אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מח - בדין טרימא › ג. בביאור דברי המג"א

ספר ברכת ישראל

סימן מח - בדין טרימא · ג. בביאור דברי המג"א

ב. בביאור דברי הרמ"א

המג"א (סי' רב סקי"ח) ויש אומ' לברך וכו', נראה לי דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי, אבל בתמרים שנתמעכו לגמרי לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור דמברך בופה"ע. הלבושי שרד (סקי"ט), והמחצה"ש (סקי"ח) הסבירו שהמג"א מחלק בין נתמעך לנימוח לגמרי, דבנתמעך שעדיין ניכר מהות הפרי ברכתו בופה"ע, משא"כ הפווידל"א שהיא נימוחה לגמרי שאז נפסדת מהותה ואינה ניכרת כלל, לכן מברך שהכל. ואילו רעק"א (אות ה') והפמ"ג (בא"א אות יח) פירשו במג"א "דנימוחו לגמרי" עד שאין שם אוכל עליהם ונעשה כמשקה, כדברי הדרישה, ולדבריהם כל שהוא בגדר אוכל ברכתו בופה"ע כטרימא, וכל שנעשה כמשקה ברכתו שהכל, ומשו"ה ברכת הפווידל"א שהכל כיון שנתבשלה עד שנימוחה לגמרי פקעה מתורת אוכל.

והעולה מדברי רעק"א דמעיקר הדין הפווידל"א אע"פ שהיא כעין משקה ברכתה בופה"ע כפי שפסק הרמ"א, ורק לכתחילה יש לברך שהכל. ולדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם לכתחילה אפשר לברך על הפווידל"א בופה"א אף שהיא כמשקה. וזה לכאורה קשה, כיון שהדרישה שלמד שאין מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י ס"ל שאם הדבר הפך למשקה לכו"ע מברך שהכל, ולדברי רעק"א יוצא דלדעת השו"ע הפווידל"א אף שהיא כמשקה ברכתה בופה"ע.

ולפי פלוגתא זו נוכל להבין דברי המג"א (בסי' רד סקכ"ב) שהביא לדברי השל"ה בעניין חבושים הכתושים ביותר שדוקא כשניכר מהותו ותוארו מברך בופה"ע, אבל אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל. וכתב המג"א ועיין מ"ש סי' רב סק"יח שדוקא שנימוחו לגמרי מברכין שהכל.

לפי הלבושי שרד והמחצה"ש דס"ל במג"א שנימוחו לגמרי כונתו שעדיין תורת אוכל עליו, א"כ המג"א לא בא לחלוק על השל"ה אלא להסביר דבריו, דמ"ש שאם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל כונתו דוקא שנימוחו לגמרי, נמצא שניכר "מהותו ותוארו" שכתב השל"ה זה בדיוק כמו טרימא שמברך בופה"ע, "ונפסדה צורתו" העצמית זה כמו פווידל"א שזה נימוח לגמרי.

ולפי רעק"א והפמ"ג, דס"ל שנימוח לגמרי במג"א זהו כמשקה, נמצא שהמג"א פליג על השל"ה, שהשל"ה אומר שרק אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל אף שעדיין תורת אוכל עליו, ואילו המג"א פליג וס"ל שבכה"ג שעדיין תורת אוכל עליו מברך בופה"ע, ורק כאשר נימוח לגמרי מברך שהכל.

ובפלוגתא זו פסק המשנ"ב (סי' רד סקנ"ב) כהסבר הלבושי שרד והמחצה"ש במג"א, דכתב על חבושים או בשמים הכתושים ביותר שברכתם לא משתנית, דוקא כשניכר מהותו ותוארו, אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסדה צורתו העצמית מברך לכתחילה שהכל, כמבואר לעיל בסי' רב ס"ז בהג"ה.

ד. בביאור דברי הרא"ה והריטב"א בסוגיין.

הרא"ה בחידושיו (לח.) כתב תמרי ועבדינהו טרימא, פי' שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה כעין עיגול דבילה, אלא שהן מרוסקין יותר מברכינן עלייהו בופה"ע, מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא, פי' ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהן אלא שהכל, וכדבריו כתב הריטב"א (לח.) ד"ה "תמרים". ולכאורה נראה דהרא"ה והריטב"א ס"ל כרש"י מדכתבו הא נתרסקו עד שעברה צורתן ברכתן שהכל ודלא כהרמב"ם, אלא מדסיים הרא"ה וזו בניין אב למשקין היוצאין מן הפירות. מבואר דכל שהוא משקה ברכתו שהכל חוץ מן הזיתים והענבים, וא"כ מ"ש הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן, כונתו שנתרסקו עד שהם בגדר משקה, ולכן ברכתן שהכל, כמבואר בסוף דבריו, אבל אם נתרסקו לגמרי באופן שעדיין נשארו עדיין בגדר אוכל ברכתן בופה"ע, וכדברי הרמב"ם.

זאת ועוד שהריטב"א בהל' בר' (פ"א הכ"ד) כתב, כל פרי שנעשה חתיכות דקות "ונעשה ממנו אוכל" וגופו קיים וראוי לאכילה מברך עליו ברכתו הראויה לו. מבואר דכל שנעשה ממנו אוכל לא נשתנית ברכתו, לאפוקי מנהפך למשקה, וכן בהלכה כ' כתב שכל משקה היוצא מן הפירות בין מאליו ובין דרך סחיטה אין מברכין עליו אלא שהכל "כיון שאין גוף הדבר קיים" ע"כ. הא גוף הדבר קיים אף שנתרסקו לגמרי לא נשתנית ברכתו כדברי הרמב"ם, ודלא כהרב המציין על הריטב"א שהשוה דעת הריטב"א כרש"י. שו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כט אות ג'), וכן הוכיח בשו"ת אבא באהל ביתי (עמ' תיב) להרב אלקנה ישראל שליט"א ד"ה "וראיה".

אלא שלפי"ז יקשה על הבה"ל ד"ה "תמרים" דלמד ברא"ה דמ"ש שאם נתרסק כ"כ עד שעברה צורתן מברך שהכל. שנראה מדבריו שהבין דהרא"ה ס"ל כרש"י, וזה קשה דהרא"ה סיים וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות, דזה מורה דכונתו דנתרסקו עד שעברה צורתן, דהיינו שנהפכו למשקה.

ה. חקירה בדברי הרמב"ם, האם פרי שנתרסק ברכתו תלויה בדרך בנ"א.

יש לחקור בדברי הרמב"ם, מהו הטעם שמברכים בורא פרי העץ על תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה, האם זה משום שדרך בני אדם לאוכלם כך, וכיון שיש דרך לעשות כך לא נשתנית ברכתם, או שריסוק פרי לא קשור כלל לדרך בנ"א דכיון שהפרי לפנינו בעין, חשוב הוא כעיקר הפרי ולכן לא נשתנית ברכתו.

ולכאורה נ"ל שהכל תלוי בדרך בנ"א, שהרי הגמ' (דף לו.) מסיקה דעל קמחא דחיטי מברך שהכל, והסביר רש"י שהקמח יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא. וכתב הרי"ף (דף כה.) דלא רגילי אנשי לספוי קמחא. נמצא שכיון שאין דרך לאכול קמח, לכן ברכתו שהכל אף שכל הפרי לפנינו, וכן פסק בשו"ע (סי' ר"ח ס"ה), ובכס"מ (פ"ג מהל' בר' ה"ב), ובנחלת דוד (לח.) ד"ה "האי דובשא" כתב, כללא דמילתא שינוי תואר הפרי מגרע הברכה אם אין ניכר עמידת הפרי לכך. לכן על קמח מברך שהכל שאין דרכו להאכל כך, וטרימא דמברך בופה"ע לרש"י היינו משום דלא נשתנה תואר הפרי לגמרי, משום שאינו מרוסק לגמרי. והרמב"ם דפי' שמיעכן לגמרי ועשה אותן כעין עיסה צ"ל דדעתו דתמרים עומדים לכך לעשות מהם טרימא, והיכי דעומדין לכך אינו מגרע הברכה. עכת"ד.

ולפי"ז אפשר להסביר דבין לשו"ע ובין לרמ"א הכל תלוי בדרך בנ"א, אלא שישנם פירות שרוב בנ"א אוכלים ע"י ריסוק, וישנם פירות שאפי' אם מיעוט מבנ"א אוכלים כך, זה מספיק כדי לברך עלים כברכתם.

ולכן בטרימא דעת השו"ע (סי' רב ס"ז) שמברך בופה"ע, וכן על פווידל"א שהיא בדרגת ריסוק יותר גבוה ג"כ מברך בופה"ע, והטעם הוא דכיון שדרך בנ"א לעשות כך לכן לא נשתנית ברכתם. וכן מ"ש השו"ע (סי' רד סי"א) חבושים הכתושים ביותר וכו' לא נשתנית ברכתן, צ"ל דכיון שדרך בנ"א לעשות כך ברכתן נשארת, וכן בסי' רג ס"ז לגבי בשמים השחוקים ומעורבים עם סוקר, הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים ע"כ. כיון שדרכם בכך. ואילו בקמח ברכתו שהכל כמו שכתב השו"ע (סי' רח ס"ה) משום שאין דרך בנ"א כלל לאוכלו כך.

ונמצא לדעת השו"ע שבפירות וירקות המרוסקים, מספיק שתהיה דרך קצת בנ"א לעשות כך, כדי שהריסוק לא יגרע מברכה. ולפי"ז לא משנה כלל מהי דרגת הריסוק, נתמעך או נימוח לגמרי כיון שדרך בנ"א לעשות כך. וכשאין דרך בנ"א כלל לאכול ע"י ריסוק, אז ברכתו שהכל כמו בקמח, ומדוייק מדברי הכס"מ (פ"ג ה"ב) שהביא את דברי הרי"ף שאמר דלא רגילי אנשי לספוי קמחא, הא אם יש קצת רגילות ברכתו נשארת.

ואילו לדעת הרמ"א יש חילוק בין נתמעכו לנימוח לגמרי (כמ"ש לעיל אות ב' ע"פ המג"א), בדברים שנתמעכו, כגון שמיעכו בננה או אבוקדו ע"י מזלג כיון שמהות הפרי נשארה גם ברכתו במקומה עומדת, ולדעת ספר וזאת הברכה כמ"ש לעיל אות ב' אפי' שריסקן הפרי בבלנדר, ובדברים שנימוחו לגמרי חוששים לכתחילה לתה"ד ומברך שהכל, אא"כ עיקר דרך אכילתם היא ע"י ריסוק, כמ"ש השו"ע בסי' רג ס"ז בעניין בשמים השחוקים, שברכתם אינה משתנית, וכ"כ המשנ"ב בסימנים רב סקמ"ד, וסי' רג סקי"ב, וסי' רד סקנ"ב.

אולם אחר העיון נראה שדעת הרמב"ם והשו"ע אינה כן, דבסימנים רב ס"ז, ובסי' רג ס"ז ובסי' רד סי"א, לא הזכיר השו"ע אפי' פעם אחת שהדבר תלוי בדרך בנ"א, וגם בב"י לא הזכיר כלל עניין של דרך, אף שהפרי התרסק או נכתש ביותר, וזה משום דכיון שהפרי בעין לפנינו כמ"ש הטור סי' רב, לכן שייך לברך עליו כברכתו דבמילתייהו קיימי. ולכן כל פרי או ירק שנאכל כמו שהוא בין ע"י בישול (אם דרכו בבישול) ובין חי, אם ריסקו אפי' במטחנה (בלנדר) נשארת ברכתו עליו כיון שהפרי נמצא לפנינו. ומ"ש השו"ע בסי' רח ס"ה לברך על קמח חיטה שהכל, הטעם הוא כמו שכתב המשנ"ב (סק"כ) כיון שנשתנה החיטה שנטחן שעומד להתעלות ולעשות ממנו פת, וקודם לזה יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא, (רש"י בר').

נמצא שלאכול קמח זה כמו לאכול תפו"א חי שברכתו שהכל דאין דרכו להאכל חי אלא מבושל, ה"ה בקמח. ורק לאחר שנפסק מהי ברכת הירק או הפרי שכן דרכם של בנ"א לאוכלם אם עץ אם אדמה, אז אפי' שריסקו במטחנה (בלנדר) נשארת ברכתם ולא משתנית.

באור לציון (ח"ב פי"ד ה"ב) בהערה ד"ה "והנה" כתב דאין הכרח לדברי המג"א והמשנ"ב (רג סקי"ב) דפי' את דברי השו"ע בסי' רג ס"ז דדרך לכתוש ולשחוק הבשמים ומשו"ה לא נשתנית ברכתן, דהמג"א פי' כן לשיטתו דבנתרסק לגמרי מברך שהכל, אך לפי מה שנתבאר שדעת מרן היא שאפי' נתרסק הפרי ביותר לא משנית ברכתו אין הכרח לדבריו, וכן דעת הגרע"י שליט"א ביבי"א (ח"ז סי' כט).

וא"ת כיון שהרמב"ם (בפ"ח ה"ד) כתב להדיא בדין מי שלקות דרק אם דרכו בכך מברך אדמה, א"כ מוכרח שהדבר תלוי בדרך בנ"א. זה אינו, דמה שהצריך הרמב"ם דרך במי שלקות משום שעל מים לא מברכים אדמה אלא שהכל, ובכדי להפוך את המים שברכתם תהיה אדמה צריך דרך בנ"א לעשות כך, משא"כ פרי או ירק שראוי לאכילה כמות שהוא אפי' שריסקו לגמרי מברך כברכתו, וא"צ שיהיה דרך בנ"א בכך, דבמילתייהו קיימי.

והעולה דהמשנ"ב (סי' רג ס"ז) ס"ל בדעת השו"ע דבדבר שנימוח לגמרי רק אם דרכו בכך נשארת ברכתו, ואם אין דרכו בכך, תלוי בפלותת הפסקי תשובות, וספר וזאת הברכה כמ"ש לעיל אות ב' ד"ה "המשנ"ב", ובאין דרך כלל כמו בקמח ברכתו שהכל.

האור לציון (פי"ב ה"ב) בהערה ד"ה "אולם", אף דס"ל בדעת מרן לא כהמשנ"ב, מ"מ להלכה פסק כמותו, דכיון שיש חולקים וסוברים שבנתרסק לגמרי מברך שהכל, ושכן דעת רש"י, תה"ד והטור (בפסקי הרא"ש) וכן נראה דקדוק לשון הרמב"ם שדוקא במיעכן "ביד" לא נשתנית ברכתן, דאל"כ היה לו להרמב"ם לסתום ולומר שמיעכן בסתם, (אולם דקדוק זה קשה, כמ"ש לקמן, זאת ועוד, שהאורל"צ בעצמו ד"ה "והנה" חלק על הסבר המג"א וכתב בדעת מרן שאפי' אם נתרסק הפרי ביותר ברכתו נשארת, וא"כ מאי נפק"מ אם נתרסק ע"י כלי או ביד, שהרי שינוי צורת הפרי אינה מגרעת לדעת מרן) ויש לחוש לסברתם שהרי קיי"ל דאמרי' ספק ברכות להקל אפי' נגד דעת מרן ויברך עליהם שהכל, וכן פסק הכף החיים (סי' רד אות נד), ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' כח). ולדבריהם מאכל מתפו"א מרוסק הנקרא "פירה" וכן "חומוס למריחה" וכדו' ברכתם שהכל נהיה בדברו.

אלא שבשו"ת יבי"א (ח"ז סי' כט) אף שפסק כדברי האורל"צ בהסבר השו"ע, דפרי שנתמעך ברכתו אינה משתנית ללא קשר אם דרך בנ"א לעשות כך או לא, מ"מ חלק עליו להלכה ופסק כהשו"ע דכל הפירות שנתרסקו ברכתם אינה משתנית.

והשאלה הנשאלת לאן נעלם הכלל של ספק ברכות להקל, שהרי ישנם ראשונים דס"ל שברכת פירות שנתרסקו שהכל, והם: רש"י, תה"ד והטור (בפסקי הרא"ש), וא"כ מן הראוי לחוש לדבריהם ולברך שהכל. והרב שם תירץ שדין ספק ברכות להקל שייך רק בכה"ג שאחד מהצדדים פוסק שלא לברך כלל והשני פוסק לברך, בכגון זה שייך לומר ספק ברכות להקל אפי' נגד מרן, דכיון שלדעה אחת אם יברך הוי ברכה לבטלה, משא"כ בנד"ד אף שרש"י תה"ד והטור פסקו לברך על פרי שנתרסק שהכל, מ"מ כו"ע מודו דאם בדיעבד ברך בופה"ע שיצא, כיון שלא הוציא דבר שקר מפיו, וכל המחלוקת ביניהם היא לעניין לכתחילה, אבל בדיעבד ודאי שיצא, וכמ"ש הרמ"א (סי' רב ס"ז) שאם ברך בופה"ע יצא כי כן נראה עיקר. ובכה"ג לא אמרי' ספק ברכות להקל.

ראיה לכך, שהרי המג"א (סי' רו סק"א) כותב על אותן הגדלים על האילן וברכתם בופה"א משום דלא נגמר הפרי, או שאינן עיקר הפרי, אם ברך בופה"ע יצא. ע"כ. ועיין בפמ"ג (א"א סק"א) משום דאינו משקר בברכתו, דאחרי הכל מין עץ הוא, וכן פסק הח"א (כלל נא ס"יב), ומה שהקשו על המג"א א"כ למה כתבו הפוסקים דהיכא דיש ספק אם הוא עיקר הפרי יברך בופה"א דיצא בדיעבד, הא למג"א להיפך נמי יצא. נראה לי דלא קשה מידי, דזה הוי כלכתחילה כיון שרוצה לברך ומסתבר יותר לברך בופה"א, שבכלל זה גם כן פרי העץ, עכ"ל. וכן פסק הכה"ח (סי' רב אות נז וסי' רח אות לה). ונמצא שגם החולקים על הרמב"ם יודו שבדיעבד יצא. לכן אומר הגרע"י שליט"א דבכה"ג לא שייך הכלל של ספק ברכות להקל, ואין שום חשש ברכה לבטלה, דאין אפי' אחד מהראשונים דס"ל שאם ברך בופה"ע לא יצא אפי' בדיעבד, וא"כ לכתחילה יש לברך את הברכה היותר פרטית להשי"ת וכדעת השו"ע.

ואף שמדברי הבה"ל (סי' רב) ד"ה "תמרים", בסוף דבריו הביא דמסתברא בפשטות דהרא"ה סובר כן מעיקר הדין, וא"כ מן הדין יש לברך שהכל, ואם בירך עץ אפי' בדיעבד לא יצא. אולם כבר הוכיח הגרע"י שליט"א שם (אות ג') דהרא"ה ס"ל כהרמב"ם כמו שמבואר ברא"ה בסוף דבריו. (וכמ"ש לעיל אות ד'.)

בספר ברכת יוסף ח"ב (להרב יוסף ידיד) כתב דאף דלדעת מרן שינוי צורת הפרי כאשר נתמעך אינה משנה מברכתו, מ"מ בהצטרף כמה פרטים יחד כגון אם בנוסף לשינוי הצורה הדבר שינה גם את שמו, או שינה טעמו, או שנתערב ע"י תערובת מינים שונים, או נתבשל, אפשר שתשתנה הברכה, כמו במאכל הנקרא פלאפל העשוי מגרגירי חומוס, אף ששינוי צורתו אינו משנה ברכתו, מ"מ הפרי שינה שמו לפלאפל, ונתערב ע"י תערובת, ושינה טעמו וע"י בישול, ולכן אף שביבי"א (ח"ז סוף סי' כט) פסק לברך על הפלאפל בופה"א שכן עיקר הדין, מ"מ בסוף הספר בהוספות ומילואים (סי' כט) סיים שיותר טוב לברך על הפלאפל שהכל מהטעם הנ"ל, דאפשר דבכה"ג גם הרמב"ם והשו"ע יודו שיש לברך שהכל. נמצא דכל שיש תרתי לריעותא לכתחילה יותר טוב לברך שהכל.

בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 127) כתב שהרב גדעון בן משה שליט"א הביא מעוגיות הקוקוס ועוגיות הבוטנים של פסח לפני הגרע"י שליט"א ולאחר שעיין בהם פסק שברכתם "שהכל", אף שהיו בהן חתיכות של קוקוס ובוטנים. ונראה שטעמו כמ"ש ביבי"א במילואים סי' כט בדין הפלאפל, וא"כ ה"ה כאן דאיכא תרתי לריעותא, חדא שהשתנה טעמן מאחר שמעורבות עם מינים אחרים, ועוד שהשתנה שמן שכעת נקראות בשם "עוגיות קוקוס" והרי נפקע מהן שם פרי וא"א לברך עליהן כברכת הפרי. ע"כ. והוא הדין והוא הטעם לעניין ברכת השוקולד, הסוכר, והלדר שברכתם שהכל נהיה בדברו, דמלבד ששינו צורתם נשתנה שמם, טעמם, ע"י תערובת, וע"י בישול ולכן המנהג לברך עליהם שהכל.

ו. האם לדעת הרמב"ם בעינן שמיעכן "ביד" בדוקא, או אפי' בכלי.

הרמב"ם (בפ"ח מהל' בר' ה"ד) כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא מהן גרעיניהן וכו'. בספר נהר שלום לר' שבתי וינטורה (סי' רב ס"ז) כתב לדייק דממ"ש שמיעכן "ביד" משמע דהרמב"ם נמי מודה דאם בכלי, תו לא קיימי במילתיה ולא מברך בופה"ע, דפנים חדשות באו לכאן, ותדע דבהל' תרומה רפ"יא כתב הרמב"ם וז"ל: תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן בעיגול הדבילה. עכ"ל. הרי דשם כתב בהדיא בעיגול, והכא דייק לומר "ביד" דאילו בעיגול לא. עכ"ל. וכן דקדק בספר אור לציון (ח"ב פ"יד ה"ב) בהערה ד"ה "אולם" דיש חילוק להרמב"ם בין מיעכן ביד למיעכן בכלי.

בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כט אות ד') כתב להעיר על דברי הנהר שלום שהרי רבא פשט לרבינא דטרימא שרי, מהא דקיי"ל תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא ואסור לעשות מהם שכר, ופרש"י דה"ט משום שאם עושה אותם טרימא אינו מפסידם אלמא דבמילתייהו קיימי, וכיון דהכי הוא מברכין עליהן בופה"ע עכ"ל. אלמא שדין ברכת בופה"ע ודין תרומה כחדא שריין, וילפינן דין ברכת בופה"ע ממאי דשרינן לעשות טרימא מפירות של תרומה, דכל שבתרומה אינו נקרא הפסד, ה"ה לעניין ברכה שאינו מגרע מברכתו, וכיון שבהל' תרומה פירש לנו הרמב"ם שמותר לעשות התמרים בעיגול הדבילה ומשמע אפי' למעכן בכלי, הא ודאי שאף לעניין ברכת בופה"ע הדין כן, ומ"ש הרמב"ם "מיעכן ביד" לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט. וכן בשו"ת שער אשר (חאו"ח סי' ז') ד"ה "וכן" הביא לדברי הנהר שלום הנ"ל, וכתב הא ודאי בדותא היא וראיה לסתור היא, שהרי הרמב"ם בהל' תרומות פי"א ס"ל להתיר לרסק תמרים של תרומה אפי' בכלי והיינו טעמא משום דבמילתייהו קיימי, וכמ"ש הרדב"ז ומהר"י קורקוס שם עכת"ד. וכן כתב בערוך השולחן העתיד (הל' תרומות סי' פא ה"ה) דהרמב"ם כתב תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן בעיגול הדבילה ואסור לעשות מהן שכר וכו', ומשמע דאפי' מרוסק לגמרי לא מיקרי שינוי צורה, דשינוי לא הוה אלא כשעושה מהתמרים משקה, וכן דעתו לעניין ברכת בופה"ע כמ"ש בפ"ח מהל' בר', ומהגמ' משמע שם דתרומה תלוי בברכה דכל שברכתו בופה"ע לא מיקרי שינוי, וכל שנשתנתה הברכה לשהכל, הוי שינוי ואסור בתרומה.

ומבואר דלדעת הרמב"ם והשו"ע בין אם מיעכן ביד או בכלי לא נשתנית ברכתו, ורק אם הפך למשקה נשתנה לשהכל, ולכן גרבר (מאכל תינוקות) שהפירות נתמעכו במיקסר או בכל כלי אחר אינו מגרע מן הברכה, אם עץ בופה"ע ואם אדמה בופה"א, וכן העיר הט"ז (סק"ד) מדאמרי' בגמ' אמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר, ואי ס"ד דבמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא הוי ליה לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כילה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעמא בעלמא, והיה לו לומר רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור, וזה ודאי הוכחה דכל שיש עדיין ממשות הוא עיקר הפרי עדיין, וכן פסק בהלכה ברורה (סי' רב) ובברכת ה', להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"ז). וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ג סי' לב עמ' מב) ד"ה "בהא", הקשה על שיטת רש"י שמרוסק קצת מפסיד ברכתו, וצ"ב מאי דמסיק רב אסי ואסור לעשות מהן שכר, והלא לדעת רש"י גם לרסק לגמרי דגוף הדבר קיים מ"מ אסור, כל שכן לעשות שכר דהוה ליה זיעה בעלמא.

עוד נלע"ד להביא מדברי הב"י סוף סי' רד ד"ה "בתרומת", מדהביא הב"י את דברי הרמב"ם להקשות על תה"ד דמיירי בגודגדניות שנימוחו ע"י בישול, מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' שנימוח לגמרי באופן שלא ניכר מהות הפרי אפ"ה ברכתו אינה משתנית דבמילייהו קיימי. וממילא מ"ש בשו"ע תמרים שמיעכן ביד וכו' הוא לאו דוקא וכפי הבנתו בב"י, ובשו"ע העתיק דברי הרמב"ם במלואם שכן דרכו בקודש להעתיק לשונות הפוסקים, ולכן אין להוכיח מדברי השו"ע מ"ש ומיעכן ביד, זה בדוקא ביד. ועוד שגם הרמ"א הבין שכן הדין לפי השו"ע מדכתב, ולפי"ז הוא הדין בפווידל"א שמברכים בופה"ע וזה משום דפשיטא ליה דמ"ש שמיעכן ביד הוא לאו דוקא וכמו שכתב בב"י.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה