ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
ח"כ"מ"ה · אות כ - כתובות
[דף כח טור ד] והן ששה תנאים ואף על פי שאינן כתובים והוא ששנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף מדקתני מוסיף מסייע ליה לרבי אייבו דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מיניה למוכרת למורדת למוחלת לפוגמת לתובעת ולעוברת על דת לשבח לשבועה ולשביעית ולכותב נכסיו לבניו לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית. וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דיכרין וכתב ר"ח דוקא הני דהא איכא נשים דיש להן כתובה ואין להם תוספות ויש שיש להן תוספת בלא כתובה ואיכא למימר נמי דלא איירי בהנך דתקינו להן [דף כט טור א] רבנן כתובה בשעת נשואין כגון ממאנת וחברותיה ואיילונית וכתב רבי' האי"י ורבי' אבן מג"ש כי היכי דבשעת קידושין לא בעי קנין מדרב גידל הכי נמי בשעת נישואין לא בעי קנין במאי דיהיב דתנאי כתובה ככתובה דמי ולא דייק לן: ירושלמי אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף וגובה התוספת ובמה הוא מתחייב לה לא כן אמר ר' יוחנן וריש לקיש. כותב אדם לחבירו בחזקת שהוא חייב לו. אף על פי שאינו חייב לו וכו' רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה יכולה היא אמר ר' בון מעיקא ליה ולשבק לה. גרסינן בפרק יש בכור לנחלה בכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונות וביש נוחלין הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכתב רבינו אפרים דהכותב לבנו לאחר מותו מהיום ולאחר מיתה אף על גב דגופא לבן ופירא לאב כיון דבן לא מצי לסלוקי לאב כל כמה דאיתיה בחיים לגבי כתובה ובכור הוו להו אותן נכסים ראויין לבן ואם מת הבן בחיי האב ואחר כן מת האב אין אשתו נוטלת מהן כתובה ולא בנו הבכור אף על פי שאם מכרן הבן בחיי האב ומת בחיי האב ואחר כך מת האב קנה לוקח שני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כו' ואשכחן לריש מתיבתא דקאמר דאשה גביא לכתובתה אי כתב לה להנהו נכסי בכתובתה: גרסינן בפרק הכותב מי שמת והיה עליו כתובת אשה וב"ח ויורשין והיה לו מלוה ופקדון ביד אחר ר"ט אומר ינתן לכושל שבהן ירושלמי כושל שבראיה כיצד מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתן בעדים ורב אלפס פי' כושל בעל חוב דלא גבי אלא בראיה. והא מתניתין לא משכחת לה אלא ביתומים גדולים ובשחייב מודה דהא קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו רבית או לכתובה וכגון דנקיט בעל חוב זוזי ואמר למאן ניתניה דבעל כרחי' לא מפקינן דלא משכחינן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר' מאיר או ר' נתן דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא דהא קי"ל כר' נתן ולבעל חוב משתעבדי ואנן פסקינן הלכה כר"ע דאמר ינתנו ליורשין. ועוד דתרי חומרי נינהו והילכתא דר' נתן לא שייכא הכא [דף כט טור ב] כדפרשי' ר"ח ורבינו אלפס ורע"א ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבוע' ואין היורשים צריכין שבוע' וקי"ל כר"ע דתפישה נמי לא מהני לאחר מיתה עד דתפיס מחיים מיהו הני מילי בעיקר דינא אבל האידנא מטלטלין משתעבדי לבע"ח וכתובה היכא דליכא שבחא גבי מינייהו דיתמי בין תפש בין לא תפש והיכא דלית ליה אלא לחד מינייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא אבל היכא דדינא דאשה בהדי יתומים יהבינן לה משום חינא וש"מ טעמא משום שבועה. הא לאו הכי כתובה גובה ממלוה דמוחזקת היא לענין כתובה משום דרבי נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' ואף על גב דלגבי בכור אין הבכור נוטל פי שנים במלוה שאני בכור משום דכתב אשר ימצא לו ומתנה נמי קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידיה. כדגרסינן בפרק יש נוחלין. הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כן כתב רבינו אבן מג"ש ופליגי על ר"ח ורב אלפס דאמרי ראוי לכל מילי והאידנא דתקינו רבוותא כתובה ממטלטלין וליכא משום ראוי ל"ש גבו יתמי קרקע וכ"ש גבו מעות גביא דכיון דמטלטלין כמקרקעי הוו להו מטלטלי שגבו משועבדין לכתובה כאילו גבאן אביהן בחיין וכן נהגו לגבות ממלות בעליהן גרסינן בפרקא קמא דכתובות בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנשתחר' פחותות מבנות שלשה שנים ויום א' כתובתה מאתים וכו'. גדול הבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים דברי ר' מאיר וכו' ירושלמי איזהו קטן ואיזו היא קטנה קטן פחות מבן תשעה שנים. קטנה פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד נימא קטן הבא על הקטנה בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרין תיפתר שבא עליה שלא כדרכה אמר רבי אסי בר' בון ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין ותני כן מעשה ועיברה ועדיין בתוליה קיימין ואמר רב [דף כט טור ג] יהודה קטן הבא על הגדולה עשתה מוכת עץ וכן הילכתא והילכתא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה דקי"ל כרבנן אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לאו כלום וכן הילכתא. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים ירושלמי איזו היא בתולה מן הנישואין כל שכנסה לחופה ועדים מעידין אותה שלא נבעלה. גיורת השבויה והשפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו יתירות על שלשה שנים ויום אחד כתובתן מנה: בפרק שני האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נישאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתים וטעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן. ירושלמי כל עמא מודו שהוא חייב מנה והא כתובעת מנה אחר. המוציא מחבירו עליו הראיה ת"ר אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורות או מפה של בתולים אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים ולא חיישינן דילמא מפקא לכתובתה וגביא גבה דקי"ל כרבי אבהו דאמר כותבין שובר כדפסקינן בשובר: גרסי' בפ' נערה שנתפתתה לא כתב לה כתובה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שאין תנאי ב"ד מפ' שני דייני גזירות נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רשב"ג אומר ממעות קפודקיא נשא אשה בקפודקיא ת"ק סבר כתובה דרבנן ואזילנא בתר שיעבודא ובתר גוביינא לקולא ונותנין לה ממעות ארץ ישראל ומקולי כתובה שנו כאן ורשב"ג סבר כתובה דאורייתא ודינו כבע"ח דאזלינן בתר שיעבודא ונותן לה ממעות קפודקיא שהם יפים משל ארץ ישראל ותמיהא לי הירושלמי דקאמר הדה אמר' מטבע ארץ ישראל יפה מכל האומות מסייע ליה למ"ד כתובת אשה מן התורה רשב"ג אומר מדברי סופרים. ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל אף על פי שהוציאו בארץ ישראל מה שאין כן בכתובה שאם נשא אשה בבבל וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות ארץ ישראל להקל ודוקא שאין בו שום מטבע וכתב הרב הבבלי אם זה טען מטבע פלונית חשוב וזה אומר לא כי אלא פחות היה שוה נשבע ונוטל ולא בריר לן טעמא ולאפוקי מרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא קמ"ל דרבנן וכן הלכה ומסתברא מדקי"ל כתובת אשה בזיבורית ש"מ כתובת אשה דרבנן ותנאי ב"ד כפרקובה וכתובת [דף כט טור ד] בנין דכרין כדקתני במתניתין לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד וכולהו נמי תנאי ב"ד נינהו ולאו דאורייתא כדאמרינן. מאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ש"מ תקנתא דרבנן היא כתקנת שמעון בן שטח ופסקי רבוותא שהוא כסף מדינה שהוא שמינית של צורי וד' דינרין של תורה ארבעים אונקיות וחצי של כסף לחשבון הגאונים והשמינית היא כתובה שלנו כיצד דינר שהוא רביעית שלנו שוה למשקל דינר זהב חשוב של ערביים שקורין מראבוטין שראזינד והזהב שאינו חשוב כל כך משקלו ב' ארנייץ ורובע והארניץ משקלו פשוט וחצי מעשרים פשוטים באונקיא הוסיף עליו שתות שהזהב מראבוטין מוסיף על הזהוב אחרינא שתות והן כ"א של כ' באונקיא לכ' זהובין שהן בה' סלעים והן ארבע אונקיאות ופשוט מכ' פשוטין באונקיא וד' דינרים של תורה מ' אונקיאות וחצי והשמינית היא של דבריהן ומס' אפילו מאן דאמר כתובה דרבנן מטבע היוצא גובה לה דעד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן אלא בנשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל דמר אזיל בתר שיעבודא בין לקולא בין לחומרא ומר אזיל בתר גוביינא ובתר שיעבודא לקולא אבל לכ"ע נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא דברי הכל היא דאי לרשב"ג למה לי השתא נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפודקיא כ"ש גירשה בקפודקיא. אלא ודאי לרבנן איצטריך וש"מ מטבע היוצא נותן לה והילכך מאתן זוזי דכתיבן אכתובה דינן כתוספת שבה וכן מנהג זקנים שכותבין ד' מאות דינרין נדוניא וד' מאות תוספת ומאתן זוזי שהן אלף דינרין ומנהגן לפרוע ג' מאות ול"ג דינר לחשבון שליש ש"מ דמאתן זוזי דינן כתו' שהוא מטבע היוצא. ירושל' הדה מסייעא למ"ד מטבע היוצא וגרסינן בפרק קמא בתולה גובה מאתים וכו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקדש רבי בא בר בונא חמש סלעים של בן במנה צרי שלשים של עבד וכו' ולא תנא כתובת אשה עמהן אמר רבי בון כלום למדו כתובת אשה אלא מאונס ומפתה מכיון דתנא האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדין כתובת בתולה אלמנה מנין אר"ח דיש לאלמנה שתטול מחצית בתולה אמר ר' חייא אפי' כתבו כתובת אשה עמהן לית כל אילין רבנן פליגין ר' חינו' ור' יונתן תרווייהו אמרין מטבע יוצא ר' יהושע בן לוי אמר מטבע היוצא ר' יעקב בר אחא ר' אמי וריש לקיש בשם ר' יודן נשיא מטבע היוצא וכו' עד אמרינן בשם ר' הונא במקום שאין כותבין שטר כתובה אבל במקום שכותבין מאי דמפקאן [דף ל טור א] היא גביא ואף על גב דאמרי' של דבריהן כסף מדינה ה"מ שאמר כסף או סלע אבל בכתובה לא הזכירו לא כסף ולא סלע ולא זוזי אלא בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואין זה כסף דבריהם אלא תקנה היא שהתקינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והטילו עליו חוב מאתים מלוה והקילו בכתובה ממלוה. והא דנהיגי למיכתב מאתן זוזי דחזו ליכי מדאוריית' משום חיזוק נהגו דלא לימרו כסף דבריהן הוא א"נ רווחא דמילתא כתבי כי היכי דכתבי שופרי אחריני לעשותה כדין מלוה כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא ואינה כשל תורה דהא כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ואם כן כתובה בשקל הקודש הוא ומאתים דינרין הן מ' אונקיאות וחצי והא רשב"ג קאמר אם נישאת בא"י וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י נשא בקפודקיא וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקי' ש"מ דמ"ד מן התורה אינה מן התור' ממש ומ"ד מדברי סופרים אינה מדברי סופרים ממש אלא דאורייתא היא ומחמרינן ומדרבנן היא ומקילינן והילכך נהגו והחמירו. וכתבו דחזו ליכי מדאורייתא להחמיר ולא להקל שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אבל בבבל וסביבותיה נהגו לכתוב דחזו ליכי. ואין כותבין מדאורייתא וגרסינן בתוספתא תני רשב"ג אומר כתובת אשה בעל חוב במקום הנישואין חמש סלעים של בן שלשים של עבד ושל אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולן אעפ"י שהוציא בבבל גובה כסף א"י כסף שדיברו חכמים בכל מקום זהו צורי וזהו ירושלמי ש"מ דרשב"ג דאמר דסבירא ליה כתובה דאורייתא אינו ככסף האמור בתורה ממש אלא בשל תורה וזה מנהג ספרדי שכותבין בכתובותיהן עשרים וחמש זוזי או לאלמנה שנים עשר דינרים ומי שדעתו קלה נושא אשה וכותב לה כתובה ועומד עמה שנה או שנתים ומגרשה ונותן לה כתובתה ונמצאו בנות ישראל כהפקר והילכך מנהגנו להחמיר ואין לשנות המנהג וכיון שנהגו לחדש לכתוב דקנית ודאקני. אין לשנות. דלישנא דגמרא הוא דקנאי ודקנינא. כדאיתא בפרק האשה וכל המשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו גרסינן בפ' המקבל רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילת' והאידנא נמי איכא דעבדי לה מלוה וגבה החתן מן האב ובמה שגובה כותב בכתובה ועושה אותה מלוה וכותב בלא פחת ואנן נהיגינן וגובה החתן שליש מן האב ולכל [דף ל טור ב] מאה שגובה החתן שלש מאות לכבוד וכל מה שכתב בכתובה הן נכסים צאן ברזל ואם מתו או פיחתו פיחתו לו ואפי' בכחישה וביתרות דמי. כדדייק רב אלפס מההיא דכהן ששם פרה מישראל ואם הותירו והוקירו הוקרו לו וכל שכן אם הוציא בהן הוצאות. ששמין לו וידו על העליונה ודוקא נכסי צאן ברזל אבל הוציא הוצאות על נכסי מלוג לא כדתנן הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפי' גרוגר' אחת והוא שאכלי' דרך כבוד איכא מ"ד כאיסר ואיכא מ"ד כדינר עבד רב יהודא עובדא בחבילי זמורות וכן הילכתא. אבל המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וכתב רבינו אבן מג"ש ישבע כמה הוציא ויטול כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. לא דייק לן דהא ברשות הוא ומסתברא כפירו' דרבנן דאמרי שמין לו וידו על העליונה והנ"מ דאכיל מפירא אבל לא אכיל מפירא אפילו אכיל מקרנא ישבע כמה הוציא ויטול פיר' רבינו אפרים האי דלא תני לה גבי נשבעין ונוטלין בשבועה דלא דמו דהתם לא תני בכולהו אלא בטענת בריא ובריא אבל בריא ושמא הוא ושמעינן מיהא דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע ועשה ברשות נשבע ונוטל ודוקא שבח כנגד הוצאה. אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה. וכתב רבינו אלפס דוקא מתני' כשהבעל רצה לגרשה אבל מורדת בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה. דהא אמרינן כי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני ליה והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח. אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. ובשבועה ומסתברא לן כל דהא לא אקני ליה אלא אדעתא דפירי ולא אכל ליתא אלא גבי אלמנה דשמין מה שעליה אבל הכא לא דאי לא תימא הכי באלמנה נמי נימא כי האי טעמא אלא כיון דמורדת בדינא דגמרא אפי' עיקר כתובה לית לה לא משבעינן ליה לבעל דתקנתא לתקנתא היא והיכא שהשבח כנגד הוצאה נוטל שלא בשבועה אי נמי איכא למימר דינא דמורדת בדינא דגרושה דיינינן לה כתקנתא דתקון במתיבתא ובעל שהוריד אריסין תחתיו חזינן אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו להו כולהו ואי לא ארעא לאריסי קיימא ובעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום משום רווח ביתא כרבא ולשמא [דף ל טור ג] תכסיף לא חיישינן וכן הילכתא וכתב רבי' אפרים דנכסי צאן ברזל לא מיחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובין. דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה. עלה דמתניתין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו הא לא דמיא אלא לסיפא דתנן כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. ומדההיא בשומא הא נמי בשומא ומיהו הני מילי בסתמא אבל קיבל עליה אחריות בנכסי צאן ברזל בפירוש אף על גב דלא שיימינהו עליה מיחייב באחריות כדשוו ההיא שעתא דקביל עליה אחריות דגמרי' לה מההיא דגרסינן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ואי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וקא פריש גאון בתר דמכרזינן עליה ושיימינן לה על בעל חוב כתבינן למיקבל טרפא דכי הוו ליה זוזי לנותן שקיל מיניה מקבל מתנה כי היכי דשיימינן ליה לבעל חוב אלמא אף ע"ג דקביל עליה אחריות סתמא מיחייב בה ולא איתברר לן פירושא דיליה דבסתמא לאו נכסי צאן ברזל נינהו ואי כתבינהו בכתובה בסתמא אף על גב דלית בה אחריות כמאן דכתב ביה דמי והדרי בעיניהו אף על גב דלא שיימינהו ודמי לכהן ששם פרה מישראל דהדרא בעינה. ומנהג נורבנ"א וארלדי לגבות מבני חרי שליש בלא שבוע' לאלמנה אבל לגרושה גובה את הכל אף על גב דקיי"ל אי מכפל לא מיקנא ואי מיקנא לא מיכפל והיכא דאיכא קנין גבי כוליה הני מילי דפרש בשעת קנין אבל הכא אף על גב דאיכא קנין לאו משום דגבי כוליה הוא דקנינא אלא משום דלא ליהוי כקולי דכתובה כדאמרינן בכמה דוכתי מקולי כתובה שנו כאן וכגון מחלקת בפניה והיא שותקת. כך אמר רבינו יעקב זצ"ל ואי נמי לאחריות מטלטלין ולמיגבא משפר ניכסי ומסתברא דאע"ג דמנהגא בלא שבועה. ואי חשיד להחרים סתם לא פקע מיניה. ובתשובות תקינו רבנן לרביע שליש ומחצה בלא שבועה. וב"ד כותבין איגרות נידוי ומגדין עליה ל' יום בבית הכנסת שתודה מה שתפשה מכתובתה ומסתברא לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא פקע מינה ומנכסים משועבדין נמי לא גביא אלא בשבועה ומי שכותב בלא פחת כותב בלא חרם ולא שבועה וגילגול שבועה בין ממני בין מיורשי וכבר פירשתי ענין נאמנות במאמר עשירי והפוגמת כתובתה בשטר חוב גרסינן בפרק נערה שנתפתתה כתבה לו כסות וכלים שיבואו לה מבית אביה לבית בעלה ומת לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה כר' אלעזר. ומאן דאמר לא זכה עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר [דף ל טור ד] בן עזריה מודה דמשום איחתוני. והא איתחתני להו ובעל מתיבות ור"ח פסקי כתנא קמא ויהבי טעמא דשמעתא כרבי אלעזר בן עזריה אזלא. והא ליתה דמילתא דרבי נתן אף לר' אלעזר בן עזריה אתיא כדמפ' דמדידה לדידיה אף ר' אלעזר בן עזריה מודה. ומסתברא כר' נתן דר' נתן דיינא הוא ואף על גב דיחיד אצל רבים הוא. כטעמא שכתב הנגיד דיהיב טעמא ואמר דאיכא למימר דהלכה כמותו דהא דיינא הוא וצ"ע ותמהתי על רב אלפס דלא אייתי לה כלל. והא דגרסי' בהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו בירושלמי מפרש פוסק הוא על מנת לכנוס אפי' לר' נתן היא דהתם לחתנו פסק ומת חתנו ואינו יכול לכנוס. אבל הכא אף על גב דמתה היא הא קאי חתנו ואיחתן ביה. ודוקא שכתב לו בשעת אירוסין דמשום איחתוני הוא אבל נדוניא שפסק שלא בשעת אירוסין אין הבעל יורש אלא משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדתניא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אף על פי שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנס עמה וכו'. וכ' זקינו היכא שנישאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא מה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין גובה הימנו. ומסתברא דמנהגא הוה למיכתב בכתובה. כדגרסי' בירושלמי אילין דכתבי אי מיתא בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ומשום דלא מקדמי פורענותא לנפשיהו אמרו אף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי וזה המנהג פשוט בינינו דקיימא לן בכתובה הכל כמנהג המדינה ורבינו יעקב כתב דפלוגתא דרבי נתן ותנא קמא בנישא' דאמתני' דקתני נישאת יתר עליו הבעל קאי וסבירא לן כתנא קמא דר' נתן דאמר לא זכה דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא על מנת שתגבינה ממנו דאזלינן בתר אומדנא דהאב לא נתן לה אלא כדי שירשו בניה כתובתה הכין פ' דרבינו יעקב מיהו רבינו יעקב דיקדק מדקאמר שיבוא עמה מבית אביה לבית בעלה ש"מ לאחר שנישאת הוא ואיחתוני לא שייך אלא בנישואין דאי אירוסין איקרובי הוה ליה למימר מיהו רבינו יעקב לא אמר לא בנדוניא שלא גבה חתנו וצ"ע מיהו קשיא ברייתא דקתני אעפ"י שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה דמשמע כר' נתן וליכא לאוקומה אלא בארוסה דכתב לה בשעת אירוסין ומשום איחתוני אבל נתן לה אביה נדוניא קודם נישואין ולא בשעת אירוסין דברי הכל אביה יורשה כדקתני ברישא דברייתא וכתובת שבויה וכתובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות כדתנן המגרש את אשתו [דף לא טור א] והחזירה על מנת כתובה ראשונה החזירה וכן שבויה וכתב גאון שלא נקרעה כתובתה ולא גבתה אותה אבל נקרעה או איבדה אותה או גבתה אותה כותבין לה כתובה מנה כבעולה:
כתב כנוסחא דילן. ובנוסחא דילן כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ובאלמנה מנה דחזו ליכי מדרבנן. וכתובה דמירכסא איכא מ"ד כתבי' זמן מהשתא כדכתב בשטרא דמירכסא דילמא גירשה ואתפסה צררי והשתא מהדר לה ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואיכא מ"ד כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות וידיעא לסהדי זימנא קדמאה כתבי מההוא זימנא ומסתבר' הכי דאי ידיעא זימנא לסהדי כתבי ההוא זימנא ואי לא מחזי כשקרא ואיתשיל קמי רבינו אלפס בענין מוחלת כתובתה ושדר מוחלת שדיברו חכמים אינה ביושבת תחתיו דאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה אלא כשמת או לאחר מותו מחלה ליורשיו אבל אם מחלה לבעלה יש לו לשייר מותר כתובה ואם מחלה כשהיא תחתיו כותב לה אחרת מאותו זמן אבל לא מזמן ראשון וכותב הכי איך פלנית כתבתי לה כתובה בשעת נישואין ומחלה לי ולפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה כתבתי זאת כתובה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה שנתתי לה כך וכך וכותב זמנה מאותה שעה:
כתובה דמירכסא. בכך וכך איך פלוני אתא קדמנא ואמר לנא דאירכסא מיניה כתובה קמייתא וכך אמר לה לפלנית אינתתיה הוי לי לאינתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין וכו' ודא נדוניא דהגעלת לי עם נפשה כך וכך ואוסיפית לה כך וכך כנגדן וכך אמר לנא אחריות כתובתא דאונדוניא דא קבילית עלי וקנינא מיניה וכו' רבי אלעזר בן עזריה אמר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיפסיק הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה וה"מ לענין בני חרי אבל ממשעבדי לא איפסיק כדלקמן והילכתא חיבת חופה קונה ונכנסה לחופה ופירסה [דף לא טור ב] נידה סלקא בתיקו ואינה קונה וארוס' דאית לה כתובתא בדכ' לה וקשיא לי הא דגרסי' בפרק האיש מקדש ונמצא בקידושין בחלק שני ואפי' כתב לה ומתה הא אין לה כתובה כדאמרי' ארוסה שמתה אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר שהרי מתה היא וכתובה דאורייתא לית לה בשנישאת לאחר ואינו חייב בקבורתה אבל נשואה חייב בקבורתה תחת כתובתה שיורש הבעל נכסים הנכנסין והיוצאי' עמה ורבוותא מפרשי לה לכשתינשאי לאחר משמע כמו שאת נשואה ולטרוף ממשעבדי. ומיבעיא לן בנערה שנתפתתה ומיגבא מאימת גביא. אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין ואיפסיק הילכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין וכתב רבינו אפרים כגון שכתב לה כתובה משעת אירוסין והילכתא כר' מאיר דאמר אסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה עד כ"ה שנים ואם שתקה כ"ה שנים מחלה הכל בין כתובה בין תוספת ובשאין כתובה יוצאה מתחת ידה. בתשובה דרב אלפס אפי' נישאת ולא תבעה כתובתה גובה כתובתה לעולם. דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי וכתב ר"ח דוקא בשאינה ניזונית אבל בניזונית מחמת כיסופא הוא דלא תבעה ואפי' בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואיכ' למימר בניזונית קאמר והא דחיא אריכא אדיפתי משום דאמר בכתפאי אמטינא לה דאמרי מחמת כיסופא הוא דלא תבעה אבל ניזונות בעלמא לא וגרושה אפי' אין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה הרי הוא כבעלת חוב וגובה כתובתה לעולם בשחייב מודה: אמר רב נחמן תני יהודה בר ברקאי תבעה כתובתה הרי הוא כתחילה אליבא דרבנן כדאמרי אתיא קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה וכו'. והא דאיבעיא לן מהו שתשלש רח"פ לר' מאיר בעי דטעמ' דידיה משו' הנאה אי מפסד' שליש בג' שנים ולית הילכתא כר' מאיר אית דמפרשי נתנה כתובתה ביד שליש ניזונית או אינה ניזונית וסלקה בתיקו ואינה ניזונית מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים ואוקימנא בפרק כל הנשבעין בשנשבעה ומתה. אבל לא נשבעה לא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. ודין אלמנה [דף לא טור ג] שמתה כדין יתומין מן היתומין ומאי דאית ליה למיגב' בלא שבועה כגון דאתפסה מטלטלין כדאיתא לקמן ואי נמי מתנה לחוד ונהגו למיכתב באתרוותא גביא מיורשין בלא שבועה. אבל מאן דאית עלה שבועה לא גביא ולמנהגא דילן דגביא שליש בלא שבועה. דהא מיפטרה משבועה ואיכא מ"ד דבהאי מילתא ליכא מנהגא ופקעא. ומסתמא דפקעה דאע"ג דאין אדם מוריש שבועה לבניו ושבועה ליכא חרם סתם איכא עלה. וכיון דיורשין לא מצי לקבולי ואי איהי קיימא הות מודיא דתפשה כתובה פקעה ולא עבדינן תקנתא לתקנתא ומיהו אי תפשי לא מפקי' מינייהו ודעת הרב המחבר דפקעא. גרסינן בפרק הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט וכו' גרסי' בפ' נערה שנתפתתה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה וב' גיטין או כתובה וגט ומתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרווייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות ב' כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעי' בהאי גביא ודוקא דאוסיף לה קי"ל דשני שטרות היוצאין ביום אחד ביטל שני את הראשון קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה וכן גר שכתב וכו' ותניא חידשו נוטלין מה שחידשו לא חידשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ירושלמי ניחא גר קטן וקטן מי מגרש. אמר ר' חנאי קיימתיה כדאמר ר' אלעזר בשם רבי חנינא והוא שבא עליה משנתפקח ה"נ שבא עליה משהגדיל ובעל מתיבות קשיא לן כמה אתה נותן לבתך כך וכך ואתה לבנך כך וכך וכו' גרסינן בפרק אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או מנה במאתים נתקבלה כתובתה. ואמר ר' יצחק כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדאיתא בשלישות: ירושלמי ניחא שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה ואין סופן לחזור עליה משום מקח טעות תיפתר בשהוקר המקח אמר ר' בון הדא מסייע לריש לקיש דאמר לעולם אין במקח אונאה. אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה מסתמא דרבי בון סבירא ליה ביטול מקח אין להן ולא איצטריך לאוקמה בשהוקר המקח היתה [דף לא טור ד] כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפי' אמרה אני אחזיר הדינר ליורשין וכתב רבי שמעון קיירא דליתה לרשב"ג היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה. ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים. ירושלמי עד כדין שמכרה להן בשני שטרות מכרה להן בשטר א' פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דאיתפלגון. כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשירין לזה ופסולין לזה איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה גרסינן בפ' השולח אין אלמנ' נפרע' מנכסי יתומין אלא בשבוע' נמנעו מלהשביעה התקינו רבנן שתהא נודרת וכו' ירושלמי שאימת נדרים עליהן יותר משבועה ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ורבא אמר אפילו חוץ לב"ד אין משביעין אותה וקיי"ל כשמואל וגרושה משביעין אותה אפילו בב"ד כדרך כל הנשבעין ושמעינן מהכא כל היכא דאיכא למימר אתיא לאורויי היתרא לנפשי' באלמנה לא משבעינן לה בב"ד. וכתב הרב המחבר דאפי' לרב קפצה ונשבעה בב"ד כגון ההיא דאמרה איהי השם צבאות כל כי האי גוונא אפילו רב מודה כשמואל חוזרין ומשביעין אותה על דעת ב"ד ככל הנשבעין ונוטלין ומס' דלא צריכא שבועה אחריתי ודוקא בנקיטת חפץ ובשם וכן פר"ש ירושלמי עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה רב אמר לכלתי' אילולי דאנא וותרן אפי' קלוסתר' דעל רישיך דידי הוא ושמואל אמר זכתה בכלים שעליה מתניתא מסייעא ליה אין לו לאיש וכו' והאידנא סליקו שבועת אלמנה ונדר אפילו חוץ לב"ד ומנהגא תקינו בתראי למיגבא שליש בלא שבועה דאי איכא פחות מכדי כתובה בנכסים להשביע א"א שאין לה כדי כתובה ובלא שבועה א"א דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ומשום הכי תקינו למחצה לשליש ולרביע לרבי משה בר חנוך ובאתר דמשביעין משביעין חוץ לבית דין וכן הילכתא ובתשובות הגאונים האידנא סליקו נקיטו חפץ אפילו בגברי אלא מטענינן ליה גזירתא ושיפורא ומשמתינן ליה וכו' ואלמנה המדירין אמר רב הונא לא שנו אלא לא נישאת אבל נישאת אין מדירין דאפילו ברבים יש לה הפרה דסבירא ליה לרב הונא כמאן [דף לב טור א] דאמר יש לו הפרה ואף על גב דאמר המודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל אלא בפניו דוקא הניית חבירו כדאיתא טעמא בגמרא דבני מערבא ר' יוחנן אמר מפני הבושה ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד אבל האשה הנודרת על הנאה שעברה אין צריך בפניו וכתב רב שרירא דלא סבירא ליה כאמימר דאמר על דעת רבים אין לו הפרה ואי איתה לידרה על דעת רבים ורבינו יעקב פי' על דעת רבים לא אשכחן אלא בהדרת מצוה כגון גבי אונס אבל הכא ליכא למימר על דעת רבים דאיפשר דמוריא היתרא לנפשה דאיכא חשש איסורא הילכך ליכא הדרא בנישאת ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבים צריכין לאותה הדרה כגון גבי נושא נשים בעבירה או מקרי דרדקי והקדש וערכין והוא נדר של רבים דגרסינן בירושלמי נדר של רבים אין לו היתר ירושלמי נדר של רבים אין לו הפרה והנודר ברבים אין לו היתר ולא איפסוק הילכתא או רבים שלשה או עשרה ולחומרא ואפילו שלשה אין לו הפרה ומסתברא אין לו הפרה על ידי חכם אלא עד דאתו רבים דנדר קמייהו ואמר דנדר אדעתייהו גבי חכם דשרי ליה א"נ רבים גופייהו שרו ליה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה על ידי חכם בלא רבים ומנהג אבותינו שנותנין חרמות על דעת הקהל. והן עצמן מתירין אותן על דעת הקהל. וכן כתב ר"ח דמדירין אותה על דעת רבים כלומר אין להנודר להישאל על נדרו אלא על רבים עד שיודעין. דאמר אמימר הילכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואף על גב דנוגעין רבים כדבריהן מתירין כל או"א מידי דהוה אקרובי דכיון דקי"ל כרבא אמר רב נחמן פותחין בחרטה ולאו כדינא דמי. ולשון חכמים מרפא הוא ואינהו שרו ועוד על דעת כן נדרו שאם ירצו רבים שיהא נדר יהא נדר. ואם לאו לא יהא נדר. כדאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ורבינו יעקב אקשה הא דגבעונים נמי מצוה הוה דהא כתב לא תחיה כל נשמה. ואמאי לא הוי הפרה לההיא שבועתא. ופריק דאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כההוא מקרי דרדקי שדעתן שוה לנדר וחרטה אבל גבעונים וכיוצא בהן [דף לב טור ב] שאין הדעות שות דאמרינן שמא דעת אחד מהן לצאת למלחמה או לינשא להן או להיות ארצם רחבת ידים לפניהם. וצריך פתח לכל אחד ואחד ומסתברא דקאמר לשם ה' אלקינו קבילו עלייהו תשובה והרשות בידם להמית ולהחיות וליכא מצות לא תחיה כדאמרי' בסיפרי למען אשר לא ילמדו וגו'. הא למדת שאם עשו תשובה אין נהרגין. דאי לא תימא הכי שבועה נמי לא חיילא דהא אין שבועה חלה על שבועה אלא ש"מ כיון דקא מגיירא ליכא מצוה אלא שבועה עליהן והיכא דאתפסיה מטלטלין איתנייהו בעינייהו וליתנהו בעינייהו בלא שבועה והוא דידיעא דמחמת קמאי נינהו יחד לה ארעא בארבע' מצרנהו ואפי' בחד מצר' בלא שבועה אמר לעדים כתבו וחתומו והבו לה קנו מיניה. לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה. איפסיקא הילכתא כבני מחסיא והילכך צריך לאימלוכי ביה וכתב רבינו אבן מג"ש הוא הדין במתנה לאדם אם אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה כיון דלא קנו באמירה אלא בשטרי בעי לאימלוכי ביה דחיישינן דילמא הדר ביה מקמי דסטא שטרא לידיה אבל קנו מיניה לא צריך לאימלוכי דתו לא מצו למיהדר ומסתברא ה"מ במתנה אבל בהלואה דאיכא למימר פרעיה אפי' קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה כדפרשי' בחוב ודוקא במתנה אבל בהודאה כיון דאמר כתובו לא צריך לאימלוכי דבהודאה קני ושטרא גלוי מילתא הוא כדפרישית בהודאה:
השני - אחריות
כדתנן כתב לה שוה מנה במאתים זוז ולא כתב לה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד ירושלמי למי נצרכא לר' מאיר אף על גב דלר' מאיר שטר שאין בו אחרות אינו גובה מודה הכא שגובה גרסינן בפרק האשה תנו רבנן בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו נמנעין ולא היו נושאין נשים כו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהו כותבין כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתיך: ירושלמי חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו מתוך שהוא נושא ונותן בה והוא מאבדה קשה בעיניו להוציאה וענין אחר מפרש במאמר אחריות:
השלישי - פירעוני
[דף לב טור ג] כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי איפרקוניך ובכהנ' אהדרניך למדינתך חייב ת"ר נשבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אפילו נשבית בחיי בעלה אין היורישן חייבין לפדותה. שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאינתו. נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה כו'. רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן וכן הילכתא נשבית והיו מבקשין עד י' בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך כו' דברי ר' פסק רבינו אלפס בהא הלכה כר' מחביריו. ת"ר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונ' תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופי' רבינו עמרם בתשובת תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי קבורתה וירושת כתובת מצוי שבוית נשים אינו מצוי באלף ואי אתה מוצא אחת מאלף שמביאות מבית אביהן שדות וכרמים:
הרביעי - כתובת בנין דיכרין
לא כתב לה בנין דיכרין דיהוי ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. אמר ר' יוחנן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עישור נכסי ואיפסיק הילכתא בב' מי שהיה נשוי והילכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחבירתה וכל שכן בע"ח ודייקינן לה ממתניתין דתנן נישאת הראשונה ומתה שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ויורשי שנייה דקודמין לכתובת אמן דוקא שנשבעה ומתה כדאוקימנא בפרק כל הנשבעין אבל לא נשבעה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יורשי שנייה נוטלות כתובת אמן בין כך ובין כך יורשי הראשונה נוטלין כתובת בנין דיכרין אף על פי שאין בני השנייה נפרעין מכתובת אמן ודוקא מתה אחת בחייו ואחת במותו הא לאו מתה אותו שבמותו אין על בני ראשונה כתובת בנין דיכר' אף על גב דאיכא מותר דינר וכן פסקו ר"ח והגאונים אלא דקשיא שנייה דקתני ומתו שתיהן במותו אם נשבעו נוטלין בניה של זה כתובת אמן ובניה של זו כתובת אמן כדין בע"ח אף על גב דליכא מותר דינר ואם לא נשבעו כולן חולקין בשוה אלא איכא נכסי דאיתת מבי נשא בעיניהו דאיהי שקלי בלא שבועה אינהו נמי שקלי בלא שבועה והשאר חולקין בשוה. ואם מתו שתיהן [דף לב טור ד] בחייו אף על גב דלא נשבעין ונוטלין יש לכל אחד כתובת בנין דיכרין והוא שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר בשעת נפילה וכשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כך מועטין ונתרבו חולקין בשוה וחזינא פי' אחרינא ולא דייק לן ולא כתיבנא ליה ונשאל לגאון נשא אשה ומתה בחייו אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בנים. ונטלה השנייה כתובה ועודה בחיים יש להן לבנים הראשונה כתובת בנין דיכרין או לאו והשיב דבר זה אינו מפורש בגמרא ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבות מי שנתן כתובת בנין דיכרין לבנים ואשת אביהן קיימת. אבל בתשובת רבינו קלונימוס מלוק' דיוק שנייה דומיא דיורשיה ובין היא ובין יורשיה מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי דהכי איפסקא במתיבתא. וכתיבא בהלכות גדולות וליכא למידנא מינה בני ראשונה דינא גבייהו למישקל כתובת אמן אף על גב דאינסיבא שנייה ושקלה לכתובה דילה הני שקלי תקנתא דרבנן והני בני שנייה. לא שקלי כלל ותשובה דמר בר רב אשי הכי כתיבא: ירושלמי הא דאמר ר' אמי כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מעתה אין שם יותר אמר ר' אבין בשעה שאתה יוכל לקיים דבריהן ודברי תורה אתה מקיים דבריהן ודברי תורה. בשעה שאי אתה יוכל שניהם אתה מבטל דבריהן ותקיים של תורה וקי"ל בכתובות דירושה שויוה רבנן ולא גביא ממטלטלין ולא טרפא ממשעבדי דיירתון תנן ומוכרת כתובה בין לאחר בין לבעלה יש להם כתובת בנין דיכרין ומוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דיכרין אבל מזונות יש לה מן היורשין. ירושלמי רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליורשין ניזונית משלהן וקשיא אילו אשה שאין לה כתובה שמא אין לה מזונות אף על פי שאין כתובה יש לה מזונות ברם הכא לא דייה שמחלה ליתומין על הכתובה אלא שאת מבקש להבריח מן המזונות ש"מ דהמוחלת כתובה שאין לה מזונות לאחר מיתה היא דאי בחייו מעשה ידים תחת מזונות הוא ואף על פי שמחלה כתובה יש לה מזונות ואי אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותייך אפילו לא מחלה נמי. ועוד שאסור להשהות אשתו בלא כתובה ומוכרת כתובה לבעלה לא שאמר לה אם תתגרש אלא אם תתאלמן. תשובה לחנניה בן יהודה נ"ע היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דיכרין מי שינתנו ולמה בטלה לפי שצריך דיקדוק בנשים שיש להן אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר [דף לג טור א] דינר ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן וצריך חקירת ב"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים. ועוד עיקר התקנה שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה למתנת בתו וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דיכרין ומר רב דוסא אמר לא חזינא רבוותא דהוו מקמן דדייני להו כתובת דיכרין ומשני נפישתא לא דייני להו בתרתי מתיבתא וכיון דעבדי להו כמה שני לכתחילה אנן לא דיינינן לכון בה כן אלא דמר רב האיי אמר היכי כי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין. ומר רב שמואל אמר הרבה חכמים הודו שכבר בטלה כתובת בנין דיכרין כזמן הזה ומסתברא טעמא דמר רב חנניא זצ"ל ואפילו למ"ד לא בטלה דוקא במקרקעי ולא במטלטלי שלא מצאנו בה תקנה ולא מנהג:
החמישי - מזון האשה והבנות
כדתנן לא כתב לה בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וכו'. ירושלמי בפרק הנושא הדה היא אומרת הבת לא עולה ולא יורדת תמן תנינן בנן נוקבן דיהוון ליכא מיגאי אינון יתבן בביתי ומיתזלן מנכסאי ומיתכסן בכסותי ותני עלה רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתיבגרן בגר ולא אינסיב אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגו כדתניא בפ' מציא' האשה. הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן כי פליגי בארוסה דרב סבר לית להו ופסקי כולהו רבוותא כרב דקאי כת"ק דתניא עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס משום ר"א אומר עד שתתארס ודוק' נער' ארוסה אבל קטנה ארוסה יש לה מזונות עד שתיבגר מדתני' לקמן אלמנה בבית אביה וגרושה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ופליגי ר"י ות"ק במזונות ש"מ היכא דלא נתארמלה ומיאנה ועודה בבית אביה יש לה מזונות ורישא וסיפא בקטנה מיירי וכן פסק ר"ח וכו' אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר ליה משמע לא. מסברי אית לה וכו' וחזינן לרבוותא ולבעל מתיבות ולרב אלפס ולכולהו רבוותא דמפרשי לה מזונות מארוסתו ופסק לישנא בתרא. והני [דף לג טור ב] מילי לאחר שנים עשר חודש כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו. ותמיהא לן מילתא מאי קא מיבעיא ליה מתניתין היא ומסתמא מארוסה דכ"ע בהגיע זמן תליא מילתא. מה הגיע זמן אוכלת משלו חולין. אבל תרומה משנכנסה לחופה ומאחיה הוא דקא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה ארוסה שלא הגיע זמנה אוכלת מאביה בתנאי ולאחר מיתה כרב או כלוי ואמר ליה משמע לא שמיע לי מסברא אית לה וכיון דארסה אביה לא ניחא ליה דתיטול וכיון דאיכא תרי לישני בגמרא וקיימא בתיקו אי הוא דאירוסת אי הויא דנישואין אזלינן לקולא דנישואין ולית לה מזונות ואית דמפרשי שמת הארוס ויש לו בנים מאשה אחרת. ומיבעיא ליה אי ניזונית מן האחין וליתה דאלמנה מן האירוסין אין לה כדלקמן ר' שמעון אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות. ואיתשיל רבינו האיי ואביו זצ"ל בבת ארוס' וגרוש' אם יש לה עישור נכסי ובעו מיני' מרב ששת ממאנת יש לה מזונות מן האחין בתנאי ב"ד. אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה גרושה בבית אביה. ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות והוא הדין לממאנת וקי"ל כוותיה אבל ר"ח פסק כר' יהודה דממאנת אין לה מזונות בת יבמה ובת ארוסה ובת שנייה עלו בתיקו ולקולא ולית לה. ומסתברא בת יבמה דלא קרינא בה בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי ואי כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה אבל יבמה גופה אפילו תימא כתובתה על נכסי בעל הראשון היא קרינן בה את תהא יתבא בביתי והילכתא פשיטא לן דיש לה מזונות ור"ש אמר דלית לה. והני מילי לאחר מיתה כדתנן זו מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות ניזונות מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. אבל בחיי אביהן אמיד כייפינן ליה ואי לא לא כייפינן ליה מדגרסינן בסוף אף על פי אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים אבל זן אותן קטני קטנים וכמה עד בן שש ותנן נמי אם היתה מניקה פוחת לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה וכן הילכתא יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דיכרין אלא מן הקרקע ותקינו במתניתין [דף לג טור ג] למיזן ממטלטלי: גרסינן בפרק יש נוחלין הניח בנים גדולים וקטנים אין הקטנים מתפרנסין על הגדולים ולא הגדולים על הקטנים אמר רבא האי גדול אחי דלביש ומכסי מביתא מאי דעבד עבד והא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים אוקימנא בדשדכא נשאו גדולים ישאו קטנים ואוקימנא נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן אבל נשאו גדולים בחיי אביהן ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן. אלא מה שנתן אביהן נתן. ועל דבר זה נשאל הרב החסיד שחלק עליו הנשיא הגדול רבי משה בריבי טודרוס זצ"ל והבאתי ראיה מן התוס' שאין דין פרנסת הבית במקום שאין בו וכן כתב נשאו גדולות תשאנה קטנות ואם אמרו קטנות וכו' כבנים ובנים עם הבנות ובנות עם הבנות דינן שוה וליתה ואכלה ועמדה ונישאת לא איפשיט ולא גבי מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה ומסתמא דאי פשוט דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה: גרסינן בפרק מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות ניזונות. בזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר וכו'. לרב נטרונאי ובר הילאי ראשי מתיבתא מנהג שתי ישיבות כרבנן ולא כאדמון. וליתה להא דאמר ר' יצחק אמר אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דסוגיא דשמעתא כתנא קמא עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין וכו'. ואמר רבא מעשה רב וכמה הן מרובין כל שיזונו ואילו עד שיבגרו ואינך מועטין ומוציאין מהן מזון לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וכתבי רבוותא הני מילי במקרקעי. אבל מטלטלי תקנתא דבתראי היא. אף על גב דמועטין נינהו אלו ואלו ניזונין והכי שדר גאון פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין מועטין ונתרבו מאי. ת"ש דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו תשובה לר"ח האי קדימה דקתני קודם שומת בית דין שיחתך הדין שהבנות נוטלות אותן. אבל לאחר שומת בית דין וראו שהן מועטין ופסקו לבנות אותן אם מכרו [דף לג טור ד] היתומים לא עשו ולא כלום לפי חשבון עישור נכסי דהוה ליה כמוכר דבר שאינו שלו ואם קדמו ומכרו בנכסים מועטים הרי הוא כמו שמכרו בנכסים מרובין. דקי"ל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות לרבינו האי לאו דמפסדי בנות לגמרי אלא בזוזי דמשלמי להו יורשין דברשות דידהו קיימי לסלוקינהו בזוזי: ירושלמי בכתובות נתמעטו הנכסים אמרינן ליה מכיון שהתחילו היתומים להיות אוכלין בהיתר הולכין ואוכלין עד פרוטה אחרונה לא היה שם מזונות עד י"ב חודש מהו שיאסרו הבנים לבנות טלו את שלכם ולאו אמר ר' אבא מרי מתניתין אמרין שאין אומרים להן דתנינן תמן ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין את הנכסים על נכסי אבינו יותר (דונר) [דינר] כדי שיטלו כתובת אימן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים וכו'. ולשון אחר בבבא בתרא היה שם לאלו ולאלו מזון י"ב חדשים ואלמנה נזון מהו שיאמרו בנות לבנים כלום אנן לכון כי אם מזון י"ב חודש אמר ר' אבא מרי נשמעינן מן הדה אם אמרו היתומים וכו' זכה אין שומעין להן. וכיון דתקנתא דבתראי הוא ממטלטלי אי איתנהו לדמי בידא דיתמי יהבינן לבנות מזונות וניזונין אלו ואלו ואי לא לא טרפי כלל ממשעבדי דהא קי"ל מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ויתיב ר' אבהו וקא מיבעיא ליה אלמנה מה שתמעט בנכסי בת אשתו ובעל חוב מהו שיתמעטו אלמנה ובת איזו מהן קודמת ופשיטא חדא דאמר ר' אבא אמר ר' אמי עשו אלמנה אצל הבת (בבת) [כבת] אצל אחין בנכסים מועטין אלמנה ניזונית ובת תשאל על הפתחים וכתבו רבותי ואינך לא איפשטו ולא ממעטו דנכסי' בחזקת יתמי קיימי ירושלמי הד"א חוץ מכתובה חוץ מקבור' חוץ ממלוה בעדים חוץ ממלוה בשטר חוץ מפרנסת בנות מד"א אינו גובה אינו גובה גרסי' בפ' נערה שנתפתתה אמר ר"י אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מאי טעמא דכתב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. וכן הילכתא. אבל בחיי האב מעשה ידיה לאב. דאמר רב יהודה אמר רב מניין שמעשה הבת לאביה. וכי ימכור איש את בתו [דף לד טור א] לאמה מה אמה וכו'. ומסתברא דוקא בת דמעשה ידיה לאביה. אבל מעשה ידי הבן אף על פי שסמוך על שולחן אביו הרי היא כמעשה הבת משבגרה דשוב אין לאביה רשות בה אף על פי שסמוכה על שולחן אביה ומציאה דאתיא לה מעלמא ולית לה צערא דגופה לאביו. כדתנן מציאת קטן לאביו וקי"ל אפי' גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן אבל מידי דאית ליה צערא לגופיה וטרח ביה לא כדגרסי' בהחובל כי קפיד מידי דחסר ממונא. אבל מידי דלא חסר ממונא לא קפיד. וגרסי' התם החובל בבנו גדול יתן לו מיד לבנו קטן יעשה לו סגולה בבנות הקטנות פטור ולא עוד אלא אפי' אחרים שחבלו בהן חייבין לתת לאביהן. ואוקימנא הכא נמי בשבת ש"מ דבשבת דבנות ניזונות לאב אבל שבת דבנים לעצמן כדקתני בנו גדול יתן לו מיד ושבת מעשה ידיה הוא ובין בנים ובין בנות אבל בחבלות שוין ואמסקנא דמוקים לה בשאין סמוכין ש"מ דהעדפה דמזונות דבנות הקטנות לאב דבנים הקטנים לעצמן דבבנו לא זכי רחמנא כלל וכי היכי דבנות משבגרו מעשה ידיהן שלהן נמי לעולמים והא דגרסינן בפרק השוכר אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים: ומוקמינן לה במעלה להן מזונות ופרכינן אי הכי בניו ובנותיו נמי ניקוץ להן דמשמע שכר פעולתן לאב אית דמפרש הא קא משני התם צערייהו לא זכי ליה רחמנא דלא תקינו חכמים תחת מזונות אלא מציאה דלא מצער גופיה אבל טרחם כעין חבלא הוא ולא זכי ליה רחמנא אף על גב דסמוכין על שולחן אביהן ומסתברא דמה שאוכלין מן התורה יותר על שכרן הרי היא כמציאה דאתי מעלמא שהיא לאב ומשום הכי מקשינן וליקוץ להו ומשני צערא דבנותיו ובניו הקטנים לא זכי ליה רחמנא. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן בניו ובנותיו. והכי גרסינן אי הכי השתא נמי ניקוץ צערא לא זכי ליה רחמנא וכתב הנגיד בתשובה למר רב שלום ורב נטרונאי דמן תמנין ותרתין שנין דשני ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני בבל ורישי מתיבתא כולי נהגו למיגבא בעלי חובות וכתובה ומזונות שהן תנאי כתובה מטלטלין. וכתבי בכל אתרוותה דישראל כגון שפנק וריש גלותא ובארבע חומרי דרישוותא דכל דיינא דלא מגבי ממטלטלין מסלקינן ליה וכתב עבדתא עליה ובין מקרקעי ובין מטלטלי שוין ואית בהו דין קדימה. אבל פרנסה עמדה במקומה וכו' כדכתב בפסיקתא. והא דכתב רב אלפס אהא דתניא הרי [דף לד טור ב] שהיה נושה באחיו מנה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' אף על גב דאיתמר עלה דאינה משנה כיון דתקינו למיגבא ממטלטלי הכתיב מוציאין מידי וכ"ש מטלטלין דשבק אחוה כתב עלה גאון נהי דאחר גרושה או חלוצה היכא דלא בעי לייבם תקינו ממטלטלין משום חינא אבל ליבמה דקא מייבם לה יבם מי יימר דתקינו למיגבא ממטלטלין דשבק בעל' משום שיעבוד כתובה הילכך לא עבדינן לה בה עובדא אלא וודאי היכא דלא ניחא ליה ליבם ליבומה וליכא בנכסים שיעור כתובה. וחליץ לה מפקי מיני' ויהבינן לה בשבועה כמנהגא דאלמנה ואי מייבם לה שקיל לכולהו מטלטלין וזכי לנפשיה ולא אמרי' ילקח בהן קרקע:
הששי - מזון האשה
כדתנן את תהא יתבא בביתי ומיתזיא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד ירושלמי רבין בר חייא בעי קומי ר' זעירא בא עליה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין או אינו אלא דרך נישואין ולא איפשוט תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי. אבל מזוני אית לה הילכך אם הבית צר הולכת לבית אביה או שוכרת בית ויושבת. והשכר על היתומים ונותנין לה מזונות. למר רב צמח יבמה ג' חדשים הראשונים משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבם. עמד בדין וברח ניזונית משל יבם. צריך לבושא וכיסוי. אינו מתנאי כתובה ואין לה מנכסי יתומין ולא ברי לן דבכלל מיתזנן נינהו דהא מזון הבנו' כסות בכלל. כדגרסי' בירושל' ומזון האשה והבנות וגדסי' נמי דביתהו דר' חייא כו' פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה וקי"ל עולה עמו ואינה יורדת אפי' לאחר מיתה ירושלמי ומשתמש במדור כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ובעלה נתון במדינת הים ומשתמש במדור ובכרים ובכלים בין כלי כסף ובין כלי זהב כדרך שהיתה משתמש ובעלה נתון במדינת הים וניזונית כשם שהיתה ניזונית ובעלה נתון במדינת הים גרסינן בפ' הנושא אלמנה שאמרה אי איפשי לזון מבית בעלי אין היתומין רשאין לומר לה לכי לבית אביך ואם אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא נותנין לה מזונות לפי ברכת הבית אמר רב נחמן בר יצחק יתומין שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום ואמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ואם היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה ושיפצה [דף לד טור ג] סלקא בתיקו ולא תשפץ ירושלמי בפ' נערה שנתפתתה: לבעל מתיבות. ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי אמר ליה היורשי' שוכרים לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומין כהדא חדא איתתא הות לה פורנא דעשרים דינר והוה תמן חד בית טב בעשרה דינר אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר לה יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרה דינר. אמר להו ר' מנא מכיון דלית ביתא הב אלא עשרה דינר מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרי' מעות הדין עם היתומין התובעת כתובתה בב"ד אין להו מזונות שלא בב"ד יש לה מזונות ירושלמי אמר ר' יוסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא כהדה אלמנתא דר' אבהי מרמון בה. אמר לה ר' אבהו בר נתן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונו' מן דעיתידעון מיליא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונות לרב נחשון אם הוציאה לקיים כתובה ולא מצאה עדי' לקיים לאו תביעה היא רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובה ליתומי' ניזונית משלהן תניא מכרה כתובתה מישכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי בין בב"ד בין שלא בב"ד אין לה מזונות כך היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי גליל כותבי' כמותן ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו הירושין. נותנין לה כתובת' ופוטרין אותה איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרוראה נהוג כרב נהרדע' וכל פרוראה נהוג כשמואל. ומסתמא היכא דאיכא מנהג אזלינן בתר מנהג והיכא דליכא מנהג עבדי' כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני וכן פסקו רבי שרירא ורבינו האיי ור"ח ומיהו סייעתא דאייתא ר' משה מיהא דאיבעיא לן אלמנה ניזונות לאו ראיה היא אף על גב דתנן ניזונית או הניזונית לא מיפסקא הילכתא בהכי דאם כן הא דמייתינן ת"ש מיהא דאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמו ואמר עלה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן משום הכי מציאת אלמנה אם כן קשיא דשמואל דהא איהו אמר הלכה כאנשי גליל: אלא לאו ש"מ אף על גב דתנן הניזונית לאו הילכתא היא אלא מיבעיא ליה לגמרא כי היכי דמיבעיא לן או מעות תנן או עוממות וקריבתי' דר' יוחנן דלא אמר ליה ר' יוחנן למיתן לה כתובה ולמיפטרה מפרואה דנהרדעא דנהיגי כשמואל ואי נמי לא הוה בעי לאיפטריה משום מעשה ידיה. א"נ משום יקרא דאבוה אלא הדרינן לכללא דנקטינין רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני [דף לד טור ד] והכי גרסינן בתוספות כל הארצות כותבין כירושלים. ובירושלמי קסרין כיהודה ושאר כל המקומות כירושלים אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם אנשי יהודה חסו על ממונן ולא חסו על כבודם. חד בר נש דמר אמר יהבון לאיתתיה פורנא אמר מנא יתקיימון דברי המת א"ל ר' חנינא ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה אמר ליה אנא אמרית את מנן לך אמר ליה ולאו בגליל אנן קיימין סברין מימר אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן ש"מ שאם ציוה אדם בגליל לעשות כיהודה לא אמר כלום שאינו רשאי לבטל תנאי מזונות אלא אם כן קצץ לה מזונות וכן הילכתא. איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין ואיפסקיא הילכתא כרב דאמר שמין מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לאחריני לא אקני לה ש"מ דאזלינן בתר אומדנא וכן הילכתא. וכתב רבינו אלפס ש"מ דמאן דמגרש לא נתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק. אלא איהו בעי לאפוקה ומסתברא דוקא מדעתא דנפשיה בלא טענה אלא שמצא אחרת יאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ושדדו ממתיבתא מאן דכתב לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה אומרין אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערביך ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה. לעולם דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל איבה ביניהון דנימא הדרא מתנה האי לאו מתנה היא ועוד כך עושין רבותינו הראשונים וכל דייני דמתיבתא ואבות ב"ד הראשונים כך היו דנים קריביה דר' יוחנן אמר להו זילו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונות וכו'. אמר לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות במזונות קצץ לה מזונות ואיכא מ"ד שלא צימצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין כדי צורכה: גרסינן בפרק אלמנה אלמנה שתפשה דיסקיא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה. ירושלמי אפילו תפשה אלף זוז במזונות אין מוציאין מידה מהו מימר אמר לה חמי מה בידך תלמידוי דרבי מנא אמר לה חמי מה בידיך אמר ליה ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו מה בידיך לא אמרינן לה חוי ומסתבר אנן דמגבינן שליש בלא שבועה אמרינן חוי מה בידיך ובתשובה אם תפשו היורשין מטלטלין אין לאלמנה להוציא מידן וליתן ביד ב"ד [דף לה טור א] שמא יאבד ולא ימצא מאתים דכולי עלמא האי לא תקינו. אבל קרקע מעכבת ולא למכור ואם מכרה טורפת לכתובה אבל לא למזונות שאין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מבני חורין. ירושלמי אלמנה ניזונית מנכסי יתומין רב יהודה אמר מציאתה שלה הותירה מזונות שלה הותירה בליות מה אם אשת איש הותירה מזונות שלו הותירה בליות שלה כאן שהותירה מזונות שלה הותירה לא כ"ש תמן צריכין לה לנדתה ר' אמי אמר אף היא אינה עושה להן דברים של ייחוד אמר אמימר לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מתקיף לה מר בר רב אשי כו'. ואמר ליה רב יעקב לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבין כותיך אלמא תפשה מטלטלין לא מהניא לכתובה וכן הילכתא אלא ר"ח פסק כמר בר רב אשי דאפילו לכתובה מפקינן. וקשיא לרבוותא ההוא דגרסינן ההיא דתפשה כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא אמר לית דחש לרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ובפרק שבועת העדות ש"מ משביע עידי קרקע חייב ודחינן דילמא דאתפשה מטלטלין ש"מ דתפישה מהניא לכתובה. ואיכא למ"ד לא הדר ביה רבא ורב אלפס אוקמה לההיא דתפשה כסא דכספא כשתפשה מחיים כההיא דשבועות. והא דאמר רבא לכתובה מפקינן מינה תפישה לאחר מיתה וכן פירש הרב צרפתי ומסתברא דתפישה דהאי כתפישה דהתם והתם מקרקע איכא ליורשין דלא בעי לאפוקי מינה כי היכי דליפסיד מזוני ואמר להו רבא לית דחש להא דרבי שמעון והבו ליה מזוני ואי בעיתו אפוקי מינה כסא דכספא או הבו לה מזוני ומסתברא כרב חנינא דאמר דתפישה מחיים דבעל הוא דתפיש' דלאחר מיתה לאו כלום בין לכתובה בין למזונו' ובפירוש צרפתי אפי' לאחר מיתה דכי בעינן תפישה מחיים במידי דמצי טריף ממשעבדי קאמר אבל במידי דלא מצי טריף ממשעבדי אפי' לאחר מיתה וקשיא לי אי תפישה לאחר מיתה בהא קאמר מר בר רב אשי לכתוב' מאי דתפשה תפשה והא קי"ל כר' עקיבא דתפישה לא מהניא כלל אלא בשתפש מחיים בין לכתובת אשה בין לבעלה אלא האידנא תקינו למיגב' ותנאי כתובה מטלטלי ואפי' לא תפשה ניזונית ממטלטלין היכא דליכא מקרקעי וש"מ מדקאמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף ואם קיבלה מקצת כתובת' [דף לה טור ב] שלא בתביע' ב"ד יש לה מזונות ולא מפסיד' אלא בתביעת ב"ד להיפרע או פרעון כל כתובתה וכן פי' ר"ח ירושלמי אלמנתה דרב הונא אגבי לה ממטלטלין כמנהג מקומה. אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרה אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונותיה שתים לפרוצה ולענייה ושלש לעשירה ולצנועה אמר רבא לא אמרן. אלא למפרע. אבל להבא יש להו ירושלמי בשלא לוותה אבל אם לוותה גובה בשאין בידה משכון אבל יש בידה משכון גובה למפרע תני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומין להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה. ש"מ נכסים בחזקת אלמנה קיימי והילכך אפי' למפרע נאמנת דלא מצי יתומין למימר כתבנו וכן הילכתא תשובה לרבי' אלפס ודוקא מזונות אבל כתובה לא מחלה בנישואין והיכא דשטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה לעולם כדלעיל ובעל מתיבות פי' לה בכתובה והכי איתא בתוס' אלמנה שתבעה כתובתה ויורשין אומרי' לה התקבלת כתובתיך עד שלא נישאת צריכין הן להביא ראיה שנתקבלה כתובתה ואם משנישאת עליה להביא ראיה ובפ' המקבל גרסי' יתומין אמרו אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח ואסיקנא נכסים בחזקת יתמי קיימי והרמב"ם אמר על היתומין להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול ולית' תניא מוכרת והולכת עד שתשייר כדי כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שיירה אין לא שיירה לא דמוכרת למזונותיה אינה חוזרת וטורפת לכתובתה ומאי דקשיא ליה לרבינו אלפס לא בריר שפיר. ובנוסחי הלכות דילן אית בהו עד שתשייר כתובתה. ומשמע דרבי' צוה להגיה הקושיא ותירוצא דילה לא זזה ממקומה בהלכות וחזינן לרבינו דפסק אם מכרה למזונות יותר מכדי כתובתה או מכרה ולא שיירה כדי כתובתה. מכרה בטל וחייבת להחזיר הדמים ללקוחות מדקתני מוכרת והולכת עד כדי כתובתה ומדקתני נמי וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר וה"מ מוכרת אבל אינה צריכה למכור ניזונית אפי' יותר מכתובתה מדגרסי' בפ' שני דייני דמקשי אי בששמעו בו שמת מאי אירייא עד כדי כתובתה ש"מ דניזונית אפי' יותר מכתובת' סבר נמי דרבי' אלפס ומס' דאפי' יותר מכדי כתובתה מוכרת. [דף לה טור ג] אם יש נכסים הרבה ואם רצונה למחול כתובתה כדי שתגבה מזונות לעולם. והא דאמרי' כדי שתגבה כתובתה מן השאר עצה טובה קמ"ל וסמיך ליה ויצמצם ממזונות כדי שתגבה כתובתה מן השאר ובתשובה שאלה לרבינו אלפס פסק רבינו האיי אינה מוכרת למזונות עד שתשייר שיעור כתובתה. אי אמרינן ה"מ אלמנה. אבל מי שהלך בעלה למדינת הים ב"ד מוכרין למזונות עד שוה פרוטה או לא. את"ל אינה מוכרת מחלה ואמרה מוחלת אני כתובתי כדי שתהא ניזונית לעולם מהו ולגאון היינו. טעמא דבעינן שיעור כתוב' כדי שתישבע עליהן לבסוף ויגלגל עליה מה שמכרה לצורך מכרה נשבעה עכשיו מהו. ויש לומר שאם מכרה למזונות ולא נשתייר שיעור כתובה מכרה בטל כדי שיהא אחריו' לקבורתה ואמר אמימר הילכתא מוכרת לו' חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ומס' דוקא קרקע שאינו ראוי למכור דבר מועט אבל מטלטלין בזמן הזה אינה מוכרת אלא חפץ חפץ לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לששה חדשים שלא בב"ד אבל מכאן ואילך מוכרין בב"ד אפילו לכמה שנים עד שתיטול כתובתה והני מילי בסתמ' אבל היכא דיהב רשותא לזבוני ואיתזוני מוכרין אפי' שלא בב"ד הדיוט ולא בריר לן ומסתברא לעולם אינה מוכרת אלא לו' חדשים ורבינו האיי בספר מקח וממכר כל יומי ארמלותא מוכרת לי"ב חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי הילכתא הדרי זביני כדכת' במכירת קרקעות אלמנה בין מן הארוסין בין מן הנישואין מוכרת כתובתה שלא בב"ד ובפרק אלו מציאות אינה צריכה ב"ד מומחין. אבל צריכה ב"ד הדיוטו' דבקיאי בשומא לר"ח אם מכרה שלא בב"ד אפילו הדיוט מכרה בטל בין לכתובה בין למזונות בשלמא מן הנישואין משום דהפסדא. אלא מן האירוסין מאי טעמא עולא אמר משום חינא וגרושה שמא בעלה מוכרת ומסתברא משום חינא הוא ואפי' גרושה אם נפרעה שלא בפניו מוכרת לכתובה שלא בב"ד בחיי בעלה. א"ג גרושה שמת בעלה ואין לה מזונות מוכרין בנכסי יתומין דגרסינן בערכין בפרק שום היתומין מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי ואמר ליה רב ירמיה למרימר ואמר רב [דף לה טור ד] יהודה אמר רב אין נזקקין לנכס יתומין אלא א"כ רבית אוכלת בהן וכו' אבל גרושה לא אמר ליה ההיא דרב יוחנן משום חינא מתנינן לה והכא נמי משום חינא הוא ואפילו גרוש' וליתה לרבי שמעון דאמר וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ואפילו לרבי שמעון מגורשת ואינה מגורשת מוכרת שלא בב"ד כדאמרינן כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד הא יש לה מזונות מוכרת שלא בב"ד. ולאייתוי מגורשת ואינה מגורשת. דאמר ר' ירמיה בר אבא כל מקום שאמרו חכמי' מגורשת ואינה מגורש' בעלה חייב במזונותיה לר"ש קיירא וחייב בפרקונה ובהפרת נדריה ואם מתה יורשה וכתב רבינו אלפס וה"מ בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא ואסיקנא הילכתא מוכרת שלא בב"ד. צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ואלמנה ששמה לעצמה. איכא דאמר הוקרו ואיכא דאמר אף על פי שלא הוקרו ואם רצו היתומין נותנין מעות ולוקחין קרקע שעדיין ברשות היתומין ואף על גב דאכרוז אמרינן לה מאן שם לך. אמר רב יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמר בי דינא דזבין וכו'. גרסינן בפרק דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תישבע לבסוף וכו'. ירושלמי מאן דאמר באשת איש היא מתניתין בתחלה שלא שלח לה בסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. מ"ד באלמנה היא מתניתין בתחילה שלא הניח לה לבסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. אמר רב שמואל בר ברכיה בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. שמעינן מינה דאפילו יבמה דליכא למיחש לצררי. נשבעת בזמן שגובה כתובתה וקי"ל כחנין בין באשת איש בין באלמנה ולא תישבע אלא בסוף וכן הלכה איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין והילכתא פוסקין ואפילו לא שמעו שמת ובשלשה חדשים הראשונים אין פוסקין לפי שאין אדם מניח ביתו ריקם ותניא מי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי. ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו. יש גאונים שהורו שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים. או שמת עד שתוציא שטר כתובה מתחת ידיה ויש מי שאומר שפוסקין בחזקת שלא נטלה ושלא מחלה. ודעתי נוטה במי שהלך בעלה פוסקין [דף לו טור א] שיש לה מזונות מן התורה. אבל אלמנה אין לה מזונות עד שתביא כתובה ומסתברא אפילו אלמנה אין פוסקין כיון שיש לה עיקר כתובה ומזונות נמי תנאי ב"ד הוא והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמו שפירשנו. וש"מ אלמנה שיש בידה אומנות אף על פי שמשועבדת ליורשין אינן יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אם לא תתרצה. ולצררי לא חיישינן מפני שסופה לישבע על הכל. וכן באשת איש קי"ל דפוסקין. ולא חיישינן שמא אמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך וקיבלה עליה. ותו אין אומר לה בעל כרחה. אלא מה שימצאו נוטלין. ואין על מה שעבר והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דקי"ל מזוני עיקר וכתב רבינו אבן מגש דוקא עיקר ה' סלעים. אבל מותר דבעל הוי אם נותן לה מעה כסף ולא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ומסתברא טעמא דכיון דתקינו מעשה ידיה ומותר בכלל משום איבה ומסתברא דעיקר מותר תקינו מעה כסף תחת מותר וצ"ע מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנין אמר איבד מעותיו וכו'. ודוקא פירנס. אבל לוותה ואכלה בעלה חייב לפרוע. כדגרסינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה. טעמא דמיאנה. אבל לא מיאנה יהבינן לה וכן הילכתא: ירושלמי אמר אביי לא אמרן אלא אחר. אבל אב גובה. ר' יוסי אומר בין אב בין אחר אינו גובה על דעתיה [דף לו טור ב] דר' חגאי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסי בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת בכלבים ולמזונות בין אב בין אחר גובה. ואיתשיל לרב אלפס באשה שהלך בעלה למדינת הים ובעלה שיגר לה מזונות זמן אחר זמן ובחזרתו מצא עליה הוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב הכין שבעלה יחשב כל מה ששיגר לה ומה שהניח לה ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמי' על הדרך שאמר עולה עמו ואינה יורדת עמו עם מה שמתחייבת במעשה ידיה פטור במה שלוותה ואם יפחות יפרע כמה שנפחת ואם האשה אינה מודה חשבון בעלה ישבע שבועת היסת. ואם לא לוותה אלא אביה ואחיה הוסיפו לה שלא לשם הלואה פטור ועלה אמרינן איבד את מעותיו ירוש' לבעל מתיבתא הפורע שטר חוב שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים. אמר ר' יוסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה על דעתו שתמות ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחל לי הגע עצמך דהוי גבי משכון מפייס הוינא ליה עד דיהיב לי משכוניה. ואפילו בבעל חוב כשהוא דוחקה נשמעיניה מן הדא ושוקל לו את שקלו לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בעל חוב שהוא דוחק ריב"ל אומר אין לו נתפס על חבירו והוא חייב אלא בארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. חייליה דרב מן הדה הגוזל שדה ונטלוה מסיקין ולא שמע דאמר רבי יוחנן קנס הוא שקנסו גזלן בעל מתיבתא אייתי ליה אבל ר' חננאל לא אייתי כלל [דף לו טור ג] ורבינו אלפס לא אייתי טעמא דר' יוסי משום דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאם איתה ה"ל לשנויי פורע לו את חובו אליבא דברי הכל. ואפי' בלוה על מנת לפרוע מיהו תמיה' לי ר"ח מאי דוחקיה לאוקומיה לפרוע את חובו במזונות אשתו לוקמה בבעל חוב דעלמא. גרסינן בפרק יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה ניזונית מנכסיה נישאת הבת אלמנה ניזונית מנכסיה דשוייה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והא דאמר ר' חנינא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שויוה רבנן כלוקח ולא חיישינן לפסידא דלוה ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטר דבעל שויוה רבנן כיורש וכלוקח והכא דטבא ליה עבדו ליה. ומסתמא דאיפשיט האשה שהלכה היא ובעלה למדינ' הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה גובה כתובתה אמרה גירשני בעלי מתפרנס' והולכת עד כדי כתובתה איתשיל ממר רב עמרם הבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים אי לא ואמר בלא דמים וכן אמר רב נחשון ורב נטרונאי ומר רב מתיבתא ומר רב הילאי אמר בדמים כדרבא דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו וכן אמר רב צמח בר שלמה בר דיינא דבבא חוזר וגובה הדמים מבעלה של אשה בשעה שמוציאין מידו מפני שהוא יורשה. והיא מכרה דבר שאינו שלה ולוקח בדמי' ממנו ולא עוד אלא שאם השביח לוקח בנכסים גובה את השבח דאמר רבא המוכר שדה ונמצא שאינו שלו הילכת' יש לו מעות ויש לו שבח והא דאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם לא להפסיד דמים אלא למיקנא דלא קני בהו לוקח לנכסים. אלא הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם בדמים והא דאמר איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעיא ליה למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה בהכין לא פסיד שאף הלוקח ממי שאינו שלו יודע שאינו שלו ולקחה לא קנסינן ליה ללוקח ורב נטרונאי גאון ורבוותא דאמרי בלא דמים מדאמר התם אינהו דאפסיד אנפשיה דכיון דאיכא בעל לא איבעי ליה למיזבן מינה וכיון דשויוה רבנן כלוקח לא יהיב דמים דאי כיורש הוי הדרין לקוחות על האשה וכיון דמתה האשה הדרי על יורש דילה. דהוא בעל. אבל השתא דשויו' רבנן כלוקח אף על גב דיורש אשתו הוא יכיל למיהדר ור"ח בלא דמים אלא אף על גב דאית לה לדמי ביד האשה בעידנא דמתה שקיל להו לוקח ולא בעו למימר אחריני נינהו ומציאה אשכח אלא שקלינהו ואפי' הודה הבעל [דף לו טור ד] שהדמים בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום. אבל אם הודה הבעל או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא והלוקח לא עבד בערמ' ומאן דמכרה לדעתו ולהנאתו לא מידי אי' לה מן דינא והילכ' אין לאשה למכו' בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה אלא בטובת הנא' בין שנפלו לה עד שלא נתארסה ובין נפלו לה משנתארס' נישאת ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע ודוקא נכסים הידועין לבעל אבל נכסי' שאין ידועין לבעל לא תמכור. ואם מכרה קיי' כר"ש ופסקי רבוותא כר' יוחנן דאמ' אלו ואלו ידועין הן שאינן ידועין שיושבת כאן ונפלו נכסים במדינת הים והיכא דנפלו לה כספי' או פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואין קונין מהן אלא דבר שגזעו מחליף ופירות המחוברין לקרקע בכניס' שלו וביציא' שלה כר"ש ועז לחלבה. ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות אוכל והולך עד שתכלה הקרן עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי בה ואזיל עד דבלי כרב נחמן והלבישה היא הפירות והבלאת הקרן פסקו הגאוני' והא דרב כהנא בפר' הנושא קרנא הוי ליתא והכי מסתב' חדא דהילכתא כרב נחמן דאמר כחכמים כדאמר כמאן כי האי תנא וליתה לר' מאיר דאמר קרנא הוי והילכך תמיהא לן האי פיסק' דפסקי רבוותא בפ' הנושא גבי בלאות נכסי מלוג דפסקי כרב כהנא דאמר לא שנו אלא נכסי מלוג דאוקמה אשנייה אבל אילונו' אי איתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו נכסי מלוג אית לה והא כיון דקיימ' לן כרב נחמן פירא הוי ולית לה ומתני' לא קיימא אלא בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג דליתנהו כולהו לית לה דהא מכסי ואזיל עד דבלי נפלו לה עבדי' ושפחות. זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודוקא כשנפלו בשדה שאינו שלה אבל בשדה שלה לא תמכור מפני שבח בית אביה ירושלמי מתני' בשאין עושין טפילה. אבל עושין טפילה לא תמכור שעדיין כבוד בית אביה קיים וכולן שאמרו לא תמכור מוכרת בטובת הנאה וטובת הנאה דאביה הויא ואפי' מנכסי צאן ברזל אין הבעל אוכל פירות דפירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן הכי נמי אמרי' בגונב ולד בהמת מלוג ת"ר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמר' מת בעלי רצתה ניזונית רצתה גובה כתובתה אמר' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה וכתב רבי' אלפס עד כדי כתובתה אין טפי מכתובתה לא שמעי' [דף לז טור א] מינה דליתה הא דגרסינן בירושלמי אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותי' עד שיפרענה פרוטה אחרונה. דאם איתה הוה ליה למימר ניזונית והולכת עד שתפרע כל כתובתה ומסתב' אי מהימנא אגירושין הוה ליה למיתנא. אבל הכא אגירושין לא מהימנא ולית לה כתובה אלא מזוני יהבינן לה ממה נפשך אי גרושה היא ניזונית עד כדי כתובתה. ואי אשת איש היא בין שמעו בו שמת אליבא דדברי הכל בין לא שמעו בו שמת ניזונית משל בעלה וכולה כתובתה לא יהבינן לה דדילמא אשת איש היא ויהבינן לח פרנסה עד כדי כתובתה. ולא יותר שמא יתברר שגרושה היא. אבל היכא דידעינן שנתגרשה או נתארמלה. ומעכבי פירעון כתובתה ניזונית לעולם כדאיתא בירושלמי. והא דתנן גרושה לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות בתנאי כתובה קאמר. ואי נמי שמת בעלה קאמר דומיא דעובדא דמרימר בערכין גבי אין נזקקין לנכסי יתומין: ירושלמי הרי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלה תיזון ותיטול כתובתה. גירשני בעלי תיזון מכתובתה מה נפשך אם אשת איש היא מבעלה היא נזונית אם גרושה היא מכתובה היא ניזונית. והא דגרסינן בפרק שנים אוחזין מציאת אשתו שגירשה הרי זה שלה ואיצטריך לאוקומה במגורשת ולא אוקמה במגורשת ממש משום דגירושין דעלמא לא איצטריך דכיון דלאו אשתו היא דכי אית לה מזוני לאו בתנאי ב"ד אכלה פשיטא דמציאתה שלה דאטו משום דלא נתן לה כתובתה ואשכחת מציאה דשויה טפי מכתובתה תהא מציאתה לבעלה אהא לא אגידא גבי' כלל משום הכי איצטריך לאוקמה במגורשת ואינה מגורשת דסד"א אף על גב דפרע לה כתובתה אגידה גביה וחייב במזונותיה כאשת איש מעליא וליהוי מציאה לבעלה קמ"ל הכין הוא סברא דגמרא דילן וירושלמי הוא דאוקמה במגורשת מעליא ואפי' הכי איצטריך לאשמועינן דאית לה מזונות עד שיפרע לה פרוטה אחרונה. וכתב הרב הבבלי כל ספק גירושין אם מתה אין בעל יורשה. ומס' שהנכסים בחזקתן. כדאמרינן בנפל הבית עליו ועל אשתו דכתובה כדין קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים. ואסיקנא אמר רב אם מתה אינו יורשה מאי טעמא אוקים ממונא בחזקת מריה ובריש גמרא דמציאת האשה הורי רבי פנחס כהן דמשדך איתא ולא ממרק לה פורנא שהוא מעלה לה מזונות עד שעה שהיא ממרקת לרבינו האיי מעוברה דמגרשא לית לה מזונות עד דילדה ושקלה שכר מניקה תניא מי שהלך למדינת [דף לז טור ב] הים ואשתו תובעת מזונות ב"ר יורדין וזנין ומפרנסין את אשתו. אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר ומי שהלך למדינות הים ובא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ובשבועה: וגרסינן בפרק יש מותרות בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט יש לה מזונות או אין לה מזונות ואסיקנא התם בדיתבא תותי בעלה בעמוד והוצא קאי ולית לה בשהלך בעלה במדינות הים ולוותה ואכלה לית לה אף על גב דאית לה כתובה לאחר מיתה יש לה וכן הילכתא גרסינן בפרק הנושא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזון מבית אבא יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות. דאמר רב כהנא ברכת הבית מרובה ולפום ברכת הבית יהבינן לה מכל מילי ור"ח פירש כגון נר לאחד נר למאה אבל פת וכיוצא בהן לא יהיה כן ור"ש פירש ברכת הבית במרובה מזלא דרבים עדיף גרסינן בפרק נערה שנתפתתה ת"ר אלמנה ניזונית מנכסי יתומין אם צריכה רפוא' היא כמזונות. ורשב"ג אמר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה הרי כמזונות. והילכתא כותיה ומסתברא הוא הדין בחיי בעלה מדגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת קריבתיה דר' שמי בר אבא חששה עיניה אתת קומי ר' יוחנן אמר אין קציץ הן פורניך אי לא בעליך יהיב ליך ולא כן תני אל תעש עצמך כערכי הדיינין ומדרבי אמי אסור לגלות דיני ליחיד. אמר ידע הוה ר"י דאיתתא כשרה הות בנין כן גלי לה. בעלה בעי הן דקצצין והיא בעי' דלא קצצין למאן שמעון לא לבעלה. א"ר מתני' בהן דלית דינא עימיה אבל אית ליה דינא עימיה אמרי' מילתי' שמעינן מינה דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דליפטר בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתיה אלא דיניה הוא דמחוי ליה. ואית דינא עימיה מצי מחוי ליה והאי דגמ' דילן נמי דינא עמה דהא לא קיץ ור' יוחנן אמר לקריביה זיל קוץ ירושלמי בגמרא דמי שהיו לו שתי נשים ומת הראשונה קודמת ליורשי שנייה ויורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה וכו'. מתניתין לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות גמרינן מינה דאין דין קדימה למזונות כתובתה וקבורתה מי קודמין ומלוה בעדים מי קודמין מ"ד גובה פרנסה מן המשועבדין פרנסת הבנות קודמת וכו' אמר ר' יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה ומסתמא מדהא כרשב"ג ובקמייתא נמי [דף לז טור ג] בהיו מבקשין עד עשר' בדמיה הילכתא כוותיה במציעתא נמי הלכה כרשב"ג דאית ליה תרי קולי אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה. ובנוסחא דילן לא גרסי' דברי ר' ורב אלפס פסק כר' כדאיתה לעיל ואלו ששה תנאים אף על פי שאין כתובין ככתובין דמי ואין כותבין אלא כמנהג שאר שטרות אבל פרנסה אינה כתנאי כתובה כו' כדכתב בפסיקתא: