אור ברסלב
ספר העיטור שער הראשון במאמרות ושטרות › מאמר ד - אחריות

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

שער הראשון במאמרות ושטרות · מאמר ד - אחריות

מאמר ג - אגב

[דף טו טור ד] גרסינן בפרק גט פשוט המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואפילו לוה משועבד לבעל חוב מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה מטלטלין נינהו ולא משעבדי אלא בתקנתא דבתראי למר רב כהן צדק ואפי' חתים בעל חוב בשטר זביני לא איבד את זכותו. ומשתבע ושקיל ואסיקנא אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת לפני לוים ואינו גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא ומסתברא דהא דגרסי' בקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין מאי טעמא שיעבודא דאורייתא [דף טז טור א] במלוה דכתב באורייתא קאמר כגון האשה שהביאה חטאתה ומתה. דההיא כמאן דכתב בשטר דמיא ודווקא הלואה אבל מכר אפי' ע"י עדים גובה מנכסים משועבדים כדאי' בפחז"ה אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ומלוה הוא דעביד איניש דיזיף בצינעה אבל מאן דזבן ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דתיפוק עליה קלא ואפי' בעדים גובה מנכסים משועבדים. ירושלמי בפרק מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה קודמת לשנייה והשנייה לשלישית ושלישית לרביעית הראשונה נשבעת לשנייה וכו' אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אלא אף היא לא תיפרע אלא בשבועה ואסיק רב נחמן דכולי עלמא בעל חוב מאוחר מה שקדם וגבה לא גבה והכא חיישינן שמא יכסיף קא מיפלגי ופירש רב אלפס תנא קמא סבר חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר לשמא תכסיף לא חיישינן ולא נהירא לן. ופסק כרב נחמן דאמר מה שגבה לא גבה והא דגרסינן בערכין מה שגבה גבה איתמר משמיה דגאון דווקא הקדש דאין הקדש מוציא מידי הקדש אבל הדיוט מוציא. ואיכא מאן דמוקים לה במטלטלין דדווקא דמקרקעי אבל מטלטלין מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימ' דלית להו קלא כדאמר רבא עשה עבדו אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו עשה שדהו אפותיקי לאחר ומכרו בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא. אשכחן לרב צמח ולרב נחשון ורבוותא קמאי דפסקי מה שגבה גבה. כדאשכחן בערכין ובריש פירקין לאיכא דאמרי אמר דכולי עלמא מה שגבה גבה ואיכא דמקשו מהא דתנן השנייה מוציאה מיד הלקוחות והראשונה מיד השנייה דמשמע דבעל חוב שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ור"ח אייתי ליה סייעתא מינה. וש"מ מה שגבה לא גבה ואיתשיל גבי רב צמח גאון האי קושיא ולא איתברר ליה. ומסתברא דאי איתא להאי קושיא לא היה שתיק מינה הגמרא מלאקשויי עלה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ש"מ דהתם ליכא קדימה דגוביינא דכי מפקא שנייה מלקוחות אכתי לא נחתא ליה ולא תפשה מידי וקרקע בחזקת מריה קאי ואכתי שיעבודא דתרווייהו רמיא עליהו וכי מפקי כתובתייהו בבי דינא קמייתא זכיא ולא שייך גוביינא בקרקע אלא היכא דתפיש פירות המחוברין בקרקע אי נמי זוזי בזביני אי נמי גוביינא בבי דינא הא לאו הכי לאו תפישא היא ובמטלטלין דכולי עלמא מה שגבה [דף טז טור ב] גבה דלית בהו דין קדימה וכי פליגי בקרקע פליגי וכדפרי' והא דגרסינן המלוה את חבירו גובה מנכסים משועבדין דאייתי מינה רבינו האיי ראיה דמה שגבה לא גבה לא דמי ללוקח דלוקח תחת הבעלים הוה ואחריות בעל חוב עלייהו ואיהו נמי אדעתא דהכי נחית תדע דאם איתא דפשטינן מינה אם כן למאן דאמר מה שגבה גבה מתני' דקתני שטר שיש בו אחריות גובה מנכסים משועבדין היכי מתריץ לה. אלא לאו ש"מ דלא דמיא כלל. והילכתא כאיכא דאמרי דריש גמ' בפ' מי שהיה נשוי ומה שגבה גבה. דפסקא דקאמי' ובפ' המניח את הכד. וגרסי' קדמו בעלי חובות וכו' ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ודחינן לא לעולם מה שגבה גבה והתם במקרקעי כדגרסי'. התם כיון דנגח קלא אית ליה ותורא נגחנא קרו ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי והא דרב נחמן דחייתא היא. ואמר רב צמח בר פלטוי היכא דתפש' אותן תכשיטין דעבד לה בעלה מחיים תפישה היא ובעל חוב מוקדם לא מפיק דבעל חוב מאוחר שגבה מה שגבה גבה אבל שאר בגדים ותכשיטין ופרקמטיא וכל שכן קרקע אינן תפושין לה אלא כל הקודם שטרו זכה כשטרי דרב יוסף וכן הלכה ומה שאמר רב שר שלום דכיון דכל נכסיו אחראין לכתובתה כמאן דתפיש להון דמי ואף על גב דבעל חוב קדם לאותה זכיה והא דאמרי' לא ניתנה כתובה לגבות מחיי' הני מילי בשומא אי נמי דאתפש' בעל מקצת כתובתה ובעיא לאישתלומי מינה. אין משיבין את הרב לאחר מיתה אלא כך קבלנו מרבותינו הגאונים וכן אנו נהוגין בכתובת אשה ובעל חוב כמו שפירש"י. גרסינן בפרק גט פשוט מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו לו. אין כותבין ונותנין לו. בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין ונותנין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו כו' במתנת בריא אמר מר חוץ מאחריות שבו מאי טעמא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת מאי טעמא דילמא אתי בעל חוב וטריף ואמר ליה לבעל חוב שוף לי ארעא דאיקום בה והדר תא וטרפה מינאי והדר אזיל וטריף לכולהו ואסיקנא לא צריכא דאתי מכח אבהתיה. אמר מר חוץ מאחריות שבו. היכי כתבינן רב נחמן אמר דכתבי הכי שטרא דנן דכתבינהו לא למגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידא [דף טז טור ג] דלוקח. וטעמא דכתב ליה הכי. הא לא כתב ליה הכי גבי דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא בין בשטר הלואה בין בשטר מקח וממכר עד דאמר ליה בפי' על מנת שאין לך עלי אחריות כי ההוא עובדא דההיא איתתא דיהב' ליה זוזי לההוא גברא למיזבן ליה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה זיל זבין מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהליה באחריות וכתב ר"ח דהלכה היא שנתחייב השליח למוכרה ואתמר משמיה דרב האיי אף על פי שלא אמר המשלח לשליח הזהר שלא תקנה אלא באחריות חייב השליח כדגרסי' בפרק הכותב לענין שנומי שליח מאי. אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא לא משלם שקול שטרא והב זוזי משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתב רבינו יוסף אבן מגש דמצי שליח למימר ליה אי ניחא לך בלא אחריות לחיי. ואי לא שקול זוזך ותסתלק מההיא ארעא ואנא מקבילנא לה בלא אחריות ואי זבנה שלא באחריות בפירוש נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה כגון ערער דעלמא אחריות דנפשיה כגון בעל חוב דידיה מקבל כדגרסי' בפ' מי שהיה נשוי. אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות. ואתא בעל חוב דיעקב וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מאי טעמא בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי לרב האי אחריות דעלמא מחזיר ליה מה שנטל ממנו ואין על המוכר להוסיף בדמיו וליתן בכל מה שתבע ממנו המערער כדי להעמיד השדה ביד הלוקח אלא מה שנטל מחזיר אבל אם כתב לו אחריות בין בדאתי מחמתיה בין דלא אתי מחמתיה עליו להעמיד הקרקע בידו והכל לפי תנאו ואמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו'. גרסי' בפרק חזקת הבתים. אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין. אם בא בעל חוב וטרפה גובה הלוקח מנכסים משועבדין דלקוחות גופייהו אפסידו אנפשייהו דהוו להו למידק אם מכר שדה אחר כן אם לאו. ודווקא דלא הוה ליה ללוה ארעא אחרינא בעידן הלוואה אלא האי ארעא דזבין ואתא בעל חוב וטרפה לההיא ארעא דבתר הלואה הוה ליה ולא כתב ליה למלוה דאיקני הא לאו הכי לא מצי בעל חוב למיטרף מהאי לוקח [דף טז טור ד] דמצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו ורבינו אפרים פירש גובה המוכר מכירתו מנכסים משועבדין דלוקח מאי טעמא דלקוחות אפסדו אנפשיהו דאי בעי להו למידק אי פרעינהו לזוזי אי לאו ובשם רבי' האי אשכחן דאמר הילכתא מאן דזבין קרקע ולית ליה ראיה דיהב דמיה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן והוא הדין לנעל ופרץ וגדר כל שהוא. והני מילי תוך ג' אבל אחר ג' מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבה ניהלי כי אמר זבינתה ופרעתינהו לכולהו זוזי מהימן ומסתברא דבקיום השטר סגי כמו ששנינו בפ' מי שמת במשנה בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שלו עד אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר השטר וגרסי' התם ברם נראין דברי רב יוסף דאמר זו דברי חכמים דאמר הלך אחר השטר אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ועד כאן לא פליגי אלא בשאינו מקוים אבל במקוים לא פליגי והילכתא אי לית ליה ראיה דיהב זוזי מקיים ליה לשטרא ותו לא ואפילו בשאינו מקויים נמי הילכתא כבר קפרא דאין צריך לקיימו כדאיתא בקיום דיד בעל השטר על העליונה וגרסינן התם אמר רב פפא אף על גב דאמור רבנן שדהו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרף אינו חוזר עליו נמצא שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אינו חוזר והילכתא כרב זביד דאמר להכי זבני שלא באחריות ואי קביל עלי' כל אונסא דמיתיליד לא מקבל עליה אלא אונסא דשכיחא אבל אונסא דלא שכיחא לא כדגרסי' בפ' מי שאחזו ואמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עלי' וכו' גרסי' בבבא קמא בפרק קמא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו' קשיין אהדדי ואמר רבינא בדעולא קא מיפלגי ופי' רבינו אלפס ור"ש מד"א בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. לית לי' דעולא. מאן דאמר נזקין וב"ח בבינונית אית ליה דעולא ופיר"ש אף על גב דאית לי' עידית ובינונית וזבורית ומסתברא מד"א ב"ח וכתו' אשה בזיבורי' אית לי' דעולא דאמר דבר תורה בזיבורי' והיכא דלית לי' אלא בינונית וזיבורית ליכא נעילת דלת ואוקמינן ליה אדאורייתא וגבי מזיבורית. ומאן דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא וקיימא לן כעולא [דף יז טור א] והכא לא איפשיט אי בשלו הן שמין או בשל עולם ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפרק בתרא דכתובו' קיימא לן בשלו הן שמין דאיתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ואסיקנ' דכולי עלמא אי כהדדי נינהו אפוכי מטרתא למה לי. זה עומד בשלו. וזה עומד בשלו. והוא הדין נמי היכא דאית ליה לחד בינונית. ולחד זיבורית. ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין. דינא הוא דלא ליפסוד בעל בינונית לא אמרי' דאתי בעל זיבורית ברישא ומפסדה ליה אלא אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית מיני' והשתא דאית ליה בינונית וזיבורית נעשה בינונית שלו עידית וזיבורית בינונית ויחזיר לו זיבורית והילכך לכולי עלמא מטרתא היא. כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית. ולחד זיבורית. דרב נחמן סבר בשלו הן שמין. ואי אתי בעל זיבורית ברישא וגבי בינונית מחבריה נעשה בינונית עידית וזיבורית בינונית ומגבה ליה זיבורית. ואי אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית. הכי נמי מפסיד דהדר מגבי ליה דהא אית ליה עידית ובינונית וזיבורית. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין ועבדי ביה דינא כי היכי דלא ליפסיד בעל בינונית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומהדר ליה וקיימא לן כרב נחמן בדיני ובפלוגתא דאדמון ורבנן תירגומא רב נחמן אליבא דרב ששת. כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש שני' ואפי' ביומא דמישלם חמש וקיימא לן כרבנן. דאמר מר עביד איניש דיזיף ליומיה. ורבינו אפרים אייתי דבכולן הן שמין מההוא דגרסינן באיזהו נשך בההוא דאמר ליה אי טרפי ליה מינאי מגבית לי מעידית דאית לך וכו' עד כי אמר ליה מעידית הוה קיימא עידי עדית השתא דאזלא קיימא ליה עידית במקום עידי עידית וחזינא ליה פירושא דלא סלקא כלל ואפיש בה טובא ואקשינן כמה קושיי ופריק פירוקי ואסיקא הילכתא כרב [דף יז טור ב] ששת דרב ששת הוא דסבירא ליה בשלו הן שמין ורב נחמן אמר בשל עולם הן שמין. ולא בריר לן וההיא מוכחא ראייתי מאיזהו נשך לאו סייעתא היא ודחינן לכולי עלמא בשלו הן שמין דהא אתני ליה עידית דאית לך לא מגבינא לך עידית דאית לי מגבינא לך ולהכי פרישנה לה. ובתשובה לרבינו ששת בר' מנוח גאון זצ"ל. יתומין שבאו ליפרוע כתובה ואין להן אלא עידית. אין יכולין לקנות זיבורית ולפרוע שכך מצינו בתוספתא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית ואפי' יש להן במקומן עידית וזיבורית במקום אחר אין יכולין ליגבם לזיבורית של מקום אחר אלא מגבין לה מעידית של מקומן. והכי שדר רב נטרונאי כדאשכחן בתשובה בעל חוב שבא לגבות עידית שבמקום קרוב וזיבורית במקום רחוק גובה עידית במקום קרוב וכן הילכתא ובתשובה לרבי' אלפס זיבורית דקאמרי' שדה שעושה פירות ולא ארץ גזירה שאינה עושה פירות. ת"ר מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים. בזה אחר זה כולן גובה מן האחרון. ואסיק' מכרן לאחד בזה אחר זה וכגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא גבו כולהו מעידית משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא דידי אלא בהאי תקנתא לא ניחא לי. ומסתברא דווקא בדיתמי דלאו בני פירעון נינהו כדגרסי' אלא הכא בדיתמי עסיקי' אבל אשה ובעל חוב איכא מאן דאמר נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית משום דאמר ליה אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא ליה שטרא למריה ואזליתו כולהו ושקליתו מזיבורית אצל נזקין ובעל חוב בזיבורית ליכא למימר אי לא מהדרנא שטרא למריה. מדלא פריך בגמרא אי הכי נזקין ובעל חוב נמי ש"מ דליכא למימר אי שתקיתו אלא היכא דקא מפסיד ליה ולא נהירא לן וכי פריך מנזקין הוא הדין לבעל חוב [דף יז טור ג] דאי לא תימא הכי כתובת אשה לגבי עידית ובינונית הא ליכא למימר אי שתקיתו הילכך כולהו גבי זיבורית אפי' היכא דלקח עידית באחרונה משום דאמר ליה אי שתקיתו ואפי' למאן דאמר שטר חוב היוצא על היתומים שכתוב בו שבח גובה מן העידית הכא שאני. דהא מצי מדחי ליה משום האי טעמא דאי שתקיתו. ור"ח אמר ש"מ דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקיתו לאו למימרא דאי איתיה למוכר וקא מדחי להו לוקח באי שתקיתו דמסלקי' להו לנזקין מעידית ולבעל חוב מבינונית בהאי דחייתא קלישתא אלא [דף יז טור ד] דחויי קא מדחינן מלמיהוי טעמא. דתניא הכי ולא בריר לן ודאי בדיתמי דווקא דאם איתא הוה ליה למימר אלא הכא היינו טעמא משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא וכו' וטעמא דאי שתקיתו טעמא דבההיא כדאמר בפלוגתא דאדמון ורבנן נמי שאבדה לו דרך שדהו כדאיתא התם דרבנן סברי אי צייתת ציית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ושמעתי שהגיה הרב אלפס בהלכות אלמא כרב נחמן סבירא לן וכאביי הילכך מיתמי או מלקוחות אפי' נזקין [דף יח טור א] בעידית פשיטא מכר לוקח בינונית ושייר עידית אזלו כולהו וגבו מעידית דהא אחרונה היא מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו סבר אביי למימר אתו כולהו לגבי מעידית אמר ליה רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכן הילכתא אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון [דף יח טור ב] ואזיל שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב וטרפה רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. ופרשי רבוותא דווקא שמכר בבת אחת דאי בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה לא מצי בעל חוב למיגבא [דף יח טור ג] מבינונית דלוי וזיבורית דגבי שמעון משתעבדא ליה ובעידנא דזבין שמעון בינונית וזיבורית הוה ליה בת חורין ומה מכר לו שמעון ללוי כל זכות שתבא לידו. וכיון דשמעון אית ליה רשות לאגבויי זיבורית לוי מדחי ליה גבי זיבורית אית ליה רשותא לאגבויי זיבורית וכן הילכתא. אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה עלי' דידי' הדר ואפי' שלא באחריות נמי דאמר ליה וכו' לא ניחא לי דליהוי ליה לשמעון תרעומת עילואי. איכא דמפרשי לה בשבח דקיימ"ל דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל לה כולה ויהיב ליה ללוקח דמי שבחא כדאמרן שלש' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואי אזיל ראובן ואמר ליה אנא פרענא לך חובך מהאי ארעא ולא תשקול שבחא דינא הוא דלימא הכי ולא מצי למימר ליה בעל חוב לראובן לאו בעל דברים דידי את ואיכא מאן דאמר משום דקיימא לן דלוקח לא מצי לסלוקי ליה בזוזי היכא דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזה ואי אמר ליה ראובן אנא שקילנא זוזי מלוקח ויהיבנא לך בחובך לא יכול בעל חוב למימר לאו [דף יח טור ד] בעל דברים דידי את ואית נוסחא דגרסינן ואתי בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא עלי' דשמעון לאישתעויי דינא בהדיה כלומר לסלוקיה לכל טענה דמצי לסלוקי' כגון בזוזי אי נמי בההוא דתני קיני ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ונסחא דווקא היא. ובנוסחא עתיקא דילן ואזיל שמעון וקא מישתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. מאימת הוי חזקה. מכי דייש אמצרי. איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך לרבינו אלפס ודוקא דאית ליה ניכסי לאישתלומי מיניה. פי' גאון אף על גב דקיימא לן קרקע בכסף בלא חזקה והכא אצריך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות דכיון דשלא באחריות הוא לא מפסדינן להו לזוזיה דיהב. אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה. וכן פי' רבינו האיי ורבינו אפרים שקנאה בכסף ושטר או בחליפין או בחזקה (שנדר) [שגדר] ופרץ ומצי למימר ליה טרפא קבילית עלאי [דף יט טור א] עיסקא לא קבילית עלאי ומסתברא דחזקה דעלמא אם הלך בשדה לארכה ולרחבה ורבוותא פרשי אם אחר שיצאו עלי' עסיקין לא החזיק לא ניחא ליה ומקח טעות הוא ומסתברא אפי' שהה כדי שיעמוד עליהן אם יש שם ממש ואם לאו. ולא שייך הכא כדי שיראה לתגר או לקרובו כלל אבל החזיק אח"כ וצרפה עם שדותיו גלי אדעתיה דניחא ליה. ואם יצאו עליה עסיקין אחר שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. וקי"ל כאביי דאמר אפי' באחריות אינו חוזר. והא דקי"ל דהלכה כרב זביד דאמ' המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ואפי' נמצאת שדה שאינ' שלו אינו חוזר עליו כגון דאמר ליה בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות אי נמי בתר דאחזיק הוא. ודווקא שלא באחריות סתם. דלא פירש מצי למימר ליה טרפא דבעל חוב קבליה. אבל אמר לי' הטרפא וכל עירעור. תנאי ממון הוא וקיים. וגרסי' התם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. מאי טעמא האי אית ליה קלא. והאי לית ליה קלא ומסתברא דאפילו ידע לוקח דאפותיקי הוא [דף יט טור ב] לא גבי בעל חוב מיניה דלוקח דכיון דלית ליה קלא לא סמכא דעתיה עליה. גרסי' בפרק קמא דבבא מציעא איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו. אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. ואף על פי שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות ט"ס הוא. בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. באחריות שכותבין יהודי וארמאי איכא מאן דאמר דצריך לימלך. ואיכא מאן דאמר דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למיכתב יהודי וארמאי ומחמתי ושלא מחמתי והא דאמרי' שבח אין לו משום דקיימא לן מעות בעלמא חוזרין דאדם יודע דקרקע אין לו. וגמר ונתן לשם כך וכך. וכן המקדש אחותו וכתב ר"ח ש"מ דלא מפקי' ממונא מחזקת מריה אפי' ליתיה בידי' באומדנא עד דמבריר דמחלי' או דיהביה במתנה והא דלא טעין ההוא דאיתיה. מסתברא דומיא דגזלן בהדי לוקח ואחותו שנתן לה בתורת קידושין דלא טעין כלום אלא באומדנא בעלמא קאמר שמואל מעות מתנה [דף יט טור ג] ולית הילכתא כוותיה ופירש רב אלפס הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא אלא שבחא דאתי ממילא כגון שלקחה באלף זוז והוקרה דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר במלוה ואי שקיל מינה שבחא השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו אי נמי משום דסבר ליה כרב דאמר אדם יודע דקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל והא דקאמר טעמא משום רבית ליתא דאם כן דלא הכיר בה נמי אלא טעמא דשבח אין לו דסבר לה כרב ומסתברא אפי' שבח דאתי מחמת הוצאה לא שקיל והא דאייתי סייעתא מהא דאמר רבא בפ' הגוזל גזל והשביח ומכר וגזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש ובעי רבא השביח לוקח מהו וכו' דמשמע דשבחא שקיל מנגזל הני מילי במטלטלין דקנינהו בשינוי. אבל הכא קרקע אינה נגזלת ואפילו שבחא דאתי מחמת הוצאה לית ליה כלל דמעות פקדון נינהו וכן דעת רבי' אפרים והיכא דלא הכיר בה לאו כפקדון דמי ולא כמלוה דמי ויש לו מעות ויש לו שבח ומסתברא דשבח דאתי מחמת הוצאה הוא דשקיל אבל שבחא דאתי ממילא לא אלא המעות שיתן לו יחזיר ורח"פ יש לו שבח שבחא דאשבח ארעא ממילא כגון שלקח קרקע בק' דינרין והוקרה ועמדה על מאתים ואף על פי שפירש לו את השבח והכיר בה שאינו שלו שבח אין לו אבל אם נטע והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקח שיעור שבח מן הנגזל ואיכא מאן דאמר דהיכא דהכיר בה שאינה שלו ופריש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח ולאו מילתא הוא דגבי הכיר בה שאינה שלו לא מבעיא לן פירש לו את השבח [דף יט טור ד] מהו דהא טעמא משום דפקדון נינהו ונקטינן דינא דלוקח מגזלן היכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ולא הכיר בה שאינה שלו ואשבחה ואתי נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל נגזל ארעא ושבחא דאית בה בין דאיתא ממילא בין דאיתא מחמת הוצאה בין מחמת עמלא וחזינן לשבחא אי הוי יותר על ההוצאה שקיל לה להוצאה מנגזל דגבי נגזל הוא וטופיינא שקיל על השבח איכא מאן דאמר אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מנגזל ושאר אפסיד כי היכי דמפסיד לוקח דעלמא דהוצאה יתירה על השבח דהא איכא פסידא גביה מעיקרא. ואיכא מאן דאמר אף על גב דגבי בעל חוב מפסיד. התם לוקח הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתי' דילמ' איכא עליה חוב. אבל לוקח מגזלן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דגזלן הוא והילכך גזלן גרים האי פסידא (ומשלם) הוצאה כד שיימי בתלתא ובשבועה. והדין סברא לרבינו אפרים. ואף על גב דכי אקשי' לשמואל מהא דתניא אין לו אלא הוצאה. שיעור שבח מבעל חוב. ומוקמי לה בלוקח מגזלן. אלמא לוקח מגזלן לית ליה הוצאה היתירה על השבח ההיא אליבא דשמואל היא דסבר לוקח מגזלן לית לי' שבחא וכל שכן הוצאה יתירה על השבח. ודווקא בשלא הכיר. אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפי' יש לו קרקע לגזלן או קנו מידו אין לו אלא הוצאה מנגזל בלבד ודפייש שבחא פסידא ליה כדרבנן דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו אלא הוצאת שבח מנגזל. הדין הוא דינא דלוקח מגזלן. ודינא דבעל חוב בהדי לוקח היכא דמסיק ביה בעל חוב שיעור ארעא. ושבחא ולית ליה זוזי. לא שנא שויא ניהליה אפותיקי. ולא שנא לא שויא ניהליה אפותיקי. ואית ליה נמי [דף כ טור א] ארע' ושויא ניהליה אפותיקי טריף לה לכולה ארע' ושבחא בין ממילא בין מחמת הוצאה. לא שנא שבח המגיע לכתפי'. ואי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי היכא דלא שויא ניהליה אפותיקי אבל שויא ניהליה אפותיקי ואית ליה זוזי ללוקח. מצי מסלק ליה לבע"ח כדאית' בפ' מי שהיה נשוי בההוא גבר' דהוו מסקי ביה זוזי הו"ל תרי קטיני וכו'. וכי טריף הדר לוקח עליה דמוכ' ושקיל מיניה שבחא כוליה וגובה את הקרן מנכסים משועבדין. ואת השבח מנכסי' בני חורין. ואם הוצאה יתירה על השבח לא גבי לה מיתמי. אלא הוצאה שיעור שבח ודווקא שבח אבל פירות לא כדאמ' [דף כ טור ב] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא ולית ליה זוזי ולא שויא ניהליה אפותיקי לית לבעל חוב למיגבא מההיא ארעא. אלא כשיעור מאי דמסיק ביה ושארא שקיל לוקח מינה גריוא דארעא אי קבעי לה ואי לא בעי לא שקיל לדמי מבעל חוב ומעלה אותה בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי גבי לה לכולה ארעא. ומאי דפייש בשבחא אף על גב דלוקח קבעי לה וחזיא ליה שקיל לה בעל חוב ומעלה אותן בדמים ודוקא דניחא ליה לבעל חוב ולא ניחא ליה וחזיא ללוקח שקיל לה לוקח ואי [דף כ טור ג] לא חזיא ליה יהיב ליה דמי וחזינן אי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצא' מיני' דבעל חוב ומאי דפייש משבחא שקיל מיניה דמוכר שכך כותב לו אנא איקו' ואשפי וכו'. [דף כ טור ד] ואם הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח אלא שיעור הוצאה מבעל חוב והא דאמר שמואל שבח אין פירא לא פירש רבינו אפרים דאכיל להו לוקח. אי נמי פירות דתליתי. אבל [דף כא טור א] פירי דאיתנהו מחוברין בארעא גבה להו בעל חוב והיינו דקאמ' והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתפים והן פירות שהגיעו לבצור ולינטל על הכתף. ומסתברא דצריכי לארעא. מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בההיא איתתא דאמר להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא ואמר ליה אביי לרב יוסף ואילו בעל חוב כי האי גוונא מי הוה שקיל כו' עד דצריכי לדיקלא קאמינא. ש"מ דאי לא צריכי לדיקלא בעל חוב לא גבי מינייהו וכן פר"ש שבח המגיע לכתפים ענבים העומדות ליבצר. ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים שאין מגיע לכתפים. שלא עמל בו. כדאיתא בבבא בתרא הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים או נטע בו אילנות. [דף כא טור ב] וטרח בו בגופו. ולא מסתברא. גרסינן בפ' המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו. ובע"ח אומר אביכם השביח. על היתומים להביא ראיה. והוא הדין לוקח אומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת לוקח מייתי ראיה בדינא דלוקח כדפרישית לעיל. אייתו יתמי ראייה דאינהו אשבחו מסלקין בדמים ולא בארעא. דאמר רב אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים. בכור לפשוט. ובעל חוב ליתומים. ובעל חוב ללקוחות. ודווקא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא ושויא ניהליה אפותקי כמאן דקני ליה דמי. והוו להו יתמי או לוקח. כמאן דאשבחי בארעא דלאו דיליה. ומסלקי' ליה בדמים. אבל לא שויא אפותיקי לית לי' למישקל שבחא ושבח [דף כא טור ג] יתמי או לוקח ויהיב ליה גריוא דארעא כשיעור שבחא. בעא מיניה שמואל מרב. חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. פר"ח בשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה. ובא [דף כא טור ד] הנגזל והוציאה בדין מיד הלוקח ואחר כן חזר ולקחה מבעלים הראשונים. ואמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ומוציאה מיד הגזלן והילכתא כוותיה דרב בהא [דף כב טור א] והא דאמרי' שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך קנה. ליתא וטעמא משום דהכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. גרסינן בפ' מי שמת דאקנה מהו. ת"ש וחכמים אומ' זה היה פקח שמכר לו את השדה ואסיק' מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה. כי קא מיבעיא לי דאקני קנה והוריש. ומסקנא אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מאי. לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ואמר רב פפא הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה. רב הונא אמר יחלוקו והילכתא יחלוקו. והלכך הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח חולקין המלוה והלוה ודווקא דאמר ליה דאקנה הא לא אמר ליה לא קני ולא גבי שבחא כדמוכח התם. ומדפסק הלכה יחלוקו בלוה ולוה וחזר וקנה ש"מ דאקני קנה והוריש משתעבד ולהכי כתבינן בשטרי דאקני [דף כב טור ב] ודקנינא ואף על גב דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי ממכר ומתנה אבל בשיעבוד חובו או בשיעבוד מתנתו משעבד אפי' דבר שלא בא לעולם. ואפי' בשטר בלא קניין גובה אפי' מן היורשין וכן הילכתא ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני קנין דאקני ולא דייק לן והילכך צריך לימלך על אחריות והאי דנהיגינן למכתב לאיתפרעא מכל שפר ארג נכסין מסתברא דדינא כשטר שכתב בו שבח דגרסינן בפרק הניזקין אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית ורבא פליג עליה ואקשו ליה ופריק והילכתא כוותיה וכן פסק ר"ב והכין שדר רב נטרונאי כרבא דהא פריק מאי דמקשו ליה ותו דקיימא לן כר' יהודה [דף כב טור ג] דכל דבר שבממון תנאו קיים והילכתא כתובת אשה גובה מן העדית ואפי' מיתמי אלא דרבינו אלפס אמר איכא מאן דאמר דהלכה כרב נחמן ומסתברא דווקא מיתמי אבל לגבי לקוחות היכא דאיכא בני חרי אפי' זיבורית לא גבי אלא זיבורית כי היכי דנאמנות לא מהני לגבי לקוחות הכי נמי לא מהניא. גרסינן בפרשת כל שעה. אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. וקיימא לן כרבא והילכך לא מבעיא אי זבין לוה דלכולי עלמא אתי מלוה וטריף אלא אפי' זבין מלוה לאו כלום הוא דהשתא הוא דקני וכתב ר"ח ש"מ דמאן דקבע זימנא לחברא ומטי זימניה לא יהבי ליה ב"ד זמן דאי יהבי ליה זמן היכי אמרי כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דברשותיה הוה קאי ורבא אמר השתא הוא דקני אלא ש"מ דלא יהבינן זמן למאן דקבע זמן. וכתב דאביי ורבא בדאיתא לארעא במשכנתא בידא דבעל חוב עסיקי' ואי ליתא בידיה לא אמר רבא השתא הוא דקני. ואביי לא אמר שפיר אקדיש ושפיר זבין דהיכא דאשכחן דקני ליה בעל חוב לנכסי דלוה כי ליתנהו בידיה לזבוני ולמגבא בלא תפישת בית דין אלא לאו ש"מ דאיתנהו בידיה והרב המחבר אמר כי בעינן שומא במקום שרוצה להחזיקו לעצמו ולאכול פירות בלא רבית. והתקינו שומא שיאכל בהיתר אבל דינא מכי מטי זימנא ולא פרעיה מזבין מיהו האידנא אינו מוכר אלא בשומת בית דין וגרסי' התם אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ול"ש מתנה כדתניא ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלו' וכו' כדאסיקנא התם ואף על גב דקמא בינונית. ובתרא זיבורית. מזיבורית גבי מבינונית לא גבי ש"מ במתנה נמי עביד רבנן תקנתא וכן הילכתא ובפרק מי שהיה נשוי אסיקנא הילכתא אשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי ודווקא אשתדוף ממילא. אבל לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח [דף כב טור ד] שני דין ודברים אין לי בנכסיך אין לו על הלוקח ראשון כלום דהתם הוא דאפסיד אנפשיה והוא הדין היכא דכתב לראשון ולא חתמה לו. לשני וחתמה לו. דאבדה כתובתה לגמרי וההיא שינויא דקאמר מאי אבד' משני ליתי' ולא גרסינן בספרי אין נפרעי' מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. ואין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין מפני תיקון העולם. ירושלמי בפ' הניזקין ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי. ובא שמעון וטרפה. אין גובה שמעון אכילת פירות מלוי אלא מבני חרי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל לגבי לוי דהוא מתנה לו אבל לגבי ראובן דהיא מכורה ולא מתנה יהיבת יכול הוא מימר בעי הוינא שיתן ליה וישלם לי טיבו (פי' נתתי לו ליהודה כי היכא דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי): גרסינן בבבא בתרא איתמר שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' בחלוקת השותפין גרסינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בעל חוב טריד חדא מינייהו כלומר טרפה וההיא שעתא לא הוו ליה זוזי לסלוקי בהו דאי הוו ליה זוזי לסלוקי הא קי"ל דמצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי טרפא בכמה כתבינן רבינא אמ' באלפא ורב עוירא אמר בחמש מאה. ההוא גברא דהוו מסקי בי' מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי אתא ב"ח וקא טריף כו' אתא לקמיה דאביי אמר ליה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך כי טריף כדין קא טריף ואי אמרי לית הני חמשין דמי קטינא סלקוה. ר"ח ופרשי רבוותא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דאבוהון קאמר והכי מוכח בפ' כל הגט דאיכא מטלטלי דאבוהון [דף כג טור א] עסיקי' ובדליכא אפי' מצוה ליכא והא דאמר בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ליתא בכי האי מצוה דמשום כיבוד אביהן הוא דמיחייבי. אבל ב"ד אין יכולין לכופן. דלא דמיא האי מצוה למצות לולב וסוכה והכי פר"ש בכתובות. גרסינן בפ' גט פשוט מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה ואמרי רבוותא לא שנא מכר ולא שנא מתנה לא טריף מלוה עד דמישתבע ליה דלית ליה נכסי כלל. לרבינו האיי שטר דנפיק בגו זמניה לא גבי מנכסים משועבדין אלא בשבועה דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה גבי מיתמי בלא שבועה. ואפי' הכי אינו נפרע ממשעבדי אלא בשבועה הכא נמי לא שנא:

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה