכא. קסבר יש לבעל פירות עד שעת [דף ו טור ד] נתינה. וריש לקיש אמר משום פירות קסבר אין לבעל פירות משעת כתיבה. והא איפכא שמעינן להו. דאיתמר מאימתי מוציאין פירות. ר' יוחנן אמר משעת כתיבה. וריש לקיש אמר משעת נתינה. איפוך. ומפרשי רבוותא איפוך בתרייתא ואיכא פלוגתא בינייהו. שבעל מתיבות פסק כריש לקיש דא' משעת כתיבה. וזמן משום פירות. ורב אלפס פסק כר' יוחנן. וזמן משום בת אחותו. ור"ח כתב פלוגתא דרבוות' ולא אכרע בחד מינייהו. ואנן מסוגיא דשמעתא לא סלקא לן הילכותיה דשמעתא אליבא דתרווייהו אזלא. ור"ש פירש דכולהי קשוייתא אליבא דתרווייהו הוי. ומסתברא. מדגרסינן בירושלמי. ר' יוחנן אמר משום אכילת פירות. שמע מינה דקמייתא מפכינן. ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כרבי יוחנן. ומדגרסינן בבבא מציעא בפרק שנים אוחזין. בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ואזיל בעל וזבין פירי מניסן עד תשרי ולא קא פריך ליחוש משום בת אחותו. ש"מ זנות לא שכיחא. ואף ע"ג דאיכא למימר התם ליכא למיחש משום בת אחותו. דאפי' לא יחזיר לא קטלינן לה. דספק נפשות להקל. אכתי איכא למוכח מההיא דפרק כל הגט ומקום הזמן קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין. ואסיקנא דעולא סבירא ליה משום תקנת וולד. ולא משום בת אחותו. ולפירוש רבוותא רמי בר חמא נמי הכי [דף ז טור א] סבירא ליה כריש לקיש ואישתכח דעולא ורמי בר חמא וריש לקיש קיימי בחדא שיטתא. הילכך רבי יוחנן יחידאה הוא לגביהן. ולית הילכתא כוותיה. ועוד דר' שמעון דמתני' הכי סבירא ליה דמשום פירות הוא. וכן הילכתא. דכולי עלמא היכא דכתב בו שנה. חודש. שבת. שבוע. אי נמי גזייה לזמן ויהביה ניהליה וכתביה ואותביה בכיסיה. וגיטין הבאים ממדינת הים כולהו פשיטא לן דכשירין נינהו ותינשא בהן לכתחילה. דהא בכולהו אמר כשר. לפי שלא חידשו תקנה בגיטין משאר שטרות אלא לעשותן כשאר שטרות. אמר שמואל כתובה כמעשה בית דין דמיא. מה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. וליתא. אלא אי עסוקין באותו ענין כשר. ואי לא לא. וכן בכל שטרות. כדתניא. אמר רבי אלעזר בר צדוק לא שנו אלא שאין עסוקין באותו ענין וכו'. כדאיתא בפרק המביא בתרא. איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי. אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי. וריש לקיש אמר כולן משום עדים. מה בינייהו. דחתים בתרי מינייהו ביומיה. ואינך מכאן עד עשרה יומי. אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול לר"י דאמר משום תנאי כשר לריש לקיש פסול. ורב אלפס פסק כר"י. ור"ח ובעל מתיבות לא פסקי כלל. ומסתבר כריש לקיש דהא בההיא עובדא דאתא לקמיה דר' יהושע בן לוי אמר בההוא כריש לקיש סבירא לי. ש"מ דהכי הילכתא שלא בשעת הדחק ובשעת הדחק. ואמר רבי' האי דאיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד מדאמר כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק ש"מ דהלכת' כוותי'. ואיכא מאן דאמר דמשום דחתים בתרי מינייהו ביומיה הוא [דף ז טור ב] דקאמר הא לאו הכי לא ומסתבר דהילכתא כריש לקיש בשעת הדחק. ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר ואפילו מכאן עד עשרה יומי נמי כשר. כר' יוחנן. דהא ר' יהושע בן לוי קאי כוותיה דאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ופי' כגון שהלך למקום רחוק. והוא הדין לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וחתמי סהדי. ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול. דכיון דאיכא עידי חתימה לא סמכי אעידי מסירה אבל היכא דליכא עידי חתימה ונכתב ביום ונמסר בלילה. ואפילו יש בו הקדמה כשר. דאין בו זמן והקדמה. חד דינא אית להו. מדפרכינן גבי שלשה גיטין פסולין. ותו ליכא. והא איכא גט ישן. ולא פרכינן מנכתב ביום ונחתם בלילה. ש"מ דחד דינא אית להו. ומדאמרינן נמי מניינא דרישא. למעוטי מאי. למעוטי הני דאמרינן ומניינא דסיפא למעוטי בפני נכתב ובפני נחתם. ולא אמר למעוטי הקדמה. ש"מ הקדמה ואין בו זמן חדא הוא. ואין בו זמן. הא קתני במתני'. וכי היכא דאין זמן בו כשר הכי נמי בהקדמה. וכל היכא דאיכא למיחש לזנות ולפירות. שיילינן לסהדי. אימת מטא גיטא לידה. כדאמרינן לקמן אני היום גרשתיך ואפילו היכא דאיכא למיחש לזיוף. לא חיישינן. דתנן אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתרא וכו' ומאן חכמים. רבי אלעזר. ש"מ דאעדים סמכינן לגמרי הילכך אפי' מוקדם לא פסיל ולכתחלה אינו נותנו לה אלא בעדים וזמן לר' אלעזר. אבל נותנו לה בעדים כשירין. דתנן ר' אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים. שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. וזמן מפני תיקון העולם נמי הוא. ואם נתנו [דף ז טור ג] לה כשר. ותינשא לכתחלה כדאמרינן על היד של עבד ונותן לה את העבד. ואוקימנא כר' אלעזר ש"מ לכתחלה כר' אלעזר מכשרינן להינשא וכן פירש רבינו שמואל ואפילו לרבינו אפרים ורבינו אבן מגש דאמר דלא פליג ר' אלעזר דאין בו זמן. ונכתב ביום ונמסר בלילה כשר לדברי הכל מההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לא תיתביה ניהלה עד ל' יום ומכמה דוכתי. והוא הדין לרבי אלעזר. נכתב ביום ונמסר בלילה כשר. דכתיבא לחודה לר' אלעזר ככתיבה וחתימה לרבנן דמיא. ולזנות ולפירות שבין כתיבה למסירה לא גזרו רבנן. כדאמרינן כתביה ואותביה בכיסתיה ואמר אי מפייסנא תיפייס. מיהו לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. אלמא מילתא דלא שכיח הוא. ולא גזרו ביה רבנן. דמסתמא ביום הכתיבה דעתו למוסרו. ולא חשו חכמים אלא על איחור שבין כתיבה לחתימה. ולעשותן כשאר שטרות. ירושלמי אמר ר' יוחנן לא אמר ר"ש אלא בלילה אבל למחר לא. ריש לקיש אמר אפי' למחר. וקשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן ודריש לקיש אדר' לקיש לא כן אמר ר' אבא בשם ר' זעירא אתיא דר"ש כר"א כמה דאמר ר"א אף על פי שאין עליו עדים כשר כן א"ר שמעון אף על פי שאין עליו עדים כשר. אמר שמואל אחוה דר' ברכיה כאן כשרוצה לחתמו. וכאן שאין רוצה לחתמו. ש"מ גט שנכתב ולא נחתם כשר בלילה בעידי מסירה. ומעשה בא לידי והכשרתי בעדי מסירה לחודייהו להינשא לכתחילה. וחזרו והודו לדברי. ואפי' לרבנן אם כתוב ביממא ואחתום בלילה. ומקמי חתימה כתבין הכין. הדין גיטא איכתוב ביום פלן ולא איספיק למיחתמיה עד השתא וחתימי סהדי כשר. דהא ליכא חשש לזנות ולפירות והוא הדין לשטרי חוב המוקדמין אבל בתר דחתימי סהדי לא. מההוא דאיחתום בתרי מינייהו ביומיה. ואינך עד עשרה יומי. וכן בקידושין אמר לה התקדשי לי בשטר שאין עליו עדים. מקודש' בעידי מסירה לרבי אלעזר. והוא הדין היא סברא דילן. גרסינן בפרק ד' אחין מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין ואסיקנא משום דלא אפשר. היכי נעביד נינחיה גבי דידה. [דף ז טור ד] מחקה ליה. נינחיה גביה דידיה. זימנין דבת אחותו ומחפה עליה. נינחיה גבי עדים. אי דדכירי ליתו לסהדי. אי דחזו מכתבא ואתו מסהדי. רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. הילכך לא אפשר. אבל בגירושין כיון דלהצלה דידה קא אתי לאסהודי דלאו אשת איש היא לא מחקא ליה. ופי' רבינו אלפס כי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. כי איתיה לשטרא תותי ידייהו דסהדי ואי מדכרי לסהדותיהו ומסהדי ליה על פה הויא ליה עדות ואי לא לא אבל שטרא דנפק מתותי ידא דבעל דין. לא אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם. דכמי שנחקר' עדותן בבית דין דמיא. ומהאי טעמא מקיימינן לשטרא בחתימ' ידייהו דסהדי ולא איכפת לן אי מדכרי לה לסהדותא אי לא. והא דגרסינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כגון עדות דאיתיה תותי ידיה דסהד' כדכתב בהלכות רב אלפס שני הא דרב הונא הא דרבי יוחנן מאי שני ועוד שטר קידושין נינחיה גבי שליש. ולא תותי ידא דסהדא. דהא ליכא למימר מפיהן ולא מפי כתבם. ומסתברא מדגרסינן בגמרא דבני מערבא זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהן אחר דברי ר' וחכ"א אין צריך א"ר זעירא דברי ר' כמעיד על השטר ודברי חכמים כמעיד על המלוה תני כותב אדם עדותו ומעידה לאחר כמה שנים והוא שיהא זוכר עדותו ור' יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכר עדותו ואתיא דרב כר' יוחנן ודר' יוחנן כרבנן. ש"מ דאפי' איתיה בידיה דבעל דין פליגי דרב הונא סבר עד אחד הוא שמעיד על כתב ידו כר' ואינו נאמן. והוה ליה מנה שבשטר מפי כתבם ור' יוחנן סבר לה כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד. ומפיהם קרינא ביה הילכך כל שטרי דאתו לקמן דמקיימי בחתימת ידייהו דסהדי כשר. אף על גב דלא דכירי כלל ובין למאן דאמר על כתב ידם הן מעידין ובין למ"ד על מנה שבשטר הן מעידין מפיהן קרינא ביה ול"ש דנפקי מידא דבע"ד ול"ש דנפקי מידא דסהדי מגבינן מינייהו דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין מדאורייתא בלא קיום. ומדרבנן בקיום והני [דף ח טור א] מילי בעיקר השטר והא דארבעה אחין דבעינן דדכירי דווקא אזמן הוא דקאמרינן אף על גב דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין דווקא אמנה שבשטר אף על גב דלא דכירי כמי שנחקרה עדותן הוא אבל אזמן נהי דבסתמא כשר. ולא מצי למיפסלי' משום מוקדם. דכיון דאיתחזק לא מחזקינן ריעותא. כההיא דע"א דשית שנין יתירתא. דבשטר שזמנו קבוע בשבת. או בעשרה בתשרי. וכההוא מעשה דגט פשוט דטובי' ואחי כדאיתא לקמן. מיהו אצטרכינן לברורי זמנא אפומ' דסהדי דשטרא כגון דאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה בעינן דדכירי ואי לא דכירי מפי כתבם הוא דסהדי גופיהו אי מקדמי או מאחרי זימנא מהימנן להו. ולא אמרינן נחקרה עדותן בב"ד. והכי נמי אי דייקינן בהני סהדי ואמרי מוקדם הוא. מהימני ולא קטלינן לה. השתא נמי לא קטלינן. והכי גרסינן בירושלמי שטרי חוב המוקדמין ובתנאי היו דברינו. דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. והיכא דאיכא ערעור לא אמרינן אכולה מילתא קא מסהיד אלא אוקים ממונא בחזקת מריה. וגבי מעלין משטרות ליוחסין הוא דקא מבעיא לן אבל בעלמא לא מפקינן ממונא. ודיקא נמי מהא דגרסינן בירושלמי בסוף גמרא דכתובות. לא סוף דבר עשאה סימן לאחר. אלא אפילו אחר עשאה סימן לאחר. והוא חתם עליה עד. אבד את זכותו מטעמא דהוא חתום. הא לאו. לא אבד את זכותו. דלא אמרינן אכולה מילתא קא מסהדי. והא דגרסינן כותב אדם עדותו על השטר. בשטר שביד מלוה קאמר והכי מוכח בירושלמי. ובכתובות ברירנא לה בע"ה. ואית לן סברא אחרינא. וכי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. ובעינן דדכירי דווקא דאיתנהו לסהדי קמן וחזו מכתבא. דכיון דאינו יכול להגיד. הרי הוא כחרש ואילם. והגדת הכתב אינה הגדה. ואף על גב דכתב ידו יוצא ממקום אחר. וליכא למימר ליהוו כקטנים היינו. פסולי עדות היינו. דאינן נאמנין. הכי נמי נימא דאין נאמנין. דודאי דכירי ואמרי לא דכירי. דאין אדם משים עצמו רשע לכבוש עדותו אבל ליתנהו לקמן מקיימי אחריני לחתימות ידייהו דסהדותא כיון דרמיא עליה דאינש אפי' טובא מדכר. הילכך הגדת הכתב כאילו מפיהן היא. וכה"ג אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והר' משה אמר דכיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין. אף ע"ג דאמרינן דלא דכירי. דעל מה שבשטר הן מעידין ולא על כתב ידם. ובירושלמי לית ליה האי סברא. משום דאמנה שבשטר וכן אמר ר' יוחנן אף על פי שאינו זוכר עדותו ואמר כל מי שאינו דן [דף ח טור ב] כן לא ידע בין ימינו לשמאלו. והיכא דמשדרי סהדותיה לב"ד בכתב. מקיימי לחתימות ידייהו וכשר. כדאיתא בקבלת עדות. גרסינן בגט פשוט. מי שפרע מקצת חובו. ר' יהודה אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודא ולא כר' יוסי. אלא ב"ד מקרעין להו את השטר. וכותבין להו שטר אחר מזמן ראשון והא דתניא (עדים) מקרעין לו את השטר ליתא. דבשלמא ב"ד אלימא לאפקועי שטרא. אבל עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. והא דרב יהודא אומר כותבין עשרה שטרות של שדה אחת. ורב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות אבל בשטר הלוואה לא כתבינן שני שטרות וכן הלכתא. ת"ר שטר שזמנו קבוע בשבת או ביו"ד בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודא. ור' יוסי פסול. א"ר פדת הכל מודים אם הוזקקו לעונתו של שטר. ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר. על מה נחלקו בשטר מאוחר דעלמא. ר' יהודא לטעמיה דאמר אין כותבין שובר. ור' יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר. וקי"ל כר' יוסי. ושטר מאוחר פסול. עד דכתבי איחרנוהו וכתבנוהו. והוא הדין למי שפרע כל חובו ואמר שטרא אירכס לי כותבין שובר כדאסיקנא וכתב ר"ח בשטר שיש לומר מוקדם ויש לומר מאוחר כי האי גוונא לא מחזקינן ריעותא בשטרא. ולא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה אלא מחזקינן בקיום עדי השטר שמאוחר הוא וכשר. כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר. חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ותו גרסינן בסוף גמרא דגיטין בדין דקיום שטרות לא ליבעי כר' שמעון בן לקיש דאמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך קיום. הבא לפסול השטר עליו הראיה. הילכך מעמידין שטר זה בחזקת מאוחר והטוען כי מוקדם הוא עליו הראיה ומסתברא דוקא דאיתחזק יד בעה"שט =בעל השטר= על העליונה ולא מחזקינן ביה ריעותא ומחזקינן ליה בשטרא מעליא כההיא דגרסינן בגמ' דע"א ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירתא סבור רבנן לאחזוקי ביה ריעותא ועד דמטי זימניה לא טריף. ואמר להו רב נחמן האי ספרא דווקנא כתביה והנך שית שנין כו' מחזקינן ליה בשטרא דלית בהו איחור. וכי ההוא דגט פשוט דטוביה ואחי. דכפתי' ואודי. הא לא אודי לא. אלא מחזקינן ליה בכשר. ולא אמרינן בהאי ספיקא יד בעל [דף ח טור ג] השטר על התחתונה. ולשנויי משאר שטרות. ודכוותיה כגון שכתב בשבת ולא כתב יום וכגון שית מאה וזוזא דגט פשוט וכגון שדי מכורה לך ושדותי מכורין לך ודומיהן שהשטר כשר. אלא שיש בו ספק במשמעות. אבל לפסול השטר ולשנוייה משאר שטרי. דכל ישראל בחזקת כשרין. וחזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול כדאמרינן בההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה ואמר לן כתובו וחתומו והבו ליה דאין ב"ד חותמין בשטרא אא"כ נעשה כהלכה ובההיא אוריכתא דלא הוה כתיב בה ואישתמודענא בהו בניכסיא אלין. דמיתנא אינון. דאי לאו דאמר ר' דבהא רבה בר שילא טעי הוה אמרינן טעות סופר הוא. ומחזקינן ליה לשקרא. ומסתברא דאי אמר ליה אישתבע לי. מישתבע ליה. אבל לא נתקיים השטר על בעה"שט להביא ראיה. ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא אליבא דרבוותא דפסקי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ובשטר קיום סברא דילן ואף ע"ג דליכא ערער ועדים מצויין טענינן ליה אנן. כדאיתא בקיום. תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין. והמאוחרין כשירין. ופי' מוקדמין לאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו כגון שכתיבתו וחתימתו בתשרי. והקדים הזמן בניסן. לרב אסי דמוקים לה בשטרי אקנייתא. הכא בשטרא דלאו אקנייתא. והעידו עדים שכתבו וחתמו בניסן ולא לוה עד תשרי אי נמי כתבו וחתמו בתשרי והקדים הזמן ההוא מניסן. ור' משה בן מיימון דחק עצמו ופירש מוקדמין. שטר שלוה בו וחזר ולוה בו וליתא דההוא מכללא נפקא. כדמוכח בפרק שנים אוחזין. שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אימת אילימא למחר וליומא אוחרי. תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם ותנן שטרי חוב המוקדמין פסולין. ואם איתא לימא ליה תנינא שטרי חוב המוקדמין פסולין ולא הול"ל תיפוק לי'. ואסיקנא באיזהו נשך. דטעמא דלא גבי מזמן שני. ר' יוחנן אמר גזירה שמא תגבה מזמן ראשון הילכך כמלוה על פה דמי. ולא גבי ממשעבדי. ואמר רב הונא ל"ש אלא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין פסולין. מאי טעמא זמנין דזבין [דף ח טור ד] ליה ארעא בניסן וכתב ליה לשטרא בתשרי. ומתרמי ליה זוזי ביני וביני וזבין לה מיניה. וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר הדרית וזבינתה מינך. אי הכי שטר הלואה נמי ואסיקנא בתר דאמר להו לספרי כי כתביתו שטרי מאוחר כתובו הכי. שטרא דנן לא בזמניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו אמר ליה רב אשי לרב כהנא והאידנא דלא כתבינן הכי דאמר להו רב לספרי כי כתביתו הני תברי אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא כל אימת דנפיק ומרע ליה כו'. אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדינן הכי אמר ליה רבנן תקוני תקון מאן דעבד הכי עבד ומאן דלא עבד איהו דאפסיד אנפשיה ומסתמא דתקנת' בשטרי הלואה הוה והוא הדין בשטרי מקח וממכר אי כתב ביה איחרנוהו וכתבנוהו כשר. ובשטרי המוקדמין נמי אי כתביה מקמי חתימה שטרא דנן איכתוב ביום פלן ולא איחתום עד יום פלן כשר. ירושלמי. יהיב רשותא לכתובה דיכתוב ולחתימה דיחתמון צריכין לכתוב המלוה הזאת מאחד בניסן היא ואנן איחרנו את זמנה. ובפרק שנים אוחזין נכתב אונו בא' בניסן וניתן הכסף בי' בניסן צריכין לכתוב אף על פי שכתבנו הכתב הזה באחד בניסן כך נגמר הדין שינתן הכסף (ביוד בניסן) אמר להו רב לספרי כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אף על גב דמסרי לכו מילין בהיני וכי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אף על גב דמסרי לכו מילי בשילי וכתבי הכי סהדותא איתמסר לנא בשילי ואיחרנו וכתבנו בהיני ביום פלוני ואי לא מתחזי כשקרא אמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתיבו. ואי לא מיתחזי כשיקרא ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למחזי כשיקרא לא חיישינן כתבו יומא דבריר להו. וכתבי ואיחרנו. וכתב ר"ח שמע מינה שטרא דכתב ביה בההוא יומא דקנו מיניה ובתר כמה יומי אסהידו עליה הנהו סהדי קמאי שפיר דמי מדקאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואף על גב דחתימו עליה האידנא דלא אשכחן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא בגט אשה וכן הילכתא. ותמיהא לן דאפילו ר' שמעון דמכשר בגיטין בשאר שטרות פסול כדתנן שהיה ר' שמעון [דף ט טור א] אומר כל גט שנכתב ונחתם בלילה פסול חוץ מגיטי נשים. ותו כתיבתיה דחייא איכתוב ביממא ואיחתום בליליא משום דעסקין באותו ענין הוו הא לא"ה פסול ומסתברא בשטרא דלאו אקנייתא כולהו פסולי היכא דאין עסוקין באותו ענין והא דרבה בר שילא בשטרא אקנייתא דהא שיעבד נפשיה כדגרסינן בשנים אוחזין אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. ואסיקנא בשטרי אקנייתא שמע מינה דהתם ליכא חששא. אבל בשטרי דלאו אקנייתא אפילו אביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו מוקדמין פסולין כגון שבשעת חתימה הקדימו הזמן והשתא דפסקי רבוותא ליה הלכתא כאביי כולהו פסולי על פי עדים או בהודעת שניהם וכגון שטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו ביום שלאחריו. ירושלמי בפרק בתרא דשביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין שהוא מייפה את כוחו והמאוחרין כשרין שהוא מוריע את כוחו מי מודיע שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר ריש לקיש עשו דברי החתומין כמי שנחקרה עדותן בב"ד. תמן בשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ומסתברא דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא דעקר לה להגדה כגון דאמרו אנוסים היינו וקטנים היינו וכגון אמנה היה דברינו אבל היכא דאיתא להגדה דניתן לכתוב אמרי ע"מ כן חתמנו כגון הקדמת זמן ותנאי היו דברינו דנאמנים כדאיתא בשטר קיום. ואפילו כת"י יוצא ממקום אחר. והתם אייתינן גמרא אחרת דירושלמי דקאמר על זה חתמנו והיינו דגרסינן בפרק ד' אחין. אי דחזי משטרא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. דלא אמרינן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אלא בעיקר השטר. אבל זמן שאינו מעיקר השטר לא כדפי' לעיל והיכא דאיכא ערער לא אמרינן אכולה מילתא קא מסהדי ואמרינן אוקים בחזקת מריה וגבי מעלין משטרות ליוחסין הא מבעיא לן אי אכולה מילתא קא מסהדי או אמנה שבשטר אבל דעלמא לא מפקינן ממונא היכא דאיכא ערער (קנה) ודייקינן מדגרס בגמרא דבני מערבא בסוף גמרא דכתובות. לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה עד איבד את זכותו. שמע מינה טעמא דחתום עליה. הא לאו הכי לא איבד את זכותו ולא אמרינן סהדי אכולה מילתא קא מסהדי (קנו) ושטרא לא מרעינן ליה ופי' הרב כגון שכתב בשטר קבלנו עדות זה בשנה פלונית. וצונו להקדים זמן שיעבודו או שהעדים באו לב"ד והעידו בכך וקשיא ליה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ויל"פ שהמלוה מודה בכך בפני ב"ד שהקדים לו זמן שיעבודו ואיכא מאן דאמר בשאין כתב ידם יוצא [דף ט טור ב] ממקום אחר ואמר כתב ידינו הוא זה. אבל הקדמנוהו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. גרסינן בפרק מי שהיה נשוי. הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב ביה בחמשה בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא דבר חמשה בנכסים ואסיקנא מאי תקנתיה כותבין שטר הרשאה זה לזה. כתב הרב איתחזי לן מדברי הגאונים דאיחור שטר שיש לו משמעות דט"ס הוא בההוא מודה ר' יוסי שהוא כשר לא נחלקו אלא בשטר שהוא מאוחר בידו וכל שטר מאוחר אם כתבו עדים איחרנוהו וכתבנוהו ליכא חששא דר' יוסי מחמת זיוף וכשר. גרסינן בפ' גט פשוט גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר אם כתוב בו אני היום גרשתיך כשר. אלמא ההוא יומא דנפיק ביה משמע. אמר ליה רב אחא לרבא ודילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי אבל הכא חיישינן לנפילה ש"מ לר' אלעזר אף על גב דלית ביה זמן כשר בעידי מסירה אפילו אינו כתוב בכתב ידו בין ע"י עצמו בין ע"י שליח ולכתחלה הוא דבעי זמן ועדים. אבל דיעבד כשר. והא דאמר היום לאו משום זמן. אלא משום שאם היה בו תנאי אם ימות מחולי או כשימות שתהא מגורשת מעכשיו. כדאמר לעיל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אבל לית ביה תנאה לא בעינן אני היום גרשתיך. ורבינו שלמה כתב האי דמצריך אבא שאול אני היום גרשתיך לאו משום זמן אלא משום ידים מוכיחות שדעתו לגרשה מיד בשעת קבלת הגט דאי לא אמרינן דלמא לא בעי לגרשה אלא עד שנה אחר הקבלה ומיומא דנן ולעלם דכתבינן האידנא היינו אני היום גרשתיך דקאמר אבא שאול. ורבינו אבן מגש ורבינו אפרים סברי דר' אלעזר לא פליג אאין בו זמן דפסול הוא לדברי הכל. וכי כתבינן אני היום גרשתיך כמאן דאית ביה זמן דמי דעל פי עדים מתברר הזמן שכתוב בו. ואיכא דקשיא ליה להאי פי' למה ליה לשנויי דלמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה. לימא הכא חיישינן לנפילה ותו לא ודחקי לישנא כאילו אמר הכא ליכא למיחש לנפילה והכא איכא למיחש וליתא כלל דלא חיישינן לנפילה הכא נמי ליחוש ליומא אחרינא אלא שמע מינה כי היכי דלא חיישינן ליומא אחרינא ואמרינן מההוא יומא דנפיק ביה משמע. הכי נמי לא חיישינן לנפילה וממך מההוא גברא דנפיק מיניה משמע. ומשום הכי צריך לשנויי הכי דהיינו טעמא דכשר משום דליכא למיחש ליומא אחרינא. דשיילינן לעדים לעידי מסירה כר' אליעזר. אבל היכא דאיכא למיחש לנפילה לא אמרינן ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע. אלא כרב הונא דאמר ממך אפילו מריש גלותא דחייש לנפילה ואסיקנא דלא חיישינן לנפילה. והכא נמי אף על גב דאיכא למיחש ליומא אחרינא אמרינן מההוא יומא דנפיק מיניה משמע. ולא פסלינן [דף ט טור ג] ליה מספיקא אפילו למאן דאמר עידי חתימה כרתי וכל שכן לר' אלעזר דשיילינן לעידי מסירה. וכן הלכה. גרסינן בפרק כל הגט. הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואסיקנא אפילו למ"ד תקנת זמן משום פירות מן האירוסין. בעינן זמן משום תקנת וולד. דתניא האומר כתבו גט לארוסתי. לכשאכניסנה אגרשנה. אינו גט. ואמר עולא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. הכא נמי גזירה וכו'. וקשיא לרבינו נסים. הא דגרסינן בפרק רבן גמליאל אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט. אבל לאשה אחרת דעלמא לא הוי גט. יבמתו מאי וכו' וניחא ליה הא דגרסינן הכא אינו גט לאו משום דגט פסול הוא. אלא משום גזירה הוא דאינו גט והא דקתני התם הרי זה גט דיעבד. דקאמר שאם נתגרשה מגורשת היא. ואפילו לבית הלל דאמרי אין אדם פוטר אשתו בגט ישן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הא אמר אם נתגרשה תינשא לכתחלה הכא נמי מגורשת דיעבד ומסתמא הא דאמר התם הרי זה גט אפילו לכתחלה והכי פי' אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנ' אגרשנה באותו גט ובאותו זמן שכתוב בו. וכתב. צוה לכתוב זמן. זמן כניסתה ונתנו לה ביום הזמן הרי זה גט דכיון דבידו לגרשנה דלשמה הוא. אבל לאשה דעלמא צוה לכתוב זמן הגט וכתב ונתנו לה באותו הזמן אינו גט. שהרי הוא כאלו נכתב שלא לשמה ופסול וכן הלכתא וליכא מאן דפליג וגבי יבמתו בתיקו ולחומרא. סברא דילן משום פירות ארוסה שנתגרשה בגט שאין בו זמן. דינו כגט ישן. דתרוויהו גזירה משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הוא ותינשא לכתחילה. ואסיקנא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' אלעזר דמכשיר בשטרות. ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן. וכתב גאון שמע מינה אם כתב סופר כתובה באחד מימי השבוע. וכתב בה בד' בשבוע או בה' בשבוע. אף על גב דיום הכתיבה לא ד' ולא ה' הוא. למיחזי כשיקרא לא חיישינן. וכי אמרינן דצריך להניח מקום הזמן דלא ידע מאן דבעי ליה לסטרא אבל אי ידע לית לן בה:

מאמר ב - קנין

[דף ט טור ד] גרסינן בפרק קמא דקידושין עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. תנא אף בחליפין. ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני. מילתא דאיתא אף במטלטלין לא קתני. שמע מינה כל מילי מקנו בחליפין. אבל מטבע לא. אפילו מטבע זהב לא מקנו כדלקמן. ורב פפא דאמר אקנויי מקני בחליפין הדר ביה ובמאמר שלישי נפרש אי בעינן דמים אי לא. וכתב רבינו האי מצאתי לאחד מן הגאונים בלשון תשובת שאילה. דשטר מקני בחליפין ולא איברר גבן. ורבינו ברוך אמר כיון דלאו גופייהו ממון. לא מקנו בחליפין אלא אגב ארעא. וטובת הנאה מסתבר דלא מקני לא בחליפין ולא באגב והא דגרסינן בפרק א' דבבא מציעא רבן שמעון בן גמליאל אומר מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה. ליתא דהא רבי אבא לא קיבלה ורב פפא נמי אמר שפיר עבד דלא קיבלה כדמפרש התם דטובת הנאה אינה ממון דמקניא בחליפין ואגב והא דאמר ולא היא מתנות מתנה כתיבא בהו וכו' שינויא דמאן דקיבלה הוא וסוגיין כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינויא דמטלטלין אגב מקרקעי ליתא. וקנין ברבית לא מהני כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית. אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה במקום שקנו מידו. ורב יהודאי ובעל הלכות כתבו גבי סאה בסאה והא אמרי רבנן קנין ברבית לא מהני מהתם סמכי מיהו מההוא דכתבו התם דאמר לווין על שער שבשוק היינו סאה בסאה ורב אלפס נמי סמיך עלייהו ולא דייק לו ולהגדיל תורה נכתוב במשכון גבי ריבית וכתב רבינו האיי דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף בכולהו לא מהני קנין ואפילו אגב ארעא ואנן דייקינן לה מהא דגרסינן בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע דאמר ידור פלוני בבית הזה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ופרשי רבוותא דדבר שאין לו גוף הוא ואיכא למישמע מינה דאפילו [דף י טור א] יורש אינו יורש מאויר בלא גוף כדגרסינן גבי הלואות לפלוני שאני התם הואיל ויורש יורשה. שמע מינה דדירת אויר ופירות יורש אינו יורשה. אבל רבינו נחשון פי' מפני שלא אמר ידור בו בין כך ובין כך ידור בו שעה אחת משמע. והרב אדוני אבי פי' לה בהאי טעמא. מיהו דייקינן לה מהא דגרסינן בירושלמי אמר רבי אבהו אמר ריש לקיש. המוכר מעשה שדה לחבירו לא עשה ולא כלום. וולדי שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום. אויר חורבתו לחבירו לא עשה ולא כלום. אבל מוכר לו שדה ומשייר מעשה שדה. מוכר שפחה ומשייר וולדות. מוכר חורבה ומשייר אוירה והיינו דגרסינן בגמרא בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. ואמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלו דיוטא העליונה שלו ודיוטא הוא האויר שעל גבה. והיינו דקאמר עלה בשלמא לרב זביד היינו דקאמר זאת. אלא לרב פפא מאי זאת אומרת. ויש לישנא אחרינא וזה עיקר וכן פירש הרב אדוני אבי בפירוש. ושמע מינה דבר שאין בו ממש לא מקני ודבר שיש בו ממש נמי דוקא דאיתיה בעיניה וברשותיה. אבל פירות דקל דליתנהו ואי נמי איתנהו וליתנהו ברשותו כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא. שהוא ביד אחר וכגון שדה זו לכשאקנה ממך קנויה לך. וכגון שיש לו מלוה ביד אחר אע"כ שאינו מטבע דכולהו הני בכלל שאינו שלו וברשות אחר נינהו וקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו ברשותו ובמלוה בעינן מעמד שלשתן והודאה דאיסור לא מהני דא"כ הא דגרסינן בפרק מי שמת למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתא בבריא ליתיה בשכיב מרע ומקשה ליה מהא שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני וכו' אדשני ליה בבריא איתיה במעמד שלשתן לשני ליה איתיה בהודאה דאיסור. אלא לאו שמע מינה לא מקני חוב בהודאה אלא במעמד שלשתן: תשובה לרב פלטוי מאן דכתי' בשטרא יהבית לבריא או לאינתי כל דאית לי וכל דהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה [דף י טור ב] ההיא שעתא ואינך לא. והא דקשיא להו לרבוותא מהא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי. ההוא גברא דזבין לכתובתא דאימיה בטובת הנאה ואמר אי אתיא אימיה וכו' והא דגרסינן בגט פשוט זהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק אלמא האב לא מפיק פסק רבינו האיי דאדמי קאמר. ובנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמי שאין ללוקח לחזור עליו מן האחריות. והכא נמי אי אתיא אימיה וקא מערערא לא מהדרנא לך אדמי קאמר. ואמר רבא אחריות נפשיה קביל עליה ומהדר דמי. אבל קרקע לא קניא. דמה שאירש מאבא הוא כו'. ואף על גב דקיימא לן דחזר ולקח מבעלים הראשונים כרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו התם סמכא דעתיה דטרח אבתריה כי היכי דלא ליקרייה גזלנא אבל הכא ירושה ממילא ולא טרח אבתרה כדאיתא התם ולא סמכא דעתיה ורב אלפס כתב בהלכות דכי אמר אין אדם מקנה דבר שלא יצא לעולם ברשותו היכא דלא תפיס לההוא מידי דאקני ליה וקא תבע ליה אבל אי תפיס תפיס. והאי נמי כיון דזבין וכתיב ליה שטרו מסר ליה שטרא כמאן דמי ומסתייע ליה. דהא רב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. וגאון אוקמיה בגוססת דומיא דמה שאירש מאבא היום מכור לך אי נמי בכדי חייו דומיא דמה שתעלה במצודתי היום ור' משה בר' חנוך אמר כתובה אין בכלל הירושות שאין האשה מחזקת בה עד שתשבע וברשות היתומים היא. ולפיכך יכול למוכרה אבל ירושה אחרת מכר שאינו ברשותו אינו יכול למכור ואי קשיא לך הא דאמרינן ארעא ודיקלי אי אית ליה דיקלי יהיב ליה דיקלי. ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. דמשמע אף ע"ג דליתיה לההיא מידי ברשותיה ושכיח למיזבן ומיחייב למיתן ליה. פירש רבינו אלפס דהא דאמר זבין ליה תרי דיקלי. לאו חיובי מחייבא למיזבן ליה. דהא דבר שלא בא לעולם הוא. אלא רשות יהבינן ליה למיזבן. ואי אמר ליה זביננא לך לא מצי אידך למימר לא שקילנא. אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי. אלא כי זבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולי מיניה. ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרבינו ניסים. ומיהו סברא דכולהו רבוותא [דף י טור ג] דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו אלא בפסיקתא. ותנאי כתובה ובהרשאת קנין. טעמא כדפרשי רבוותא וכסברא דילן דכתב בהרשאה ואפי' אית ליה נכסי טובא כיון דבעידנא דזבין לא אמר לא כלום הוא מההוא דגרסינן בפ' קמא דקידושין ההוא דזבנן אמתא בפרוטי אותיבו נסכא עילוה אתו לקמיה דרב אמי אמר להו פרוטי אין כאן נסכא אין כאן ואשכחן בתשו' לרבינו אלפס מי שאמר נתתי כך וכך זהובין לך בקניין וכתבתי לך בשיעבוד על כל נכסיי שתגבה מהן אלו זהובין שאין המתנה כלום דאין מטבע נקנה בחליפין. והשיעבוד אינו מועיל. ואייתי ראיה מההיא אמתא. ורבינו אבן מגש נמי דייק מינה דמאן דאודי במקצת ואנח לה משכון לאו הילך הוא. משום האי טעמא דמנה אין כאן משכון אין כאן. ולא דייק לן כדאיתא בחוב ומסתברא דלא דמי. דהתם אשה ואמתא דווקא. דקניינן בכסף. והתם ליכא כסף ושוה כסף שיהא הקנין קיים אבל האומר לחבירו מאתים זוז אני נותן לך במתנה והילך משכון עליהם. יחזיק במשכון עד שיקיים תנאו שאין הכסף קונה שום דבר דלימא מנה אין כאן משכון אין כאן אלא מתנה הוא דיהב ליה הילכך זכה במשכונו. ומסתברא נמי דהתם נותן ונושא בדברים הוה. דבעידנא דזבינו לא אותיבו הנסכא. אלא בתר שעתא הוא דקאמר. אבל אי בעידנא דזבינו האמתא אותיבו הנסכא. זבינייהו זביני. ובקידושין נמי אי הניח משכון עליה אינה מקודשת. כדאמר ר' אלעזר. אי אמר תתקדשי לי במנה. והרי לך משכון. אינה מקודשת. וכדאותיבנא ליה קדשה במשכון מקודשת. ולא שני ליה כגון שאמר לה הרי לך משכון. משום דההוא לא איצטריך ליה דפשיטא היא. הילכך איצטריך לאוקמי במשכון דאחרים. וכדרבי יצחק. והילכך אי אמר שעבידית לך כל מה דאית לי עד דיהיבנא לך כך וכך זוזי. אף על גב דליתנהו בידיה לא שנא מכר ולא שנא מתנה קני. דכל מילי דמשעבד בקנין ומתני ליה אפי' במידי דלא מיחייב מהני ליה קנין. כדתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל. ואמרינן במאי ואמר שמואל בשקנו מידו. וגרסינן בגיטין פרק קמא בהנהו גינאי דפש איסתרי גבי חד מינייהו. ועוד דהא קנו מינך. ואי לאו דקנין בטעות הוה קני אף ע"ג דמטבע לא מקני בחליפין. כיון דשיעבד נפשיה קני. ודוקא דמקני ליה מידי דלא הוה ליה מעיקרא. אבל היכא דלא מקני ליה. אלא שלא יחזרו בדבר שביניהן קנין דברים בעלמא הוא. כדאמרינן בריש ב"ב וכי רצו מאי הוי קנין דברים [דף י טור ד] בעלמא הוא דלא מקנה ליה מידי אלא דברים הן שביניהן שיש עליהן לעשות היום ולמחר. וכגון תגרי דאתנו אהדדי בקנין. כי זביננא לההוא מידי ליהוי בשותפתא ביננא. ואזל אידך וזבן לית ליה לאידך למיבעי ליה מידי. דקנין דברים הוא. והכין שדרו גאוני מתא מחסיא בתיובתא. ורבוותא פירשו כל מי שאמר אעשה לך ואתן לך כך וכך בלשון הזה קנין דברים הוא. ולא נהירא לן. ורב אלפס נמי אייתי ראיה מההיא אמתא ואמר דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו עד דאיכא מעות בהדייהו. מדקאמר להו ר' אמי פריטי אין כאן משכון אין כאן שמע מינה אף על גב דיהבי נסכא במשכון מצו למיהדר בהו בלא מי שפרע. ואיכא למימר אי בעידנא דזבנו יהבי משכון. הוה ליה כמעות ואיכא מי שפרע אבל הכא כיון דבתר הכי יהבי משכון כדפרישית לעיל ליכא מי שפרע. ואיכא מאן דאמר דהכי קאמר פריטי אין כאן. דלהוי כעבד כנעני שנקנה בכסף. ולא למהדר ביה כלל. נסכא אין כאן. דמשכון לאו כנתינת מעות הוא דליקני לגמרי ויכול לחזור בו. ולעולם איכא מי שפרע כיון דברים ומשכון. מיהו היכא שנתן משכון בתורת עירבון. לא קאי באבל אמרו. כדגרסינן בירושלמי במסכת שביעית. ר' זעירא אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן. הנותן טבעת לחבירו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע. ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב אמר ליה טבעת אמר ליה. מה בין זהוב לטבעת. אמר ליה זהוב עשוי להשתנות טבעת בעיניה הוא. ומסתברא דקנין דאסמכתא דאף ע"ג דלא אמר מעכשיו קני. כדגרסינן בנדרים. הילכתא אסמכתא קניא. והוא דלא אניס. והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. וכן כתב רבינו ברוך זצ"ל וז"ל אמר ברוך ראינו שכתב הגאון זצ"ל. הא דאמרינן והילכתא אסמכתא קניא כו'. גבי ההוא גברא דאתפיש זכותיה בי דינא איתמר. ולית על דברי גאון ראיה. וסבירא לן שדבר נוהג בכל היא. ור"ש פירש באיזהו נשך. ואמר רב חמא האי דיהב ליה זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא וכו'. ואמר רב אשי וכו'. אסמכתא היא. וכיון דלא קנו מידו לאו כלום. עד כאן פירש רבינו שלמה. ורבוותא דאמרי האי פיסקא דנדרים (ליתא) תמיהא לן טובא. דהא אפילו בפיסקא אחרינא דלא קניא היה לן לאקשויי הילכתא אהילכתא. השתא דלא אשכחן היכי דחינן לה אלא שמע מינה פלוגתא דר' יוסי ורבנן באסמכתא בלא קנין. דרבנן סברי קני. מידי דהוה אכולהו תנאי דממונא [דף יא טור א] דקיימא לן דלא בעי קנין כדאיתא בפיסקי. ור' יוסי סבר כיון דבלשון אסמכתא היא לא קני בלא קנין והכי מסתברא. מדגרסינן מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמר ר' יוחנן והוא שקנו מידו ושמואל אמר אפילו תימא כשלא קנו מידו בההוא דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אלמא היכא דאיכא למימר גמר ומשעבד נפשיה בההוא הנאה משתעבד בלא קנין בתנאה בעלמא בקנין ערב נמי דההיא הנאה אסמכתא בלא קנין משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה. כדאמרינן בגט פשוט כאסמכתא בעלמא בקנין דערב דבעי קנין [דף יא טור ב] לגבות ממשעבדי קאמר כדפרישית בערב. דאי סלקא דעתא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בקנין אסמכתא לר' יוסי מאי טעמא לא משתעבד בקנין כי היכי דמודי בערב דמשתעבד בההיא הנאה. אלא לאו כולהו בקנין משתעבדי. גרסינן בפרק הזהב קונה את הכסף. והכסף אינו קונה את הזהב. ומפרשי רבוותא בסתמא דמתני' דדהבא לגבי כספא פירא הוי. אבל לגבי פירי ומטלטלי אחריני דהבא טיבעא הוה ולא מקנו בדהבא ולא עביד חליפין ולא מקני בחליפין ורב אלפס אייתי ראיה ממתניתין דמעשר שני. דבין לר"ל ובין לר"י תרווייהו [דף יא טור ג] אית להו דבין לבית שמאי ולבית הלל דדהבא וכספא תרווייהו טיבעא הוי ולא מקני בדהבא. ומסתברא מדקתני שאני הלואה כיון דלגבי מקח וממכר דברי הכל הוא. ומתניתין דהזהב ליכא מאן דפליג עלה. וליכא למימר סתמא דלא כב"ה. דלא פליגי ב"ה אלא גבי חילול דאסור. ור' יוחנן דאמר אסור ללוות דינר בדינר אפילו לב"ה קאמר וגבי הלואה נמי כדקא סלקא דעתין מעיקרא. אבל לגבי מקח פירי הוי לכל מילי ואפילו לגבי פירא. דאי לא הול"ל כיון דלגבי כספא פירי הוי ש"מ לגבי חילול בלחוד הוא דהוי טיבעא לגבי פירא. אבל בעלמא לא. מיהו הני מילי בדוכתא דלא שכיחי דזבני בהו. אבל בדוכתא דשכיחי דזבני בהו איכא למיגזר ולמימר בהו נשרפו חיטיך בעלייה וטיבעא הוא והכין האי סברא לרבינו האיי דפירא הוא לכל מילי. מיהו אף על גב דשויוה רבנן כפירא. הני מילי לענין מיקנא. אבל לענין חליפין טיבעא הוי וכי היכי דאין נעשה חליפין דמטבע הוא. הכי נמי אין נקנה בחליפין. דדעת קונה ומקנה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. וכן פסק רבינו ברוך דליכא למיחש לגאון דאמר מטבע זהב נקנה בחליפין. ויש לבעל הדין לחלוק. דכילדותיה מסתברא. וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסי' וכן תמצא בירושלמי בהגהה במשנה. הכסף קונה הזהב וכן כתב במשניות מדוייקות שלנו. כתב רבינו אלפס לאו כל דינר הוי טיבעא לגבי פירי אלא דינרין דסגיין בההוא אתרא ומזבני בהו אינשי הוא דהוי טיבעא אבל דינרין דמיפסלי ולא זבני ומתני בהו אינשי אלא מאן דזבין בהו אזיל לגבי טיבעא. אי נמי אזיל לדוכתא אחריתי דסגיין ביה או דמזבין להו למאן דאזיל להתם כגון אלו לא הוי טיבעא כלל אלא פירי נינהו לכל מילי. והכי דינא נמי בטבעא דכספא באתרא דלא סגיין. כדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה ואמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ותירגמא ר' אבא בדינרא מינייקא ואנגרא. אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה. דכיון דלא סגי הוו להו פירי ומקנו בחליפין. ע"כ הירושלמי. זה הכלל כל היורד מחבירו קונה את חבירו. איתמר רב ולוי. חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין. והילכתא אין מטבע נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין. ואמר רב הונא מכור לי באלו קנה. לימא רב הונא סבר מטבע נעשה חליפין. לא. רב הונא סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה [דף יא טור ד] קונה שמא יאמרו לו וכו'. מילתא דשכיח גזרו בהו רבנן. ומילתא דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן. ומסתברא נמי דדוקא במילתא דשכיח בהו דליקה. אבל מכר לו חטים שבבית כיון דלא שכיח בהו דליקה מעות קונות. והכי גרסינן בירושלמי גבי נשרפו חיטיך בעלייה. חד בר נש דיהב לחבריה י' דינר ואמר ליה אית לי גבך מאה גרבין חמרא מן אהן ביתא שרי מן אהן כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם עשוי לשרוף. ואמר ר' יוסי שמע מינה בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין על מנת תקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו ולא מעות קונות לא גזרו ש"מ דבכל כי האי גוונא ששלח בהן יד ליכא נשרפו חיטיך בעלייה. דמילתא דחיקא היא וכן הילכתא. בכל מילתא דלא שכיח במה קונין. רב אמר בכליו של קונה ולוי אמר בכליו של מקנה תנא קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי. אבל פירות לא. ורב ששת אמר אפילו פירות. ואמר רב שישא בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למיקניא ביה במנא לאפוקי מדרב ששת. דאמר פירי עבדין חליפין. דכשר לאפוקי ממאן דאמר נעל דווקא. למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. למיקנא ולא לאקנויי. ביה רב פפא אמר לאפוקי מטבע רב זביד אמר למעוטי איסורי הנאה דמטבע בכלל מנא הוא ש"מ דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל נעל וכל דבר הנעשה בידי שמים בכלל פירי הוא. והיינו דאצטריך ליה למימר ופירי נמי עבדי חליפין דלא תימא מטבע עבדי חליפין משום דבידי אדם פירי לא קמ"ל ופירי נמי עבדי חליפין דנעל לאו דווקא. ומיהו כולהו הני הילכתא נינהו הילכך מטבע לא עבדי חליפין דדעתיה אצורתא ופירי לא עבדי חליפין דנעל דווקא ובעינן נמי כליו של קונה והכי גרסינן בגיטין בההיא אמתא. דאמרינן התם ולא היא אלא משום דהוה ליה ככליו של מקנה ש"מ בכליו של מקנה לא קני כלל וכתב רבינו האיי ורבינו אפרים זצ"ל נהוג עלמא למיקני בכלי שאינו של קונה ואמר רב עמרם השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח ב"ד או עדים דעבדי שליחותא דקונה ומקנה וכתב גאון כיון דאי תפיש להו מקני לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו ב"ד דאתו לאינצויי תקינו למקני בכליו שאינו לא של קונה ולא של מקנה דלא חציף איניש למיתפס כלי שאינו של קונה ולמיפסקיה וההוא טעמא דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה איתיה נמי בכליו שאינו של קונה דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו. וכל [דף יב טור א] שכן בפניו ואפילו אמר ליה מקנה קנו מיניה דלאו שלוחו של קונה הוא קני ואיכא דקשיא ליה אמאי לא גזרינן בחליפין שמא נשרפו חיטיך בעלייה וניחא להו כיון דחליפין הפסד מועט הוא דלוקח. דהא לא חסר ממונא לא גזרינן ביה. ומוכר נמי כיון דזוזי אכתי גבי לוקח נינהו טרח ומציל:

שאלה לרבינו חופני

כיון דקיימא לן דבעינן מקנה מלוקח. ראובן דזבן ארעא משמעון על שם לוי. ולוי לא הרשהו וכתב השטר על שם לוי שהיה במרמה וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו מפני שלא הקנה לו כלום מהו. והשיב שאינו יכול לחזור בו כדמוכח מהא דאמרינן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומההיא מוכחא דאין שמעון יכול לחזור בו אף על פי שלא הרשהו ולא עשאו שליח. ואם בא לוי ואמר כי במעותיו קנה הדין ביניהן וההיא שמעתתא דפירש רב אלפס בכל הנעשה דמים באחר דקאמר ופירי נמי עבדי חליפין כיצד המחליף בשר שור בפרה לא נהירא לן דהא שור גופיה פירא איקרי ולאו נעל הוא ובכולהו נוסחי לא גרסינן בשר שור דבשר לאו דבר מסויים הוא ושינויא בתרא דיש דמים שהן כחליפין מוקמינן לה דלאו כהלכתא דקתני ברישא מטבע שנתן בתורת חליפין והא ליתא דכיון דפירי לא עבדי חליפין. מטבע נמי לא עבדי חליפין ושינויא קמא דכל הנישום ליתא דהא נעל דווקא אלא הכי פירש. דקתני רישא כל הנישום בדמים באחר דהיינו מטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וקאמר נמי ויש דמים שהם קונין בחליפין של כלי כיצד וכו' והכי אזלא שמעתתא אליבא דהלכתא ורבינו שלמה פירש חדא קתני כל הנישום בתורת דמים ומחליפן באחר נתחייב בחליפין זה לא מן המשנה ולא בירושלמי. ותמיהא לן [דף יב טור ב] מאי דוחקיה דקאמר הכי דשינויא דקאמר ופירי נמי עבדי חליפין כל הנישום ממטלטלין קאמר ותו כיון דהשתא קא סלקא דעתין דתרתי קתני הוה ליה למימר חדא קתני. ויש דמים גרסינן וי"ו מוסף הוא והלכך חליפין סתם שור בפרה או חמור בשור. פירי נינהו ולא קנה עד שימשוך כל אחד ואחד שלו ואם עשאן דמים והחליפן שנקנין במשיכה אחת. אבל סתמא לא קני דנעל דווקא והא דתניא בתוספתא בקידושין. החליף קרקע בקרקע מטלטלין במטלטלין קרקע במטלטלין מטלטלין בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כגון שעשאן דמים וכן הילכתא. והא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה אם עשאן דמים. והא דתרגמא ר' אבא בדינר מנייקא ואניגרא כגון שעשאן דמים. אבל רבינו ברוך אמר לא שנא בתורת דמים ולא שנא בתורת חליפין עבדי חליפין בין שדה בשדה בין כלי בכלי בין בהמה בבהמה ובנוסחא דיליה בשר שור כנוסחא דרב אלפס. ואיכא דאפקה מהילכתא דקשיא ליה הא פירי לא עבדי חליפין. והילכתא לכל מילי אם עשאן דמים נקנין בחליפין לבד ממטבע דלא שייך ביה דמים וחליפין סתם אינן אלא בכלי דומיא דנעל וכי עשאן דמים נמי דווקא ששניהן עומדין ושמין אותן כאחד הא לאו הכי אינן ניקנין כדגרסינן בירושלמי מכר לו פרה בדמים דחקיה אמר ליה הב לי אינון פריטיא. אמר ליה ומה את בעי מינהון. אמר ליה ליקח בהן חמור. אמר ליה הרי חמורי לפניך משך בעל הפרה את החמור לא ניקנית הפרה החמור מהו שתקנה רב אמר נקנה ר' יוסי אמר אינו נקנה סבר ר' אבא דאינון חליפין ולית אינון חליפין ר' יונה בשם ר' יוסי פעמים שתחלת המקח לזה ותחיל' המקח לזה היכ' עביד' מכר לו פרה בדמי' סמכי' גביה עד פזיניא למחר אתא אשכחי' קאי' תמן. אמר לי' מה את עביד הכא אמר ליה בעינ' אינון פריטיא. אמר ליה ומה את בעי למיעבד בהון אמר ליקח בהן חמור. [דף יב טור ג] אמר ליה הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו. גרסינן בפרק המדיר המחליף פרה בחמור משך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה מאי טעמא כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה הכין לישנא דרב אלפס. וברשות בעל החמור נולד הספק ולא מסתברא לן האי פירו' מדקאמר לא תציתו להני כללי דמשמע דבעיקר דינא פליגי ולא בטעמא דמלתא. ופי' רבי' שלמה. דפליגי אהדדי וברשות בעל הפרה נולד הספק. ועל בעל הפרה להביא ראיה וההיא נמי לא נהירא לן דלא הוה ליה למימר כל שנולד הספק ברשותו. אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ותנא תונא לא איצטריך ומסתברא כהדין פירו' דשמואל סבירא לי' לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה בחליפין. אלא מי שתופש צריך להביא ראי' האיך קנאה שהרי ידוע דשל חבירו הוה. ואתי רב יהודה משמיה דשמואל וקאמר אינו מביא ראיה לא מאן דתפוש ולא כל התופש אלא כל מי שנולד הספק ברשותו. עליו להביא ראיה. ורואין אם מת חמורו ברשות בעל החמור. על בעל הפרה להביא ראיה. ותנא תונא כלה בבית אביה שנולד ספק ברשות' על האב להביא ראיה ובבית חמיה על הבעל להביא ראיה שנולד וכו'. ירושלמי על בעל החמור להביא ראיה. שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה שמע"ה חוץ מחליפין. ומאן דלא סבר הא מילתא לא סבר בנזיקין כלום. ואמר ר' זעירא ואנא לאו אנא סבר לה ומסתברא דהלכה כרב יהוד' משמיה דשמואל. דהא כלה מסייעא ליה. ירושלמי בראשונה היו קונין בשליפת מנעל הא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' חזרו להיות קונין בקציצה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרובין מביאין חביות וממלאין קליות ואגוזים ושוברין אותן לפני התינוקות וכו' חזרו להיות קונין בכסף ובחזקה ובשטר. והאידנא נהוג עלמא למיקני כל מילי בקנין וכלהו שטרי אקנייתא מיקרו והילכך כל מידי דמשעבד נפשיה בקנין ומקני לחבריה קני איכא מאן דאמר בשליחות נמי מהני קניין וליתא כדמפ' לקמן. גרסינן בירושלמי בריש גמרא דבבא מציעא. אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון דתפש ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי מאי טעמא נתינה בעינן והא איכא הילכך אף על גב דלא פסק ליה קניין הוא. ולא מצי חבריה למיפסק ליה דסתם חליפין על מנת להחזיר הוא כדאמרינן בקדושין בפרק קמא מתנה על מנת להחזיר בכולהו קני לבר מאשה שאין האשה נקנית בחליפין ומסתברא דווקא שלש על שלש ואי לא לאו כלום הוא הלכך בעינן סהדי לעיוני אי תפיש בכדי תפיסה כי היכי דלא מצי טעין אידך לא תפיסנא ואי טעין טענתיה [דף יב טור ד] טענה: גרסי' בפ' חזקת הבתים קניין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ובפני שנים לאו דווקא דאפי' קניין קמי חד אי נמי שניהם מודים סגי כדאמרינן לא איברי סהדי אלא לשיקרי וכדאמרינן בבבא מציעא היה עומד בגורן. ופריך ליקני ליה מעות אגב סודר. ואם איתא דעדים בעינן לישני ליה דלית ליה ובפרק קמא דסנהדרין אסיק פשרה צריכה קנין בפני עדים. ואסיקנא התם דמאן דאמר בפני שנים הוא הדין אפי' בפני חד אלא כי היכי דליהוו סהדי ובכל מילי מהני הודאה לבר מאשה. כדאמרינן המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים. ועובדא דנדרי' דקני על מנת להקנות כתבתי במתנת בריא. וגרסינן בפרק יש נוחלין קניין אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין אמ' רב יוסף כוותא דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והא וודאי מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעינן קניין דאי בכולה דלא בעינן קניין הא קי"ל אם עמד חוזר ומדלא הויא מתנה עד דמיית אפי סליקו מעניינא לעניינא אין עושין דין אלא ודאי במקצת היא ובקניין ואי סלקא דעתא כל זמן שיושבין ניחוש דילמא הדר ביה היכי גמר דינא במילתא דלא פסיקא לן וקי"ל כרב יוסף ש"מ דבי דינא לא חתכי דינא עד דאיתברר להון אי הדרי אי לא הדרי ומסתברא דפלוגתא דרב יוסף ורבה כגון מתנת בריא חוזרין ושכיב מרע וזולתן אבל דיינין המקובלין לדין ולפשרה בקניין אין חוזרין אלא תוך כדי דיבור ואיכא למימר דלא פליגי אלא בשכיב מרע דכל שעת' מידק דייק עד דסליקו מענין לענין אבל בהקנאה אחריתי לא מצי למיהדר אלא תוך כדי דיבור ולא גרע קניין ממשיכה ופסיקא וחזקה וגבי משיכה אמרינן פרקן והכניסן לתוך ביתו עד שלא מדד שניהן יכולין לחזור בהן. מדד שניהן אין יכולין לחזור בהן וגרסינן נמי משנתמלאת המידה ללוקח ואף על פי שעוסקין באותו עניין קאמר ללוקח וגבי הקדש דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכי קאמר הרי זו תמורת עולה ונמלך לאחר כ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה. ותו מ"ש הכא דקאמר גבי שכיב מרע לישמעינן בעלמא גבי הקנאות ותו היכא קאי דקאמר הכי קנין אימתי חוזר בו הוה לי' למימר קניין רבה אמר כל זמן שיושבין חוזר בו והרב המחבר כתב איכא מאן דאמר בכל קניין קאמר ואיכא מאן דאמר בקניין דשכיב מרע קאמר אבל בבריא תוך כדי דיבור הוא ודעתו נוטה בכל קניין פר"ש זצ"ל ודווקא שנכנסו לבקר את החולה שלא נכנסו אלא לראות בעלמא. אבל אם נכנסו לשם עדות אין יכולין לדון דאין [דף יג טור א] עד נעשה דיין ומסתברא דלא אמרינן אין עד נעשה דיין כשיודע העדות אלא כשהעיד כדלקמן וכתב גאון דווקא סתם אבל פירש בשעת קניין בלא חזרה אינו חוזר כלל ודווקא שלא כתבו שטר אבל כתבו שטר אף על פי שעסוקין באותו ענין אינו חוזר ובהודאה כתבינן מה שכתב רבינו אלפס:

מאמר ג - אגב

[דף יג טור א] גרסינן בפרק קמא דקדושין נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ואמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר ואי פריש פריש איכא מאן דאמר שטרי ראיה נינהו ולא שטרי הקנאה דהא לא כתבינן שדי מכורה לך וכמקום שאין כותבין שטר דמי ולא היא דאין לך שטר הקנאה גדול ממנו. מדגרסי' בפרק חזקת הבתים ולא לאשה בנכסי בעלה. הא ראייה יש לימא לגלויי זוזי הוא דבעי הב"ע בשטר מתנה וכו' דל זוזי מהכא ותיקני לי' בשטר מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ואם איתא לישני ליה התם בשטרי הקנאה דכתב בי' שדי מכורה לך הכא בשטר ראיה אלא לאו שמע מינה לא שנא ואי פריש ואמר אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטר איקני ובשטרא אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ירושלמי בשטר על מנת שלא ליתן הכסף אבל על מנת ליתן כסף לא קנה עד שיתן הכסף ש"מ דמים זה הכסף והא דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי כתובה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות את כוחו. ובחזקה גרסינן בפרק חזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אמר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי. אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר דלמיקנא בעלמא קני נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה ובפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני ואסיקנא דהוא הדין למתנה והוא הדין במשיכה שלא בפניו צריך למימר ליה משוך וקני בפניו לא צריך וכמה כל שהוא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלים לעשרה פרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה ומסיקנא גדר דמעיקרא עייל בה ברווחא והשתא עייל בה [דף יג טור ב] בדוחקא פירצה דמעיקרא עייל בה בדוחקא והשתא עייל בה ברווחא והילוך לא קני אלא בשביל של כרמים ועניין חזקה התם מפרש והא דאמר שמואל נכסי הגר הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן והא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו ליתא אלא כעובדא דדורא דרעוותא דאסיקנא באגי דמיטמרי הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא אבל שדה ידועה לגוי קיימא לן כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא בכספא ואיגרתא ולא איסתלק ליה גוי עד דכתב ליה שטרא ולעניין חזקה וחליפין איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד חזקה וחליפין בשטר' דלא קנו אלא במתנה דהא מהיכא דנפקא לן חזקה וחליפין מתנה היא אבל במכר לא קני עד שיתן דמים דשטר בלא קנין כקנין לחודיה דמי דסתם קנין לכתיבה עומד וכי היכי דבשטר לא קנה עד שיתן דמים הכי נמי בקנין לחודיה או בשטר בקנין דאי אמרת אין לאחר קנין כלום הכי נמי אין לאחר שטר כלום ואיכא מאן דאמר אין לאחר קנין וחזקה כלום ובלא דמים נמי קנה והדמים אצלו חוב וכן דעת חכמי צרפת דהא לא מפליג בחזקה בין במקום שכותבין שטר למקום שאין כותבין ולא מפליג בין נתן ללא נתן ודוקא בסתם אבל אי פריש ואמר על מנת שתתן לי הדמים עד זמן פלוני הכל לפי התנאי והרב המחבר כתב צריך עיונא וכפסקא קמא משמע דהא מהיכא דנפקא לן מתנה היא ועוד מדגרסינן בבבא מציעא הרי שמכר שדהו באלף זוז ונתן לו חמש מאות זוז מלמדין אותו שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פלוני קניתי שדה פלוני' מפלו' והריני נושה בו וכו' ואי ס"ד כל חד מינייהו קני' ליקנינהו ניהליה בקנין או בחזקה ותו לא מצי הדר בהו ותו גרסי' בחזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחים שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נעל וגדר הרי זו חזקה שמע מינה חזקה במכר לא קני בלא דמים וגרסינן נמי במסכת קידושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א שנתן לו דמי כולן וכו' ש"מ אחר הדמים בעינן חזקה וגרסי' נמי גבי שתי שטרות הן אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כגון אותה ששנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר בכל מקום שהוא ואוקימנא למתניתין בשטרי אקנייתא ורבינו שלמה פירש כגון [דף יג טור ג] דקנו מהשתא או כאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו אי ס"ד בקנין לחודיה קני כיון שהקרקע קנוי לו בקנין גרידא היכי קאמר שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא הרי קנויה לו מעיקרא ש"מ קנין לא מהני במכר בלא דמים והא דגרסינן בריש גמרא דמסכת קדושין בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין דמשמע דמכר נקנה בחליפין הכא לאו חליפין נינהו דהא מטבע לא עביד חליפין אלא מעות נינהו דמי לחליפין ובנוסחא ספרדית דגרסי גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ובמכר לא גזרינן ביה דמעות נינהו ויקנה לרב אחא בפסיק' דבהר סיני וחזקה נמי לא מהניא אלא במתנה ודוכתא דרגילי דמחזיק לא קני אף על גב דיהיב כספא וכתב שטרא עד דמחזיק ובתשובות לרבי' האיי משמע דהכי סבירא ליה דקאמר היכא דאודי שמעון דזבנה לארעא לראובן וקביל מיניה זוזי אף על גב דליכא סהדי ולאו במקום שכותבין את השטר קמו להו זביני והי מינייהו דאתי למיהדר לאו כל כמיניה וכן בחזקת הבתים אם טען ראובן דיהב ליה לשמעון להא ארעא במתנה ואיחזיק בה במימריה ובהורמניה ואודי שמעון בהכי לאו כל כמיניה למיהדר וכן שטר דכתב ליה על הנייר שדי מכורה לך שדי נתונה לך וקא מודי השתא דכתב ידו היא ומסורה ומסריה ניהליה למיקניא ביה וקא אתי למיהדר ביה לאו כל כמיניה דקיימא לן דלא איברי סהדי אלא לשקרי ומדלא איירי אלא במתנה ש"מ דסבירא ליה במכר לא קני ור' שמעון היידא איירי בכולהו נמי במתנה ובקנין איירי בין במכר ובין במתנה אבל ר"ש פירש על הגאולה זו מכירה שמכר לו בדמים ולא קיבל מעות ובא לקבל מכירתו ע"י קניין ורבינו ברוך פירש מכירה ממש בדמים והכי ניקנו דכסף שהן כסף או פרוטות הניקרין מעות במקום שאין כותבין את השטר אי נמי פריש במקום שכותבין ושניהן מודים קנה ואפי' במקום שכותבין. או בחזקה או בחליפין נמי קני בין במכר ובין בכסף דקנה דווקא שנתן לו הדמים מעכשיו אבל בחוב שהוא חייב לו לא קנה דקיימא לן מלוה להוצאה ניתנה כדמוכח [דף יג טור ד] בפרק שני דקידושין ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה ש"מ לא קנה ושטר דווקא שמודה לו או שכתב בכתב ידו או שמסר לו בעדים אף על פי שאין עדים אליבא דר' אלעזר אי נמי בעדי חתימה לרבנן דומיא דשטר קידושין שאם קידשה בשטר שאין עליו עדים לרבנן אינה מקודשת כדאיתא בגמרא התקדשי לי בתמרה ואפי' לרבנן אם לא מסר לו בעדים לא קנה עד שיגיע השטר לידו כדכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים וכתב ואקח את ספר המקנה ואפי' לאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו ודוקא דמטא שטרא לידו אבל לא מטא שטרא לידיה לא כדאמר בפרק קמא דבבא מציעא. ומסתברא אפי' לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי היכא דמטא שטרא לידיה זכין לו חותמיו משעת חתימתו לגבות ממשעבדי וכי פליגי ר' אלעזר ורבנן לענין מאי דבעי למיקני בשטר הוא כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי דלא קני אלא או בחתימה או במסירה הוא דפליגי ואביי אליבא דדברי הכל קאמר דאי כר' מאיר סבירא ליה הוה ליה למימר התם הא מני ר' מאיר היא ודווקא בשטר שאין בו קנין אבל בקנין לא בעי מסירה. ומשעת קנין זכה ואם הוא שטר מכר או שטר מתנה באחריות משעת הקנין זוכה וגובה מנכסים משועבדין והכין כתב רבינו האיי זצ"ל התם דאקניתה בגו זימניה כשטר דמיא וגובה מנכסים משועבדין והא דגרסינן התם שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם בשטר דלאו אקנייתא קאמר (הגהה לעיל) מיהו מסתברא כחכמי צרפת דחזקה וקנין לחודיהו קנין בכל מקום בלא דמי' אפי' במקום שכותבין את השטר מהיכא דנפקא לן חזקה לאו מתנה הוא. שהרי כמה כספים הוציאו ישראל בכיבוש ארץ ישראל והא דאמר מלמדין אותן שלא יחזרו בתורת ערבון נתן לו הדמים כדמוכח בפרק השוכר ונצרך לדמים כדנפיק ועאיל אזוזי והא דאמרינן בחזקת הבתים כגון נותן מתנה הוא הדין למכר. ותנא רישא מתנה וה"ה למכר ותנא סיפא מכר וה"ה מתנה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר כו' עד כאן. [דף יד טור א] גרסינן התם שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וקשיא להו לרבוותא והא קי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ואמאי חוזר ופי' הרב קרובנו זצ"ל דכיון דאמר על מנת כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר ומסתברא דלא אמרינן כאומר מעכשיו דמי אלא בגיטין וקידושין ופי' כל האומר ע"מ כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת ע"מ שתתקיים התנאי וכשנתקיים התנאי איגלאי מילתא דמההיא שעתא איגרשא לה ואי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ונתקרע הגט או שאבד הרי זו מגורשת. לחומרא כדאמרינן בע"מ שתתני לי מאתים זוז. ואמרינן עלה והיא תתן אבל בממונא אפי' תתקיים התנאי לא אמרי' איגלאי מילתא דמעיקרא מכר הוא ואי הדרי ביני וביני לאו כלום הוא אלא בכל זמן שלא נגמר המכר חוזר ואפי' בגיטין וקידושין אי אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז יכול בעל התנאי לומר איני רוצה ואינה מגורשת מדגרסינן התם אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע אמר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת דאע"ג דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דווקא כשיתקיים התנאי מדעתו ותמיהא לן היכי לא אייתי רבינו אלפס מתקנתו של הלל כדרבא ורבינו האיי פסק כלישנא בתרא דרבא וגרסינן בתוספתא האומר לאשה הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי את מגורשת מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה נוטלו הימנה וחוזר ואומר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ונותנו לה והא דאמרינן בקידושין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה מעכשיו דמי ומקודשת ואינה יכולה לחזור בה אבל בעל התנאי יכול לחזור בו כל זמן שלא השלים הכא נמי יכול לחזור בו ולומר איני רוצה שתכתבו לי השטר והא דגרסינן התם אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שלש שנים וחזר ואמר לה בפני [דף יד טור ב] שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואוקים לה ר"ש בשלא נתן לה מתחלה הגט ולסברא דילן אפילו נתן לה הגט חוזר כל זמן שלא השלי' תנאי ובשטת התנאי' תשובה לרבי אלפס כשהגיע גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי בע"מ ומעכשיו. והיכא דקנה נכסים שיש להן אחריות. דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות כו'. ואיבעיא לן בעי' ציבורין או לא בעי' ואסיקנא ציבורין לא בעי' אגב וקני בעי' קני לך האי ארעא בחד מהנך אקנייתא ואגבן קני לך נכסים דאית לי בדוך פלן ומדקני לה לארעא בשטר מתנה בקנין או בחליפין קני להו למטלטלין ואפי' שדה במכר ומטלטלין במתנה וכי מקני ליה ארעא לא בעי ליה למיתבה ניהליה במתנה אלא אפי' בשכירות ואי נמי בשאלה ואי מזכי ליה ע"י אחר לא כיון דקני לה בחליפין כדאי' בזיכוי ודוקא שדה ומטלטלין לאחר לא וכל המטלטלי' מקנו באגב ואפי' מטבע דלא מקני בחליפין נקנו באגב ארעא כדגרסינן בהמוכר את הספינה דרב ספרא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו נהלי' לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתא ובעובדא דאיסור גרסי' אי אגב ארעא לית ליה ארעא ומסתברא נמי אותיות דלא מקנו בחליפין אגב ארעא מקנו בהמוכר את הספינה אהא דאמר אותיות לקנות במסירה מהא דגרסי' התם אי קדם מוכר וכתב לו את השטר כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא וזהו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות ומשנינן אגב שאני ש"מ אותיות נמי ניקנות באגב לא כתיבה ומסירה. דומיא דמטבע דקנה באגב לחודיה ור"ח כתב דאגב כמסירה לחודה היא ולא מקנו אלא בשטר ולא נהירא לן והא דגרסי' בסוף גמרא דשנים אוחזין בששטר כתובה יוצא מתחת ידה אלמא אותיות לא מקנו לא באגב ולא בקניין אלא במסירה. דאם איתא ניחוש לאגב וכתב גאון איתתא שאני דלית לה קרקע דהא קיימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה. ופשוט מינה מיהא [דף יד טור ג] דבקנין לא קני וליתא דהתם בשנתגרשה עסקינן ורבוותא פסקי דבעינן באותיות כתיבה ומסירה ומסתמא דכולי האי לא חיישינן דלקוחות לא הוו בהכי ולקמן כתבינן סברא דילן. גרסי' בפרק קמא דבבא קמא מכר לו עבדים וקרקעות ומטלטלין החזיק בקרקעות קנה מטלטלין במטלטלי' לא קנה קרקעות. אבל מטלטלין דלא אפשר בחזקה דמטלטלין לא קנה אלא במשיכה ולא דמי (נ"א ואף מטלטלין לא קני דמטלטלין לא קני בחזקה אלא במשיכה ודמי) להא דגר' בגיטין החזיק בעציץ אף עציץ לא קנה דהתם חזקה איכא משיכה ליכא. עבדים ומטלטלין החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין מטלטלין לא קנה עבדים [דף יד טור ד] והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין ואסיקנא דכ"ע עבדא כמטלטלי דמי והא דתניא קנה בכפות ועודן עליו והא דתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים בעומדים בתוכה ואף על גב דקיימא לן דלא בעינן צבורין מטלטלי דניידי שאני וכן הילכתא דעבדא כמטלטלי דמי לעניין אגב. ולעניין גוביינא כדפסיקנא הלכה אין גובה מן העבדים ולכל מילי דכתיבי בקראי קיימא לן כמקרקעי דמי כגון לקנותן בשטר ובחזקה ולשבועה ואונאה וכגון גזילה דפסק רב הלכה כר' מאיר דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וכן הילכתא והדין סברא דרבינו יעקב ולא כהגהה שהגיה בפ' הגוזל ולית הילכתא כר"מ דאמר עבדא כמקרקעי דמי דקי"ל עבדא [דף טו טור א] כמטלטלי דמי. ואמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן. אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו ופירשו רבוותא בשנתן לו דמי כל המטלטלין נקנין באגב אבל לא נתן דמי כל המטלטלין אינן נקנין באגב אלא כנגד מעותיו. ואית דמפרשי ארישא דמתניתין. דקתני בכסף. וליתא ותניא נמי הכי יפה כח הכסף מכח השטר. וכח חזקה מכח שניהם כח חזקה שאם מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. בד"א כשנתן לו דמי כולן. אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ועשר שדות [דף טו טור ב] שאין סמוכות זו לזו כמטלטלין הניקנין באגב דמי. ואם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו ל"ש עייל ונפיק אזוזי. ול"ש לא עייל ונפיק אזוזי. ודווקא בעשר מדינות שאינן סמוכות זו לזו אבל שדה אחת ונתן בתורת פירעון קנה הכל במקצת דמים. ל"ש עייל ונפיק. ול"ש לא עייל ונפיק אזוזי הוא הדין בחזקה ובקניין והיינו מתניתין דתנן בכסף ובשטר ובחזקה אבל בתורת ערבון אמרינן בפרק המוכר נתן מקצת דמים קנה הכל ודעייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואי לא לא קנה כלום אבל רבי' חננאל סבירא [דף טו טור ג] ליה בתורת עירבון ועאיל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו ובתורת פירעון לא קנה כלום ומנהגא דתגרי בתורת פירעון קנה הכל ובתורת עירבון לא קנה וכופל במנהג ובדברי רבינו האיי חזקה וקנין לא מהני היכא דעאיל ונפיק אזוזי וצריך עיון דמשמע כסף בתורת פירעון וכולהו בתורת קנייה קנה הכל עאיל ונפיק אזוזי בעינא כתיב' כדאיתא התם רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני ונפרעתי מהן חמש מאות זוז והריני נושה בה חמש מאות זוז. ומסתברא דבהכי מיתרצא קושיא דרבוותא דקשיא לן התם ופירשנא לה בדוכתא אחריתי ואין זה מקום להאריך גרסינן התם ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובביכורים ולקנות עמה נכסים שאין להן אחריות ש"מ כל ארבע אמות דכתבי' בשטרא לאו דווקא ורבא נמי הא אקני ליה אגב אסיפא דביתא ש"מ פרוזבול ואגב חד דינא אית להו וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכה לו שדהו ואמרינן נמי שהשאיל לו מקום לתנור ולכירים כותב עליו פרוזבול הכי נמי לענין אגב בשאלה או בשכירה סגי. והוא. ובתשובות לרבינו אלפס אין סומכין על קרקע ארץ ישראל אלא בהרשאות משום תקנה שלא ישתקע ממון בני אדם אצל המופקד ולא על דרך עיקר. תשובה לרבינו שמואל אבן חופני נהגו לכתוב בהרשאות ד' אמות מחלק המורשה שבארץ ישראל שלא יחזיק האפוטרופוס בו ולא יקנה כ"א מקומו ידוע ולא ממיצר במצרים והאפוטרופוס אינו קונה קרקע הניתן לו ולא המטלטלין שעל גביו והרי הוא שליח וע"כ אמרינן בגמרא כי אתא נפיק לאפיה עד תוך ואמרי רבוותא רב פפא יצא לקראת רב שמואל בר אחא שלא יבוא ויחזיק בקרקע שנתנו לו במתנה שאם יחזיק בו יש לו להחזיק במטלטלין וצריך למונעו שלא יחזיק בקרקע שנתנו לו ולא בריר לן האי טעמא והאי דנפק לאפיה ששמח בהבאת המעות והרב המחבר כתב יש שסומכין על ד' אמות של קבורה. ויש אומר והוא שיש לו והכי מסתברא מדגרסינן בפ' חזקת הבתים גבי מכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה כגון דאמר ידענא ביה דלא הוה ליה קרקע מעולם וגרסינן נמי בפ' הזהב וליקנינה אגב ארעא דלית ליה ש"מ והוא דאית ליה [דף טו טור ד] וקמאי מוקמי ליה בגר אי נמי בישראל שאביו קיים דלית ליה בארץ ישראל וליתא ומסתברא נמי דבעינן מקום מסוים כדאמרינן צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וכו' ואי לא לא קני מדגרסינן המוכר נכסיו לעבדו יצא לחירות שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות דכיון דלא קנה קרקע דלא יצא לברורי עצמו נמי לא קנה דלא פליגי דיבור' אלמא אמר קרקע ולא פירש לא קנה קרקע הכא נמי לא שנא הילכך בעי למיכתב ד' אמות בצפון חצרי. גרסי' בפרק חזקת הבתים אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי. גבי מקרקעי גבי מטלטלי והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי ודוקא דאמר ליה אגב הא לאו הכי לא גבי. ירושלמי בפ' שבועת העדות על מנת שיש לי רשות לגבות מן המטלטלין לא גבי אמר ר' מונא אין כתב ומר אף על גב דלית ביה דינא יהב גבי וטעמא לקמן באות תנאי וכתב ר"ח אם כתב ללוה המלוה אף על גב דלית ביה דינא גבי מטלטלי ויהבי למלוה כלומר אף על פי שאינו מן הדין נתרציתי לך כדי שתגבה הלואה זו גבי מטלטלין והנקדנין כותבין בכתובות דאית בהון אחריות ואגבן דלית להון אחריות כדי שתגבה מטלטלין שמכר בעלה:

מאמר ד - אחריות

[דף טו טור ד] גרסינן בפרק גט פשוט המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואפילו לוה משועבד לבעל חוב מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה מטלטלין נינהו ולא משעבדי אלא בתקנתא דבתראי למר רב כהן צדק ואפי' חתים בעל חוב בשטר זביני לא איבד את זכותו. ומשתבע ושקיל ואסיקנא אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת לפני לוים ואינו גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא ומסתברא דהא דגרסי' בקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין מאי טעמא שיעבודא דאורייתא [דף טז טור א] במלוה דכתב באורייתא קאמר כגון האשה שהביאה חטאתה ומתה. דההיא כמאן דכתב בשטר דמיא ודווקא הלואה אבל מכר אפי' ע"י עדים גובה מנכסים משועבדים כדאי' בפחז"ה אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ומלוה הוא דעביד איניש דיזיף בצינעה אבל מאן דזבן ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דתיפוק עליה קלא ואפי' בעדים גובה מנכסים משועבדים. ירושלמי בפרק מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה קודמת לשנייה והשנייה לשלישית ושלישית לרביעית הראשונה נשבעת לשנייה וכו' אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אלא אף היא לא תיפרע אלא בשבועה ואסיק רב נחמן דכולי עלמא בעל חוב מאוחר מה שקדם וגבה לא גבה והכא חיישינן שמא יכסיף קא מיפלגי ופירש רב אלפס תנא קמא סבר חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר לשמא תכסיף לא חיישינן ולא נהירא לן. ופסק כרב נחמן דאמר מה שגבה לא גבה והא דגרסינן בערכין מה שגבה גבה איתמר משמיה דגאון דווקא הקדש דאין הקדש מוציא מידי הקדש אבל הדיוט מוציא. ואיכא מאן דמוקים לה במטלטלין דדווקא דמקרקעי אבל מטלטלין מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימ' דלית להו קלא כדאמר רבא עשה עבדו אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו עשה שדהו אפותיקי לאחר ומכרו בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא. אשכחן לרב צמח ולרב נחשון ורבוותא קמאי דפסקי מה שגבה גבה. כדאשכחן בערכין ובריש פירקין לאיכא דאמרי אמר דכולי עלמא מה שגבה גבה ואיכא דמקשו מהא דתנן השנייה מוציאה מיד הלקוחות והראשונה מיד השנייה דמשמע דבעל חוב שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ור"ח אייתי ליה סייעתא מינה. וש"מ מה שגבה לא גבה ואיתשיל גבי רב צמח גאון האי קושיא ולא איתברר ליה. ומסתברא דאי איתא להאי קושיא לא היה שתיק מינה הגמרא מלאקשויי עלה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ש"מ דהתם ליכא קדימה דגוביינא דכי מפקא שנייה מלקוחות אכתי לא נחתא ליה ולא תפשה מידי וקרקע בחזקת מריה קאי ואכתי שיעבודא דתרווייהו רמיא עליהו וכי מפקי כתובתייהו בבי דינא קמייתא זכיא ולא שייך גוביינא בקרקע אלא היכא דתפיש פירות המחוברין בקרקע אי נמי זוזי בזביני אי נמי גוביינא בבי דינא הא לאו הכי לאו תפישא היא ובמטלטלין דכולי עלמא מה שגבה [דף טז טור ב] גבה דלית בהו דין קדימה וכי פליגי בקרקע פליגי וכדפרי' והא דגרסינן המלוה את חבירו גובה מנכסים משועבדין דאייתי מינה רבינו האיי ראיה דמה שגבה לא גבה לא דמי ללוקח דלוקח תחת הבעלים הוה ואחריות בעל חוב עלייהו ואיהו נמי אדעתא דהכי נחית תדע דאם איתא דפשטינן מינה אם כן למאן דאמר מה שגבה גבה מתני' דקתני שטר שיש בו אחריות גובה מנכסים משועבדין היכי מתריץ לה. אלא לאו ש"מ דלא דמיא כלל. והילכתא כאיכא דאמרי דריש גמ' בפ' מי שהיה נשוי ומה שגבה גבה. דפסקא דקאמי' ובפ' המניח את הכד. וגרסי' קדמו בעלי חובות וכו' ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ודחינן לא לעולם מה שגבה גבה והתם במקרקעי כדגרסי'. התם כיון דנגח קלא אית ליה ותורא נגחנא קרו ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי והא דרב נחמן דחייתא היא. ואמר רב צמח בר פלטוי היכא דתפש' אותן תכשיטין דעבד לה בעלה מחיים תפישה היא ובעל חוב מוקדם לא מפיק דבעל חוב מאוחר שגבה מה שגבה גבה אבל שאר בגדים ותכשיטין ופרקמטיא וכל שכן קרקע אינן תפושין לה אלא כל הקודם שטרו זכה כשטרי דרב יוסף וכן הלכה ומה שאמר רב שר שלום דכיון דכל נכסיו אחראין לכתובתה כמאן דתפיש להון דמי ואף על גב דבעל חוב קדם לאותה זכיה והא דאמרי' לא ניתנה כתובה לגבות מחיי' הני מילי בשומא אי נמי דאתפש' בעל מקצת כתובתה ובעיא לאישתלומי מינה. אין משיבין את הרב לאחר מיתה אלא כך קבלנו מרבותינו הגאונים וכן אנו נהוגין בכתובת אשה ובעל חוב כמו שפירש"י. גרסינן בפרק גט פשוט מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו לו. אין כותבין ונותנין לו. בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין ונותנין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו כו' במתנת בריא אמר מר חוץ מאחריות שבו מאי טעמא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת מאי טעמא דילמא אתי בעל חוב וטריף ואמר ליה לבעל חוב שוף לי ארעא דאיקום בה והדר תא וטרפה מינאי והדר אזיל וטריף לכולהו ואסיקנא לא צריכא דאתי מכח אבהתיה. אמר מר חוץ מאחריות שבו. היכי כתבינן רב נחמן אמר דכתבי הכי שטרא דנן דכתבינהו לא למגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידא [דף טז טור ג] דלוקח. וטעמא דכתב ליה הכי. הא לא כתב ליה הכי גבי דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא בין בשטר הלואה בין בשטר מקח וממכר עד דאמר ליה בפי' על מנת שאין לך עלי אחריות כי ההוא עובדא דההיא איתתא דיהב' ליה זוזי לההוא גברא למיזבן ליה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה זיל זבין מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהליה באחריות וכתב ר"ח דהלכה היא שנתחייב השליח למוכרה ואתמר משמיה דרב האיי אף על פי שלא אמר המשלח לשליח הזהר שלא תקנה אלא באחריות חייב השליח כדגרסי' בפרק הכותב לענין שנומי שליח מאי. אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא לא משלם שקול שטרא והב זוזי משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתב רבינו יוסף אבן מגש דמצי שליח למימר ליה אי ניחא לך בלא אחריות לחיי. ואי לא שקול זוזך ותסתלק מההיא ארעא ואנא מקבילנא לה בלא אחריות ואי זבנה שלא באחריות בפירוש נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה כגון ערער דעלמא אחריות דנפשיה כגון בעל חוב דידיה מקבל כדגרסי' בפ' מי שהיה נשוי. אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות. ואתא בעל חוב דיעקב וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מאי טעמא בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי לרב האי אחריות דעלמא מחזיר ליה מה שנטל ממנו ואין על המוכר להוסיף בדמיו וליתן בכל מה שתבע ממנו המערער כדי להעמיד השדה ביד הלוקח אלא מה שנטל מחזיר אבל אם כתב לו אחריות בין בדאתי מחמתיה בין דלא אתי מחמתיה עליו להעמיד הקרקע בידו והכל לפי תנאו ואמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו'. גרסי' בפרק חזקת הבתים. אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין. אם בא בעל חוב וטרפה גובה הלוקח מנכסים משועבדין דלקוחות גופייהו אפסידו אנפשייהו דהוו להו למידק אם מכר שדה אחר כן אם לאו. ודווקא דלא הוה ליה ללוה ארעא אחרינא בעידן הלוואה אלא האי ארעא דזבין ואתא בעל חוב וטרפה לההיא ארעא דבתר הלואה הוה ליה ולא כתב ליה למלוה דאיקני הא לאו הכי לא מצי בעל חוב למיטרף מהאי לוקח [דף טז טור ד] דמצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו ורבינו אפרים פירש גובה המוכר מכירתו מנכסים משועבדין דלוקח מאי טעמא דלקוחות אפסדו אנפשיהו דאי בעי להו למידק אי פרעינהו לזוזי אי לאו ובשם רבי' האי אשכחן דאמר הילכתא מאן דזבין קרקע ולית ליה ראיה דיהב דמיה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן והוא הדין לנעל ופרץ וגדר כל שהוא. והני מילי תוך ג' אבל אחר ג' מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבה ניהלי כי אמר זבינתה ופרעתינהו לכולהו זוזי מהימן ומסתברא דבקיום השטר סגי כמו ששנינו בפ' מי שמת במשנה בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שלו עד אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר השטר וגרסי' התם ברם נראין דברי רב יוסף דאמר זו דברי חכמים דאמר הלך אחר השטר אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ועד כאן לא פליגי אלא בשאינו מקוים אבל במקוים לא פליגי והילכתא אי לית ליה ראיה דיהב זוזי מקיים ליה לשטרא ותו לא ואפילו בשאינו מקויים נמי הילכתא כבר קפרא דאין צריך לקיימו כדאיתא בקיום דיד בעל השטר על העליונה וגרסינן התם אמר רב פפא אף על גב דאמור רבנן שדהו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרף אינו חוזר עליו נמצא שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אינו חוזר והילכתא כרב זביד דאמר להכי זבני שלא באחריות ואי קביל עלי' כל אונסא דמיתיליד לא מקבל עליה אלא אונסא דשכיחא אבל אונסא דלא שכיחא לא כדגרסי' בפ' מי שאחזו ואמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עלי' וכו' גרסי' בבבא קמא בפרק קמא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו' קשיין אהדדי ואמר רבינא בדעולא קא מיפלגי ופי' רבינו אלפס ור"ש מד"א בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. לית לי' דעולא. מאן דאמר נזקין וב"ח בבינונית אית ליה דעולא ופיר"ש אף על גב דאית לי' עידית ובינונית וזבורית ומסתברא מד"א ב"ח וכתו' אשה בזיבורי' אית לי' דעולא דאמר דבר תורה בזיבורי' והיכא דלית לי' אלא בינונית וזיבורית ליכא נעילת דלת ואוקמינן ליה אדאורייתא וגבי מזיבורית. ומאן דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא וקיימא לן כעולא [דף יז טור א] והכא לא איפשיט אי בשלו הן שמין או בשל עולם ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפרק בתרא דכתובו' קיימא לן בשלו הן שמין דאיתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ואסיקנ' דכולי עלמא אי כהדדי נינהו אפוכי מטרתא למה לי. זה עומד בשלו. וזה עומד בשלו. והוא הדין נמי היכא דאית ליה לחד בינונית. ולחד זיבורית. ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין. דינא הוא דלא ליפסוד בעל בינונית לא אמרי' דאתי בעל זיבורית ברישא ומפסדה ליה אלא אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית מיני' והשתא דאית ליה בינונית וזיבורית נעשה בינונית שלו עידית וזיבורית בינונית ויחזיר לו זיבורית והילכך לכולי עלמא מטרתא היא. כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית. ולחד זיבורית. דרב נחמן סבר בשלו הן שמין. ואי אתי בעל זיבורית ברישא וגבי בינונית מחבריה נעשה בינונית עידית וזיבורית בינונית ומגבה ליה זיבורית. ואי אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית. הכי נמי מפסיד דהדר מגבי ליה דהא אית ליה עידית ובינונית וזיבורית. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין ועבדי ביה דינא כי היכי דלא ליפסיד בעל בינונית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומהדר ליה וקיימא לן כרב נחמן בדיני ובפלוגתא דאדמון ורבנן תירגומא רב נחמן אליבא דרב ששת. כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש שני' ואפי' ביומא דמישלם חמש וקיימא לן כרבנן. דאמר מר עביד איניש דיזיף ליומיה. ורבינו אפרים אייתי דבכולן הן שמין מההוא דגרסינן באיזהו נשך בההוא דאמר ליה אי טרפי ליה מינאי מגבית לי מעידית דאית לך וכו' עד כי אמר ליה מעידית הוה קיימא עידי עדית השתא דאזלא קיימא ליה עידית במקום עידי עידית וחזינא ליה פירושא דלא סלקא כלל ואפיש בה טובא ואקשינן כמה קושיי ופריק פירוקי ואסיקא הילכתא כרב [דף יז טור ב] ששת דרב ששת הוא דסבירא ליה בשלו הן שמין ורב נחמן אמר בשל עולם הן שמין. ולא בריר לן וההיא מוכחא ראייתי מאיזהו נשך לאו סייעתא היא ודחינן לכולי עלמא בשלו הן שמין דהא אתני ליה עידית דאית לך לא מגבינא לך עידית דאית לי מגבינא לך ולהכי פרישנה לה. ובתשובה לרבינו ששת בר' מנוח גאון זצ"ל. יתומין שבאו ליפרוע כתובה ואין להן אלא עידית. אין יכולין לקנות זיבורית ולפרוע שכך מצינו בתוספתא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית ואפי' יש להן במקומן עידית וזיבורית במקום אחר אין יכולין ליגבם לזיבורית של מקום אחר אלא מגבין לה מעידית של מקומן. והכי שדר רב נטרונאי כדאשכחן בתשובה בעל חוב שבא לגבות עידית שבמקום קרוב וזיבורית במקום רחוק גובה עידית במקום קרוב וכן הילכתא ובתשובה לרבי' אלפס זיבורית דקאמרי' שדה שעושה פירות ולא ארץ גזירה שאינה עושה פירות. ת"ר מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים. בזה אחר זה כולן גובה מן האחרון. ואסיק' מכרן לאחד בזה אחר זה וכגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא גבו כולהו מעידית משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא דידי אלא בהאי תקנתא לא ניחא לי. ומסתברא דווקא בדיתמי דלאו בני פירעון נינהו כדגרסי' אלא הכא בדיתמי עסיקי' אבל אשה ובעל חוב איכא מאן דאמר נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית משום דאמר ליה אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא ליה שטרא למריה ואזליתו כולהו ושקליתו מזיבורית אצל נזקין ובעל חוב בזיבורית ליכא למימר אי לא מהדרנא שטרא למריה. מדלא פריך בגמרא אי הכי נזקין ובעל חוב נמי ש"מ דליכא למימר אי שתקיתו אלא היכא דקא מפסיד ליה ולא נהירא לן וכי פריך מנזקין הוא הדין לבעל חוב [דף יז טור ג] דאי לא תימא הכי כתובת אשה לגבי עידית ובינונית הא ליכא למימר אי שתקיתו הילכך כולהו גבי זיבורית אפי' היכא דלקח עידית באחרונה משום דאמר ליה אי שתקיתו ואפי' למאן דאמר שטר חוב היוצא על היתומים שכתוב בו שבח גובה מן העידית הכא שאני. דהא מצי מדחי ליה משום האי טעמא דאי שתקיתו. ור"ח אמר ש"מ דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקיתו לאו למימרא דאי איתיה למוכר וקא מדחי להו לוקח באי שתקיתו דמסלקי' להו לנזקין מעידית ולבעל חוב מבינונית בהאי דחייתא קלישתא אלא [דף יז טור ד] דחויי קא מדחינן מלמיהוי טעמא. דתניא הכי ולא בריר לן ודאי בדיתמי דווקא דאם איתא הוה ליה למימר אלא הכא היינו טעמא משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא וכו' וטעמא דאי שתקיתו טעמא דבההיא כדאמר בפלוגתא דאדמון ורבנן נמי שאבדה לו דרך שדהו כדאיתא התם דרבנן סברי אי צייתת ציית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ושמעתי שהגיה הרב אלפס בהלכות אלמא כרב נחמן סבירא לן וכאביי הילכך מיתמי או מלקוחות אפי' נזקין [דף יח טור א] בעידית פשיטא מכר לוקח בינונית ושייר עידית אזלו כולהו וגבו מעידית דהא אחרונה היא מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו סבר אביי למימר אתו כולהו לגבי מעידית אמר ליה רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכן הילכתא אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון [דף יח טור ב] ואזיל שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב וטרפה רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. ופרשי רבוותא דווקא שמכר בבת אחת דאי בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה לא מצי בעל חוב למיגבא [דף יח טור ג] מבינונית דלוי וזיבורית דגבי שמעון משתעבדא ליה ובעידנא דזבין שמעון בינונית וזיבורית הוה ליה בת חורין ומה מכר לו שמעון ללוי כל זכות שתבא לידו. וכיון דשמעון אית ליה רשות לאגבויי זיבורית לוי מדחי ליה גבי זיבורית אית ליה רשותא לאגבויי זיבורית וכן הילכתא. אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה עלי' דידי' הדר ואפי' שלא באחריות נמי דאמר ליה וכו' לא ניחא לי דליהוי ליה לשמעון תרעומת עילואי. איכא דמפרשי לה בשבח דקיימ"ל דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל לה כולה ויהיב ליה ללוקח דמי שבחא כדאמרן שלש' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואי אזיל ראובן ואמר ליה אנא פרענא לך חובך מהאי ארעא ולא תשקול שבחא דינא הוא דלימא הכי ולא מצי למימר ליה בעל חוב לראובן לאו בעל דברים דידי את ואיכא מאן דאמר משום דקיימא לן דלוקח לא מצי לסלוקי ליה בזוזי היכא דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזה ואי אמר ליה ראובן אנא שקילנא זוזי מלוקח ויהיבנא לך בחובך לא יכול בעל חוב למימר לאו [דף יח טור ד] בעל דברים דידי את ואית נוסחא דגרסינן ואתי בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא עלי' דשמעון לאישתעויי דינא בהדיה כלומר לסלוקיה לכל טענה דמצי לסלוקי' כגון בזוזי אי נמי בההוא דתני קיני ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ונסחא דווקא היא. ובנוסחא עתיקא דילן ואזיל שמעון וקא מישתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. מאימת הוי חזקה. מכי דייש אמצרי. איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך לרבינו אלפס ודוקא דאית ליה ניכסי לאישתלומי מיניה. פי' גאון אף על גב דקיימא לן קרקע בכסף בלא חזקה והכא אצריך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות דכיון דשלא באחריות הוא לא מפסדינן להו לזוזיה דיהב. אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה. וכן פי' רבינו האיי ורבינו אפרים שקנאה בכסף ושטר או בחליפין או בחזקה (שנדר) [שגדר] ופרץ ומצי למימר ליה טרפא קבילית עלאי [דף יט טור א] עיסקא לא קבילית עלאי ומסתברא דחזקה דעלמא אם הלך בשדה לארכה ולרחבה ורבוותא פרשי אם אחר שיצאו עלי' עסיקין לא החזיק לא ניחא ליה ומקח טעות הוא ומסתברא אפי' שהה כדי שיעמוד עליהן אם יש שם ממש ואם לאו. ולא שייך הכא כדי שיראה לתגר או לקרובו כלל אבל החזיק אח"כ וצרפה עם שדותיו גלי אדעתיה דניחא ליה. ואם יצאו עליה עסיקין אחר שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. וקי"ל כאביי דאמר אפי' באחריות אינו חוזר. והא דקי"ל דהלכה כרב זביד דאמ' המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ואפי' נמצאת שדה שאינ' שלו אינו חוזר עליו כגון דאמר ליה בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות אי נמי בתר דאחזיק הוא. ודווקא שלא באחריות סתם. דלא פירש מצי למימר ליה טרפא דבעל חוב קבליה. אבל אמר לי' הטרפא וכל עירעור. תנאי ממון הוא וקיים. וגרסי' התם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. מאי טעמא האי אית ליה קלא. והאי לית ליה קלא ומסתברא דאפילו ידע לוקח דאפותיקי הוא [דף יט טור ב] לא גבי בעל חוב מיניה דלוקח דכיון דלית ליה קלא לא סמכא דעתיה עליה. גרסי' בפרק קמא דבבא מציעא איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו. אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. ואף על פי שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות ט"ס הוא. בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. באחריות שכותבין יהודי וארמאי איכא מאן דאמר דצריך לימלך. ואיכא מאן דאמר דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למיכתב יהודי וארמאי ומחמתי ושלא מחמתי והא דאמרי' שבח אין לו משום דקיימא לן מעות בעלמא חוזרין דאדם יודע דקרקע אין לו. וגמר ונתן לשם כך וכך. וכן המקדש אחותו וכתב ר"ח ש"מ דלא מפקי' ממונא מחזקת מריה אפי' ליתיה בידי' באומדנא עד דמבריר דמחלי' או דיהביה במתנה והא דלא טעין ההוא דאיתיה. מסתברא דומיא דגזלן בהדי לוקח ואחותו שנתן לה בתורת קידושין דלא טעין כלום אלא באומדנא בעלמא קאמר שמואל מעות מתנה [דף יט טור ג] ולית הילכתא כוותיה ופירש רב אלפס הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא אלא שבחא דאתי ממילא כגון שלקחה באלף זוז והוקרה דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר במלוה ואי שקיל מינה שבחא השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו אי נמי משום דסבר ליה כרב דאמר אדם יודע דקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל והא דקאמר טעמא משום רבית ליתא דאם כן דלא הכיר בה נמי אלא טעמא דשבח אין לו דסבר לה כרב ומסתברא אפי' שבח דאתי מחמת הוצאה לא שקיל והא דאייתי סייעתא מהא דאמר רבא בפ' הגוזל גזל והשביח ומכר וגזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש ובעי רבא השביח לוקח מהו וכו' דמשמע דשבחא שקיל מנגזל הני מילי במטלטלין דקנינהו בשינוי. אבל הכא קרקע אינה נגזלת ואפילו שבחא דאתי מחמת הוצאה לית ליה כלל דמעות פקדון נינהו וכן דעת רבי' אפרים והיכא דלא הכיר בה לאו כפקדון דמי ולא כמלוה דמי ויש לו מעות ויש לו שבח ומסתברא דשבח דאתי מחמת הוצאה הוא דשקיל אבל שבחא דאתי ממילא לא אלא המעות שיתן לו יחזיר ורח"פ יש לו שבח שבחא דאשבח ארעא ממילא כגון שלקח קרקע בק' דינרין והוקרה ועמדה על מאתים ואף על פי שפירש לו את השבח והכיר בה שאינו שלו שבח אין לו אבל אם נטע והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקח שיעור שבח מן הנגזל ואיכא מאן דאמר דהיכא דהכיר בה שאינה שלו ופריש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח ולאו מילתא הוא דגבי הכיר בה שאינה שלו לא מבעיא לן פירש לו את השבח [דף יט טור ד] מהו דהא טעמא משום דפקדון נינהו ונקטינן דינא דלוקח מגזלן היכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ולא הכיר בה שאינה שלו ואשבחה ואתי נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל נגזל ארעא ושבחא דאית בה בין דאיתא ממילא בין דאיתא מחמת הוצאה בין מחמת עמלא וחזינן לשבחא אי הוי יותר על ההוצאה שקיל לה להוצאה מנגזל דגבי נגזל הוא וטופיינא שקיל על השבח איכא מאן דאמר אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מנגזל ושאר אפסיד כי היכי דמפסיד לוקח דעלמא דהוצאה יתירה על השבח דהא איכא פסידא גביה מעיקרא. ואיכא מאן דאמר אף על גב דגבי בעל חוב מפסיד. התם לוקח הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתי' דילמ' איכא עליה חוב. אבל לוקח מגזלן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דגזלן הוא והילכך גזלן גרים האי פסידא (ומשלם) הוצאה כד שיימי בתלתא ובשבועה. והדין סברא לרבינו אפרים. ואף על גב דכי אקשי' לשמואל מהא דתניא אין לו אלא הוצאה. שיעור שבח מבעל חוב. ומוקמי לה בלוקח מגזלן. אלמא לוקח מגזלן לית ליה הוצאה היתירה על השבח ההיא אליבא דשמואל היא דסבר לוקח מגזלן לית לי' שבחא וכל שכן הוצאה יתירה על השבח. ודווקא בשלא הכיר. אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפי' יש לו קרקע לגזלן או קנו מידו אין לו אלא הוצאה מנגזל בלבד ודפייש שבחא פסידא ליה כדרבנן דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו אלא הוצאת שבח מנגזל. הדין הוא דינא דלוקח מגזלן. ודינא דבעל חוב בהדי לוקח היכא דמסיק ביה בעל חוב שיעור ארעא. ושבחא ולית ליה זוזי. לא שנא שויא ניהליה אפותיקי. ולא שנא לא שויא ניהליה אפותיקי. ואית ליה נמי [דף כ טור א] ארע' ושויא ניהליה אפותיקי טריף לה לכולה ארע' ושבחא בין ממילא בין מחמת הוצאה. לא שנא שבח המגיע לכתפי'. ואי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי היכא דלא שויא ניהליה אפותיקי אבל שויא ניהליה אפותיקי ואית ליה זוזי ללוקח. מצי מסלק ליה לבע"ח כדאית' בפ' מי שהיה נשוי בההוא גבר' דהוו מסקי ביה זוזי הו"ל תרי קטיני וכו'. וכי טריף הדר לוקח עליה דמוכ' ושקיל מיניה שבחא כוליה וגובה את הקרן מנכסים משועבדין. ואת השבח מנכסי' בני חורין. ואם הוצאה יתירה על השבח לא גבי לה מיתמי. אלא הוצאה שיעור שבח ודווקא שבח אבל פירות לא כדאמ' [דף כ טור ב] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא ולית ליה זוזי ולא שויא ניהליה אפותיקי לית לבעל חוב למיגבא מההיא ארעא. אלא כשיעור מאי דמסיק ביה ושארא שקיל לוקח מינה גריוא דארעא אי קבעי לה ואי לא בעי לא שקיל לדמי מבעל חוב ומעלה אותה בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי גבי לה לכולה ארעא. ומאי דפייש בשבחא אף על גב דלוקח קבעי לה וחזיא ליה שקיל לה בעל חוב ומעלה אותן בדמים ודוקא דניחא ליה לבעל חוב ולא ניחא ליה וחזיא ללוקח שקיל לה לוקח ואי [דף כ טור ג] לא חזיא ליה יהיב ליה דמי וחזינן אי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצא' מיני' דבעל חוב ומאי דפייש משבחא שקיל מיניה דמוכר שכך כותב לו אנא איקו' ואשפי וכו'. [דף כ טור ד] ואם הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח אלא שיעור הוצאה מבעל חוב והא דאמר שמואל שבח אין פירא לא פירש רבינו אפרים דאכיל להו לוקח. אי נמי פירות דתליתי. אבל [דף כא טור א] פירי דאיתנהו מחוברין בארעא גבה להו בעל חוב והיינו דקאמ' והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתפים והן פירות שהגיעו לבצור ולינטל על הכתף. ומסתברא דצריכי לארעא. מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בההיא איתתא דאמר להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא ואמר ליה אביי לרב יוסף ואילו בעל חוב כי האי גוונא מי הוה שקיל כו' עד דצריכי לדיקלא קאמינא. ש"מ דאי לא צריכי לדיקלא בעל חוב לא גבי מינייהו וכן פר"ש שבח המגיע לכתפים ענבים העומדות ליבצר. ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים שאין מגיע לכתפים. שלא עמל בו. כדאיתא בבבא בתרא הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים או נטע בו אילנות. [דף כא טור ב] וטרח בו בגופו. ולא מסתברא. גרסינן בפ' המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו. ובע"ח אומר אביכם השביח. על היתומים להביא ראיה. והוא הדין לוקח אומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת לוקח מייתי ראיה בדינא דלוקח כדפרישית לעיל. אייתו יתמי ראייה דאינהו אשבחו מסלקין בדמים ולא בארעא. דאמר רב אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים. בכור לפשוט. ובעל חוב ליתומים. ובעל חוב ללקוחות. ודווקא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא ושויא ניהליה אפותקי כמאן דקני ליה דמי. והוו להו יתמי או לוקח. כמאן דאשבחי בארעא דלאו דיליה. ומסלקי' ליה בדמים. אבל לא שויא אפותיקי לית לי' למישקל שבחא ושבח [דף כא טור ג] יתמי או לוקח ויהיב ליה גריוא דארעא כשיעור שבחא. בעא מיניה שמואל מרב. חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. פר"ח בשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה. ובא [דף כא טור ד] הנגזל והוציאה בדין מיד הלוקח ואחר כן חזר ולקחה מבעלים הראשונים. ואמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ומוציאה מיד הגזלן והילכתא כוותיה דרב בהא [דף כב טור א] והא דאמרי' שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך קנה. ליתא וטעמא משום דהכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. גרסינן בפ' מי שמת דאקנה מהו. ת"ש וחכמים אומ' זה היה פקח שמכר לו את השדה ואסיק' מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה. כי קא מיבעיא לי דאקני קנה והוריש. ומסקנא אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מאי. לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ואמר רב פפא הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה. רב הונא אמר יחלוקו והילכתא יחלוקו. והלכך הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח חולקין המלוה והלוה ודווקא דאמר ליה דאקנה הא לא אמר ליה לא קני ולא גבי שבחא כדמוכח התם. ומדפסק הלכה יחלוקו בלוה ולוה וחזר וקנה ש"מ דאקני קנה והוריש משתעבד ולהכי כתבינן בשטרי דאקני [דף כב טור ב] ודקנינא ואף על גב דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי ממכר ומתנה אבל בשיעבוד חובו או בשיעבוד מתנתו משעבד אפי' דבר שלא בא לעולם. ואפי' בשטר בלא קניין גובה אפי' מן היורשין וכן הילכתא ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני קנין דאקני ולא דייק לן והילכך צריך לימלך על אחריות והאי דנהיגינן למכתב לאיתפרעא מכל שפר ארג נכסין מסתברא דדינא כשטר שכתב בו שבח דגרסינן בפרק הניזקין אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית ורבא פליג עליה ואקשו ליה ופריק והילכתא כוותיה וכן פסק ר"ב והכין שדר רב נטרונאי כרבא דהא פריק מאי דמקשו ליה ותו דקיימא לן כר' יהודה [דף כב טור ג] דכל דבר שבממון תנאו קיים והילכתא כתובת אשה גובה מן העדית ואפי' מיתמי אלא דרבינו אלפס אמר איכא מאן דאמר דהלכה כרב נחמן ומסתברא דווקא מיתמי אבל לגבי לקוחות היכא דאיכא בני חרי אפי' זיבורית לא גבי אלא זיבורית כי היכי דנאמנות לא מהני לגבי לקוחות הכי נמי לא מהניא. גרסינן בפרשת כל שעה. אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. וקיימא לן כרבא והילכך לא מבעיא אי זבין לוה דלכולי עלמא אתי מלוה וטריף אלא אפי' זבין מלוה לאו כלום הוא דהשתא הוא דקני וכתב ר"ח ש"מ דמאן דקבע זימנא לחברא ומטי זימניה לא יהבי ליה ב"ד זמן דאי יהבי ליה זמן היכי אמרי כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דברשותיה הוה קאי ורבא אמר השתא הוא דקני אלא ש"מ דלא יהבינן זמן למאן דקבע זמן. וכתב דאביי ורבא בדאיתא לארעא במשכנתא בידא דבעל חוב עסיקי' ואי ליתא בידיה לא אמר רבא השתא הוא דקני. ואביי לא אמר שפיר אקדיש ושפיר זבין דהיכא דאשכחן דקני ליה בעל חוב לנכסי דלוה כי ליתנהו בידיה לזבוני ולמגבא בלא תפישת בית דין אלא לאו ש"מ דאיתנהו בידיה והרב המחבר אמר כי בעינן שומא במקום שרוצה להחזיקו לעצמו ולאכול פירות בלא רבית. והתקינו שומא שיאכל בהיתר אבל דינא מכי מטי זימנא ולא פרעיה מזבין מיהו האידנא אינו מוכר אלא בשומת בית דין וגרסי' התם אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ול"ש מתנה כדתניא ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלו' וכו' כדאסיקנא התם ואף על גב דקמא בינונית. ובתרא זיבורית. מזיבורית גבי מבינונית לא גבי ש"מ במתנה נמי עביד רבנן תקנתא וכן הילכתא ובפרק מי שהיה נשוי אסיקנא הילכתא אשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי ודווקא אשתדוף ממילא. אבל לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח [דף כב טור ד] שני דין ודברים אין לי בנכסיך אין לו על הלוקח ראשון כלום דהתם הוא דאפסיד אנפשיה והוא הדין היכא דכתב לראשון ולא חתמה לו. לשני וחתמה לו. דאבדה כתובתה לגמרי וההיא שינויא דקאמר מאי אבד' משני ליתי' ולא גרסינן בספרי אין נפרעי' מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. ואין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין מפני תיקון העולם. ירושלמי בפ' הניזקין ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי. ובא שמעון וטרפה. אין גובה שמעון אכילת פירות מלוי אלא מבני חרי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל לגבי לוי דהוא מתנה לו אבל לגבי ראובן דהיא מכורה ולא מתנה יהיבת יכול הוא מימר בעי הוינא שיתן ליה וישלם לי טיבו (פי' נתתי לו ליהודה כי היכא דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי): גרסינן בבבא בתרא איתמר שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' בחלוקת השותפין גרסינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בעל חוב טריד חדא מינייהו כלומר טרפה וההיא שעתא לא הוו ליה זוזי לסלוקי בהו דאי הוו ליה זוזי לסלוקי הא קי"ל דמצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי טרפא בכמה כתבינן רבינא אמ' באלפא ורב עוירא אמר בחמש מאה. ההוא גברא דהוו מסקי בי' מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי אתא ב"ח וקא טריף כו' אתא לקמיה דאביי אמר ליה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך כי טריף כדין קא טריף ואי אמרי לית הני חמשין דמי קטינא סלקוה. ר"ח ופרשי רבוותא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דאבוהון קאמר והכי מוכח בפ' כל הגט דאיכא מטלטלי דאבוהון [דף כג טור א] עסיקי' ובדליכא אפי' מצוה ליכא והא דאמר בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ליתא בכי האי מצוה דמשום כיבוד אביהן הוא דמיחייבי. אבל ב"ד אין יכולין לכופן. דלא דמיא האי מצוה למצות לולב וסוכה והכי פר"ש בכתובות. גרסינן בפ' גט פשוט מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה ואמרי רבוותא לא שנא מכר ולא שנא מתנה לא טריף מלוה עד דמישתבע ליה דלית ליה נכסי כלל. לרבינו האיי שטר דנפיק בגו זמניה לא גבי מנכסים משועבדין אלא בשבועה דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה גבי מיתמי בלא שבועה. ואפי' הכי אינו נפרע ממשעבדי אלא בשבועה הכא נמי לא שנא:

מאמר ה - נאמנות

[דף כג טור א] גרסינן בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה. אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים מכוחה. נדר ושבועה אין לי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך. אינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשי' ולא הבאין ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה. נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא את יורשיה ולא הבאים ברשותה. תוספות אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה להן או שנתנ' להן במתנה. ירושלמי יורשין שנתן להן רשות שיהיו בניה אפוטרופין וכן המשאיל שנתן רשות להשאיל ולהשכיר יש לו להשביע מי ששאל ומי ששכר מן השואל ואפי' התנה עמו שיהא פטור משבוע' אבל יכול להשביע אותו ששאל ממנו אא"כ פטרו הוא והבא מכוחו והכי איתא התם כתב לה נדר ושבועה וכו' שבועה מאי עבידתא אמר רב יהודה אמר רב על אפוטרופסה שנעשית בחיי בעלה ורב נחמן אמר אפוגמת כתובתה דהיא גרמה אנפש' וכ"ש על אפוטרופ' (נ"י ומרמיא אנפשה תבעה פטור כל שבועות) והילכתא פטרה אפי' שבועה דעד אחד שאינה אלא כדי להפיס ואיכא מאן דאמר שבועה דעד אחד לא אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים. בין דלא שבועה בין נקי נדר בין מנכסאי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה. אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. לריש מתיבא דווקא שפטרה בשעת קידושין אבל פטרה בשעת מותו גובה הכל בלא שבועה בין להבא בין לשעבר אף על פי שהיא בבית בעלה. וכתב רבינו אלפס הני מילי דכתב לה דלא נדר דלא שבועה אי [דף כג טור ב] נמי נקי נדר ונקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממנו בין מיורשיו אבל אי כתב לה בין ממני ובין מיורשי גובה בלא שבועה ואפילו היא פוגמת כסתם מתניתין דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי לא לך ולא לבאים ברשותך וכו' ואמרינן שבועה מאי עיבידתה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפוגמת כתובתה ומסתברא דכי קאמר בין מנכסיי בין מנכסיא אילין כמ"ד ממני ומיורשיי דמי דאפי' בן זכאי דאמר מנכסיי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה. היכא דאמר מנכסיא אילין כמאן דאמר ממני ומיורשי דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה ואתא אבא שאול למימר דנקי נדר ונקי שבועה כמ"ד מנכסי אילין דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה. אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ש"מ אפילו מנכסיא האילין דהיינו מיורשיי לא יפרע אלא בשבועה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. אלמא נאמנות לא מהני לדעת דאבא שאול ומתני' דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי ולא לבאים מכחי רבנן הוא דפליגי עליה דאבא שאול כדמוכח בגמרא דכל זמן שתובעת כתובתה ולית הילכתא כההוא סתמא אלא כאבא שאול ומיהו דוקא שלא פטרה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומין וכשנפרעת כתובתה מן היורשין נשבעת על הפוגמת ועל האפוטרו' על ידי גלגול והיינו דקאמר אבל מה אעשה כלו' אף על פי שפטרה מן השבועה הרי יש עליה שבועה על פריעת כתובתה ונשבעת על הכל בגלגול אבל פטרה משבועה הבא ליפרע בפירוש כגון דכתב לה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרעה אי נמי תגבה כתובתה בלא שבועה בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכסיי בין מנכסיא האילין גובה שלא בשבועה וקרובים דבריו לדברי ר"ח. וכן כתב הא דשלח ר' זכאי למר עוקבא. והא דאמר רב נחמן אמר שמואל לית הילכתא כוותי' אלא כי האי מתני' אבא שאול בן אימא מרים אומר בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכסיי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה בכל הני דמפרשי במתני' כגון שנעשה אפוטרופס וכיוצא בה מיהו למיגבא כתובתה לא מהני הנ"מ עד דמפרשי' להימנא למיגבא ועלה קתני אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה. אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול קבלתי מרבותינו דהא דאמר אבא שאול בשלא קנו מידו שהאמינה ופטרה משבועה אלא בכתיבה שהיא כאמירה דמשנתינו דאוקימנא מאי כותב אומר הכל קנו מידו מפטור שבועה גובה בלא שבועה אפי' מן היתומין ומפורש בירושלמי בהא דאמר רבי עקיבא ינתנו ליורשיו שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזה אינה תורה ש"מ שאם פטר הלוה למלוה לגבות שלא בשבועה [דף כג טור ג] גובה מן היתומין שלא בשבועה וכתב נמי מנכסים משועבדין ומנכסי יתומין לא תיפרע אלא בשבועה יש מי שאומר שאם פטרה מן השבועה לגבות בפירוש גובה מן היתומין ומן המשועבדין וכל שכן אם קנו מידו דתנן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה גרסינן בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או שנתנה להן במתנה ויש אומרים האב אינו יכול להפקיע שבועת הלקוחות ומעשים בכל יום דאין נפרעין מן המשועבדין אף על פי שיש בהן נאמנות אלא בשבועה ומן היתומין שלא בשבועה אלו דברי ר"ח ומסתבר דלגבי יתומין מהני נאמנות ולגבי לקוחות לא דטעמא דנכסים משום דחיישינן לקינוניא הוא כדגרסינן בפ' שבועות הדיינין להקדש ליפרע מנכסי הקדש. תנינא מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה מה לי משועבדין להדיוט ומה לי משועבדין להקדש מהו דתימא הדיוט הוא דאדם עושה קינוניא על הדיוט אבל הקדש לא קמ"ל וכיון דמשום קנוניא הוא אפילו כתב בו נאמנות איכא למיחש לפירעון ולקינוניא והא דתניא בתוספתא אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או שנתנה להם במתנה דוקא הבאין ברשותה דליכא למימר שמינתה אפוטרופוס דאם כן היינו יורשיה כדאיתא בירושלמי אבל הבאין ברשותו לא שמכר ונתן במתנה אלא יורשין יורשיו ממש והבאין ברשות אפוטרופא שמינ' הבעל מאליו ואף על גב דקימ"ל כל תנאי ממון תנאו קיים ה"מ דלא קא מחייב לאחריני אבל הכא דקא מחייב לאחריני לא ומדאמר ר"ח מעשים בכל יום דלא מהניא נאמנות בנכסים משועבדים כוותיה עבדינן ואיכא מאן דאמר שטר קלא אית ליה ולקוחות אינהו דאפסדי אנפשייהו ורב אלפס אייתי ראיה מדגרסינן בפ' האשה שנתארמלה האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן כו' לעולם דקאמר מלוה וכגון שהוא חב לאחרים וכר' נתן אלמא כל היכא דמחייב לאחריני וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה והא נמי דכוותיה ולא דמי דהתם בההיא שעתא דקאמר מיחייב לוה לאחרים אבל הכא לא כדפרשי' בקיום וכתב נמי דיתומין שבאו לפרוע מן הלוה בשטר שיש בו נאמנות כגון מלוה דכתב ללוה כל אימת דאמרת פרענא ליה להאי שטרא כי אמר ליה פרענא מהימן דקיימא לן דתנאי שבממון קיים ואפי' מת מלוה ונפל שטרא קמי יתמי ואמר להו פרענא לאבוכון מהימן ואף על גב דלא כתב עליה מהימנ' עלאי ועל ירתאי בתראי מאי טעמא דשטר מיעקר עקיר דהא לא מצי למימר ליה הוה לך למיקרעיה אי נמי למכתב תברא דאמר ליה אנא אהימנותא סמכי הילכך מהימן. מיהו נאמן בשבועה דכיון דלא כתב ליה מהימנת לי אפי' בלא שבועה לא פטרי' ליה דילמ' הכי קאמר ליה [דף כג טור ד] מהימנ' עלי לבטולי שטרא דידי והוי כמלוה על פה דאפילו מעיקרא כי אמ' שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה. ואי אמר ליה אישתבע לי. דינא הוא דמישתבע ושקיל. ולא מצי איהו אישתבועי ואיפטורי. אבל השתא דכתב ליה מהימנת עלאי ולא פטריה משבועה איכא למימר לבטולי שטרא כתב ליה אבל מידי שבועה לא מיפטר כדכתב בהלכות הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה. ואם נעשית אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבוא. ואין משביעין אותה לשעבר ואסיקנא על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה ומסתברא דהא מתני' דלא כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומין לא ישבע כדמוכח בגמרא הילכתא ליתא דהא קיימא לן כאבא שאול ורישא דמתניתין קאמרה המושיב את אשתו חנונית או שמינתה אפוטרופוס הרי זה משביעין אותה כל זמן שירצה ליתא לא כתנא קמא ולא כרבי אלעזר כפסקא דגאון אלא דרבינו אלפס חלק עליו והילכתא מסתברא כרבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה כרב פפא דאמר לאפוקי מדרבי אלעזר ומחלוקתו וכן פסק רבינו האי בתשובה הלכה כרבי שמעון דכולהו טעמא מוקים רבי שמעון אליבא דהילכתא בב"ק כחנין בתנייתא כאבא שאול בתליתאה כאבא שאול בן אימא מרים ובכולהו הילכתא כוותיהו וברביעתא נמי דקא מפיק מרבי אלעזר ומחלוקתו הילכתא כוותיה ולא מחייבינן שבועה לאשה בטענת שמא אפי' הושיבה חנונית. וקי"ל כרב מתנה דאמר דאפי' בין מיתה לקבורה לא משביעין לה ומסתברא מתני' אפטור שבועה קאי והכי איתא בתוספתא וחזינן בחיבור הרב תשובה לרבינו אלפס דאיתשיל מקמיה אם היתומין משביעין את האלמנה על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה אם מת ולא השביעה והשיב חלוקה היא בין בעלי הוראה איכא מאן דאמר הלכה כסתם משנה המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס משביעין אותה כל זמן שירצה ואיכא מאן דפסיק הלכה כרבי שמעון דאמר תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה ודעתינו נוטה שהלכה כסתם משנה שאם מת ולא השביעה גלי אדעתיה שמחל לה ומשום הכי יורשין משביעין אותה לעתיד ואין משביעין אותה לשעבר ומשום דבעלה כבר מחל לה. ולא ס"ל. ומסתברא דפלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים היא. וכשתגבה כתובתה תשבע על הכל. גרסי' בשבועות בפ' שבועת הדיינים ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעיה באפי בי תרי אביי ורבא דאמרי תרוויהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה [דף כד טור א] וקי"ל כרב פפא. ההוא דאמר ליה מהימנת לי כבי תרי. אזל ופרעיה באפי תלתא. אמר רב פפא כתלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע תרי כמאה. ומאה כתרי. אבל אמר לה באפי תלתא ואזיל פרעיה באפי ארבעה כיון דנחת לדיעות נחת ואיכא דקשי' ליה לימא תרי ותרי נינהו והוי לה עדות מוכחשת ומסתברא לא מבעיא היכא דאיכא שטר דל"ל מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דהתם אשטרא סמכינן ואוקים שטרא אחזקתיה אלא אפי' ליכא שטרא לא אמרינן אוקים ממונא בחזקת מריה ואדידיה סמכין דהא הימניה כבי תרי ומדהימניה כבי תרי לא מתכחשי ומסהדותא כותיה פסקינן והני דאמרי פרעי' הוא דמתכחשי וכמאן דפסלינהו דמי ודוק' דמסהדי דפרעיה ניהליהו באפיהו. אבל אסהידו דאודי קמייהו דפרעיה מהימני וכ"כ האלפס בתשו' דכי מסהדו דפרעיה הוה ליה כהכחשה דתרוייהו בחדא מילתא קא מסהדי ומכחשי אהדדי אבל הודאה מילתא אחריתי היא ועליה דידיה קא מסהדי והוה ליה בהזמה ומכי אמרי דאודי גבייהו לא מצי למימר ליה לא אמרית להו מידי ובתשובה לרבינו האי תנאה דחרם סתם והדרת הראש לא מהני בנאמנות ואין חבירו יכול לעכב חרם סתם ולומר הוציאני מן הכלל שלא האמינו לגזול ואי לא גזל אין עליה חרם וכי מחרים סתם לימא כל מאן דאית ליה גזילה בידיה ולא מהדר לה הכי והכי תיהוי והוו יודעין שאין אנחנו ולא אבותי' רגילין ליתן רשות כל מי שיבוא ויאמר כתבו פיתקא דלטותא ומורשית להחרים סתם בציבור אלא כך אני אומר אם אתה תובע אדם ידוע הרי הדין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך דין על גוזליך וקלל אתה ברצונך אבל יתומין שבאו בטענה הן או אפוטרופיהן אין אנו יודעין אצל מי למורישנו יש להן פיתקא דלטותא. תשובה לרבינו קלונימוס שטר בנאמנות ואמר הלה לא הלויתני יכול להחרים סתם כל מי שלא הלווהו כו' לרבי משולם בר קלונימוס שטר דכתב בו נאמנות בשני עדים. ואישתכח דכפר ואמר לא קבילית עיסקא פלונית מינך. ואסהידו סהדי דקביל בטלה ההוא נאמנות דאיתרע ליה. מאי טעמא דאמרי כל ישראל אחזקת נאמנים קיימי והשתא הוחזק כפרן ומחייב בשבועה. ושטר שיש בו נאמנות ועידי השטר אינן מנהג המקום שסופרין כותבין נאמנות לשופרא דשטרא והלה טוען שלא ברשותו נכתב אם כתב בו וקנינא מיניה על כל מה דכתב ומפורש לעיל אינו יכול לבטלו לאחר שנתקיים בחותמיו שכל הבא לפסול השטר. עליו להביא ראיה. כמו שפסקנו במאמר ראשון אבל אם העדי' אומרי' לפי שבשאר השטרות כתבנו כך אף על פי שכתב בו בכל מה דכתוב ומפרש לעיל. אין סומכין על הנאמנות דאין בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דאיכא למימר אשאר מילי הוא דאמר. כדאמרינן לעיל יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא [דף כד טור ב] חתמנו. אבל אם כתבו בפירוש וקנינא מיניה על הנאמנות ואחר כן אמרו לא אמר לנו או טעינו וכתבנוהו. אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והילכך אין לסופר לכתוב נאמנות ושאר שופרא דשטרא אלא אם כן נמלכין בבעלים. דלא אמרי' טעות סופר אלא באחריות. וכן אחריות במתנה אין כותבין אלא ברשות הבעלים. ואי פירש בו אחריות כותבין כדגרסי' ואי אית ביה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא ומאן דמפיק שטרא דאית ביה נאמנות ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר כתבינן באות. מאי דסבירא לן לרבינו האי מאן דמקבל למיכתב בכל לשון דזכותא ולא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה ואחריות שטרא דנן קבילית עלי כחומר כל שטרא דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי קיים לכל כללי דתחות ענייניה אבל תנאין כגון נאמנות בהלואה אי נמי ביטול מודעי במתנה לא מיחשבא ביה עד דמיפרשן ושטר מעליא הוא לכל מילי דהוו בגו שטרא והיכא דלא כתב לאו כל כמיניה למימר שטרא פרוע הוא והכא דכתב ביה מהימנת עלאי וירתך בתרך עלאי ועל ירתיי. כל אימת דאמרת לאו פריעא הוא. ואתו יתמי למיגבא ביה מיניה ואמר אנא פרענא לאבוכון. אפשר דהוא פקיד דפריעא הוא. צ"ע. אי מישתבע ליה שבועת היורשין או לא. מי אמרינן כיון דאיהו הא מית ולא קאמר לא פרענא היאך מהימן וכי הימניה לירתיה בתריה ליכא דטעין פרענ' ליתמי. אבל אי טעין פרענא לאבוכון לא מהינוני. או דילמא לא שנא. ומסתברא יד בעל השטר על התחתונה. ושמעתי מנהג נרבונא דלא מהניא נאמנות ביתומין מן היתומין היכא דמית לוה בחיי מלוה ופטור. ולא נתגלה לי טעמא ונאמנות בשבועות היורשין לא מהניא אלא היכא דפטר משבועת היורשין בפירוש ובעי למכתב בין שמת לוה בחיי מלוה. ובין מלוה בחיי לוה. יהא רשות למלוה וליורשיו לגבות הימנו ומן יורשיו בלא שום שבועה בעולם. ואפילו שבועת היורשין ואפילו על ידי גילגול. ואי לא כתב הכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי כתב הכי מהני תנאה. ובתשובה לרבינו אלפס מי שהוציא שטר חוב על חבירו בנאמנות וקבע לו זמן עד שיפרעהו אף על פי שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים וכל אימת דנפיק שטרא מידיה מהימן בלא שבועה. ואסכימו רבוותא שטרי בנאמנות יכול להשביעו נתגלגל לו שבועה ממקום אחר וכו' ונהגו לכתוב אפי' על ידי גילגול מסתברא אי פקח הוא פורע לו חוב אותו השטר בפני עדים ונוטל שטרו ומשביעו על מה שפרע לו כדאמרינן יהיב לה כתובה באפי סהדא ומוקים להו לקמאי בהלואה. לרבינו האיי מאן דמקבל למיכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אף על גב דלא ידע ספרא לחזוקי כראוי כיון דכתב ביה אחריות שטרא דנן הכל כתוב למעלה:

מאמר ו - בשמות בעלים

[דף כד טור ג] גרסינן בפ' כל הגט גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרין מקרין איש פלוני במקום פלוני מגרש פלונית ממקום פלוני. ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. יותר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו. ואמר לו שמי כשמך. שם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מיכן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה וכו'. רישא במאי. אמר רב ספרא בסופרין העשוין להתלמד עסיקינן ופסק רבינו אלפס כולם אין פוסלין בכהונה. חוץ מן האחרון כולו כדכת' בהלכות. ומסתברא מילתיה דר' יוחנן גבי גט ליתא. והא דאמר ר' יוחנן מחזירין ביובל ליתא דחד טעמא נינהו משום דאין ברירה כמו שפירשתי באות ח' ותו גרסינן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. שטר מכר צריך שיניח מקום המוכר ומקום הלוקח שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות. ומקום הזמן. ר' יהודה פוסל בכולן ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנא' וכתב לה. אמר ר' זירא אמר רבה בר שילא אמר רב הלכה כר"א קרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי. והילכך גזרינן טופס אטו תורף. ואין כותבין טופס אלא בשאר שטרות. ודווקא לכתחילה אבל דיעבד כשר. כדאמרינן גבה מחובר משום גזירה הוא אבל רבינו שלמה פירש ר"א אפי' דיעבד קאמר והכי מסתברא דרבי אליעזר אדר' יהודה קאי. ירושלמי רבי ירמיה בשם רבי זירא מפסולו את למד הכשירו אילו כתב כולו לשמה ושם האיש ושם האשה שלא לשמה פסול ה"נ אם כתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר מפני התקנה. ירושלמי. אמר רבי בון מפני תקנת הלבלר כדי שיהו חייו מצויין לו. והא דתנן כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו בתורף הוא [דף כד טור ד] דקאמר הא טופס כתבי וכתב המחבר לא דמי הא להא דגיטין. והא פירוש דאין כותבין שטר ללוקח לא חזינן מידי לרבוותא. ומילתא דצריכא עיונא רבה הוא. גרסינן בפרק השולח גט בראשונה היה משנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה התקין רבן גמליאל שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו מפני תיקון העולם. איכא מאן דאמר הוא הדין לשם עירו וכל שום שיש לה מדנקט ברישא שינוי שם עירו ועירה. ולהכי כתבי בגיטא וכל שום דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתראיכי ולאתרא דאבהתיכי ואיכא מאן דאמר דלא צריך. א"ר אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי ומסתברא למאן דבעי שם עירו וכל שם שיש לה הוא הדין דאיתחזק בתרי דוכתי. הא לא איתחזק לא בעי למיכתב. ודווקא שני שמות במקום אחד ורוצה לגרש אשתו שבמקום אחר. כדאיתא בירושלמי. וסגי בכל שום שיש לה. וכל שום שיש לו. ואיצטריך למיכתב שני שמות. כגון ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. דאם איתא דמרים ושרה קא מדכר מה לי הכי ומה לי הכי. אבל שני שמות בשני מקומות צריך לפרש לכל השמות דגרסינן בברייתא עד שיגרש אשתו שביהודה ושם דגליל עמו. ואשתו שבגליל ושם דביהודה עמו ואם יצא לו שם אחר צריך להזכיר שלשתן כדאיתא בירושלמי. והני מילי שהיה ביהודה וכתב לגרש בגליל או בגליל וכתב לגרש ביהודה. אבל היה ביהודה וכתב לגרש ביהודה או בגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת. והכי איתא בירושלמי. ירושלמי איש פלוני וכל שום שיש לו הגע עצמך שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון. אלא אני פלוני וכל שום שיש לי. ירושלמי מתני' דקתני וכל שום שיש לי במגרש על כורחו. או במגרש במקום אחר. ור"ח אייתי ליה ש"מ המגרש באותה העיר אינו צריך כלל. ואיכא מאן דמפרש וכל שום שיש לה שצריך להזכיר השמות כולן כי ההיא דקאמ' אבא בר חייא דמיתקרי אבא בר מרי וקשיא לן בההוא עובדא דמרים ושרה [דף כה טור א] גרסינן בפ' הזורק ומודים חכמי' לר"מ בשינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה שהוולד ממזר. ואבי האיש והאשה לא חזינן דצריך הילכך לא מיפסיל וכן אמר רב צמח דלא צריך ודווקא שינה שמו ושמה. ושם עירו ושם עירה אבל לא נכתב בו שם עירו ושם עירה ואשה ובעלה בעיר אם יש עידי מסירה הלך אחר עידי מסירה ואם לאו אם הבעל מודה ואינו מערער כשר לכתחילה דהיכא דידעינן דטעות סופר הוא ליכא למיחש. ואפי' ליתא לבעל לא מעגינן לה. אבל אתי בעל ומערער משגחינן ביה. ולכתחילה בעינן שם עירו ושם עירה אינה אלא משום חששא. כדאיתא בגט פשוט ולאו מזויף הוא וכשר. והא דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום מי מילין וכו'. ואקשי' והא בעינן שמו ושם עירו ושמה ושם עירה וליכא. איידא דנקט שמו ושמה. נקט נמי עירו ועירה ולאו דווקא וכן מצוי אצלינו בתשובת אדוני אבי הרב זצ"ל. גט פשוט כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו. ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר. אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט. ושם האשה בשובר. והוא הדין לשם האשה בגט ושם האיש בשובר. ירושלמי. אמר רבי אבא צריך שיכיר את שניהן מתניתין פליג על רבי אבא בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ואם במכירן מה צריך לשנות את שמותיהן. אמר רבי חייא בר אבא אית בר נש דחכמין לחבריהון ולא ידעין שמהתהון. ואמר רבא שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך. הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו. ר"ח שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת. ונפקי גיטא מתותיה דחד וקא טעין בעל לאו אנא כתבתיה. כיון דמעיקרא אין להן לגרש אלא זה בפני זה. ואשכחינן ליה לגיטא דכתיב במתא אחריתי. אף על פי דמתקיים בחותמיו חיישי' לטעותיה דבעל ואמרי דילמא אידך דלאו איתתיה הוא אזל לההיא מתא וכתב גיטא ואמטיה לאיתתיה דהאי. ומשום הכי לא אקשי' דילמא אזל חד יוסף בן שמעון למתא אחריתי. דמילתא פסיקא היא דכל שני [דף כה טור ב] יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. וכיון דהאי גיטא דביד דחד מינייהו במתא אחרינא אכתיב הערמה איתעביד ביה ופסול וקמ"ל מתניתין דכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ואפי' בשני יוסף בן שמעון שצריך שיהא עמו חבירו בשעת כתיבה כי היכי דחד מיניהו דכתב גיטא דהוא גירש ואי נפיק גיטא מתותי ידי דהאיך לא משגחינן ביה ותו גרסינן שנים שהיו דרין בעיר ושניהן יוסף בן שמעון אין מוציאין שט"ח זע"ז ולא אחר שט"ח עליהם נמצא לא' בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין כיצד יעשו ישלשו יכתוב שם אביו ואבי אביו וכן לזה ואם היו משולשים יכתבו סימן יוסף ארוך ולבן לוה מיוסף גוץ ושחור ואם היו מסימן אחד יכתבו כהן ואם היו שניהן כהנים יכתבו דורות אביו ואבי אביו ואבי אבי אביו עד שישתנה אחד מחבירו. גרסינן בפרק המגרש כתב חניכתו וחניכתה כשר תני רבנן חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות רבי שמעון בן אלעזר אומר שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול והילכתא כוותיה. בגט פשוט ההוא גיטא דנפק בי דינא דרב הונא דהוה כתב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפי' מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא כלומר חיישינן לנפילה אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח וכו' אלמא אף על גב דאיכא למיחש לזימנא אחרינא לא חיישי' אלא אמרינן מינך מההוא יומא דנפק מיניה משמע ולא חיישינן לנפילה דרבים וכל שכן לנפילה דיחיד כדתנן ולא אחרים יכולין להוציא שטר חוב עליהם הא הן על אחרים יכולין להוציא דלא חיישינן לנפילה וכן הילכתא כתנא דידן בכולהו והכין אסכימו כולהו רבוותא והא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין הן על אחרים איכא תרי לישני במאי פליגי ללישנא קמא תנא קמא סבירא ליה אין אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קא מיפלגי דאתמר אותיות נקנות במסירה אביי אומר צריך להביא ראייה ורבא אמר אין צריך להביא ראייה ומסתברא מדקיימא לן הן על אחרים יכולין להוציא וכו' ש"מ על כורחין אותיות ניקנות במסירה ומדאמרינן נמי בפרק קמא דבבא קמא [דף כה טור ג] אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנ' שטרא למרי' ובפ' בתרא דכתובות ש"מ דבהאי סגי ולא בעי שטרא אלא במסירה לחודה וש"מ דהלכה כרשב"ג דאמר הנותן מתנה והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הילכתא וליכא למינדא מיניה ובכתובות ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא ואמרה להו מחיי' תפישנא להו לענין מיגבא בהו קאמ' דאותיות ניקנות במסירה ומהניא בהו תפישה מחיים ולא כדברי הרב אלפס דקאמר בתורת משכון והא דלא מהימנא משום מיגו בדאיכא עדים הוא ולא אמרינן במשכון כי היכי דלא אמרינן באומן אלא היכא דליכא עדים ולא ראוהו כדמפרש במחאה והילכך אי איכא עדים דתפיש מחיי' גבי בהו וגבי מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דאמרינן אסמכתא לא קניא הא אי לא אמר בלשון אסמכתא והחזיר לו השטר קנה. ש"מ דאותיות נקנות במסירה והנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו והכי הילכתא ואמימר נמי הכי פסק בהמוכר את הספינה וה"ג אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנות במסירה מאי טעמא מילי נינהו ומילי במילי לא מקניין כלומר אותיות לא מקנו אלא במסירה לחודה עיקר. וכן פסק בעל מתיבות. והאי דכתב ובספרא הלכה אין ניקנות במסירה טעותא דספרא הוא דאיכא דכתב בהן אין אותיות ניקנות אלא במסירה ובפרק האשה שהלך אשכחן דאמר למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר וכו' מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות ניקנו' במסירה ורבינו שמואל הכי סבירא ליה אלא דרבי' חננאל ורב אלפס פליגי. וקשיא להו הא דאביי ורבא וסתם מתניתין ובריית' דקתני הן על אחרי' [דף כה טור ד] יכולין להוציא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן וקיי"ל כרבא נמי דאמר א"צ להביא ראיה על המסירה הלכך הן על אחרים יכולין להוציא כמסקנא דמתניתין מיהו מישתבע שבועת היסת וכן הילכתא והא דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראייה אחין הוא דשמטי מהדדי הא אחר לא וכתב הרב המחבר מאי שנא מדגרסינן בפ' חזקת הבתים אחד מן האחין שהיו אונאות ושטרות יוצאין על שמו דפליגי רב ושמואל דרב אמר עליו להביא ראייה ושמואל אמר על האחין והכא כולי עלמא מודו דעליו להביא ראייה. לא דמי דהתם על שמו הן כתובין והכא על שם אביו הן כתובין ועליו הראייה. נמצא לאחד בין שטרתיו שטר של שמעון פרוע שטרו' שניהן פרועין ואוקימנ' בפ' שנים אוחזין שנמצא בין שטרותיו פרועין דהא קי"ל סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול ואסיקנא במשלשין בשטר ואין משלשין בשובר וטעמא דאיכא שובר הא ליכא שובר לא מצי מפיק דקי"ל ולא אחרים יכולין להוציא עליהם שטר חוב. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של שמעון פרוע עליו שטרות שניהן פרועין ש"מ דאביי סבירא ליה דהן מוציאין על אחרים. ואביי ורבא לא פליגי. ומודה אביי דמשלשין בשטר. ואין משלשין בשובר מצי מפיק וטובא אשכחן כה"ג בפ' בתרא דב"ק בשיירא דעמד עליה גייס ובחזקת הבתים דאמר אביי כגון דאתו סהדי ואמרי אנן אגרינן מינך דלא פליגי וכתב רבינו שמואל שאם שני בן שמעון אלו באין בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי מודה הוא בשני שטרות ומיהו אם [דף כו טור א] טעין ואמר השובר נכתב סתם על שניכם ושניכם פרעתי טענה מעלייתא היא. האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ואיני יודע איזהו שטרות כולן פרועין. נמצא לאחד שנים. הגודל פרוע. והקטן אינו פרוע. אמר שטר לך בידי פרוע. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות שניהן פרועין. כל שדותי מכורין לך ושדי מכור לך. יד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראייה: :

מאמר ז - כתיבת גיטין ושטרות

ונחלק לשני חלקים אחד לגט ואחד לשטר. [דף כו טור א]

חלק הראשון - כתיבת גט

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה