אור ברסלב

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

ב"ג"ז"ע

תשק"ף

אות ב - בירורין

[דף א טור א] תנן דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן אחד וחכמי' אומרי' שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואסיקנא זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שמתוך כך יוצא הדין לאמיתו וקי"ל כרבנן דדעת דיינים בעינן דעת בעלי דינין לא בעינן ששנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. אחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינין עד כמה מוסיפין שני' שנים ומסת' סופו כתחילתו. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדי שיצא הדין לאמיתו ירושלמי א"ר חני צריכים הדיינין שיהו מכירין את הנידונין. מעשה הי' וזייפו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' אימתי בזמן שמביא ראיה שהן פסולין או קרובין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן ואוקימנא בערכאות שבסוריא שנו. וקי"ל כרבנן דאם היו כשרין אף על פי שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין מפי בית דין ואין יכולין לפוסלן והילכך אפילו ערכאות שבסוריא כיון שהמחוהו רבים עליהן הרי זה כמומחין שהמחוהו עליהן ואפי' לוה כופין אותו ודן בעירו ודוקא שהמחוהו רבים עליהם וקבעו לבית דין מדקתני לא כל הימנו שיפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם אבל לא קבעוהו אפי' הן מומחין שני' יכולן לפוסלו אפילו בעירו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימ' כגון דקאמר לוה משום דר' אלעזר שלא יוצי' מנה על מנה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכופין לוה לילך לבית הוועד ולכל מקום שיש חכמים גדולי' ומומחין מהן והא דאמר בבבא קמא כגון דפתחו ליה בדיניה אבל לא פתחו לי' בדיני' מצי אמר לבי' דין הגדול אזלינא דמשמע אפי' לוה מצי אמר לבית דין הגדול אזלינא מסתברא הני מילי דאיתיה לבי' דין הגדול במתא אי נמי דלא [דף א טור ב] קיבלו לבעלי דינין עילוייהו אי נמי בית הוועד דקאמר לאו בית דין הגדול אבל איכא בית דין הגדול אפילו לוה מצי אמר התם אזלינא ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל תביעה אחרת לא מצי אמר נלך לבית הוועד ורבינו האיי כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר חוב אבל בעל חוב אחר כופין אותו ודן בעירו ואם נצרך הדבר לשאל כותבין ושואלי' ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ומסתברא כל היכא דליכא יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הוועד הילכך מלו' לאו דוקא. אלא כל תובע אפי' נזקין וגזילה והוא שיש עדים בהלואה וגזילה אבל בטענתיהו לחודה לא והיכא דקאמר לוה אנא עבידנ' אונזיקא דילי' לילך לבית הוועד כופין המלוה והולך לבית הוועד והיכא דאמר נכתוב טענתא לבית הוועד מסתברא דמלוה מצי מעכב אף על גב דלית ביה אונזיק' מדגרסי' בפ' קמא שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן והוא הדין מפי הכתב דחד טעמא נינהו כדאמ' מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד והילכתא כופין ודן בעירו ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיינין יכולין לחקור הדבר על פי הכתב. ירושלמי תרין בני נש הוו להו דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מהו דר' אמר מקבלין עלון שמע ר' יוחנן אמר לאו כל כמיניה מטרפא בעל דינא אלא שמעינן מיליהון תמן ומה הוה צרכא כתבין ומשלחין עובדא לרבנין לא קאמר ושמעינן מליהון בכתב ומשלחין לרבנין אלא הדיינין שומעין וחוקרין הדברים וכותבין ודנין מה שיכולין לדין והספק שולחין ובתשובה לרבינו האי זצ"ל דידו שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותן ובא אחד ואמר אני לא הייתי בזמן שהתנ' עם בני המקום ואפי' הייתי אין לי לקבל הדין עמו ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם ואין להמתין עד שיראה לרב אלא [דף א טור ג] עושין בו דין אחד ומסתברא דלא מצי אמר מאיזה טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין ולוה אמר נלך לבית הוועד דכופין אותו לדון כאן אבל מלוה לא כל הימנו. א"נ כשנתרצו שניהן לדון כאן לא מצי אמר חד מיניינהו אא"כ התנו. לרבי' האי בתשובה לא חלק בהן לרב שר שלום ריש מתיבתא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בב"ד הגדול נאמר שאין למעלה הימנו אבל שלא בב"ד הגדול אין להכניס עצמן בספק שגורמין לעצמן ולכל ישראל. ירושלמי אמר ר' יוסף בר חלפתא אתון בר נש מדון קומי ואמרי ע"מ שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע לדון דין תורה. אלא היודע מחשבות ייפרע מאותן האנשים מקבלין אתון מה דאנא אמר לכון. מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ואוקימנא שלשה רועי בקר לדינא וכולהו בין לדין בין לעדות והילכך קיבל עליו קרוב או פסול לדין או שלשה רועי בקר או שלשה שאין יודעין דין דומיא דרועי בקר אף על גב דשכיח בישוב קיימא לן כרבנן שאינו יכול לחזור בו. והוא הדין לעד כשר דקבילו עלייהו כתרי ואינו יכול לחזור בו והיכא דקיבל קרוב או פסול כשנים. כתב רבינו אלפס איכא מאן דאמר אפילו קנו מיניה מצי הדר ביה דרחמנא אמר על פי שנים עדים ורבוותא אמרי קנו מיניה לא מצי הדר ביה. ומסתברא כותיהו דהא אי קבליה לבעל דיניה וקנו מיניה לא הדר ביה. כדגרסינן בפרק שבועת העדות לרבי' אפרים קיבלוהו עלייהו בחד מכלל כי קיבלוהו בי תרי אפי' לאחר גמר דין מצי הדר ביה דכיון דמילתא יתירתא קאמר גוזמא בעלמא היא וצריכא עיונא דאיכא למימר דהא דאמר רב דימי כגון דקיבלוהו עלייהו בחד רבותא הוא דאשמעינן אליבא דר' מאיר אף על גב דאיכא תרי רחיקי בהדיה לדינא מצי הדר ביה. אבל לרבינו אפרים קיבלוהו עליה כתרי ולא קנו מיניה ולא מצי הדר ביה לאחר גמר דין. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או קודם גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כחכמים וקי"ל כתרוויהו לישני ואי קנו מיניה אין לאחר קנין כלום ואפילו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. וכן אם קיבלו עליו דבר שאין עליו מן הדין [דף א טור ד] כגון מי שלא היה חייב לחבירו שבועה ואמר אשבע שבועה חמורה או מי שנתחייב שבועת היסת והיפכה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם לאו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין ואמר רבינו יעקב זצ"ל אפי' אמר בב"ד נאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך או הישבע וטול כל זמן שלא נגמר הדין או לא דר בחיי ראשו או לא נשבע יכול לחזור בו אבל אם גמרו דינו דאם יתן. וכן אם דר בחיי ראשו או נשבע יתן כדאמרינן בב"ב. עבדי גנבת וכו' עד ונשבע אינו יכול לחזור בו. וגרסי' בפרק המפקיד כיון דאמר הריני משלם מקני ליה כפילא. ומיבעיא לן חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קא הדר ביה וכו' מכלל דמצי למיהדר ביה והתם בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילה והא דאמרינן בשבועות כיון דאמר איני נשבע פוטרין אותו מיד משמע שיכול לחזור בו וממהרין הדבר שיפרע קודם שיחזור בו ומסתמא לפני גמר דין דיכול לחזור בו דוקא שקיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל קיבלו עליהן כשירין וביררו אותו משטענו בפניהן אינן יכולין לחזור דאי איתא אמידפלגי בקרובים ליפלגו ברחוקים. דהא נאמן עלי אבא לדינא קאמר כדפר"ש ובגמרא נמי גרסינן בהא קאמר ר"מ משום דלא גמר ומקני. דאמר מי יימר דאתו ומסהדי. ומדלא קא מיפלגו ברחוקים ש"מ משטענו בפני ב"ד אינו יכול לחזור בו כדגרסינן גבי הודאה דכי אמרינן הוו עלן דייני וכנפינהו. הוה ליה כגמר דין וגרסי' נמי בב"ק לא אמרן אלא דפתחו בדינא אבל לא פתחו בדינא מצי אמר לב"ד הגדול אזלינא. לרבי' אבן מגש מי שברר לו ברור לדון לו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין אינו יכול לחזור בו וסדירן בפומא משמייהו דרבוותא קמאי דמן בתר סבוראי כי היכי דסדר גמ' היכא דקבילו מבעלי דינין וקנו מינייהו בכל מה דפסקו בי דינא עלייהו בין לזכות בין לחובה ופסקו מאי דפסקו או דינא דאוריתא או דינא דרבנן אפי' שודא דדייני פסקו לא מצי למיהדר אבל אי לא פסקו אלא מאי דחזי להון מדעתהון ההוא קנין לאו כלום הוא והדרי ואיכא דמשוי בדינא דאסמכתא ונאמנות לא מהני וכפסולין דמי. כמו רועי בקר אלא לישוינהו ככשירין ולמיהוי נינהו בי דינא במילתא דלית ביה טעותא אבל מילתא דאית ביה טעותא. אפילו בכשירין עצמן דקבלינהו למידן דינא כי טעו בשיקול הדעת חייבין לשלם לא עדיפי הני מינייהו מיהו אי אמר מעכשיו מחלית לך האי תביעותא או האי שבועתא וקנו מיניה בב"ד חשוב נתקיימו התנאים. [דף ב טור א] אילו הן הקרובים ואלו הן הפסולין האהוב והשונא איזהו אהוב זה שושבינו ואפי' מיום ראשון שונא שלא דיבר עמו שלש' ימי' מחמת איבה אמר לו לא נחשדו ישראל על כך והילכתא אהוב ושונא כשר לעדות ופסול לדין כדאסי' ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה חד לדיין דפסול למידן למאן דסאני ליה ולמאן דרחים ליה כדגרסי' בכתובות אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ולא למאן דסאני ליה איכא דתניא איסי אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני דיינים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין והאי דלא נקט אושפיזא כדגרסי' בפרק בתרא דכתובות אושפיזיה דרב אתא לקמיה לדינא אמר ליה פסילנא לך לדינא וטובא איתה התם בכתובות מסתברא התם משום דמיחזי דשוחדא הוא ובעל דין מצי למיפסליה בטעמא דדמי להנך ואף על גב דקיימא לן לא נחשדו ישראל על כך הני מילי לגבי עדות אבל לדין לא דהא אהוב ושונא דפסולין לדון וכשירין לעדות. ודיין גופיה אית ליה למימר פסילנא ולרחוקי מחשדי ירושלמי הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין כיני מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטילין חד בר נש אזל מדון קומי רב הונא אמר ליה וכו' ותני כן לדיין שכר בטלו לעד שכר עדותו לרב אלפס סופר החתום בעד ברוב שטרות אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליו כדאמרינן החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לרב נחשון כותב שטרות אף על פי שנעשה דיין ונוטל שכר כתיבה ובתשו' לרבי' האיי שמואל ור' ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל בן אלישע ורב ענן וכיוצא בהן. מידת חסידות עבדי אבל מן דינא לית ליה לנתבע למיפסליה. ואי קדים תובע ואורחיה לב"ד. או אי נמי דשדר ליה מנחה. לא מיפסיל. ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא. מסתברא דסומא באחת מעיניו הוה דסומא בשתי עיניו פסול לדון ולעדות דומיא דלילה [דף ב טור ב] דאין דינא. וכדגרסינן היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לדון אבל סומא באחת מעיניו כשר ואף על גב דאמרי' יש כשר להעיד ופסול לדין. ואמר ר' יוחנן להביא סומא באחת מעיניו ור' מאיר היא לית הילכתא כוותיה. דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח. דתניא דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ש"מ דלית הילכתא כר' מאיר וכרבנן קי"ל דלא מקשו דינין לנגעים מה נגעים ביום אף דינין ביום וכי היכי דלא מקיש בהא ה"נ לא מקיש בהא. ואף על גב דסומא באחת מעיניו בנגעים פסול דכתב לכל מראה עיני הכהן בדינין כשר ורבינו האיי אמר סומא בשתי עיניו כשר. ור"ש דפי' סתמא אחרינא אשכח דסבירא ליה סומא בשתי עיניו כשר. וה"ר אלפס דפי' סומא באחת מעיניו ביום דומיא דכל אדם. בלילה תמיהא לן מילתא א"כ סומא היכי מצי למידן דהא תחילת הדין בעינן ביום כדגרסינן יום לתחילת דין לילה לגמר דין אלא לאו ש"מ כדפרישנא וסומא באחת מעיניו ביום כשר ושאר כל אדם ביום ודנין ביום אליבא דרבנן דלא מקשו ריבים לנגעים ודר' יוחנן דאמר לאייתוי סומא באחת מעיניו ליתה וסומא בשתי עיניו פסול והא דלא אמר לאייתוי אוהב ושונא אליבא דרבנן דכשר לעדות ופסול לדין ומסתברא כיון דכשר לעלמא לא פסיקא לן ירושלמי מניין שאם טעו בלילה שדיניהן דין. שנאמר ושפטו את העם הכל כשירין לדון דיני נפשות הכל לאייתויי מאי. אמר רב יהודה לאייתוי גר וחדא לאייתוי ממזר ומדלא קאמר לאייתוי בן י"ג שנה ש"מ דכשר לדון וכשר להעיד ואף על גב דאמרי' כי רבים חללים הפילה וכו' עד כמה עד ארבעים שנה באיסור והיתר קאמר. אבל דין תורה הוא ואשכחי' דר' אלעזר בן עזריא בן י"ח שנה היה ורבה מ' שנה ולא בעי' אלא מה שהוא בן י"ג שנה כשר לדון. ירושלמי אף פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערו' כשר לדון דיני ממונות. ומשמע מבן [דף ב טור ג] י"ג ולמעלה אף על פי שלא הביא ב' שערות כשר. והא דגרסינן בפרק במה בהמה שכל דין שדן מבן ז' עד בן י"ח החזיר להן ואמר דמייתי ראיה מיניה דפחות מבן י"ח אינו ראוי לדון. וליתה אלא משום הכי נקט י"ח שנה משום דבי"ח שנה מצא חלקיה את הספר ועיין ודיקדק בתורה בכתב ובעל פה כמו שפר"ש. והרב המחבר כתב שצריך עיונא. וכתב רבינו אלפס דגר כשר דוקא דאמו מישראל דגרסינן בפרק מצות חליצה גר דן את חבירו דבר תורה דכתב שום תשים עליך מלך וכו' ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל כדכתב בהלכות בסוף גמ' דגיטין. תניא היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוראות של נכרים אף על פי שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם שנא' לפניהם ולא לפני נכרים. ד"א לפניהם ולא לפני הדיוטות ודוקא גזילות וחבלות דלא שכיחי. אבל דינא שליחותייהו קא עבדינן. לר' שרירא מי שחייבוהו ב"ד בחובות או בפקדון ואין יכולין להוציא על חבירו יש רשות לזקנים ותלמידים לכוף את העדים שילכו לפני השופט. ויעידו שזה חייב לזה. ומצוה לעשות כן דאפי' נגזל גוי לגזלן ישראל מעידין לפני השופט שאינו חומס. כדגרסי' מכריז רבא דסלקין לעילא ונחתין לתתא. האי בר ישראל דידע סהדותא דתוגר על ישראל חבריה ואזל ומסהיד בי נכרים משמתינן ליה ולא אמרינן אלא בחד וכו' עד אינהו נמי למומתא שדו ליה ופירש דינא דמגיסתא ב"ד של קערה שלוקחין שוחד וכל המורד בדין מתרין בו תחלה ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין הימנו דכי אמור רבנן לפניהם ולא לפני נכרים במקום שאתה יכול לגבות החוב בישראל מומחה אל תיזקק להן ולא להדיוטות. אבל במקום שאין דיין מומחה ואין יכול לגבות החוב בישראל מומחה נדון בהדיוטות ואל יאבד הממון ובמקום שאין גזלן חוששין לישראל וגובה החוב בדין נכרים וכן הדין ומנהג לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו כך מנהג שלנו תנא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ואין מעידין זה על זה ולא זה בפני זה הכין לישנא דבעל מתיבות ורב אלפס לא גריס ברישא זה בפני זה. ופירש בירושלמי כדכת' בקבלת עדות אין דיין דן קרובו ואין דיינין קרובין זה לזה ואין דיין דן על עדות קרובו ואין העדים קרובין לנידונין ולא העדים קרובים זה לזה ולא העדים קרובין לדיינין ויש מפ' זה על זה שלא יהא עד מעיד פלוני קרובי פסק זה הדין ולא זה בפני זה שלא יהו העדים קרובין לדיינין ויש מפרשים [דף ב טור ד] זה בפני זה על הערב שלא יהא קרוב לא לעד ולא לדיין. גרסינן בפרק שור שנגח מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנא' אשרו חמוץ ולא חומץ ופי' רבי' האי כיון שיבואו בעלי דינין לפני ב"ד מי שיבוא קודם להתרעם לפני ב"ד מקדימין לשמוע טענותיו ולחתוך דינו אבל אם יהיה הנתבע מתרעם על תובעו ואמר אם יש לפלוני זה שום טענה או תביעה עלי יתבעני אין הדיינים צריכין לכוף את התובע ולומ' לו בקש תביעה אצל פלו' אלא אם יטעון הנתבע בשום מאורע שאירע באיחור התביעה כגון שיש לו קרקע למכור ומתיירא שמא ישמעו הקונים שיש לו עליו חובות בשטר ויהיו מתייראין מקניית הקרקע שמא יוציאנה בעל חוב בשטר וכשיתברר לזה לדיין צריך לכוף התובע ולומר לו באר טענתך אצל זה או אסהיד על עצמך דלית ליה עילויה שטר חוב. אבל אם יאמר התובע יש לי עליו טענות שלא בשטר ואין רצוני עכשיו לתובעו אין הדיין רשאי לכוף אותו על זה כי אין בעל חוב מוציא מיד הלקוחות אא"כ יהא חובו בשטר כדאמרינן על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין והיינו דאמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דזילי ניכסי ור"ש אין נזקקין אלא לתובע תחילה כגון ראובן טוען לשמעון מנה והלה אומר הן ונתתי לך משכון בהן שוה מאתים זוז והפסדתו שלם לי מה שהפסדת ואחר כך אתן לך מנה שלך אי נמי אמר לו הן ונטלת מהן מטלטלין וראובן אמר לא נטלתי ממך כלום נזקקין בתחילה לטענת ראובן ואמרי לשמעון פרעהו ואח"כ נזקקין לטענת שמעון וה"מ דנזקקין לטענת ראובן תחלה כגון שיש לראובן שטר מן המנה שחייב לו שמעון. אבל אם אין לו שטר מן המנה אין נזקקין לו תחלה דמתוך שיכול לומר אין לך בידי כלום ואי נמי פרעתיך כי מודה ואמר יש לך בידי אלא שנטלת ממנו מטלטלין או שנטלת ממנו משכון נאמן ובכה"ג נזקקין אפילו לטענת שמעון תחלה. היכי דמי כגון דזילי נכסי. יש מפרשים שעכשיו באו תגרים בעיר ליקח מטלטלין ואמר לו שמעון לראובן תן לי המטלטלין שבידך ואמכרם עכשיו בדמי' יקרים ואם לא אמכרם יזלזלו לאחר זמן ולפיכך נזקקין לנתבע תחלה ומוציאין המטלטלין מידו וימכרם שמעון לאותן תגרים ואח"כ נזקקין לטענת ראובן ולהאי פירוש' הוה לן למימר והיכי דמי כגון דלית ליה שטר' לתובע דמהימן משום מיגו ירושלמי הדיינין יושבין והנידונין עומדין ותובע מיד חבירו פותח בדברים ראשון שנ' מי בעל דברים יגש אליהם ומנין שהתובע צריך לילך אחר [דף ג טור א] הנתבע שנ' מי בעל דברים יגש אליהם:

כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' ופלו' הוו עלן סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו לכל חד מיננא למיהוי בידי' לזכו דצבינא ברעות נפשין וברירנא עלנא וקבילנא על נפשתנא פלו' ופלו' ושוינא יתהון עלנא לדייני ומאי דפסק' בדינא ואיתחזו להון מן שמיא קבילנא עלנא אי לדינא אי לפשרה ולא יהא רשות' לכל חד מיננא לבטולי פסק דינייהו ודינא דידהו כדינא דבי דינא רבא דלא להשנאה ביה ואחריות וחומר שטר ברירה דא קבילנא עלנא כחומר כל שטר בירורין דנהיגין בישראל מן יומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלוני:

אות ב - ביקורת

[דף ג טור א] ביקורת והיא הכרזה

כדגרסינן אמר רב נחמן מעולם לא עשו איגרת ביקורת בנהרדעאי בערכין שום היתומין שלשים יום ושום הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. אמר שדה פלו' בסימני' ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שוה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו. אמר רב חסדא בא להכריז רצופים שלושי' יום שני וחמשי ששים יום. ואמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אא"כ רבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום חינא וקי"ל כר' יוחנן. ירושלמי בשבועות ויש אומרי' אף לגזילה ונזקין לגזילה כדתנן מי שהניח להם אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם ונזקין אין ניפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ובפ' שור שנגח גרסי' ר' יוחנן סבר דהוא הדין למזיק. ואמר הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין קטני' ואם אמר תנו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס ומסתמא דאפי' מלוה בשטר קאמר כדגר' רבא בערכין והילכתא כרבא כהילכתיה וכטעמיה דאמר משום שובר ואפי' בשבועה לא יפרעו ובשחייב מודה ובמית בגו זימניה נמי נזקקין אפי' ביתומי' קטנים ונפרעין שלא בשבועה ותנא תני והוא הדין להנך כדפ' בשובר דכל היכא דליכא ספיקא נזקקין וליתה לדרב פפא דאמר משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא כרב הונא דחייש לצררי וכן פסק רבי' אלפס בתשובות ורבי' האיי נשאל אם נזקקין לנכסי יתומין והשיב שאין נזקקין אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי אינשי [דף ג טור ב] בשיקרי לא מחזקינן אמר רב אשי איזקוקי' לא מיזדקיקינן דהאמר רבא אין נזקקין ואי מיזדקיקינן מוקמינן אפוטרופוס דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוט' לבר מנמצאת שדה שאינה שלו ודוקא עדות על פה דלא מחזקינן להו בשקרי. אבל עדות בשטר אמרי זייופי זייף וקי"ל כוותיה דאמרי' בריש גמ' דב"ב בכולהו הילכתא כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשיקרי לא מחזקינן. ומר זוטרא בריה דרב ששת אמר בהא נמי הילכתא כרמי בר חמא דאי איתה דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקא זייופי זייף וקי"ל כותיה וכי היכי דמכרזינן בדיתמי הכי נמי מכרזינן בנכסי' אחרים כמנהגא דההוא אתרא ואיכא מד"א שלשים יום כדכתב בשומא ובהכרזה ירושלמי במועד קטן כך אנו אומ' פקדון אינו נגבה מיתומים קטנים:

כתב בכך וכך איך פלו' מזמין ליתמי דפלו' לדינא ואפיק שטר חוב וכתובה דהוה ליה על אבוהון וחזינא מדינא למיגבי מנכסי דיתמי מדינא לרווחא דידהו ואפיכנן אזכותא דידהו ואכריזנן על ארעא דהיא זיבורית דילהון תלתין יומין ולבתר הכי אתא פלו' דנן ואוסיף עלנא דמי דההיא ארעא כך וכך וזביננא ליה אנחנא בי דינא לפלו' בן פלו' והוא דילי' ואשלים אילין זוזי לידנא ויהבינן להו לבעל חוב כמה דאיתחייבו יתמי מדינ' ואשלימנ' הדא ארעא לפלו' דנן לי' ולירתוהי בתרוהי ומן יומא דנן ולעל' ולא ליהוי רשותא ליתמי לערעורי בההיא ארעא מידי ואחריות דהאי זבינא איתמי כחומר כל שטר זביני דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וכו':

אות ב -ביטול מודעי

ותמצא בשטר מודעא

אות ג - גט

[דף ג טור ב] גט והלכות בחמשה מקומות האחד על הכתיבה במאמר השני בכתיבת השטר השני בפסלות גוף הגט במאמר ח'. השלישי באות שי"ן בשלישות. הרביעי בקבלת האשה עצמה. כדתניא הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת וקי"ל גיטה וחצירה באין כאחד וכדעולא דאמר והי' שעומדת בתוך ביתה או בתוך חצירה דכיון דחוב לה אין חבין לאדם אלא בפניו כדפי' רב אשי בפרק' קמא דב"מ הילכך בעינן שתהא נעורה ולא ישינה והיכא דזרקו לחצר חבירו ואח"כ קנאתו פסול משום חצירה הבאה לאחר [דף ג טור ג] מיכן. אבל זרקו בחצירו ואח"כ הקנתו לה החצר מגורשת כדאיתא בפ' שני וכדאמר' ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא לא איספיק למיתבה ניהלה וכו' ופי' רבי' משום דגט לאו בר טילטול הוא וקשיא לי מכדי טילטול וקנין החזקה תרוייהו אסירי מדרבנן מ"ש קנין החזקה דשרו ומ"ש טילטול דאסירי. ומסתברא דגיטא הוה בדוכתא דלא אפשר למיתבה ניהלה דרשות הרבים מפסיק ביניהן וסופר הוא שכתבו והניחו שם הא לאו הכי שרי לטילטוליה ולמיתביה ניהלה דהא ביטול רשות לב"ש אסור בשבת משום דמקנה רשותא הוא וקנין אגב קרקע נמי מקנה רשותא הוא ואפ"ה משום עגונא אקילו בה רבנן טילטול נמי משום עגונא אקילו בה רבנן ומעשה בא לידי והתרתי וכן פי' גאון שלא היה שם ועיקר זרקו לה לתוך חצירה או לתוך חצירו. אפילו עמה במיטה אינה מגורשת. אמר רב לא שנו אלא במיטה שלו אבל במיטה שלה מגורשת ודוקא במטלטלין דגביהי עשרה ואף על גב דאיכא מקום רגלי המיט' מקום כרעי המטה לא קפדי אינשי לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך וכו'. היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת היכי דמי קרוב לה כל שתשוח ותיטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכתב ר"ח קיבלנו מרבוותא אפי' זרקו לה בחצר לא משתרי' לעולם עד דמטי גיטא לידה דגרסינן בירושלמי החוור שבכולן עד שיתננו לידה. ומילתא תמיה' הא דירושלמי וגמר' דילן לאו חדא מילתא היא ואת לא תעביד עובדא ברשות הרבים קאמר שמא יאמר על רחוק קרוב אבל בביתה או בחצירה ליכא מאן דאסר וכולהו שמעתתא הכי איתנהו דמסתברא דמשתריא לעלמא אבל ברשות הרבים עד דמטי גיטא לידה אבל תוך [דף ג טור ד] ארבע ברשות הרבים צריכה חליצה וצידי רשות הרבים וסימטא כרשות הרבים דמי לחומרא ובעל מתיבתא כתב את לא תעביד עובדא ברשות הרבים עד דמטי גיטא לידה וכן הילכתא וכן לענין הקידושין ודוקא בחצר דקביע אבל חצר מהלכת כגון עבד לא מיגרש' לה עד דכפית ליה והוא ישן דאמר רבא כתב לה וכו' ואמ' רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו רואין אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת דבעינן כריתות ואם לאו מגורשת ב"ש אומ' פוטר אדם אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין אמר ר' אבא אמר שמואל אם נישאת לא תצא ואיכא דאמרי אם נתגרשה תינשא לכתחילה כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו'. ואנן השתא דמנינן לבריאת עולם לכתחילה מותר כדפרשי' במאמר ראשו ובכולו הולד כשר מדרבנן חוץ משינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה כתב הסופר וטעה ונתן שובר לאיש וגט לאשה והן נתנו זה לזה לאחר זמן הרי זה גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה ר' אלעזר אומר אם לאלתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט דכיון שלא הוציא לאלתר קינוניא עשו והחליפו ומשהוחזקו הגירושין בפני עדים מגורשת היא כדאיתא בירושלמי לקמן וסוגיא דשמעתא כר"א וקי"ל כוותיה ואיכא מ"ד בשל תורה הולך אחר המחמיר. וכתב רב אלפס מסתברא כרב אדא בר אהבה דלא סמכינן אשינויא דפריק שמואל. ירושלמי מה אנן קיימין אי בשלא טעה אף רבנן מודו אי בשטעה אף ר' אלעזר מודה אא"כ אנן קיימין בסתם ר' אלעזר לא חשש שמא טעה ורבנן חששין שמא טעה. אמר שמואל נתן נייר חלק ואמר לה הא גיטיך פסולה לכהונה חוששין שמא במי מילין כתבו. ובדקינן ליה במיא דנרא אי לא פליט לאו כלום הוא ואי פליט חוששין. ותניא הרי זה גיטיך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר לה שטר פסים הוא מגורשת. ירושל' כיון שהוחזקו גירושין [דף ד טור א] בפני שנים לא כל הימנו לפוסלה. ואוקימנא בדקריוה סהדי ובתר הכי עייליה לידיה ואפקיה דלא חיישי' לאיחלופי. ומסתברא לן מדאיצטריך ליה לשנויי הכי ולא קא משני בדלא קריוא ואפ"ה כשר. ש"מ דהא דאמרי צריך למיקריה אי לא קריוה פסול. והא דאמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך פסלה מן הכהונה משום ריח גט הפוסל בכהונה הוא דקאמר ולא בריר לן מאי טעמא לא אייתי לה הרב אלפס דההוא עובדא דההוא דזרק גיטא לדביתהו ביני דני ואשתכח מזוזתא וכו'. אבל תרי מדההיא הוה האי נמי הוה. חששא הוא ופסולה לכהונה ואיכא מ"ד דאי לא קריוה סהדי כשר. מיהא דגרסי' לעיל נתן גט לאיש ושובר לאשה וכו' עד אם לאלתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט ולא היא. דהתם איתיה גיטא קמן ולא חיישי' אלא לאיחלופי ואף על גב דלא קריה כשר. אבל כי ליתיה קמן איכא למיחש שמא שטרא אחרינא הוא ופסול ההוא דעאל לבי כנישתא דאבי גובר שקל ספר תורה יהב לה לדביתהו אמר לה הא גיטיך למאי ניחוש לה אי משום כריתות איתה לגיטא. וה"ה לגירשתי ולכל לשון כריתות. ואף על פי שכתב בו עניינים אחרים. כיון שכתב בו שמו ושמה ואמר לה הרי זה גיטיך. יש לחוש לגירושין ומגורשת מספק. כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומ' פסלה מן הכהונה וב"ה אומר אף על פי שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה ירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין בה אלא משום זיהום כהונה ואין ב"ד מזהמין אותה. עבד ר' חייא עובדא כב"ה. אמר ליה מה ראית להכניס עצמך לספק זה המרובה. אמר ליה ר' שמעון בר יוחאי הוה עמי וקרא עליהון טובים השנים מן האחד. בפ' בתרא יצאה שמה בעיר מגורשת הרי זו מגורשת. מדקא מקשינן בגמ' מגורשת. ואסרינן לה אגברא ולא קאמר למישרה לעלמא ש"מ משום קלא שריא. ומתני' לחומרא. ואמר רב אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא שהן חוקרין הדבר פלוני מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפלו' והלכו למדינת הים ילמדנו רבינו יצא קול איש פלו' כהן כתב לגרש את אשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמרתו. מהו שלח להו תצא והדבר צריך למוד. ומאי תצא דקתני משני. גרסי' מערכין בפ' האומר משקלי עלי. מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה כו' עד קמ"ל עד דאמר בטלתיה הילכך לית ליה לממסר גיטא עד דמבטל [דף ד טור ב] לה בעל כל מודעא דמסר וכתב הרב המחבר צריכין העדים לקנות מן הבעל בשעת ציווי הגט קנין בביטול כל מודעי דמסר. וכותב שטר בפני עצמו קנו מינאי בדלא אניסנא דכל מודעי ותנאי ומודעי דנפקין מיגו מודעי דמסירין ליה אנא פלו' בן פלו' על גיטא דפלו' ליהוון בטילין ומבוטלין בכל לישנא דאמור רבנן דמיבטלי בהון מודעי ומסתברא דקנין שופרא ואי לאו דחזינא לכולהו רבוותא קמאי בהאי אמינא למיכתב ביטול מודעי בגו גיטא וחזינא דאית שילו קמאי בהאי. תשובה לגאון דלא צריך קניין. ומודעא דגט ומתנה הוא כגון שאמר לעדים דעו שאני כותב גט לאשתי. או מתנה לפלו'. ואין דעתי נכונה לזאת. הגט והמתנה הרי אלו הדברים מבטלין הגט אא"כ אמר בפני עדים ביטלתי המודעא ואין צריך קנין לא כשנתן רשות לסופר לכתוב ולא ביטול מודעי. וכן הילכתא וכן כתב רבי' האי דאין צריך אלא בפיו מבטל המודעא ודאי לכתחל' תיקנו שמבטל המודעא ואם לא מסר מודעא ולא ביטל מודעא הגט כשר:

כתב בכך וכך למיניינא דרגילנא למימנא במתא פלו' אנא פלו' בן פלו' דממתא פלנית וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתיי ולאתרי ולאתריהון דאבהתיי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא בביטול כל מודעי ופטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנת פלנית בת פלו' וכל שום וחניכה דאית ליכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחה בידייכי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכא מינאי ספר תרוכין ואיגרת שיבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל: ראובן בן יעקב עד: אליצפן בן עוזיאל עד.

לרבינו חננאל צריכין עדי הגט לכתוב כתב ידן קרוב לכתב הגט כדי שיהו נקרין עמו ומסתברא כי היכי דלכתחלה כתבינן איש פלוני בן פלוני ולא כתב עד כשר בפרק הניזקין מעדותו של ר' אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת ש"מ דלא בעינן שיאמר לה הא גיטי. ולא בטיל ליה עד דמבטל ליה בפי' באפי סהדיך ומסתברא דקאמר לעדים דווקא ראו גט זה הא לא אמר לעדים ואמר לזה כנסי שט"ח זה אפי' עסוקין באותו ענין צריך שיאמר לה הא גיטיך ולא בטיל. הא נתן מסתמא בידה לא צריך למימר לה הא [דף ד טור ג] גיטיך. והא דגרסינן בפרק הזורק שאינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך דוקא שבא לידה בלא הכשר כגון שלפתו מאחוריו או נתן בידה והיא ישינה או כגון שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני בעינן שיחזור ויתננו לה. ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אבל נתן ביד או ביד שליח. ועסוקין באותו ענין. אין צריך למימר לה מידי אלא שיתן הגט בידה. או ביד שליח להולכה או לקבלה אבל עסוקין באותו ענין אפילו מענין לענין ובאותו ענין צריך לפרש כדאיתא בירושלמי צריך שיאמר לה זו גיטיך ובתיקון הגט לרבינו כשנותן לשליח בין לקבלה בין להולכה או התקבל גט זה או הולך גט זה לאשתי והרי את מותרת לכל אדם. והמוליך יאמר הא גיטיך והרי את מותרת לכל אדם. ויש לי לעיין למה לי הרי את מותרת לכל אדם ונהגו לכתוב בו י"ב בגמטור ומפרשי טעמא כנגד ג' שיטין בין כל ספר וספר של חומש והן י"ב שיטין ולכך נקרא כריתות. ולפי המנהג צריך לדקדק לכתחילה ואם הוסיף או פיחת אין בכך כלום. וכפילא דלישנא לא נהירא לן אלא לכתוב בדלא אניסנא וכדו נטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנא פלונית בת פלונית וכל שום וחניכא דאית ליכי ולאבהתייכי דהוית אינתתי מן קדמת דנא דתהווייין רשאה ושלטאה בנפשייכי ואי אית ביה מחקא וטעותא מקיים ליה:

אות ג - גט חליצה

[דף ד טור ג] גט חליצה והלכות חליצה ויבום לא יספיק ספרנו זה ובאנו בקצרה וכתבנו סדורה כדאיתא בפרק חליצה מצות חליצה בג' דיינים ואפילו שלשתן הדיוטות תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה בגט שיודעין להקרות ר' יהודה אמר בה'. אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ש"מ הואיל וסתם לן תנא כוותיה במקום מחלוקת וכו'. אבל מיאון בשנים. דתניא ר' יוסי אומר בג'. ר' יהודה ור"א מכשיר בב' וא"ר יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתב ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בה' לפרסומי מילתא ולענין חליצה אינו דן עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי ישראל כתיבי. חליצה במנעל חליצתה כשרה. באנפליא פסולה. [דף ד טור ד] בסנדל שיש לו עקב כשר ואין לו עקב פסול ופר"ש מנעל כמנעל שלנו. אמר רבא אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל לכתחילה שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל: ירושלמי. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ומנעל מאי טעמא לכתחילה לא משום מנעל המרופט. אי נמי משום חצי מנעל: גרסינן בשבת בפ' רבי אליעזר דתולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצה כשירה. ופי' בעל הערוך מנעל רפוי שהוא גדול. וליתה דהיינו מנעל גדול. דתנן חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו חליצתה כשירה אלא מרופט בלוי עפר"ש ומסתברא מדקאמר אילימא משום דפנתא מעל וערקתא מעל דמעל והן הרצועות ש"מ דסנדל לית ביה פנתא והוא כגון אלו שקורין ארקוקש ובאותן הסנדלין חולצין לכתחילה במיתנא דקטרינן והתם ליכא משום מנעל המרופט לפי שהוא קשה וחזק ואינו יכול ליישבו על הרגל אבל במנעל אין חולצין לכתחלה לפי שהוא רך ואף על פי שהוא בלוי ומרופט יכול ליישבו ופסול לכתחלה אבל משום מעל דמעל לא מיפסיל והאי דנהיגי האידנא מנעל הוא ואיכא משום מנעל המרופט ומשום דאין סנדל במקומינו חולצין ובמנעל שלנו נמי מיתכשר אף על פי שיש תחתיו עור שקורין שולא ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן ומפני הדחק שאין סנדל נהגו לעשות כן לרב נטרונאי סנדלא דילן כיון דקשור ביה מתנא כסנדלא דטייעי הוא. ובירושלמי בההוא עובדא דקאמר ליה בסנדל או במנעל השיב וכי יש סנדל במקום ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחלה וכן הילכתא והאי דידן אף על גב דאית ביה חומרתא קשרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעליא אר"י אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב. מסייע ליה לר' ינאי דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא וכן הלכתא ותניא בין שנתכוון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן וה"מ למישריה לעלמא אבל לאחין מיפסלא. דאר"י אמר רב יבמה הגדילה בין האחין מותרת לינשא לאח ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהן טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיוונה אר"י סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ובעי' עור בהמה טהורה מדכתב [דף ה טור א] תחש והוא של עור ותסיותיו של שיער כשר אבל הוא של שיער פסול והא דתנן באנפליא של בגד. אבל של עור חליצתה כשירה ואיכא מאן דאמר קרא אסמכתא בעלמא ותניא החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה. והחולצת מן הסומא חליצתה כשירה גרסינן במשקין קריעה דמעומד מנא לן אי לימא מהאי קרא דכתב ויקם חזקיהו ויקרע את בגדיו אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה התם לא כתב ויעמד ויאמר הכא כתב ויקם ויקרע שמעי' מיהא דקריע' וחליצ' כי הדדי נינהו ולא בעיא מעומד ורבוותא כתבו אין אומרין דבריו אלא מעומד וכתב הרב נקיטינן לחומרא מעומד: אמר אמימר האי מאן דסגי אלוחתא דכרעא לא ליחלוץ אמר רב אשי למאי דאמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ ובעל מתיבתא אפקא מהילכתא מיהא דתנן מארכובה ולמטה חליצתה כשירה ומסת' כרב אלפס דהילכתא כאמימר. דאי פליג אמתני' הוה מותבינן תיובתא מינה ומתני' טעמא אחרינא הוא כפי' דרב ניסי'. דהא דתני מן הארכובה ולמטה שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה ולא שנחתכ' רגלו כדגרסינן בירוש' כיני מתני' בקשור מן הארכובה ולמטה והדין נמי טעמא דרב אלפס והלכה דאיפסיק רגליו או דאיתהפכו לא ליחלוץ דהלכה כאמימר ורש"פ טעמא אחרינא ולפי' דילן מאן דאיפסיק רגליו חליץ ולא דייק לן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירה חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה חלצה בלילה כשירה ור' אליעזר פוסל בשמאל חליצתה פסולה. ור' אליעזר מכשיר וכולהו בדיעבד. אבל לכתחלה לא ומהאי טעמא מנהגא דאית להו לבי דינא סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא תפיר בכיתנא ומקנו ליה לחולץ. להא בעינן לכתחילה בסנדלא דילה והיינו דגרסינן בסנהדרין אלו כלי הדיינין ומאי נינהו שיפור' רצועה וסנדלא וכתב הרב האי דלא נהגו בכל אתר משום דרובא דעלמא לא אזלי האידנא בלא סנדל ולא צריכי לב"ד סנדל וסנדל של עץ דכשר [דף ה טור ב] דווקא במחופ' עור. אבל אינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא והוא הדין בסנדל של שעם במחופה עור דאי לא תימא הכי קשיא הא דגרסינן בפ' יום הכיפורים דאמרו התם יוצאין בסנדל של שעם דלאו מנעל הוא רבא בר חייא עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה ולית הילכתא כוותיה חלצה ורקקה ולא קראתה חליצתה כשירה קראתה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראתה ולא רקקה ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה ר' עקיבה אומר חליצתה כשירה ותניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשה שלחו לה לאבוה שמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסילא לה מאחין ומסתברא דהכי הילכתא כדתניא בבריתא חלצה ולא רקקה ולא קראתה חליצתה כשירה רקקה ולא קראתה ולא חלצה חליצתה פסולה ומדאיתמר' בבי מדרשא לא משבשתא היא וסוגיא דשמעת' הכי איתא דאקשינן ולר' עקיבה מאי שנא קריאה ומאי שנא רקיקה. אמר קריאה דאיתה בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דלבסוף איתה בתחיל' ליתה אתי למימר רקיקה דלבתר חליצה היא ואתי למישרא חלוצה לאחין ודווקא בפני ג' דקבעי דוכת' וחזו לרוקא אבל בפני שנים לא מיפסלא דשנים נמי משום גזירה הוא ולא גזרינן רקיקה לחודה בשנים אטו רקיקה דבתר חליצה דכולי האי לא גזרינן אבל בשלשה פסולה ואיכא דאמרי לא אתו לאשמועינן דכסידרן לא מעכבי ויבמה שמוצאת ורקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק אבל שותת לא וגידמת כתב בעל הלכות דלא תחלוץ והילכתא חולצת בשינה ירושלמי בני סימונא אתו לקמיה דר' אמר ליה אנן בען דתתן לן חד בר נש לריש דיין חזן ספר מתיין ויהב להון לוי בר סיסי וכו' אמר לון חזיתון בר נש רבותי יהבית להון שלח אייתיה ושאל ליה רקקה דם אם יש בו ציחצוחית הרוק כשר גידמת במה היא חולצת. אמר ליה בשיניה כו' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה א"ר ינאי שאינן יכולין בו אמר ואמרה ומתני' דקתני ולא קראתה חליצתה כשירה בשיכולה לקרות כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה [דף ה טור ג] מעכבת בו קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצת' כשרה החולצת מן הקטן חליצ' פסולה אלא עד שיהיה בן י"ג שנה ויביא שתי שערות אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר וכו' והילכך עד שתביא שתי שערות חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חלצתה פסולה ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ואיצטריך לאשמועינן דלכתחילה בג' ולא בעינן חמשה ודווקא למצוה דליכא איניש אחרינא אבל איכא איניש אחרינא בעינן חמשה ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדי בחמשה לפרסומי מילתא הוא דעבדי וכן כתב בעל הלכות צריכי למיתב בההוא דוכתא בית דין ה' וכדכתיב גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא וכן נמי אמר מר רב חפץ גאון ת"ר חליצה מוטעת כשירה ואיזו חליצה מוטעת כל שאומרין לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז וקי"ל אין תנאי בחליצה כדפרשית בתנאי דתנאי דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאה וגט מוטעה פסול חליצה מעושת וגט מעושה ואמר רוצה אני שניהן כשירין לא אמר רוצה אני שניהן פסולין והלכה אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד ונותנין לו עצה ההוגנ' לו שנאמר וקראו לו זקני עירו. והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו אומרים ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו. רוק הנר' לדיינים וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. עד כאן היו מקרין אותו כו' עד הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה כולה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מה היא עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה אומר לו מה לך אצל זקנה הוא זקן והיא ילדה אומר לו מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך ירושלמי היא טליתא והוא סב אומר לו טליתא היא ומכלמה לך הוא טליא והיא סבתא אומר לה טליא הוא ומכלים לך הוא רוצה והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו כללו של דבר כל המעכב שומעין לו ומסתברא דווקא למשנה ראשונה דמצות חליצה קודמת למצות ייבום אבל השתא דמצות ייבום קודם למצות חליצה ואיפסיק דכותבין איגרת מרד על שומרת יבם דין שומרת יבם כאשה שתובעת גירושין דתקינו בתר רבנן סבוראי דמפסד' לכתובתה ופלוג' היא דתרתי מתיבת' בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה ולא שקלה אלא [דף ה טור ד] מה דאתיא מבי נשא אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לית לה ופומבדית' מגבו לה מדשמואל דאמר אין כותבין איגרות מרד על שומרת יבם ורב אלפס פסק דאין הלכה כשמואל ור' אפרים חלק עליו בסוף פרק בית שמאי תשובתו היכי פסק גאון ופשיט מינה ר' אלפס דליתה לדשמואל. הא שמואל גופיה הוא דאמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט. וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג עליה דרב דאמר יבם אינו כבעל והוא דקאמר אין כותבין איגרות מרד על שומרת יבם ואם איתא דכופין ומבקשין דהא מתני' שייך במורדת קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי קא שתיק גמר' מיניה אלא וודאי ליתיה להאי דיוקא וליכא למישמע מינה ואיכא למימר דרב ושמואל אליבא דמשנה ראשונה פליגי ומ"ה קאמר שמואל דיבם הרי הוא כבעל ומבקשין וקי"ל כמשנה ראשונ' דהא לבסוף חזרו ותו גרסי' התם עד שכופין אותו לחלוץ ניכפיהו ליבם ש"מ דמצות ייבום קודמת למצות חליצה. וכן הילכתא ואמר רב אין כופין כי אתו לקמיה אמר ליה אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ וכן אמר רב יהודה אין כופין: גרסי' בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם להתירה. אמר ר' אמי אפי' מטבריא לציפורי שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה. בתשובות רבי' משולם בר קלונימוס מדגרסי' בירושלמי זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאומר בטבריא ומסקנא כגון דהוון יתבין בחדא משכנא דמכאן ולהכא ט' מילין ומכאן ולהכא ט' מילין נראין הדברים שי"ח מילין מטבריא לציפורי אבל לענין יבמה אפי' יותר מכשיעור הזה היבמה הולכת אחר היבם כדכתיב זקני עירו ולא זקני עירה והאי דנקט טבריא וציפורי לפי שטבריא מקום ישיבה וציפורי אינו מקום ישיבה ואעפ"כ כיון שהיבם הוא בציפורי היבמה הולכת אחריו אמר רב חסדא מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה ואי אפיך לית לן בה רב אשי אשכח לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לההיא יבמה לא אבה יבמי בבת אחת אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא אסוקי מילתא הוא ולית לן בה אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא ואם ראוי' למקריי' בבת אחת קריאתה לא מעכבא ואי לא מעכבא אמר אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצה צריך למיכתב אקריוה לדידה מן מאן יבמי ועד יבמי ואקריניה לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה מן ככה עד חלוץ הנעל. מר זוטרא משרטיט וכתב לכולה פרשה והילכתא כוותיה אמר אביי רוק שקלטתו הרוח לא [דף ו טור א] עשה ולא כלום הילכך הוא ארוך והיא גוצה וקלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן דמטי להדיה אפיה והדר איזיל אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כד נפיק מפומה דיבמה דכ' לעיני הזקנים וירקה ומצוה בתלמידים ועל כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל כר' יהודה ותניא נמי הכי כו' גרסינן בפרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שהוי לה ג' חדשים אחת ארוסה ואחת נשואה אחת בתולה ואחת בעולה. ירושלמי עד כמה הכרת העובר. סומכוס אומר משום רבי מאיר עד ג' חדשים ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי כמשלש חדשים וגו' ותניא מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי וכו' קרא עליו המקרא ואם לא יחפץ הא חפץ מייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ת"ר יבמה שחלצו לה בתוך שלשה צריכה להמתין שלשה חדשים וג' חדשי' שאמר משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת יבם. ואם נמצאת שאינה מעובר' אינה צריכה חליצה אחרת. גרסי' בפ' האשה. א"ר גידל א"ר חייא בר יוסף אמר רב היבמה קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואם נתקדשה לאחר קודם חליצה אינה נאסרת על יבמה ואם יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו ליבם ואם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ והראשון אם רצה לקיימה מקיים ולא קנסינן ליה אלא בנישואין כך פי' רבי' יעקב בתשובות. אבל ר"ח והלכו' גדולות אמר אפי' בנתקדשה אסורה להחזירה לו עולמית. אבל נישאת נאסרת על יבמה שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה. ונמצא מחזיר כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאסורה לחזור לו מזה הטעם ותצא מה ומזה וצריכה גט מזה ומזה והכי נמי זה חולץ וזה מגרש נמי בעל כרחו. ירושלמי יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים. ור' יוחנן אמר תצא ור' אילא אמר תצא וכו'. ר' יוסי שאל ר' פנחס איך ר' סבר אמר ליה כר' ירמיה אמר לו חזור בך ואי לא כתיבנא לך זקן ממרא. וקי"ל כר' יוחנן דאמר תצא וגרסי' נמי בגיטין הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת זה איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואמרי' עלה נישאת דוקא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ומדקאמר הולד ממזר מזה ומזה ש"מ [דף ו טור ב] דאפי' יש לה בנים תצא. ובתוספתא יבמה שנישאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים אנשי מזרח כופין יבמה שיחלוץ ומתקיים עם הבעל ובני ארץ ישראל מוציאין אותה מזה ומזה לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגה עד דחליץ לה אותו מומר וכתב רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם מומר לא בעי חליצה מיניה ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרתו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה. לרבי פלטוי חלץ ליבמתו ואח"כ קידשה חייבי לאוין היא ותפשי בה קידושי וצריכה גט בתוספתא אמרו לה מת יבמך ונישאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת לא שהיתה ראויה להינשא אלא להתייבם הרי זו יוצאה בגט וכל הוולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים דברי ר' מאיר שאמר משום רבי עקיבא וחכמים אומרי' אין ממזר מיבמה. עד כאן לא פליגי אלא בממזר אבל לצאת דברי הכל תצא ומדר' מאיר נשמע לרבנן דהא הכא דמת. ואפ"ה קנסינן ותצא לרבנן נמי אף על גב דאין ממזר תצא משום קנסא ומסתברא דאפי' נישאת ומת היבם תצא ומילי דאיתמו' משמיה דרב יהודאי דפליג בבני' ליתה כדכתב רב אלפס והא דאמר אם מת היבם מותר לבעלה נמי לית':

סידור חליצה דרבוותא

ברישא צריכים למיקבע דוכתא ביממא. ועבדינן סנדלא דאית ליה עקב ושנצי. ודלא תפיר בכיתנא ואתו יבם ויבמה דאייתו תרי שערי ומשוי ליה יבם לההוא סנדלא ברגלא דימינא ומקרו ליבמה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי בלשון הקודש: בעל מתיבות כתב מקרו ליבם מעומד לא חפצתי לקחתה ובעי יבם לדחוסיה ריגליה בארעא ואתיא יבמה ושריא שנציה דסנדלא ושלפה ליה מריגליה ושדיא רוקה מפומא אארעא קמי יבם. וצריכי דייני למיחזי רוקא כד נפיק מפומה עד דהוה בארעא. ובתר הכי מקרו לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכולהו בלשון הקודש וכל דיתבין תמן [דף ו טור ג] ענו בתרה חלוץ הנעל תרי זימני. ורב יהודאי כתב שהיבמה אומרת שלש פעמים חלוץ הנעל. וכדכתב גט חליצה צריך לסרגוליה במסרגולא ולא בדיותא וצריך למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא ומיחת' עליה תלתא ובלבד שיודע להקרות. ומסתברא מצוה מן המובחר בעינן מומחין. ואי ליכא אפי' בהדיוטות כשר לכתחילה: ירושלמי כתב זקנים ואתמר הדיוטות מצוה בזקנים. ומנין אפילו הדיוטות ת"ל חלוץ הנעל מכל מקום. ועובדא דחליץ בסנדלא דלית בה שנצין והדר חלץ זימנא אחריתי. כי היכי דתיהוי חליצתא מעליתא ולכתחילה בעינן חמשה לפרסומי מילתא וכותב הכי:

כתב ביום פלו' בכך וכך וכו' אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא הוינא כחדא בבית דינא וסליקת קדמנא פלוני' בת פלו' ארמלת' דפלו' דנא מאבוה הוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלו' אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן דייני אמר ליה אי צבי לייבומי יתי יבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון ריגליה דימנא ואשרי סיניה מעל ריגלוהי וארוק באנפוהי ואשתמודעיניהי דאחוהי דפלו' מאבוה הוא. ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה ריגלך דימנא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי לייבומי יתה מיד אקרוניה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאי פלו' אקרינוהו לא חפצתי לקחתה ואיטלע לה ריגליה דימינא ושרת סיניה מעל ריגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא. ותו אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש ותו אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימני. ומדאיתעבידא עובדא דנן קדמנה שרינוהא לפלנית דא למהך לכל גבר דתיצביין ואיניש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ובעאת מיננא פלונית דא גיטא דחליצותא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה כמו"י וחתמין תלתא עילויה ואי לא חתמין אלא תרי כשר דסהדותא הוא וכשר. ולא בעיא לאמתוני תלתא ירחי בתר חליצותא אלא שריא לאלתר ואין אומרין דבריהן אלא בעמידה:

אות ג - גט מיאון

[דף ו טור ג] גרסינן בריש פ' בית שמאי ב"ש אומר אין ממאנין אלא ארוסה וב"ה אומר ארוסה ונשואה ב"ש [דף ו טור ד] אומר בבעל וב"ה אומר בבעל וביבם ב"ש אומר בפניו וב"ה אומר בפניו ושלא בפניו ב"ש אומר בב"ד וב"ה אומר בב"ד ושלא בב"ד וע"כ לא קאמרי בית הלל אלא דלא בעינן מומחין אבל ג' בעינן דתנן החליצה והמאונין בשלש' ותניא אלו ואלו מודים שצריך ג' ולית הלכת' כוותייהו דהא איפסיק הלכת' כר' יוסי בר' יהודה ור"א ור"ש דמכשירין אפילו בשנים דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג ופר"ח דיעבד אבל לכתחילה לא ודייקינן מדקתני מכשירין דיעבד קאמר ומסתם דהא אמרינן בפ' כיצד הא קמ"ל דמיאון בשלשה ולאפוקי ממ"ד בשנים וכן הילכתא איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ר' חנינה בן אנטיגנוס כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ירושלמי איזו הוא לדעת' עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר איזהו שלא לדעתה עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר תשובה לרבי אלפס שכתב הרב המחבר זה שאמר המשנה השיאתה אמה או אחיה ולא אמר שקידשה שקידושי קטנה אינן כלום ואין מועילין קידושין אלא הנשואין ואחר הנשואין צריכה למאן ובקידושין לחודייהו אינה צריכה מיאון ומסתב' דליתה דהא בין ב"ש ובין ב"ה מודו בארוסות דממאנין ורב נמי הא אמר וכנגדן בקטנה מתקדש למיאון וברייתא קתני תרתי אי איפשי בפלו' בעלי אי איפשי בקדושין שקידשני אמי ואחי אלמא מתקדש' למיאון ובירושלמי לקמן הא אירוסיך עבר אמרה תלך אמי ותינשא לו וכן מצאתי בתשו' ראשי ישיבות כי שכב אבוה דקטנה ומתקדשי לה אמה או אחיה תקינו רבנן אי מצטביא תפשי בה קידושין ואי לא מצטביא ממאנה ונפק' ואי לא מצטביא וקידשה שלא לדעתה לא תפשי בה קידושין ולא בעיא מיאון ת"ר איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בפלו' בעלי אי איפשי בקידושין שקידשני אמה או אחיה יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו הושיבה באפריון ירושלמי מעשה בתינוקת שניכנסה ליטול פשתן מפשתני אמר לה הא אירוסך עבר אמרה תלך אמי ותינשא לו אמרו חכמי' אין לך מיאון גדול מזה תנא קטנ' שלא מיאנה ועמדה ונתקדש' משום רבי יהודה בן בתירה אמרו קידושיה הן הן מיאוניה והילכתא כוותיה אפי' הות נסיבא לקמא ותני רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום וכו'. רבי יהושע אומר מעשה קטנה כלום והרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט. ופסקו רבוותא. [דף ז טור א] הלכה כרבי יהושע והלכה קטנה שלא מיאנה בעלה יורשה הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור וכו' והיכא דמיאנה בבעל מותרת לאביו. אבל מת בעלה ומיאנה ביבם אסורה לאביו משום דבשעת נפילה מיתחזיא ככלתו אבל לאחיו דאביו שריא אבל מי שיכולה למאן ולא מיאנה אינה ממאנת משום דבשעת נפילה מיתחזיא כצרת בתו צרתה חולצת ולא מתייבמת נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונישאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונישאת לאחר ונתארמל' או נתגרש' אסור לחזור לו זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו הממאנת באיש ונישאת לאחר וגירשה לאחר ומיאון בו כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו וכן הילכת' דמיאון דידיה מבטל גיטא דחבריה. אבל מאיון דחבירה לא מבטל גיטא דידיה וא"ר יצחק בר אשיאן אמר רב כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו גזירה אחיו אטו הוא וכן הילכתא שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנו' ומת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה ומת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן וכו' ואמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר וכן אמר ר' אלעזר מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות בא יבם אל הראשונה וכו'. ר' אליעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה הימנו גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני ואוקימנא בשבא עליה משהגדילה והביאה סימנין דגמר ובעל לשם קידושין אבל לא בא עליה ונישאת ד"ה צריכה גט משני אף על פי שאינה יכולה למאן משהביאה שתי שערות כדאיפסי' הילכתא לקמן ואף על גב דלא בעל תפשי בה קידושין של שני' שהיא צריכה גט. ומסתברא כרב חדא דהילכתא כוותיה באיסורי. ועוד דהא קי"ל כרב בקידשה על תנאי וכנסה סתם. דצריכה הימנו גט. דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דתרויהו חד טעמא נינהו וצריכין כדאמר התם הילכך כשבעל אינה צריכה הימנו גט משני וקנאה ראשון קנין גמור בשלא בעל והגדילה ועמדה ונישאת ועמדה [דף ז טור ב] ומיאנה אינה יוצאה במיאון אלא בגט. ומיהו תפשי בה קידושי שני ומגרשה שני בגט. והא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלוין כשינויא דרב דאמר מילתא דקטנה מילתא תלי. וקי"ל אי בעל אין. ואי לא לא וליתה לדשמואל דאמר כל הבועל על דעת נישואין הראשונים הוא בועל. ואף על גב דשמואל מצי לשנוי לברייתא הכי דמילתא דקטנה מיתלא תליא עד שעתא דמייתי דהא תפשי בה קידושי שני אפ"ה הילכתא כדפסקי'. וכן פסק בהלכות גדולו' בהילכות מיאון. ובעל מתיבות שכתב מיהא שמעינן דהיכא דלא בעל אף על גב דאייתי שתי שערות והגדילה נמי ממאנת. ליתה דעד כאן לא פליגי אלא אי צריכה גט משני או לא. אבל למיאון לא. כדאמרינן עד מתי הבת ממאנת. עד שתביא שתי שערות ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן. ש"מ דר' מאיר ור' יהודה בלא נבעלה וקי"ל כר' מאיר והא דאמר ר' ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואיזו זו זו שקידושיה קידושי טעות שאע"פ שבנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת לה ליתה וכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיאנה שוב אינה יכולה למאן וכתב רב אלפס דרבוותא קמאי מספקא להו עבדי בה לחומרא. ואף על גב דשנינן הא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין. אשינוי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה והאי סברא. סברא מעליא היא. דגרסי' בהדיא וכו' עד אינה יוצאה במיאון. אלא צריכה גט מדרבנן. ותפשי בה קידושי שני וצריכה הימנו גט ואם רצה השני לכונס' מגרש' ראשון ונושא שני. אבל מגרשה שני ונושא ראשון. לא כההוא דגרסי' בגיטין וכו'. וצריכא עיונא ומסתברא דמדקאמר שמואל צריכה גט משני. ש"מ ראשון כדקאי קאי. ומותרת לשניהן דומיא דיצא קול עליה מזה בגיטין ודומיא דאשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת שלא ברשות דמותרת לחזור לו ובנתקדשה ואח"כ בא בעלה ולא גזרי' בה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. דכיון שנישאת שלא ברשות קלא אית ליה ועוד דקי"ל במקום אמתלא חוששין לאמתלא והכא נמי קידושי טעות הוא ומאי דקאמר רבי' דעבדי' לחומרא. ואשינוי לא סמכינן לא בריר לן לישניה דכיון דעבדינן לחומרא סמכינן אשינויא מיהו הלכה כדפסק. [דף ז טור ג] גרסי' בפ' בא סי' איבעי' להו תוך זמן שהוא תוך שנת שתים עשרה לתינוקות ושלש עשרה לזכר כלפני זמן או כלאחר זמן ואסקה רבא תוך זמן כלפני זמן ואמר רבא קטנה כל שתים עשרה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת ואסיקנא לעולם לא בדקינן. ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים למיאונין אבל לחליצה בעיא בדיק' א"ר דימי מנהרדעא הלכ' חוששין שמא כשרו. וה"מ דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן. דהוי ספיקא דאורייתא. אבל מעיקרא לא בת עשרי' שנה שלא הביאה ב' שערות. תביא ראיה שהיא בת עשרי' והיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת. בן עשרי' שלא הביא שתי שערות. יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם והוא שנולדו בו סימני סירוס עד רוב שנותיו. ואמר רבא בכולהו פירקין הלכה מעת לעת ועולא אמר דתנן תנן. דלא תנן לא תנן (ושנת עשרים דלא תנן לא תנן) ושנת עשרים דלא תנן בה ויום אחד לא בעינן מעת לעת והילכתא כעולא. דתניא כוותיה דר' יוסי. בן כיפר אומר שנת עשרים שיצא ממנה ל' יום. הרי היא שנת עשרים לכל דבריה. וכתב הרב יום אחד בשנה חשוב שנה. ואיכא למימר בעינן שלשים כר' יוסי בן כיפר ולחומרא. וגרסינן בפ' מי שמת. אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמיאונין וכן הילכתא. בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתייבמת. בא העליון עד שלא בא התחתון. או חולצת או מתייבמת והילכתא כוותייהו ת"ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים. וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו. ור' ישמעאל מוסר לאמו. ר' אומר תוך הפרק. אין נשים בודקות אותן. שאין משיאין ספק על פי נשים. ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל ואסיקא פלוגתייהו דר' יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכי' אנשי' ובדקן נשים. ור"ש סבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה. ואי משתכדן לאחר הפרק שומא נינהו ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל אבע"א ר"י ואתוך הפרק. ואבע"א ר' שמעון ולית ליה חזקה דרבא. ופסקי רבוותא הלכה כר' שמעון דהא רבא פסק תוך זמן כלפני זמן הילכך כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאונין בין תוך הפרק בין לאחר הפרק דסמכינן אחזקה דרבא ונאמנת האשה להחמיר ולא להקל ר' יהודה קתני לה [דף ז טור ד] ואתוך הפרק וקשיא לן כי איבעיא לן תוך זמן או כלאחר זמן מאי קא מיבעיא לן דהא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ור' נחמן דאמר התם כתנאי ומדחי ליה לימא כתנאי מיהא דהא ליכא לדחוינהו כלל ואיכא למימר דלא מיבעיא ליה אלא לענין עונשין כדאמרינן התם והתם הוא דפסקינן תוך זמן כלפני זמן. אבל לענין חליצה ומיאונין לא קאמר. ואיכא למימר דהלכה כר' יהודה כדקי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"י וצריכא עייונא מיהא דקיי"ל כרבא דאמר קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה. חזקה הביאה סימנין למיאון אבל לחליצה לא. ולחליצה נמי היכא שיצא קול עליה שהגיע לכלל שנותי' והוחזקה בסימני' בשכינותיה אינה צריכה בדיקה והא דאמר ר' נחמן אמר שמואל בודקין למיאונין וקי"ל דהילכתא הוא לא קשיא ליה לרב אלפס למאי הילכתא היכי משכחת לה אי תוך זמן ולפני זמן שומא נינהו ולא עבדינן בהו עובדא. ואי לאחר זמן האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סימנין ואף על גב דבדקינהו לאחר זמן ולא אשכחינן בה מידי הא אסיקא הילכתא דחוששין שמא נשרו ופריק דהאי דפסק' חוששין היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן כדכתב לעיל. וכל היכא דלא בעל אחר דהוו ליה נישואין דרבנן לא אמרינן חושין שמא נשרו. ולא אמר רבא דלא בדקינן דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנין אלא איסורא דאורייתא לחומרא כו'. כדאי' בהלכות וטעמא ברירא הוא. ומסתברא נמי דכי אמרי' חזקה הביאה סימנין הני מילי דידע מילתא שהגיע לכלל שנותיה הא לא ידעינן בדקינן לה. ואי אתיא שתי שערות לא ממאנה דחזקה הגיעה לכלל שנותיה ואי נמי דידעינן שנותיה בדקינן לה תוך זמן ולפני זמן דאי משכחינן להו אחר זמן שומא נינהו דממאנת אי נמי בודקין למיאונין ולאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן הוא דאתא וכיון דאשכחי' לה שתי שערות לא ממאנה דלא כר' יהודה ואף ע"ג דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ליתא הילכתא כוותיה כדאשכחינן בברייתא. כשבאתי אצל ר' עקיבא אמר לי בילבול זה איני יודע בן שלקית איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות וכן הילכתא ואמר רב הונא שתי שערות צריך שיהא בעיקרן גומות ורב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומא אף על פי שאין שיער והוא דלא איתנון מקטנותה דאי איתנון מקטנותה שומא נינהו וקי"ל כרבנן דאמרי עד שתביא ב' שערות במקום [דף ח טור א] אחד. וכמה שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל רבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ וגרסינן התם ת"ר אלו הו סימני בוגרת רבי אליעזר ברבי צדוק אומר משיתקשקשו הדדין רבי יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם וכו' רבי יוסי אומר משיתקיף עטרה רבי שמעון אומר משיתמעך הכף וכן היה רבי שמעון אומר שלשה סימנים הן מלמטה וכנגדן מלמעלה וכו' והלכה כדברי כולן להחמיר קידשה עצמה בחיי אביה צריכה גט ואם קידשה אביה נמי שלא לדעתה צריכה גט: גרסינן בפ' האיש מקדש. קטנה שנתקדשה על ידי אביה ואמה וקרוביה מדעתה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמר רב צריכה גט וצריכה מיאון עולא אמר אפי' מיאון אינה צריכה ואף על גב דשדיך ופסקי רבוותא לדרבינא דהוא בתרא אמר דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל הילכתא כוותיה דעולא וליתה לדרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה ואי קדיש נפשה נערה או קטנה בלא דעת אביה אפי' נישאת אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין ואם מת אינה זקוקה ליבם. ואפילו מיאון אינה צריכה כעולא וכן פסק ר"ח. אלא דתמיהא לן מאי דקאמר דלא הוו קידושין. בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. דאם נתרצה האב מסתברא דחיישינן לקידושין למפרע כדכתב בחלק ששי בקידושין וכן כתב הרב רבינו אבן מגש שפסק משמייהו דקמאי. בין שנתרצה בין שלא נתרצה לא הוו קידושין. לא איתברר לן מהיכא דנפק האי פסקא דעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא היכא דחיישי' שמא נתרצה האב אבל היכא דנתברר לן בהדיא שנתרצה לא שמעינן להו דפליגי וצריך הדבר עיון. ובעל מתיבות פסק דליתה לדרב ושמואל בקטנה אבל בנערה הילכתא כוותייהו ומסתברא כוותיה. ואיכא מ"ד מדלא קאמר רבינא סבר לה כעולא לשמא נתרצה האב לא חיישינן. אבל מיאון צריכה דקידושין דרבנן נינהו ולא דייקא לן ואיכא מ"ד מדלא קאמר רבינא סבר לה כעולא לשמא נתרצה דחייש לשמא אביה קידשה במקום אחר וליתה דא"כ מת אביה תתעגן עולמית: איתמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב. רב אסי אמר [דף ח טור ב] אביה ולא היא וקי"ל כרב. דהא רב הונא קאי כוותיה. והיכא דקידשה אפילו היא קטנה בת יום אחד אינה יוצאה במיאון אלא בגט עד שתגדיל כדרבא דאמר רבא שלש מידות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה אפי' בחיי אביה וכדפרישי' בשלישו' גט ויכולה לשמור את גיטה היא ובפחות מיכן אינה יודעת לשמור את גיטה: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והן כבר ששית לקטנה וכבר שבע לקטן וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ובפחות אפי' מיאון אינה צריכה דאינה יודעת לשמור קידושיה וכל שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן כר' חנינא בן אנטיגנוס וכדפסק הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשן הקדש והיא שנת שתים עשרה לקטנה ושלש עשרה לקטן וכנגדן בקטנה חולצת. ורבא לטעמיה דאמר בפרק מצות חליצה עד שתגיע לעונת נדרים. ואיפסיקא הילכתא עד שתביא שתי שערות ואיכא נוסחא דגריס איפכא בצרור וזורקו וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. ובפעוטות מתגרשת בקידושי אביה: וליתה דיש קטנה יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור קידושיה והיכא שקידשה האב כשהיא קטנה ומת האב מסתברא אם לא נתגרשה אינה יכולה למאן ואם נתגרשה והיא יתומה בחיי האב ונישאת יכולה למאן בקטנותה. כדמוכח בקידושין בפרק האיש מקדש: ירושלמי קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ונישאת אפי' כן חוזרת וממאנת והולכת. והרב המחבר דכתב צריכא עיונא רבה לא בריר לן: גרסינן בפרק אלמנה ניזונת הממאנת והשנייה והאילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. ירושלמי ויתומה אין לה אב תיפתר ביתומה שמיאנה כשם שקנסו בה כך קנסו בו שאם קידשה בליטרא זהב תאבד הכל. ותניא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון הממאנת והשנייה והאילונית אין להם מנה מאתים אבל תוספת יש להן וקשיא ליה למר בר מרנא ניסים. מ"ש ממאנת ממורדת דמפסדא כתובתה ופריק מדכתב לה תוספת כשהיא קטנה. קניא ליה על חיבת לילה הראשון וליכא עליה תנאי אישות וגמירי דקטן מיקנא קני אקנוי לא מקני אבל גדולה דאיכא עליה תנאי אישות מפסדא. רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה ויוצאה בגט יש לה כתובה וקי"ל [דף ח טור ג] כשמואל וממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים ולא פירות. ירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ולא מזונות. בפ' שני דייני גזירות כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שבעלה הלך למדינת הים ולוותה ואכלה שמעינן מיהא דאשה שלוותה ואכלה הבעל חייב לפרוע ולא בלאות בין דאיכא ניכסי מלוג בין דאית נכסי צאן ברזל דינן שוה ואי דאיתנהו לבלאות אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לית לה ודוקא ממאנת אבל שנייה נכסי מלוג לית לה נכסי צאן ברזל אית לה דקנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה וכו' כדאיתא בפ' אלמנה בדין ממאנת ואילונית. אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתני'. בראשונה היו כותבין בגט מיאון לא רעינא ליה ולא צבינא ליה ולית אנא בעי להיתנסבא כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלונית באנפאי ולא דמיא מיאון לגט דממאנת באיש היא מותרת בקרוביו והא מותר בקרובותיה: כתב איך פלונית בת פלוני אתת קדמנא לבי דינא ואמרת לנא דאמה או אחיה אטעיי יתי וקדישית יתי להדין פלו' בן פלו' ואנא ינוקתא אנא. ולא ניחא לי בהדין גברא ולית אנא בעיא ליה ואנא ממאנת ביה וכדאמר לנא הכי בדקנא אנחנא בהדין פלני' ואסהיד' סהדא קדמנא דינוקתא היא וכתיבנן לה דנן ויהיבנא לה בידה למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין כדת משה וישראל. ואינש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידה למיהוי לה לזכו ולראיה ומסתבר דהאי דיבור' נפיש טפי ואתי לאיחלופי בגיטא והוי בעי למיכתב בכך וכך במותב וכו' איך פלונית בת פלו' דהיא יניקתא דקידשוה אמה ואחיה מיאנה בפל' בן פלו' באנפנא וכדכתיבנא שטרא ויהיבנא לה למהך להתנסב' לכל גבר דתיצבי כדת משה וישראל ואינש לא ימחי בידה מיומא דנן ולעלם. עדים:

אות ג - גט חירות

[דף ח טור ג] מי שיש לו עבד או שפחה שהטבילן לשם עבדות וחייב במצות צריך גט חירות לבוא בקהל וכתב הרב [דף ח טור ד] איכא מד"א דבעי ביטול מודעי וקנין וכתבא באנפי נפשה דכת' בגט נשים דחד טכסיס אינון ותנן בגיטין בפר' המגרש גופו של גט שיחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך וגרסי' בפ' קמא דקידושין עבד כנעני קונה עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו וכו' ואסיקנא מתני' שמעון בן אלעזר. אבל חכמים אומרים עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים ע"י עצמו שמסר לו השטר דקי"ל גיטו (וירדו) [וידו] באין כאחד וע"י אחרים שזיכה לו ע"י אחר דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכן הילכת' תנא יוצאה בשן ועין וראשי איברי' שאינן חוזרין ותניא כולן עבד יוצא בהן וצריך גט שיחרור. דברי ר' שמעון וכו' והמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי ר' טרפון ודברי ר' עקיבא בשאר איברים ואף על גב דקי"ל הלכה כדברי המכריע ה"מ במתניתין. אבל ברייתא לא כדכתב בהלכות ומס' דהאי הכרעה שלישית כדאמרי' בפסח ראשון בבית תעשה זילוף בשדה תישפך הכל. ואמר הכרעה ג' אינה מכרעת דאי הוו אמרי בין בבית בין בשדה תעשה זילוף או תשפך הכל ומינהו אכרע בבית תעשה זילוף בשדה תשפך הכל הוי הכרעה הא לאו הכי דעת שלישית הוא וכגון הא דאמר בשבת לא ישתטף אדם כל גופו במים בין בחמין בין בצונן ר"ש מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר וכן קולי מטלניות דת"ק קאמר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור. ר' עקיבא אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור הא לאו הכי דעת ג' הוא וגבי חמץ דאמר ר"ג חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ואמרי' התם ר"ג לאו מכריע הוא דהא לא איירי ר' מאיר ור' יהודה בתרומה וה"נ אי אמר אחד שן ועין ואחד אמר שאר איברים צריך וא"צ הויא הכרעה והערוך שפי' הכרעה חצי דבר מזה וחצי דבר מזה לאו הכרעה היא ליתה ור"ח שפירש כגון חכמים ובן זוגן שקול כמותן לא הוי הכרעה לא דייק לן ועוד לאו הכרעה ולאו מחלוקת היא אלא הלכה פסקו והילכך הוו להו מכריעין תרי והוו להו ארבעה לגבי תרי. והלכה כמכריעין. ורב אחא ממשבחא משמע דהכי סבירא ליה דאייתי ראייה מיהא ואמר דהיכא דקדיש בפני פסולי דרבנן לעדות להתירה דגרסינן נראוין דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשער איברים אלמא כוותיה ס"ל ופסק רבי' אלפס כר' שהעון ור' עקיבא וכו' כדכתב בהלכות ובפ"ק [דף ט טור א] דגיטין א' גטי נשים ואחד שחרורי עבידם שוו למוליך ולמביא ות"ר בג' דרכים שוו גיטי נשים ושיחרורי עבדים ואיכא נמי הא דתנן תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וצריכה נמי לשמה ומחוב' דלא תניא ואין שני עבדים מתגרשין בגט אחד כאשה ועבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך עצמו קנה ונכסי' לא קנה והוא הדין לכל נכסי קנוין לך דקי"ל כרבא דאמר פלגינן דיבורא וא' זה וא' זה עצמו קנה נכסים לא קנה והא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שייר קרקע כל שהו לא יצא לחרות ר' שמעון אומר וכו' אין הלכה כר' שמעון ושדר רב פלטוי גאון עבד שברח מן האירוסין יצא לחירות כרב שמן בר אבא א"ר יוחנן וכופין את רבו וכותבין לו גט שיחרור ודוקא לאחר יאוש ועבד שברח מחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שיחרור ועבד שברח מן האיסורין יצא לחירות דוקא לארץ בשמיה דרב הינאי והמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור וליתה כשמואל והמפקיד עבדו ומת נמי כופין את היורשין וכותבין לו גט חירות וליתה לדאמי דאמר אין לו תקנה ועבד שהשיאו רבו אשה או שהניח לו רבו תפילין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור ומוכר עבדו לנכרים או לח"ל יצא לחירות ובכולן צריך גט שיחרור ואם עבר ונשא בת ישראל מוציאין אות' הימנו אלא שצריכה גט והולד כשר דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש והמוכר עבדו לנכרים דאסור דוקא עבד מהול שקיבל עליו מצות אבל רשע שחשוד ומחלל שבתות בפרהסיא ואינו מקיים המצות מותר למכרו לכתחיל' לעכו"ם והלוקח עבד מן השוק צריך למולו ולהטבילו בפני שלשה תלמידים שמודיעין לו המצו' מקצת קלות וחמורות והרי הוא עבד כנעני שחייב במצות וכשמטבילו מטבילו לשם עבדות: כההיא עובדא דמנימין עבדיה דרב אשי דמסרה ניהליה לרבינא וכו' ואף על גב דרב אחא ורבינא תני לחוד הוא איכ"ל אחרינא הוא בהדייהו ומשום כבודם לא חשיב ליה ולרבינא ולרב אחא מסר ליה משום דהוו מומחין ואיכ' מ"ד דלא צריך שלשה מיהא ומסתב' דצריך ג' ואיהו עיקר טבילה וכתב הרב שהרב מברך על הטביל' לפי שרבו צריך לאותה טבילה ולא העבד ומסתבר שהעבד מברך שלא מצינו שזה מקיים מצוה וזה מברך והעבד הוא טובל כטבילת גר שהוא מקבל עליו המצות והרי הוא כעבד [דף ט טור ב] ישראל אלא שאסור בבת ישראל וכשרוצה לשחררו אינו צריך לקבל. שכבר קיבל וטבילה צריך ואותה טבילה כתב הרב שצריך בפני שלשה ולא נהירא לן דגר דבעי ג' משום קבלה הוא אלא עבד משוחרר וגר לא שוו אלא לטבילה לחוד והרי היא כטבילה דעלמ' שצריך עדי' דאי איתה הא דגרסי' בקידושין גר נמי לאו בידו הוא מי יימר דמיזדקק ליה בי דינא גבי שיחרור נמי לישני ליה שלשה בעינן לטבילה ואיכא מ"ד דטבילה לא מעכבא ואם קידש בת ישראל קידושיו קידושין:

כתב בכך וכך איך אנא פלו' וכל שום וחניכא דאי' לי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושחררית ושבק' יתך אנת פלוני דהוי עבדי מן קדמת דנא והשתא אקניתי לך נפשך דתיהוי בר חורין ותישתרי למיעל בקהלא דישראל למיסב ברתהון ולמילף את וזרעא דילך בדאוריתא ולעיולי יתהון בכנישתא דישראל ואינש לא ימחה בידיהון מיומא דנן ולעלם ורשו איניש לית עלך ולא על כל מאן דעתיד למיפק מינך ודין דיהוי לך מינאי איגרת חרורין וגט שחרור כדת משה וישראל ואית דכתבי ביטול מודעי ואיכא נוסחי דכתב בהו קנין ולאו מילתא היא:

אות ז - זכוי

[דף ט טור ב] כתב הרב המחבר (כגון) מאן דבעי למיתן זוזי או מטלטלי לאיניש אחרינא וליתא למקבל מתנה ולית ליה ארעא דליזכי ליה אגב ארעא א"נ דלא בעי למיזכי ליה אגב ארעא ולא בקנין ומטלטלין איכא מאן דאמר דאי יהיב ליה בקנין אף על גב דליתיה גביה קני להו בקנין אבל זוזי לא דאין מטבע נקנה בחליפין מזכי להו על ידי אחר ומסר להון בידיה ואמר ליה זכי בהלין זוזי לפלוני והאי שטרא איתי' בלא קנין מסתבר' זיכוי ושלישות חדא הוא. ורבינו האיי שמנה זיכוי עם ההקנאה ליתה דזיכוי לחוד לאו כלום הוא וזיכוי ע"י אחר הוא משיכה במטלטלין ואמר לו זכה באלו ומשוך אותן לפלוני שנתתי ומכרתי לו אי בקרקע בחזקה אומר לו חזק וקנה קרקע זו לפלוני אי נמי שזיכה לו השטר כדתנן מי שמת ונמצא דייתיקי חגורה לו על מתניו אינה כלום זיכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין בדא' זכו בשדה זו לפלו' וכתבו לו השטר וכו' אבל בקנין [דף ט טור ג] לית' כדגרסי' בקדושין וליקנינהו ניהליה ע"י אחר סבר שמיט ואכיל להו ש"מ כי ליתה למקבל מתנה לא מצי לאקנויינהו ניהלי' בחליפין ע"י אחר דכליו של קונה בעי' וליתי' ורש"פ בקדושין דליתיה למקבל מתנה. ואין אחר שם חפץ ומשמע שאם אחר רוצה להקנות כליו להנאתו של קונה הרי הוא ככליו של קונה ואף על גב דליתה למקבל מתנה מזכה לו ובגיטין נמי גרסינן גבי נתתי שדה פלונית לפלו' והוא אומר לא נתת לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ע"י שטר וקנין וצריך עיון ומנהגא דקנין שלא בפני המקבל ולא אשכחן בה טעמא. והא דנהיגין בכליו שאינו של קונה טעמא כדכתב במאמר אגב וזיכוי כדקאמר דוקא שיהא הזוכה בן דעת והמקבל ילוד כדגרסינן בפרק התקבל אמר ר' יהודה אמר רב אסי אגוז ונוטלו. צרור וזורקו זוכה לעצמו. ואין זוכה לאחרים. חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות. וכן הילכתא ודוקא גבי ממונא אבל גבי עירוב דרבנן לא בעי' שתי שערות אלא בחפץ ומניחו. ולאחר שעה נוטלו סגיא כדמוכח בפ' התקבל והא דגרסי' זכין לקטן ואין זכין לגדול ר"י אומר לגדול אמרו ק"ו לקטן וקטן שאין מכיר בין צרור לאגוז ואי מכיר זוכה לעצמו הוא ירושלמי נמי תמן אמרי בשם רב נחמן בר' יעקב נותנין לו אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוציא מידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו צרור וזורקו גזילו גזל מפני דרכי שלום אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומניחן ומביאן אחר זמן גזילו גזל גמור וזוכה לעצמו אבל לא לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו כך זוכה לאחרים הכל מודים שאין מתנתו מתנה שנא' כי יתן איש אל רעהו וגו' איש נותן ולא קטן ר"י בר פזי בשם ר' יוחנן לעולם אין גזילו גזל עד שיביא שתי שערות ושאינו ילוד נמי לא קנה כדגרסינן המזכה לעובר לא קנה וכתב ר' אבן מגש דאפילו בירושה הבאה מאילי' ומת העובר איכא למימר לא קנה מדפליגי אביי ורבא בגר שמת וביזבזו ישראל נכסיו ושנינו אביי אמר ירושה הבאה מאיליה שאני ורבא אמר שאני התם דרפויי מרפייא בידיה מעיקרא אלמא דרבא סבירא ליה דאי לאו רפויי מרפיא אף על גב דירושה הבאה מאליה היא היכא דמת העובר קנה וקי"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא ומסתברא מדגרסינן מאי בינייהו איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת ולא [דף ט טור ד] קאמר איכא בינייהו ירושה הבאה מאיליה ש"מ דרבא מודה בירושה הבאה מאיליה דקני אפי' מת העובר אבל אביי לית ליה טעמא דרפויי מרפיא בידיה וכן פירש ר' שמואל ורב יוסף דקאמר אינו ממעט בחלק בכורה הכי סבירא ליה וכן הילכתא ומתנת האב נמי קני כדגרסינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וסברא דרבינו אלפס (ליתה) בהלכות דיליה משמע דהכי הוא והילכתא המזכה לעובר לא קנה בעובר דאחריני. אבל בעובר דידיה קני וכן דעת הגאונים וכן כתב רבי שמעון קיירא ומסתברא אפי' בתוך מ' יום של יצירת הולד לא בעינן הכרת העובר ואי אמר לכשתלד אפי' בעובר דעלמא נמי קני דרב יחידאה הוא ור"נ ורב ששת מודו דקנו והיכא דמזכה למי שאינו בעולם כגון דאמר לבני דהוו ליכי מינאי אפילו למאן דאמר המזכה לעובר קנה הכא לא קנה. אבל רבינו האיי אמר בין עובר דיליה בין עובר דעלמא לא קנה בכולהו וה"מ בשכיב מרע אבל בבריא לא שנא בעובר דיליה ל"ש בעובר דעלמא אפי' לכתחילה לא קנה ואף על גב דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דעובר לא פסיל כדפסק רבינו אלפס בהלכות ה"מ גבי תרומה אבל בממונא מודו דעובר יש לו זכייה דאם איתה אדפריך מדתנן בסיפא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ליפרוך מרישא תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה כדאיתה ביוצא דופן דש"מ דעובר אית ליה זכייה אלא לאו ש"מ שאני תרומה מממונא אבל לר' יוסי דאית ליה דעובר קני גבי תרומה כ"ש גבי ממונא וקי"ל כרב גבי תרומה וגבי ממונא קי"ל ירושה הבאה מאיליה קנה: גרסינן בפ' יש נוחלין אמר רב נחמן בר יצחק היכא דזיכה לו על ידי אחד ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן כו'. ואמר רבא ואיתימא רב נחמן בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי דלא קנה שתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק קננהו ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ומסתבר מדגרסי' בפרק שני דחולין השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א וכו' שחט ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואמר רבינא לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג דעבדים דמספקא ליה אי הלכה כרשב"ג אי לא וה"נ אזלינן לקולא ושדר רב שר שלום משום [דף י טור א] חומרא בעלמ' חשו לה אבל לענין דינא כרבנן קי"ל דהכי איפסיקא הילכתא בהגהה בספרד ודוקא דא"ל זכי או הילך אבל א"ל הולך חפץ לפלו' שנתתי לו במתנ' ושמכרתי לו יכול לחזור בו דהולך לאו כזכי וכתבי רבוותא וה"מ במתני' ומכר וגט וכדאסיקנא בפ"ק דגיטין הולך לאו כזכי והתם מתנה הוא וממתנה ומגט רגילי אינשי למיהדר אבל בהלוואה ופקדון שהוחזק כפרן שעליו לפרוע קי"ל דהולך כזכי כדגרסי' התם הולך מנה שאני חיי לו חייב באחריו' ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר. ואסיקנ' דכ"ע הולך כזכי כלומר היכא דשליח קיבל עליו אחריות והכא במיגו קא מיפלגי. מר סבר אמרינן מיגו ומ"ס לא אמרי' מיגו ותניא כוותיה דרב הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ובנוסחא דין ש"מ הולך כזכי דילמא בהילך. ומסתמא מדקאמר דכ"ע הולך כזכי והכא במיגו קמיפלגי ש"מ כל היכא דליכא למימר מיגו כגון מתנה וגט אי נמי בהלואה ושליח קיבל עליו אחריות אפי' שמואל מודה דהולך כזכי. ורב דאמר הולך כזכי בהלואה כ"ש במתנה. ועוד אי מתנה דינה כגט כי אייתי ליה תנאי דהולך ממתנה לייתי פלוגתא דר' נתן ור' בהדיא דפ' המקבל דליכא לאדחויי. ועוד קשיא דר' אדר' דקי"ל דר' יהודה הנשיא היינו ר' והכא גבי מתנה ס"ל הולך לאו כזכי וגבי גט הולך כזכי. ותו דגרסי' בפרק המקבל. איתמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה. א"ר הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי או לא והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק איסורא לחומרא ואי ס"ד דרב בהלואה ופקדון לחוד קאמר לישני ליה גבי הלואה פשיטא וגבי גט ומתנה דהדרי נינהו מספקא ליה והילכך הא דקי"ל כרב (דאמר) דידעינן דעתא דמקבל כגון דשוי שליח מעיקרא לגבי ממונא לקולא וגבי גט נמי דשויתיה שליח לחוד סבירא ליה דחומרא ונעשה שלוחו ושלוחה וחולצת. וכן הילכתא וצ"ע גבי ממונא אמאי לא אמרי' יחלוקו דהא גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד סבירא לרב כחכמים דאמר יחלוקו דמספקא להו. והא דאמר אביי נקטינן שליח מתנה לאו כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי איכא למימר אפי' לרב דאמר הולך כזכי קאמר ואמתני' דהשולח גט קאי דכי היכי דשליח גט יכול לבטלו עד שלא הגיע גט ליד האשה דחוב הוא לה עד שתעשה האשה שליח לקבלה ה"נ שליח מתנה אף על גב דמתנה זכות הוא לו יכול לבטל השליחות קודם שיגיע ליד המקבל שמא יאמר אי איפשי בה ויכול לחזור בו עד שיעשה המקבל שליח לקבלה והיכא [דף י טור ב] דלא ידעינן דעתא דמקבל מתנה קי"ל הולך לאו כזכי וכן בבעל מתיב' הישן כו' כדכתב בשלישות גט קי"ל דהולך כזכי ורב יוסף דפסק הלכה במתנה בהולך מתנה לפלוני ובנוסחא דרבינו אלפס גרסי' בהא כרב. אם מת חולצת ולא מתייבמת מספקא לן אי הולך כזכי או לא ותו לא ואישתכח בנוסחא אחרינא דליתיה לדרב דקי"ל כר' נתן דאמר הולך לאו כזכי. דהא אמר אביי נקיטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח גט. למאי נפקא מינה להולך לאו. ולית' לההיא נוסחא דהילכתא כרב דאמר אם מת חולצת ולא מתייבמת. וליכא מאן דפליג עליה בההיא סוגיא דכולהו רבוותא הכי סבירא להו הולך מנה לפלו' והלך וביקשו ולא מצאו כר' שמעון הנשיא דאמר יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי היא כגון דלא ידעינן דעתא דמקבל מתנה ובההיא הוא דפשיטא לן דהולך לאו כזכי הוא אבל היכא דידעינן דעתא דמקבל מתנה דומיא דגט הולך כזכי בממונא לקולא וגבי גט לחומרא והיינו דלא אתיא ליה תנאי דגט מפלוגתא דר' נתן ול"ק נמי דר' אדר' דכי פליגי הכא במתנה ולא גלי דעתי' דמקבל פליגי והיינו נמי דאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט להוליך לאו כזכי כדפרישית. וכתב רבינו אלפס דאי אמר זכי במנה זה לכל שניהן משועב' לאותו שנשתלחו לו וכן עיקר מת משלח יחזיר ליורשי משלח יחזרו וכו' לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, ופירשתי בשלישות גט ושלישות ממון. ירושלמי בריש גמרא דפ' התקבל ר' זעירא בעא ר' מונא אף לענין מתנה כן עושה אדם שליח לקבל דבר שאינו שלו. אמר ליה תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לן מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ועוד מן הדה דא"ר יוסי. ר' יעקב בר זבדי ור' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו כו':

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה