אור ברסלב

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

ח"כ"מ"ה

ב"ג"ז"ע

אות ח' חוב

והוא נחלק לג' חלקים.

חלק הראשון - מלוה בשטר

גרסינן בפ' גט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י ערב גובה מנכסים בני חורין. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. גובה מנכסים משועבדים ואסיקנא מלוה בשטר גובה מן היורשים גרסי' בפרק שבועת העדות. אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה ואי טעין לי' אין ואי לא לא. ואי צורבא מרבנן לא מיזדקקינן ליה [דף יב טור ד] ואי תרווייהו צורבא מרבנן צריכה וכתב רב אלפס מסתברא כמ"ד שבועה דרב פפא כעין דאוריי' היא דומיא דפוגם את שטרו ומסתברא דוקא דאמר בטענת בריא דפריעא הוא אבל בטענ' שמא לא והיכא דאתי לוה בטענ' בריא ומלוה בשמא ואמר איני יודע איכא מ"ד אין נשבעין על טענת שמא כדגרס' מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו. אלמא אין בו כח לתובעו. וליכא על הלוה אלא חרם סתם ואיכא מאן דאמר נשבע מלוה שאינו יודע וגובה. כי היכי דיורשים נשבעים שבועת היורשין שאינן יודעין בפרעון ואיכא מאן דאמר לא דמי ליורשין דהוה ליה כחשוד דמפיק שטרא שאינו יכול לישבע דפקע שטרא ונשבע הלוה שבועת היסת ופטור ומסתברא כלישנא קמא דלא דמי לחשוד דהתם בטענת בריא אתי ולא גרע ממלוה אבל הכא דטענת שמא הוא איתרע שטרא. וליכא שבועה כלל והיכא דתרויהו אתו בטענת בריא ואמר לא בעינא אישתבועי בחפנא דל לשטרא תישתבע ותיפטר אף על גב דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לגבי תובע הני מילי כעין דאוריית' אבל הכא לא גרע ממלוה על פה והוא הדין לכל הנשבעין ונוטלין דקאתו בטענת בריא וכן כתב רבינו האיי ואי אמר ליה אידך לא בעינא לאישתבועי תישתבע את ושקול דינא קאמר ליה ותשובה לשר שלום ור' שמעון קיירא היכא דמית מלוה וטעין לוה פריעא הוא ואי הוה אבוכון קיים מישתבע ליה כיון דליתיה למלוה מישתבע לוה ומיפטר ואי בעי לוה מישתבע יורש שבועת היורשין ומסתברא כדגרסינן בסוף פירקין וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה. ואקשינן יתומין ממאן. אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו בעי שבועה. ואיצטריך לאוקומה יתומין מן היתומין. ולא אוקמה כדקס"ד. וכגון דאמר להו אישתבעי ש"מ דאינהו לא שקלי בשבועת היורשין. אלא דתשובת רבינו אלפס אמר כל זמן שתבעו היתומין לאחר עם שטר וטען פרוע הוא נשבע שבועת היורשין בין שתובעין יתומין בין שתובעין אינן יתומין ירושלמי מת הלוה המלוה נשבע ליורשין ואפי' מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה כלומר יורשי לוה וכשמת לוה אחריו. אבל מת לוה תחילה ואחר כך מת המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו שמע ר' יוחנן ואמר ויאכל הלה וחדי וכתב רבינו אבן מגש דטעין שטרא פריעא הוא. אבל אם יטעון דאית בה צד רבית או שלא נטלתי כך מזה הממון ואי נמי שטר מחילה זה לאו כל כמיניה לאשבועי. ומסתמא אי פקח אידך נימא שטרא פריעא הוא ולגלגל כל טענתא. ואמר רב צמח גאון משכון ביד מלוה דינו כשטר כדכתב בחלק ג' והמוכר שטר לחבירו ואמר [דף יג טור א] ליה פרוע הוא וכו' במחילה גרסינן בפרק הכותב אבימי בריה דר' אבהו הוה מסיק זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד רב חמא אזל פרעינהו. אמר ליה הב לי שטרא. אמר ליה סיטראי נינהו וכו' ולענין שלומי שליח בין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי ובין אמר ליה הב זוזי ושקיל שטרא משלם ודוקא דאמר ליה שקול שטרא. אבל לא אמר ליה שקול שטרא לא מיחייב. ואי נמי לא אמר ליה פרעינהו באפי סהדי לא מיחייב למפרע באפי סהדי דהא בעל הבית דאמר לחנווני תן לבני סאתים חיטין ויהיב להו לפועלים דלאו באפי סהדי לא מחייב דקתני התם הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וגרסינן נמי בקידושין האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנא מישתבעי עדים דיהיבנא ליה ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה ש"מ דלא מחייב מלוה למפרע באפי סהדי מאי טעמא כיון דאיהו גופיה איפרע להו לא בעי סהדי שליח נמי לא מחייב וברירנ' לה בפקדון ומסקנא הוא הדין דעד אחד שליח דמישתבע דפרע ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה גרסינן בפרק שבועת העדות ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולאו פרעתיך. אמר ליה הנהו סיטראי נינהו. אמר רב נחמן איתרע שטרא רבי' האיי ורבינו שרירא בטיל שטרא לגמרי ומישתבע שבועה דלית ליה גביה ולא מידי ומיפטר והני מילי דפרעיה באפי סהדי. אבל לא פרעיה באפי סהדי מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו והוה ליה כמאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך פריעא הוא דלאו כל כמיניה ואף על גב דקיימא לן דלא אמרינן מיגו אלא לאוקמי כדאיתא בפרק חזקת הבתים הכא נמי כיון דלאוקמי שטרא הוא אמרינן מיגו ואכתי איתיה לשיעבודא דשטרא דהא דאמר התם הילכתא כרב יוסף בזוזי משום דהאי שטרא חספא בעלמא הוא. הא לאו הכי אמרינן מיגו לקיומי שטרא וכן הילכתא וכתב רבינו אבן מגש דוקא דהני סהדי דפרעינהו קמייהו אמרי דבתורת פירעון יהבינהו ניהליה. אבל אי לא ידעי אי לפקדון או למתנה מיגו דאי בעי אמר פקדון או מתנה הוו כי אמר סיטראי נינהו מהימן: גרסינן בשבועות העדות מנה מניתי לך בפני פלו' ופלו' ועדים רואין אותו מהו. אמר ליה רב המנונא והלה [דף יג טור ב] מה טוען. אי אמר במתנה יהבינהו כי עדים רואין אותו מאי הוי אלמא אף על גב דאיכא סהדי דיהיב ליה זוזי כיון דלא ידעי במאי יהבינהו ניהליה אי במתנה או לא מצי למימר מתנה הוו ואוקים ממונא בידיה הכא נמי לא שנא דמוקמינן שטרא אחזקיה וצריכא עייונא דאיכא למימר דלא אמר מיגו. כי האי גוונא סתמא לא עביד איניש דיהיב מתנה לחבריה מקמי דליפרע ליה לחוביה דיליה דטענתא דמיחזי כשיקרא הוא כההוא דאיתא במחאה בהלכות אומן גרסי' בכתובות בפ' בתרא המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו את השדה. אדמון אומר יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע מפני שיכול למשכנו עליו ומסתמא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא דכולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך ליפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא אשטרא. ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וקיי"ל כרבנן וש"מ דכתבינן מודעא כי האי גוונא כדאיתא באות מם שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר יכול לומר לו אילו חייב הייתי לך כיצד אתה אומר לוה ממנו וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ורב ששת אמר אפוכי מטרתא למה לי וכו': ירושלמי שנים שהוציאו שטר חוב זה מנה וזה מאתים חלוקת רב נחמן ורב ששת. רב ששת אמר יוציא מנה כנגד מנה ויפרע מנה ויליף לה מן הדא דתנן שנים שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה יליף ליה מרבנן ואדמון דרבנן ואדמון מודו שיוציא מנה כנגד מנה אלא בגין דתנינא אדמון אומר וכו' לפיכך צריך מימר זה גובה שטר חוב וזה וגבה שט"ח מחל של ר' בק' ושל ק' לא מחל מ"ד יוציא מנה כנגד מנה שכבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד זה גובה וזה גובה אותן שמחל אין גובה ואותו שלא מחל גובה כתב של מאתים בשטר ושל מנה לא כתב מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד זה גובה וזה גובה אותו שכתב גובה אותו שלא כתב אינו גובה ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבל מגבהו ממעות בבל בא"י מגבהו ממעות א"י [דף יג טור ג] ואעפ"י שהוציא במקום אחר. דבתר שיעבודא אזלינן כתב בו עיר סתם במקום שהוציא מגבהו. כתב בו כסף סתם מה שירצ' מגבהו ודכתב בו מטבע משא"כ בכתוב' אהייא אמר ר' משרשי' ארישא ומפורש בכתוב' גרסינן בפרק שנים אוחזין סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע ר"ש אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ואסיקנא התם שתים נמי פטור דשטר הילך הוא והילך פטור כדאית' במלוה על פה וש"מ דאי אמר ליה מנה לי בידך נ' בשטר ונ' על פה. ומודה נ' בשטר וכפר ליה נ' דעל פה הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות. והודה בקרקעות וכפר בכלים ונשבע שבועת היסת על שכפר ופטור ועדות בקנין נמי כשטרא. גרסינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו ומלוה אומר לא פרעת כלום וכו'. במאמר בית. גרסינן בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין כו' בכתיבת שטר מי שבא ואמר אבד שטר חובי בהתפסת שטר. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מסתמא כגון אני פלו' לויתי מנה מפלו' בשנת כך וכך אף על פי שלא נחתם או שכתב אני החתום לויתי מפלו' וחתם לבסוף והא דפליגי בהנושא חייב אני לך מנה בשט' לא כתב לויתי אלא בלשון הודאה. כתב בשטר אני פלו' חייב לפלוני מנה או שכתב אני חייב לפלו' מנה וחתם. ובהא הוא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש דמחייב נפשיה במאי דלא חייב. ולא דמי כלל להוציא עליו כתב ידו אבל רבינו שלמה פירש. הוציא עליו כתב ידו חייב אני לך מנה וחתם לבסוף ומסר לו בעדים ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש שלא חתם לבסוף. ומסר לו בעדים ולא דייק לן מה לי בתחלה מה לי בסוף. ועוד דה"ל לאקשויי מיהא מתני' לר' יוחנן ולתרוצה ואסיקנא אעפ"י שהוחזק כתב ידו בב"ד גובה מנכסים בני חורין דכמלוה בע"פ דמי ואי מודי פרע ואי [דף יג טור ד] לא מישתבע שבועת היסת ומיפטר ואף על גב דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה התם חתימי סהדי כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא הוה משהי ליה בידיה אבל הכא לא חש ביה ואי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפי' מיתמי ואיכא מ"ד כיון דליכא קנין בנאמנות לא מהני. והרב המחבר כתב צריך עיון והיכא דלא הוחזק כתב ידו ואית ביה נאמנות איכא מ"ד מגו דאי בעי אמר לאו חתימת ידאי הוא מישתבע ומיפטר ומסתמא לא מיבעיא למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא למימר מיגו אלא אפי' למאן דאמר צריך לקיימו לא מיבעיא אי כתב ביה מהימנת לי כבי תרי דמלוה גופיה תרי סהדי הוו. וליכא למימר מגו ואפילו למ"ד מה לי לשקר כעדים דמי תרי ותרי נינהו וסמכינן אתרי דהא פסליה לכולי עלמא אלא אפי' כתב בו מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא המלוה נאמן דלא אמרינן מיגו חדא דטענה דידיה סתרה הודאה דידיה דהא קא מודי בנאמנות ופטריה משבועה כל זמן ששטר בידו. ועוד כיון דכתב ביה כל זמן ששטר זה בידך מיזהר זהיר ביה ולא פרע עד דמהדר ליה שטרא וכל היכא דאיכא למימר מיזהר זהיר ביה לא אמרי' מיגו דאמר גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דאמרי' התם רב יהודה ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב הונא מ"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה והוא הדין לשטר חתום בעדים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימנן ליה משום מיגו וכן הילכתא. וכתב רבינו שרירא כי אמרינן פרעתי דנאמן. דוקא דלא מסר ליה שטרא בסהדיא אבל מסר ליה שטרא בסהדיא עידי מסירה כרתי ואי אמר פרעתי לא מהימן ומסתמא לא עדיף מהוחזק כתב ידו בב"ד דנאמן דהא קא מדמינן ליה לסהדי. בסוף גמר' דגט פשוט דמותבינן לר' יוחנן מיהא דגרסי' ר' אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו [דף יד טור א] לו בפני עדים כשר. וגובה מנכסים משועבדין ומפרשינן התם בשאר שטרות קאמר דעדי מסירה כרתי. ש"מ דהוחזק כתב ידו בב"ד כמסירת עדים דמי ועוד דלית הילכתא כר' אלעזר בשאר שטרות. ואפשר דסבירא להו לרבוותא כשמואל דאמר אף בשטרות. והיכא דאמר לאו חתימות ידאי היא. ולא איתחזק בבי דינא. איכא מ"ד מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמינן לה. ואיכא מ"ד כיון דמצי לאיערומי בעי כתב ידו יוצא ממקום אחר. ואי לא מיגו דאי בעי אמר פרעתי מיפטר בשבועה השתא נמי מישתבע ומיפטר ואי אמר אין חתימות ידאי היא מיהו לא יזיפנא מעולם דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואי אמר אין חתימת ידי הוא. ואפשר דחתימא בסופא דמגילתא וכתב עליה כה"ג נמי חייב. אבל אי אתי בטענת בריא איכא מ"ד בהא נמי אמרינן מיגו ומיפטר בשבועה והא דאמר אביי האי מאן דמהוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליהוי בסיפא דמגיל' דילמא משכח לה איניש דלא מעלי. וכתב עליה מאן דבעי עצה טובה קמ"ל דילמא טעין דלא אוזיף מיניה כלום. אי נמי לאו כתבא דידי הוא דחייב. אבל אי טעין הכי הוה מעשה מישתבע ומיפטר ואיכא מאן דאמר דלא מיפטר דאם איתה דאביי כי היכי דלא אתי לידי שבועה בלאו הכי מצי לאשבועי וכתב הרב צריכא עייונא. ומסתברא כלישנא קמא. ובשאלה לרבינו שרירא כתב בכתב ידו ואמר לעדים חתומו ומסרו ליה הרי הוא כשטר וגובה מנכסים משועבדין ואי אמר פרעתי אינו נאמן אבל אם התם בפני עדי' ולא נתן רשות לחתום זהו שאמר הוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי וכן כתב בשם רבינו האיי שאם צוה לחתום על הודאתו דינו כמאן דמפיק שטרא אהבריה אבל אם לא כתבו חתימתן אלא להחזיק כתב ידו הוא כהוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי. ומסתמא הוא הדין לעדות בקנין אף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ לענין מהדר אבל מיכתב לא כתבינן בלא דעתא דיליה ואי לא כתבו סהדי שטרא ולבתר תלתין יומין דהוא סתם הלוא' או בתר זימניה טעין פרעתי כמלוה על פה הוא ומישתבע ומיפטר דלא מצי למימר ליה שטרא בידי מאי בעי כדכתב בחלק כתי' השטר וכן מצאתי ל"ש שכיב מלוה ול"ש שכיב לוה כל הסמוך לקנין כותבין אבל ודאי משך מילתא ולא קבע ליה זימנא למיכתב איכא למימר דלמפרע וכל סתם הלואה ל' יום כותבין ונותנין והמוציא [דף יד טור ב] מחבירו עליו הראיה ועל הדיינין ומיהו עדות בקנין כשטר דמי לגבות ממשעבדי כדגרסי' בפ' הכותב אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו' והפוגם את שטרו שלא בעדות ופוגמת כתובתה ואסיקנא לא מיבעיא קאמר והוא הדין בעדים ופוגמת פחות משוה פרוטה סלקא בתיקו ולקולא ופוחתת כתובתה ופוחת את שטרו גובה שלא בשבועה ואי אמר אישתבע לי מישתבע ליה כאומר אמנה היה לי ביני לבינו ונאמן במיגו בהיסת וגרסי' בפ' כל הנשבעין וכן היתומי' לא יפרע אלא בשבוע' ואסיקנ' יתומין שבאו לגבות מלוה נוטלין שלא בשבועה דהא אבוהון שקיל בלא שבועה היכא דלא אמר אשתבע לי והיכא דאמר אשתבע לי דאבוהון לא שקיל בלא שבועה איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר מישתבע לוה ומיפטר ואיכא מ"ד נשבעין שבועת היורשין ונוטלין כדאיתא לעיל ואיכא מ"ד כיון דקילא שבועתא דהאי אי טעין אין ואי לא טעין שקיל בלא שבועה ורבינו האי כתב בתשובה שאין לסמוך על רב שר שלום ור' שמעון קיירא דאמר כסברא קמא ויתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה אפי' בשבועה לא שקלי דקיי"ל כרב ושמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו. אבל אם מת מלוה בחיי לוה לא יפרעו אלא בשבוע' כדתנן וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה ואמרינן לא שנו אלא שאמרו יתומין אמר לנו אבא לויתי ופרעתי. אבל אמר לא לויתי נוטלין שלא בשבועה וכתב הרב קרובינו זצ"ל הא ביתומין גדולים קיי"ל דאי בקטנים לא מצי אישתבועי שאמר לנו אבא והא דגרסי' בסוף גמרא דמסכת שבועות אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל לא מישתבע אלא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. והכא ביתומי' גדולים קיימא והיכא דטעני יתומי' דלוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי לאבוכון הוא דנשבע שבועת היסת וכו'. אבל לא טעני יתמי כלל אמרי' דילמא פרעי אבוהון ליתומים שהן גדולים ולא מיפטר משבועת היורשין עד דמישתבע שלא נפרעו היתומים ומסתמא דל"ש גדולי' ול"ש קטני'. וטעמ' דאמרו אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל לא טענו אינהו לא טענינן להו שאין טועני' בזכותן של אלו וש"מ שאין טוענין ליורשין במקו' יורש אחר ודינן כדין לוה ומלוה. ובתשובת הרב קרובינו זצ"ל. יתומין מן היתומין שבאו ליפרע בשבועה שלא פקדנו אבא. ומת אחד מן האחין. אין שאר האחין גובין חלקן בשבועה שמא לאותו [דף יד טור ג] האחר צוה אלא הן נשבעין ונוטלין חלקן וצ"ע דהא יכולין לישבע שלא פקדנו אבא ואחינו ויתומין של יתומין נמי יכולי' לישבע שלא פקדנו לא אבינו ולא אבי אבינו והיכא דאמר אחד מן האחין אמר לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחין אומרים לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידו איכא למימר כיון דתפסיד דיליה קושטא קאמר כדאמר בהניזקין מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה כו'. וצ"ע: הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא אמרינן דכי נקיט שטרא אין אדם מוריש שבועה לבניו. אלא בהא דרב ושמואל ביתומים מן היתומים משום תקנת יתומים בני לוה שלא יפרעו ממון אלא בשבועה וודאי אבל פוגם שטרו בלאו יתומין מן היתומין היא ונקיט שטרא. והוא הדין לכל דנקיט שטרא כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע. ומנכסים משועבדים לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו: ולעולם נשבעין שבועת היורשין. ומסתמא דווקא שכיר ונגזל כולהו דלא נקטי שטרא. ושבועתן שבועת תקנה. וכן שבועת היסת שנהפכה לנתבע ומת אין היורשין נשבעין ונוטלין. ירושלמי פשיטא הא מילתא מת בעל הבית שכיר נשבעין ליורשין בע"ה כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשין: תוספת יורש שפגם אביו שטר חובו נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח היורש מכח האב. אמר ר' אלעזר ונשבע שבועת יורש שלא פקדנו אבא נתחייב שבועה בב"ד ומת אין בנו גובה. רב חסדא בעי אילין תרתין פסיעתא הוא מפסיד חוץ לב"ד את אמרת גובה מפני שפגמו בב"ד איתמר אינו גובה ש"מ בין בב"ד בין שלא בב"ד יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. גרסי' בפ' הכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ואמר רב ל"ש אלא כתובת אשה משום חינה. אבל בעל חוב לא. ורב נחמן אמר אפי' בעל חוב נמי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו במדינת הים וכן הילכתא. ומסתמא ה"מ דמודעינן ליה ושדרינן קמיה הא לאו הכי אין נפרעין וה"ג בירושלמי ונפרעין מן האדם שלא בפניו תיפתר שהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית תיפתר שערב לו מן עכו"ם כהדה אלכסה אמר לר' מנא אנן עבדין טאבות סגין מנכון אנן כתבין דיוטמרון אין יאתא טאבות. ואי לא אנן מחלטין נכסיא. ואמר ליה אנן עבדין כן אנן משלמין בתריה תלת זימנין אי אתא הא טאבות ואי לא מחלטין נכסיא אמר ליה הגע עצמך דהוא באתר רחיקא. אמר ליה אנן [דף יד טור ד] משלחין תלת אגרן חדא גו תלתין וחדא גו תלתין. אי אתא הא טאבות ואי לא אתא מחלטין נכסיא. ואמר ר' מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין וברח לית כאן מחלטין אלא מכריזין והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני לוה. וכן השיב ר"ח בתשובה הדין כמו שכתב רבינו האי ואנחנו מעשים בכל יום באים לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בעל חוב בנכסי הלוה כשהוא במדינת הים עד שמודיעין. ואפי' יש לו נאמנות בשטר יש חשש שמא יש בידו שובר ותו שכתב רבינו האי ואדאייתינן הא גמרי' דבני מערבא דקאמר שערב לו מן עכו"ם מסתברא דגמרי' מינה ישראל שלוה מן התוגר מעות ברבית. ישראל נעשה לו ערב דבין בדיננו בין בדיניהן כי שקיל רביתא גוי הוא דקא שקיל ליה מישראל ולא מיתסר ערבות אלא בנכרי שלוה מישראל דבדיניהן עיקר האחריות על הערב הוא וישראל הוא דפרע הקרן והרבית לישראל ואישתכח דישראל הוא דקא שקיל רביתא. אבל בדינינו עיקר האחריות על הלוה. הלוה פורע וישר' נוטל רבית לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ומשום הכי בעי' שקיבל עליו לדון בדיני ישראל והכי איתה לישנא דגמ' דילן בנוסחי' דווקני אלימא ערב דנכרי כיון דבדיניהן בתר ערבא אזיל אישתכח ישראל הוא דקא שקיל רביתא ולא גרס ערב לגוי. ולא גרסי' נמי אישתכח ישראל דקא מוזיף ברביתא ודייקא נמי דקא פרכי' אי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לישקול אי אמרת בשלמא ישראל הוא דקא מלוה היינו דקא פריך רבית נמי לא לישקול אלא אי אמרת דמלוה נכרי הוא. היכי מקשי רבית לא לישקול אטו משום דנכרי קיבל עליו שלא יתבע הערב לא יטול רבית אלא ודאי בישראל עסיקינן שהוא מלוה אבל בעכו"ם שהוא מלוה לישראל אפי' לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהעכו"ם נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ולא איצטריכא לברייתא למימר. אבל אתה עושה ערב מעכו"ם המלוה ברבית אבל רבותי הגיהו בספרים אלימא ערב לעכו"ם וישראל הוא דקא מוזיף ברביתא. תוס'. עכו"ם שלוה מישראל וישראל שלוה מן העכו"ם ישראל נעש' לו ערב ואינו חושש ועכו"ם שלוה מישראל בשקיבל לדון בדיני ישראל. וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל: גרסי' בפ' הנזיקין בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. והני מילי מיניה דידיה אבל מיתמי כולהו בזיבורית כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן [דף טו טור א] שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' באחריות ואיפסיקא הילכתא יתומין שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ובעל חוב דתפש בינונית בחיי אביהן תפש כדמוכח בפ' בתרא דכתובות ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דשבק אבוהון מדינא לא מגבינן כלל ואפי' בשטר דקי"ל מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אבל מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה. והאידנא תקנתא דרבוותא למיגבי ממטלטלי בעל חוב אפי' מיתמי ובשם רבינו יעקב דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה לא גבי ממטלטלי והא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון אבל נכסי דקנו יתמי אפי' מצוה ליכא כדמוכח בב"ב בגמ' נפל הבית עליו ועל הבן והיו עליו כתובת אשה ובע"ח כו' וכן דעת ר"ח דאמר לא תימא הכי תקנתא דבתראי למגבי ממטלטלי מאי מצוה איכא והא דגרסינן נמי בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דאמרינן דינא הוא וכו' כיון דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק ותפיש להו לישתעבדי למיגב' מיניהו ומסתברא דמצוה על היתומין בדאיכא מקרקעי דאבוהון קאמר ומשום נעילת דלת וכן דעת רש"י דפירש בפ' כל הגט יורשין שירשו קרקע שעליהן מוטל לפרוע חוב אביהן והיינו דגרסינן בפ' מי שהיה נשוי הנך נ' קמאי מצוה קא עבדיתו. ואידך כדין קא טריף. ואי אמר הנך נ' דמי קטינא סלקיה. והיכא דליכא מקרקעי אפי' איכא מטלטלי ליכא מצוה כלל וכתב רבינו אפרים במלוה בשטר הוא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל [דף טו טור ב] במלוה על פה דליכא נעילת דלת אוקמה לדרב ושמואל אדאורייתא וכבר איפסיקא הילכתא דמלוה על פה גובה מן היורשין ואיתמר עלה משום נעילת דלת ואיתמר שיעבודא דאורייתא אלא למאן דאית ליה דמלוה בשטר מצוה משום נעילת דלת היא ורבי' אבן מגש מלוה בשטר חוב הוא כדאיתא בערבות והיכא דטעין בעל חוב דלית ליה לאיפרועי תקינו רבוותא לאישתבע שבועה כעין דאורייתא דלית ליה לאיפרועי והכי אסכימו ונהיגי. גרסי' בפ' הכותב א"ל רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואמר ליה שקול ארעא ואמר ליה זיל את טרח וזבון והב ליה וכו' עד ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה כלו' היו לו מעות והוא אומר של עכו"ם הם שמעינן מהכא דהיכא דאית ליה זוזי אית ליה לאיפרועי זוזי. ואי לית ליה אלא ארעא או מטלטלי יהיב ליה ולא מטרחינן ליה לזבוני בתשובה היכא דלא ידע אי אית ליה זוזי ואמר האיך דאית ליה ואידך אמר לית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משבעינן ליה אלא חרם סתם דבתרי דיני לא דיינין ליה והיכא דאית ליה ארעא ואית ליה מטלטלי איכא מאן דאמר אי בעי מלוה שקיל מטלטלי שהן כסף ולא קרקע דשוה כסף הוא ככסף ואי אית ליה ארעא וזוזי או מטלטלי וזוזי ולא בעי מלוה זוזי הרשות בידו של לוה ומאי דבעי יהיב ליה ולכתובה אי אית ליה ארעא וזוזי יהיב לה ארעא ואפי' בעיא היא זוזי ואפילו בעי הוא למיתן לה זוזי כדאמר התם לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולא בארעא ואפילו הוא בעי למיתן ליה ארעא ואפי' הוא למישקל ליה ארעא [דף טו טור ג] לאשה לא מסלקינן ליה בזוזי ואפי' בעיא היא והוא לא בעי אי נמי בעי הוא והיא לא בעי' ואי אית לי' מטלטלי יהיב לה מטלטלי ואי אית ליה מטלטלי וזוזי יהיב לה או זוזי או מטלטלי הדין הוא דינא דבעל חוב וכתובה: אבל השוכר את הפועל אית ליה דינא אחרינא דמטרחינא ליה לזבוני כדגרסי' בבבא מציעא השוכר לעשות עמו בתבן ובקש. וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואסיקנא בגמרא צריכא דאי אשמעינן רישא דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו ממרי רשותך פארי איפרע קמ"ל דלא ונזקין נמי אית להו דינא אחרינא כדכתב רבינו אלפס דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל מילי מיטב הוא. ואית ליה זוזי ומטלטלי פרע ליה מידי דיהיב ליה וצ"ע. א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד האי מצוה מאי תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ואפילו מלוה בשטר וכתב ר"ח וכן דין היתומין שירשו מטלטלין דקיימא לן מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן. גרסי' בפ' השוכר את האומנין אמר רבא האי מאן דמסיק ק' זוזי בחבריה ופרעיה זוזי זוזי פירעון הוא אלא שיש לו עליו תרעומת ש"מ דלא מצי לעכובי ואית ליה לקבולינהו. דאם איתה לא ליקביל מיניה ולא תרעומת ליהוי. ועוד מדגרסי' בפ"ק דקידושין מוכר בית בבתי [דף טו טור ד] ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף בית אינו נגאל לחצאין ש"מ דאי לא כתב גאולתו נגאלת לחצאין גרסינן ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ופסק ר"ח בכמה דוכתי דהילכתא כוותיה ודוקא מחיים. אבל מת ונפל נכסי קמי יתמי מטלטלין נינהו ומטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב והשתא דתקינו דמטלטלי מישתעבדי אפילו מיתמי מפקינן כר' נתן. ומסתמא דלית ליה נכסי לאיפרועי אבל אית ליה נכסי לאיפרועי לא מפקינן:

חלק השני - מלוה על פה

[דף טו טור ד] גרסינן בגט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדי' גובה מנכסים בני חורין. ואסיקנא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כו' כדכתב באחריות ירושלמי בפ' המקבל ר' אבהו בשם רבי יוחנן ובלבד שירשו קרקע הדא דתימר בדקאי גביה עד שעתא דמית אבל אי עאיל ונפיק אמרי' פרעיה וכתבי רבוותא אי נמי דמית בגו זמני' א"נ דמית בשמתיה דשמתיה הא לאו הכי לא גבו. ומסתברא לא מבעיא היכא דליכא אלא מטלטלין דליכא שבועה כלל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא [דף טז טור א] אפילו איכא מקרקעי שבועה שלא פקדנו אבא ליכא דליתא אלא היכא דאיכא שטרא ומשתבעי ושקלי ושבועת היסת נמי לדידיה תקינו רבנן לבריה לא תקינו רבנן וליכא שבועה אלא היכא דאתי בטענת בריא שאביהן ציוה לפרוע וגבי יורש שפגם אביו שטר חובו: גרסינן בירושלמי בדין היה שאפילו אביו לא ישבע תקנה תיקנו בו תיקנו בבנו לא תקינו. וכיון שמת אביו העמדת בנו על דין תורה גרסינן בפ"ק דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר ושאילת כלים נמי סתמן ל' יום מדגרסי' בטלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ומסתבר' שאלה לא מדגרסינן גבי שואל אדם השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב ש"מ הלויני לזמן מרובה השאילני זמן מועט ול' יום דטלית שאולה משום דכת' כסותך ולא של אחרים כדגרסי' וכל ל' יום פטור דילמא חבריה תבע לי' (בזמן שאלה לאו זמן מועט הוא וחייב) גרסי' בפרק השותפי' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתי בתוך זמני אינו נאמן ולוואי שיפרע אדם בזמנו וקיימא לן כריש לקיש אפי' מיתמי הילכך לא שנא מלוה על פה ולא שנא מלוה בשטר ואודי קמי סהדי ויהיב לי' זמן ומית בגו זימניה שקיל מיתמי בלא שבועה דחזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ולמאן דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין משום פריעת בעל חוב מצוה בגדולים עסקינן ולמאן דאמ' משום צררי ומשום שובר אפילו בקטנים דבנו זמניה ליכא למיחש והיינו חייב מודה כדפרישי' בערבות ומסתברא דינא בגו זימניה כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי ואי אמר ליה אישתבע לי מישתבע לי' ואיכא מאן דאמר שבועת היסת ואיכא מאן דאמר חרם סתם ור"ח אמר דחיקא מילתא לדחויה משבועות דרבנן ודווקא דאוזפיה קמי סהדי וקבע לי' זמן ואי לאו מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אי נמי לא הוה ביה זמן יכיל למימר פרעתיך בגו זמני [דף טז טור ב] ופטור בשבועת היסת דומיא דתבעו לאחר זמנו. ודווקא שתבעו בזמנו בתחילת היום אבל בסוף היום מיגו דאי בעי אמר פרעתי בתחילת היום דהא עביד איניש דפרע במישלם זימניה כי אמר פרעתי בתוך זמני נאמן והמלוה את חברו סתם דאינו רשאי לתובעו פחו' מל' יום אי אמר פרעתי בתוך ל' נאמן מדלא קבעו זמן דעביד אינש דפרע בגו ל' יום ופטור משבוע' היסת וכולן לא גבו מיורשין אלא בגו זימניה או חייב מודה או שמתיה ומית בשמתיה אי נמי דאמרי יורשין אמר לנו אבא לא לויתי ועדים מעידין אותו שלוה ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ ואבוהון נמי אי אמר לא לויתי והעדים מעידין אותו שלוה וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן מה לי לשקר ומסתמא לרבי נתן דאמר מה לי לשקר כחזקה דמי קא מבעיא לן דאי כרבי דאמר כעדים דמי פשיטא דאתו עדים ועקרי חזקה ומשום דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא והלכתא כוותיה קא מבעיא לי מי אמרינן מה לי לשקר דאוקי ממונא בחזקת מריה או דילמא במקום חזקה לא אמר מה לי לשקר דלא אתי חזקה ועקרא חזקה ואיכא למימר דאפי' לר' קא מיבעיא ליה דמה לי דהתם בידו לפוטרה ועדיף מיהא דהכא ולא איפשיט בעיין וכל כה"ג קולא דנתבע ופטור בשבועת היסת וש"מ דאפי' במקום חזקה אמרינן מיגו וטעמא דמודה מקצת הטענה לא אמרי' מיגו לאו משום חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אלא משום אישתמוטי דקא משמיט לי' כדרבה ואיכא דמדקדקי מדקא מיבעיא ליה תבעו לאחר זמנו ש"מ דריש לקיש בתבעו בזמנו והיכי דמי אי תבעו בסוף היום סמוך לשקיעת החמה לימא מיגו דאי אמר פרעתי בתחלת היום כי אמר פרעתי בסוף זמני נאמן ומפרשי כגון שתבעו בתחלת היום ואיכא [דף טז טור ג] מ"ד וכן המגרש את אשתו. ואמר פרעתיך אי נמי אתפסתיך צררי קודם גירושין אינו נאמן דלא ניתנה כתובה ליגבות תחתיו דבעל ואי טעין פרעתיך אחר גירושין תישבע ותיטול הכל עיקר ותוספת כמי שיש בידה שטר ואנן כתבינן לעיל דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים בעיקר כתובה ולא בתוספת ובעיקר כתובה אינו נאמן משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואיתשול מקמי רב יהודה ואמר המלוה את חבירו וביקש לצאת למדינת הים ולא הגיע זמנו לפרוע ואין לו לתובעו ואין לו לומר תן לי ערב ובתשוב' הקובע זמן לחבירו שיפרענו בכל שנה כך וכך ועברו זמני' ולא פרע ותבע לו מכל הזמני' ואמר לא יפרע אלא מזה הזמן אפי' שניהן מצויין בעיר ולא תבע חובו חייב לשלם לו הכל וסתומה היא גרסינן בפ' שנים אוחזין תני ר' חייא מנה לי בידך והעדים מעידין אותו שיש לו נ' זוז חייב שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ותני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך חייב ורב ששת אמר הילך פטור. ומסתמא אי יהיב משכון כהילך הוא. דהא שטר כהילך הוא וכ"ש משכון. אבל רבינו אבן מגש כתב בקידושין גבי נסכא מנה אין כאן משכון אין כאן ש"מ דמאן דאודי במקצת וכפר במקצת ואנח ליה משכון בההוא מקצת דאודי לאו הילך הוא מדאמר הכא מנה אין כאן משכון אין כאן ומעשים בכל יום דמחייבים בה שבועת התורה ואנא ברירנא לה בירושלמי מנה אין כאן משכון אין כאן בתרי לישנא במאמר שני ולא דמי להאי ולא דייק לן האי דיוקא ואיכא פלוגתא דרבוותא רבינו ברוך אמר לית הילכתא כר' חייא לא בקמייתא ולא בבתרייתא בקמייתא דהא דחה לה ר' זירא. ותו דאשכח בגמרא דבני מערבא דר' יוחנן פליג עליה, בבתרייתא דהא גרסינן בפ' השואל ועוד הילך הוא אלמא הילכתא פסוקה דהילך פטור ומדרב עמרם ורבינו האי זצ"ל פסקי הילכתא כר' חייא דר' יוחנן קאי כותיה דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא [דף טז טור ד] וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ור"ח פסק כר' חייא וכרב ששת בבתרייתא כרב אלפס. וכתב אם במערים לדחות השבועה מעליו חייב כדגרסי' בשבועות בקדם והודה ור' אלחנן פסק כר' חייא בתרויהו ולא איתברר לן שפיר משום דאי משום טעמא דרבינו אלפס מהא דכתב בספר למ"ד הילך פטור פי' דמר רב יהודאי הוא כדכתיב בנוסחא דילן ולאו פירכא הוא משום דקרא בש"ח הוא ולא איצטריך למודה מקצת ואי משום הא דגרסינן בפ' השואל לאו משום הכי הילכתא אלא אליבא דדברי הכל מתרץ לה למתני' ודכותה גרסי' בקידושין קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וליתה דהא פסקי כולהו רבוותא הילכך לא פסיקא לן גרסינן בפ' שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה וקי"ל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדפסיק רב פפא חדא כרב וחדא כשמואל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף וכשמואל דאמר טענו חיטין ושעורים והודה לו בשעורים חייב ועוד דהא תני ר"ח לסיועי לרב ודוקא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד וכולהו טענתא נמי אפי' כפר בפרוטה מישתבע. ושתי כסף דקאמר כסף מדינה הוא כדגרסי' בפ"ק דקידושין והן עשרים גרגרי חיטין כסף במשקל והוא משקל פשוט מלגוייר יפה פחות ב' גרגרין ולא מיחייב שבועה עד דטעין ליה בהכי ובשויו וכפר ליה בעשרה פחות חצי גרגר ומודה בחצי גרגר דהיינו פרוטה ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורים והודה לו באחת מהן חייב וה"ה לכל שני מינין אפילו מלוה ופקדון וכן הילכתא ומסת' דוקא בבת אחת וגרסי' בהמניח את הכד אמר רבה בר נתן טענו חיטין והדה לו בשעורין פטור ואסקינא אף מדמי שעורים ומישתבע שבועה על החיטין ומיפטר מיהו אם תפס ליה לא מפקינן כדאיתא התם וכתב הבבלי אם טענו חיטין ואמר הלה איני יודע אם חיטין או שעורי' נשבע שבועת [דף יז טור א] שאינו יודע ומשלם שעורים ולא בריר לן. דהא בפ' המניח את הכד אילימ' דקאמר מזיק בריא וניזק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתיה דרבה בר נתן ש"מ היכא דנתבע טעין נמי שמא פטור מדמי שעורין מיהו בבא לצאת ידי שמים חייב כדלקמן וא"ר ענן אמר שמואל טענו חיטין והודה לו בשעורין אם כמערים חייב אם כמתכוין פטור וכתב רבינו אבן מגש טענו חטין והוד' לו חטין ואח"כ טענו שעורי' וכפר פטור דכיון דלא טעין חיטין ושעורים כאחת לאו מודה מקצת הוא וכל חד וחד טענה באנפי נפשה הוא והוא הדין לשתי עסקין דטעמא דפטור דמין טענה עצמה בעינא ואי ס"ד לאתויי ראיה מיהא היא אומרת בתולה נישאתי ויש לי מאתים והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה ולא היא דהתם ליכא מודה מקצת כדגרסינן בירושלמי בכתובות היא לקמן ואמר רב ענן אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב. לכך יצאו כלים למה שהן. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת והוא הדין לאיני יודע וצרפתי אמר כל היכא דאיכא תרי לישני בדברי סופרים הלך אחר המיקל והא דגרסי' בריש גמרא דשני' אוחזין גבי ההוא רעיא דמשמע דרב נחמן אאין לך בידי כלום קאי לכולי עלמא קא פריך והילכתא כמאן דמתני' לה אסיפא ולא בדיק לן ומנהגא על כל טענתא דקא טעין בבריא משביעין אותו שבועת היסת ומר רב צדוק משמא דרבוותא הכין פסק מההיא דשנים אוחזין ואי לאו דחזינא לרבוותא דאמרי שבועת היסת בלא נקיטת חפץ אמינא שבועה כעין דאוריתא הוא מדגרסינן בב"מ אם איתה לר' חייא קמייתא משלם ומישתבע אשארא. ומקשינן השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן אלמא חדא טכסיסא נינהו אלא דלא חזינן לגאון [דף יז טור ב] דאמר הכי ואי בתר דמישתבע אייתי חד סהדא כתב רבי אלפס זצ"ל בתשובות דהדר מישתבע שבועה דאורייתא בחפץ וכל מקום ששניהן מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואי מחמת שבועה מודה במקצת נשבע שבועה דאורייתא. ואי נמי אי בתר דאישתבע אודי במקצת הוה ליה חשוד ופרע נמי מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל על השאר לרבינו שרירא ואי אודי מדעתיה בתשובה דעבד אינו נפסל ואין לו להשביע על הודאה שעשה מתוך תשובה ובתשובה ראשונה נפטר ואם אינו מודה נשבע שבועת היסת על השאר. ואי בתר שבועה אייתי תרי סהדי משלם דליתה לדרב דאמר כיון שקבלו בעלי שבועה שוב אין משלמין ממון. ואסיקנא מישתבע שבועה דאורייתא אפומא דחד סהדא ובתר הכי אתא סהדא אחרינא מצטרף לקמא ומחייב לשלומי לרבינו אבן מגש מי שחייב שבועה ואמר לא אשבע עד שתבטל עדות הבאה לאחר מיכן אין לו לבטלו ואעפ"י שרבינו היה סומך יד הנתבע בכך לא ללמד הלכה למעשה תקנת דורו היה אבל לא מן הדין. תשובה לרבינו אלפס מנה לי בידך והלה אומר מנה לי בידך כנגדו נשבע שבועת היסת בכך ופטור דתניא מנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי יש לך בידי ונתתי לך יש לי בידך כנגדו כסות או פירות פטור והכין פסק רבינו האיי וכן הילכתא דאמר מיגו דאי בעי אמר פרעתי מהימן כי אמר יש לי בידך כנגדו מהימן ירוש' חד בר נש קם עם חבריה בשוקא א"ל הב לי קיתונא דאית לי גבך א"ל הב לי דינר דאית לי גבך א"ל הב לי קיתונא והא לך דינר. אתא עובדא קומי ר' מונא א"ל את מודית ליה בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא הב לי' דינר א"ר בר אחא מודי ר' אמאי במה דין לא כן אמר אלא בדיל דלא יכפור ליה בדינר לא חייב ולא בירר לנא שפיר מאי איכא בין [דף יז טור ג] שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא מפכינן בדרבנן לא מפכינן תשובה לרבינו שמואל בן חופני איכא מ"ד דבדאורייתא לא מפכינן כלל אפי' שניהן רוצים שבועה דרבנן מפכינן בשניהן רוצים או שרצה הנתבע להשביע בעל דינו וליתן לו מה שתובע עליו אבל רוצה התובע לישבע וליטול ולא רצה הנתבע להשביעו ולא ליתן לא אפכינן. ואיכא מאן דאמר שבועה דאורייתא לא מפכינן בעל כרחו דתובע שניהן רוצים מפכינן. ופסק כלישנא קמא ובתשובה לרבינו אלפס דאורייתא לא מפכינן אלא א"כ נתרצו שניהן וכתבי רבוותא לית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיורי והכי חזינן למר רב יהודאי דלא מפכינן אלא או מישתבע ומפקע או משלם בלא שבועה. אבל צרפתי כתב בשם רב יהודאי הלכה כמר בר רב אשי ור' ליאון ורבינו גרשום מייתי לה מקל וחומר יש לך לומר איזה כח מרובה מי שיש בידו שטר או מי שמודה לו בעל דינו בפרוטה הוי אומר מי שבידו שטר אם אמר פרעתי ואישבע אין שומעין לו ומשלם בעל כרחו ומודה מקצת משלם ונשבע על השאר והרי הדבר קל וחומר ומה מי שבידו שטר שאין יכול לומר אישבע ואיפטר יכול לומר הישבע וטול כדרב פפא דאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה אי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה זה שמודה מקצת שיכול לומר אישבע ואיפטר כל שכן שיכול לומר הישבע וטול אבל הנתבע יכול לומר לו הישבע וטול. ומסתמא שבועת היסת דמפכינן אי תובע חשוד הוא דלא מצי נתבע לאפוכי עליה נתבע פטור וליכא עליה אלא חרם סתם ושבועת היסת בהיפוך דנשבע ונוטל אי אמר התובע איני נשבע אלא אחרם סתם הרשות בידו ויכול הנתבע לומר לו או הוציאני מן הכלל או הישבע וטול. אבל אינו יכול לומר לא תחרים עד שתוציאני מן הכלל ואפילו יש לו שטר כדכת' בנאמנות: תשובה ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שנתרצ' בהיפוך שבוע' ומתו העדים ונתקיים אחד מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבועה דעד אחד ליכא דלא [דף יז טור ד] אסהיד בממון אלא בהיפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואיכא בינייהו נמי למיחת לנכסיה בדאוריי' מחתינן לנכסי' בדרבנן לא ולית הילכתא כרבי יוסי דאמר מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל גמור מדבריהן להוציא בדיינים והיכי עבדינן משמתינן ליה עד דמטי עידן שמתיה מנגדינן ליה ושבקינן ליה ובעל מתיבות לא אייתי הא דמיחת' לנכסיה ומשמ' דסבירא ליה כר' יוסי ודוקא בשבוע' דרבנן משמתינן. אבל חרם סתם לא דאין בו לא שם ולא זמן והתובע מחרים שלא בפני הנתבע אם לא רצה לבוא ואיכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאוריית' מפכינן בדרבנן לא מפכינן דתקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ואין על הנתבע לא פירעון ולא שבועה וכתב רבינו אלפס אם רצה התובע להחרים סתם הרשות בידו ואם יבא ממון לידו כנגד חובו שלא בעדים יחזיק לעצמו ומשתבע שבועת היסת ומיפטר מיהו אסור לגבות מחבירו אפי' כנגד חובו כדגרסינן בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך שלא ברשות וכו' והילכתא כוותיה דהא הלכה כרב נחמן דאמר עביד אינש דינא לנפשיה ומסתמא דינא דתפישא הכי אי איכא סהדי דתפס וראה דליכ' מיגו כלל מיהדר ליה. וקם בדינא בהדיה כההוא דחבל סכינא דאשכבתא ונסכא דרבי אבא דאי איכא סהדי משלם ואי ליכא סהדי ואתי בטענת בריא מיגו דיכול למימר לא היו דברים מישתבע שבועת היסת דלית לי' גביה מדיליה מידי ואי לא אתי בטענ' בריא נאמן בלא שבוע' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי איכא סהדי ולא ראה מיגו דיכול למימר החזרתיו לך נאמן לומר בחובי תפשתיו ובשבועה ואי ליכא סהדי וראה נמי מהימן והני מילי בשאין עשוי להשאיל ולהשכיר אבל דבר העשוי להשאיל ולהשכיר כדינא דאומן דיינינן ליה והיכא דאיכא עד אחד ליכא למימר מיגו כדאמר גבי נסכא דר' אבא והיכא דשניהן חשודין פסק רבינו אלפס חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דהא קי"ל בכל דוכתא כר' אבא וכרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז [דף יח טור א] והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ותו דאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין. ואוקימנא כגון דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא והא דר' נחמן דעבד עובדא יחלוקו ליתה כדאיתא בהלכות ותמי' לן מילתא טובא דעל כרחין רב נחמן דכרבא סבירא ליה כדגרסי' בפ' השואל נימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואוקימנא רב נחמן גופיה כרבא ש"מ איתא לדרב נחמן ואיתא לדרבא. ואיתא לדר' אבא ור' מאיר ור' יוסי כר' אבא סבירא להו. אלא דר' מאיר אזיל בתר מעיקרא דהוי שבועה דאורייתא. ואף על פי שחשוד הוא ואינו יכול לישבע משלם והילכך חזרה שבועה למקומה ור' יוסי סבר ה"מ דרמיא שבועה גבי חד אבל גבי שניהם חשודין דאי אזלינן בתר מעיקרא הוי מחויב שבועה דאורייתא ומשלם כוליה ואי אזלינן אשכנגדו דתקנתא דרבנן מפסיד דכי היכא דאינו יכול לישבע שבועה דאוריי' משלם ה"נ אינו יכול לישבע שבועה דרבנן מפסיד כגון הנשבעין ונוטלין כשהן חשודין הילכך יחלוקו וכן דעת רבי' יעקב: והילכתא כרבא בהשואל ובנסכא דר' אבא דכל שאינו יכול לישבע משלם בשבועה דאורייתא משלם הכל ובשבועה דרבנן מפסיד הכל ושאינו חשוד כגון הפוגם את שטרו ומת וכל הנשבעי' ונוטלין דמתני' דנקיטי שטרא ונלפי קמי יתמי כיון דאיכא שבועה גבי יתמי יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בדינא דרב ושמואל ביתומין מן היתומין דמית לוה בחיי מלוה כדאמר הבו דלא לוסיף עלה. ועלה אמרינן האי דיינא כר' אלעזר עבד כרב ושמואל עבד ובמפיך שבועה אחבריה ומית איכא פלוגתא ביני רבוותא כדפרישית לעיל ויתמי דיתמי שבאו ליפרע מנכסי יתומין בשבועה שלא פקדנו אבא איכא דדייק מדקאמר לא שנו אלא שמת מלוה וכו' ולא פליג בדידה אלא ביתומין אבל יתומין של יתומין אין נשבעין ש"מ כה"ג אדם מוריש שבועה לבניו דטעמא דאין אדם מוריש שבועה לבניו לפי שאינן יכולין לישבע שבועת אביהם אבל שבועה שלא פקדנו אבא ולא אבי אבא שיכולין לישבע נשבעין ולא היא דעדיפה מינה נקט והרב המחבר אמר דהכי אסכימו רבוותא דיתמי דיתמי אין אדם מוריש שבועה לבניו [דף יח טור ב] ומסתמא דטעמא משום דדבר שאין בו ממש הוא כדפי' לעיל והא דאמר בנשבעין ונוטלין דנקיט שטרא. נשבעין שבועת היורשין איכא מ"ד אפי' יתומין מן היתומין ואיכא מ"ד דוקא מיניה דידיה אבל יתומים של יתומין דיניהן כיתומים מן היתומין דאיירי רב ושמואל. דאי לא תימא הכי הבו דלא לוסיף עלה דקאמר הילכתא בלא טעמא הוא הכי סלקא לן שמעתא וכתב רבינו ברוך כל שאינו יכול לישבע משלם. מיהו מישתבע האיך שבועה דרבנן ונוטל. ומסתמא מידי דהוה אחשוד על השבועה דשכנגדו נשבע ונוטל ולא אמרי' מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואסכימו רבוותא דכל הנשבעין ונוטלין כגון שבועת המשנה ל"ש חשוד ול"ש שאינו חשוד לא מפכינן. דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לתובע אבל מתובע לנתבע לא וכשהוא חשוד כתב רבי' אלפס חזרה לשבועת היסת ומסתמא דחשוד שכנגדו נשבע ופטור. כדגרסי' בגמ' דבני מערבא גבי שכיר היה משכון לעבד היה חשוד וב"ד מוסרין שבועה בידו נוטל בלא שבועה היה עבד ובית דין מוסרין שבועה לחשוד היו שניהן חשודין פלוגתא דרבי מאיר ור' יוסי וש"מ דהיכא דנשבעין ונוטלין חשודין מפכינן אשכנגדו ולא תקנתא לתקנתא היא דהא שבועה עליה דבעל הבית רמיא ועקרוה אשכיר אבל שבועה דר' נחמן ליתא כלל אלא מדרבנן ויש מחכמי דורינו שאומרים הפוגם שטרו דנקיט שטר בידיה וחשוד שקיל בלא שבועה כיון דלא מוספין אדרב ושמואל אבל שכיר ונגזל וכל דלא נקיטי שטרא וחשוד אינן נשבעין ונוטלין לא דייק לן ואסכימו רבוותא הנשבעין על שבועת שמא כגון השותפין והאריסין. וכולהו דנשבעין ולא משלמין כיון דעל טענת שמא הן לא מצי לאפוכי אתובע תשובת רבינו אלפס שבועת היסת דמפכינן דוקא דלית בה גילגול שבועה אצל הנתבע. אבל אית בה גילגול שבועה לא מפכינן ושבועה דאורייתא כגון ד' שומרין. ומודה מקצת ועד א'. ודר' חייא קמייתא לא מפכינן כדאמר ושבועת המשנה דינה כשבועת התורה בשם או בכינוי ולאנקוטי חפצא בידיה דנתבע אבל שבועת היסת נקיט ליה תובע או שלוחיה ומשבע ליה בשם או בכינוי וכן דעת הגאונים ועל כל טענת בריא. דינא כהיסת [דף יח טור ג] כדאמר ועל שמא חרם סתם ונתבע שאמר איני נשבע אלא איפרע הכל. ואחרים סתם על כל מי שנוטל ממני ממון שלא כדין הרשות בידו. ואי נמי אמר איני נשבע עד שאחרים על כל מי שמשביע אותי שלא כדין רשאי. ואף על פי שיצא מבית הכנסת חרם חלה עליו שכל חרם שבית דין גוזרין אין צריך בעל דין לענות אמן. לרבינו אלפס מי שנתחייב שבועה ואמר טול שבועה או פטור אותי משבועה. או מתביעה זו. ואמר לו איני משביעך עכשיו ואיני פוטרך הדין עמו שמא תחזור שבועה למקומה. וכתב רבינו בכתובה אי פקח הוא מייתי לי' לידי שבועה דאורייתא נפקא מינה דאי לא בעי אישתבועי וקדמה ותפשה לא מפקינן מינה דקיימא לן בדרבנן לא נחתינן לניכסיה כו' כדאיתא בהלכות. ומשמע דסבירא ליה דהאי דאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בשבועת המשנה קאמר. ומסתמא דשבועת המשנה ושבועת התורה חד דינא אית להו לכל מילי ואפילו למיחת לניכסיה. ולא אמרינן לא מגבינן ליה ושבקינן ליה אלא בנשבע ולא משלם וגבי שבועת היסת הוא דשיילינן מאי בינייהו. אבל כעין דאורייתא ודאורייתא כהדדי נינהו וליכא בינייהו אלא דאי שבועה דרבנן מפכינן לה לשבועת היסת ואי שבועה דאורייתא לא מפכינן ליה אפילו לשבועת היסת עד דפרע ליה מיהו בתר דפרע ליה מצי לאשבועי כדין שבועת היסת והיינו דקאמר אי פיקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא ויש מחכמי דורינו שכתב נ"מ דאי חשידא אשבועתא בדרבנן לא מפכינן ושקלא בשבועה ואי דאוריית' מפכינן לה ומישתבע בעל ושקיל וליתה דאי דרבנן היא חזרה לשבוע' היסת ולא שקלה דאיתה לעיל וכל מי שאינו יכול לישבע אם הוא מן הנשבעין ונוטלין מפסיד ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין משלם ועוד קושיין לא מיתרצא דמתני' לאו בחשודה מיירי ורש"פ שבועה דאורייתא בשם או בכינוי ושבוע' דרבנן אלא כשבוע' שלנו בארור: בתשוב' הגאונים מאן דמפקיד זוזי גבי איתתא ולא איתא גבר הוית מינסבא ואינסבת ותבעו מינה לבי דינא ואיתרמי שבוע' עילויה לית מן דינא לאשבועה בדיתבא תותי גבר' ואי אמר בעל' לא מפיקנא אתתי לבי דינא הדין עמו והיינו דאמר העבד והאש' פגיעתן רעה וכו' ואי מצבי למיכתב ליה פסק דינא דאי היה פנויה מישתבע ליה כתבינן כדקתני נתגרשה חייבת לשלם ואי אמר ניחא ליה לשמותיה כל מאן דאפקיד גבה והיא כפרה ב"ד לא יהבי ליה רשותא ואי עביד מנפשיה עבד: לרבינו [דף יח טור ד] שרירא דוקא חבלות. אבל הלואה ופקדון וגזל אם הוא בידה וברשות' חייב' להחזיר ומזמינין אותה לדין עם בעלה אם הודה אלא שאין לו עכשיו משביעין שניהן שמא קינוניא עשו על נכסיו על זה ואם כפרה נשבעין כשאר בני אדם לרבינו אלפס דוקא חובות וחבלות שאינ' חייבת כלום תחת בעלה. אבל תבעה בפקדונות או דברים שאפשר שהן ברשותה חייבת ואם כפרה נשבעת. ומסתמא חבלות וגניבות ופקדונות וחובות דינן שוה כדגרסי' בפ"ק דבבא מציעא האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דלא מחייב שולחן ש"מ גניבה כחבלה ואי יתבה תותי בעלה לית לה לשלומי ודוקא דליתיה בעיניה: מנה לי בידך. אמר לו הין למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור משביעין אותו שבועת היסת. אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרע אלא בעדים צריך לפורעו בעדים. ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן ולא שנא אמר ליה בשעת הלואה ולא שנא אלא התראה הויא ולא מהימן אלא בסהדי וכתב רבינו אבן מגש אי ליכא סהדי שקיל בלא שבועה ואי בתר דפרעיה תבע ליה בהנהו זוזי קמאי דיהב ליה בלא סהדי משביע ליה שבועת היסת וכדגרסינן בכתובות יהיב לה כתובה באפי סהדי ומוקים להו לקמאי בהלואה והיכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרע ליה באפי סהדי אחריני ומסהדי ליה לא מהימני ופרע ליה דקיימא לן כרבא דאמר להכי אמר ליה פלוני ופלוני לא דלא לידחייה דאפילו אסהידו ביה בתר דפרע כפסולין דמו להאי הלואה ומישתבע שבועת היסת ופטור והדין היא סברא דרבינו אלפס וסברא דלא לידחייה קשיא לן דהוה ליה למימר הא פסלינהו. ומסתמא כפי' קמא דליתנהו קמן ולא נטרינן להו עד דאתו אלא אמרינן פרעיה השתא ואי אתו ומסהדי דפריעה מיחייב לאהדוריה ומאי דקשיא לי' בההוא עובדא דאי לא אמר ליה ראובן ושמעון מצי מדחי ורבא הא קאמר לא מצי מדחי ליה ואנן גרסינן בנוסחא דילן נאמן בהא דרבא ואינו מוגה וסברא דקמאי נאמן סבירא להו דאי אינו נאמן קשיא דאביי וקשיא דרבא כקושיא ואפשר דאיתה לההיא גירסא ונאמן ורבא דאמר כי היכי דלא לידחייה דליתנהו קמן הא איתנהו קמן לא מצי למיפסלינהו ולאחזוקי בשקרי ולא דמי לההוא דאמר ליה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא דהתם הא הימניה. [דף יט טור א] אבל הכא טעמא משום דלא לידחייה הוא והכין הוא פירושא דה"ר משה דאבא מיון זצ"ל והיכא דאמר לא היו דברים מעולם ואתו סהדי דאוזפיה חייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואף על גב דסהדי אמרי אוזפיה ופרעיה. אוזפיה מקבלינן פרעיה לא מקבלינן כיון דאודי בבית דין דלא פרע אודי ולא מצי למימר אישתלאי בההיא אודיתא ואף על גב דאיכא סהדי דקא מסייעי ליה ובתר דפרע מישתבע אזוזי קמאי וגרסינן נמי ביש נוחלין מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרע וכו' כדאמר לעיל גרסי' בכתובו' מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ור' יוחנן אמרי' פטור וקיי"ל כרב נחמן בדיני ואמרי רבוותא מישתבע דלא ידע ופטור דלא עדיף שמא מבריא ודוקא דקאמר אינו יודע עיקר ההלואה אבל אמר איני יודע אם פרעתי חייב כדאמר בפרק בתרא דבבא קמא האומר לחבירו גזלתיך. הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו חייב ומההיא לא פרכינן לר' יוחנן ודכולי עלמא חייב. והרב המחבר פסק פטור וליתיה והא דגרסינן בהשואל משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ומותבינן מינה לרבי יוחנן התם נמי כיון דקי"ל דשואל לא מחייב באונס אלא בשעת אונסין כי אמר ליה האיך איני יודע אי בעידן שאלה מתה אי לא הוה ליה כמ"ד איני יודע מה הלויתני ואם לאו אבל אמר איני יודע אם החזרתי לך חייב ודוקא דקא תבע ליה הא לא תבע ליה פטור ובבא לצאת ידי שמים חייב ואפילו אמר איני יודע עיקר ההלואה חייב לצאת ידי שמים כדגרסינן התם. א"ר חייא בר אבא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים. ירושלמי רב הונא אמר לו לית את ידע ההין ידע ואי איכא חד סהדא איכא מ"ד הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ואיכא מ"ד כיון [דף יט טור ב] דליכא הכחשה דעד אחד וליכא אלא שבועת היסת ופטור והרב המחבר כתב הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומסתמא כיון דאיכא חד סהדא דכ"ע בריא ושמא בריא עדיף וקרוב אני לומר אף על גב דליכא סהדא דבא לצאת ידי שמים חייב נשבע ונוטל דברי בשבועה עדיף דלא אשכחן עלה שבועת ספק. כדכתב ר"ח בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דש"מ דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע מישתבע האי דידע ושקלי דהיינו שבועה דמתניתין והיינו דאיכא בין איני יודע לאין לך בידי דאי איתה הדדי נינהו תקנתא דרב נחמן גבי איני יודע הוה ליה למימר גבי גט פשוט ר' יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא. אמר ליה פרען זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבאו פלוני ופלוני ויעידו ואסיקנא לברר קאמינא צריך שיבאו ואם אמרו לא ידענו חייב וקמ"ל הא דגרסינן בשבועות פרק כל הנשבעין ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרי להד"מ ואמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ואיכא מ"ד סתם ולאו פרעתי קאמר ושמא הוא ומש"ה פטור אבל הכא בריא קאמר דצריך לברר וחייב. ומסתמא הכא כגון דאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים דקי"ל צריך לפורעו בעדים דמילתא דרמיא עליה אי נמי הלוהו בעדים וצריך לברר וההיא דשבועות דלא אמר ליה אל תפרעיני אלא בעדים אי נמי הלוהו שלא בעדים. וה"ג בירושלמי מנה לי בידך אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו נתתיו לך בפני פלוני ופלוני. מעשה בא לפני רבי ואמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו הבא לדין בשטר ובחזקה ר' אומר נידון כשטר רשבג"א נידון כחזקה מעשה בא לפני ר' ואמר כרשב"ג אבל רבינו אבן מגש פירש לברר קאמר אם באו באו ואם לא באו שהלכו להם למדינת הים או שמתו נאמן לומר פרעתי וחביבי פי' אפילו עד מפי עד ואפילו קרובים ופסולין לגלויי מילתא הוא וכשרין [דף יט טור ג] ור"ח אמר אם יעידו שפרעת נתברר האמת ואם אמרו להד"מ אמר רב ששת הוחזק כפרן. בפרק שבועת הדיינין ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה וכו' ואם אמרו שכחנו או אין אנו מכוונין עדות זה היטב וכיוצא באלו נשבע שפרע ופטור ודבריו סתומין ורבינו האי גאון אמר דלא גמרינן מינה לדיינין אחרים לברר הדבר אלא בטוען פרעתי בפני פלוני בלחוד והטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אסקה רבא בכתובת היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן. שמן טעין ליה קנקנים לא טעין ליה עשרה כדים מלאים שמן שמן וקנקנים קא טעין ליה כי פליגי דאמר עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים. ופסק רבינו אלפס כאדמון דכל מקום שאמר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. והילכך מודה לו בקנקנים וכפר בשמן כדין טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן ומשתבע נמי אשמן שבועה דאורייתא כאדמון ובעל מתיבות כתב לית הלכתא כאדמון. ולסברא דרבי' אלפס קשיא לן. הא דגרסי' בשבועות בפרק שבועת הדיינים דמותבינן לר' חייא בר אבא מיהא דתניא טענו שור וחמור והודה לו באחד מהן ושני ליה. הא מני אדמון היא ומשמע דלית הילכתא כוותי'. וכן כתב ר"ח ועוד דהא כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ליתה דהא דמי שמת והניח בנים ובנות נפקא מהילכתא והטוען את חבירו איכא למימר נמי דליתה אלא דרבינו אלפס סמך על רבינו שמואל בן חופני בספר המבוי הילכתא כאדמון בשתי הלכות וממתיבתא שדרו כוותיה ועוד דהא דר' חייא בר אבא מוקים להא דאדמון בגלגול שבועה כדאיתא התם אבל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן ד"ה חייב וצ"ע להא דטענו שור ושה דלא בריר לן. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין טענת קטן כלום: גרסינן בבבא קמא אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו [דף יט טור ד] כשהוא גדול מנין ת"ל יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד: בירושלמי גרסינן ת"ל רעהו לגאון בית דין מעמידין אפיטרופוס לתובע ומשביע בעל דינו לאלתר שמא ימות ואם טען עליהם אדם נשבע ונוטל בדעת ב"ד או אפיטרופוס ואם הגדילו אין יכולין למחות ומסתמא מדאמר לקמן דאפילו היכי דאודי דשומר הוא לא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל בטענה דידיה ש"מ דלא מוקמינן אפטרופוס אממוניה ולא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל על טענת אפוטרופוס. אלא היכא שמינהו אבי יתומין או ב"ד שנתנו הנכסים בידו ואין משביעין את הקטן. לרבינו אבן מגש קטן נתבע. ולא קא מודי נטרינן ליה עד דגדל ומשבעינן ליה וצ"ע דהא כתב רעהו עד שתהא נתינה ותביעה שווין כאחד אבל נשבעין לקטן וכתב רבינו אלפס הכא בטענת אביו ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ומתניתין ר' אליעזר בן יעקב היא וכו' וצוה להגיה בהלכו' והילכתא כר' אבא דמשנתו קב ונקי. ועוד דסוגיין כוותיה מדאמר לקמן אילימא באמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה ש"מ כרבי אליעזר בן יעקב סבירא לן ומשמע דפלוגתא בגדול הבא בטענת אביו ורבנן פטרי ליה משום דמשיב אבידה הוא. אבל בקטן בין בטענת אביו בין בטענת עצמו משיב אבידה הוא והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכן כתב רבינו אבן מגש ורש"י מוקים פלוגתייהו בכתובת בין בקטן בין בגדול בבאין בטענת אביהם דרבנן סברי בבנו מעיז בין גדול בין קטן ומסתמא מדקא מתמה מה לי הוא מה לי אבוה שמע מינה מילתא פסיקא היא ולית בה פלוגתא ובגדול הוא דקאמר בגדול הבא בטענת אביו. ואמר ליה בבריא מנה לאבא ביד אביך או בידך כגון דקאמר קמאי דידי אוזיף או מודי או שהפקדני אבא דכולי עלמא חייב שבועה דאורייתא ולא פליגי אלא בטוענו קטן והיינו דקאמר [דף כ טור א] ליה אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן כדאמר מעיקרא ובדרבה קא מיפלגי דר' אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא בבנו אפילו קטן אינו מעיז וקרי ליה טענת עצמו משום דבעלמא לית ביה מששא ולאו משיב אבידה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז. אבל בבנו מעיז והלכך טענת קטן טענת עצמו היא ואין אדם נשבע על טענת עצמו ופטור אפילו בטענת ברי. אבל בנו גדול טענת אחרים היא וחייב אפילו לרבנן בטענת בריא שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן בשמא והיינו דפסיקא ליה מילתא מה לי הוא מה לי אבוה והילכך אי סבירא לן כר' אליעזר בן יעקב אפילו קטן הבא בטענת אביו בטענת בריא חייב בטענת שמא פטור כדקתני רישא מנה לאבא ביד אביך אין לך בידי אלא ג' פטור ואוקימ' דלא אמר בריא לי ואי סבירא לן כרבנן בגדול בריא חייב שמא פטור בקטן אפילו בטענת בריא פטור ומסתמא גדול דחייב בבריא דקאמר קמאי דידי אוזיף או אודי או פקדני אבא אבל פלוני אמר לי בבריא לאו בריא הוא אלא סהדא הוא וסהדא לא מהימן עד דאתי לבי דינא ודילמא הדר ביה בחקירת ב"ד ובא בהרשאה דמצי לאשבועיה לבעל דיניה מהוא דשליח הוא. דהא בעל דיניה לא מצי לאפוכי עליה וחנוני על פנקסו ופועלין נשבעין לבעל הבית משום טענה דחנוני וחנוני מישתבע בטענה דפועלין ובעל הבית שמא הוא: ההוא משום דחנוני אתי לבי דינא ואישתבע אטענתיה וחד מינייהו קושטא קא טעין והתם נמי תרווייהו בעלי דינין אינון דכי מישתבעי לבעל הבית הכי נמי מישתבעי כל חד וחד לחבריה. והא דמישתבעי לבעל הבית משום דתרווייהו שקלי מיניה ועוד דבע"ה בריא קא טעין ממה נפשך חד מינייהו רמאי הוא וחד קושטא קא טעין ומשום דבעל הבית לא ידע מאן הוא מישתבעי תרווייהו ושקלי מב"ה. אבל בעלמא לא מישתבע איניש על טענת שמא אלא על טענת שליח דבעל דין או בעל דין גופיה דידע והכי מוכח לן בפרק יש נוחלין זה אחי אינו נאמן ויטול בחלקו ואוקימנא דאמרינן אין אנו יודעין ואסיקנא לעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך הוא ש"מ דלא [דף כ טור ב] מצי טעין בריא אפומא דאחר דקאמר זה אחי וכשמא דמי ובשם רבי' האי אם יראה כתב ידו או על פנקסו מצא או שא"ל אביו שראובן חייב טענת בריא הוא ולא פסקינן הילכתא שדרו ממתיבתא בפסקא דרבנן מעיקרא וכשמואל דאמר ליפרע מנכסי קטן ומוקים לה למתניתין כרבנן. והא דרבי יצחק דגיטין שני כיסין קשורין מצאתי לך דמוקמינן לה כר' אליעזר בן יעקב היא לא דייק לן ואף על גב דקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו כללא היא: דהא קיימא לן ר' יוסי נמקו עמו ולית הילכתא כוותיה בכולהו הכי נמי ר' אליעזר בן יעקב הוא ורובא מינייהו אשכח דאפסיק הילכתא כוותיה ואי בכל דוכתא הילכתא כוותיה אמאי איצטריך למיפסק: גרסינן בפרק אלו קשרים. אמר רב יהודא אמר רב יוסף הלכה כר' אליעזר בן יעקב ואמר הלכה מכלל דפליגי וכו' ובנדרים בהשותפין אמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב ובארבעה נדרים גרסינן פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב או לא ואת"ל פליגי הילכתא כותיה או לית הילכתא כותיה ואסיקנא אמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב ורב הונא דאמר בנדרים הלכה פליג עליה התם ואמר מנהג כראב"י ור' יוחנן אמר נהגו. ובפרק הבא על יבמתו אמר רב הונא אמר רב הלכה כר' אליעזר ובגיטין באפיטרופוס שמינהו אבי יתומין פסק הלכה כאבא שאול ולית לר' אליעזר בן יעקב דפליג עליה ובכמה דוכתי איפסיק הילכתא כר' אליעזר בן יעקב. ורבינו אלפס גופיה בההיא דגרסינן כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן. כמאן כר' אליעזר בן יעקב פסק כרבנן כדאיתא בפ"ב ובערכין גבי המשנה פסקי רבוותא דלית הילכתא כר' אליעזר בן יעקב ובפרק הדר אמר רב יהודה הלכה כר' אליעזר בן יעקב. ובהא מסתברא לן כרב ושמואל דהילכתא כותיה בדיני וקטן הבא בטענת אביו אפילו בטענת בריא פטור ומסתברא דאפילו משבועת היסת פטור דטענת קטן לית ביה מששא ואפילו שבועת השומרין לא משבעינן על טענתיה דטענת שמא היא ושבועת היסת על בריא הוא ושבועת היסת דלא מצי אפוכה אאידך [דף כ טור ג] ליתה וקטן תובע וגזלן לא משבעינן חבריה אטענתיה בשבועת היסת דלא מצי אפוכא ושבועת השומרין אף על גב דאמר דשומר הוא לא מחייבי ליה ב"ד שבועה בטענתיה דהא לא משלם תשלומי כפל בטענתיה כדגרסינן בפרק הגוזל כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וממעט ליה התם מתשלומי כפל בטוען טענת גנב כדמוכח התם ש"מ דמודה דשומר הוא ב"ד לא מחייבי ליה מידי אבל הרב המחבר כתב על טענת קטן דוקא מציאה דלית בה גזל אלא מפני דרכי שלום אבל ירושה ומתנה ב"ד מעמידים אפוטרופוס ורבינו אבן מגש דוקא בשבועת התורה כגון מודה מקצת ועד אחד אבל שבועת היסת וד' שומרים משבעי' על טענתיה ואנן כתבינן מאי דסביר' לן אבל הנשבעין על טענת שמא כגון השותפין והאריסין מסתמא דנשבעין. אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות ודוקא בכל מה דכתב באורייתא ואפילו שבועה דעד אחד דלא כתב בהדיא בעניינא אבל פשיעה ומזיד כולהו בר תשלומי נינהו אבל איתבר או איתניס פטור משבועה דאורייתא אבל בדרבנן נשבעין כדאמר בפרק הכותב בפוגמת כתובה ועד אחד מעיד שהיא פרועה ואסיקנא שבועה מדרבנן ושבועת היסת נמי איתה בקרקעות וקי"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואפילו ענבים לבצור לאו כבצורות דמיין ודוקא ענבים וכל דמחסרי מעשה ידי אדם. אבל תמרי דמנפשייהו נתרן קי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי ומסתבר גידולי קרקע אבל תלוש ולבסוף חיברו כגון כותל בנין וכגון שקבעו וכורת דבורים קי"ל כרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין אבל ר"ת אמר מדשלח רב נחמיה כי אתיא ההיא איתתא לקמיה. אגבייה עישור נכסי מאי סטורבונ דאינון מטלטלין קבועין בקרקע ש"מ סוגיא דשמעתא כר' אליעזר סלקא דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולא איתברר לן שפיר [דף כ טור ד] וכתב רבי' אבן מגש דוקא לענין שומר. אכל מאן דזבין לחברי' ענבים מחוברות למיתלשינהו לנפשיה כיון דלהאי זבנינהו וראוי לבצור דיינינן בהון דין מטלטלין לאונאה ולשבוע' ולכל מילי וה"מ בפני עצמן אבל ע"י גילגול נשבעין אף על פי שאינו מודה מקצת כדתנן זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. ירושלמי מניין לגילגול שבועה מן התורה מסוטה. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון דבר שראוי לישבע דבר שאינו ראוי לישבע מאי כדון נשמעינה מן הדא. שומרת יבם וכנוסה ושומרת יבם ראויה לישבע. ואתמר מגלגלין וכה מגלגל. אית תנא תני מה זו באלה ושבועה אף כל הנשבעין באלה ושבועה ואית תנא תני זו באלה ושבועה. ואין כל הנשבעין באלה ושבועה מ"ד באלה ובשבועה ניחא. ומ"ד אין כל הנשבעין באלה ושבועה לגלגול את למד לשבועה אי אתה למד אית תנא תני מה זו באמן אמן. אף כל הנשבעין באמן אמן והילכך כל הנשבעים המושבעים מפי אחרים צריך להזכיר שם הנתבע. וקבלות אמן מממון זה אמן מממון אחר וצריך לעמוד ומחייבינן הנתבע הנשבע לומר בפיו לא על דבר שבלב אני נשבע ושבועה בכל לשון. מדגרסי' בסוטה תנא אף בלשונה נאמרה כלומר בכל לשון ובפ' סוטה וידוי מעשר גרסינן במשניות בירושלמי ואלו נאמרין בכל לשון ופי' בכל לשון ולשונה נאמרה בכל לשון דהא שבועת הדיינין מסוטה גמרינן ורבינו אבן מגש שאמר בלשונה בלשון קודש שגגה היא. ירושלמי מהו לגלגל שבועת התורה על שבועת התורה תקנה על תקנה תורה על תקנה. תקנה על תורה וכדאסיק' בגמרא דילן לכל מגלגלין חוץ משכיר ומדאמר לעיל איכא בינייהו גלגול שבועת התורה ש"מ בהיסת מגלגלים. אבל בחרם סתם לא מגלגלינן דליכא גילגול ולא שייך גילגול בשמא דגרסי' גבי שואל זה אומר שאולה. זה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה. אוקמינא על ידי גילגול אבל רישא דקתני שוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור לא מגלגלינן לשמא על ידי [דף כא טור א] גילגול ולא אמרי' מיגו דמישתבע דכדרכה מתה לישתבע לשמא דלא שייך גילגול לשמא כלל ואיכא דפליג התם ואמר דאיכא סהדי דכדרכה מתה וליכא שבועה וכתב רבינו האי אין מגלגלין אלא על דבר שאם יודה בו יתחייב ממון. אבל אין בו חיוב ממון אלא שבועה כגון שאמר נשתתפת עמי ונתחייבת לי שבועה ואמר לו הנתבע לא נשתתפתי ונתחייב לו היסת על ממון אחר אין מגלגלין כדאמר עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו הישבע לי שלא נמכרת לי לעבד עברי. והיכא דאיכא גילגול על שבועה דאורייתא אף על גב דגילגול דאורייתא מצי למימר לי' שבועה דאורייתא לחודה עבידנא לך מה דאת מגלגל עלי תישבע ותשקול והיכ' דאמר ליה ראובן לשמעון השבעתני בב"ד והוא אומר לא השבעתיך. אין ב"ד מחייבין אותו שבועה אלא על ממון. וראיתי שפסק רבי' האי בתשובות מי שנתחייב שבועת היסת ואמר השביעני ביני לבינך ולא הכחישוהו עדים ולא הוחזק כפרן בב"ד ונפטר ולא לבעל להשביעו מי שנתחייב שבוע' דאורייתא ואמר נשבעתי ואין עדים מכחישים אותו ישבע שבועת היסת ותמיהה לי אין ב"ד משביעין שבועה אלא על ממון (אבל היא מן הנשבעין ונוטלין בשבועת היסת) אין נשבעין אלא על דבר שבמידה ושבמנין וכו' וקי"ל כרבא דאמר אפי' בית זה פטור ואינו חייב עד שיטעון דבר שבמד' ויודה בדבר שבמדה כדתניא כותיה ואלו נשבעין שלא בטענ' השותפין והאריסין חלקו אינו יכול להשביען וה"ה לכולן שאם חלקו אינו יכול להשביען כו' בכתב השותפות ירושלמי חד בר נש בעי אזיל מדון קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינר א"ל תרין דינרין אינון הא טריפן לך אמר ומילת פלן ופלן א"ל ר' זעירא או הב לי' כל מה דתבע לך או אישתבע ליה כל מה דהוא מגלגל עלך וקשיא לרבוותא הא דגרסינן בפרק המפקיד אמר הריני נשבע וראה אותן מגלגלין עליו ואמר הריני משלם א"ר יוסי לא חייבה תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם ואם אינו רוצה לשלם ישבע ורבי' הביא פלוגתא דת"ק ור' יוסי בהלכות ור' זעירא כת"ק ס"ל דכל פלוגתא דלא איפסיק הילכתא הלכה כת"ק ומסתמ' מגלגלין דקאמר לאו גילגול תביעות קאמר דהא לאו מגלגלין [דף כא טור ב] קאמר אלא שבועה ולא מגלגל אלא מגלגלין ועוד כי שלים נמי אכתי מצי מגלגל עליה דהא משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ולגלגל מאי דתבע ליה אלא אב"ד קאי שמגלגלין עליו ג' שבועות שבועה שאינה ברשותו שבועה שלא פשעת בה שבועה שלא שלחתי בה יד וכשרא' גילגול שבועת אלו אמר הריני משלם. וא"ר יוסי לא חייבה תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שלא תאמר שבועה להחמיר הוא שמא יודה ששלח בה יד או גנב או מכר. וחייב תשלומי כפל אלא אם רצה לשלם משלם גרסינן בפ' הגוזל. הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקידו לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר דוקא דלא בעי מלוה או פקדון לאיפרועי מיניה בדברא אבל אי בעי למיתבעינהו בדברא ואיתנהו גביה שקיל מיני' דלוה בעל כרחיה כדתניא מלוה ניתנ' ליתבע בכל מקום אבל (אבד) הפקדון לית ליה רשותא למיתבעיה בדברא גרסי' בפ' הגוזל המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע היכא דאית ליה אורח' למישן. ק"ל כשמואל דאמר יכול לומר לו לך והוציא במישן. והוא דאית ליה אורח' למישן. אבל לית ליה אורח' למישן לא וה"ה דלית ליה אורח' למישן ואין מלכיות מקפידות זו על זו שנותן לו מטבע שהלוהו ונפסל דקאמר שיוצא מטבע חדש. ובעא מיניה רבא מר"ח המלוה את חבירו על המטבע והוסיף עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואפי' כנפיא כו' כדאיתא בהל' הרב. ומסתמא כרש"י דאמר דוקא מלוה את חבירו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטבע אבל הלוהו מטבע אף על גב דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכא רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו לפיכך כותבים בשטרא מד' פשיטים של כסף צרוף בדינר כך וכך הזקוק והיינו דאמר עד עשרה בתמניא. שהמוכר ירויח בפרקמטיא שלו חומש המשתכר אל ישתכר יותר מחומש והא דאמר רב אלפס הוא הדין לפחתו מסתברא מדלא מיבעיא ליה פחתו או הוסיפו מהו ש"מ פחתו בזמן פירעון לא קא מיבעיא ליה. הוסיפו קא מיבעיא ליה. ומשום רבית אבל שדרו ממתיבתא באתרא דאוזיף זוזי ואיפחות זוזא דאוזיף שוי מהנך דנפקי השתא ואיפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי שבחא וצ"ע לרבי' שלמה דקאמר דבעיא דרבא אליבא דמאן דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה הוא משמע [דף כא טור ג] דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי הוא יכול להוציאו במדינה עצמה והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולסברא דיליה ליתא דההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכה ובמתיבתא אסקו כרב הונא בריה דרב יהושע גרסינן בפ' האומנין הלוהו על המשכון שומר שכר כו' גרסי' בפ' שואל אדם. איתמר הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנה ליתבע ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ומסתבר כרבה דהוא בתרא דהא רב אויא דשקיל משכון לאפוקי נפשיה מפלוגתא עביד כדאמר לא בעי' דאוקי בדינא ודיינאי ומאן דמפיק שטרא איתמי וטעני דלית להו מאבוהון כלום תשובה לרבינו אלפס. מדינא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי ושבועה שאין לו תקנתא דבתראי הוא וכי עבדי תקנתא בנקיטת חפץ אמלוה גופיה אבל ליתמי תקנתא לתקנתא היא והילכתא אי אתי מריה דשטרא בטענת בריא דאית להו מטלטלין מאבוהון מישתבעי שבועת היסת. ואי בטענת שמא חרם סתם ובתשובה מי שהוא מן הנשבעין ונוטלין ושכנגדו אין לו כלום. אין אחד מהן נשבע שנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע. והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממון לזה אלא אם רצה התובע לישבע ואם נתן לו הנתבע כלום יתן ואם לאו ישבע שאין לו מה שיפרע לרבינו אלפס בעל חוב שאמר הכל משועבדין לכתובת אשתי מטלטלין אין משועבדין מקרקעי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים:

חלק השלישי - מלוה על המשכון

[דף כא טור ג] גרסינן בפרק שבועת הדיינין המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון כיצד סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה והן ד' דברים ששנינו במשנה הא' המלוה תובע והלוה פוטר עצמו מכלום שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה [דף כא טור ד] שוה פטור. נשבע המלוה שבועה דרב הונא שאינה ברשותו וגילגול שישבע ויטול לא אשכחן אם אינו מאמינו שאבד או שאין לו ראיה דאם יש לו פטור: אבל נשבע הלוה שבועת היסת ופטור. השני מלוה תובע ולוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינר היה שוה חייב. נשבע המלוה שבועה דרב הונא ולוה נשבע במודה מקצת. ועליו אמר מי נשבע תחילה מי שפקדון אצלו שאם ישבע זה יוציא הלה את הפקדון וכתב בעל מתיבות. שבועה גבי לוה היא ואמור רבנן מישתבע מלוה אבל אם השבועה גבי מלוה לא איצטריך לאישתבועי שבועה שאינו ברשותו. ומסתמא מילתא דרב הונא מילתא פסיקא היא. השלישי לוה תובע ומלוה פוטר עצמו שאמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה פטור ונשבע המלוה כדרב הונא שבועה חמורה ויגלגל עליו שאינה שוה אלא סלע ופטור. ואם יש עדים שאבד או שמאמינו. נשבע שבועת היסת ופטור הרביעי לוה תובע ומלוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך ושתים היה שוה והלה אומר חמשה דינר היה שוה מיגו דמישתבע שאינה ברשותו. לישתבע כמה היתה שוה ש"מ הא דרב הונא שבועה חמורה היא דאם איתא דשבועת היסת היא הא קא מישתבע שבועת היסת דבכולהו פטורי דמתני' שבועת היסת אינון ויש ד' דרכים שלא שנינו האחד שניהם תובעין זה את זה שאמר לו סלע הלויתך ושקל היה שוה. והלה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה. אם אין עדים שאבד ממנו או שאינו מאמינו נשבע המלוה שאינו ברשותו ויגלגל שלא היה שוה יותר מסלע ופטור. ואם יש עדים שאבד. שניהן נשבעין שבועת היסת. מלוה נשבע שלא היה שוה יותר מסלע. ולוה נשבע שלא היה שוה פחות מסלע ופטור השני הלוה תובע כגון סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה. והלה אומר סלע הלויתיך ואיני יודע כמה היה שוה. היינו מתניתין הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו נשבע הלוה דרב הונא ויתגלגל עליו שלא היה שוה [דף כב טור א] אלא שקל. ואם יש עדים שאבד נוטל בלא שבועה ירו' סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע א"ר לית את ידע אהן ידעה ר' יהושע דרומי בעי קומי ר' יונה תמן אתמר א"ר לית את ידע אן ידע. והכא אתמר הכין תמן יש חילול שבועה הכא אין כאן חילול שבועה. והדין בתוספתא לא דייק. השלישי הלוה תובע ואמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע נשבע המלוה ויגלגל עליו שאינו יודע ואם יש עדים שאבד נשבע שבועת היסת ופטור הרביעי שניהן מודים זה לזה. אמר לו סלע הלויתני וסלע הי' שוה והלה מודה לו בכך וכך נשבע המלוה שבועה דרב הונא אם אינו מאמינו. ודרכים אלו מודים בעיקר הלואה. אלא שיש ערעור ביניהם בעיקר משכון כמה שוה שאבד אבל אם יש ביניהם ההלואה ומודים שיווי המשכון שאמר לו סלע הלויתיך והלה אומר שקל הלויתני. ומשכון דברים שאין עשויין להשאיל שיכול לומר לקוח הוא בידי. אי נמי עשויין להשאיל ולהשכיר. ולא שראה שיכול לומר החזרתיו לך נאמן עד כדי דמיו. כדגרסינן בירושלמי אמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך. ובגמרא דילן גבי חושלי וסכינא דאשכבתא יכול לטעון עד כדי דמיהן. וכתבי רבוותא ולא יותר כדאיתא במחאה. ואמרינן דשבועה דרבנן כעין דאורייתא היא ומנו לה בהדי דנשבעין ונטלין ומצי אפוכה אשבועת היסת. וכן כתב הרב המחבר ודינו כנשבע אסטרא ואנן כתבינן בפקדון דשבועת היסת היא. ודוקא דאיכא עדים ולא ראה. ודברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו יכול לומר לקוחין הן בידי או החזרתיו לך ולא היו דברים מעולם. אינו נאמן ונותן לו שקל ועל המותר נשבע שבועת היסת ופטור ואם א"ל פרעתי לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי. מישתבע ליה: ירושלמי חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה תרין דינרין בעי לי בידך ומשכוני טב תרין דינרין א"ל חד דינר בעי למיתן לך אתא עובדא קומי דייני דנהרדעי אמרי כיון דכ"ע מודים דמשכוני טב תרין דינרין דינרי אוחדנא ייתי עלוי סהדין ולא שמעי הא דאמר ר' יוחנן המלוה נאמן לומר עד כדי המשכון חד בר נש קם עם חבריה בשוק וארי' סודריה מיניה ואמר לית הדין סודרא [דף כב טור ב] נפיק מיני עד דתתן לי מה דמיתבעי לי בידך אתא עובדא קומי ר' זעירא אמר ליה הב ליה כתינתיה וזיל דון עימיה. מה שמו' כדייני דנהרדעא תמן הוחזק המשכון בידו. ברם הכא לא הוחזק המשכון בידו והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך וכך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת. אי נמי לא נפחת אלא כך: אי נמי איני יודע נשבע המלוה שבועת היסת ופטור. והרב המחבר אמר איכא מאן דאמר מלוה נשבע כעין דאורייתא שלא נשתמש בו וגובה וכן השכיר נשבע כמה נטל משכירתו ואיכא מ"ד הלוה נשבע כמה היה שוה בשעת הלואה ומיגו דאי בעי אמר לא הלויתני אלא כמה ששוה כי אומר כך וכך היה ונפחת נאמן בשבועת היסת ונאבד המשכון המלוה נשבע וכתב נמי מלוה אומר סלע הלויתיך. וג' דינר היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינר ויש לי אצלך דינר שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכון היה וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון ואף על פי שאחד מהן בא לידי שבועת שוא הלכה כת"ק דבן ננס דאמר שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואם רצו להפכם זה לזה הופכים ואם חלקו על ההיפוך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהן. ואם לא נתרצו שניהן נשבעין. והיכא שכפר המשכון ושניהן מודים בהלואה ישבע זה שלא הניח בידו משכון וזה ישבע שאין ראוי ליטול. אם היה חובו כנגד משכונו ואם היה שוה פחות. יפרע היתר על המשכון ואם היה יתר כבר נשבע זה שאין לו משכון פטור והיכא ששניהן מודים בהלואה ובשיווי המשכון אלא שזה תבע הלואתו וזה תובע משכונו שאבד על זה שנינו הלוה על המשכון שומר שכר וקמה לה מתני' כר' עקיבא דאמר כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך והלכה כסתם משנה לא שנא הלוה מעות ולא שנא הלוה פירות ולא שנא הלוהו במשכון בשעת הלואה ולא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשטרא ולא שנא שלא בשטרא שומר שכר כדאמר משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק ובשומר אבידה קא מיפלגי וקיימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי מאי טעמא מצוה הוא דעביד ובההו' הנאה דלא בעי למיתן ריפתא לעניא הוי עליה שומר שכר והילכך שוי משכון [דף כב טור ג] שיעור הלואתו פטור ואי שוי טפי שקיל טופיינא מיני' ואי לא שוי עלה אמ' שמואל האי מאן דאוזיף אלפא זוזי מחבריה ואנח ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ופסקו רבוותא דליתה לדשמואל ופרע ליה מאי דבצר מיניה ל"ש פריש ול"ש לא פריש דקיימא לן כסתם מתניתין דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו' ודוקא גניבה ואבידה דשומר שכר חייב אבל אונסין דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל לכולי חוב דיליה ור' יצחק דאמר קני משכון לאו לאיחיוביה באונסין אלא דאי קדיש ביה קידושיו קידושין כדגרסינן בקידושין קידשה במשכון מקודשת ואוקימנא במשכון דאחרים וכר' יצחק והדין היא סברא דר"ח ורבי אלפס וכתב הרב המחבר אם טען המלוה שאבד באונס והלה טוען שמכר איכא מ"ד נשבע המלוה וגובה חובו ואיכא מד"א הלוה נשבע היסת וסברא דיליה מיגו דאי בעי אמר אין בידי כלום או מכרתי לך המשכון או פרעתי לך החוב כי אמר שלא נאבד נשבע שבועת היסת ופטור ולא דייק לן ומסתברא כיון דקיימא לן כר' יצחק דשלא בשעת הלואה קונה משכון אפילו באונס אבד חייב דאי לא קני ליה לכל מילי לא מיקדשא ביה ורש"י בפרק כל שעה הכין אמר מניין לבעל חוב שקונה משכון כל ימי ההלואה ואם נאנס חייב באונסין שאינו לא כשומר שכר ולא כשומר חנם שפטור מן האונסין אלא כולו ברשותו ובשמירתו עומד וגרסינן בפרק המקבל מישכנו ומת שמטו מעל גבי בניו ואמרינן התם אהני כתבא לגירעון. וגרסינן במכות והרי משכון דרחמנא אמר השב לו את העבוט. ומשכח ליה קיימו ולא קיימו נשרפה מאיליה ביטלו ששרפה בידים ומיחייב כיון דמיחייב בתשלומין וכו' ואי איתה דפטור מאונסין משכחת לה קיימו ולא קיימו שנשרפה באונס שאינו חייב ומדלא פריך הכי ש"מ מישכנו שלא בשעת הלואתו חייב באונסין וקני ליה לכל מילי אבל בשעת הלואתו דלא קני ליה הוה ליה עליה שומר שכר ופטור מן האונסין ומתניתין דקתני שומר שכר בשעת הלואתו ואיכא למימר דהא דאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי הלכה היא וליכא לדחוייה דהא רב נחמן ונהרדעי מודו ליה וליכא מאן דפליג עליה ובכלהו נוסחאי עתיקא גרסינן בדלא שוי משכון שיעור זוזי דכ"ע אית להו דשמואל אלא הכא בדשוי קמיפלגי וכדר' יצחק כדס"ד מעיקרא והכי פי' הוא הדין דלא שוי וכגון שאבד המשכון באונסין ר' עקיבא סבירא ליה כר' יצחק וחייב [דף כב טור ד] באונסין ור' אליעזר ל"ל דר' יצחק ושומר שכר הוא שחייב בגניבה ואבידה אבל לא באונסין ומתניתין דקתני שומר שכר איכא לאוקומה כר' עקיבא ולמעוטי שאינו שומר חנם הוא דאתא אי נמי למאי דסבירא למקשיה דמתני' דברי הכל היא דהא מישכנו בשעת הלואתו דכולי עלמא שומר שכר הוא והיינו דלא פריך ליה מתניתין דלא כר' עקיבא. ופריך תיובתא דעדיף מינה. אימור דאמר ר' יצחק מישכנו שלא בשעת הלואתו מישכנו בשעת הלואתו מי אמר ואסיקא מישכנו שלא בשעת הלואתו דכ"ע אית להו דר' יצחק וחייב באונסין ואף על גב דלא שוי שיעור זוזי אבד המשכון אבדי מעותיו. אבל בשעת הלואתו פטור מן האונסין כשומר שכר כדקתני מתניתין הלוהו על המשכון שומר שכר ול"ש בשעת הלואתו ול"ש שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוא מדרב יוסף וכן הילכתא ואיכא מ"ד מישכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוא בשעת הלואתו שומר חנם. והא דכתב נמי ר"ח הא דאמרן מישכנו בשעת הלואתו ושלא בשעת הלואתו. תרווייהו שומר שכר הוא לאו מילתא היא. דהא אמרינן משכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי ומודו לר' יצחק כי פליגי בשעת הלואתו אלא לכולהו תנאי שני להו בין משכנו שלא בשעת הלואתו למשכנו בשעת הלואתו הלכך מישכנו בשעת הלואתו דפליגי ספיקא הוי תמיהא לן הני מילי וניתנהו אלא לסברא דרבוותי ליכא פלוגתא כלל מדרב יוסף ולסברא דילן ליכא פלוגתא אלא שלא בשעת הלואתו חייב באונסין ובשעת הלואתו פטור מן האונסין. אבל בגניבה ואבידה לא שנא בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו לא שנא שוי ולא שנא לא שוי שומר שכר. והא דשמואל דוקא דפריש. אבל לא פריש אבד מאי דשוי כסתמא דמתניתין והכי אוקימ' לוה בשבועות וקשיא להו לרבוותא הא דגרסינן בפרק השולח המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין ואוקימנא משום דר' יצחק והתם אפילו בשעת הלואתו כטעמא דירושלמי ואיכא למימר בשעת הלואתו נמי קני ליה מדרב יוסף אלא דטריחא ליה לגמרא לאקשויי אימור דאמר ר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו דלא הני ה"מ ומתרצא כגון שהלוהו על המשכון למר רב מתתיא גאון משכנו בשעת הלואתו דלא קני ה"מ דכתב ליה שטר דלא סמך על המשכון אבל לא כתב לו שטר קני דהא הימניה אמשכון גרסינן בפרק המקבל מלוה אומר שלש ולוה אומר שתי' כו' במשכון קרקעות וגרסי' התם [דף כג טור א] המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא ב"ד ואמר שמואל שליח ב"ד שבא למשכן מנתח נתוחי. אבל אינו נכנס לביתו ליטול המשכון בעל כרחו דתניא שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו ליטול משכונו ולא ימשכננו דברי' שעושין בהן אוכל ונותן מטה ומצע לעשיר. ומטה ומפץ לעני. אבל לא לאשתו ובניו כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב וכן הלכה דתנן בערכין אף על פי שאמר חייבי ערכין ממשכנין אותן ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש. ת"ר אם עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר הוא שכב אלא אם עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך תניא בד"א שמישכנו שלא בשעת הלואתו. אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ואינו עובר בכל השמות הללו עד בא השמש תשיבנו לו זהו כסות יום שניתן לחבל בלילה השב תשיב לו את העבוט זו כסות לילה שניתן לחבול ביום אמר רשב"ג אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומל' יום ואילך מוכרו בב"ד. ומסתברא הוא הדין למלוה על המשכון סתם לרשב"ג קיימא שאם לא רצה לפורעו מל' יום ואילך מוכרו בב"ד אבל אינו שם לעצמו אפילו לרבנן דאמרי דאי אמר לוה ליהדרו לי מסדרינן ואי לא מהדר ליה כל יומא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה דצריך ליה ואינו יכול למוכרו לעולם אבל מידי דלא צריך ליה כגון משכון קרקעות וזולתן יכול למוכרן מל' יום ואילך ואפילו מישכנו בשעת הלואתו הא מיחייב בגניבה ואבידה מדרב יוסף ולא גרע ממלוה בשטר דסהדא ליהוי. וכן כתב ר"ח בשבועות אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזא ומל' יום ואילך כופהו לפדותו וצרפתי דייק מיהא דגרסינן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני וג' דינרים היה שוה ש"מ שיכול לכופו לפדותו: ואמר ר' יוחנן מישכנו ומת שומטו מעל גבי בניו ואין שביעית משמיטתו ואין מטלטלין אצל בניו. ירושלמי אם מחזיר למה ממשכנו שמא תעשה שמיטה ותשמט או ימות המלוה ונמצא מטלטלין אצל היורשין ותניא לא תבא אל ביתו אבל אתה נכנס לביתו של ערב לשכר כתף ולשכר פונדק ולשכר חמר אבל אם זקפן עליו במלוה אסור אלמנה בין שהיא עשירה בין שהיא ענייה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחביל בגד אלמנה החובל את הרחיים עובר בלא תעשה וחייב [דף כג טור ב] משום שני כלים ולא רחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בהן אוכל נפש ואמר רב הונא חבל רחיים לוקה שתים ותניא כוותיה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא תחבול רחיים ורכב וגו' וההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה. א"ל אביי ליהדרינן ליה ותא קום בדינא עילויה וא"ל רבא לא צריך למיקם עליה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיהן וקי"ל כרבא ופרישנא לעיל בשבועת היסת ודוקא סכינא דאשכבתא ובכל דבר שאינן עשויין להשאיל ולהשכי' אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכי' אף על גב דלית ליה סהדי דאית ליה גביה אי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן. ואפי' מית וטעני יורשין דלקוח הוא או משכנתא לא מהימני כי הא דרבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר איכא מ"ד דוקא ספרא דאגדתא אבל ספרא אחרינא לא ומסתבר' כל מילי דידוע דמנהג לאושולי א"נ מרי' דחפצא עביד לאושולי וההוא דשאיל מיניה עביד לישאל דרחים ליה ולא שני ליה דמנינן ליה כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולאפוקי ספר לעם הארץ וכיוצא בו דאטו זוזא דסרבלא אורחייהו דאינשי לאושולן אלא הני דידיען נקטי וכתב רבינו אלפס דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפי' בע"ה העשוי למכור את כליו אי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן לרבינו אבן מגש נשבע בע"ה (שבוע) [שבועת] היסת ורבינו האי אמר אפי' שבוע' היסת ליתה ושאין עשויין להשאיל ולהשכיר אפי' אין עשוין למכור את כליו אי אמר לקוח הוא בידי נאמן שמא איצטרך ליה זוזי וזבין לרבי' קלונימוס בשבועה ואיכא מ"ד הא דשלח ר' חנינא בר אבין ופליג בין עשויין להשאיל ולהשכיר לשאין עשויין ליתה אלא בשאין בע"ה עשוי למכור אבל עשוי למכור אף על פי שעשוי להשאיל ולהשכיר נאמן והמוצי' מחבירו עליו הראי' וסכינא דאשכבת' בע"ה בשאין עשוי למכור הוא ואיכא מ"ד בע"ה העשוי למכור קאמ' אבל אין עשויין למכור אפי' אין עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. דלא אמרינן איצטריכו ליה זוזי וזבין והא דפרכינן בפ' בתרא דב"ק בהמכיר כליו וספריו ביד אחר. ליחוש דילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין גבי לוקח הוא משום דקי"ל טוענין ללוקח והא דשקלינן וטרינן בכלים מגולין בידו. ואמר לקוחין הן בידי אבל בכלים תחת כנפיו לית [דף כג טור ג] דינא דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר ואין בע"ה עשוי למכור את כליו אינו נאמן עשוי למכור נאמן והעשוין להשאיל ולהשכיר אפי' עשוי למכור אינו נאמן. והכי הוא הגירסא בשבועות ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו' לא אמרן אלא שאין בע"ה עשוי למכור את כליו. אבל עשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן בכולהו אלא בדברי' שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברי' העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן דשלח וכו' וליתנהו לתרי לישני בתראי דכתבינן אלא כרב אלפס בשערים שלו אבל שער עשירי שכתב אם ראוהו שנטלן מרשות חבירו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ל"ש הטמינו תחת כנפיו ול"ש לא הטמינו תחת כנפיו וכו'. והא שמעתתא דרב יהודא בדאיתה לבע"ה גביה עסקינן דאי לא תימא הכי קשיא הא דגודרת וכו'. ומסתברא דלא דמיא לגודרות דגודרות עבידי דאזלן מנפשייהו ודמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל מאן דתפיש מידי מרשות חבריה וליתיה למריה גבי' נאמן ודמי לאידך דרב יהודה דאמר האי מאן דנקיט מגלא ותובילא וכו' מ"ט דלא חציף איניש למיגדר דיקלא דלאו דיליה אי לא נקיט רשות' מיני' כדאמר התם למשכנו ודילמא לא מישכנו מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא בידיה וכו'. אלמא כי הדדי נינהו ועובדא דכיתנא דר' אבין חלק עליו ולא דמי לההוא דנסכא דהתם חד סהדא קאמר חטפה מיניה בעל כרחיה. אבל הכא חד סהדא לא אסהיד. אלא דעייל לביתיה ואפשר דחטפה מיניה בעל כרחיה. (אבל חד סהדא) ואיפשר דמרי' דכיתנא דמרי' שקיל כיתנא. ואפי' שנים כה"ג אין מחייבין אותו ממון. ולא אסהידו דלאו ברשותיה שקל ולא יכול למימר מתוך שאינו יכול לישבע דעביד איניש דאמר ליה לחבריה זיל שקול מגו ביתא וליכא עליה אלא שבועת היסת. ודברי גאון לאו שגגה הוא ורבינו אפרים דאמר אלא פיתקא דלטוותא לא דייק לן דהא טעין מריה דכיתנא בריא דלאו ברשותיה שקל ושבועת היסת היא. ויש לנו להוסיף שני שערים במשכון חבירו שלא ברשות האחד אם עדים מעידין שמשכנו בשוק או שנכנס לחצר וראוהו שנטלו משכון ולא ידע כמה אף על פי שראוהו שנטל חבירו נשבע ופטור והשני אם נכנס לביתו לדבר אחר ולא למשכנו וראוהו שנטל כלים תחת כנפיו אף בזה נשבע ופטור והכי גרסי' בגמ' דבני מערבא לתוך ביתו ולא לחצר חבירו למשכנו ולא לדבר אחר ובהא דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו זה אומר גנובים וזה אומר לקוחין נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן משמע דס"ל אפי' הן דברים שעשויין [דף כג טור ד] להשאיל ולהשכיר נאמן וקשי' לן גודרות דכדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דמו אי טעין גנובים הכי נמי דהוי חזקה ועוד דהול"ל בסופא דשמעתא לא אמרן אלא זה אומר שאול וזה אומר לקוחין אבל גנובים לא ומדנקטיה בי מצעי והדר ובתר הכי לא אמר אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכי' ש"מ דאפי' זה אומר גנובה וזה אומר לקוחין בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. ש"מ דאפי' זה אומר גנובים בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן והמכיר כליו וספריו דאם לא יצא לו שם גניב' לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן הימני אפי' בדברי' העשויין להשאיל ולהשכי' קאמר משום דקי"ל טוענין ללוק' והוא דינא לא דמי לדינ' דהכ' דדיני דהכא יש ביניהן בגנובי' ושאולים ולקוחין. אבל התם בע"ה מודה שלקוחין הן ויודע שלא גנבה אלא שאומר מגנב לקחתי וזה אומר בפרהסי' לקחתי ואיני יודע ויש בו שלשה שערים אחרים האחד שנוטלו בדמים והוא ששנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ירושלמי בדין הוא שלא ישבע תקנה תיקנו שלא יהו בעלי בתים מטפלין עם הגנבים והוא על ג' ענינים אחד בעל הבית שאין עשוי למכור כליו כיון שיצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול וכגון זה אין טוענין ללוקח השני בעל הבית העשוי למכור צריך עדים שיבואו בני אדם שלנו בתוך ביתו וכו' כדגרסי' התם לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו. אבל אינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי כולי האי השלישי שלקח לפני ייאוש בין לקח בזול בין לקח ביוקר כדגרסי' בכולהו עשו תקנת השוק בין לקח מגנב בין בלוקח ונוטל בע"ה שלא בשבועה ויש שערים שנוטל בלא דמים והוא על שלשה עשר אחד שלקח מגנב מפורסם ושני שאינו מפורסם אלא שקיבלו בחובו או בהקפו דלא עשו בו תקנת השוק שער השלישי אפי' בדמי' אינו נוטל והוא על ג' ענינים בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ולא יצא לו שם גניבה בעיר כגון זה טוענין ללוקח דדלמא איצטריכו ליה זוזי וזבין. השני בע"ה העשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה ואין לו עדים שאמר דאמרינן איהו הוא דמפיק האי נומא וכדתנן לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן הימנו שלישי שלקח לאחר יאוש וקי"ל יאוש קינה ירושל' ב"ק ואם טען ואמר מפלוני לקחתיה נאמן אתא עובדא קומי ר' אבהו ולא קביל מה פליג בר אינש דעקין בגין כן לא קביל וצ"ע דמשמע לוקח מלוקח לא עשו בו תקנת השוק וכל הני מילי שיש עדים שהוא של תובע [דף כד טור א] שאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל באומר חפץ זה שלך היה ואין לו עדים. ואמר לו שאול הוא או שכור אצלך ואמר לו שאול ושכור הוא בידי ויש לי עליך כך וכך ולא אחזיר לו עד שתפרעני אף על פי שהוא עשוי להשאיל ולהשכיר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ור' אפרים אייתי ראיה מיהא דתנן שדה זו של אביך היה ולקחתיה הימנו נאמן והא התם אין עשוי להשאיל ולהשכיר ונאמן מיהא דגרסי' גבי הכיר כליו וספריו ביד אחר דאפילו בע"ה העשוי להשאיל ולהשכיר אמרינן דילמא איצטריך לי' זוזי וזבין ולא דייק לן גרסי' בפרק שור שנגח אמר רבא משכון של גר ביד הגר ומת הגר ואתא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו וכו' ומשכון של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ואוקימנ' דליתיה כל היכא דאיתי' לדידהו וכו' ופר"ח דליתיה למשכון בחצרו הא איתי' למשכון בחצירו קניא ליה חצירו ואף על גב לגבר' דליתיה בהדי' דקי"ל בחצר המשתמר' אף על גב דאינו עומד בצד שדהו קניא לי' כדגרסי' בשנים אוחזין ואי קיימ' בחצר שאינ' משתמר' בעינן גברא דאיתי' גביה. ואיכא דמפרש ליה בחצר שאינה משתמרת. וכגון דליתיה גביה הא איתיה גביה אינו קונה שלא מדעתו. וכתב הרב אף על גב דגבי מציאה אמרי אם אמר זכתה לי שדי זכת' לו שדיהו דבעי' אמיר' ה"מ מציא' דלא ידע בה מעיקר' וכי לא אמר זכתה לי מייאש מינה והרי הוא הפקר ובעינן אמירה אבל משכון של גר דידע ביה לא בעינן אמירה ומסתברא מדלא קאמר תזכה לי שדי ש"מ לאחר שהחזיקו בה אחרים קאמר זכתה לו שדהו תחילה. ולעולם לא בעינן אמירה בשעה שהוא בתוך שדהו ואם ישראל יש לו מלוה בשטר או בערב על הגר ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל. ואם בא ישראל והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש וצריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין כתב בסוף הספר:

אות ח - חלוקת קרקעות

[דף כד טור א] בפרק קמא דב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. ואסיקנא בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה ומאי מחיצה פלוגתא. וכיון [דף כד טור ב] דרצו בונין את הכותל באמצע דהיזק ראיה שמיה היזק וכן הילכתא וכי קתני בונין את הכותל בעל כרחו קאמר והיינו דפריך בע"כ. אמאי ניהדרו בהו הא ללישנא קמא בונין את הכותל באמצע מדעתן קאמר ואסיקנא שקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא וקנין דברים כדפר' במאמר שני וצרפתי אמר אמר גודא שעבד נכסיו לדמי חצי הכותל. אי אמר פלוגתא אין כאן מכר ולא מתנה ולא שיעבוד אלא שאחלוק קאמר שקנו מידו ברוחות רב אשי אמר שהולך זה בשלו וצרפתי אמר אפילו החזיק שלא בפניו הויא חזקה ולא צריך למימר לך חזיק וקנא דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל והילכתא היזק ראיה שמיה היזק ויש בה דין חלוקה כופין לחלוק אין בה דין חלוקה ורצו לחלוק חולקין וכופין לבנות כותל בלא היזק ראיה במנהג המדינה. כדתנן הכל כמנהג המדינה. ואף על גב דבתר דפליג אחזיק שני חזקה דבהיזק ראיה זה על זה אף על גב דבחלון יש חזקה להיזק ראיה כדתנן וצורות יש לו חזקה הכא בחצר אין לו חזקה. האי מחזיק אחבריה וחבריה לא מחזיק עליה ואיבעי ליה למחויי בחזקה דעלמא אבל הכא כל חד וחד יתיב בדידיה לאו חזקה היא דלא איבעי ליה למחויי דאי מחי חד מחי אידך ורבינו אבן מגש אמר טעמא אחרינא ורבינו אלפס דכ' בתשובות שאלות דחלון דאית ביה חזקה ראיה מיהא דהשותפין ליתה ירושלמי בהשותפין כותל שבין שתי חצירות שנפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחרנא אמר כולי לזה וכולי לזה מה מפקא ביניהון מצא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה ומחציו ואילך לזה ומאן דאמר כולי לזה וכולי לזה המוצא זכה לריש מתיבתא השותפין שחלקו ומצא אחד אבנים גדולות בחלקו. ואמר הלה לא מחלתי אותן ולא ידעתי בהן אפי' ביניהן שטר חלוקה וקנין חולקין אם לא סילק כל אחד ואחד עצמו בכל מה שימצא מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו' ודוכתא דליכא מנהגא דשוין לא אזלינן בתר רובא וספק ממונא הוא ולקולא ולא ממעט אוירא לפיכך אם נפל הכותל והמקו' והאבנים של שניהן ואוקימנא דנפל לרשותא דחד מינייהו. אי נמי דפנינ' חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קא משמע לן שותפין כי האי גוונא לא קפידי אהדדי ולא מחזקין אהדדי כדגרסי' נמי בפרק הבית והעלייה ודוקא כי האי גוונא. [דף כד טור ג] אבל אחין ושותפין בקרקע אף על גב דידיע מילתא דשותפי נינהו מעיקרא מחזיקי אהדדי דלא עביד איניש דשביק ארעא דלאו דיליה תלת שנין כדגרסי' בפ' חזקת הבתים השותפין מחזיקין זה על זה לרבינו אבן מגש דוקא דאיכא סהדי דאבנים דההוא כותל נינהו ואי אמר חבריה דזבנינהו ופניניהו לרשותיה דאידך דלא חלקו דאכתי שותפין נינהו ושקיל למנתיה אבל ליכא סהדי בהני מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרתינהו ניהלך כי אמר דידי נינהו וזבינתינהו ניהלי מהימן ובהיסת אבל אם רצה כונס לתוך שלו ועושה חזית והאידנא נהוג עלמא חזית קושר הכותל בשלו או עושה חלון כנגדו או שמחזיק עביו בכשורי לגאון קשור עליון וקשור תחתית עליון יש לו חלק בכותל תחתית שאלמלא כן לא היה התחתון מניחו לבנות על כותלו ושניהם שוין בו. אבל תחתון אין לו חלק בכותל העליון שהעליון יש לו חזית שהן שלו והתחתון עליו להביא ראיה. ומסתברא העליון אין לו חלק בתחתית אלא במה שהוחזק דקי"ל למאי דסמיך סמך ולמאי דאחזיק אחזיק וכן נמי כותל דידע לראובן ושמעון יש לו עליו תקרה אין לו לשמעון להכביד תקרות יותר ואם בא להכביד ראובן מעכב עליו דגרסינן בפרק הבית והעליה עליו שבא לשנות וכו' במחאה ותו לגאון ראובן יש לו כותל קשורה בכותליו ויש לו עליו תקרה ולשמעון תקרה ודאי הכותל של שניהן כיון שיש לו תקרה עליה ואם בא שמעון לסותרה ולא הניחו ראובן בדין מעכב עליו דמצי למימר ליה שפיר דיירינא ולא טרחנא ודוקא שאין הכותל רעוע. אבל אם הוא רעוע אינו יכול לעכב מדרב נתן מנין שלא יגדל וכו' וסותרה ומוציא מה בע"כ ואם הכותל מיוחדת לראובן וראובן בא לסותרה אין חבירו מעכב עליו ואינו יכול לומר בסכנה אני עומד וסותרו ובונהו אבל הרב המחבר כתב הא דאמר דינא קאמר ליה דלית עילאה בתתאה ולא בתתאה עילאה אבל כותל משותף ואחד מהן רוצה לתקן סותר ובונה זה על כרחו של זה אבל הכותב לאחד מהן ואין לחבירו אלא חזקה להניח קורותיו. ובא המחזיק לסתור חבירו מעכב עליו כדרב חמא דאמר שוף על שוף פוק כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו מדקאמר אין מחייבין ש"מ איבעי אידך למיבנייה כוליה לחודיה כדמעיקרא בני ולא מצי אידך לעכובי לרבינו אבן מגש. חזית [דף כד טור ד] דקתני במתניתין אבקעה קאי דאין מחייבין אותו דהא ליכא היזק ראיה אבל בחצר לא מהני חזית כיון דדינא שכופין לבנותו באמצע משום היזק ראייה הוה ליה לאכפוי בדינא א"נ למיכתב שטרא דחזית דעביד בלא דעתיה דחבריה עביד ומנהגא דילן דחזית מהני ותנאי בקעה והוא הדין חצר ומסתברא דארישא נמי קאי דהא אוקי למתניתין בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה והתם ודאי אין מחייבין והלכך חזית מהני ליה מד' אמות וכי היכי דמהני בלישנא בתרא הכא מהני בלישנא קמא ואפילו לסברא דרבנן דוקא חזית בלא תשמיש. אבל בתשמיש כגון חלון סתם כמנהג שלנו מהני ואם החזיק למעלה מד' אמות מהני מד' אמות ולמעלה שהבנין שלו ומסתברא אם נפל כותל שיש בו חזית א"נ כותל הידוע לאחד מהן ואמר רצוני שתמעט אוירך ונבנה מקום הכותל בשיתוף שאין כופין. מדגרסינן בריש פרקין. במאי אוקימתא דלית בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרי בהו ומסקנא שהלך זה בתוך שלו והחזיק אלמא היכא דהיתרצו בחלוקה אף על גב דלאו דינא הוא כיון דאחזיק לא מצי למיהדר. ה"נ באיתרצי לכנוס בתוך שלו והניח לחבירו מקום הכותל פנוי והחזיק החזיק ואיכא מ"ד כופין דמתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר תוספות מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאיכנס וחבילית על כתיפי וכו' מי שיש לו בית בחצר בני חצר משעבדין לעשות דלת ונגר ומנעול ושאר כל הדברים אין מעכבין כו' כדאיתא בהלכות ומסתברא דוקא דלת ונגר ומנעול. אבל מפתח אינו כולל כדמוכח בהמניח את הכד שיכול לומר אין רצוני לעכב על הפתח אלא עושין שתי מפתיחות בתוך המנעול הנקרא פותחת וכל אחד ואחד נכנס בלא רשות חבירו ואם היה מעכב סותר את הדלת ונכנס דקי"ל עבד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אינן חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה. ודוקא שאין אחד מהן מכיר את חלקו כדאיתא בהלכות גרסינן בפרקא קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ד' אמות אין האחין והשותפין חולקין בו הא יש בו ד' אמות על ד' אמות חולקין בו תנינא אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה אימא אין בו דין חלוקה בחצר ש"מ דבית וחצר שיעור חלוקתן שוה ואין חולקין הבית עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה מכותליה ואף ע"פ [דף כה טור א] שאין לחצר ארבע אמות וש"מ ארבע אמות מרובעות בעינן דאי לא תימא הכי לא אתיא ליה קשיא ממתניתין דבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות כשתחלקם מגיע לכל אחד ואחד ארבע אמות ברוחב שנים אלא לאו ש"מ מרובעות בין בית בין חצר דבציר מהכי לא הוי תשמיש אף על גב דאורכיה י' ופותיה בציר מארבע לא חזי לחלוקיה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתח. כלומר שיש להן פתחים בבתים. או שחלקו הבתים ורוצין לעשות פתח לכל אחד ואחד. ונמצא כל אחד ואחד נוטל ד' אמות ברוחב החצר. ותניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא ח' אמות לזה וח' אמות לזה. ותניא פתחים שבחצר יש להן ד' אמות לכל פתח היה לזה פתח ולזה ב' פתחים זה שיש לו ב' פתחים נוטל ח' אמות וזה שיש לו פתח א' נוטל ד' אמות והשאר חולקין בשוה. היה לו פתח רחב ח' אמות נוטל ח' אמות כנגדו וד' אמות ברוחב החצר חוץ מארבע אמות שבחצר וכתב רבינו אבן מגש דפתח ארבע אמות וח' בתרווייהו בהדדי שקלי ג' שגגה היה. וכתב נמי כי אמר נותן לכל פתח ארבע אמות שאין לאחד מהן חלק ידוע כגון שבנה זה בקרקעו בית אחד ובנה חבירו כנגדו שני בתים. אבל חצר משותף ויש לכל אחד ואחד חלק ידוע לא וצרפ' דלא ידעי הי מינייהו אית ליה חזקה טפי ור"ח כגון שהורישו אביהן לכל אחד בית ידוע ונשאר ביניהן אויר החצר. אבל אם החצר והבית בשיתוף ויש בה דין חלוקה ורוצין לחלק מעלין אותם בדמים. ירושלמי שאמר לא שהן קנויין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופותח ביתו לשעה. ר' יונתן מקשי כלום אמרו ארבע אמות אלא שתהא בהמתו עומדת לשעה ופורקת חבילתו לשעה אשכח תני אף חוליות הבור יש לו ארבע אמות: ואף בית התרנגול יש לו ארבע אמות ומסתברא [דף כה טור ב] מדקאמר בהמתו לשעה וחבילתו לשעה. ש"מ בהמ' בלא חבילה וחבילה בלא בהמה הלכך אף על פי שאין מקום בחצר ליכנס בחצר המשותף אלא כדי בהמתו או חבילתו על כתיפו נותנין לו ארבע אמות לפתחים שבחצר. ובגמרא דילן נמי כדי לסלק משאו ולא בעינן פירוק משא של בהמה ואפי' חמור במשאו לא הוי אלא שני גומדין ומחצה. ופירשו רבוותא שתי אמות ומחצה. כדגרסי' בפ' בית כור ושיעור ד"א ח' זרתות מצומצמות שיעור קנה שלנו זה הכלל כל שחולקין ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אין בו כדי. לזה וכדי לזה מאי. רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד. אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או אגוד. ואם אין לאחד אלא השתות בקרקע אומר או גוד השתות או אגוד מחלקך השתות ולא נגידי חולקין ודוקא האי דבעי חולקין כייף ליה לאידך משום דינא דגוד או אגוד. אבל אידך לא מצי למימר ליה גוד או אגוד. ואיכא מ"ד תרוויהו מצי אמר גוד או אגוד: לרבי' האי חצר גדולה ובתוכה בתים הרבה ואין בכל אחד דין חלוקה אין בכל בית דינא דגוד או אגוד אלא חולקים בתים כנגד בתים. ואם כל אחת ואחת ראויה לחלק ובא זה ואמר נחלק כל אחת ואחת. ובא השני ואמר אם נחלק נפסיד הדין עם השני ויטול כל אחד ואחד כשתי שדות אחד אנהרא ואחד אנגרא דכופין על מדות סדום והיכא שאין בה דין חלוקה ויש בה גדולים וקטנים. ב"ד מעמידין אפיטרופוס ודנין דין דגוד או אגוד לגדולים וקטנים. ומסתברא בד' אמות דפתח דאית ליה לכל חד וחד לא אמרינן דינא דגוד אלא בחצר דבית בלא פתח ליתה. וכתב הרב המחבר מדקאמר קח לך עבדים ש"מ שני שותפין לזה יש לו ג' חלקים. ולזה רביע ואינה ראויה ליחלק ואותו שיש לו בה ג' חלקים אין לומר תן לי שכירות או תשב ג' חדשים [דף כה טור ג] ואני חדש שהרי העשיר אינו שוכר מן העני וכן בכור לפשוט. וכתב ר"ח לית דינא דגוד או אגוד אלא בשיד שניהן מגעת לקנות השיתוף שביניהן. כדאמרינן באחד עני ואחד עשיר שאני התם דגוד איכא. איגוד ליכא. ורבינו אלפס כדאמר תובע לנתבע גוד או איגוד לא איכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה. ומתניתין באחד עני ואחד עשיר עני דתבע ליה לאחוה ולא מצי למימר ליה אגוד דלית ליה דמי וכיון דלא מצי למימר ליה הכי לית כאן דינא דגוד או איגוד ועשיר נמי לא בעי למימר ליה גוד או איגוד כו'. וקשיא לן כיון דכי אמר תובע גוד או איגוד כייפינן לנתבע אפי' לית ליה כי אמר ליה טול אתה שיעור ואני פחות. היכי קאמר נתבע אי בדמי לית לי דמי דהא אית דינא דגוד או איגוד כדקתני ואם לאו מעלין אותן בדמים איכא מ"דא אפילו אמר טול או איטול לאו גוד או איגוד הוא משום דדמי דשקיל מיניה לא משכחינן בהו מידי דחזי וכי האי גוונא לא כייפי אהדדי אבל כי מזבין לה כולה או זבין לה כולה משכח בה מידי דחזי ליה לדמי. והיינו דקאמר אי בדמי לית ליה דמי ור"ח אמר איכא מאן דאמר הילכת' כת"ק בטול אתה שיעור ואני פחות ואיכא מ"ד הילכת' כרשב"ג כיון דפסי' (אמינא) אית דינא דגוד או איגוד ממילא הילכת' כת"ק במתנה אבל בדמי לא ואיגוד איכא גוד ליכא ומסת' אי איתה להאי גירס' כר"ח אבל בנוסחא עתיקא דילן ליתא בתא שמע בתרא אם לאו מעלין אותן בדמין והכי איתה כל שיחלק ושמו עליו חולקין ומסיפא דמתניתין קא פריך דקאמר ואם לאו חולקין ש"מ לית דינא דגוד או איגוד דאי אית ליה כופין אותו לחלוק תנאי היא ודחינן לעולם לית דינא והיינו טעמא דרשב"ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי דהא לית דינא וכיון דקיימא לן אית דינא הלכה כת"ק וטול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו לא שנא בדמי ולא שנא במתנה. ורבין בר חנינא דשבק להון תרתי אמהתא ואתו לקמיה דרבא ואמר לית דינא דגוד או איגוד ואמר התם היינו טעמא כיון דתרווייהו צריכי להאי ותרווייהו צריכי להאי כי א"ל שקול את חדא לאו גוד או איגוד הוא ש"מ דלא אמרי' גוד או איגוד אלא היכא דאמר ליה או גוד כוליה או אגוד כוליה או שיהא חלק אחד משותף ועל השני יאמר גוד או איגוד. אבל שיחלקו שניהן שני חלקים זה נוטל הרע וזה נוטל היפה ויעלו חלק אחד בדמים. כיון דתרוייהו צריכי להאי ותרוייהו צריכי להאי לאו גוד או אגוד הוא וכתבי הקודש בשתי כריכות כגון תורה בכרך א' ונביאים [דף כה טור ד] בכרך אחד כי יהיב ליה ברירא ואמר שקול את חדא ויפה נעלה בדמים לאו גוד או איגוד הוא דהאמר שמואל בשתי כריכות חולקין בשניהן רוצין איתמר: אבל הכא לא כייפינן כה"ג עד דאמר ליה גוד או איגוד בכולי' ובכרך אחד אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו משום בזיון דכתבי הקודש הילכך ללישנא קמא לית דינא דגוד או איגוד. דהא לאו בר פלוגתא הוא כלל ללישנא בתרא אית דינא ירושלמי אמר ר' אושעיא כגון תילים ודברי הימים. אבל תלים וגמרא חולקין ר' עקיבא אומר אפי' תלים ותלים אין חולקין שמתוך שאין חולקין מתוועדין קורין באלו ואלו קורין באלו פשיטא בכור ופשוט אחד מיצרא שקיל. יבם מאי. אמר רבא אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ופלגינן לארעא בגורלא איכא דמפרש חולקין כהדדי נינהו אלא דאית ליה לפשוט ולאחוה דיבם ארעא אמיצרא מציעאה ואמר בעינא אמצראי ופשוט לא מצי מעלי ליה ואחוה דיבם מצי מעלי ליה דההוא דזבין ארעא אמצרא דבי נשיא ואיכא מאן דאמר דוקא דחלקוה דביני ביני שויא טפי ויבם אמר הבו ליה מחד מצרא ויהיבנא דמי טפי מאי דשוי ופשוט אמר אנא יהיבנא אבל אי כי הדדי נינהו כופין על מידת סדום והכין מיתפרשא ההיא דלקמן וש"מ דמאן דאית ליה תרי חולקי בארע' אי נפלו ליה בחד זימנא כגון ירושה וזביני אחד מצרא שקיל ליה דומיא דבכור ופשוט ואי לא לא וכן כתב הרב אבן מגש וההוא דאזל וזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי קא פלגו. אמר להו הבו לי אמצראי ותרי אחי דאית להו תרי ארעתא אתרי ניגרי הילכתא כרב יוסף דאמר מעלינן בנכסי דבי בר מריון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל. ואי אמר חד מינייהו חדא ארעא בעינא מעלו ליה ואי לא פלגו ליה לכל חדא וחדא תרווייהו אחדא ניגרא. אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום והילכתא כרב יוסף דאי אמר חדא ארעא בעינא לא מצי אידך לעיוליה משום טעמא דא דאפושי אריסי לאו מילתא היא וקטיני קטיני גריעותא הוא לדידיה דאין אדם רוצה שיהיה חלקו המגיעו שני חלקים בב' מקומות ואפילו היה מעולה אין שומעין לו והילכתא כופין דזה לא נהנה וזה חסר הוא. אבל תרי ארעתא אתרי ניגרי ומאן דאמר הבו לי אמצראי דחולקא דתרווייהו כהדדי נינהו וליכא קטיני קטיני דחלק המגיע במקום אחר נוטלו מעלינן לי' ופלגי שמאי לארעא עד דשוו אהדדי כמאן דלא הוי ליה להאי מצרן ארעא אחריתי גביה ההוא חולק' [דף כו טור א] דמצראי דידיה הויא שויא טפי יהבי ליה כפום דשוי אמצרי ולא מצי לעלוי לה כלל ורבינו אבן מגש כתב דהיכא דחולקא דמצרא עדיף או גריעא מעלין ליה לריש מתיבתא אי אינש תקיפא ומעלי ליה זוזי יתירי אומדין יתה בבי דינא כדאמרינן כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומספק לגבי דינא דגוד או איגוד נמי עבדינן הכי וכי קתני מעלין אותה בדמים בדמיהן קאמר ולא יותר מכדי דמיהן דכייפינן ליה בדינא דגוד או איגוד לא כייפינן ליה אזוזי יתירי ובתרי דינא לא דיינינן ליה חד מצרא אנהרא וחד מצרא אניגרא פלגי בקורנזול פר"ח קבלנו מרבותינו ורבינו שלמה פי' ואם מזרח נהרא ומערב נגרא. לית דינא ולית דיינא ופלגי בקו שוה. גרסינן בפרק בית כור תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן ומסתמא אפילו שלשה וארבעה אבל רבינו שלמה לא גריס כולן ובשנים הוא דקאמר ואתא לאשמועינן דלא מצי חד לעכובי בהאי פלוגתא דפלוגתא דקרנזול פלוגתא מעליא היא ואיתמר ב' אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים וכו'. והילכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת. וכתב רבינו יעקב ביורשין גרסינן ואף על גב דקי"ל בעלמא אחין שחלקו כלקוחות הוו. כדגרסי' בקידושין ואמרי' נמי אין להן דרך זה על זה. ולא סולמות זה על זה בעיקר ירושה כיורשין משוינן להו ולא משום דסבירא לן יש ברירה. דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא הכא פסיק כיורשין אלמא יש ברירה אפילו בדאורייתא [דף כו טור ב] ובמס' יום טוב קבעינן כר' אושעיא ור"י ושמואל וקי"ל כולהו כחדא שיטה דסבירא להו בדאורייתא אין ברירה אלא בירושה לחודה הוא דאמר אבל בעלמא קי"ל דלקוחות הן דאין ברירה והדין סברא דרבינו יעקב ולקמן סברא דילן ודוקא הכא דלא נחית אדעתא דתלתא פשיטא להו דשלשה אחי ושלשה שותפי דפלגי תרי מינייהו לג' חלקים אין השלישי יכול לבטל ולא נטרינן ליה עד דאתי. ורבינו אלפס כתב תרי אחי ותרי שותפי ואזל חד מינייהו ואיצטריך למנתא דיליה פלגינן בינייהו ולא שרינן ליה עד דאתי. וכתב רבינו אבן מגש דוקא דפליג בבי דינא כההוא דגרסינן בפ' אלו מציאות זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מיגו תלתא דפלגת קמייהו וכו' ומשום הכי לא מצי לבטולה אבל אי לא פלוג בבי דינא מצי לבטולה ומסתברא בתלתא דקיימי ואזול בתרן מינייהו ופלוג דלא בטלוה מחלוקת דומיא דשני אחין שחלקו הוא דליכא בי דינא הכי נמי לא בעינן בי דינא ולא דמי לעיסקא אפשר דחולקא דהאי עדיף מהאי ובעי' בי דינא או כגון אלמנה שמוכרת שלא בבית דין דבעי' שומא כי היכא דלא ניפסדו יתמי אבל הכא הא קא חזינא אי שויא לה והכא דשוי הוא ולא טעו כלל. ובדליכא טעותא כלל פליגי ואי נחית אדעתא דתלתא לא בטלה מחלוקת אלא פלגי. ואי לא נחית אדעתא דתלתא בטלה מחלוקת ומסתברא דוקא אותו האח יכול לבטל ולומר אני רוצה הרוח שלכם אבל האחין אינן יכולין לבטל ורבינו אבן מגש כתב דכולן יכולין לבטל וצ"ע בפסקא דיליה ופשיטא לן מילתא דהיכא דליכא למיחש פלוגתא עדיף מאידך דכ"ע שותף חולק שלא מדעת חבירו כדאיתא באות חי"ת לקמן גרסי' בפרק אלו מציאות מרי בר איסק אתא ליה אתא מבי חוזאי ואמר ליה פלוג לי בבוסתני ופרדסי ואסיקנא קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן והילכך קטן אף על גב דלא ידע דמחיל השביח לאמצע והרי הוא כיורד לנכסי נטושין או כיורד לנכסי חבירו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו וידו על התחתונה דאפילו הוא כגזלן [דף כו טור ג] הא אמרינן גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר ש"מ גזלן יש לו שבח. ואיגלי דעתא דניחא ליה שמין לו כמנהג העיר ושתלא כדגרסי' אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכל השבח לבעל הקרקע וגדול דלא ידע שמין לו בעדים דמנהג המדינה למחצה לשליש ולרביע כחלק האח שבא וקי"ל שותף כיורד ברשות דמי וה"מ שהשביחו נכסים מחמת נכסים אף על פי שהשביחו מחמת טורחו אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפי' הוא קטן דהא קי"ל כרבא דאמר גבי הניח גדולים וקטנים לא שנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן אף על גב דאיכא קטנים דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא ומסתברא דהא דאמרי' קטן הוא אההיא שעתא דאתא האי אחא קאמר דההוא אחא בעי לסלוקי בר איסק בלא שבחא מההוא בוסתנא דשתל ומרי בר איסק בעא לאוקמה בידיה עד עידן שבחיה ככולהו שתלי ואמר ליה קטן הוא השתא ולא מוקמי' ליה בידיה אבל רבוות' פרשי קטן הוה בעידן דנחת לנכסי ושלא ברשות ב"ד ירד וא"ל אלא בכל הנכסים וגזלן הוא וק"ל אטו אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואם נכנס בלא רשות יפסיד הכל הא טעמא דילמא מחזיק בהו ואמאי קנסינן ליה אפי' דיינינן ליה כגזלן גזלן הא נקיט שבחא כהא דרבא דאמר גזל והשביח כו' גרסי' בפרק השואל היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וכו' ואמר לו הלה טול את שלך שמין לו וכו' והוא הדין בבית דאיכא פלוגתא בין חרבה הראויה לבנות בין שאינה ראויה לבנות ורבות' דאמרי טול את עציך ואת אבניך. לא איתה בגמרא בהדיא ומסתברא דאיתמר ופלוגתא איתא בהכי כדפרשית ותוספתא אתא כיצד שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על הוצאה נותן לו ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח ירושלמי. בפרק הגוזל בנייה במקום שאין ראוי לבנות. ונטע במקום שאין ראוי ליטע. רב אמר שומעין לו אלא שמערימין עליו לבנות שם [דף כו טור ד] בימות החמה ובימות הגשמים אמרו לו נתחנית כו' לרבינו אבן מגש היורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות על ידי שליש אין לו עליו שבועה ולא על השליש אלא שמין לו וידו על העליונה או על התתח' כדאיתא ומסתברא דלא אמרינן ישבע כמה הוציא אלא במוציא הוצאות על נכסי אשתו משום דאכילת פירות דרבנן וברשות נחית. והימנוה רבנן בשבועה אבל הכא מנפשיה נחית ולא הימנוה רבנן אלא שמין וכו'. וכתב רבי' בתשובות וכו' גרסי' בפרק האומר לחבירו מר זוטרא ורב אחא סבא בריה דרב מרי בר אישן פלוג נכסייהו בהדי הדדי אתי לקמיה דרב אשי אמר ליה על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן ואמר לא איברי סהדי אלא לשקרי וכן הילכתא וחמשא וארבעא שותפי דאיתנהו בחדא ארעא ולחד מיניהו אית ליה פלגא ופלגא אחרינא מיני שותפי ואתא ההוא דאית ליה פלגא ופלג בהדי שותפי אחריני ושקל ההוא פלגא אף על גב דליתנהו לכולהו שותפי אחריני כיון דפלגנהו בחדא מנתא שקלי ולא איתברר חולקא דכל חד וחד באפי נפשיה לא מצי אידך לבטולי לפלוגתא דהא ברור חולקא דשותפי לחולקא דיליה ולא עדיף מנפשיה איתמר ג' אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר וקי"ל כרב דקסבר האחין שחלקו יורשין הוו ומסתבר דוקא חלקו קרקע דכי הדדי נינהו. אבל אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ואסיקנא איכא דאמרי אדרבא לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא ממך ולהכי שקלת ארעא וכו' וקי"ל כאיכא דאמרי ורבינו אלפס כתב מדקי"ל כרב דאמר בטלה מחלוקת הילכך אי שקיל חד מינייהו ארעא וחד כספים ובא בע"ח ונטל הקרקע דינא הוא דשקיל פלגא בכספים ולא מצי למימר ליה להכי שקלת ארעא דאי מיטרפא מינך לא מישתלימנא מינך גרסינן בפרק קמא דב"ק האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ועל בנותיהן אין שמין ופירש רבינו אלפס [דף כז טור א] שקנו מנכסי אביהן אחר מיתת אביהן ירושלמי כלי רגל וכלי שבת שמין איכא דאמרי הוא הדין לגרושה דכלי רגל וכלי שבת שמין ואיכא מאן דאמר כיון דאיהו קא מפיק לה אין שמין כלל דאקנויי קא מקני לה להו ומסתברא דשמין ופעמים שאפילו מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדל אחי ובפ' קמא דב"ב אמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן והילכך בונה כנגדו ודווקא דלא אחזיק בתר חלוקה. אבל אחזיק שלש שנים הויא חזקה בטענה ודוקא שחלקו ירושה אחת. אבל חלקו ב' ירושות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה והאחת יש לה שיעבוד חבירתה יש להן סולמות זה על זה כמו שהיו בתחילה וסברא דרב חביבי דווקא היכא שרוצה לבנות בתוך שלו וכו'. אבל כל זמן שחלוקתן עומדת כך בשעת חלוקה אינו יכול להניחו לסתום החלונות ולחלק החזקות שלו. דכי היכי דהאי בעין יפה האי נמי בעין יפה והני בי תרי דפלגי ואמר ליה קא האפלת עלי. ואמר ליה אידך אנא בדידי קא בנינא אמר רב חמא כדין קאמר ליה הלכה כרב חמא דרב חמא קם ליה כרב נחמן אמר שמואל ודווקא דלא אחזיק ולא עלו אהדדי. אבל עלו אהדדי טענתייהו טענה. בפ' האיש מקדש אמר אבל עלו אהדדי לא דתנן האחין שחלקו זה נוטל שדה כרם וזה נוטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן. והילכך אי טעין דעלו אהדדי טענתיהו טענה. גרסינן בפרק האיש מקדש. אמר ר"נ אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפטרופוס ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות כדאי' בחלוקת השותפין. ואמר רבא האחין הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח. לא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח אמר להו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר ניפלוג בשומא דבי דינא [דף כז טור ב] לא דהא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל ורבא לטעמיה דאמר הלכה כחכמים אבל בנוסחא דר"ש גריס אבל אמור ניפלוג בשומא דבי דינא קי"ל כר' שמעון בן גמליאל והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלים אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילייתא אבל פלוג במשחתא לא כרבא דאמר רבא כל דבר שבמיד' ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וכתב רב אלפס מיהא שמעי' לא אונאה ולא ביטול מקחי ואיכ' נוסחא דגר' הא דאמר יתר משתות בטל מקח ולא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא כו'. ואנן כתבינן במכירת קרקעות מאי דסבירא לן ומסתברא דרב נחמן הרי הן כלקוחות לגבי אונאה הוא דקאמר דלית להו שום הדיינין אבל לגבי חלוקתן יורשין הוו כדקימי' לעיל כרב דאמר בטלה מחלוקת דבכולהי נוסחי יורשין הוו ולא כיורשין דמו ליתה להא דאמר רבי יוחנן האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דקי"ל יורשין הוו וא"נ הילכתא כוותיה לאו משום דאין ברירה אלא משום דלחומרא א"נ כתחילה כדאיתא התם הילכך האי קושיא דמקשינן התם לדידן דסבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמו כריש לקיש וסבירא לן דלקוחות הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ליתה דיורשין הוו ולא לקוחות ואין מחזירין זה לזה ביובל והילכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ככל פלוגתאי דרבי רבי יוחנן וריש לקיש אם איתה להאי טעמא דאמר רבינו יעקב דהלכה כרבי יוחנן דאמר גבי יובל ושדה כי אקשיין בב"ב גבי מכר הבן בחיי האב והא איפלגו בה חדא זימנא לישני ליה איצטריך משום דכתב ולביתך והאי קושיא מאי טעמא לא אייתי תנאי מהא דהחובל בדין יום או יומים משום דאיכא למימר אפי' לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף מודה בעבד דכקנין הגוף דמי הואיל ואי מאית כליא קרנא וכי פליגי בקרקע פליגי ומשום הכי אייתי ליה תנאי דפליגי בקרקע וכי. איתה בהחובל דאיירי בעבד מייתי פלוגתא עבד כדאשכחן גבי ספק [דף כז טור ג] ודאי דמייתי מידי דדמי ליה היכא דמיעקרא ספיקא והדר ודאי מייתי ליה נמי הכי והיכא דמעיקר ודאי והדר ספק מייתי ליה נמי הכי הכא נמי ל"ש והילכך יורשין הוו וכו' ויש ברירה וכי עסקינן הלכה כרבי אושעיא ה"מ בדרבנן במאי דפליגי אבל בדאורייתא לא פסקינן דלא איירי בה דקי"ל כדאיתא בעירובין דמאן דאית ליה ברירה לא שנא בדאורייתא ול"ש בדרבנן: גרסינן בחזקת הבתים איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כו' פירשתי במחאה גרסינן בפרק יש נוחלין הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין עם הקטנים כו' בכתובות תוס' גרסינן בפרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים השביחו לאמצע וכן האשה וכו' ירושלמי אמר רבי לא אם אמרו בב"ד ואמר רבא ל"ש אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפי' נכסים מחמת נכסים כגון זוזי ועביד בהו עסקא כגון רב ספרא דגברא רבא הוא מסתמא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני והשביח לעצמו תוספתא האחין שהניח להן אביהן נכסים ולאחד מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים וכו' מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וכו' נשאו להם נשים והכניסו להן שדות זה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו. ואם היתה הוצאה מן האמצע מביאין לאמצע וחולקין. הכניסו להם כלים זה נוטל את שהוא מכיר. וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר מביאין לאמצע וחולקין עשו כלים לנשיהם ולבניהם הרי הן של עצמן והשאר מביאין לאמצע וחולקין האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות הרי זה נפל לאמצע. ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס: אם מחמת האחין לאחין אם מחמת עצמו לעצמו ואחד מן האחין שהלך ללמוד תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות. ואם לאו אין לך מזונות ויהבי ליה לפום ברכת הבית חלה בפשיעה כגון צינים פחים מתרפא משל עצמו כדרך כל אדם מן האמצעי ירושלמי. וכן האשה. רשב"ג אומר מכה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה מתרפאת משל בעלה. כהדה קריבתיה דרבי שמעון בר אבא הות חששא עינה אתא קומי רבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך קינין מן פורניך ואי לא קציץ בעליך יהיב ליך ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ואמר ר' יוחנן אסור לגלות וכו':

כתב בכך וכך איך פלוני ופלוני בני פלוני אמרו לנא הוי עלן סהדי בקנין וכתבו וחתומו עלנא בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד. מיננא למיהוי ליה לזכו דצבינא ברעות נפשנא דאורית לנא אבונא מקרקעי ומטלטלי וכל מה [דף כז טור ד] דאיתיה בשותפותא עד האידנא פליגנא יתהון ואנא פלוני שקילנא במנתא דידי ארעא פלוני וביתא פלוני בסימנהא ובמצרנהא ואלו מצרנהא וכו' ומטלטלין כך וכך ואנא פלוני כך וכך ולא אישתייר זכותא דחד גבי חבריה וכל חד וחד עיין בחושבניה ולא פש גביה ולא מידי. ואי מיתגליא לחד מינן על חברי' שום זכותא או שום טעות' ושלותא וטענתא בין דאיתגליא לנא בתר שעתא ומחילנא ליה חד לחברי' מהשת' מחילה שרירא וקיימא. וכדו השתא ליזיל בל חד וחד וליזכי במנתא דידיה למיעבד כרעות נפשיה וכל עלויא ושבחא דאית בהו מתהום ארעא עד רום רקיעא ואיניש לא ימחא בידיה מיומא דנן ולעלם דברעות נפשיה עבידנא פלוגתא דא בביטול כל מודעי דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם וליסתלק כל חד ממנתא דאידך ולא אית ליה גבי' לא יציאה ולא ביאה. ולא משפך מים ולא חלונות ולא שום שייורא בעלמא. וכל דיקום ויערער על פלוגתא דא לבטולי כל דהו כולהון יהון בטילין כשטרי זייפא דלא למילף מינהון ועלנא ועל ירתנא בתרנא לפצויי ולסלוקי כל תרעומ' ועירעור' ולאוקו' האי פלוגתא בידא דכל חד וחד שרירא וקיימא ואחריות וחומר שטרא דנן קבילית עלנא ועל ירתנא בתרנא כאחריות וחומר כל שטרי חלוקה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וכו':

אות ח - חוב

[דף כז טור ד] חלוקת שותפין שהטילו לכיס

גרסינן בפרק אלו מציאות איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דחביר' באפי תרי אתו לקמיה דר' אבא אמר ליה זיל אייתא תלתא דפלגת קמייהו אי מי תרי מיגו תלתא. ואסיקנא אינה צריכה ב"ד מומחה. אבל צריכה ב"ד הדיוט. ש"מ דלית לשותפותא למיפלג בלא דעתא דחבריה. אפי' באפי תרי עד דאיכ' תלתא. ואי פלוג בתלתא לא צריכי לאוקומי אפיטרופו' אההוא דליתיה קמן כדאמרינן ביתומין שבאו לחלוק דב"ד מעמידין אפיטרופוס לכל אחד ואחד. ובוררין להן האפיטרופוס חלק יפה לכל אחד ואחד כפי הראוי לו אלא כיון דפלוג בשומא דבי דינא וחולק שוו שקלי האיך מנתא דיליה ברישא או בדמים ולא מצי אידך לבטולי ההוא פלוגתא ומסתבר' דוקא מידי דבעי שומא ולא קא מודי אחבריה. ואיכא למימר בעידנא דפלג מנתא דהאי עדיף כגון עיסקא ושומא דאלמנ' וכגון דהנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל אח מינייהו פלג זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבני חמרא בהדי הדדי ואמר ליה מאן פלג לך ואמר חזינא דבתר דידי קא אתי מר אמר כל כי האי גוונא בעי לאודועי וזוזי [דף כח טור א] נמי אי הוו טבי ותקולי בעי לאודועי אבל לא בעי שומא ולא בעי ב"ד ואי נמי מידי דבעי שומא וחזי שמאי דליכא טופיינא ואי נמי מודי חבריה דליכא טופיינא אי טעין מידי דלאו מדת סדום כגון שמיחה ברוחות א"נ דאמר מעלינן ליה בנכסי דבי בר מריון כי האי גוונא יכול לבטל אלא היכא דפלוג בי דינא. אבל היכא דליכא טענה אחרינא אי פלג פלג. כדאמר רב מנשא בר גדיא שקיל מחצה בשל חבירו וחצי ומחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך. ומשום דליכא דחזו טופיינא קמ"ל הכי ועוד מקום שנהגו לגדל הוה ותנן נמי היתה כתובתה ד' מאות זוזי מכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל של כולן מכרן קיים הילכך האי דגרסינן בפרק בית כור הני תלתא דקיימי אזיל תרי מינייהו ופלוג בלא דעתא דחבריה דלא בטלה מחלוקת כגון דליכא טעותא בשומא ולא מצי למימר האי מנתא עדיפא בההיא שעתא ממנתא דאידך ואף על גב דלא פליג בבי דינא קמה ליה ההוא פלוגתא. ורבינו יעקב אמר זוזי כמאן דפליגי דמי ולא בעי לאודועי אלא באפי תלתא בעי כדאיתא פרק אלו מציאות ותרי כותאי באפי תלתא פלגי ואפילו הכי בחמרא לא הוי פלוגתא דבעי לאודועי אי ניחא ליה גרסינן בפרק בתרא דבבא קמא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם אומר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ירושלמי בפרק השוכר את האומנין בשיירה אם נתנו לו רשות מה שהציל הציל לעצמו חמרים שנפלו עליהן ליסטין ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם התנה עמהן בב"ד מה שהציל הציל לעצמו השותפין שמחלו להן מוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמר לשם פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו היכי דמי אם יכולין להציל אפילו אמר נמי לאו כלום הוא ואי אין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו אמר מפלג פלג אף על גב דיכול להציל דליכא יאוש כי אמר לעצמי אני מציל הרי חלקו שניהן. והילכך ביכול להציל הציל את חלקו ובשאין יכול אפילו חלק חבירו הציל לעצמו לא אמר לא פלגי ואף ע"ג דאין יכול להציל דאיכא יאוש הציל לאמצע ואף על פי שחבירו שותפו אינו מייאש דאין ייאוש לחצי חפץ [דף כח טור ב] וכולהו הני שינויי הילכתי נינהו ש"מ דלא אמרי שותף חולק של מדעת חבירו אלא כגון זה שאם ימתין עד שיבוא או שיחלק בפני בית דין יבא הפסד בשלו כגון שיירא ואף ע"פ שאין חבירו מייאש חולק להציל את שלו וכדתנן גבי מציאה אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם גרסינן בפרק המקבל הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג ואמר ליה אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב. ואי אמר ליה הב לי פלגא קרנא ופלגא רווחא אמר ליה עיסקא להדדי משתעבד ואי א"ל הב לי פלגא רווחא ואי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף וכתב רבינו אלפס דוקא בהשותפין דליכא זמן וידיעה מילתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסף כי הא דתנן ר' יהודה אומר בג' פרקים מוכרין את היין ומוכרין את התבואה כו' ואמרינן למאי הילכתא. ואמר רבא ואי תימא רב פפא לשותפי מכאן ואילך מאי. אמר רבא כל יומא פרקיה ש"מ דלא אמר רבא שותפא מעכב בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא כדאיתא בהלכות. ומסתברא דרבא בשותפין דאית ביה זמן קאמר והני טענתיה בתראי קמ"ל וקמייתא לא איצטריך. דהא לא מטו זימנייהו ומתניתין היא אי נמי אשמעי' דכיון דקבעו זימנא קבעו ולא מצי הדרי בהו אף על גב דליכא קנין ורש"פ הני בי תרי דעבוד עיסקא שני קבלנין שקיבלו עיסקא מבעל הבית ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהן וכן בעל הבית ואינן יכולין לחלק עד זמן שנתן להן בעל הבית והכי מסתברא דעד השתא בעיסקא דפלגו מלוה ופלגו פקדון איירינן ולא בשותפות ורבינו עמרם איתשיל בהאי שמעתא דרבא. ואמר טעמא דרבא דכיון דריוח טובא מה שאין כן באחרים מזלא דחד מינהון הוא. ואי אמר חד ניפלוג דינא הוא דמעכב מנא לן דאמרינן הכי דקאמר הוי משתדל עם שהשעה משחקת. ואמר רב פפא לאישתתפו בהדיה אלמא איכא למיחש הכי וכיון דאיכא למיחש יכול לעכובי. למאי נפקא מינה. אל תמנע טוב מבעליו. גרסי' בפר כל הנשבעין חלקו השותפין אינו יכול להשביען וכו' בשיתוף ובפסקות שותפא דעבר על דעתא דחבריה ואמר ליה לא תשדר ממונא דילי בימא או באורחא פלניא וקם ושדר ואפסיד מיחייב לשלומי לשותפות ואי רווח יהיב ליה מנתיה דמזלא דבי תרי גרים ומן שמיא [דף כח טור ג] הוא דרחימן עליה ולית ביה משום קרוב לשכר ורחוק להפסד דחזוקי אחזקיה בשמירת ממונו: גרסינן בפרק ב' דקידושין אמר רב גידל אמר רב יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפיטרופוס לחוב על מנת לזכות ודוקא אפוטרופוס ב"ד אבל אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים לא דאמר רב נחמן גרסינן בפרק השולח אין אפוטרופוס רשאין לדון לחוב על מנת לזכות ותמיהא לן על דברי רב אלפס דלא אייתינן לה ואמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפטרופוס הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות. דאם כן מה כח ב"ד יפה ומי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים דאם כן מה כח ב"ד יפה ואמר רב הונא בר חיננא הלכה כחכמים ואוקימנא הא דטעו הא דלא טעו וחזינן לרבוותא תלת פלוגתא בהא דינא בעל מתיבות פסק כשמואל דאמר בין טעו בין לא טעו יכולין למחות דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה בממונא וכי היכי דגבי שליח אמרינן יש אונאה לקרקעות כדאיתא בפרק אלמנה דאמר לי' לתקוני שדרתיך הכי נמי בדיינין ורבינו אלפס פסק כרב נחמן דידיה דהיכא דטעו הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל לא טעו כגון הא דיתומין שהעמידו אפיטרופוס וביררו להן חלק יפה והגדילו ובאו למחות ברוחות וכן באיסורא וכל כיוצא בו אמרינן מה כח ב"ד יפה ותרווייהו פסקו כרב הונא בר חיננא אמר ר"נ דאמר הילכתא כדבר חכמים והא דגרסינן בפרק אלמנה כי אתא רב דימי אמר מעשה ועשו כדברי חכמים ואמר לפניו ר"א בן פרטא אם כן מה כח ב"ד יפה והחזיר רב את המעשה (נחסר כאן) דקידושין דידה והכא איתא האחין שחלקו הרי הן כלקוחות כו' לא אמרן וכו' כדכתב בנוסחא דילן הא דאמרת שתות קנה. ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרינן כו' לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אפי' שתות מכרן בטל. דתנן שום הדיינים שפיחת שתות או שהותיר שתות. והילכתא כוותיה דרבא דבתרא הוא ור"ש בנוסחא דיליה גריס אפילו הותיר יותר משתות מכרן קיים דהא תנן שום הדיינין וכו' רשב"ג אומר מכרן קיים. ולא היא נוסחא הלכה כרשב"ג ואפילו טעו ומכרו שוה מאתים במנה וכדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית ועד כמה עד פלגא והכי מסתברא חדא דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ועוד שהחזיר ר' את המעשה וההוא ממונא הוא והכי איתא בירושלמי בפרק אלמנה אתא עובדא קומי ר' ובעא מעבד כרבנן אמר לו ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של פרטא הגדול לא כך לימדתנו משום זקינך אלא אם כן עשו בקורת וקיבלוה והחזיר ביה ועבד כרשב"ג וגרסינן התם אמר [דף כח טור ד] לפניו פרטא בן בנו של פרטא הגדול. והלא לא תיקנו אלא אם כן עשו איגרות בקורת והחזיר ר' את המעשה. וגרסינן בהשולח גט שמעית מר' אבא תרתי חדא כר' וחדא כרשב"ג ולא ידענא הי כר' והי כרשב"ג ואמר רב יוסף ניחזי אנן דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים מדהך כרשב"ג הך כר' ש"מ דרב יוסף נמי הכי סבירא ליה ולא פליג בין איסורא לממונא וגבי המפקיד פירות אצל חבירו איכא פלוגתא ביני רבוותא דר"נ אמר הלכה כחכמים ורב יוחנן פסק כרשב"ג בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וירושלמי ובעל מתיבתא פסק התם כרשב"ג ואנן נמי הכי פסקינן והכא נמי אף על גב דרבא אמר רב נחמן אמר הלכה כדברי חכמים ליתה דרבי יוחנן פליג ורב כהנא דאמר ר' עשה כדברי חכמים והחזיר את המעשה ורב ספרא אמר ביקש לעשות כולהו סבירא להו דרבי טעה בדברי רשב"ג ש"מ דהלכה כמותו ורב דימי אמר פליגא ורב יוסף נמי הכי אית ליה כדפרישת וגמרא דירושלמי הכי סבירא וליכא מאן דפליג התם הילכך יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן הגדילו אין יכולין למחות בין טעו בין לא טעו דקי"ל כרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה וכיון דקי"ל אין אונאה לקרקעות בב"ד נמי אין אונאה לקרקעות. למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא אפילו גבאי מצרן אמרינן אין אונאה לקרקעות ולא דמי לשליח כל שכן ב"ד דאמרינן בפרק אלמנה. הילכתא שליח כאלמנה מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו. ירושלמי בפרק מי שמת אמר ר' יהושע בן לוי חולקין לקטנים בפני גדולים אלא עמדו קטנים ומצאו דבר יתר ומיחו ר' אבא אמר נשבעין להם אמר ר' מנא כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו ומיהא משמע דיתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן גדולים עם קטנים הן וכן כתב רב אחא משבחא:

אות כ - כתובות

[דף כח טור ד] והן ששה תנאים ואף על פי שאינן כתובים והוא ששנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף מדקתני מוסיף מסייע ליה לרבי אייבו דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מיניה למוכרת למורדת למוחלת לפוגמת לתובעת ולעוברת על דת לשבח לשבועה ולשביעית ולכותב נכסיו לבניו לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית. וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דיכרין וכתב ר"ח דוקא הני דהא איכא נשים דיש להן כתובה ואין להם תוספות ויש שיש להן תוספת בלא כתובה ואיכא למימר נמי דלא איירי בהנך דתקינו להן [דף כט טור א] רבנן כתובה בשעת נשואין כגון ממאנת וחברותיה ואיילונית וכתב רבי' האי"י ורבי' אבן מג"ש כי היכי דבשעת קידושין לא בעי קנין מדרב גידל הכי נמי בשעת נישואין לא בעי קנין במאי דיהיב דתנאי כתובה ככתובה דמי ולא דייק לן: ירושלמי אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף וגובה התוספת ובמה הוא מתחייב לה לא כן אמר ר' יוחנן וריש לקיש. כותב אדם לחבירו בחזקת שהוא חייב לו. אף על פי שאינו חייב לו וכו' רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה יכולה היא אמר ר' בון מעיקא ליה ולשבק לה. גרסינן בפרק יש בכור לנחלה בכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונות וביש נוחלין הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכתב רבינו אפרים דהכותב לבנו לאחר מותו מהיום ולאחר מיתה אף על גב דגופא לבן ופירא לאב כיון דבן לא מצי לסלוקי לאב כל כמה דאיתיה בחיים לגבי כתובה ובכור הוו להו אותן נכסים ראויין לבן ואם מת הבן בחיי האב ואחר כן מת האב אין אשתו נוטלת מהן כתובה ולא בנו הבכור אף על פי שאם מכרן הבן בחיי האב ומת בחיי האב ואחר כך מת האב קנה לוקח שני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כו' ואשכחן לריש מתיבתא דקאמר דאשה גביא לכתובתה אי כתב לה להנהו נכסי בכתובתה: גרסינן בפרק הכותב מי שמת והיה עליו כתובת אשה וב"ח ויורשין והיה לו מלוה ופקדון ביד אחר ר"ט אומר ינתן לכושל שבהן ירושלמי כושל שבראיה כיצד מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתן בעדים ורב אלפס פי' כושל בעל חוב דלא גבי אלא בראיה. והא מתניתין לא משכחת לה אלא ביתומים גדולים ובשחייב מודה דהא קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו רבית או לכתובה וכגון דנקיט בעל חוב זוזי ואמר למאן ניתניה דבעל כרחי' לא מפקינן דלא משכחינן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר' מאיר או ר' נתן דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא דהא קי"ל כר' נתן ולבעל חוב משתעבדי ואנן פסקינן הלכה כר"ע דאמר ינתנו ליורשין. ועוד דתרי חומרי נינהו והילכתא דר' נתן לא שייכא הכא [דף כט טור ב] כדפרשי' ר"ח ורבינו אלפס ורע"א ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבוע' ואין היורשים צריכין שבוע' וקי"ל כר"ע דתפישה נמי לא מהני לאחר מיתה עד דתפיס מחיים מיהו הני מילי בעיקר דינא אבל האידנא מטלטלין משתעבדי לבע"ח וכתובה היכא דליכא שבחא גבי מינייהו דיתמי בין תפש בין לא תפש והיכא דלית ליה אלא לחד מינייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא אבל היכא דדינא דאשה בהדי יתומים יהבינן לה משום חינא וש"מ טעמא משום שבועה. הא לאו הכי כתובה גובה ממלוה דמוחזקת היא לענין כתובה משום דרבי נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' ואף על גב דלגבי בכור אין הבכור נוטל פי שנים במלוה שאני בכור משום דכתב אשר ימצא לו ומתנה נמי קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידיה. כדגרסינן בפרק יש נוחלין. הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כן כתב רבינו אבן מג"ש ופליגי על ר"ח ורב אלפס דאמרי ראוי לכל מילי והאידנא דתקינו רבוותא כתובה ממטלטלין וליכא משום ראוי ל"ש גבו יתמי קרקע וכ"ש גבו מעות גביא דכיון דמטלטלין כמקרקעי הוו להו מטלטלי שגבו משועבדין לכתובה כאילו גבאן אביהן בחיין וכן נהגו לגבות ממלות בעליהן גרסינן בפרקא קמא דכתובות בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנשתחר' פחותות מבנות שלשה שנים ויום א' כתובתה מאתים וכו'. גדול הבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים דברי ר' מאיר וכו' ירושלמי איזהו קטן ואיזו היא קטנה קטן פחות מבן תשעה שנים. קטנה פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד נימא קטן הבא על הקטנה בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרין תיפתר שבא עליה שלא כדרכה אמר רבי אסי בר' בון ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין ותני כן מעשה ועיברה ועדיין בתוליה קיימין ואמר רב [דף כט טור ג] יהודה קטן הבא על הגדולה עשתה מוכת עץ וכן הילכתא והילכתא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה דקי"ל כרבנן אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לאו כלום וכן הילכתא. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים ירושלמי איזו היא בתולה מן הנישואין כל שכנסה לחופה ועדים מעידין אותה שלא נבעלה. גיורת השבויה והשפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו יתירות על שלשה שנים ויום אחד כתובתן מנה: בפרק שני האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נישאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתים וטעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן. ירושלמי כל עמא מודו שהוא חייב מנה והא כתובעת מנה אחר. המוציא מחבירו עליו הראיה ת"ר אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורות או מפה של בתולים אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים ולא חיישינן דילמא מפקא לכתובתה וגביא גבה דקי"ל כרבי אבהו דאמר כותבין שובר כדפסקינן בשובר: גרסי' בפ' נערה שנתפתתה לא כתב לה כתובה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שאין תנאי ב"ד מפ' שני דייני גזירות נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רשב"ג אומר ממעות קפודקיא נשא אשה בקפודקיא ת"ק סבר כתובה דרבנן ואזילנא בתר שיעבודא ובתר גוביינא לקולא ונותנין לה ממעות ארץ ישראל ומקולי כתובה שנו כאן ורשב"ג סבר כתובה דאורייתא ודינו כבע"ח דאזלינן בתר שיעבודא ונותן לה ממעות קפודקיא שהם יפים משל ארץ ישראל ותמיהא לי הירושלמי דקאמר הדה אמר' מטבע ארץ ישראל יפה מכל האומות מסייע ליה למ"ד כתובת אשה מן התורה רשב"ג אומר מדברי סופרים. ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל אף על פי שהוציאו בארץ ישראל מה שאין כן בכתובה שאם נשא אשה בבבל וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות ארץ ישראל להקל ודוקא שאין בו שום מטבע וכתב הרב הבבלי אם זה טען מטבע פלונית חשוב וזה אומר לא כי אלא פחות היה שוה נשבע ונוטל ולא בריר לן טעמא ולאפוקי מרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא קמ"ל דרבנן וכן הלכה ומסתברא מדקי"ל כתובת אשה בזיבורית ש"מ כתובת אשה דרבנן ותנאי ב"ד כפרקובה וכתובת [דף כט טור ד] בנין דכרין כדקתני במתניתין לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד וכולהו נמי תנאי ב"ד נינהו ולאו דאורייתא כדאמרינן. מאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ש"מ תקנתא דרבנן היא כתקנת שמעון בן שטח ופסקי רבוותא שהוא כסף מדינה שהוא שמינית של צורי וד' דינרין של תורה ארבעים אונקיות וחצי של כסף לחשבון הגאונים והשמינית היא כתובה שלנו כיצד דינר שהוא רביעית שלנו שוה למשקל דינר זהב חשוב של ערביים שקורין מראבוטין שראזינד והזהב שאינו חשוב כל כך משקלו ב' ארנייץ ורובע והארניץ משקלו פשוט וחצי מעשרים פשוטים באונקיא הוסיף עליו שתות שהזהב מראבוטין מוסיף על הזהוב אחרינא שתות והן כ"א של כ' באונקיא לכ' זהובין שהן בה' סלעים והן ארבע אונקיאות ופשוט מכ' פשוטין באונקיא וד' דינרים של תורה מ' אונקיאות וחצי והשמינית היא של דבריהן ומס' אפילו מאן דאמר כתובה דרבנן מטבע היוצא גובה לה דעד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן אלא בנשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל דמר אזיל בתר שיעבודא בין לקולא בין לחומרא ומר אזיל בתר גוביינא ובתר שיעבודא לקולא אבל לכ"ע נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא דברי הכל היא דאי לרשב"ג למה לי השתא נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפודקיא כ"ש גירשה בקפודקיא. אלא ודאי לרבנן איצטריך וש"מ מטבע היוצא נותן לה והילכך מאתן זוזי דכתיבן אכתובה דינן כתוספת שבה וכן מנהג זקנים שכותבין ד' מאות דינרין נדוניא וד' מאות תוספת ומאתן זוזי שהן אלף דינרין ומנהגן לפרוע ג' מאות ול"ג דינר לחשבון שליש ש"מ דמאתן זוזי דינן כתו' שהוא מטבע היוצא. ירושל' הדה מסייעא למ"ד מטבע היוצא וגרסינן בפרק קמא בתולה גובה מאתים וכו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקדש רבי בא בר בונא חמש סלעים של בן במנה צרי שלשים של עבד וכו' ולא תנא כתובת אשה עמהן אמר רבי בון כלום למדו כתובת אשה אלא מאונס ומפתה מכיון דתנא האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדין כתובת בתולה אלמנה מנין אר"ח דיש לאלמנה שתטול מחצית בתולה אמר ר' חייא אפי' כתבו כתובת אשה עמהן לית כל אילין רבנן פליגין ר' חינו' ור' יונתן תרווייהו אמרין מטבע יוצא ר' יהושע בן לוי אמר מטבע היוצא ר' יעקב בר אחא ר' אמי וריש לקיש בשם ר' יודן נשיא מטבע היוצא וכו' עד אמרינן בשם ר' הונא במקום שאין כותבין שטר כתובה אבל במקום שכותבין מאי דמפקאן [דף ל טור א] היא גביא ואף על גב דאמרי' של דבריהן כסף מדינה ה"מ שאמר כסף או סלע אבל בכתובה לא הזכירו לא כסף ולא סלע ולא זוזי אלא בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואין זה כסף דבריהם אלא תקנה היא שהתקינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והטילו עליו חוב מאתים מלוה והקילו בכתובה ממלוה. והא דנהיגי למיכתב מאתן זוזי דחזו ליכי מדאוריית' משום חיזוק נהגו דלא לימרו כסף דבריהן הוא א"נ רווחא דמילתא כתבי כי היכי דכתבי שופרי אחריני לעשותה כדין מלוה כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא ואינה כשל תורה דהא כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ואם כן כתובה בשקל הקודש הוא ומאתים דינרין הן מ' אונקיאות וחצי והא רשב"ג קאמר אם נישאת בא"י וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י נשא בקפודקיא וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקי' ש"מ דמ"ד מן התורה אינה מן התור' ממש ומ"ד מדברי סופרים אינה מדברי סופרים ממש אלא דאורייתא היא ומחמרינן ומדרבנן היא ומקילינן והילכך נהגו והחמירו. וכתבו דחזו ליכי מדאורייתא להחמיר ולא להקל שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אבל בבבל וסביבותיה נהגו לכתוב דחזו ליכי. ואין כותבין מדאורייתא וגרסינן בתוספתא תני רשב"ג אומר כתובת אשה בעל חוב במקום הנישואין חמש סלעים של בן שלשים של עבד ושל אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולן אעפ"י שהוציא בבבל גובה כסף א"י כסף שדיברו חכמים בכל מקום זהו צורי וזהו ירושלמי ש"מ דרשב"ג דאמר דסבירא ליה כתובה דאורייתא אינו ככסף האמור בתורה ממש אלא בשל תורה וזה מנהג ספרדי שכותבין בכתובותיהן עשרים וחמש זוזי או לאלמנה שנים עשר דינרים ומי שדעתו קלה נושא אשה וכותב לה כתובה ועומד עמה שנה או שנתים ומגרשה ונותן לה כתובתה ונמצאו בנות ישראל כהפקר והילכך מנהגנו להחמיר ואין לשנות המנהג וכיון שנהגו לחדש לכתוב דקנית ודאקני. אין לשנות. דלישנא דגמרא הוא דקנאי ודקנינא. כדאיתא בפרק האשה וכל המשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו גרסינן בפ' המקבל רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילת' והאידנא נמי איכא דעבדי לה מלוה וגבה החתן מן האב ובמה שגובה כותב בכתובה ועושה אותה מלוה וכותב בלא פחת ואנן נהיגינן וגובה החתן שליש מן האב ולכל [דף ל טור ב] מאה שגובה החתן שלש מאות לכבוד וכל מה שכתב בכתובה הן נכסים צאן ברזל ואם מתו או פיחתו פיחתו לו ואפי' בכחישה וביתרות דמי. כדדייק רב אלפס מההיא דכהן ששם פרה מישראל ואם הותירו והוקירו הוקרו לו וכל שכן אם הוציא בהן הוצאות. ששמין לו וידו על העליונה ודוקא נכסי צאן ברזל אבל הוציא הוצאות על נכסי מלוג לא כדתנן הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפי' גרוגר' אחת והוא שאכלי' דרך כבוד איכא מ"ד כאיסר ואיכא מ"ד כדינר עבד רב יהודא עובדא בחבילי זמורות וכן הילכתא. אבל המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וכתב רבינו אבן מג"ש ישבע כמה הוציא ויטול כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. לא דייק לן דהא ברשות הוא ומסתברא כפירו' דרבנן דאמרי שמין לו וידו על העליונה והנ"מ דאכיל מפירא אבל לא אכיל מפירא אפילו אכיל מקרנא ישבע כמה הוציא ויטול פיר' רבינו אפרים האי דלא תני לה גבי נשבעין ונוטלין בשבועה דלא דמו דהתם לא תני בכולהו אלא בטענת בריא ובריא אבל בריא ושמא הוא ושמעינן מיהא דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע ועשה ברשות נשבע ונוטל ודוקא שבח כנגד הוצאה. אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה. וכתב רבינו אלפס דוקא מתני' כשהבעל רצה לגרשה אבל מורדת בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה. דהא אמרינן כי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני ליה והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח. אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. ובשבועה ומסתברא לן כל דהא לא אקני ליה אלא אדעתא דפירי ולא אכל ליתא אלא גבי אלמנה דשמין מה שעליה אבל הכא לא דאי לא תימא הכי באלמנה נמי נימא כי האי טעמא אלא כיון דמורדת בדינא דגמרא אפי' עיקר כתובה לית לה לא משבעינן ליה לבעל דתקנתא לתקנתא היא והיכא שהשבח כנגד הוצאה נוטל שלא בשבועה אי נמי איכא למימר דינא דמורדת בדינא דגרושה דיינינן לה כתקנתא דתקון במתיבתא ובעל שהוריד אריסין תחתיו חזינן אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו להו כולהו ואי לא ארעא לאריסי קיימא ובעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום משום רווח ביתא כרבא ולשמא [דף ל טור ג] תכסיף לא חיישינן וכן הילכתא וכתב רבי' אפרים דנכסי צאן ברזל לא מיחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובין. דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה. עלה דמתניתין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו הא לא דמיא אלא לסיפא דתנן כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. ומדההיא בשומא הא נמי בשומא ומיהו הני מילי בסתמא אבל קיבל עליה אחריות בנכסי צאן ברזל בפירוש אף על גב דלא שיימינהו עליה מיחייב באחריות כדשוו ההיא שעתא דקביל עליה אחריות דגמרי' לה מההיא דגרסינן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ואי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וקא פריש גאון בתר דמכרזינן עליה ושיימינן לה על בעל חוב כתבינן למיקבל טרפא דכי הוו ליה זוזי לנותן שקיל מיניה מקבל מתנה כי היכי דשיימינן ליה לבעל חוב אלמא אף ע"ג דקביל עליה אחריות סתמא מיחייב בה ולא איתברר לן פירושא דיליה דבסתמא לאו נכסי צאן ברזל נינהו ואי כתבינהו בכתובה בסתמא אף על גב דלית בה אחריות כמאן דכתב ביה דמי והדרי בעיניהו אף על גב דלא שיימינהו ודמי לכהן ששם פרה מישראל דהדרא בעינה. ומנהג נורבנ"א וארלדי לגבות מבני חרי שליש בלא שבוע' לאלמנה אבל לגרושה גובה את הכל אף על גב דקיי"ל אי מכפל לא מיקנא ואי מיקנא לא מיכפל והיכא דאיכא קנין גבי כוליה הני מילי דפרש בשעת קנין אבל הכא אף על גב דאיכא קנין לאו משום דגבי כוליה הוא דקנינא אלא משום דלא ליהוי כקולי דכתובה כדאמרינן בכמה דוכתי מקולי כתובה שנו כאן וכגון מחלקת בפניה והיא שותקת. כך אמר רבינו יעקב זצ"ל ואי נמי לאחריות מטלטלין ולמיגבא משפר ניכסי ומסתברא דאע"ג דמנהגא בלא שבועה. ואי חשיד להחרים סתם לא פקע מיניה. ובתשובות תקינו רבנן לרביע שליש ומחצה בלא שבועה. וב"ד כותבין איגרות נידוי ומגדין עליה ל' יום בבית הכנסת שתודה מה שתפשה מכתובתה ומסתברא לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא פקע מינה ומנכסים משועבדין נמי לא גביא אלא בשבועה ומי שכותב בלא פחת כותב בלא חרם ולא שבועה וגילגול שבועה בין ממני בין מיורשי וכבר פירשתי ענין נאמנות במאמר עשירי והפוגמת כתובתה בשטר חוב גרסינן בפרק נערה שנתפתתה כתבה לו כסות וכלים שיבואו לה מבית אביה לבית בעלה ומת לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה כר' אלעזר. ומאן דאמר לא זכה עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר [דף ל טור ד] בן עזריה מודה דמשום איחתוני. והא איתחתני להו ובעל מתיבות ור"ח פסקי כתנא קמא ויהבי טעמא דשמעתא כרבי אלעזר בן עזריה אזלא. והא ליתה דמילתא דרבי נתן אף לר' אלעזר בן עזריה אתיא כדמפ' דמדידה לדידיה אף ר' אלעזר בן עזריה מודה. ומסתברא כר' נתן דר' נתן דיינא הוא ואף על גב דיחיד אצל רבים הוא. כטעמא שכתב הנגיד דיהיב טעמא ואמר דאיכא למימר דהלכה כמותו דהא דיינא הוא וצ"ע ותמהתי על רב אלפס דלא אייתי לה כלל. והא דגרסי' בהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו בירושלמי מפרש פוסק הוא על מנת לכנוס אפי' לר' נתן היא דהתם לחתנו פסק ומת חתנו ואינו יכול לכנוס. אבל הכא אף על גב דמתה היא הא קאי חתנו ואיחתן ביה. ודוקא שכתב לו בשעת אירוסין דמשום איחתוני הוא אבל נדוניא שפסק שלא בשעת אירוסין אין הבעל יורש אלא משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדתניא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אף על פי שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנס עמה וכו'. וכ' זקינו היכא שנישאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא מה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין גובה הימנו. ומסתברא דמנהגא הוה למיכתב בכתובה. כדגרסי' בירושלמי אילין דכתבי אי מיתא בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ומשום דלא מקדמי פורענותא לנפשיהו אמרו אף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי וזה המנהג פשוט בינינו דקיימא לן בכתובה הכל כמנהג המדינה ורבינו יעקב כתב דפלוגתא דרבי נתן ותנא קמא בנישא' דאמתני' דקתני נישאת יתר עליו הבעל קאי וסבירא לן כתנא קמא דר' נתן דאמר לא זכה דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא על מנת שתגבינה ממנו דאזלינן בתר אומדנא דהאב לא נתן לה אלא כדי שירשו בניה כתובתה הכין פ' דרבינו יעקב מיהו רבינו יעקב דיקדק מדקאמר שיבוא עמה מבית אביה לבית בעלה ש"מ לאחר שנישאת הוא ואיחתוני לא שייך אלא בנישואין דאי אירוסין איקרובי הוה ליה למימר מיהו רבינו יעקב לא אמר לא בנדוניא שלא גבה חתנו וצ"ע מיהו קשיא ברייתא דקתני אעפ"י שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה דמשמע כר' נתן וליכא לאוקומה אלא בארוסה דכתב לה בשעת אירוסין ומשום איחתוני אבל נתן לה אביה נדוניא קודם נישואין ולא בשעת אירוסין דברי הכל אביה יורשה כדקתני ברישא דברייתא וכתובת שבויה וכתובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות כדתנן המגרש את אשתו [דף לא טור א] והחזירה על מנת כתובה ראשונה החזירה וכן שבויה וכתב גאון שלא נקרעה כתובתה ולא גבתה אותה אבל נקרעה או איבדה אותה או גבתה אותה כותבין לה כתובה מנה כבעולה:

כתב כנוסחא דילן. ובנוסחא דילן כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ובאלמנה מנה דחזו ליכי מדרבנן. וכתובה דמירכסא איכא מ"ד כתבי' זמן מהשתא כדכתב בשטרא דמירכסא דילמא גירשה ואתפסה צררי והשתא מהדר לה ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואיכא מ"ד כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות וידיעא לסהדי זימנא קדמאה כתבי מההוא זימנא ומסתבר' הכי דאי ידיעא זימנא לסהדי כתבי ההוא זימנא ואי לא מחזי כשקרא ואיתשיל קמי רבינו אלפס בענין מוחלת כתובתה ושדר מוחלת שדיברו חכמים אינה ביושבת תחתיו דאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה אלא כשמת או לאחר מותו מחלה ליורשיו אבל אם מחלה לבעלה יש לו לשייר מותר כתובה ואם מחלה כשהיא תחתיו כותב לה אחרת מאותו זמן אבל לא מזמן ראשון וכותב הכי איך פלנית כתבתי לה כתובה בשעת נישואין ומחלה לי ולפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה כתבתי זאת כתובה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה שנתתי לה כך וכך וכותב זמנה מאותה שעה:

כתובה דמירכסא. בכך וכך איך פלוני אתא קדמנא ואמר לנא דאירכסא מיניה כתובה קמייתא וכך אמר לה לפלנית אינתתיה הוי לי לאינתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין וכו' ודא נדוניא דהגעלת לי עם נפשה כך וכך ואוסיפית לה כך וכך כנגדן וכך אמר לנא אחריות כתובתא דאונדוניא דא קבילית עלי וקנינא מיניה וכו' רבי אלעזר בן עזריה אמר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיפסיק הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה וה"מ לענין בני חרי אבל ממשעבדי לא איפסיק כדלקמן והילכתא חיבת חופה קונה ונכנסה לחופה ופירסה [דף לא טור ב] נידה סלקא בתיקו ואינה קונה וארוס' דאית לה כתובתא בדכ' לה וקשיא לי הא דגרסי' בפרק האיש מקדש ונמצא בקידושין בחלק שני ואפי' כתב לה ומתה הא אין לה כתובה כדאמרי' ארוסה שמתה אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר שהרי מתה היא וכתובה דאורייתא לית לה בשנישאת לאחר ואינו חייב בקבורתה אבל נשואה חייב בקבורתה תחת כתובתה שיורש הבעל נכסים הנכנסין והיוצאי' עמה ורבוותא מפרשי לה לכשתינשאי לאחר משמע כמו שאת נשואה ולטרוף ממשעבדי. ומיבעיא לן בנערה שנתפתתה ומיגבא מאימת גביא. אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין ואיפסיק הילכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין וכתב רבינו אפרים כגון שכתב לה כתובה משעת אירוסין והילכתא כר' מאיר דאמר אסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה עד כ"ה שנים ואם שתקה כ"ה שנים מחלה הכל בין כתובה בין תוספת ובשאין כתובה יוצאה מתחת ידה. בתשובה דרב אלפס אפי' נישאת ולא תבעה כתובתה גובה כתובתה לעולם. דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי וכתב ר"ח דוקא בשאינה ניזונית אבל בניזונית מחמת כיסופא הוא דלא תבעה ואפי' בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואיכ' למימר בניזונית קאמר והא דחיא אריכא אדיפתי משום דאמר בכתפאי אמטינא לה דאמרי מחמת כיסופא הוא דלא תבעה אבל ניזונות בעלמא לא וגרושה אפי' אין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה הרי הוא כבעלת חוב וגובה כתובתה לעולם בשחייב מודה: אמר רב נחמן תני יהודה בר ברקאי תבעה כתובתה הרי הוא כתחילה אליבא דרבנן כדאמרי אתיא קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה וכו'. והא דאיבעיא לן מהו שתשלש רח"פ לר' מאיר בעי דטעמ' דידיה משו' הנאה אי מפסד' שליש בג' שנים ולית הילכתא כר' מאיר אית דמפרשי נתנה כתובתה ביד שליש ניזונית או אינה ניזונית וסלקה בתיקו ואינה ניזונית מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים ואוקימנא בפרק כל הנשבעין בשנשבעה ומתה. אבל לא נשבעה לא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. ודין אלמנה [דף לא טור ג] שמתה כדין יתומין מן היתומין ומאי דאית ליה למיגב' בלא שבועה כגון דאתפסה מטלטלין כדאיתא לקמן ואי נמי מתנה לחוד ונהגו למיכתב באתרוותא גביא מיורשין בלא שבועה. אבל מאן דאית עלה שבועה לא גביא ולמנהגא דילן דגביא שליש בלא שבועה. דהא מיפטרה משבועה ואיכא מ"ד דבהאי מילתא ליכא מנהגא ופקעא. ומסתמא דפקעה דאע"ג דאין אדם מוריש שבועה לבניו ושבועה ליכא חרם סתם איכא עלה. וכיון דיורשין לא מצי לקבולי ואי איהי קיימא הות מודיא דתפשה כתובה פקעה ולא עבדינן תקנתא לתקנתא ומיהו אי תפשי לא מפקי' מינייהו ודעת הרב המחבר דפקעא. גרסינן בפרק הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט וכו' גרסי' בפ' נערה שנתפתתה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה וב' גיטין או כתובה וגט ומתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרווייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות ב' כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעי' בהאי גביא ודוקא דאוסיף לה קי"ל דשני שטרות היוצאין ביום אחד ביטל שני את הראשון קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה וכן גר שכתב וכו' ותניא חידשו נוטלין מה שחידשו לא חידשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ירושלמי ניחא גר קטן וקטן מי מגרש. אמר ר' חנאי קיימתיה כדאמר ר' אלעזר בשם רבי חנינא והוא שבא עליה משנתפקח ה"נ שבא עליה משהגדיל ובעל מתיבות קשיא לן כמה אתה נותן לבתך כך וכך ואתה לבנך כך וכך וכו' גרסינן בפרק אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או מנה במאתים נתקבלה כתובתה. ואמר ר' יצחק כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדאיתא בשלישות: ירושלמי ניחא שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה ואין סופן לחזור עליה משום מקח טעות תיפתר בשהוקר המקח אמר ר' בון הדא מסייע לריש לקיש דאמר לעולם אין במקח אונאה. אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה מסתמא דרבי בון סבירא ליה ביטול מקח אין להן ולא איצטריך לאוקמה בשהוקר המקח היתה [דף לא טור ד] כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפי' אמרה אני אחזיר הדינר ליורשין וכתב רבי שמעון קיירא דליתה לרשב"ג היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה. ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים. ירושלמי עד כדין שמכרה להן בשני שטרות מכרה להן בשטר א' פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דאיתפלגון. כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשירין לזה ופסולין לזה איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה גרסינן בפ' השולח אין אלמנ' נפרע' מנכסי יתומין אלא בשבוע' נמנעו מלהשביעה התקינו רבנן שתהא נודרת וכו' ירושלמי שאימת נדרים עליהן יותר משבועה ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ורבא אמר אפילו חוץ לב"ד אין משביעין אותה וקיי"ל כשמואל וגרושה משביעין אותה אפילו בב"ד כדרך כל הנשבעין ושמעינן מהכא כל היכא דאיכא למימר אתיא לאורויי היתרא לנפשי' באלמנה לא משבעינן לה בב"ד. וכתב הרב המחבר דאפי' לרב קפצה ונשבעה בב"ד כגון ההיא דאמרה איהי השם צבאות כל כי האי גוונא אפילו רב מודה כשמואל חוזרין ומשביעין אותה על דעת ב"ד ככל הנשבעין ונוטלין ומס' דלא צריכא שבועה אחריתי ודוקא בנקיטת חפץ ובשם וכן פר"ש ירושלמי עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה רב אמר לכלתי' אילולי דאנא וותרן אפי' קלוסתר' דעל רישיך דידי הוא ושמואל אמר זכתה בכלים שעליה מתניתא מסייעא ליה אין לו לאיש וכו' והאידנא סליקו שבועת אלמנה ונדר אפילו חוץ לב"ד ומנהגא תקינו בתראי למיגבא שליש בלא שבועה דאי איכא פחות מכדי כתובה בנכסים להשביע א"א שאין לה כדי כתובה ובלא שבועה א"א דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ומשום הכי תקינו למחצה לשליש ולרביע לרבי משה בר חנוך ובאתר דמשביעין משביעין חוץ לבית דין וכן הילכתא ובתשובות הגאונים האידנא סליקו נקיטו חפץ אפילו בגברי אלא מטענינן ליה גזירתא ושיפורא ומשמתינן ליה וכו' ואלמנה המדירין אמר רב הונא לא שנו אלא לא נישאת אבל נישאת אין מדירין דאפילו ברבים יש לה הפרה דסבירא ליה לרב הונא כמאן [דף לב טור א] דאמר יש לו הפרה ואף על גב דאמר המודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל אלא בפניו דוקא הניית חבירו כדאיתא טעמא בגמרא דבני מערבא ר' יוחנן אמר מפני הבושה ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד אבל האשה הנודרת על הנאה שעברה אין צריך בפניו וכתב רב שרירא דלא סבירא ליה כאמימר דאמר על דעת רבים אין לו הפרה ואי איתה לידרה על דעת רבים ורבינו יעקב פי' על דעת רבים לא אשכחן אלא בהדרת מצוה כגון גבי אונס אבל הכא ליכא למימר על דעת רבים דאיפשר דמוריא היתרא לנפשה דאיכא חשש איסורא הילכך ליכא הדרא בנישאת ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבים צריכין לאותה הדרה כגון גבי נושא נשים בעבירה או מקרי דרדקי והקדש וערכין והוא נדר של רבים דגרסינן בירושלמי נדר של רבים אין לו היתר ירושלמי נדר של רבים אין לו הפרה והנודר ברבים אין לו היתר ולא איפסוק הילכתא או רבים שלשה או עשרה ולחומרא ואפילו שלשה אין לו הפרה ומסתברא אין לו הפרה על ידי חכם אלא עד דאתו רבים דנדר קמייהו ואמר דנדר אדעתייהו גבי חכם דשרי ליה א"נ רבים גופייהו שרו ליה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה על ידי חכם בלא רבים ומנהג אבותינו שנותנין חרמות על דעת הקהל. והן עצמן מתירין אותן על דעת הקהל. וכן כתב ר"ח דמדירין אותה על דעת רבים כלומר אין להנודר להישאל על נדרו אלא על רבים עד שיודעין. דאמר אמימר הילכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואף על גב דנוגעין רבים כדבריהן מתירין כל או"א מידי דהוה אקרובי דכיון דקי"ל כרבא אמר רב נחמן פותחין בחרטה ולאו כדינא דמי. ולשון חכמים מרפא הוא ואינהו שרו ועוד על דעת כן נדרו שאם ירצו רבים שיהא נדר יהא נדר. ואם לאו לא יהא נדר. כדאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ורבינו יעקב אקשה הא דגבעונים נמי מצוה הוה דהא כתב לא תחיה כל נשמה. ואמאי לא הוי הפרה לההיא שבועתא. ופריק דאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כההוא מקרי דרדקי שדעתן שוה לנדר וחרטה אבל גבעונים וכיוצא בהן [דף לב טור ב] שאין הדעות שות דאמרינן שמא דעת אחד מהן לצאת למלחמה או לינשא להן או להיות ארצם רחבת ידים לפניהם. וצריך פתח לכל אחד ואחד ומסתברא דקאמר לשם ה' אלקינו קבילו עלייהו תשובה והרשות בידם להמית ולהחיות וליכא מצות לא תחיה כדאמרי' בסיפרי למען אשר לא ילמדו וגו'. הא למדת שאם עשו תשובה אין נהרגין. דאי לא תימא הכי שבועה נמי לא חיילא דהא אין שבועה חלה על שבועה אלא ש"מ כיון דקא מגיירא ליכא מצוה אלא שבועה עליהן והיכא דאתפסיה מטלטלין איתנייהו בעינייהו וליתנהו בעינייהו בלא שבועה והוא דידיעא דמחמת קמאי נינהו יחד לה ארעא בארבע' מצרנהו ואפי' בחד מצר' בלא שבועה אמר לעדים כתבו וחתומו והבו לה קנו מיניה. לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה. איפסיקא הילכתא כבני מחסיא והילכך צריך לאימלוכי ביה וכתב רבינו אבן מג"ש הוא הדין במתנה לאדם אם אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה כיון דלא קנו באמירה אלא בשטרי בעי לאימלוכי ביה דחיישינן דילמא הדר ביה מקמי דסטא שטרא לידיה אבל קנו מיניה לא צריך לאימלוכי דתו לא מצו למיהדר ומסתברא ה"מ במתנה אבל בהלואה דאיכא למימר פרעיה אפי' קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה כדפרשי' בחוב ודוקא במתנה אבל בהודאה כיון דאמר כתובו לא צריך לאימלוכי דבהודאה קני ושטרא גלוי מילתא הוא כדפרישית בהודאה:

השני - אחריות

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה