ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
ח"כ"מ"ה · אות ח - חלוקת קרקעות
[דף כד טור א] בפרק קמא דב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. ואסיקנא בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה ומאי מחיצה פלוגתא. וכיון [דף כד טור ב] דרצו בונין את הכותל באמצע דהיזק ראיה שמיה היזק וכן הילכתא וכי קתני בונין את הכותל בעל כרחו קאמר והיינו דפריך בע"כ. אמאי ניהדרו בהו הא ללישנא קמא בונין את הכותל באמצע מדעתן קאמר ואסיקנא שקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא וקנין דברים כדפר' במאמר שני וצרפתי אמר אמר גודא שעבד נכסיו לדמי חצי הכותל. אי אמר פלוגתא אין כאן מכר ולא מתנה ולא שיעבוד אלא שאחלוק קאמר שקנו מידו ברוחות רב אשי אמר שהולך זה בשלו וצרפתי אמר אפילו החזיק שלא בפניו הויא חזקה ולא צריך למימר לך חזיק וקנא דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל והילכתא היזק ראיה שמיה היזק ויש בה דין חלוקה כופין לחלוק אין בה דין חלוקה ורצו לחלוק חולקין וכופין לבנות כותל בלא היזק ראיה במנהג המדינה. כדתנן הכל כמנהג המדינה. ואף על גב דבתר דפליג אחזיק שני חזקה דבהיזק ראיה זה על זה אף על גב דבחלון יש חזקה להיזק ראיה כדתנן וצורות יש לו חזקה הכא בחצר אין לו חזקה. האי מחזיק אחבריה וחבריה לא מחזיק עליה ואיבעי ליה למחויי בחזקה דעלמא אבל הכא כל חד וחד יתיב בדידיה לאו חזקה היא דלא איבעי ליה למחויי דאי מחי חד מחי אידך ורבינו אבן מגש אמר טעמא אחרינא ורבינו אלפס דכ' בתשובות שאלות דחלון דאית ביה חזקה ראיה מיהא דהשותפין ליתה ירושלמי בהשותפין כותל שבין שתי חצירות שנפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחרנא אמר כולי לזה וכולי לזה מה מפקא ביניהון מצא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה ומחציו ואילך לזה ומאן דאמר כולי לזה וכולי לזה המוצא זכה לריש מתיבתא השותפין שחלקו ומצא אחד אבנים גדולות בחלקו. ואמר הלה לא מחלתי אותן ולא ידעתי בהן אפי' ביניהן שטר חלוקה וקנין חולקין אם לא סילק כל אחד ואחד עצמו בכל מה שימצא מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו' ודוכתא דליכא מנהגא דשוין לא אזלינן בתר רובא וספק ממונא הוא ולקולא ולא ממעט אוירא לפיכך אם נפל הכותל והמקו' והאבנים של שניהן ואוקימנא דנפל לרשותא דחד מינייהו. אי נמי דפנינ' חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קא משמע לן שותפין כי האי גוונא לא קפידי אהדדי ולא מחזקין אהדדי כדגרסי' נמי בפרק הבית והעלייה ודוקא כי האי גוונא. [דף כד טור ג] אבל אחין ושותפין בקרקע אף על גב דידיע מילתא דשותפי נינהו מעיקרא מחזיקי אהדדי דלא עביד איניש דשביק ארעא דלאו דיליה תלת שנין כדגרסי' בפ' חזקת הבתים השותפין מחזיקין זה על זה לרבינו אבן מגש דוקא דאיכא סהדי דאבנים דההוא כותל נינהו ואי אמר חבריה דזבנינהו ופניניהו לרשותיה דאידך דלא חלקו דאכתי שותפין נינהו ושקיל למנתיה אבל ליכא סהדי בהני מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרתינהו ניהלך כי אמר דידי נינהו וזבינתינהו ניהלי מהימן ובהיסת אבל אם רצה כונס לתוך שלו ועושה חזית והאידנא נהוג עלמא חזית קושר הכותל בשלו או עושה חלון כנגדו או שמחזיק עביו בכשורי לגאון קשור עליון וקשור תחתית עליון יש לו חלק בכותל תחתית שאלמלא כן לא היה התחתון מניחו לבנות על כותלו ושניהם שוין בו. אבל תחתון אין לו חלק בכותל העליון שהעליון יש לו חזית שהן שלו והתחתון עליו להביא ראיה. ומסתברא העליון אין לו חלק בתחתית אלא במה שהוחזק דקי"ל למאי דסמיך סמך ולמאי דאחזיק אחזיק וכן נמי כותל דידע לראובן ושמעון יש לו עליו תקרה אין לו לשמעון להכביד תקרות יותר ואם בא להכביד ראובן מעכב עליו דגרסינן בפרק הבית והעליה עליו שבא לשנות וכו' במחאה ותו לגאון ראובן יש לו כותל קשורה בכותליו ויש לו עליו תקרה ולשמעון תקרה ודאי הכותל של שניהן כיון שיש לו תקרה עליה ואם בא שמעון לסותרה ולא הניחו ראובן בדין מעכב עליו דמצי למימר ליה שפיר דיירינא ולא טרחנא ודוקא שאין הכותל רעוע. אבל אם הוא רעוע אינו יכול לעכב מדרב נתן מנין שלא יגדל וכו' וסותרה ומוציא מה בע"כ ואם הכותל מיוחדת לראובן וראובן בא לסותרה אין חבירו מעכב עליו ואינו יכול לומר בסכנה אני עומד וסותרו ובונהו אבל הרב המחבר כתב הא דאמר דינא קאמר ליה דלית עילאה בתתאה ולא בתתאה עילאה אבל כותל משותף ואחד מהן רוצה לתקן סותר ובונה זה על כרחו של זה אבל הכותב לאחד מהן ואין לחבירו אלא חזקה להניח קורותיו. ובא המחזיק לסתור חבירו מעכב עליו כדרב חמא דאמר שוף על שוף פוק כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו מדקאמר אין מחייבין ש"מ איבעי אידך למיבנייה כוליה לחודיה כדמעיקרא בני ולא מצי אידך לעכובי לרבינו אבן מגש. חזית [דף כד טור ד] דקתני במתניתין אבקעה קאי דאין מחייבין אותו דהא ליכא היזק ראיה אבל בחצר לא מהני חזית כיון דדינא שכופין לבנותו באמצע משום היזק ראייה הוה ליה לאכפוי בדינא א"נ למיכתב שטרא דחזית דעביד בלא דעתיה דחבריה עביד ומנהגא דילן דחזית מהני ותנאי בקעה והוא הדין חצר ומסתברא דארישא נמי קאי דהא אוקי למתניתין בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה והתם ודאי אין מחייבין והלכך חזית מהני ליה מד' אמות וכי היכי דמהני בלישנא בתרא הכא מהני בלישנא קמא ואפילו לסברא דרבנן דוקא חזית בלא תשמיש. אבל בתשמיש כגון חלון סתם כמנהג שלנו מהני ואם החזיק למעלה מד' אמות מהני מד' אמות ולמעלה שהבנין שלו ומסתברא אם נפל כותל שיש בו חזית א"נ כותל הידוע לאחד מהן ואמר רצוני שתמעט אוירך ונבנה מקום הכותל בשיתוף שאין כופין. מדגרסינן בריש פרקין. במאי אוקימתא דלית בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרי בהו ומסקנא שהלך זה בתוך שלו והחזיק אלמא היכא דהיתרצו בחלוקה אף על גב דלאו דינא הוא כיון דאחזיק לא מצי למיהדר. ה"נ באיתרצי לכנוס בתוך שלו והניח לחבירו מקום הכותל פנוי והחזיק החזיק ואיכא מ"ד כופין דמתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר תוספות מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאיכנס וחבילית על כתיפי וכו' מי שיש לו בית בחצר בני חצר משעבדין לעשות דלת ונגר ומנעול ושאר כל הדברים אין מעכבין כו' כדאיתא בהלכות ומסתברא דוקא דלת ונגר ומנעול. אבל מפתח אינו כולל כדמוכח בהמניח את הכד שיכול לומר אין רצוני לעכב על הפתח אלא עושין שתי מפתיחות בתוך המנעול הנקרא פותחת וכל אחד ואחד נכנס בלא רשות חבירו ואם היה מעכב סותר את הדלת ונכנס דקי"ל עבד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אינן חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה. ודוקא שאין אחד מהן מכיר את חלקו כדאיתא בהלכות גרסינן בפרקא קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ד' אמות אין האחין והשותפין חולקין בו הא יש בו ד' אמות על ד' אמות חולקין בו תנינא אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה אימא אין בו דין חלוקה בחצר ש"מ דבית וחצר שיעור חלוקתן שוה ואין חולקין הבית עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה מכותליה ואף ע"פ [דף כה טור א] שאין לחצר ארבע אמות וש"מ ארבע אמות מרובעות בעינן דאי לא תימא הכי לא אתיא ליה קשיא ממתניתין דבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות כשתחלקם מגיע לכל אחד ואחד ארבע אמות ברוחב שנים אלא לאו ש"מ מרובעות בין בית בין חצר דבציר מהכי לא הוי תשמיש אף על גב דאורכיה י' ופותיה בציר מארבע לא חזי לחלוקיה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתח. כלומר שיש להן פתחים בבתים. או שחלקו הבתים ורוצין לעשות פתח לכל אחד ואחד. ונמצא כל אחד ואחד נוטל ד' אמות ברוחב החצר. ותניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא ח' אמות לזה וח' אמות לזה. ותניא פתחים שבחצר יש להן ד' אמות לכל פתח היה לזה פתח ולזה ב' פתחים זה שיש לו ב' פתחים נוטל ח' אמות וזה שיש לו פתח א' נוטל ד' אמות והשאר חולקין בשוה. היה לו פתח רחב ח' אמות נוטל ח' אמות כנגדו וד' אמות ברוחב החצר חוץ מארבע אמות שבחצר וכתב רבינו אבן מגש דפתח ארבע אמות וח' בתרווייהו בהדדי שקלי ג' שגגה היה. וכתב נמי כי אמר נותן לכל פתח ארבע אמות שאין לאחד מהן חלק ידוע כגון שבנה זה בקרקעו בית אחד ובנה חבירו כנגדו שני בתים. אבל חצר משותף ויש לכל אחד ואחד חלק ידוע לא וצרפ' דלא ידעי הי מינייהו אית ליה חזקה טפי ור"ח כגון שהורישו אביהן לכל אחד בית ידוע ונשאר ביניהן אויר החצר. אבל אם החצר והבית בשיתוף ויש בה דין חלוקה ורוצין לחלק מעלין אותם בדמים. ירושלמי שאמר לא שהן קנויין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופותח ביתו לשעה. ר' יונתן מקשי כלום אמרו ארבע אמות אלא שתהא בהמתו עומדת לשעה ופורקת חבילתו לשעה אשכח תני אף חוליות הבור יש לו ארבע אמות: ואף בית התרנגול יש לו ארבע אמות ומסתברא [דף כה טור ב] מדקאמר בהמתו לשעה וחבילתו לשעה. ש"מ בהמ' בלא חבילה וחבילה בלא בהמה הלכך אף על פי שאין מקום בחצר ליכנס בחצר המשותף אלא כדי בהמתו או חבילתו על כתיפו נותנין לו ארבע אמות לפתחים שבחצר. ובגמרא דילן נמי כדי לסלק משאו ולא בעינן פירוק משא של בהמה ואפי' חמור במשאו לא הוי אלא שני גומדין ומחצה. ופירשו רבוותא שתי אמות ומחצה. כדגרסי' בפ' בית כור ושיעור ד"א ח' זרתות מצומצמות שיעור קנה שלנו זה הכלל כל שחולקין ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אין בו כדי. לזה וכדי לזה מאי. רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד. אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או אגוד. ואם אין לאחד אלא השתות בקרקע אומר או גוד השתות או אגוד מחלקך השתות ולא נגידי חולקין ודוקא האי דבעי חולקין כייף ליה לאידך משום דינא דגוד או אגוד. אבל אידך לא מצי למימר ליה גוד או אגוד. ואיכא מ"ד תרוויהו מצי אמר גוד או אגוד: לרבי' האי חצר גדולה ובתוכה בתים הרבה ואין בכל אחד דין חלוקה אין בכל בית דינא דגוד או אגוד אלא חולקים בתים כנגד בתים. ואם כל אחת ואחת ראויה לחלק ובא זה ואמר נחלק כל אחת ואחת. ובא השני ואמר אם נחלק נפסיד הדין עם השני ויטול כל אחד ואחד כשתי שדות אחד אנהרא ואחד אנגרא דכופין על מדות סדום והיכא שאין בה דין חלוקה ויש בה גדולים וקטנים. ב"ד מעמידין אפיטרופוס ודנין דין דגוד או אגוד לגדולים וקטנים. ומסתברא בד' אמות דפתח דאית ליה לכל חד וחד לא אמרינן דינא דגוד אלא בחצר דבית בלא פתח ליתה. וכתב הרב המחבר מדקאמר קח לך עבדים ש"מ שני שותפין לזה יש לו ג' חלקים. ולזה רביע ואינה ראויה ליחלק ואותו שיש לו בה ג' חלקים אין לומר תן לי שכירות או תשב ג' חדשים [דף כה טור ג] ואני חדש שהרי העשיר אינו שוכר מן העני וכן בכור לפשוט. וכתב ר"ח לית דינא דגוד או אגוד אלא בשיד שניהן מגעת לקנות השיתוף שביניהן. כדאמרינן באחד עני ואחד עשיר שאני התם דגוד איכא. איגוד ליכא. ורבינו אלפס כדאמר תובע לנתבע גוד או איגוד לא איכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה. ומתניתין באחד עני ואחד עשיר עני דתבע ליה לאחוה ולא מצי למימר ליה אגוד דלית ליה דמי וכיון דלא מצי למימר ליה הכי לית כאן דינא דגוד או איגוד ועשיר נמי לא בעי למימר ליה גוד או איגוד כו'. וקשיא לן כיון דכי אמר תובע גוד או איגוד כייפינן לנתבע אפי' לית ליה כי אמר ליה טול אתה שיעור ואני פחות. היכי קאמר נתבע אי בדמי לית לי דמי דהא אית דינא דגוד או איגוד כדקתני ואם לאו מעלין אותן בדמים איכא מ"דא אפילו אמר טול או איטול לאו גוד או איגוד הוא משום דדמי דשקיל מיניה לא משכחינן בהו מידי דחזי וכי האי גוונא לא כייפי אהדדי אבל כי מזבין לה כולה או זבין לה כולה משכח בה מידי דחזי ליה לדמי. והיינו דקאמר אי בדמי לית ליה דמי ור"ח אמר איכא מאן דאמר הילכת' כת"ק בטול אתה שיעור ואני פחות ואיכא מ"ד הילכת' כרשב"ג כיון דפסי' (אמינא) אית דינא דגוד או איגוד ממילא הילכת' כת"ק במתנה אבל בדמי לא ואיגוד איכא גוד ליכא ומסת' אי איתה להאי גירס' כר"ח אבל בנוסחא עתיקא דילן ליתא בתא שמע בתרא אם לאו מעלין אותן בדמין והכי איתה כל שיחלק ושמו עליו חולקין ומסיפא דמתניתין קא פריך דקאמר ואם לאו חולקין ש"מ לית דינא דגוד או איגוד דאי אית ליה כופין אותו לחלוק תנאי היא ודחינן לעולם לית דינא והיינו טעמא דרשב"ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי דהא לית דינא וכיון דקיימא לן אית דינא הלכה כת"ק וטול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו לא שנא בדמי ולא שנא במתנה. ורבין בר חנינא דשבק להון תרתי אמהתא ואתו לקמיה דרבא ואמר לית דינא דגוד או איגוד ואמר התם היינו טעמא כיון דתרווייהו צריכי להאי ותרווייהו צריכי להאי כי א"ל שקול את חדא לאו גוד או איגוד הוא ש"מ דלא אמרי' גוד או איגוד אלא היכא דאמר ליה או גוד כוליה או אגוד כוליה או שיהא חלק אחד משותף ועל השני יאמר גוד או איגוד. אבל שיחלקו שניהן שני חלקים זה נוטל הרע וזה נוטל היפה ויעלו חלק אחד בדמים. כיון דתרוייהו צריכי להאי ותרוייהו צריכי להאי לאו גוד או אגוד הוא וכתבי הקודש בשתי כריכות כגון תורה בכרך א' ונביאים [דף כה טור ד] בכרך אחד כי יהיב ליה ברירא ואמר שקול את חדא ויפה נעלה בדמים לאו גוד או איגוד הוא דהאמר שמואל בשתי כריכות חולקין בשניהן רוצין איתמר: אבל הכא לא כייפינן כה"ג עד דאמר ליה גוד או איגוד בכולי' ובכרך אחד אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו משום בזיון דכתבי הקודש הילכך ללישנא קמא לית דינא דגוד או איגוד. דהא לאו בר פלוגתא הוא כלל ללישנא בתרא אית דינא ירושלמי אמר ר' אושעיא כגון תילים ודברי הימים. אבל תלים וגמרא חולקין ר' עקיבא אומר אפי' תלים ותלים אין חולקין שמתוך שאין חולקין מתוועדין קורין באלו ואלו קורין באלו פשיטא בכור ופשוט אחד מיצרא שקיל. יבם מאי. אמר רבא אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ופלגינן לארעא בגורלא איכא דמפרש חולקין כהדדי נינהו אלא דאית ליה לפשוט ולאחוה דיבם ארעא אמיצרא מציעאה ואמר בעינא אמצראי ופשוט לא מצי מעלי ליה ואחוה דיבם מצי מעלי ליה דההוא דזבין ארעא אמצרא דבי נשיא ואיכא מאן דאמר דוקא דחלקוה דביני ביני שויא טפי ויבם אמר הבו ליה מחד מצרא ויהיבנא דמי טפי מאי דשוי ופשוט אמר אנא יהיבנא אבל אי כי הדדי נינהו כופין על מידת סדום והכין מיתפרשא ההיא דלקמן וש"מ דמאן דאית ליה תרי חולקי בארע' אי נפלו ליה בחד זימנא כגון ירושה וזביני אחד מצרא שקיל ליה דומיא דבכור ופשוט ואי לא לא וכן כתב הרב אבן מגש וההוא דאזל וזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי קא פלגו. אמר להו הבו לי אמצראי ותרי אחי דאית להו תרי ארעתא אתרי ניגרי הילכתא כרב יוסף דאמר מעלינן בנכסי דבי בר מריון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל. ואי אמר חד מינייהו חדא ארעא בעינא מעלו ליה ואי לא פלגו ליה לכל חדא וחדא תרווייהו אחדא ניגרא. אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום והילכתא כרב יוסף דאי אמר חדא ארעא בעינא לא מצי אידך לעיוליה משום טעמא דא דאפושי אריסי לאו מילתא היא וקטיני קטיני גריעותא הוא לדידיה דאין אדם רוצה שיהיה חלקו המגיעו שני חלקים בב' מקומות ואפילו היה מעולה אין שומעין לו והילכתא כופין דזה לא נהנה וזה חסר הוא. אבל תרי ארעתא אתרי ניגרי ומאן דאמר הבו לי אמצראי דחולקא דתרווייהו כהדדי נינהו וליכא קטיני קטיני דחלק המגיע במקום אחר נוטלו מעלינן לי' ופלגי שמאי לארעא עד דשוו אהדדי כמאן דלא הוי ליה להאי מצרן ארעא אחריתי גביה ההוא חולק' [דף כו טור א] דמצראי דידיה הויא שויא טפי יהבי ליה כפום דשוי אמצרי ולא מצי לעלוי לה כלל ורבינו אבן מגש כתב דהיכא דחולקא דמצרא עדיף או גריעא מעלין ליה לריש מתיבתא אי אינש תקיפא ומעלי ליה זוזי יתירי אומדין יתה בבי דינא כדאמרינן כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומספק לגבי דינא דגוד או איגוד נמי עבדינן הכי וכי קתני מעלין אותה בדמים בדמיהן קאמר ולא יותר מכדי דמיהן דכייפינן ליה בדינא דגוד או איגוד לא כייפינן ליה אזוזי יתירי ובתרי דינא לא דיינינן ליה חד מצרא אנהרא וחד מצרא אניגרא פלגי בקורנזול פר"ח קבלנו מרבותינו ורבינו שלמה פי' ואם מזרח נהרא ומערב נגרא. לית דינא ולית דיינא ופלגי בקו שוה. גרסינן בפרק בית כור תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן ומסתמא אפילו שלשה וארבעה אבל רבינו שלמה לא גריס כולן ובשנים הוא דקאמר ואתא לאשמועינן דלא מצי חד לעכובי בהאי פלוגתא דפלוגתא דקרנזול פלוגתא מעליא היא ואיתמר ב' אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים וכו'. והילכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת. וכתב רבינו יעקב ביורשין גרסינן ואף על גב דקי"ל בעלמא אחין שחלקו כלקוחות הוו. כדגרסי' בקידושין ואמרי' נמי אין להן דרך זה על זה. ולא סולמות זה על זה בעיקר ירושה כיורשין משוינן להו ולא משום דסבירא לן יש ברירה. דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא הכא פסיק כיורשין אלמא יש ברירה אפילו בדאורייתא [דף כו טור ב] ובמס' יום טוב קבעינן כר' אושעיא ור"י ושמואל וקי"ל כולהו כחדא שיטה דסבירא להו בדאורייתא אין ברירה אלא בירושה לחודה הוא דאמר אבל בעלמא קי"ל דלקוחות הן דאין ברירה והדין סברא דרבינו יעקב ולקמן סברא דילן ודוקא הכא דלא נחית אדעתא דתלתא פשיטא להו דשלשה אחי ושלשה שותפי דפלגי תרי מינייהו לג' חלקים אין השלישי יכול לבטל ולא נטרינן ליה עד דאתי. ורבינו אלפס כתב תרי אחי ותרי שותפי ואזל חד מינייהו ואיצטריך למנתא דיליה פלגינן בינייהו ולא שרינן ליה עד דאתי. וכתב רבינו אבן מגש דוקא דפליג בבי דינא כההוא דגרסינן בפ' אלו מציאות זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מיגו תלתא דפלגת קמייהו וכו' ומשום הכי לא מצי לבטולה אבל אי לא פלוג בבי דינא מצי לבטולה ומסתברא בתלתא דקיימי ואזול בתרן מינייהו ופלוג דלא בטלוה מחלוקת דומיא דשני אחין שחלקו הוא דליכא בי דינא הכי נמי לא בעינן בי דינא ולא דמי לעיסקא אפשר דחולקא דהאי עדיף מהאי ובעי' בי דינא או כגון אלמנה שמוכרת שלא בבית דין דבעי' שומא כי היכא דלא ניפסדו יתמי אבל הכא הא קא חזינא אי שויא לה והכא דשוי הוא ולא טעו כלל. ובדליכא טעותא כלל פליגי ואי נחית אדעתא דתלתא לא בטלה מחלוקת אלא פלגי. ואי לא נחית אדעתא דתלתא בטלה מחלוקת ומסתברא דוקא אותו האח יכול לבטל ולומר אני רוצה הרוח שלכם אבל האחין אינן יכולין לבטל ורבינו אבן מגש כתב דכולן יכולין לבטל וצ"ע בפסקא דיליה ופשיטא לן מילתא דהיכא דליכא למיחש פלוגתא עדיף מאידך דכ"ע שותף חולק שלא מדעת חבירו כדאיתא באות חי"ת לקמן גרסי' בפרק אלו מציאות מרי בר איסק אתא ליה אתא מבי חוזאי ואמר ליה פלוג לי בבוסתני ופרדסי ואסיקנא קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן והילכך קטן אף על גב דלא ידע דמחיל השביח לאמצע והרי הוא כיורד לנכסי נטושין או כיורד לנכסי חבירו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו וידו על התחתונה דאפילו הוא כגזלן [דף כו טור ג] הא אמרינן גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר ש"מ גזלן יש לו שבח. ואיגלי דעתא דניחא ליה שמין לו כמנהג העיר ושתלא כדגרסי' אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכל השבח לבעל הקרקע וגדול דלא ידע שמין לו בעדים דמנהג המדינה למחצה לשליש ולרביע כחלק האח שבא וקי"ל שותף כיורד ברשות דמי וה"מ שהשביחו נכסים מחמת נכסים אף על פי שהשביחו מחמת טורחו אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפי' הוא קטן דהא קי"ל כרבא דאמר גבי הניח גדולים וקטנים לא שנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן אף על גב דאיכא קטנים דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא ומסתברא דהא דאמרי' קטן הוא אההיא שעתא דאתא האי אחא קאמר דההוא אחא בעי לסלוקי בר איסק בלא שבחא מההוא בוסתנא דשתל ומרי בר איסק בעא לאוקמה בידיה עד עידן שבחיה ככולהו שתלי ואמר ליה קטן הוא השתא ולא מוקמי' ליה בידיה אבל רבוות' פרשי קטן הוה בעידן דנחת לנכסי ושלא ברשות ב"ד ירד וא"ל אלא בכל הנכסים וגזלן הוא וק"ל אטו אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואם נכנס בלא רשות יפסיד הכל הא טעמא דילמא מחזיק בהו ואמאי קנסינן ליה אפי' דיינינן ליה כגזלן גזלן הא נקיט שבחא כהא דרבא דאמר גזל והשביח כו' גרסי' בפרק השואל היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וכו' ואמר לו הלה טול את שלך שמין לו וכו' והוא הדין בבית דאיכא פלוגתא בין חרבה הראויה לבנות בין שאינה ראויה לבנות ורבות' דאמרי טול את עציך ואת אבניך. לא איתה בגמרא בהדיא ומסתברא דאיתמר ופלוגתא איתא בהכי כדפרשית ותוספתא אתא כיצד שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על הוצאה נותן לו ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח ירושלמי. בפרק הגוזל בנייה במקום שאין ראוי לבנות. ונטע במקום שאין ראוי ליטע. רב אמר שומעין לו אלא שמערימין עליו לבנות שם [דף כו טור ד] בימות החמה ובימות הגשמים אמרו לו נתחנית כו' לרבינו אבן מגש היורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות על ידי שליש אין לו עליו שבועה ולא על השליש אלא שמין לו וידו על העליונה או על התתח' כדאיתא ומסתברא דלא אמרינן ישבע כמה הוציא אלא במוציא הוצאות על נכסי אשתו משום דאכילת פירות דרבנן וברשות נחית. והימנוה רבנן בשבועה אבל הכא מנפשיה נחית ולא הימנוה רבנן אלא שמין וכו'. וכתב רבי' בתשובות וכו' גרסי' בפרק האומר לחבירו מר זוטרא ורב אחא סבא בריה דרב מרי בר אישן פלוג נכסייהו בהדי הדדי אתי לקמיה דרב אשי אמר ליה על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן ואמר לא איברי סהדי אלא לשקרי וכן הילכתא וחמשא וארבעא שותפי דאיתנהו בחדא ארעא ולחד מיניהו אית ליה פלגא ופלגא אחרינא מיני שותפי ואתא ההוא דאית ליה פלגא ופלג בהדי שותפי אחריני ושקל ההוא פלגא אף על גב דליתנהו לכולהו שותפי אחריני כיון דפלגנהו בחדא מנתא שקלי ולא איתברר חולקא דכל חד וחד באפי נפשיה לא מצי אידך לבטולי לפלוגתא דהא ברור חולקא דשותפי לחולקא דיליה ולא עדיף מנפשיה איתמר ג' אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר וקי"ל כרב דקסבר האחין שחלקו יורשין הוו ומסתבר דוקא חלקו קרקע דכי הדדי נינהו. אבל אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ואסיקנא איכא דאמרי אדרבא לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא ממך ולהכי שקלת ארעא וכו' וקי"ל כאיכא דאמרי ורבינו אלפס כתב מדקי"ל כרב דאמר בטלה מחלוקת הילכך אי שקיל חד מינייהו ארעא וחד כספים ובא בע"ח ונטל הקרקע דינא הוא דשקיל פלגא בכספים ולא מצי למימר ליה להכי שקלת ארעא דאי מיטרפא מינך לא מישתלימנא מינך גרסינן בפרק קמא דב"ק האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ועל בנותיהן אין שמין ופירש רבינו אלפס [דף כז טור א] שקנו מנכסי אביהן אחר מיתת אביהן ירושלמי כלי רגל וכלי שבת שמין איכא דאמרי הוא הדין לגרושה דכלי רגל וכלי שבת שמין ואיכא מאן דאמר כיון דאיהו קא מפיק לה אין שמין כלל דאקנויי קא מקני לה להו ומסתברא דשמין ופעמים שאפילו מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדל אחי ובפ' קמא דב"ב אמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן והילכך בונה כנגדו ודווקא דלא אחזיק בתר חלוקה. אבל אחזיק שלש שנים הויא חזקה בטענה ודוקא שחלקו ירושה אחת. אבל חלקו ב' ירושות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה והאחת יש לה שיעבוד חבירתה יש להן סולמות זה על זה כמו שהיו בתחילה וסברא דרב חביבי דווקא היכא שרוצה לבנות בתוך שלו וכו'. אבל כל זמן שחלוקתן עומדת כך בשעת חלוקה אינו יכול להניחו לסתום החלונות ולחלק החזקות שלו. דכי היכי דהאי בעין יפה האי נמי בעין יפה והני בי תרי דפלגי ואמר ליה קא האפלת עלי. ואמר ליה אידך אנא בדידי קא בנינא אמר רב חמא כדין קאמר ליה הלכה כרב חמא דרב חמא קם ליה כרב נחמן אמר שמואל ודווקא דלא אחזיק ולא עלו אהדדי. אבל עלו אהדדי טענתייהו טענה. בפ' האיש מקדש אמר אבל עלו אהדדי לא דתנן האחין שחלקו זה נוטל שדה כרם וזה נוטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן. והילכך אי טעין דעלו אהדדי טענתיהו טענה. גרסינן בפרק האיש מקדש. אמר ר"נ אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפטרופוס ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות כדאי' בחלוקת השותפין. ואמר רבא האחין הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח. לא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח אמר להו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר ניפלוג בשומא דבי דינא [דף כז טור ב] לא דהא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל ורבא לטעמיה דאמר הלכה כחכמים אבל בנוסחא דר"ש גריס אבל אמור ניפלוג בשומא דבי דינא קי"ל כר' שמעון בן גמליאל והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלים אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילייתא אבל פלוג במשחתא לא כרבא דאמר רבא כל דבר שבמיד' ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וכתב רב אלפס מיהא שמעי' לא אונאה ולא ביטול מקחי ואיכ' נוסחא דגר' הא דאמר יתר משתות בטל מקח ולא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא כו'. ואנן כתבינן במכירת קרקעות מאי דסבירא לן ומסתברא דרב נחמן הרי הן כלקוחות לגבי אונאה הוא דקאמר דלית להו שום הדיינין אבל לגבי חלוקתן יורשין הוו כדקימי' לעיל כרב דאמר בטלה מחלוקת דבכולהי נוסחי יורשין הוו ולא כיורשין דמו ליתה להא דאמר רבי יוחנן האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דקי"ל יורשין הוו וא"נ הילכתא כוותיה לאו משום דאין ברירה אלא משום דלחומרא א"נ כתחילה כדאיתא התם הילכך האי קושיא דמקשינן התם לדידן דסבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמו כריש לקיש וסבירא לן דלקוחות הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ליתה דיורשין הוו ולא לקוחות ואין מחזירין זה לזה ביובל והילכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ככל פלוגתאי דרבי רבי יוחנן וריש לקיש אם איתה להאי טעמא דאמר רבינו יעקב דהלכה כרבי יוחנן דאמר גבי יובל ושדה כי אקשיין בב"ב גבי מכר הבן בחיי האב והא איפלגו בה חדא זימנא לישני ליה איצטריך משום דכתב ולביתך והאי קושיא מאי טעמא לא אייתי תנאי מהא דהחובל בדין יום או יומים משום דאיכא למימר אפי' לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף מודה בעבד דכקנין הגוף דמי הואיל ואי מאית כליא קרנא וכי פליגי בקרקע פליגי ומשום הכי אייתי ליה תנאי דפליגי בקרקע וכי. איתה בהחובל דאיירי בעבד מייתי פלוגתא עבד כדאשכחן גבי ספק [דף כז טור ג] ודאי דמייתי מידי דדמי ליה היכא דמיעקרא ספיקא והדר ודאי מייתי ליה נמי הכי והיכא דמעיקר ודאי והדר ספק מייתי ליה נמי הכי הכא נמי ל"ש והילכך יורשין הוו וכו' ויש ברירה וכי עסקינן הלכה כרבי אושעיא ה"מ בדרבנן במאי דפליגי אבל בדאורייתא לא פסקינן דלא איירי בה דקי"ל כדאיתא בעירובין דמאן דאית ליה ברירה לא שנא בדאורייתא ול"ש בדרבנן: גרסינן בחזקת הבתים איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כו' פירשתי במחאה גרסינן בפרק יש נוחלין הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין עם הקטנים כו' בכתובות תוס' גרסינן בפרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים השביחו לאמצע וכן האשה וכו' ירושלמי אמר רבי לא אם אמרו בב"ד ואמר רבא ל"ש אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפי' נכסים מחמת נכסים כגון זוזי ועביד בהו עסקא כגון רב ספרא דגברא רבא הוא מסתמא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני והשביח לעצמו תוספתא האחין שהניח להן אביהן נכסים ולאחד מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים וכו' מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וכו' נשאו להם נשים והכניסו להן שדות זה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו. ואם היתה הוצאה מן האמצע מביאין לאמצע וחולקין. הכניסו להם כלים זה נוטל את שהוא מכיר. וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר מביאין לאמצע וחולקין עשו כלים לנשיהם ולבניהם הרי הן של עצמן והשאר מביאין לאמצע וחולקין האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות הרי זה נפל לאמצע. ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס: אם מחמת האחין לאחין אם מחמת עצמו לעצמו ואחד מן האחין שהלך ללמוד תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות. ואם לאו אין לך מזונות ויהבי ליה לפום ברכת הבית חלה בפשיעה כגון צינים פחים מתרפא משל עצמו כדרך כל אדם מן האמצעי ירושלמי. וכן האשה. רשב"ג אומר מכה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה מתרפאת משל בעלה. כהדה קריבתיה דרבי שמעון בר אבא הות חששא עינה אתא קומי רבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך קינין מן פורניך ואי לא קציץ בעליך יהיב ליך ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ואמר ר' יוחנן אסור לגלות וכו':
כתב בכך וכך איך פלוני ופלוני בני פלוני אמרו לנא הוי עלן סהדי בקנין וכתבו וחתומו עלנא בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד. מיננא למיהוי ליה לזכו דצבינא ברעות נפשנא דאורית לנא אבונא מקרקעי ומטלטלי וכל מה [דף כז טור ד] דאיתיה בשותפותא עד האידנא פליגנא יתהון ואנא פלוני שקילנא במנתא דידי ארעא פלוני וביתא פלוני בסימנהא ובמצרנהא ואלו מצרנהא וכו' ומטלטלין כך וכך ואנא פלוני כך וכך ולא אישתייר זכותא דחד גבי חבריה וכל חד וחד עיין בחושבניה ולא פש גביה ולא מידי. ואי מיתגליא לחד מינן על חברי' שום זכותא או שום טעות' ושלותא וטענתא בין דאיתגליא לנא בתר שעתא ומחילנא ליה חד לחברי' מהשת' מחילה שרירא וקיימא. וכדו השתא ליזיל בל חד וחד וליזכי במנתא דידיה למיעבד כרעות נפשיה וכל עלויא ושבחא דאית בהו מתהום ארעא עד רום רקיעא ואיניש לא ימחא בידיה מיומא דנן ולעלם דברעות נפשיה עבידנא פלוגתא דא בביטול כל מודעי דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם וליסתלק כל חד ממנתא דאידך ולא אית ליה גבי' לא יציאה ולא ביאה. ולא משפך מים ולא חלונות ולא שום שייורא בעלמא. וכל דיקום ויערער על פלוגתא דא לבטולי כל דהו כולהון יהון בטילין כשטרי זייפא דלא למילף מינהון ועלנא ועל ירתנא בתרנא לפצויי ולסלוקי כל תרעומ' ועירעור' ולאוקו' האי פלוגתא בידא דכל חד וחד שרירא וקיימא ואחריות וחומר שטרא דנן קבילית עלנא ועל ירתנא בתרנא כאחריות וחומר כל שטרי חלוקה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וכו':