ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
ב"ג"ז"ע · אות ג - גט חליצה
[דף ד טור ג] גט חליצה והלכות חליצה ויבום לא יספיק ספרנו זה ובאנו בקצרה וכתבנו סדורה כדאיתא בפרק חליצה מצות חליצה בג' דיינים ואפילו שלשתן הדיוטות תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה בגט שיודעין להקרות ר' יהודה אמר בה'. אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ש"מ הואיל וסתם לן תנא כוותיה במקום מחלוקת וכו'. אבל מיאון בשנים. דתניא ר' יוסי אומר בג'. ר' יהודה ור"א מכשיר בב' וא"ר יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתב ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בה' לפרסומי מילתא ולענין חליצה אינו דן עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי ישראל כתיבי. חליצה במנעל חליצתה כשרה. באנפליא פסולה. [דף ד טור ד] בסנדל שיש לו עקב כשר ואין לו עקב פסול ופר"ש מנעל כמנעל שלנו. אמר רבא אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל לכתחילה שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל: ירושלמי. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ומנעל מאי טעמא לכתחילה לא משום מנעל המרופט. אי נמי משום חצי מנעל: גרסינן בשבת בפ' רבי אליעזר דתולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצה כשירה. ופי' בעל הערוך מנעל רפוי שהוא גדול. וליתה דהיינו מנעל גדול. דתנן חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו חליצתה כשירה אלא מרופט בלוי עפר"ש ומסתברא מדקאמר אילימא משום דפנתא מעל וערקתא מעל דמעל והן הרצועות ש"מ דסנדל לית ביה פנתא והוא כגון אלו שקורין ארקוקש ובאותן הסנדלין חולצין לכתחילה במיתנא דקטרינן והתם ליכא משום מנעל המרופט לפי שהוא קשה וחזק ואינו יכול ליישבו על הרגל אבל במנעל אין חולצין לכתחלה לפי שהוא רך ואף על פי שהוא בלוי ומרופט יכול ליישבו ופסול לכתחלה אבל משום מעל דמעל לא מיפסיל והאי דנהיגי האידנא מנעל הוא ואיכא משום מנעל המרופט ומשום דאין סנדל במקומינו חולצין ובמנעל שלנו נמי מיתכשר אף על פי שיש תחתיו עור שקורין שולא ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן ומפני הדחק שאין סנדל נהגו לעשות כן לרב נטרונאי סנדלא דילן כיון דקשור ביה מתנא כסנדלא דטייעי הוא. ובירושלמי בההוא עובדא דקאמר ליה בסנדל או במנעל השיב וכי יש סנדל במקום ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחלה וכן הילכתא והאי דידן אף על גב דאית ביה חומרתא קשרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעליא אר"י אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב. מסייע ליה לר' ינאי דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא וכן הלכתא ותניא בין שנתכוון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן וה"מ למישריה לעלמא אבל לאחין מיפסלא. דאר"י אמר רב יבמה הגדילה בין האחין מותרת לינשא לאח ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהן טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיוונה אר"י סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ובעי' עור בהמה טהורה מדכתב [דף ה טור א] תחש והוא של עור ותסיותיו של שיער כשר אבל הוא של שיער פסול והא דתנן באנפליא של בגד. אבל של עור חליצתה כשירה ואיכא מאן דאמר קרא אסמכתא בעלמא ותניא החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה. והחולצת מן הסומא חליצתה כשירה גרסינן במשקין קריעה דמעומד מנא לן אי לימא מהאי קרא דכתב ויקם חזקיהו ויקרע את בגדיו אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה התם לא כתב ויעמד ויאמר הכא כתב ויקם ויקרע שמעי' מיהא דקריע' וחליצ' כי הדדי נינהו ולא בעיא מעומד ורבוותא כתבו אין אומרין דבריו אלא מעומד וכתב הרב נקיטינן לחומרא מעומד: אמר אמימר האי מאן דסגי אלוחתא דכרעא לא ליחלוץ אמר רב אשי למאי דאמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ ובעל מתיבתא אפקא מהילכתא מיהא דתנן מארכובה ולמטה חליצתה כשירה ומסת' כרב אלפס דהילכתא כאמימר. דאי פליג אמתני' הוה מותבינן תיובתא מינה ומתני' טעמא אחרינא הוא כפי' דרב ניסי'. דהא דתני מן הארכובה ולמטה שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה ולא שנחתכ' רגלו כדגרסינן בירוש' כיני מתני' בקשור מן הארכובה ולמטה והדין נמי טעמא דרב אלפס והלכה דאיפסיק רגליו או דאיתהפכו לא ליחלוץ דהלכה כאמימר ורש"פ טעמא אחרינא ולפי' דילן מאן דאיפסיק רגליו חליץ ולא דייק לן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירה חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה חלצה בלילה כשירה ור' אליעזר פוסל בשמאל חליצתה פסולה. ור' אליעזר מכשיר וכולהו בדיעבד. אבל לכתחלה לא ומהאי טעמא מנהגא דאית להו לבי דינא סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא תפיר בכיתנא ומקנו ליה לחולץ. להא בעינן לכתחילה בסנדלא דילה והיינו דגרסינן בסנהדרין אלו כלי הדיינין ומאי נינהו שיפור' רצועה וסנדלא וכתב הרב האי דלא נהגו בכל אתר משום דרובא דעלמא לא אזלי האידנא בלא סנדל ולא צריכי לב"ד סנדל וסנדל של עץ דכשר [דף ה טור ב] דווקא במחופ' עור. אבל אינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא והוא הדין בסנדל של שעם במחופה עור דאי לא תימא הכי קשיא הא דגרסינן בפ' יום הכיפורים דאמרו התם יוצאין בסנדל של שעם דלאו מנעל הוא רבא בר חייא עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה ולית הילכתא כוותיה חלצה ורקקה ולא קראתה חליצתה כשירה קראתה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראתה ולא רקקה ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה ר' עקיבה אומר חליצתה כשירה ותניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשה שלחו לה לאבוה שמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסילא לה מאחין ומסתברא דהכי הילכתא כדתניא בבריתא חלצה ולא רקקה ולא קראתה חליצתה כשירה רקקה ולא קראתה ולא חלצה חליצתה פסולה ומדאיתמר' בבי מדרשא לא משבשתא היא וסוגיא דשמעת' הכי איתא דאקשינן ולר' עקיבה מאי שנא קריאה ומאי שנא רקיקה. אמר קריאה דאיתה בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דלבסוף איתה בתחיל' ליתה אתי למימר רקיקה דלבתר חליצה היא ואתי למישרא חלוצה לאחין ודווקא בפני ג' דקבעי דוכת' וחזו לרוקא אבל בפני שנים לא מיפסלא דשנים נמי משום גזירה הוא ולא גזרינן רקיקה לחודה בשנים אטו רקיקה דבתר חליצה דכולי האי לא גזרינן אבל בשלשה פסולה ואיכא דאמרי לא אתו לאשמועינן דכסידרן לא מעכבי ויבמה שמוצאת ורקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק אבל שותת לא וגידמת כתב בעל הלכות דלא תחלוץ והילכתא חולצת בשינה ירושלמי בני סימונא אתו לקמיה דר' אמר ליה אנן בען דתתן לן חד בר נש לריש דיין חזן ספר מתיין ויהב להון לוי בר סיסי וכו' אמר לון חזיתון בר נש רבותי יהבית להון שלח אייתיה ושאל ליה רקקה דם אם יש בו ציחצוחית הרוק כשר גידמת במה היא חולצת. אמר ליה בשיניה כו' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה א"ר ינאי שאינן יכולין בו אמר ואמרה ומתני' דקתני ולא קראתה חליצתה כשירה בשיכולה לקרות כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה [דף ה טור ג] מעכבת בו קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצת' כשרה החולצת מן הקטן חליצ' פסולה אלא עד שיהיה בן י"ג שנה ויביא שתי שערות אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר וכו' והילכך עד שתביא שתי שערות חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חלצתה פסולה ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ואיצטריך לאשמועינן דלכתחילה בג' ולא בעינן חמשה ודווקא למצוה דליכא איניש אחרינא אבל איכא איניש אחרינא בעינן חמשה ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדי בחמשה לפרסומי מילתא הוא דעבדי וכן כתב בעל הלכות צריכי למיתב בההוא דוכתא בית דין ה' וכדכתיב גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא וכן נמי אמר מר רב חפץ גאון ת"ר חליצה מוטעת כשירה ואיזו חליצה מוטעת כל שאומרין לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז וקי"ל אין תנאי בחליצה כדפרשית בתנאי דתנאי דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאה וגט מוטעה פסול חליצה מעושת וגט מעושה ואמר רוצה אני שניהן כשירין לא אמר רוצה אני שניהן פסולין והלכה אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד ונותנין לו עצה ההוגנ' לו שנאמר וקראו לו זקני עירו. והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו אומרים ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו. רוק הנר' לדיינים וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. עד כאן היו מקרין אותו כו' עד הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה כולה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מה היא עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה אומר לו מה לך אצל זקנה הוא זקן והיא ילדה אומר לו מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך ירושלמי היא טליתא והוא סב אומר לו טליתא היא ומכלמה לך הוא טליא והיא סבתא אומר לה טליא הוא ומכלים לך הוא רוצה והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו כללו של דבר כל המעכב שומעין לו ומסתברא דווקא למשנה ראשונה דמצות חליצה קודמת למצות ייבום אבל השתא דמצות ייבום קודם למצות חליצה ואיפסיק דכותבין איגרת מרד על שומרת יבם דין שומרת יבם כאשה שתובעת גירושין דתקינו בתר רבנן סבוראי דמפסד' לכתובתה ופלוג' היא דתרתי מתיבת' בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה ולא שקלה אלא [דף ה טור ד] מה דאתיא מבי נשא אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לית לה ופומבדית' מגבו לה מדשמואל דאמר אין כותבין איגרות מרד על שומרת יבם ורב אלפס פסק דאין הלכה כשמואל ור' אפרים חלק עליו בסוף פרק בית שמאי תשובתו היכי פסק גאון ופשיט מינה ר' אלפס דליתה לדשמואל. הא שמואל גופיה הוא דאמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט. וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג עליה דרב דאמר יבם אינו כבעל והוא דקאמר אין כותבין איגרות מרד על שומרת יבם ואם איתא דכופין ומבקשין דהא מתני' שייך במורדת קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי קא שתיק גמר' מיניה אלא וודאי ליתיה להאי דיוקא וליכא למישמע מינה ואיכא למימר דרב ושמואל אליבא דמשנה ראשונה פליגי ומ"ה קאמר שמואל דיבם הרי הוא כבעל ומבקשין וקי"ל כמשנה ראשונ' דהא לבסוף חזרו ותו גרסי' התם עד שכופין אותו לחלוץ ניכפיהו ליבם ש"מ דמצות ייבום קודמת למצות חליצה. וכן הילכתא ואמר רב אין כופין כי אתו לקמיה אמר ליה אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ וכן אמר רב יהודה אין כופין: גרסי' בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם להתירה. אמר ר' אמי אפי' מטבריא לציפורי שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה. בתשובות רבי' משולם בר קלונימוס מדגרסי' בירושלמי זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאומר בטבריא ומסקנא כגון דהוון יתבין בחדא משכנא דמכאן ולהכא ט' מילין ומכאן ולהכא ט' מילין נראין הדברים שי"ח מילין מטבריא לציפורי אבל לענין יבמה אפי' יותר מכשיעור הזה היבמה הולכת אחר היבם כדכתיב זקני עירו ולא זקני עירה והאי דנקט טבריא וציפורי לפי שטבריא מקום ישיבה וציפורי אינו מקום ישיבה ואעפ"כ כיון שהיבם הוא בציפורי היבמה הולכת אחריו אמר רב חסדא מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה ואי אפיך לית לן בה רב אשי אשכח לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לההיא יבמה לא אבה יבמי בבת אחת אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא אסוקי מילתא הוא ולית לן בה אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא ואם ראוי' למקריי' בבת אחת קריאתה לא מעכבא ואי לא מעכבא אמר אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצה צריך למיכתב אקריוה לדידה מן מאן יבמי ועד יבמי ואקריניה לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה מן ככה עד חלוץ הנעל. מר זוטרא משרטיט וכתב לכולה פרשה והילכתא כוותיה אמר אביי רוק שקלטתו הרוח לא [דף ו טור א] עשה ולא כלום הילכך הוא ארוך והיא גוצה וקלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן דמטי להדיה אפיה והדר איזיל אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כד נפיק מפומה דיבמה דכ' לעיני הזקנים וירקה ומצוה בתלמידים ועל כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל כר' יהודה ותניא נמי הכי כו' גרסינן בפרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שהוי לה ג' חדשים אחת ארוסה ואחת נשואה אחת בתולה ואחת בעולה. ירושלמי עד כמה הכרת העובר. סומכוס אומר משום רבי מאיר עד ג' חדשים ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי כמשלש חדשים וגו' ותניא מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי וכו' קרא עליו המקרא ואם לא יחפץ הא חפץ מייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ת"ר יבמה שחלצו לה בתוך שלשה צריכה להמתין שלשה חדשים וג' חדשי' שאמר משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת יבם. ואם נמצאת שאינה מעובר' אינה צריכה חליצה אחרת. גרסי' בפ' האשה. א"ר גידל א"ר חייא בר יוסף אמר רב היבמה קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואם נתקדשה לאחר קודם חליצה אינה נאסרת על יבמה ואם יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו ליבם ואם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ והראשון אם רצה לקיימה מקיים ולא קנסינן ליה אלא בנישואין כך פי' רבי' יעקב בתשובות. אבל ר"ח והלכו' גדולות אמר אפי' בנתקדשה אסורה להחזירה לו עולמית. אבל נישאת נאסרת על יבמה שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה. ונמצא מחזיר כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאסורה לחזור לו מזה הטעם ותצא מה ומזה וצריכה גט מזה ומזה והכי נמי זה חולץ וזה מגרש נמי בעל כרחו. ירושלמי יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים. ור' יוחנן אמר תצא ור' אילא אמר תצא וכו'. ר' יוסי שאל ר' פנחס איך ר' סבר אמר ליה כר' ירמיה אמר לו חזור בך ואי לא כתיבנא לך זקן ממרא. וקי"ל כר' יוחנן דאמר תצא וגרסי' נמי בגיטין הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת זה איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואמרי' עלה נישאת דוקא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ומדקאמר הולד ממזר מזה ומזה ש"מ [דף ו טור ב] דאפי' יש לה בנים תצא. ובתוספתא יבמה שנישאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים אנשי מזרח כופין יבמה שיחלוץ ומתקיים עם הבעל ובני ארץ ישראל מוציאין אותה מזה ומזה לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגה עד דחליץ לה אותו מומר וכתב רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם מומר לא בעי חליצה מיניה ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרתו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה. לרבי פלטוי חלץ ליבמתו ואח"כ קידשה חייבי לאוין היא ותפשי בה קידושי וצריכה גט בתוספתא אמרו לה מת יבמך ונישאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת לא שהיתה ראויה להינשא אלא להתייבם הרי זו יוצאה בגט וכל הוולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים דברי ר' מאיר שאמר משום רבי עקיבא וחכמים אומרי' אין ממזר מיבמה. עד כאן לא פליגי אלא בממזר אבל לצאת דברי הכל תצא ומדר' מאיר נשמע לרבנן דהא הכא דמת. ואפ"ה קנסינן ותצא לרבנן נמי אף על גב דאין ממזר תצא משום קנסא ומסתברא דאפי' נישאת ומת היבם תצא ומילי דאיתמו' משמיה דרב יהודאי דפליג בבני' ליתה כדכתב רב אלפס והא דאמר אם מת היבם מותר לבעלה נמי לית':