אור ברסלב
ספר העיטור ח"כ"מ"ה › אות כ - כתובת יבמין

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

ח"כ"מ"ה · אות כ - כתובת יבמין

אות כ - כתובות

[דף לז טור ג] מצות ייבום מאן דשכיב בלא זרעא אפילו הוו ליה ומיתי ואית ליה אחא מאבוהו דהוה ליה ישיבה בעולמו. כדכתב כי ישבו אחים יחדיו מחייב איהו ליבומי יתה והוא דלא פגע בערוה וכדבעי לייבומי מקדש והדר מייבם דאמר רב מצות ייבום מקדש ואחר כך בועל ומקמי הכין הוה כתובה על נכסי בעלה הראשון. והשתא תקינו לה רבנן מפני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה ואחד המערה ואחד הגומר קנה. ותני ר' חייא אפילו שניהן שוגגין אפילו שניהן מזידין או אנוסין. ירושלמי יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה זה המאמר יכול כשם שהביאה גומר בה כך המאמר גומר בה ת"ל יבמה יבא עליה ערבה כל הפרשה כולה לייבום הביאה גומר בה ואין מאמר גומר בה. אם כן מה הועיל בה מאמר לאוסרה על האחין ר"ש אומר המאמר קונה או לא קונה מאי טעמא דר"ש יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה זה המאמר וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי לקוחה לו. והמאמר לא הועיל בה כלום. ר"א בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור ביבמה מ"ט דר"א בן ערך ולקחה לו לאשה הרי היא כקידושי אשה מה קידושי אשה קונין אף מאמר קונה: בבלי כיצד מאמר נותן כסף או שוה כסף ובשטר כסף בפרוטה כב"ה ושטר כתב לה על הנייר או על החרס כקידושי אשה ומאמר שלא מדעתה קונה כרבנן ושטר כתובה יבמה כיצד אני פלוני בן פלוני קיבלתי יבמתי דא עלי לזונה ולפרנסה כראוי ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון כגון שניות לבעל ואין שניות ליבם כך פירש הרב המחבר בשם בעל הלכות וטעותא היא לההיא הא אבעיא לן בפרק יש מותרות ואיפשטה דלית לה כתובה מיבום [דף לז טור ד] אלא אי לית ליה נכסיה כדי כתובה מראשון תקינו רבנן משני מסתמא כיון דשני כתיב לה כתובה מראשון קא תקינו דינא לכתובה אלמנה וגרושה כותב לה ק' זוזי. וכ"כ רב סעדיה גאון בספר שטרות ויהיב לה שנים עשר זוזי ופלגא ואמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל. ואם בעל בלא מאמר קנה ולוקה מלקות מרדות דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה בלא שידוכי ואיכא דאמר אפילו בשידוכי משום פריצותא. כדתנן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. גאון אין מנהג בבל אלא לאחר שתיכנס לחופה מברך ברכת חתנים והמקדש ובעל בלא ברכה אין רוח חכמים נוחה הימנו ומחייבין אותו לכתוב כתובה דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת וכתבתי בשער חמישי גרסינן בפרק החולץ מצוה בגדול לייבם ובכיצד אם קידם הקטן זכה לא רצה מהלכין על כל האחין. לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומר עליך מצוה או חלוץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל. אין שומעין לו אלא אומרים לו חלוץ או ייבם איתמר ביאת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי וק"ל כאיכא דאמר בביאה כולי עלמא לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול חד אמר חליצת גדול עדיפא. וחד אמר כי הדדי נינהו ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו: ותנן התם מצות ייבום קודמת למצות חליצה ואמר רב אין כופין. וכן אמר רב יהודה והילכתא כוותיה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רמי בר אבא חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה דסבירא להו כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום וקי"ל כדרבנן ואי אמרה יבמה לא ניחא לי ביבם פלוגתא דתרתי מתיבתא הוא כדכתיב בגט חליצה ורבינו אלפס אייתי ראיה דהויא מורד' מההיא דגרסינן בסוף גמרא בפרק בית שמאי דאמר רב יבם אינו כבעל וכתב היכא דאמרה לבעלה נטולה אני מן היהודים ומית ונפלה קמי יבם כופין אותו שיחלוץ לה ולא הויא מורדת ורשפ"י אינו כבעל דלגבי יבם אפילו הפרה לא צריך דלא אסקה אדעתא לאסור עצמה אלא על המותר ואי בעי יבם לייבומי לה מייבם לה ולא בריר לן טעמא דרבינו אלפס ור"ח חלק עליו כדאיתא בגט חליצה. ואי טעמא ממתניתין ואם נתכונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה דסתמא משמע כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה מה לי נתכונה [דף לח טור א] מה לי לא נתכונה למה ליה לאפושי כו' ותו לייתי ראיה נמי מדקאמר עד שכופין אותו לחלוץ ניכפוהו לייבם ועוד הא רישא דיבמות סתמנא כאבא שאול כדאוקימנא בגמרא אלא מההיא ליכא ראיה דמתניתין במשנה ראשונה נישנית ולא זזה ממקומה והראיה מיהא מדאמר ולבסוף כרבנן וקיימא כרבנן ונפקא משנה אחרונה מהלכה ובטיל מימרא דשמואל וכותבין עליה איגרת מרד ודוקא שלא נתנה אמתלא אבל נתנה אמתלא לא כייפינן לה ולא מפסדא לכתובה. דאמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו והוא הדין לאמתלא דכות' כדאמר בהמדיר מעשה בציידין בבורסי שמת לו אח. ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. וכי כתבה איגרות מרד ומפסדא לכתובה נמי לא אמרן אלא במאי דלא תפסה במאי דכתבה לה בעל אבל תפשה מאי דכתבה לה בעל לא מפקינן מינה ואדינא דגמרא מוקמינן לה ולא עבדינן בה תקנתא לתקנתא ויחלוץ לה בתר תלתא ירחי לאחר מיתת הבעל והיינו דאיכא בין יבמה מורדת לאשת איש מורדת והכין כתב גאון והמתרחק מן הייבום תבוא עליו ברכה כדתני בר קפרא כו'. גרסינן בפרק כיצד אשת אחיו כי ישבו אחים יחדיו אחין שהיתה להן ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו יחדיו המיוחדת לנחלה פרט לאחין מן האם רבא אמר יליף אחוה אחוה מבני יעקב וכו' ירושלמי נאמר כאן ישיבה ונאמר להלן וירשתם אותה וישבתם בה מה ישיבה האמורה כאן ישיבה שיש עמה ירושה אף כאן ישיבה שיש עמה ירושה ור' אבין ורבי ביסנא ישבו את שישיבתן בבית א' יצאו אחין מן האם זה הולך אצל אביו וזה הולך אצל אביו מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ואמר רב יהודה לאייתויי ממזר וכתב רבינו אלפס שמעינן מינה חייבי לאוין מדאורייתא בני ייבום נינהו. כדקי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה מאי טעמא אמר רבנן חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין גזירה ביאה ראשונה אטו שנייה והיינו דקתני פצועי רבא אמר בעלו קנו. ואסור לקיימה בביאה שנייה משום שנאמר לא יבא. ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן הייבום והיכא דשכיב ושבק [דף לח טור ב] ברא דחייא בחיי אבוה תלתין יומין אפילו לא חייא בתר דשכיב אבוה אלא חדא שעתא איפטרא מן הייבום ואי לא חייא בחיי אבוה אלא כ"ט יום ובתר דשכיב אבוה חייא חדא שעתא נפל הוא וספיקא הוא וחולצת ולא מתייבמת ותנן בן יום אחד זוקק לייבום אי איתי ליה קמי דשכיב ראובן חד יומא ופוטר מן הייבום כדאמר חוץ מן השפחה והנכרית כדאיתא לטעמא בגמרא. ואיתמר משמיה דרב נטרונאי הא דתנן הולד כמוה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית והני מילי שפחה דומי' דנכרי' הא שפחה דידיה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והבא על שפחתו וילדה ממנה בת אף על פי שלא נתן לה גט חירות בתו היא וחייב עליה משום בתו ובנו משום אחותו. וכתב רבינו אלפס דמספקא ליה מלתא. ולענין ייבום דלית ליה זרעא אלא משפחה דידיה נקטינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא נקיטינן לקולא ולא ירית ליה כדכתב ודעתי נוטה כמד"א אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה או קידשה בתנאי וכיוצא בהן. אבל זנות דעלמא אפילו בשפחתו לא אמרינן וכתב רבינו אלפס ואישתמודעינוהי דהדין פלוני אחוה דמיתנא דמן אבוה הוא והלכך גלוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימני ולאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא קא מגלו כו' הילכך שרי' ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיהדר עלוי דהאי איתתא וכו' כדאיתא בהלכות: גרסינן בפרק כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים איסור קדושה אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל קרי ליה מצוה משום מצוה לשמוע דברי חכמים. קדושה דכתיב קדושים יהיו. ירושלמי אמר יהודה בן פזי למה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קדושים ללמדך שכל מי שפרוש מן העריות נקרא קדוש. שכן השונמית אמרה לאישה הנה נא ידעתי וגו'. וכתב הרב המחבר לענ"ד הכונס את יבמתו מצוה רבה היא וצריך לברך אקב"ו על בעילת יבמה ככל המצות אף על גב דפליגו גבי בעילת מצוה בעל ואיכא מ"ד דעל כניסת יבמה כשמקדש את יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתה דהא בריך ברכת אירוסין ואי משום דמוסיף מצות ייבום הא ליתה למצוה אלא בביאה ואנן כתבינן מאי דסבירא לן בשער [דף לח טור ג] בסוף סיפרא דכל מצוה שהיא תלויה באחר לא מברכינן עובר לעשייתן. גרסינן ביוצא דופן בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. ואם בא עליה יבם קנאה וכו' בן שלש עשרה שנה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואף על גב דפליג ר' מאיר ואמר בת ג' שנה הלכה כרבנן דאמרי ג' שנים ויום אחד והלכות ייבום וחליצה ארוכות וכתבינן סידורה בקצרה:

כתב בכך וכך איך פלוני בן פלוני אמר לפלנית דא ארמלתא דאחי פלוני אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ואנא חזי לייבומי לאוקומי שמא דאחי בישראל ואנא אפלח ואוקיר וכו'. ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דהוו כתיבי בכתובתה דאחי ומזונותייכי וסיפוקייכי ומיעל עלייכי וכו' וצביאת פלונית דא ואיתיבמה לפלוני דנן והוה ליה לאינתו ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית נשא כך וכך ואוסיף לה מדיליה כך וכך ואמר לנא פלוני אחריות וכו' ומסיק דכתובה ככתובה וגרושה. כדכתב לעיל:

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה