ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
ח"כ"מ"ה · אות ה - הרשאה
[דף עג טור ד] הרשאה הנקראת הרשאה בלישנא דרבנן גרסינן בפ' מרובה אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. א"ל רב אשי לאמימר מאי טעמא משום דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו וא"ר נהרדעאי אמרי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבי' וקי"ל כלישנא בתרא. מיהו קשיא לן כיון דקי"ל כר"י אפי' לא כפר נמי וכי תימא כי לא כפריה לא דמי לגזלן דברשותי' קאי. אי הכי נקט טעמא [דף עד טור א] דמיחזי כשיקרא משום דר"י הוא ותו אנן דכתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' כמאן אפי' בדלא כפריה מלוה או פקדון של מעות היכי מצי לאקנוי הא אין מטבע נקנה בחליפין ומעמד שלשתן בעינן ואי מלוה בשטר כתיבה ומסירה בעי ואנן כתבינן אמלוה ולא כפריה ואפי' מטבע כדגרסי' בירושל' בשבועות טעמא דאיש פלוני כהן או פלו' לוי הא מנה לפלוני ביד פלו' חייב. והא קתני סיפא עד שישמע מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכי דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. אלמא (במעמד שלשתן) כתבינן אורכתא ור"ח כתב דלא כתבינן אורכתא אלא אפקדון דברשות' דמריה קאי וליכא לדחוייה. הא דר' יוחנן ונהרדעא מיה' דשבועות ובכורות. הילכך האי דנהגו למיכתב אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה. לא ידענו על מה נהגו. וה"ר יעקב למיחזי כשיקרא לא חיישינן כדאית' בפ' הכותב ואף על גב דפרכינן מנהרדעאי ומשנינן בבא בהרשאה לטעמייהו דנהרדעאי קאמר והרב החסיד אמר שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים והכי נמי אשכחן בתשובה לרבי' אלפס דמילתא הוא דעבדינן בהרשאה כי היכי דלא ליפסדו אנשי ממונייהו ולא ילפינן מינה למתנה: ומסתברא לישנא בתרא דנהרדעאי סבירא להו אף על גב דגבי הקדש לר' יוחנן שניהן אינן יכולין להקדיש דוקא הקדש דלית לה הקנאה לא שטר ולא קנין דלאו ברשותיה קאי וליכא למימר אמירה כמסירה כדקאמר טעמא איש כי יקדיש את ביתו כו' אבל לגבי מתנה ואוריכתא ברשותי' קיימא לשווייה שליח ולמיקבעי' לאקנויי ליה במתנה ל"ש כפריה ול"ש לא כפריה. מידי דהוה אשליח שעשאו בעדים ומפורש בדיוקני לר' יוחנן. דאם עדים חתומין עליה משלחין דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו דלא שייך בה לפי שאינה ברשותו אלא גבי הקדש וכגון גונב אחר גנב. דכפילא ממילא אתי. והיינו דאמרי בדכפריה לא כתבינן דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבי' והילכת' איתה לדר' יוחנן ואיתה לנהרדעאי ומסתברא דוקא דלא כתב ליה. זיל דון ואפיק לנפשך דאיכא למימר דמיחזי כשיקרא אבל אי כתב בה זיל דון אפילו כפריה מידי דהוה אאנטלר שממנין טוען לטעון והיינו דנהגינן למיכתב אוריכתא אמטלטלי דכפריה דהא [דף עד טור ב] בה כתב זיל דון וכל הני שקלי וטרי דאמרי' באוריכתא ומשליח שעשאו בעדים לענין אפטורי המורשה אם יתננו לו וקי"ל כרבן יוחנן ורב חסדא ור' אלעזר בשליח שעשאו בעדים דהוה שליח דמש"ה טרח ואוקמיה בעדים כי היכי דתיהוי ברשותיה ולא בעי התקבלתי אי נמי קביל עליה שליח אונסא דאורחא פטור המורשה ואי נמי אמר למורשה שדר לי בידא דפלו' כההיא דתניא א"ל השואל שלחה לי ביד בני או ביד שלוחי או ביד עבדך או ביד שלוחך וכו' פטור אבל אי לא צבי ההוא דאיתי' לממונא גביה למיתביה ניליה לא כייפינן ליה והיינו דאמרי נהרדעאי. כל אוריכתא דלא כתב בה זיל דון והנפק לנפשך לית ביה ממשא מאי טעמא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואי כתב בה הכי כייפינן ליה הא לא כתב בה הכי זיל דון. אלא התקבלתי לחוד נהי דאי בעי למיתביה ניהליה ההוא דאיתיה לממונא בידיה מיפטר אבל מיכף לא כייפינן ליה עד דכתב ביה זיל דון ואפק לנפשך. וכי כתב ביה הכי ליכא חשש' דמיחזי כשיקר' וליכא למיחש דילמא כפר ביה. ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את והא דאמר רבא היינו אוריכתא סתמא דלא כתב ביה זיל דון. אבל באוריכת' מפורשת. דאמר ליה זיל דון אפי' כפר כתבינן והילכך אוריכתא ושליח שעשאו עדים דינן שוה והוי שליח. ואי בעי למיתבנהו ניהליה פטור אי איתניסו ואי לא בעי למיתן לא כייפינן ליה עד דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך והאומר שאין כח לכוף את חברו אף על גב דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך לאו מילתא היא דכולהו בעל כרחו נינהו כההוא דאמר בכתובות בההוא דהוה ביה בניסן סתמא וכולהו רבוותא ר"ח ורב אלפס פסקו בשליח שעשאו בעדים דהוי שליח אמר רב אמי אי תפס לא מפקינן מיניה מדכתב ליה ואפק לנפשך. ורב אשי אמר מדכתב כל מה דמתענית מן דינא עלאי לא שותפא שויה לגמרי קאמר ליה אלא שליחא שויה וקי"ל שליחא שוויה. כיון דכתב ביה זיל דון ואנפק לנפשך לא מצי לדחוייה ומימר ליה לאו בעל דברים דידי את: איתשיל מקמי רב שרירא גאון בית דין הגדול ולבית דין של רבינו האי בענין הרשאה דלא הוה כתב כל מה דמתענית מן דינא עלאי ושדרו שאין על בעל הדין שעליו הרשאה בזה עסק דבר ואין זה פוגם וכ"ש שאינו יכול לומר לאו בעל דברים [דף עד טור ג] דידי את אלא מה שבין המורשה והמורשה ספק בכך אי מפקינן מיניה וכת' בנוסחא כולהו איברא שותפא שווייה למאי נפק' מינה למיתפס פלגא מאי בינייהו איכא בינייהו קני ע"מ להקנות ותקנהו לי כגון מתנה ע"מ להחזיר וסוגיין דהכא כלישנא קמא ולא כתב במנא דכשר למיקנייא ביה אלא בקנין שלם והעמידו שטר ההרשאה בחזקה ומסתבר' דהא דנהרדעאי בזיל דון ודאמימר ורב במטלטלין דכפריה הוא וקא מיפלגי בפלוגתא דהוסיפו לו אחת יתירה דמר סב' הכל לשליח ומר סבר חולקין וצריכ' עייונא וכתבי רבוותא משמיה דרב יהודה כיון דשליחא שוייה אי בעי לבטוליה שליחותיה ואורוכי אי יש אחרינא מצי למיעבד ואפי' שליחות בקנין כדפרישנ' בשליחות והא דחיישי' בעלמא אדאתי שכיב ר' אבא ולא חיישינן דילמא הדר ביה דמסתמא לא מחזקינן גברא בהדריינא וכיון דשטר אוריכתא בידיה פטור ומאן דאתי באוריכתא לית ליה לאורוכי איניש אחרינא דקי"ל אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ואי שליח בקנין הוא איכא למימר דכמעשה היא ולא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאיתא לעיל במאמר קנין ומיהו בלא קנין אי משדר להו פטור באונסין וה"מ במקרקע ומטלטלי דבאוריכת' דעדים או בהתקבלתי לחודי' סגי בלא קנין. אבל במעות מסת' פלוגתא דרבי יוחנן ושמואל היא דאמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ור' יוחנן אמר אם עדים חתומין עליה משלחין וקי"ל כשמואל במעות ולשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא וכו' עד וליקנינהו ניהלך אגב אסיפא דביתך ור"ח ורב אלפס הכין סבירא להו. דדייקני ושליח שעשאו בעדי' תרתי מילי נינהו ובדייקני הלכה כשמואל ובעדי' כר' יוחנן וכן הילכתא והא דרב אחא לא משכחא לן והא דרב יהודה אמר [דף עד טור ד] שמואל מילתא אחריתי היא ומדקא פרכינן לשמואל מאי תקנת' ובשליח שעשאו בעדים לא פרכינן לרבא דאמר לא הוי שליח מאי תקנתיה ש"מ בשליח שעשאו בעדים ליכא חששא ובהתקבלתי לחודיה סגי וליכא למימר אדאתי שם שכיב דאטו משום דזכו בהו יורשין מבטלי אוריכתא דאבוהון מי גרע אוריכת' דאבוהון מאפיטרופוס שמינהו אבי יתומין אלא לאו ש"מ דגבי זוזי הוא דפליגי לחוד והיינו דקאמרי אפילו עדים חתומים עליה כלומר על האסימון וטעמא משום דאין סימן למטבע ומצי למימר לא יהיב לך. דילמא אתי לאיחלופי זוזי בזוזי אחריני דגריעי מיניהו והילכך לא עבדינן אוריכתא במעות כאוריכתא דעלמא. אי לא מקני בקנין גמור דאיכא למימר אדאתי שכיב אבא ונפלי זוזי קמי יתמי ויתמי מערערי על הלין זוזי ובעי לא לויי ניהליהו אגב ארעא אבל במקרקעי ובמטלטלי ליכא חששא לא בעי קנין והילכך לא בעי אגב ארעא אלא במעות אבל בשאר הרשאות בעדים אי נמי בהתקבלתי לחודיה סגי וזיל דון נמי לא בעינא אלא היכא דתבע ליה בעל כרחיה ואי כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך משבע כל שבועה דלא מצי לאפוכי עליה ואי טעין פרעתי דמי עליה שבועת היסת אי בעי פטר נפשיה בשבועה מיפטר ואי מהפך עליה משדרי ליה בי דינא ומישתבע בדוכתא דידי' ופרע ואי מיית מפטר ליה משבועת היסת וחרם סתם הוא דאית ליה גביה ותו לא אבל היכא דלא כתב ביה זיל דון לא מצי לאשבועי ליה ולאישתעויי דינא בהדיה כלל ומהכא שמעינן דמוקמינן טוען דהא קאמר זיל דון והכי גרסינן בירושלמי כהן גדול לא דן ולא דנין אותו וימנה אנטלר. הגע עצמך שיש עליו שבועה אנטלר בשבועה. וכתב ר"ח וכן כתב בערוך שמע מיניה היכא דליכא שבועה ותבע [דף עה טור א] מוקים טוען אבל בתשו' דר' אלפס מצאתי דלנתבע לא מוקמינן לתובע מוקמינן ומסת' אי אמר אפיטרופ' אנא יהיבנא משכנתא בב"ד והוא במקום נתבע ואזילנא לדינא בהדיה. ואי מיחייב אנא פרענא ליה אנא. דינא קאמר לי' וסבר' מעליא היא וכן השיב רבינו סעדיה לרב יוסף ראש ישיבה תובע דאי בעי יהיב לחבריה משוי אפטרופוס נתבע לא והיכא דאמר ליה לחבריה שדר לי זוזאי בהדי פלו' ושדרינהו ניהליה ואיתניסו פטור. דתנן אמר לו השואל שלחה לי ביד בני או על יד עבדי כו'. והיכא דאתנו בהדיהו מעיקרא דכל מאן דמשדר כל חד וחד לחבריה כתבא דלישדר ליה מאי דאית ליה גביה ושדר ליה לא מיחייב באחריות והכי נהיגי האידנא תגרי. והכי שדרו ממתיבתא. ודווקא מדעתיה. אבל בעל כרחיה לא. כדכת' פרק השולח אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. ולא אמרן אלא דליכא פירי. אבל איכא פירי מיגו דמישתעי דינא אפירי. ובתשובת שאלה אם הרשה את עבדו הרשאה היא. כדתניא אין עושין אפיטרופס נשים ועבדים. ואם מינהו אב יתומים הרשות בידו במאמר אגב: תשובה לר' שמואל בן חפני ובתשובה לרב אלפס ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון והרשה לו לתובעו ואבד ממנו השטר אם באונס אבד משתבע דבאונס אבד ופטור ואי (לא) ושמעון מודה בההוא שטרא אי אית ליה לשמעון ניכסי ולוי מהימן דכך וכך אית ליה לראובן לגביה מחייבי' ליה לשלומי ההוא שטרא ואי לא מהימן ליה ולא ידע אי שטרא מעליא הוה ואם לאו מישתבע דלא ידע ומיפטר. ואי נמי שמעון לית ליה נכסי כלל לא מחייבי' ליה ללוי' ובתשובו' כתב מורשה שהוא נרשה בשטר ידוע אפי' לא יוציא ממון מן הנתב' כישירין הן הקרובין בין לדין בין לעדות שההפסד וההנאה לבעל התביעה הוא אבל המורשה שיש לו חלק במה שיוצי' מן הנתבע פסולין הן הקרובין בין לדין בין לעדות ומי שיש לו עדי' בתביעתו לא ירשה אחד מן העדים אם יש למורשה חלק בתביעה וכן נתבע שיש לו עדים בפריעתו לא יבוא לדין עם המורשה שהוא קרוב לעדיו שיבטל עדותו:
[דף עה טור ב] כתב בכך וכך איך אמר לנא פלוני הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו והבו ליה לפלו' למיהוי בידי' לזכו דצביתי ברעו' נפשאי ויהיבנא לפלו' דנן ד' אמות קרקע בירת' דילי ואגבן אוריכית יתיה וארשיתי' על כך וכך דאית לי גבי פלוני ועל עיסקא דאית ליה בהדיה ויהא זכותא דיליה כזכותא דילי וליזיל ולידון וליפק לנפשיה ויהא לי' רשותא לאחווא' אחווא' ולאמחאה מחאה ולקיימא חזותא וזכותא ולבטולי יתהון לאקבועי זימנא ולבטולי ולאחרומי ולאשבועי ולאמנויי לדינא בכל אתר ונימוס וב"ד דיפוק ויתקרא בין בדיניהון דרבנן בין בנימוסי דאומי דעלמא וכל מאן דמתעני מן דינא עלאי ולא יהא רשות' לפלוני למימר לפלוני לאו בעל דברים דידי את ומדאתי לידא דפלוני דנן הרי אני כאלו התקבלתי וליפטור פלוני מכל אונסא ואחריות וחומר שטר אוריכתא דנן קבילית עלי כחומר כל שטרי אוריכת' דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם: