ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
ח"כ"מ"ה · אות ח - חוב
[דף כז טור ד] חלוקת שותפין שהטילו לכיס
גרסינן בפרק אלו מציאות איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דחביר' באפי תרי אתו לקמיה דר' אבא אמר ליה זיל אייתא תלתא דפלגת קמייהו אי מי תרי מיגו תלתא. ואסיקנא אינה צריכה ב"ד מומחה. אבל צריכה ב"ד הדיוט. ש"מ דלית לשותפותא למיפלג בלא דעתא דחבריה. אפי' באפי תרי עד דאיכ' תלתא. ואי פלוג בתלתא לא צריכי לאוקומי אפיטרופו' אההוא דליתיה קמן כדאמרינן ביתומין שבאו לחלוק דב"ד מעמידין אפיטרופוס לכל אחד ואחד. ובוררין להן האפיטרופוס חלק יפה לכל אחד ואחד כפי הראוי לו אלא כיון דפלוג בשומא דבי דינא וחולק שוו שקלי האיך מנתא דיליה ברישא או בדמים ולא מצי אידך לבטולי ההוא פלוגתא ומסתבר' דוקא מידי דבעי שומא ולא קא מודי אחבריה. ואיכא למימר בעידנא דפלג מנתא דהאי עדיף כגון עיסקא ושומא דאלמנ' וכגון דהנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל אח מינייהו פלג זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבני חמרא בהדי הדדי ואמר ליה מאן פלג לך ואמר חזינא דבתר דידי קא אתי מר אמר כל כי האי גוונא בעי לאודועי וזוזי [דף כח טור א] נמי אי הוו טבי ותקולי בעי לאודועי אבל לא בעי שומא ולא בעי ב"ד ואי נמי מידי דבעי שומא וחזי שמאי דליכא טופיינא ואי נמי מודי חבריה דליכא טופיינא אי טעין מידי דלאו מדת סדום כגון שמיחה ברוחות א"נ דאמר מעלינן ליה בנכסי דבי בר מריון כי האי גוונא יכול לבטל אלא היכא דפלוג בי דינא. אבל היכא דליכא טענה אחרינא אי פלג פלג. כדאמר רב מנשא בר גדיא שקיל מחצה בשל חבירו וחצי ומחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך. ומשום דליכא דחזו טופיינא קמ"ל הכי ועוד מקום שנהגו לגדל הוה ותנן נמי היתה כתובתה ד' מאות זוזי מכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל של כולן מכרן קיים הילכך האי דגרסינן בפרק בית כור הני תלתא דקיימי אזיל תרי מינייהו ופלוג בלא דעתא דחבריה דלא בטלה מחלוקת כגון דליכא טעותא בשומא ולא מצי למימר האי מנתא עדיפא בההיא שעתא ממנתא דאידך ואף על גב דלא פליג בבי דינא קמה ליה ההוא פלוגתא. ורבינו יעקב אמר זוזי כמאן דפליגי דמי ולא בעי לאודועי אלא באפי תלתא בעי כדאיתא פרק אלו מציאות ותרי כותאי באפי תלתא פלגי ואפילו הכי בחמרא לא הוי פלוגתא דבעי לאודועי אי ניחא ליה גרסינן בפרק בתרא דבבא קמא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם אומר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ירושלמי בפרק השוכר את האומנין בשיירה אם נתנו לו רשות מה שהציל הציל לעצמו חמרים שנפלו עליהן ליסטין ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם התנה עמהן בב"ד מה שהציל הציל לעצמו השותפין שמחלו להן מוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמר לשם פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו היכי דמי אם יכולין להציל אפילו אמר נמי לאו כלום הוא ואי אין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו אמר מפלג פלג אף על גב דיכול להציל דליכא יאוש כי אמר לעצמי אני מציל הרי חלקו שניהן. והילכך ביכול להציל הציל את חלקו ובשאין יכול אפילו חלק חבירו הציל לעצמו לא אמר לא פלגי ואף ע"ג דאין יכול להציל דאיכא יאוש הציל לאמצע ואף על פי שחבירו שותפו אינו מייאש דאין ייאוש לחצי חפץ [דף כח טור ב] וכולהו הני שינויי הילכתי נינהו ש"מ דלא אמרי שותף חולק של מדעת חבירו אלא כגון זה שאם ימתין עד שיבוא או שיחלק בפני בית דין יבא הפסד בשלו כגון שיירא ואף ע"פ שאין חבירו מייאש חולק להציל את שלו וכדתנן גבי מציאה אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם גרסינן בפרק המקבל הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג ואמר ליה אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב. ואי אמר ליה הב לי פלגא קרנא ופלגא רווחא אמר ליה עיסקא להדדי משתעבד ואי א"ל הב לי פלגא רווחא ואי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף וכתב רבינו אלפס דוקא בהשותפין דליכא זמן וידיעה מילתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסף כי הא דתנן ר' יהודה אומר בג' פרקים מוכרין את היין ומוכרין את התבואה כו' ואמרינן למאי הילכתא. ואמר רבא ואי תימא רב פפא לשותפי מכאן ואילך מאי. אמר רבא כל יומא פרקיה ש"מ דלא אמר רבא שותפא מעכב בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא כדאיתא בהלכות. ומסתברא דרבא בשותפין דאית ביה זמן קאמר והני טענתיה בתראי קמ"ל וקמייתא לא איצטריך. דהא לא מטו זימנייהו ומתניתין היא אי נמי אשמעי' דכיון דקבעו זימנא קבעו ולא מצי הדרי בהו אף על גב דליכא קנין ורש"פ הני בי תרי דעבוד עיסקא שני קבלנין שקיבלו עיסקא מבעל הבית ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהן וכן בעל הבית ואינן יכולין לחלק עד זמן שנתן להן בעל הבית והכי מסתברא דעד השתא בעיסקא דפלגו מלוה ופלגו פקדון איירינן ולא בשותפות ורבינו עמרם איתשיל בהאי שמעתא דרבא. ואמר טעמא דרבא דכיון דריוח טובא מה שאין כן באחרים מזלא דחד מינהון הוא. ואי אמר חד ניפלוג דינא הוא דמעכב מנא לן דאמרינן הכי דקאמר הוי משתדל עם שהשעה משחקת. ואמר רב פפא לאישתתפו בהדיה אלמא איכא למיחש הכי וכיון דאיכא למיחש יכול לעכובי. למאי נפקא מינה. אל תמנע טוב מבעליו. גרסי' בפר כל הנשבעין חלקו השותפין אינו יכול להשביען וכו' בשיתוף ובפסקות שותפא דעבר על דעתא דחבריה ואמר ליה לא תשדר ממונא דילי בימא או באורחא פלניא וקם ושדר ואפסיד מיחייב לשלומי לשותפות ואי רווח יהיב ליה מנתיה דמזלא דבי תרי גרים ומן שמיא [דף כח טור ג] הוא דרחימן עליה ולית ביה משום קרוב לשכר ורחוק להפסד דחזוקי אחזקיה בשמירת ממונו: גרסינן בפרק ב' דקידושין אמר רב גידל אמר רב יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפיטרופוס לחוב על מנת לזכות ודוקא אפוטרופוס ב"ד אבל אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים לא דאמר רב נחמן גרסינן בפרק השולח אין אפוטרופוס רשאין לדון לחוב על מנת לזכות ותמיהא לן על דברי רב אלפס דלא אייתינן לה ואמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפטרופוס הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות. דאם כן מה כח ב"ד יפה ומי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים דאם כן מה כח ב"ד יפה ואמר רב הונא בר חיננא הלכה כחכמים ואוקימנא הא דטעו הא דלא טעו וחזינן לרבוותא תלת פלוגתא בהא דינא בעל מתיבות פסק כשמואל דאמר בין טעו בין לא טעו יכולין למחות דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה בממונא וכי היכי דגבי שליח אמרינן יש אונאה לקרקעות כדאיתא בפרק אלמנה דאמר לי' לתקוני שדרתיך הכי נמי בדיינין ורבינו אלפס פסק כרב נחמן דידיה דהיכא דטעו הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל לא טעו כגון הא דיתומין שהעמידו אפיטרופוס וביררו להן חלק יפה והגדילו ובאו למחות ברוחות וכן באיסורא וכל כיוצא בו אמרינן מה כח ב"ד יפה ותרווייהו פסקו כרב הונא בר חיננא אמר ר"נ דאמר הילכתא כדבר חכמים והא דגרסינן בפרק אלמנה כי אתא רב דימי אמר מעשה ועשו כדברי חכמים ואמר לפניו ר"א בן פרטא אם כן מה כח ב"ד יפה והחזיר רב את המעשה (נחסר כאן) דקידושין דידה והכא איתא האחין שחלקו הרי הן כלקוחות כו' לא אמרן וכו' כדכתב בנוסחא דילן הא דאמרת שתות קנה. ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרינן כו' לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אפי' שתות מכרן בטל. דתנן שום הדיינים שפיחת שתות או שהותיר שתות. והילכתא כוותיה דרבא דבתרא הוא ור"ש בנוסחא דיליה גריס אפילו הותיר יותר משתות מכרן קיים דהא תנן שום הדיינין וכו' רשב"ג אומר מכרן קיים. ולא היא נוסחא הלכה כרשב"ג ואפילו טעו ומכרו שוה מאתים במנה וכדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית ועד כמה עד פלגא והכי מסתברא חדא דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ועוד שהחזיר ר' את המעשה וההוא ממונא הוא והכי איתא בירושלמי בפרק אלמנה אתא עובדא קומי ר' ובעא מעבד כרבנן אמר לו ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של פרטא הגדול לא כך לימדתנו משום זקינך אלא אם כן עשו בקורת וקיבלוה והחזיר ביה ועבד כרשב"ג וגרסינן התם אמר [דף כח טור ד] לפניו פרטא בן בנו של פרטא הגדול. והלא לא תיקנו אלא אם כן עשו איגרות בקורת והחזיר ר' את המעשה. וגרסינן בהשולח גט שמעית מר' אבא תרתי חדא כר' וחדא כרשב"ג ולא ידענא הי כר' והי כרשב"ג ואמר רב יוסף ניחזי אנן דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים מדהך כרשב"ג הך כר' ש"מ דרב יוסף נמי הכי סבירא ליה ולא פליג בין איסורא לממונא וגבי המפקיד פירות אצל חבירו איכא פלוגתא ביני רבוותא דר"נ אמר הלכה כחכמים ורב יוחנן פסק כרשב"ג בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וירושלמי ובעל מתיבתא פסק התם כרשב"ג ואנן נמי הכי פסקינן והכא נמי אף על גב דרבא אמר רב נחמן אמר הלכה כדברי חכמים ליתה דרבי יוחנן פליג ורב כהנא דאמר ר' עשה כדברי חכמים והחזיר את המעשה ורב ספרא אמר ביקש לעשות כולהו סבירא להו דרבי טעה בדברי רשב"ג ש"מ דהלכה כמותו ורב דימי אמר פליגא ורב יוסף נמי הכי אית ליה כדפרישת וגמרא דירושלמי הכי סבירא וליכא מאן דפליג התם הילכך יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן הגדילו אין יכולין למחות בין טעו בין לא טעו דקי"ל כרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה וכיון דקי"ל אין אונאה לקרקעות בב"ד נמי אין אונאה לקרקעות. למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא אפילו גבאי מצרן אמרינן אין אונאה לקרקעות ולא דמי לשליח כל שכן ב"ד דאמרינן בפרק אלמנה. הילכתא שליח כאלמנה מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו. ירושלמי בפרק מי שמת אמר ר' יהושע בן לוי חולקין לקטנים בפני גדולים אלא עמדו קטנים ומצאו דבר יתר ומיחו ר' אבא אמר נשבעין להם אמר ר' מנא כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו ומיהא משמע דיתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן גדולים עם קטנים הן וכן כתב רב אחא משבחא: