ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
שער הראשון במאמרות ושטרות · מאמר ו - בשמות בעלים
[דף כד טור ג] גרסינן בפ' כל הגט גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרין מקרין איש פלוני במקום פלוני מגרש פלונית ממקום פלוני. ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. יותר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו. ואמר לו שמי כשמך. שם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מיכן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה וכו'. רישא במאי. אמר רב ספרא בסופרין העשוין להתלמד עסיקינן ופסק רבינו אלפס כולם אין פוסלין בכהונה. חוץ מן האחרון כולו כדכת' בהלכות. ומסתברא מילתיה דר' יוחנן גבי גט ליתא. והא דאמר ר' יוחנן מחזירין ביובל ליתא דחד טעמא נינהו משום דאין ברירה כמו שפירשתי באות ח' ותו גרסינן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. שטר מכר צריך שיניח מקום המוכר ומקום הלוקח שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות. ומקום הזמן. ר' יהודה פוסל בכולן ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנא' וכתב לה. אמר ר' זירא אמר רבה בר שילא אמר רב הלכה כר"א קרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי. והילכך גזרינן טופס אטו תורף. ואין כותבין טופס אלא בשאר שטרות. ודווקא לכתחילה אבל דיעבד כשר. כדאמרינן גבה מחובר משום גזירה הוא אבל רבינו שלמה פירש ר"א אפי' דיעבד קאמר והכי מסתברא דרבי אליעזר אדר' יהודה קאי. ירושלמי רבי ירמיה בשם רבי זירא מפסולו את למד הכשירו אילו כתב כולו לשמה ושם האיש ושם האשה שלא לשמה פסול ה"נ אם כתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר מפני התקנה. ירושלמי. אמר רבי בון מפני תקנת הלבלר כדי שיהו חייו מצויין לו. והא דתנן כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו בתורף הוא [דף כד טור ד] דקאמר הא טופס כתבי וכתב המחבר לא דמי הא להא דגיטין. והא פירוש דאין כותבין שטר ללוקח לא חזינן מידי לרבוותא. ומילתא דצריכא עיונא רבה הוא. גרסינן בפרק השולח גט בראשונה היה משנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה התקין רבן גמליאל שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו מפני תיקון העולם. איכא מאן דאמר הוא הדין לשם עירו וכל שום שיש לה מדנקט ברישא שינוי שם עירו ועירה. ולהכי כתבי בגיטא וכל שום דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתראיכי ולאתרא דאבהתיכי ואיכא מאן דאמר דלא צריך. א"ר אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי ומסתברא למאן דבעי שם עירו וכל שם שיש לה הוא הדין דאיתחזק בתרי דוכתי. הא לא איתחזק לא בעי למיכתב. ודווקא שני שמות במקום אחד ורוצה לגרש אשתו שבמקום אחר. כדאיתא בירושלמי. וסגי בכל שום שיש לה. וכל שום שיש לו. ואיצטריך למיכתב שני שמות. כגון ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. דאם איתא דמרים ושרה קא מדכר מה לי הכי ומה לי הכי. אבל שני שמות בשני מקומות צריך לפרש לכל השמות דגרסינן בברייתא עד שיגרש אשתו שביהודה ושם דגליל עמו. ואשתו שבגליל ושם דביהודה עמו ואם יצא לו שם אחר צריך להזכיר שלשתן כדאיתא בירושלמי. והני מילי שהיה ביהודה וכתב לגרש בגליל או בגליל וכתב לגרש ביהודה. אבל היה ביהודה וכתב לגרש ביהודה או בגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת. והכי איתא בירושלמי. ירושלמי איש פלוני וכל שום שיש לו הגע עצמך שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון. אלא אני פלוני וכל שום שיש לי. ירושלמי מתני' דקתני וכל שום שיש לי במגרש על כורחו. או במגרש במקום אחר. ור"ח אייתי ליה ש"מ המגרש באותה העיר אינו צריך כלל. ואיכא מאן דמפרש וכל שום שיש לה שצריך להזכיר השמות כולן כי ההיא דקאמ' אבא בר חייא דמיתקרי אבא בר מרי וקשיא לן בההוא עובדא דמרים ושרה [דף כה טור א] גרסינן בפ' הזורק ומודים חכמי' לר"מ בשינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה שהוולד ממזר. ואבי האיש והאשה לא חזינן דצריך הילכך לא מיפסיל וכן אמר רב צמח דלא צריך ודווקא שינה שמו ושמה. ושם עירו ושם עירה אבל לא נכתב בו שם עירו ושם עירה ואשה ובעלה בעיר אם יש עידי מסירה הלך אחר עידי מסירה ואם לאו אם הבעל מודה ואינו מערער כשר לכתחילה דהיכא דידעינן דטעות סופר הוא ליכא למיחש. ואפי' ליתא לבעל לא מעגינן לה. אבל אתי בעל ומערער משגחינן ביה. ולכתחילה בעינן שם עירו ושם עירה אינה אלא משום חששא. כדאיתא בגט פשוט ולאו מזויף הוא וכשר. והא דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום מי מילין וכו'. ואקשי' והא בעינן שמו ושם עירו ושמה ושם עירה וליכא. איידא דנקט שמו ושמה. נקט נמי עירו ועירה ולאו דווקא וכן מצוי אצלינו בתשובת אדוני אבי הרב זצ"ל. גט פשוט כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו. ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר. אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט. ושם האשה בשובר. והוא הדין לשם האשה בגט ושם האיש בשובר. ירושלמי. אמר רבי אבא צריך שיכיר את שניהן מתניתין פליג על רבי אבא בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ואם במכירן מה צריך לשנות את שמותיהן. אמר רבי חייא בר אבא אית בר נש דחכמין לחבריהון ולא ידעין שמהתהון. ואמר רבא שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך. הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו. ר"ח שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת. ונפקי גיטא מתותיה דחד וקא טעין בעל לאו אנא כתבתיה. כיון דמעיקרא אין להן לגרש אלא זה בפני זה. ואשכחינן ליה לגיטא דכתיב במתא אחריתי. אף על פי דמתקיים בחותמיו חיישי' לטעותיה דבעל ואמרי דילמא אידך דלאו איתתיה הוא אזל לההיא מתא וכתב גיטא ואמטיה לאיתתיה דהאי. ומשום הכי לא אקשי' דילמא אזל חד יוסף בן שמעון למתא אחריתי. דמילתא פסיקא היא דכל שני [דף כה טור ב] יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. וכיון דהאי גיטא דביד דחד מינייהו במתא אחרינא אכתיב הערמה איתעביד ביה ופסול וקמ"ל מתניתין דכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ואפי' בשני יוסף בן שמעון שצריך שיהא עמו חבירו בשעת כתיבה כי היכי דחד מיניהו דכתב גיטא דהוא גירש ואי נפיק גיטא מתותי ידי דהאיך לא משגחינן ביה ותו גרסינן שנים שהיו דרין בעיר ושניהן יוסף בן שמעון אין מוציאין שט"ח זע"ז ולא אחר שט"ח עליהם נמצא לא' בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין כיצד יעשו ישלשו יכתוב שם אביו ואבי אביו וכן לזה ואם היו משולשים יכתבו סימן יוסף ארוך ולבן לוה מיוסף גוץ ושחור ואם היו מסימן אחד יכתבו כהן ואם היו שניהן כהנים יכתבו דורות אביו ואבי אביו ואבי אבי אביו עד שישתנה אחד מחבירו. גרסינן בפרק המגרש כתב חניכתו וחניכתה כשר תני רבנן חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות רבי שמעון בן אלעזר אומר שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול והילכתא כוותיה. בגט פשוט ההוא גיטא דנפק בי דינא דרב הונא דהוה כתב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפי' מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא כלומר חיישינן לנפילה אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח וכו' אלמא אף על גב דאיכא למיחש לזימנא אחרינא לא חיישי' אלא אמרינן מינך מההוא יומא דנפק מיניה משמע ולא חיישינן לנפילה דרבים וכל שכן לנפילה דיחיד כדתנן ולא אחרים יכולין להוציא שטר חוב עליהם הא הן על אחרים יכולין להוציא דלא חיישינן לנפילה וכן הילכתא כתנא דידן בכולהו והכין אסכימו כולהו רבוותא והא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין הן על אחרים איכא תרי לישני במאי פליגי ללישנא קמא תנא קמא סבירא ליה אין אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קא מיפלגי דאתמר אותיות נקנות במסירה אביי אומר צריך להביא ראייה ורבא אמר אין צריך להביא ראייה ומסתברא מדקיימא לן הן על אחרים יכולין להוציא וכו' ש"מ על כורחין אותיות ניקנות במסירה ומדאמרינן נמי בפרק קמא דבבא קמא [דף כה טור ג] אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנ' שטרא למרי' ובפ' בתרא דכתובות ש"מ דבהאי סגי ולא בעי שטרא אלא במסירה לחודה וש"מ דהלכה כרשב"ג דאמר הנותן מתנה והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הילכתא וליכא למינדא מיניה ובכתובות ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא ואמרה להו מחיי' תפישנא להו לענין מיגבא בהו קאמ' דאותיות ניקנות במסירה ומהניא בהו תפישה מחיים ולא כדברי הרב אלפס דקאמר בתורת משכון והא דלא מהימנא משום מיגו בדאיכא עדים הוא ולא אמרינן במשכון כי היכי דלא אמרינן באומן אלא היכא דליכא עדים ולא ראוהו כדמפרש במחאה והילכך אי איכא עדים דתפיש מחיי' גבי בהו וגבי מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דאמרינן אסמכתא לא קניא הא אי לא אמר בלשון אסמכתא והחזיר לו השטר קנה. ש"מ דאותיות נקנות במסירה והנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו והכי הילכתא ואמימר נמי הכי פסק בהמוכר את הספינה וה"ג אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנות במסירה מאי טעמא מילי נינהו ומילי במילי לא מקניין כלומר אותיות לא מקנו אלא במסירה לחודה עיקר. וכן פסק בעל מתיבות. והאי דכתב ובספרא הלכה אין ניקנות במסירה טעותא דספרא הוא דאיכא דכתב בהן אין אותיות ניקנות אלא במסירה ובפרק האשה שהלך אשכחן דאמר למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר וכו' מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות ניקנו' במסירה ורבינו שמואל הכי סבירא ליה אלא דרבי' חננאל ורב אלפס פליגי. וקשיא להו הא דאביי ורבא וסתם מתניתין ובריית' דקתני הן על אחרי' [דף כה טור ד] יכולין להוציא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן וקיי"ל כרבא נמי דאמר א"צ להביא ראיה על המסירה הלכך הן על אחרים יכולין להוציא כמסקנא דמתניתין מיהו מישתבע שבועת היסת וכן הילכתא והא דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראייה אחין הוא דשמטי מהדדי הא אחר לא וכתב הרב המחבר מאי שנא מדגרסינן בפ' חזקת הבתים אחד מן האחין שהיו אונאות ושטרות יוצאין על שמו דפליגי רב ושמואל דרב אמר עליו להביא ראייה ושמואל אמר על האחין והכא כולי עלמא מודו דעליו להביא ראייה. לא דמי דהתם על שמו הן כתובין והכא על שם אביו הן כתובין ועליו הראייה. נמצא לאחד בין שטרתיו שטר של שמעון פרוע שטרו' שניהן פרועין ואוקימנ' בפ' שנים אוחזין שנמצא בין שטרותיו פרועין דהא קי"ל סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול ואסיקנא במשלשין בשטר ואין משלשין בשובר וטעמא דאיכא שובר הא ליכא שובר לא מצי מפיק דקי"ל ולא אחרים יכולין להוציא עליהם שטר חוב. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של שמעון פרוע עליו שטרות שניהן פרועין ש"מ דאביי סבירא ליה דהן מוציאין על אחרים. ואביי ורבא לא פליגי. ומודה אביי דמשלשין בשטר. ואין משלשין בשובר מצי מפיק וטובא אשכחן כה"ג בפ' בתרא דב"ק בשיירא דעמד עליה גייס ובחזקת הבתים דאמר אביי כגון דאתו סהדי ואמרי אנן אגרינן מינך דלא פליגי וכתב רבינו שמואל שאם שני בן שמעון אלו באין בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי מודה הוא בשני שטרות ומיהו אם [דף כו טור א] טעין ואמר השובר נכתב סתם על שניכם ושניכם פרעתי טענה מעלייתא היא. האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ואיני יודע איזהו שטרות כולן פרועין. נמצא לאחד שנים. הגודל פרוע. והקטן אינו פרוע. אמר שטר לך בידי פרוע. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות שניהן פרועין. כל שדותי מכורין לך ושדי מכור לך. יד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראייה: :