אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מח - בדין טרימא

ספר ברכת ישראל

סימן מח - בדין טרימא

סימן מז - בדין היסח הדעת

א. בביאור פלוגתת הראשונים

איתא בבר' (לח.), א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו וכו', והילכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בופה"ע, מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא. רש"י פי' טרימא, כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. ולדבריו הא דאמרי' במלתייהו קיימי, פי' שעדיין ניכרת צורת הפרי ולכן פי' דבר הכתוש קצת, ומשמע שאם נתרסק לגמרי עד שאין ניכרת צורת הפרי מברך שהכל, וכ"כ בשיטת ריב"ב, ובפסקי הרא"ש (סק"יב), ובפסקי רבינו ישעיה דטראני (לח.).

אולם הרמב"ם (פ"ח מהל' בר' ה"ד) כתב תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו "עיסה" מברך עליהם תחילה בופה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. עכ"ל. מבואר דאע"פ שעשה מהם עיסה מ"מ במלתייהו קיימי. לפי"ז נמצא ששינוי צורת הפרי אינה מגרעת מברכתו כל עוד נשאר בגדר אוכל, וזו כונת הגמ' באומרה במלתייהו קיימי, וכן המאירי (לו.) ד"ה "פירות" כתב, פירות האילן או פירות הארץ "שנכתשו" או "נטחנו" אין כתישתן מפקעת ברכתן מהן, וכ"כ בדף לח. ד"ה "תמרה" המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא, או חשילתא וכן הדין בכל פרי, מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת, ובספר הפרדס (שער רביעי סעי' ח'- יג'), ובערוך ערך טרימא פי' טרימא, שלוקחין גופן של תמרים כמות שהן וטורפין אותן ומוציאין גרעינהן ולשים בהם שומשומין וכיוב' והם חשילתא, וכן כתב הרוקח (סי' שמא) ד"ה "קמח חיטים", וכן בראבי"ה (סי' צח) הביא בשם הירושלמי שכל הפירות בין בעינם ובין שחוקים כל זמן שלא נשתנו ע"י האור אומר בופה"ע.

בתרומת הדשן (סי' כט) דן במאכל שקורין לטווירג"א שעושין מגודגדניות שקורין וויכשיל"ן שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש האם יש לברך עליהם שהכל נהיה בדברו או בופה"ע, ובתחילת דבריו הביא בשם רש"י והמהר"ם דנראה לברך על זה בופה"ע, כמו הומלתא דאתיא מבי הנדוואי שמברך בופה"ע, דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק אכתי במילתא קאי, אלא שאח"כ כתב לדקדק מרש"י בד"ה טרימא וכן באשר"י קטן (פסקי הרא"ש פ"ו סי' יב) דמשמע שאם מרוסקים הרבה מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו, משום דלאו במילתייהו קיימי, וא"כ ה"ה לטוורג"א של וויכשלי"ן שהם נימוחין לגמרי נפקי ממלתייהו וברכתן שהכל, וההיא הומלתא דמברכין עלייהו בופה"ע, י"ל דהטעם דאורחייהו בהכי, ומשו"ה חשבינן קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק. וסיים שאע"פ שאין החילוקים ברורים לי מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר, ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהכל, שעל הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. עכת"ד.

הטור (סי' רב ס"ז) כתב, תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי בורא פרי העץ, והרמב"ם כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשה מהם עיסה מברך עליהם בופה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין ג' ואפשר שגם ר"י מודה בזה העניין כיון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי לדברי הכל. הב"ח ד"ה ואיכא" הסביר, דמ"ש רבינו חשובים כעיקר הפרי "לדברי הכל" כונתו אפי' לר"י, דגם הוא מודה שיברך בופה"ע כהרמב"ם דכיון שהם בעין כלומר שהוא גוף הפרי אע"פ שנתמעך חשוב כעיקר הפרי לדברי הכל, וכ"כ המאמר מרדכי (סי' רב סק"יב). ודלא כהפרישה (סקי"ז) והדרישה (סק"ד) שפירש פירוש דחוק.

ובסימן רד בסופו, כתב הטור, ועל המורבא המרוקח בדבש היה נראה לי לברך עליו שהכל מפני שהדבש עיקר, ובב"י שם נראה דמיירי שהחבושים או הורדים כתושים ביותר. וסיים הטור וכך היא סברתי, אלא שחברי חולקים עלי ואומ' שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו, ולדבריהם יש לברך על של ורדים בופה"א, והנני מבטל דעתי מפני דעתם. מבואר דהטור ס"ל כהרמב"ם דאע"פ שהפרי כתוש ביותר מ"מ במילתא קאי.

הב"י בסי' רד ד"ה "ובתרומת", הביא את דברי תה"ד שדן לעניין הגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי האם ברכתן היא עץ או שהכל. וכתב שאין דבריו נראין בעיני, שאם רש"י פי' דטרימא הם תמרים שכתושים קצת, כבר נתבאר בסי' רב שלדעת הרמב"ם אפי' מיעכן ועשה מהם עיסה מברך בופה"ע, ועוד שכבר נתבאר שמחלוקת רבינו הטור וחבריו אינה כשממשות הפרי קיימת דבההיא לכו"ע פרי עיקר ומברך עליו, אלא כשהפירות כתושים ביותר ואפי' הכי סוברים חבריו שמברך על הפרי וביטל הוא דעתו מפני דעתם. כלומר הב"י הבין בדעת הרמב"ם שגם על דבר "שנימוח לגמרי" מברך על הפרי כברכתו אם אדמה אם עץ, מכך שהב"י עונה לתה"ד שדיבר על גודגדניות שנתבשלו ונימוחו, שלדעת הרמב"ם ברכתם צריכה להיות בופה"ע. וכן פסק בשו"ע (סי' רב ס"ז) וז"ל: תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם אפי' הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהן בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. ע"כ. נמצא לדעת מרן השו"ע דלא שייך מושג של שינוי צורה בפרי שנתרסק או נימוח לגמרי, אלא כל עוד שהוא בגדר אוכל ולא הפך למשקה ברכתו עליו ואינה משתנית מפני הריסוק, דבמילתייהו קיימי.

ב. בביאור דברי הרמ"א

הרמ"א (סי' רב ס"ז) כתב וז"ל: ולפי"ז הוא הדין בלטווער"ן הנקרא פווידל"א מברכין עליהם בופה"ע, ויש אומרים לברך עליהם שהכל (תה"ד), וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל, אבל אם ברך בופה"ע יצא כי כן נראה עיקר. עכ"ל.

וכתב המג"א (סקי"ח), נראה לי דהיש אומרים פליג דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי, אבל בתמרים שנתמעכו לגמרי לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור שמברך בופה"ע, וכן משמע בסי' רד (ס"יא) שכתב אפי' הם כתושים ביותר ולא פליג הרמ"א. ובלבושי שרד (סק"יט) ביאר שהמג"א מחלק בין נתמעך לנימוח לגמרי. ונמצא שהרמ"א חולק על השו"ע במקצת, דרק לעניין פווידל"א שהוא נימוח לגמרי חושש הרמ"א לתה"ד ולכתחילה יש לברך שהכל, אבל בתמרים שמיעכן לגמרי ועשה מהם עיסה לא פליג וברכתו העץ, וכן דעת הלבוש (ס"ז).

בביאור הגר"א (סק"ז) כתב דהי"א פליג על המחבר בכל, בין על הפווידל"א ובין על תמרים שמיעכן ועשה מהם עיסה, וכדבריו פסקו רבים מהאחרונים והם: הדברי חמודות (פ"ו אות מ'), וכן בשיירי כנסת הגדולה (הגהות ב"י סי' רב אות ט') כתב להדיא דהי"א ברמ"א קאי אף אתמרים שמיעכן ביד וה"ה גודגדניות וה"ה פווידל"א, ובעולת תמיד (ס"ז), וכן במלבושי יו"ט (אות ד'), ובנהר שלום (ס"ז בסופו).

הט"ז (סק"ד) האריך והעלה שהמברך לכתחילה בופה"ע על הפווידל"א אין עליו חשש ושפיר עביד, כיון שברכת בופה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל, ובכל יום אנו נוהגים כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכין עליהם בופה"ע כמ"ש בסעי' יב שעל כל הפירות שטובים חיים ומבושלים לאחר הבישול מברך בופה"ע, וודאי שע"י הבישול הוי מרוסקים אין כאן מיחוש ברכה לבטלה. נמצא שהט"ז חולק על הרמ"א וס"ל דלכתחילה יכול לברך על הפווידל"א בופה"ע, וכ"ש על טרימא.

נמצא דלדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם, בין בתמרים מעוכין ובין בפווידל"א אפי' שהיא נימוחה מאוד (ובלבד שישאר בגדר אוכל) מברך בופה"ע דבמילתייהו קיימי, ואפי' שנשתנתה צורת הפרי, כיון ששינוי צורת הפרי אינו מגרע מהברכה לדעת השו"ע.

ואילו בדעת הרמ"א פליגי האחרונים. המג"א ודעימיה, ס"ל שרק בפווידל"א פליג הרמ"א, אבל בטרימא מודה לשו"ע. הגר"א ודעימיה, ס"ל שהרמ"א פליג על השו"ע גם בטרימא וגם בפווידל"א. ואילו הט"ז פליג על הרמ"א וס"ל שלכתחילה אפשר לברך על הפווידל"א בופה"ע כדברי השו"ע.

המשנ"ב (סקמ"ב) כתב דלדינא אין נפק"מ בפלוגתא זו, דאף אי נימא דהיש אומרים פליג אתמרים שנתרסקו, מ"מ להלכה קיימא לן כדעת המחבר דהיכא שממשן קיים לא נשתנית ברכתן, ורק בפווידלא שאיבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא אז לכתחילה מברך שהכל כהכרעת הרמ"א, דבברכה זו יצא על הכל בדיעבד.

ונחלקו אחרוני זמנינו בדעת המשנ"ב במאי דאמר דקיי"ל כדעת המחבר. הפסקי תשובות (בסי' רב אות טו) ד"ה "ולכן" כתב דמ"ש בשו"ע לשון הרמב"ם שמיעכן ביד בדוקא הוא, שאז אין הריסוק מוחלט, ולכן באות טז כתב על ריסוק בננה, אבוקדו, תמרים וכדו' ע"י מזלג, כף או סכין, שברכתם אינה משתנית משום דכל שריסוקו בצורה ידנית, כף וכדו' לא נשתנית ברכתו כמבואר במשנ"ב סקמ"ב שכן קיי"ל בזה להלכה כדעת המחבר ע"כ. נמצא דהבין במשנ"ב דכל שאין הריסוק מוחלט, שנעשה ע"י מזלג, אין ברכתו משתנית כיון שעדיין ממשות הפרי קיימת, אבל פירות שרוסקו ע"י מכונה (בלנדר) שאז הריסוק הוא מוחלט עד שאין ניכר מהות הפרי, ברכתו שהכל.

אלא שקשה על פירוש זה ממ"ש הב"י סוף סי' רד ד"ה "בתרומת", מדהביא הב"י את דברי הרמב"ם להקשות על תה"ד דמיירי בגודגדניות שנימוחו ע"י בישול, מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' שנימוח לגמרי באופן שלא ניכר מהות הפרי אפ"ה ברכתו אינה משתנית דבמילייהו קיימי. וממילא מ"ש בשו"ע תמרים שמיעכן ביד וכו' הוא לאו דוקא וכפי הבנתו בב"י, ובשו"ע העתיק דברי הרמב"ם במלואם שכן דרכו בקודש להעתיק לשונות הפוסקים, ולכן אין להוכיח מדברי השו"ע מ"ש ומיעכן ביד, זה בדוקא ביד. ובפרט שכן הסביר הבה"ל ד"ה "תמרים".

אשר על כן בספר וזאת הברכה (עמ' 237) כתב דלדינא הכריע המשנ"ב (סקמ"ב) והבה"ל שכל שניכר תוארו ומהותו של הפרי מברך כברכת הפרי המקורי אף שנתרסק לגמרי, שבזה פוסקים כהרמב"ם. ובסיכום למעשה כתב שגם פרי שנימוח לגמרי אם ניכר רושם הפרי (דהיינו המרקם והצבע) ברכתו כברכת הפרי המקורי, והביא דוגמאות לפירות וירקות שנימוחו לגמרי וניכר רושם הפרי וברכתם כברכת הפרי המקורי והם: תמרים, תפו"א מרוסקים (פירה), בננות, חצילים, אבוקדו וכדו', שכל אלו אפי' שרוסקו ע"י מכונה (בלנדר) ברכתם אינה משתנית כיון שניכר מהותו של הפרי, דהיינו שאדם מהצד יוכל להכיר מאיזה פרי נעשה הדבר. וכן הגרע"י שליט"א בחזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' קסג ס"ח בהערות) לאחר שביאר בדעת מרן השו"ע שאפי' נתרסקו הפירות לגמרי אין ברכתן משתנית, ואף שנתרסקו ע"י כלי, וכמ"ש המשנ"ב (סי' רב סקמ"ב) דלדינא קיי"ל כדברי מרן המחבר שאף בנתרסקו לגמרי כל שממשן קיים לא נשתנית ברכתן, וכ"כ הרה"ג רי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות ח"ג (סי' לב עמ' מג) ד"ה "ונראה", שאפילו אם הרמ"א חולק במיעכן ביד וריסקן ביד, הלכה כמרן המחבר עיי"ש עכ"ל.

נמצא לדבריו דמ"ש המשנ"ב דקיי"ל כדעת המחבר, היינו אפי' שנימוחו לגמרי ע"י בלנדר אין משתנית ברכתם כיון שניכרת מהות הפרי, ורק בדברים שאיבדו תוארם וצורתם, דהיינו שאדם מהצד אינו יכול להכיר מאיזה פרי נעשה הדבר, ברכתם שהכל, כגון: ריבת שזיפים או תותים, וכן רסק תפוחי עץ תעשייתית, ירקות מבושלים שרוסקו לגמרי וכדו'. וזה משום דהמשנ"ב פסק לגמרי כדברי השו"ע וכמ"ש בבה"ל ד"ה "תמרים" שהלכה היא כדעת הרמב"ם והשו"ע, ורק בפווידל"א לכתחילה מברכים שהכל כהכרעת הרמ"א.

ג. בביאור דברי המג"א

המג"א (סי' רב סקי"ח) ויש אומ' לברך וכו', נראה לי דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי, אבל בתמרים שנתמעכו לגמרי לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור דמברך בופה"ע. הלבושי שרד (סקי"ט), והמחצה"ש (סקי"ח) הסבירו שהמג"א מחלק בין נתמעך לנימוח לגמרי, דבנתמעך שעדיין ניכר מהות הפרי ברכתו בופה"ע, משא"כ הפווידל"א שהיא נימוחה לגמרי שאז נפסדת מהותה ואינה ניכרת כלל, לכן מברך שהכל. ואילו רעק"א (אות ה') והפמ"ג (בא"א אות יח) פירשו במג"א "דנימוחו לגמרי" עד שאין שם אוכל עליהם ונעשה כמשקה, כדברי הדרישה, ולדבריהם כל שהוא בגדר אוכל ברכתו בופה"ע כטרימא, וכל שנעשה כמשקה ברכתו שהכל, ומשו"ה ברכת הפווידל"א שהכל כיון שנתבשלה עד שנימוחה לגמרי פקעה מתורת אוכל.

והעולה מדברי רעק"א דמעיקר הדין הפווידל"א אע"פ שהיא כעין משקה ברכתה בופה"ע כפי שפסק הרמ"א, ורק לכתחילה יש לברך שהכל. ולדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם לכתחילה אפשר לברך על הפווידל"א בופה"א אף שהיא כמשקה. וזה לכאורה קשה, כיון שהדרישה שלמד שאין מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י ס"ל שאם הדבר הפך למשקה לכו"ע מברך שהכל, ולדברי רעק"א יוצא דלדעת השו"ע הפווידל"א אף שהיא כמשקה ברכתה בופה"ע.

ולפי פלוגתא זו נוכל להבין דברי המג"א (בסי' רד סקכ"ב) שהביא לדברי השל"ה בעניין חבושים הכתושים ביותר שדוקא כשניכר מהותו ותוארו מברך בופה"ע, אבל אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל. וכתב המג"א ועיין מ"ש סי' רב סק"יח שדוקא שנימוחו לגמרי מברכין שהכל.

לפי הלבושי שרד והמחצה"ש דס"ל במג"א שנימוחו לגמרי כונתו שעדיין תורת אוכל עליו, א"כ המג"א לא בא לחלוק על השל"ה אלא להסביר דבריו, דמ"ש שאם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל כונתו דוקא שנימוחו לגמרי, נמצא שניכר "מהותו ותוארו" שכתב השל"ה זה בדיוק כמו טרימא שמברך בופה"ע, "ונפסדה צורתו" העצמית זה כמו פווידל"א שזה נימוח לגמרי.

ולפי רעק"א והפמ"ג, דס"ל שנימוח לגמרי במג"א זהו כמשקה, נמצא שהמג"א פליג על השל"ה, שהשל"ה אומר שרק אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל אף שעדיין תורת אוכל עליו, ואילו המג"א פליג וס"ל שבכה"ג שעדיין תורת אוכל עליו מברך בופה"ע, ורק כאשר נימוח לגמרי מברך שהכל.

ובפלוגתא זו פסק המשנ"ב (סי' רד סקנ"ב) כהסבר הלבושי שרד והמחצה"ש במג"א, דכתב על חבושים או בשמים הכתושים ביותר שברכתם לא משתנית, דוקא כשניכר מהותו ותוארו, אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסדה צורתו העצמית מברך לכתחילה שהכל, כמבואר לעיל בסי' רב ס"ז בהג"ה.

ד. בביאור דברי הרא"ה והריטב"א בסוגיין.

הרא"ה בחידושיו (לח.) כתב תמרי ועבדינהו טרימא, פי' שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה כעין עיגול דבילה, אלא שהן מרוסקין יותר מברכינן עלייהו בופה"ע, מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא, פי' ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהן אלא שהכל, וכדבריו כתב הריטב"א (לח.) ד"ה "תמרים". ולכאורה נראה דהרא"ה והריטב"א ס"ל כרש"י מדכתבו הא נתרסקו עד שעברה צורתן ברכתן שהכל ודלא כהרמב"ם, אלא מדסיים הרא"ה וזו בניין אב למשקין היוצאין מן הפירות. מבואר דכל שהוא משקה ברכתו שהכל חוץ מן הזיתים והענבים, וא"כ מ"ש הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן, כונתו שנתרסקו עד שהם בגדר משקה, ולכן ברכתן שהכל, כמבואר בסוף דבריו, אבל אם נתרסקו לגמרי באופן שעדיין נשארו עדיין בגדר אוכל ברכתן בופה"ע, וכדברי הרמב"ם.

זאת ועוד שהריטב"א בהל' בר' (פ"א הכ"ד) כתב, כל פרי שנעשה חתיכות דקות "ונעשה ממנו אוכל" וגופו קיים וראוי לאכילה מברך עליו ברכתו הראויה לו. מבואר דכל שנעשה ממנו אוכל לא נשתנית ברכתו, לאפוקי מנהפך למשקה, וכן בהלכה כ' כתב שכל משקה היוצא מן הפירות בין מאליו ובין דרך סחיטה אין מברכין עליו אלא שהכל "כיון שאין גוף הדבר קיים" ע"כ. הא גוף הדבר קיים אף שנתרסקו לגמרי לא נשתנית ברכתו כדברי הרמב"ם, ודלא כהרב המציין על הריטב"א שהשוה דעת הריטב"א כרש"י. שו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כט אות ג'), וכן הוכיח בשו"ת אבא באהל ביתי (עמ' תיב) להרב אלקנה ישראל שליט"א ד"ה "וראיה".

אלא שלפי"ז יקשה על הבה"ל ד"ה "תמרים" דלמד ברא"ה דמ"ש שאם נתרסק כ"כ עד שעברה צורתן מברך שהכל. שנראה מדבריו שהבין דהרא"ה ס"ל כרש"י, וזה קשה דהרא"ה סיים וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות, דזה מורה דכונתו דנתרסקו עד שעברה צורתן, דהיינו שנהפכו למשקה.

ה. חקירה בדברי הרמב"ם, האם פרי שנתרסק ברכתו תלויה בדרך בנ"א.

יש לחקור בדברי הרמב"ם, מהו הטעם שמברכים בורא פרי העץ על תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה, האם זה משום שדרך בני אדם לאוכלם כך, וכיון שיש דרך לעשות כך לא נשתנית ברכתם, או שריסוק פרי לא קשור כלל לדרך בנ"א דכיון שהפרי לפנינו בעין, חשוב הוא כעיקר הפרי ולכן לא נשתנית ברכתו.

ולכאורה נ"ל שהכל תלוי בדרך בנ"א, שהרי הגמ' (דף לו.) מסיקה דעל קמחא דחיטי מברך שהכל, והסביר רש"י שהקמח יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא. וכתב הרי"ף (דף כה.) דלא רגילי אנשי לספוי קמחא. נמצא שכיון שאין דרך לאכול קמח, לכן ברכתו שהכל אף שכל הפרי לפנינו, וכן פסק בשו"ע (סי' ר"ח ס"ה), ובכס"מ (פ"ג מהל' בר' ה"ב), ובנחלת דוד (לח.) ד"ה "האי דובשא" כתב, כללא דמילתא שינוי תואר הפרי מגרע הברכה אם אין ניכר עמידת הפרי לכך. לכן על קמח מברך שהכל שאין דרכו להאכל כך, וטרימא דמברך בופה"ע לרש"י היינו משום דלא נשתנה תואר הפרי לגמרי, משום שאינו מרוסק לגמרי. והרמב"ם דפי' שמיעכן לגמרי ועשה אותן כעין עיסה צ"ל דדעתו דתמרים עומדים לכך לעשות מהם טרימא, והיכי דעומדין לכך אינו מגרע הברכה. עכת"ד.

ולפי"ז אפשר להסביר דבין לשו"ע ובין לרמ"א הכל תלוי בדרך בנ"א, אלא שישנם פירות שרוב בנ"א אוכלים ע"י ריסוק, וישנם פירות שאפי' אם מיעוט מבנ"א אוכלים כך, זה מספיק כדי לברך עלים כברכתם.

ולכן בטרימא דעת השו"ע (סי' רב ס"ז) שמברך בופה"ע, וכן על פווידל"א שהיא בדרגת ריסוק יותר גבוה ג"כ מברך בופה"ע, והטעם הוא דכיון שדרך בנ"א לעשות כך לכן לא נשתנית ברכתם. וכן מ"ש השו"ע (סי' רד סי"א) חבושים הכתושים ביותר וכו' לא נשתנית ברכתן, צ"ל דכיון שדרך בנ"א לעשות כך ברכתן נשארת, וכן בסי' רג ס"ז לגבי בשמים השחוקים ומעורבים עם סוקר, הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים ע"כ. כיון שדרכם בכך. ואילו בקמח ברכתו שהכל כמו שכתב השו"ע (סי' רח ס"ה) משום שאין דרך בנ"א כלל לאוכלו כך.

ונמצא לדעת השו"ע שבפירות וירקות המרוסקים, מספיק שתהיה דרך קצת בנ"א לעשות כך, כדי שהריסוק לא יגרע מברכה. ולפי"ז לא משנה כלל מהי דרגת הריסוק, נתמעך או נימוח לגמרי כיון שדרך בנ"א לעשות כך. וכשאין דרך בנ"א כלל לאכול ע"י ריסוק, אז ברכתו שהכל כמו בקמח, ומדוייק מדברי הכס"מ (פ"ג ה"ב) שהביא את דברי הרי"ף שאמר דלא רגילי אנשי לספוי קמחא, הא אם יש קצת רגילות ברכתו נשארת.

ואילו לדעת הרמ"א יש חילוק בין נתמעכו לנימוח לגמרי (כמ"ש לעיל אות ב' ע"פ המג"א), בדברים שנתמעכו, כגון שמיעכו בננה או אבוקדו ע"י מזלג כיון שמהות הפרי נשארה גם ברכתו במקומה עומדת, ולדעת ספר וזאת הברכה כמ"ש לעיל אות ב' אפי' שריסקן הפרי בבלנדר, ובדברים שנימוחו לגמרי חוששים לכתחילה לתה"ד ומברך שהכל, אא"כ עיקר דרך אכילתם היא ע"י ריסוק, כמ"ש השו"ע בסי' רג ס"ז בעניין בשמים השחוקים, שברכתם אינה משתנית, וכ"כ המשנ"ב בסימנים רב סקמ"ד, וסי' רג סקי"ב, וסי' רד סקנ"ב.

אולם אחר העיון נראה שדעת הרמב"ם והשו"ע אינה כן, דבסימנים רב ס"ז, ובסי' רג ס"ז ובסי' רד סי"א, לא הזכיר השו"ע אפי' פעם אחת שהדבר תלוי בדרך בנ"א, וגם בב"י לא הזכיר כלל עניין של דרך, אף שהפרי התרסק או נכתש ביותר, וזה משום דכיון שהפרי בעין לפנינו כמ"ש הטור סי' רב, לכן שייך לברך עליו כברכתו דבמילתייהו קיימי. ולכן כל פרי או ירק שנאכל כמו שהוא בין ע"י בישול (אם דרכו בבישול) ובין חי, אם ריסקו אפי' במטחנה (בלנדר) נשארת ברכתו עליו כיון שהפרי נמצא לפנינו. ומ"ש השו"ע בסי' רח ס"ה לברך על קמח חיטה שהכל, הטעם הוא כמו שכתב המשנ"ב (סק"כ) כיון שנשתנה החיטה שנטחן שעומד להתעלות ולעשות ממנו פת, וקודם לזה יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא, (רש"י בר').

נמצא שלאכול קמח זה כמו לאכול תפו"א חי שברכתו שהכל דאין דרכו להאכל חי אלא מבושל, ה"ה בקמח. ורק לאחר שנפסק מהי ברכת הירק או הפרי שכן דרכם של בנ"א לאוכלם אם עץ אם אדמה, אז אפי' שריסקו במטחנה (בלנדר) נשארת ברכתם ולא משתנית.

באור לציון (ח"ב פי"ד ה"ב) בהערה ד"ה "והנה" כתב דאין הכרח לדברי המג"א והמשנ"ב (רג סקי"ב) דפי' את דברי השו"ע בסי' רג ס"ז דדרך לכתוש ולשחוק הבשמים ומשו"ה לא נשתנית ברכתן, דהמג"א פי' כן לשיטתו דבנתרסק לגמרי מברך שהכל, אך לפי מה שנתבאר שדעת מרן היא שאפי' נתרסק הפרי ביותר לא משנית ברכתו אין הכרח לדבריו, וכן דעת הגרע"י שליט"א ביבי"א (ח"ז סי' כט).

וא"ת כיון שהרמב"ם (בפ"ח ה"ד) כתב להדיא בדין מי שלקות דרק אם דרכו בכך מברך אדמה, א"כ מוכרח שהדבר תלוי בדרך בנ"א. זה אינו, דמה שהצריך הרמב"ם דרך במי שלקות משום שעל מים לא מברכים אדמה אלא שהכל, ובכדי להפוך את המים שברכתם תהיה אדמה צריך דרך בנ"א לעשות כך, משא"כ פרי או ירק שראוי לאכילה כמות שהוא אפי' שריסקו לגמרי מברך כברכתו, וא"צ שיהיה דרך בנ"א בכך, דבמילתייהו קיימי.

והעולה דהמשנ"ב (סי' רג ס"ז) ס"ל בדעת השו"ע דבדבר שנימוח לגמרי רק אם דרכו בכך נשארת ברכתו, ואם אין דרכו בכך, תלוי בפלותת הפסקי תשובות, וספר וזאת הברכה כמ"ש לעיל אות ב' ד"ה "המשנ"ב", ובאין דרך כלל כמו בקמח ברכתו שהכל.

האור לציון (פי"ב ה"ב) בהערה ד"ה "אולם", אף דס"ל בדעת מרן לא כהמשנ"ב, מ"מ להלכה פסק כמותו, דכיון שיש חולקים וסוברים שבנתרסק לגמרי מברך שהכל, ושכן דעת רש"י, תה"ד והטור (בפסקי הרא"ש) וכן נראה דקדוק לשון הרמב"ם שדוקא במיעכן "ביד" לא נשתנית ברכתן, דאל"כ היה לו להרמב"ם לסתום ולומר שמיעכן בסתם, (אולם דקדוק זה קשה, כמ"ש לקמן, זאת ועוד, שהאורל"צ בעצמו ד"ה "והנה" חלק על הסבר המג"א וכתב בדעת מרן שאפי' אם נתרסק הפרי ביותר ברכתו נשארת, וא"כ מאי נפק"מ אם נתרסק ע"י כלי או ביד, שהרי שינוי צורת הפרי אינה מגרעת לדעת מרן) ויש לחוש לסברתם שהרי קיי"ל דאמרי' ספק ברכות להקל אפי' נגד דעת מרן ויברך עליהם שהכל, וכן פסק הכף החיים (סי' רד אות נד), ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' כח). ולדבריהם מאכל מתפו"א מרוסק הנקרא "פירה" וכן "חומוס למריחה" וכדו' ברכתם שהכל נהיה בדברו.

אלא שבשו"ת יבי"א (ח"ז סי' כט) אף שפסק כדברי האורל"צ בהסבר השו"ע, דפרי שנתמעך ברכתו אינה משתנית ללא קשר אם דרך בנ"א לעשות כך או לא, מ"מ חלק עליו להלכה ופסק כהשו"ע דכל הפירות שנתרסקו ברכתם אינה משתנית.

והשאלה הנשאלת לאן נעלם הכלל של ספק ברכות להקל, שהרי ישנם ראשונים דס"ל שברכת פירות שנתרסקו שהכל, והם: רש"י, תה"ד והטור (בפסקי הרא"ש), וא"כ מן הראוי לחוש לדבריהם ולברך שהכל. והרב שם תירץ שדין ספק ברכות להקל שייך רק בכה"ג שאחד מהצדדים פוסק שלא לברך כלל והשני פוסק לברך, בכגון זה שייך לומר ספק ברכות להקל אפי' נגד מרן, דכיון שלדעה אחת אם יברך הוי ברכה לבטלה, משא"כ בנד"ד אף שרש"י תה"ד והטור פסקו לברך על פרי שנתרסק שהכל, מ"מ כו"ע מודו דאם בדיעבד ברך בופה"ע שיצא, כיון שלא הוציא דבר שקר מפיו, וכל המחלוקת ביניהם היא לעניין לכתחילה, אבל בדיעבד ודאי שיצא, וכמ"ש הרמ"א (סי' רב ס"ז) שאם ברך בופה"ע יצא כי כן נראה עיקר. ובכה"ג לא אמרי' ספק ברכות להקל.

ראיה לכך, שהרי המג"א (סי' רו סק"א) כותב על אותן הגדלים על האילן וברכתם בופה"א משום דלא נגמר הפרי, או שאינן עיקר הפרי, אם ברך בופה"ע יצא. ע"כ. ועיין בפמ"ג (א"א סק"א) משום דאינו משקר בברכתו, דאחרי הכל מין עץ הוא, וכן פסק הח"א (כלל נא ס"יב), ומה שהקשו על המג"א א"כ למה כתבו הפוסקים דהיכא דיש ספק אם הוא עיקר הפרי יברך בופה"א דיצא בדיעבד, הא למג"א להיפך נמי יצא. נראה לי דלא קשה מידי, דזה הוי כלכתחילה כיון שרוצה לברך ומסתבר יותר לברך בופה"א, שבכלל זה גם כן פרי העץ, עכ"ל. וכן פסק הכה"ח (סי' רב אות נז וסי' רח אות לה). ונמצא שגם החולקים על הרמב"ם יודו שבדיעבד יצא. לכן אומר הגרע"י שליט"א דבכה"ג לא שייך הכלל של ספק ברכות להקל, ואין שום חשש ברכה לבטלה, דאין אפי' אחד מהראשונים דס"ל שאם ברך בופה"ע לא יצא אפי' בדיעבד, וא"כ לכתחילה יש לברך את הברכה היותר פרטית להשי"ת וכדעת השו"ע.

ואף שמדברי הבה"ל (סי' רב) ד"ה "תמרים", בסוף דבריו הביא דמסתברא בפשטות דהרא"ה סובר כן מעיקר הדין, וא"כ מן הדין יש לברך שהכל, ואם בירך עץ אפי' בדיעבד לא יצא. אולם כבר הוכיח הגרע"י שליט"א שם (אות ג') דהרא"ה ס"ל כהרמב"ם כמו שמבואר ברא"ה בסוף דבריו. (וכמ"ש לעיל אות ד'.)

בספר ברכת יוסף ח"ב (להרב יוסף ידיד) כתב דאף דלדעת מרן שינוי צורת הפרי כאשר נתמעך אינה משנה מברכתו, מ"מ בהצטרף כמה פרטים יחד כגון אם בנוסף לשינוי הצורה הדבר שינה גם את שמו, או שינה טעמו, או שנתערב ע"י תערובת מינים שונים, או נתבשל, אפשר שתשתנה הברכה, כמו במאכל הנקרא פלאפל העשוי מגרגירי חומוס, אף ששינוי צורתו אינו משנה ברכתו, מ"מ הפרי שינה שמו לפלאפל, ונתערב ע"י תערובת, ושינה טעמו וע"י בישול, ולכן אף שביבי"א (ח"ז סוף סי' כט) פסק לברך על הפלאפל בופה"א שכן עיקר הדין, מ"מ בסוף הספר בהוספות ומילואים (סי' כט) סיים שיותר טוב לברך על הפלאפל שהכל מהטעם הנ"ל, דאפשר דבכה"ג גם הרמב"ם והשו"ע יודו שיש לברך שהכל. נמצא דכל שיש תרתי לריעותא לכתחילה יותר טוב לברך שהכל.

בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 127) כתב שהרב גדעון בן משה שליט"א הביא מעוגיות הקוקוס ועוגיות הבוטנים של פסח לפני הגרע"י שליט"א ולאחר שעיין בהם פסק שברכתם "שהכל", אף שהיו בהן חתיכות של קוקוס ובוטנים. ונראה שטעמו כמ"ש ביבי"א במילואים סי' כט בדין הפלאפל, וא"כ ה"ה כאן דאיכא תרתי לריעותא, חדא שהשתנה טעמן מאחר שמעורבות עם מינים אחרים, ועוד שהשתנה שמן שכעת נקראות בשם "עוגיות קוקוס" והרי נפקע מהן שם פרי וא"א לברך עליהן כברכת הפרי. ע"כ. והוא הדין והוא הטעם לעניין ברכת השוקולד, הסוכר, והלדר שברכתם שהכל נהיה בדברו, דמלבד ששינו צורתם נשתנה שמם, טעמם, ע"י תערובת, וע"י בישול ולכן המנהג לברך עליהם שהכל.

ו. האם לדעת הרמב"ם בעינן שמיעכן "ביד" בדוקא, או אפי' בכלי.

הרמב"ם (בפ"ח מהל' בר' ה"ד) כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא מהן גרעיניהן וכו'. בספר נהר שלום לר' שבתי וינטורה (סי' רב ס"ז) כתב לדייק דממ"ש שמיעכן "ביד" משמע דהרמב"ם נמי מודה דאם בכלי, תו לא קיימי במילתיה ולא מברך בופה"ע, דפנים חדשות באו לכאן, ותדע דבהל' תרומה רפ"יא כתב הרמב"ם וז"ל: תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן בעיגול הדבילה. עכ"ל. הרי דשם כתב בהדיא בעיגול, והכא דייק לומר "ביד" דאילו בעיגול לא. עכ"ל. וכן דקדק בספר אור לציון (ח"ב פ"יד ה"ב) בהערה ד"ה "אולם" דיש חילוק להרמב"ם בין מיעכן ביד למיעכן בכלי.

בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כט אות ד') כתב להעיר על דברי הנהר שלום שהרי רבא פשט לרבינא דטרימא שרי, מהא דקיי"ל תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא ואסור לעשות מהם שכר, ופרש"י דה"ט משום שאם עושה אותם טרימא אינו מפסידם אלמא דבמילתייהו קיימי, וכיון דהכי הוא מברכין עליהן בופה"ע עכ"ל. אלמא שדין ברכת בופה"ע ודין תרומה כחדא שריין, וילפינן דין ברכת בופה"ע ממאי דשרינן לעשות טרימא מפירות של תרומה, דכל שבתרומה אינו נקרא הפסד, ה"ה לעניין ברכה שאינו מגרע מברכתו, וכיון שבהל' תרומה פירש לנו הרמב"ם שמותר לעשות התמרים בעיגול הדבילה ומשמע אפי' למעכן בכלי, הא ודאי שאף לעניין ברכת בופה"ע הדין כן, ומ"ש הרמב"ם "מיעכן ביד" לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט. וכן בשו"ת שער אשר (חאו"ח סי' ז') ד"ה "וכן" הביא לדברי הנהר שלום הנ"ל, וכתב הא ודאי בדותא היא וראיה לסתור היא, שהרי הרמב"ם בהל' תרומות פי"א ס"ל להתיר לרסק תמרים של תרומה אפי' בכלי והיינו טעמא משום דבמילתייהו קיימי, וכמ"ש הרדב"ז ומהר"י קורקוס שם עכת"ד. וכן כתב בערוך השולחן העתיד (הל' תרומות סי' פא ה"ה) דהרמב"ם כתב תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן בעיגול הדבילה ואסור לעשות מהן שכר וכו', ומשמע דאפי' מרוסק לגמרי לא מיקרי שינוי צורה, דשינוי לא הוה אלא כשעושה מהתמרים משקה, וכן דעתו לעניין ברכת בופה"ע כמ"ש בפ"ח מהל' בר', ומהגמ' משמע שם דתרומה תלוי בברכה דכל שברכתו בופה"ע לא מיקרי שינוי, וכל שנשתנתה הברכה לשהכל, הוי שינוי ואסור בתרומה.

ומבואר דלדעת הרמב"ם והשו"ע בין אם מיעכן ביד או בכלי לא נשתנית ברכתו, ורק אם הפך למשקה נשתנה לשהכל, ולכן גרבר (מאכל תינוקות) שהפירות נתמעכו במיקסר או בכל כלי אחר אינו מגרע מן הברכה, אם עץ בופה"ע ואם אדמה בופה"א, וכן העיר הט"ז (סק"ד) מדאמרי' בגמ' אמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר, ואי ס"ד דבמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא הוי ליה לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כילה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעמא בעלמא, והיה לו לומר רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור, וזה ודאי הוכחה דכל שיש עדיין ממשות הוא עיקר הפרי עדיין, וכן פסק בהלכה ברורה (סי' רב) ובברכת ה', להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"ז). וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ג סי' לב עמ' מב) ד"ה "בהא", הקשה על שיטת רש"י שמרוסק קצת מפסיד ברכתו, וצ"ב מאי דמסיק רב אסי ואסור לעשות מהן שכר, והלא לדעת רש"י גם לרסק לגמרי דגוף הדבר קיים מ"מ אסור, כל שכן לעשות שכר דהוה ליה זיעה בעלמא.

עוד נלע"ד להביא מדברי הב"י סוף סי' רד ד"ה "בתרומת", מדהביא הב"י את דברי הרמב"ם להקשות על תה"ד דמיירי בגודגדניות שנימוחו ע"י בישול, מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' שנימוח לגמרי באופן שלא ניכר מהות הפרי אפ"ה ברכתו אינה משתנית דבמילייהו קיימי. וממילא מ"ש בשו"ע תמרים שמיעכן ביד וכו' הוא לאו דוקא וכפי הבנתו בב"י, ובשו"ע העתיק דברי הרמב"ם במלואם שכן דרכו בקודש להעתיק לשונות הפוסקים, ולכן אין להוכיח מדברי השו"ע מ"ש ומיעכן ביד, זה בדוקא ביד. ועוד שגם הרמ"א הבין שכן הדין לפי השו"ע מדכתב, ולפי"ז הוא הדין בפווידל"א שמברכים בופה"ע וזה משום דפשיטא ליה דמ"ש שמיעכן ביד הוא לאו דוקא וכמו שכתב בב"י.

ז. בדין גרגלידי דליפתא

איתא בגמ' (לט.), אמר ר' זירא כי הוינן בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דליפתא פרמינהו פרימא רבא בופה"א פרימא זוטא שהכל נהיה בדברו, וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בופה"א, והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק טעמיה. ע"כ. ולכאורה מגמ' זו קשה לשיטת הרמב"ם ודעימיה הסוברים שהפרי אף שנתרסק לגמרי במילתייהו קיימי וברכתו בופה"ע, וא"כ אמאי בפרמינהו פרימא זוטא בעינן טעם מיוחד כי היכי דנמתיק טעמיה, וכן בחידושי הרא"ה (לט.) ד"ה "כי אתאן" ביאר, דבפרמינהו טפי אין זו העברת צורתו כיון שזה תיקון בישולו והכשרו ע"כ. ומבואר דיש כאן תנאי מיוחד שהחיתוך יהיה תיקון בישולו והכשרו, ולולי טעם זה יברך שהכל נהיה בדברו, ומוכח שהחיתוך הוא משום איבוד צורה כרש"י בדין טרימא ולרב יהודה כיון שהחיתוך מכשיר את הלפת לבישול לא נגרעה ברכתו.

ואילו הרשב"א (לח:) ד"ה "אמר רב נחמן" באמצע דבריו כתב, דאי לאו רב יהודה דאמר דהאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק טעמייהו, הוה ס"ד למימר דלא מברכינן בהו בופה"א אלא שהכל, משום דקא ס"ד דמיפגם פגמינהו. ומבואר דהחיתוך הוא כדי להמתיק את טעמו של הלפת משו"ה נשארת ברכתו.

נמצא שיש טעם מיוחד מדוע מברכים על הלפת שחתכה דק דק בופה"א, להרא"ה החיתוך הוא הכשר לבישול, ולהרשב"א החיתוך הוא כדי להטעים את הלפת. וזה דלא כהרמב"ם והשו"ע דס"ל שברכת הפרי אינה משתנית אף שהפרי איבד את צורתו.

הטור (בסי' רה ס"ד) כתב ואם חתכן אפי' לחתיכות דקות לא נשתנית ברכתם דבמילתייהו קיימי כדאמרי' הני גרגלידי דליפתא דפרמינהו בין פרימי רברבי בין פרימי זוטרי מברך עליהם בופה"א. ע"כ. ולא הביא כלל לטעם הגמ' כי היכי דנמתיק טעמיה, וכן בשו"ע (ס"ד) כתב חתכן לחתיכות קטנות לא נשתנית ברכתן מפני כך, ובסי' ה' הסבירו הטור והשו"ע דמיירי בלפת מבושל כרב האי גאון שיותר טוב לאוכלו מבושל מחי, ולכן כשחתך את הלפת לחתיכות קטנות אע"פ שנתרסקו מהחיתוך הדק, עדיין במילתייהו קיימי דשינוי צורה לא מגרע מהברכה, ודלא כרש"י ד"ה "פרימא זוטא" שפירש דמיירי בלפת חי, וכן באורל"צ (ח"ב עמ' קטז) ד"ה "לפי", ביאר דלדעת מרן (סי' רה ס"ה) דאף אם חתך את הירקות לחתיכות קטנות מאוד מברך בופה"א, כיון שלשיטת מרן אין הברכה משתנית אפי' אם נתרסק לגמרי. עכ"ל.

והנה הצל"ח בסוגיין ד"ה "פרמי זוטרי" כתב והנה שלושת הרועים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, לא הזכירו כלל הא דגרגלידי שאפי' פרימא זוטא מברך בופה"א, ונראה דכיון דמסקינן דאפי' מיא דליפתא כליפתא וחזינן דלא בטל חשיבות הפרי אפי' אין שם ממשות כלל רק טעמו, ק"ו פרימי זוטא, וכיון שהזכירו דין המים לא הוצרכו להזכיר דין פרימי. ע"כ.

ונראה להסביר בדעת הצל"ח דרב הונא ורב יהודה פליגי בפלוגתת רש"י והרמב"ם, דרב הונא סבר שחיתוך דק דק עד שנשתנתה צורת הפרי הוי גריעותא ומאבד מברכתו לשהכל, וכדדייקינן מרש"י בטרימא שאם הפרי נתרסק מברך שהכל, ורב יהודה פליג וס"ל דשינוי צורה לעולם לא מגרע מהברכה כדברי הרמב"ם בטרימא, וסבר רב יהודה דמה שחתך את הלפת דק, זה רק כדי שיהיה לו יותר נוח לאכול ואין זה תנאי בריסוק, דדוקא היכי דנמתיק טפי נשארת ברכתו, ולכן אם על מיא דלפתא מברכים בופה"א כדפסק הרמב"ם והשו"ע (סי' רה ס"ב), כ"ש על הפרי עצמו שכולו לפנינו, שאפי' מבלי שיהיה דרכו בכך יברך עליו כברכתו, ולכן שלושת עמודי ההוראה לא כתבו דין זה. וא"ת מדוע השו"ע כן הביאם להלכה, צ"ל דכיון שסי' רה כולו עוסק בדיני ברכת הירקות לכן הביא גם דין זה, ואף שה"ה גם בתמרים מרוסקים (כמ"ש בסי' רב ס"ז) מ"מ שם (ס"ז) השו"ע ביאר את ברכת הפירות, וכאן (בסי' רה) את ברכת הירקות. נמצא דלדעת מרן אין נפק"מ בין חיתוך דק עד שאיבד צורת הפרי לבין פרי שנתרסק לגמרי ולא ניכרת עליו כלל צורת הפרי, בכל אופן מברך על הפרי או הירק כברכתו.

ח. בעניין ברכה על חטיף ה"במבה".

לעיל הוכחנו שלדעת השו"ע אין שום חילוק לגבי פירות שנתרסקו, בין ריסוק ביד לבין ריסוק בכלי, בין אם דרכו בכך או לא, בכל אופן אין משתנית ברכת אותו הפרי. ורק לדעת הרמ"א לכתחילה מברכים על הפווידל"א ברכת שהכל כיון שנימוחה לגמרי, וכן כתב המשנ"ב (סקמ"ב) דקיי"ל להלכה כהשו"ע, ורק בפווידל"א שאיבדה כל צורתה ולא ניכר כלל מהי אז לכתחילה מברך שהכל כהכרעת הרמ"א. אלא שכל זה דוקא בפירות כאלו שאין דרכם להאכל ע"י ריסוק, אבל אם דרך בנ"א לגדל פרי מסויים כדי שיאכל ע"י ריסוק, הדין ישתנה לגבי פסק הרמ"א. ולכן כמו שנבאר לקמן, אין דין ה"במבה" קשור כלל למחלוקת בדין תמרים שמיעכן, דגם לחולקים (הרמ"א) כיון דדרכו בריסוק חשיב במלתייהו קאי גם אחר הריסוק. וכך הם הדברים.

יסוד הדברים הוא ברבינו ירוחם (נתיב טז' בחלק השני דף קמג ע"ב) כתב וז"ל: קורא שהוא מלולב שהוא רך ולולבי גפנים ושקדין רכי' פירוש מתוקים מברכין שהכל נהיה בדברו שאין נוטעים אותם האנשי' על דעת לאכלן כך אלא כשיגמרו הפרי, אבל אם היו נוטעים אותם האנשי' על דעת לאכלן כך רכין כמו מין אילן שנוטעים אותו על דעת לאכל העלין והתמרו' רכין מברך ב"פ האדמה כך פשוט עכ"ל. וכן בתרומת הדשן (סי' כט) כתב על הומלתא שהם בשמים שחוקים, דמה שמברכים עליהם בופה"ע או אדמה הוא משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק הבשמים, ומשו"ה חשבינן קיימי במילתייהו עכ"ל. וכן הטור (סי' רב סט"ו) כתב בדין הסוכר וז"ל: אבל אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליו בופה"ע. נמצא שאם מגדלים פרי מסויים על דעת לכתוש או לרסק אותו לגמרי, אפי' באופן שנימוח לגמרי ולא ניכר כלל תארו הראשון, אפ"ה לא נשתנית ברכתם כלל, וגם לדעת הרמ"א (בסי' רב ס"ז) יש לברך עליו את ברכתו הראויה לו, דבכה"ג לא שייך לומר שינה צורתו, משום שזוהי צורת הפרי ע"י ריסוק וכמ"ש בשו"ע (סי' רג ס"ז), משא"כ דבר שלא נתגדל לכך ונימוח לגמרי כמו הפווידל"א שהביא הרמ"א, שאין דרכה בכך, לכתחילה יש לברך עליה ברכת שהכל שבזה יוצא לכו"ע.

ועוד ראיתי בשו"ת אבא באהל ביתי שמצא בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' קצ) שכתב להדיא, שכל דבר שהוא נאכל רק בשינוי צורה הרי מוסכם לכל הפוסקים שיש לברך עליו כעיקר ברכתו והביא ראיות לדבר עיי"ש, וכ"כ בספר ברכת יוסף ידיד ח"ב (דף עד.) שהוא מוסכם מכל הפוסקים.

ולכן בימינו יש לברך על גרעיני אבטיח ברכת בופה"א כיון שמגדלים מין אבטיחים מזן מיוחד בשביל הגרעינים, וכיון שנתגדל לכך ברכתו היא האדמה, ואילו פעם ברכו על גרעיני האבטיח ברכת שהכל כיון שהיו משתמשים בגרעיני האבטיח מהזן שהיה מיועד לאכילה. וכן הברכה על "הקשיו", עד לא מזמן ברכו עליו בופה"א כיון שהיה טפל לפרי, אבל היום שמגדלים את העץ הזה במיוחד בשביל "הקשיו" ברכתו בופה"א.

וכן השו"ע (בסי' רג ס"ז) פסק, על בשמים שחוקים המעורבים עם סוכר, הבשמים עיקר ומברך כדין אותם ברכת בשמים עכ"ל. ובמשנ"ב (סקי"ב) כתב שאף שהם שחוקים ונימוחים לגמרי עד שאין ניכר בהם תארן הראשון כלל, אפי' הכי לא נשתנית ברכתן על ידי זה לכולי עלמא, "דדרך הבשמים לכתוש" באופן זה ע"כ. ובשעה"צ (סקי"ט) כתב דאינו דומה למה שמבואר בסי' רד סקנ"ב דצריך שיהא ניכר מהותו ותארו, דהכא לעניין הבשמים "שדרכן בכך" מודו כולי עלמא, היינו אפי' לדעת הג"ה שבסימן רב סעיף ז', וכמבואר להדיא בתרומת הדשן (סי' כט). וכן כתב בסי' רב (סקמ"ד).

נמצא דכל פרי אם דרכו להאכל ע"י ריסוק זוהי צורתו של הפרי, ולא שייך לומר בו ששינה צורתו,

וכל זה הוא לדעת הרמ"א. אבל לדעת השו"ע בסי' רב ס"ז גם ללא הטעם שדרכו בכך ברכתו אינה משתנית אע"פ שנתרסק ונימוח לגמרי, דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, וכמו שהוכיח זאת הב"י בסי' רד בסופו במה שהקשה על דברי תה"ד שדיבר על גודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי שברכתם שהכל, כיון שדקדק מרש"י שלמד שטרימא זה דבר כתוש קצת ואינו מרוסק, ועל כך כתב הב"י ואין דבריו נראין בעיני, שאם רש"י פירש דטרימא הם תמרים שכתשן קצת, כבר נתבאר (בסי' רב) דלהרמב"ם אפי' מיעכן ועשאן עיסה מברך בופה"א. מבואר דלמד ברמב"ם שאפי' דבר שנימוח לגמרי ע"י בישול ברכתו אינה משתנית, וכן הבין הרמ"א והבה"ל ד"ה "תמרים" בדעת הב"י. ולכן לדעת השו"ע גם אם אין דרכו של הפרי בכך ברכתו אינה משתנית.

וכעת ניגש לברר מהי הברכה על חטיף הנקרא "במבה". ה"במבה" היא הומצאה בישראל לפני כ-50 שנה ע"י פרופסור אלי סיגלר. חטיף זה נעשה מתירס מזן מיוחד שמגדלים אותו במיוחד לעשיית ה"במבה". חטיף ה"במבה" נמכר בארצנו בצורה בלתי רגילה וכ- 120 מליון שקיות לשנה נמכרות מהמדף. וכעת נציג את תהליך הייצור של חטיף ה"במבה" וכפי שהובא בילקוט יוסף הלכות ברכות (עמ' קעו) ובשו"ת אבא באהל ביתי (סי' א' עמ' סא).

הנה בשנת תשס"ה הזדמן לנו להיות במגדל העמק, ולאחר שיעור לאברכי המקום נתבקשתי (ע"י הרב ישראל אלקנה שליט"א מחבר שו"ת "אבא באהל ביתי") לבקר במפעל ל"במבה" כדי לברר מהי הברכה על ה"במבה" והנה תהליך הייצור כדלהלן. ה"במבה" עשויה מתירס מזן מיוחד שמגדלים אותו במיוחד למטרה זו וגם צורתו של התירס אינה כתירס רגיל מאורך אלא זן מיוחד הגדל כעין תפוז. לאחר שמיבשים את גרעיני התירס מרסקים את התירס ונעשה לגרגרים דקים ביותר אך אינו נעשה כקמח אלא גרגרים קטנים (כגודל קוסקוס), אשר אם טועמים אותם ניכר טעם התירס בהחלט. מתוך כמות של מאתים קילו מערבים מאה שלושים גרם בלבד אבקת אפיה, שזה ברור שאבקה זו מתבטלת בהחלט כלפי כמות גדולה של מאתים קילו. כמו כן מזלפים את הגרעינים במעט מאוד מים, כשש ליטר למאתים קילו, ואחר זילוף המים הגרגרים עדיין נראים כגרגרים דקים ואין כאן עיסה כלל. אותם גרגרים נכנסים לתוך צינור שיש בו כמאה מעלות חום, ויש בתוכו לחץ אויר גדול הגורם לגרגרים להתקבץ יחדיו ולהדחק לשולי הצינור, וע"י החום והלחץ מתפוצצים פתיתי התירס וכך נעשית צורת ה"במבה" מאורכת, וע"י סכין הקבועה במכונה נחתכים לחתיכות קטנות. בשום שלב גרעיני התירס לא נהפכים לעיסה, וראינו שעדיין הם יורדים מהצינור (קודם הכנסת הגרעינים לקליה) בגרגרים ולא כעיסה, ועינינו ראו זאת שאין כאן עיסה כלל אלא גרגרים להדיא, וממילא שייך לומר במלתייהו קיימי.

לאחר מכן מייבשים את אותם חתיכות במבה במשטח ייבוש קצר, ומשם הם מועברים לתוך חבית המונחת על בטנה שדפנותיה משוחים בחמאת בוטנים רתוחה וכך גלילי ה"במבה" נמשחים בחמאת בוטנים. ישנם מפעלים שמייבשים אותם עשרים וארבע שעו' ולאחר מכן מכניסים אותם לשקיות, וישנם מפעלים שמעבירים את ה"במבה" במסוע של קירור ומשם אורזים אותם.

לסיכום קול קורא במדבר דפשוט הוא שיש לברך על חטיף ה"במבה" בורא פרי האדמה ללא שום ספק, ומה שנהגו עד היום לברך עליו שהכל היינו משום שלא ידעו את מרכיביו ואת תהליך עשייתו, ומה שכתבו כמה רבנים בדורינו לברך עליו שהכל הוא מחוסר ידיעה, או מטעות בהלכה, וכדעת מרן מלכא שליט"א, וכן פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל לאחר ששמע את מרכיבי ה"במבה" ואת אופן תהליך ייצורו שיש לברך עליו בורא פרי האדמה אף לאשכנזים, משום שאין תירס זה נאכל חי ועיקרו נזרע לשם כך במיוחד עכ"ל.

בשיחה עם הרב אלקנה ישראל שליט"א מחבר שו"ת אבא באהל ביתי, שעל ידו למעשה נתחדש הדין לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה, שאלתיו האם תהליך ייצור ה"במבה"הוא רק בחברת "תלמה" אשר נמצאת במגדל העמק או בעוד חברות. ואמר לי שהוא בדק וראה שתהליך ייצור זה הוא גם בחברת "אוסם" הנמצאת ביקנעם, וגם בחברת "עלית" (במבה שוש) שבמרכז הארץ, ובשלושתם תהליך הייצור של חטיף ה"במבה" זהה, שמכינים את ה"במבה" מגרגירי תירס, וא"כ בכל החברות הללו ברכת ה"במבה" היא בורא פרי האדמה.

והאמת שתהליך ייצור זה הוא בכל החברות כולם בלי יוצא מן הכלל, וזה משום שאי אפשר להכין את החטיף הנ"ל מקמח תירס כיון שהיסוד להכנת ה"במבה" הוא שע"י התפוצצות של הפרי נדבקים הגרגרים ונעשים כמין נחש ארוך, ותהליך כזה אי אפשר כלל לעשות מקמח תירס.

ולפי האמור לעיל הדבר ברור שמה שכתוב על שקיות ה"במבה" של חלק מהחברות שה"במבה" עשויה מקמח תירס אין זה נכון כלל וכלל, וודאי שאינם מבדילים לעניין הלכה מה נקרא קמח ומה נקרא גרגירי תירס, ואת הגרגירים הגרוסים מחשיבים כקמח ואין זה נכון. ואילו על שקיות ה"במבה" של חברה אחרת כתוב "פתיתי תירס" וזוהי הגדרת המרכיב בצורה נכונה, וכמו שראו ובדקו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א והרה"ג אלקנה ישראל שליט"א את תהליך עשיית ה"במבה" בחברה הנ"ל.

וכן מה שכתוב על שקיות ה"במבה" של כמה חברות ש"הבמבה" עשויה מ- 49% בוטנים, (כמו שהחברה הפירסומית כותבת) אין זה נכון כלל, כיון שלמכונה לעשיית ה"במבה" לא נכנס אפי' בוטן אחד, ורק לאחר עשיית גלילי ה"במבה" הם נמשחים בחמאת בוטנים, וכל המתבונן בחטיף הנ"ל רואה שחמאת הבוטנים היא דקה מאוד, וכמו שאם נחצה את ה"במבה" האדומה שהיא עשויה כעיגולים קטנים, נראה ונווכח שהציפוי האדום על ה"במבה" הוא דק מאוד, וודאי שלא שייך לומר עליו שהוא כ- 49% מהחטיף, וה"ה בציפוי חמאת בוטנים שהציפוי הוא רק חיצוני ודק מאוד. ואפי' אם נאמר כן שהיא עשויה מ- 49% בוטנים (מה שפשוט וברור שאינו נכון) אין זה מגרע מהברכה שהרי לדעת השו"ע ברכת חמאת הבוטנים היא בופה"א. ושמא מפני שקוראים לו "חטיף בוטנים" כתבו שהוא עשוי מכמות ניכרת של בוטנים. ולפי"ז אין להסיק שכיון שהרכיב הראשון שהם כותבים שם הוא בוטנים, אז ה"במבה" עשויה מבוטנים, אלא ה"במבה" עשויה אך ורק מגרגירי תירס בלבד, וחמאת הבוטנים היא רק כדי להטעים את ה"במבה" בלבד, ופשוט וברור בהלכות עיקר וטפל שחמאת הבוטנים טפלה ל"במבה" לכו"ע, שהרי אין קונים את החטיף הנ"ל בשביל חמאת הבוטנים, אלא בשביל ה"במבה" שמוטעמת בחמאת בוטנים.

דבר המוסכם בפוסקים שהכלל של נשתנה צורתו שייך רק במקרים של פירות שנתרסקו או נימוחו, אבל אם הפרי רק התנפח לא שייך בו כלל שינוי צורה. ולכן ה"פופקורן" לא שייך לומר עליו ששינה צורתו כלל כיון שהפרי לא נתרסק אלא נעשה ע"י התפוצצות הפרי, שע"י חום גבוה הוא מתפוצץ ותכולתו יוצאת, ולכן ברכתו היא האדמה, וכן הורה הרב משה פיינשטיין זצ"ל בחוברת תורה והוראה תשל"ג, וסברתו שדין "לא ניכר" הוא דין בנתרסק עד למצב שלא ניכר, ולא אם ממשו קיים, וכ"כ בספר ברכת הנהנין עמ' קיג, וכן הובא בקונטרס כיצד מברכין בשם אחד מגדולי הדור (הגרי"ש אלישיב זצ"ל), הובאו דבריהם בספר וזאת הברכה עמ' 120. וכן כתב האור לציון (ח"ב פי"ד הי"א) בהערה, דנראה פשוט ש"פופקורן" חשיב צורתו קיימת אף שהחליף צורה, שהרי זו הצורה של התירס התופח בחום, וכמו פרוסות תפו"א המטוגנות (צ'יפס) שאע"פ שאין עליהן את צורתן הראשונה מ"מ חשוב צורתם קיימת וברכתן בופה"א, ולא דמי לפרי מרוסק שאין עליו כלל צורת הפרי, שמה שמתבאר מהגמ' בדף לח. פרי שנישתנית צורתו ברכתו שהכל פירושו שבטלה חשיבות צורתו, וכגון שנתמעך וכו' עכ"ל. וכ"כ בהלכה ברורה (סי' רב) בבירור הלכה (אות לא) שבגרעיני תירס קלוי (פופקורן) יש לומר דלא חשיב נשתנית צורתם שהרי הם גרענים קלויים שמחמת קלייתם נפתחו ונתפתחו ודרך הוא לאוכלם כשהם קלויים באופן זה.

ולפי"ז ה"ה והוא הטעם בחטיף הנקרא "במבה" שנעשה מפתיתי תירס הגדל במיוחד בשביל זה, וזוהי דרך אכילתם, דלא שייך בהם שינוי צורה כיון שזו צורת הפרי, שהחום גורם להתפוצצות הפרי וע"י כך תכולתו יוצאת, ונמצא ש"פופקורן" ו"במבה" נוצרים בתהליך דומה שע"י התפוצצצות הפרי יוצא פופקורן או במבה, אלא שב"במבה" התפוצצות הפרי היא בפתיתי תירס קטנים וכיוון שמתפוצצים בתוך מכונה שעשויה כצינור ארוך, נעשית צורתם ארוכה.

בספר וזאת הברכה (עמ' 200 א) כתב לדון בעניין פתיתי תירס שמכינים מהם "קורנפלקס", וכתב שאופן הייצור שונה ממפעל למפעל, יש שמייצרים אותם מחתיכות תירס (שלא נטחנו לקמח) וא"כ הברכה על סוגים אלו היא בורא פרי האדמה כיון שהתירס לא נתמעך לקמח, לעומת זאת ישנם מפעלים המייצרים את הפתיתים מקמח תירס ודינו כדין ירק שנימוח ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו. ואם לא ידוע תהליך הייצור נראה שיברך שהכל שבזה יוצא בכל מקרה, (אלא שפסק זה הוא סברתו האישית של המחבר עצמו). אבל בסוף הספר בהערות ומקורות ללוח (אות קג) הביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבמקרה של ספק שאי אפשר לברר את תהליך היצור אם הפתיתים מקמח או מחתיכות, יש לברך האדמה מספק, והטעם נראה ע"פ מ"ש הרמ"א (סי' רב ס"ז) שהעיקר שאף מאכל שנתמעך לגמרי ברכתו בופה"א. ואף שמבואר בשעה"צ (סי' רח סקמ"ד) שיתכן שבקמח אין יוצאים בבופה"א, שם מדובר שאין הדרך לאוכלו כלל בצורה מרוסקת. ומבואר דקמח תירס כיון שיש דרך לעשות ממנו "קורנפלקס" מעיקר הדין מברך בופה"א כדעת הרמ"א.

ולפי"ז בחטיף ה"במבה" שאין הגרגרים נעשים כקמח, אלא כגודל של קוסקוס, וכל תכלית גידול התירס מזן זה היא לעשיית ה"במבה" בלבד כל שכן שיש לברך על ה"במבה" בופה"א לכתחילה, ועוד שהתירס שממנו עושים את ה"במבה" דרכו ליצור ה"במבה" יותר מאשר תירס שמכינים ממנו את "קורנפלקס", שהרי יש אפשרות לעשות "קורנפלקס" מקמח תירס, או מפתיתי תירס, אבל בחטיף הנקרא "במבה" הדרך לעשותו אך ורק מפתיתי תירס ולא מקמח תירס, וזו הוכחה שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה אף לאשכנזים וכ"ש לספרדים.

וכן נראה ממ"ש (בעמ' 180) לגבי פרכיות אורז, שדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל לברך בופה"א כדין הכוסס את האורז, כיון שלא נתבשלו ורק נתפחו בחום, וכן דעת הגר"מ שטרנבוך, והרב שיינברג, וכ"כ באור לציון (פי"ד כא), אלא שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל לברך על פרכיות אורז אלו בורא מיני מזונות כיון שנדבקו ע"י חום. מבואר דלכו"ע פרכיות אורז לא חשיב שינוי צורת הפרי, וכל מחלוקתם היא האם ע"י החום חשוב כנתבשל או לא. שאם חשוב כנתבשל ברכתו במ"מ ואם לא ברכתו בופה"א. וזה משום ששינוי צורת הפרי שייך רק באופן שהפרי נימוח. ואם כן ה"ה לברכת ה"במבה" שע"י החום תופחים או נדבקים יחד ע"י שמתפוצצים, וא"כ שפיר שייך לברך עליהם ברכת בופה"א בין אם רק תפחו (פופקורן) בחום או שנדבקו ע"י החום (במבה).

וכל אלו ראיות מוכחות שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל לברך על ה"במבה" ברכת בורא פרי האדמה אף לדעת האשכנזים הפוסקים כהמשנ"ב, ובפרט שהרב אלקנה ישראל שליט"א מחבר שו"ת "אבא באהל ביתי" הציע את הדברים לפני הגרי"ש אלישיב זצ"ל והסכים עימו שיש לברך על ה"במבה" בופה"א. ולא הוצרכתי להביא ראיות אלו אלא לאותם הרוצים לראות מתוך פסקיו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה. זאת ועוד, שגם הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א לאחר שבנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א הציג לפניו את תהליך ייצור ה"במבה", פסק שצריך לברך על החטיף הנ"ל בורא פרי האדמה, ואף נהג כן למעשה וכפי ששמעתי מהרה"ג יצחק יוסף שליט"א שאביו בירך על ה"במבה" בורא פרי האדמה בליל הסדר בשנת תשס"ו, כאשר לא היו שם קליות לחלק.

והנה בכמה וכמה מספרי האחרונים כתבו לברך על ה"במבה" שהכל, כמ"ש בספר הברכה והלכותיה (סי' לב סי"ד) אשר נתחבר ע"י הרה"ג רבי אהרן זכאי שליט"א אשר כתב שיש לברך על ה"במבה" שהכל, ושכן שמע מהגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל בנו של מרן הראשל"צ שליט"א בשם מרן הראשל"צ בעצמו.

אלא שבספר תורת הברכה (סימן ב' סעי' יב אות ב עמ' קסט) הביא בשם הרה"ג הרב משה פנירי שליט"א שהביא שדעת מרן הראשל"צ הינה שיש לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה, ועכ"פ להיזהר לא לברך עליו לאחר שבירך על מאכל אחר שברכתו בורא פרי האדמה.

והאמת הינה שבשיעור בבית הכנסת תפארת ירושלים "היזדים" לפני כמה שנים בו דיבר מרן הראשל"צ שליט"א על הלכות ברכות, נשאל מה יש לברך על ה"במבה", ושאל לשואל ממה הינו עשוי, וענה מבוטנים, וענה לו הרב א"כ יש לברך עליו בורא פרי האדמה, ומאז נפוצו שמועות בדעתו לכאן לכאן.

וכן בשיחה שהיתה לי עם הרב מנדלבויים שליט"א מחבר ספר וזאת הברכה, נודע לי שאינו יודע את תהליך יצור של חטיף ה"במבה". ששאלתיו אם חברה מסויימת תייצר "במבה" שאינה עשויה מקמח תירס, אלא מתירס גרוס ושגידולו הוא במיוחד עבור החטיף הנ"ל, האם ברכת ה"במבה" תהיה בופה"א . וענה שכן, אלא שלמעשה ה"במבה" כיום עשויה מקמח תירס ולכן ברכתה שהכל. והסברתי שכיום לאחר שבדקו הרבנים במפעלים ליצור ה"במבה" נודע שה"במבה" אינה עשויה מקמח, אלא מתירס גרוס שגודלו כגודל הקוסקוס, ועדיין חשוב כפרי וממילא יש לברך על ה"במבה" בופה"א. והרב ענה, ע"פ מה שאמר לו הגרש"ז אויערבך זצ"ל שעל חטיף קוקוס אע"פ שיש חתיכות קוקוס יש לברך עליו שהכל וא"כ ה"ה לברכת ה"במבה", ועוד שאולי תירס הגרוס הנ"ל אפשר שהוא חשוב כקמח. וכמו שנכתוב לקמן אין דין חטיף הקוקוס דומה כלל לחטיף ה"במבה", בקוקוס המנהג לברך שהכל כיון שיש בו כמה מגרעות והם: שנעשה עיסה, וע"י תערובת, וע"י בישול, משא"כ חטיף ה"במבה" ולכן שפיר יש לברך עליו בופה"א, ועוד שפשוט וברור שאין דין גרגירי התירס חשובים כקמח. ומבואר דמה שפסק לברך על ה"במבה" שהכל הוא מחוסר ידיעה בתהליך היצור.

וכן בעוד כמה ספרים כתבו לברך על ה"במבה" שהכל, אלא שכבר כתב הרה"ג אלקנה ישראל שליט"א והסכימו עימו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א והגאון הגדול פאר הדור והדרו הרב עובדיה יוסף שליט"א, דמה שכתבו לברך שהכל זה משום שלא ידעו את מרכיביו ואת תהליך עשייתו, ומה שכתבו כמה רבנים בדורינו לברך עליו שהכל הוא או מחוסר ידיעה או מטעות בהלכה, וכן הסכים עימם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל כאשר שמע את תהליך עשייתו.

והנה בשנת תשס"ה הוכרע פסק ההלכה ע"פ הראשל"צ הגרע"י שליט"א שעל הבמבה יש לברך ברכת בופה"א היה זה בשנת תשס"ה, ארבע שנים לאחר מכן בשנת תשס"ט יצא לאור הספר הלכה ברורה של הרה"ג דוד יוסף שליט"א חלק י, שבו כתב (בסי' רב סכ"ט) לדון בעניין חטיפים הנעשים מתירס, וכתב שעל מאכלים הנעשים מתירס קלוי, מעוך או מנופח (מיני קורנפלקס וחטיפי תירס) אם נמעכו או התנפחו לגמרי עד שנשתנית צורתם ואין ניכר כלל שהם תירס, וגם נשתנה טעמם ואין ניכר בהם כלל טעם התירס, אע"פ שנעשו מתירס שמגדלים אותו במיוחד לשם כך מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו". וכל שכן אם נעשו מקמח תירס שחזרו וגיבלוהו לחתיכות. ובברור הלכה (אות לא) דן בדבר וכתב, ונשאתי ונתתי באורך בעניין זה בפני אאמו"ר מרן הראשל"צ שליט"א והסכים אתי שעל הקורנפלקס וכל מיני חטיפים הנעשים מתירס שנשתנית צורתם לגמרי עד שאין ניכר כלל שהוא תירס, וגם נשתנה טעמם לגמרי, מברכים עליהם שהכל, וכמו שכתב בעצמו על כיו"ב בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' כט), ואמר לי עוד שאפי' אם תמצא לומר שעדיין לא יצא הדבר מכלל ספק, יש לברך על הקורנפלקס וחטיפי תירס שהכל עכ"ל. א"כ נמצא לפי"ז שמרן הראשל"צ הגרע"י שליט"א חזר בו ממה שהסכים עם בנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א לברך על הבמבה בופה"א.

אולם אין זה נכון שמרן הראשל"צ חזר בו כלל, וכמו שנכתוב לקמן, לכן ראיתי להביא את השתלשלות העניינים בעניין ברכת הבמבה וכפי שכתב זאת הרה"ג אלקנה ישראל שליט"א בספרו אבא באהל ביתי (מהדו"ב) עמ' תעז ד"ה "ואומר".

וז"ל: ואומר בנושאי עין הנה הרה"ג הרב דוד יוסף שליט"א אמור להוציא ספר על הלכות ברכות, על כן הודיע לו מכל התהליך בכדי שגם הוא יזכה את הרבים, ושלחנו לו את ספרנו היא התשובה דלעיל. ובמשך למעלה משנה וחצי הנני מנסה ליצור עימו קשר ואין קול ואין עונה, אשר על כן שלחתי פקס ומכתב בידי כמה וכמה שליחים הקרובים עליו שהודיעוני שהוא קיבל הספר והמסמכים. ועדיין אין קול ואין עונה. והנה בתקופה האחרונה שמעתי שהרה"ג רבי דוד שליט"א אמר לברך על הבמבה שהכל. וניסינו עוד כמה וכמה פעמים ליצור עימו קשר ואין. ולאחר מכן הוציא את ספרו הלכה ברורה ח"י ושם באוצרות יוסף (סי' י) כתב שיש לברך על חטיפי תירס שהכל. והביא לזה הסכמת מרן גאון עוזינו הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א. אומנם בדבריו שם לא נזכר ולא במילה אחת השם "במבה" ואילו היה מוזכר, מרן הראשל"צ לא היה שר המסכים לזה, מאחר וכבר הסכים עם מרן ראש הישיבה הגר"י יוסף שליט"א שיש לברך עליו בורא פרי האדמה ואף עשה מעשה כמה וכמה פעמים וכנ"ל.

ואשר על כן נכנסנו אל הקודש פנימה ביום י"ב בסיון תשס"ט לפ"ק ה"ה גדול הדור מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א עם ראש הישיבה הגר"י יוסף שליט"א לאחר צאת הספר הלכה ברורה וענה ואמר שלא הסכים שברכת ה"במבה" היא שהכל אלא רק חטיפי תירס. וכן כתב זאת הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בספרו עין יצחק ח"ב עמ' תקעד. [ואף שהרב דוד פירסם בע"פ שמרן הראשל"צ הסכים עימו על ברכת ה"במבה" כאמור אין האמת כן, וכל מה שהסכים הראשל"צ היינו על חטיפי תירס כגון דוריטוס (שהם באמת נעשו עיסה) וכדו'. וכבר מאן דהו דאג שהדברים יגיעו לתקשורת וע"י כך היה נעשה מזה חילול ה' גדול] עכ"ל.

לכן כל מה שנכתוב כעת להעיר על מה שכתוב בספר הלכה ברורה (כמובן לאחר המחילה הרבה מהרה"ג דוד יוסף שליט"א) בעניין ברכת הבמבה הוא על אף שהרה"ג דוד יוסף שליט"א לא כתב בספרו ולא מילה אחת שיש לברך על הבמבה ברכת שהכל, אלא כל מה שכתב הוא חטיפי תירס, ורק לאחר צאת ספרו הודיע שהתכוין ל"במבה" וכך פירסם הדבר הרבים.

א. בסימן רב אות כט כתב שנשתנה טעמו (של החטיף הנ"ל) לגמרי, וכ"כ באוצ"י ס"י בתשובה.

נלענ"ד שגדר של שינוי טעם זה, אינו דומה כלל לכל הדברים שמחמת ששינו טעמם ברכתם שהכל, כגון: הסוכר, שוקולד, פלאפל, קמרדין (לדר), עוגיות קוקוס או בוטנים של פסח. שבכל אלו שינוי הטעם נעשה ע"י בישול, טיגון, או תערובת תבלינים אחרים, לכן שינוי הטעם בהם הוא אחד מהמגרעות שיש בהם, ומשו"ה המנהג שמברכים עליהם שהכל. אבל בחטיף הבמבה אין זה שינוי טעם "לגמרי", שהרי התירס הזה חוץ מהגריסה שהוא עובר, הוא נכנס כמו שהוא נקטף מהשדה לתוך מכונת האקסטדור לייצור ה"במבה", ללא תערובת כלל, (חוץ מ- 25 גרם ויטמינים, ו-130 גרם אבקת אפיה שכמות זו בטלה בכל ביטולי התורה על כמות של מאתיים קילו תירס) וללא בישול, וא"כ אין זה גדר של שינוי טעם לגמרי, ומה שנותנים עליו חמאת בוטנים זה רק לשיפור הטעם, שהרי ה"במבה" כשלעצמה טעמה טפל (שזהו טעמה המקורי ללא תערובת כלל) ומטעימים אותה במעט חמאת בוטנים, ולא כמו שמפרסמים ש"הבמבה" מכילה 49% בוטנים שאין זה נכון כלל, ובגדרי עיקר וטפל פשוט וברור לכל, שחמאת הבוטנים טפלה ל"במבה", ועיקר רצון האדם הוא ה"במבה", אלא שרוצה שתהיה מוטעמת בחמאת בוטנים. וישנם שרוצים שתהיה מוטעמת בטעם תות (במבה אדומה), ויש שרוצים שתהיה מוטעמת בטעם שוקולד, המשותף לכולם הוא שעיקר רצונו הוא ה"במבה", אלא שרוצה שתהיה מוטעמת בחמאת בוטנים, וכמו קרקר המוטעם בגבינה, שוקולד, חומוס וכדו', ופשוט הוא. וכן ראיתי שכתוב בספר עין יצחק ח"ב והרה"ג יצחק יוסף שליט"א (עמ' תקעג) שאין דין הבמבה דומה לסוכר וכדו'.

זאת ועוד שמדברי הב"י סי' רד בסופו במה שהקשה על דברי תה"ד מהרמב"ם, מבואר דס"ל דאף שבאופן שנשתנה טעמו (אמנם לא לגמרי) על ידי תבלינים,דבש ובישול נשארת ברכתו עץ או אדמה. וודאי שה"במבה" מעלתה יותר מאשר הפווידל"א שהיא ע"י תערובת דבש, תבלינים וע"י בישול, שה"במבה" אין בה לא תערובת, ולא בישול, א"כ פשוט דלדעת מרן יש לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה. וכן ראיתי בשו"ת אבא באהל ביתי (מהדו"ב) עמ' תקכט, מדברי הב"י שם בדין המורבא המרוקח בדבש שכתב, נראה דמיירי כשהחבושים או הורדים כתושים ביותר וכו' ובמה שכתב ולדבריהם יש לברך על של ורדים בורא פרי האדמה, יש לדקדק כיון דורדים לא חזו לאכילה לא חיים ולא מבושלים אא"כ הם מבושלים עם דבש א"כ הוי ליה דבש עיקר. ויש לומר דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם הדבש הוי ליה דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר את הורד לאכילה והוי ליה כפירות שאינם נאכלם חיים שמברך עליהם אחר בישולם ברכה הראויה להם ואין אנו אומרים שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה וכו' עכ"ל.

הנה לך להדיא שהורדים אינם ראויים לאכילה ורק הדבש מכשיר אותם והם כתושים ביותר, ואפ"ה כותב הב"י מכיון שהדבש הרי הוא בא להכשיר הוורדים הרי שיש לברך עליהם כעיקר ברכתם.

נמצא שאם על חבושים או ורדים הכתושים ביותר שאינם ראויים לאכילה לא חיים ולא מבושלים אלא ע"י בישול עם הדבש פסק הב"י ובשו"ע (סי' רד סי"א) שמברך או אדמה או עץ, על אף שטעם הדבש חזק וניכר מאוד בתערובת זו, מ"מ העיקר זה החבושים או הורדים. וא"כ כ"ש לעניין ה"במבה" שהעיקר והרוב זה ה"במבה", וחמאת הבוטנים באה רק להטעים את גולמי ה"במבה" שיברך בופה"א. ולפי"ז לא שייך לומר על כך שנשתנה טעמו לגמרי כמ"ש בהלכה ברורה שהרי זה רק שיפור טעם ה"במבה", שבכה"ג לדעת השו"ע אינו מגרע מהברכה, שהרי ה"במבה" ללא חמאת בוטנים טעמה טפל, ולכן מטעימים אותה בחמאת בוטנים, אבל היא כשלעצמה טעמה לא נשתנה כלל, וודאי שאין זה נקרא שינוי טעם גדול שבגללו תשתנה הברכה.

ב. עוד כתב בהלכה ברורה שחטיף ה"במבה" נעשה ע"י תערובת, כמ"ש באוצרות יוסף סי' י ד"ה "המורם" וז"ל: והנה לפי מה שנתבאר לעיל, נראה פשוט שהוא הדין בזה לעניין חטיפים שנעשו מתירס מנופח, והוסיפו להם תבלינים ושאר דברים עד שנשתנה טעמם לגמרי שמברך עליהם שהכל נהיה בדברו מכמה טעמים. חדא, שהרי ידוע הדבר שנשתנו בצורתם ובטעמם לגמרי ממה שהיו בתחילה ואין ניכר שהם מתירס כלל בין מחמת צורתם, ובין מחמת שנשתנה טעמם שינוי טעם גדול כל כך מחמת "שמוסיפים להם דברים אחרים" עד שאין ניכר כלל מאיזה מין מאכל הם עשויים, ובזה יש לומר דלכולי עלמא מברך שהכל אפי' אם גידלו את אותו תירס במיוחד לשם עשיית חטיפים אלו עכ"ל.

והנה מבואר מדבריו דרק משום שמסיפים לחטיף הנ"ל תבלינים ושאר דברים (מה שאינו ע"פ האמת) שייך בו גריעותא של שינוי טעם כל כך עד כדי כך שבצירוף של נשתנה צורתו לגמרי עד שאין ניכר כלל מאיזה מין מאכל הם עשויים מברך שהכל, דזה וזה גורם. אלא שאם נוכיח שחטיף ה"במבה" אינו עשוי לא מתבלינים ולא משאר דברים כלל וכלל הרי שגם הרה"ג דוד יוסף שליט"א יודה שאין זה גדר של שינוי טעם לגמרי שיחשב לגריעותא.

והוכחת הדברים היא: שהרה"ג יצחק יוסף שליט"א ביקר במפעל של חברת "תלמה" במגדל העמק ועיניו ראו ולא זר (ולא ע"פ שמועות) והעיד שאין תערובת כלל בגרגרי התירס, וכן הרה"ג אלקנה ישראל שליט"א הוסיף לבדוק זאת בחברות "אוסם" ו"עלית". ונמצא שמלבד 25 גרם ויטמינים שהם אחד ל- 8 קילו, ו-130 גרם אבקת אפיה שהם בטלים בכל הביטולים שבתורה בכמות של מאתיים קילו גרגרי תירס, ואינה חשובה כלל תערובת, ועוד שמזלפים כשש ליטר מים על מאתיים קילו וזה בשביל תהליך הנקרא "אקסטרוזיה", דהיינו שע"י שהמים מתאדים לתוך התירס בהגיעם למאה מעלות ויותר הינם גורמים ללחץ בגרעינים, ובתוספת הלחץ בהיותם נתונים במקום צר וחם מאוד, אז ברגע שהבורג מתקדם ויוצא למקום פתוח (והוא פתח צר כרוחב של במבה) מתפוצצים פתיתי התירס ותכולתם יוצאת החוצה.

ועוד שגם ממציא ה"במבה" בעולם ששמו אלי סיגלר העיד שאין שום תערובת בגרגרי התירס מלבד אלו החומרים. ומבואר דאין כלל תערובת בחטיף ה"במבה" כמו שמבואר בילקו"י ברכות, ובשו"ת אבא באהל ביתי בכמה וכמה מקומות.

ג. ועוד כתב הרה"ג דוד יוסף שליט"א בתשובה אוצ"י סי' י שאחת המגרעות של ה"במבה" היא שנשתנתה צורתה לגמרי עד שאין ניכר כלל שהיא מתירס.

הנה כבר הוכחנו בסוגיא כמה וכמה פעמים שלדעת מרן השו"ע שפסק כדעת הרמב"ם ששינוי צורה אינו מגרע מהברכה, זה אפי' באופן שהפרי נתרסק ונימוח לגמרי עד שאין ניכר כלל מאיזה פרי הוא, ואפ"ה אמרי' דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא. כמבואר בב"י סי' רד בסופו ד"ה "בתרומת", מדהקשה הב"י על תה"ד מדברי הרמב"ם, מבואר דהבין ברמב"ם שאפי' פרי שנימוח לגמרי כמו המאכל הנקרא "פווידל"א" שדיבר בו תה"ד אין משתנית ברכתו , ואף שלא ניכר לאדם איזה פרי הוא, וכן הבין הרמ"א בסי' רב ס"ז, והבה"ל ד"ה "תמרים", ובמשנ"ב (סקמ"ב) כתב, שבפווידל"א שאיבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא אז לכתחילה מברך שהכל עיי"ש, ואם יהיה דרכו בכך לכו"ע יברך בופה"ע כמ"ש בסי' רג סקי"ב אף לדעת תה"ד.

נמצא דלדעת השו"ע אפי' אם ריסקו את הפרי בבלנדר (כמאכל של תינוקות גרבר) ברכתו אינה משתנית, וודאי שבכה"ג אין מזהים אם הגרבר הוא מתפוח או אגס, וכמו שאין מזהים בין ממרח תמרים לשזיפים מאחר וצבעם זהה לחלוטין, וזה משום דאזלינן בתר "החפצא", אף שלאדם אין ניכר מאיזה פרי נעשה הדבר. וכן בשו"ת יביע אומר ח"ז (או"ח סי' כט) כתוב להדיא שאפי' נמחית צורת הפרי לגמרי ע"י מיקסר אפ"ה במלתייהו קיימי כדמעיקרא , וכן בחזו"ע (ברכות טו בשבט) עמ' קסג כתב בסעי' ח, ריבה של חבושים שמרקחים אותם בסוכר אף על פי שהם שחוקים ומרוסקים ביותר, ואין עליהם צורת חבושים מברכין עליהם בורא פרי העץ, וה"ה לריבת תפוחי עץ וכיו"ב. מרן (סי' רד סעיף יא).

והפלא הגדול שהרה"ג דוד יוסף שליט"א בהלכה ברורה (סי' רג ס"ט) כתב זאת בעצמו להדיא בעניין ברכת בשמים שחוקים המרוקחים בדבש או סוכר וז"ל: ואפילו הם כתושים ומרוסקים לגמרי עד שלא ניכרת בהם צורת הבשמים כלל מברך עליהם כברכת הבשמים, אף למנהג האשכנזים מפני שדרך עשיית המרקחת היא לכתוש אותם לגמרי, עיי"ש בשעה"צ (אות כג) שהביא לדברי המשנ"ב (סי' רג סקי"ב) שדין זה הוא לכו"ע, וחזר על כך באוצרות יוסף סי' י ד"ה "והנה".

ונמצא שסותר לדבריו, שלעניין ה"במבה" כתב שכיון ששינה צורתו לגמרי עד שאין ניכר כלל שהם מתירס זוהי אחת מהמגרעות שבגללם מברך על ה"במבה" שהכל, ואילו לעניין בשמים השחוקים המעורבים עם דבש או סוכר כותב שאע"פ שהם מרוסקים לגמרי עד שלא ניכרת בהם צורת בשמים כלל מברך בופה"א. והשאלה היא במה גרע חטיף ה"במבה" שצריך לברך עליו ברכת שהכל, בו בזמן שהדרך היחידה לאכול את גרעיני התירס הללו היא ע"י התפחה בלבד (כמו שדרך הבשמים לשוחקם), וכיון שדרך אכילתו היא רק כך ממילא לכו"ע צריך לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה וכדברי המשנ"ב (סי' רג סקי"ב). ועיין בשו"ת אבא באהל ביתי (מהדו"ב) עמ' תקכח הערה 50 שהאריך בזה.

ועוד דלעיל כתבנו בד"ה "דבר", שהדבר מוסכם לכל הפוסקים שמושג של שינוי צורה שייך אך ורק בדבר שנתרסק, אבל דבר שרק התנפח לא שייך בו כלל מושג של שינוי צורה, והוכחנו זאת ממה שכתבו הפוסקים לדון בעניין פרכיות אורז כמ"ש בספר וזאת הברכה (בעמ' 180), שדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל לברך בופה"א כדין הכוסס את האורז, כיון שלא נתבשלו ורק נתפחו בחום, וכן דעת הגר"מ שטרנבוך, והרב שיינברג, וכ"כ באור לציון (פי"ד כא), אלא שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל לברך על פרכיות אורז אלו בורא מיני מזונות כיון שנדבקו ע"י חום. מבואר דלכו"ע פרכיות אורז לא חשיב שינוי צורת הפרי, וכל מחלוקתם היא האם ע"י החום חשוב כנתבשל או לא. שאם חשוב כנתבשל ברכתו במ"מ ואם לא ברכתו בופה"א. וכן הדין לגבי ה"פופקורן" דלא חשיב שינוי צורה ולכן ברכתו בופה"א, וגם הרה"ג דוד יוסף שליט"א (סי' רב בבירור הלכה אות לא) כתב בעצמו שבכה"ג לא חשיב שינוי צורה.

וא"כ ה"ה לגבי ה"במבה" שתהליך עשייתה הוא ע"י התפוצצות של הפרי בדיוק כמו הפופקורן, שע"י החום תכולתו יוצאת ונדבקים יחד, וא"כ לא שייך בו כלל מושג של שינוי צורה כמ"ש הרב. ובפרט שזוהי דרך אכילתו היחידה, שהרי תירס זה הוא זן מיוחד שמגדלים אותו אך ורק לחטיף ה"במבה", וגם מטעם זה לא שייך בו שינוי צורה, דכיון שזוהי דרך אכילתו א"כ זוהי צורתו של הפרי להאכל כך.

ד. עוד במה שכתב הרה"ג דוד יוסף שליט"א בתשובה אוצ"י סי' י ד"ה "והנה שמעתי"שאותו זן שממנו עושים את ה"במבה" אין זה זן מיוחד שאין ראוי לאכילה וז"ל: והנה שמעתי שיש טוענים שיש מיני חטיפים שנעשים מקטניות גרוסים וטחונים שהם זן מיוחד שאינו ראוי לאכילה בפנ"ע כלל אלא לאחר טחינה, ואין אפשרות לאוכלו אלא בדרך זו, ויש לומר שמאחר שזוהי דרך אכילתו היחידה לא נשתנית ברכתו וכו', אולם אחר חקירה ודרישה היטב בדקתי ומצאתי שדברים אלו אינם אמת, ואין אותו זן שנעשים ממנו אותם חטיפים זן מיוחד שאינו ראוי לאכילה וכו' ומשתמשים באותם קטניות לעשיית דייסא ולעוד מיני מאכלים וראויים הם לאכילה אף בלא טחינה אלא בבישול כשאר מיני קטניות עכ"ל.

להוכחת הדברים ראיתי לצטט את דבריו של מרא דשמעתתא דחטיף הבמבה הרה"ג אלקנה ישראל שליט"א בספרו שו"ת אבא באהל ביתי (מהדו"ב) עמ' תקכו הערה 47 וז"ל: מאחר ודיברנו עם אלי סיגלר שהוא הממציא הראשון של הבמבה בעולם וז"ל: (העתקה מתוך הקלטה) ד"ר אלי סיגלר: זה תירס יבש מה שנקרא, זה לא תירס רטוב כמו שעושים קלחים של תירס או גרעיני תירס בקופסאות שימורים, זה תירס יבש שמתייבש על הקאפ [הקלח] ואח"כ מורידים אותו למכונת חיתוך וגורסים אותו, יש כל מיני שיטות גריסה, אבל גורסים אותו עכ"ל. ודיברנו גם עם בעלי מפעלים רבים שהיו ועודנם מייצרים זה החטיף, ועוד דברנו עם בעל החברה "עמית סחר" שהוא אחד מהיבואנים הגדולים של תירס זה והוא כתב לנו בזה"ל: כיבואנים של גרעיני תירס לתעשיית מזון אנו מצהירים בזאת שהתירס אותו אנו מספקים מכיל 100% תירס ללא תוספים אחרים, והעשוי מגרעיני תירס קשים, אנו מספקים זאת למפעלי תעשייה בלבד. א"כ מה נותר לומר שהתירס הלזה אינו זן מיוחד.

ואף שמכינים מתירס זה מאכלים הנקראים "פולנטה" שהוא מאכל איטלקי ו"ממליגה", שעושים ממנו עיסה יבישה או כדייסא, אומנם גם בו שמים תירס טחון ואף יותר דק מאשר זה התירס של ה"במבה", והטעם לכך מאחר ובהנדסת המזון ידוע שקמח אינו מתפוצץ, והרי ה"במבה" נוצר מתהליך של פיצוץ, ולכן גרעיני התירס שעושים ממנו את ה"במבה" הרי הם מעט יותר גסים, (כדי שבחום יתפוצצו ותכולתם תצא). אך כולם מודים שכל התשמיש בזה התירס הינו אך ורק כשהוא גרוס, נמצא שאין התירס נאכל היאך שהוא. ודלא כהרב שכתב שראויים הם לאכילה אף בלא טחינה אלא בבישול כשאר קטניות.

ה. עוד כתב בהלכה ברורה (סי' רב סעי' כו) לעניין ברכת ה"פלאפל" שעשויה מגרגרי חומוס טחונים ומטוגנים, אם עיקר הטעם הוא טעם החומוס מברכים עליו בורא פרי האדמה.

הדבר ידוע שבכדורי ה"פלאפל" יש כמה וכמה מגרעות, והם: שנשתנתה צורת החומוס ע"י טחינה, נשתנה שמו, ע"י תערובת שמוסיפים בו תבלינים, וגם שנשתנה טעמו במקצת ע"י התבלינים, ועוד שמטגנים אותו בשמן עמוק, ועל אף שיש לו את כל המגרעות הללו, כותב הרב שאם עיקר טעמו הוא מהחומוס מברך בופה"א. בו בזמן שבחטיף ה"במבה" יש רק שיפור טעם ע"י חמאת בוטנים, שהרי שינוי צורה לא שייך בו כיון שנשתנה ע"י התפחה ולא נתרסק, ועוד שדרך אכילתו היא אך ורק ע"י התפחה שבכה"ג לא שייך שינוי צורה, ועוד שאין בו תערובת תבלינים, ואחרון שגם לא נתבשל. ולפי"ז יותר שייך לברך על ה"במבה" ברכת בופה"א מאשר על הפלאפל שיש לו את כל המגרעות הללו. ואם על ה"פלאפל" כתב לברך ברכת בורא פרי האדמה, כ"ש שעל חטיף ה"במבה" יש לו לומר שיברך בורא פרי האדמה ולא שהכל נהיה בדברו.

לכן נראה, כיון שמרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף שליט"א לאחר ששמע את אופן עשייתו של חטיף ה"במבה" פסק לברך בורא פרי האדמה, ואף עשה מעשה כן, וכן פסק הרה"ג הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והרה"ג יעקב יוסף זצ"ל (בנו של מרן הראשל"צ) לאחר ששמע את תהליך יצור ה"במבה", והרה"ג יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקו"י הלכות ברכות. והובא כל זאת בשו"ת אבא באהל ביתי להרה"ג אלקנה ישראל שליט"א, א"כ לכו"ע יש לברך על חטיף ה"במבה" ברכת בורא פרי האדמה, בין לספרדים ובין לאשכנזים.

וכתב רבי דוד אבודרהם שבכלל דין הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל, היינו שאינו מברך ברכה הראויה על אותו מאכל, לפיכך יש לברך על ה"במבה" ברכת בורא פרי האדמה. ועיין בהקדמת אור חדש שכתב בשם כתבי האר"י ז"ל שהפוטר עצמו בברכת עם הארץ שהכל, הרי זה בור שקללהו חז"ל.

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בברכות (לו.), א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו וכו' והילכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בופה"ע, מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וברש"י פי' טרימא, ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. ולדבריו הא דאמרי' במלתייהו קיימי פי' שעדיין ניכרת צורת הפרי ולכן פי' דבר הכתוש קצת, ומשמע שאם נתרסק לגמרי עד שאין ניכרת צורת הפרי מברך שהכל.

אולם הרמב"ם (פ"ח מהל' בר' ה"ד) ס"ל תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם "עיסה" מברך בופה"ע ולבסוף מעין ג'. (ומשמע אף אם לא ניכרת צורת הפרי).

תה"ד (סי' כט) דן לגבי גודגדניות שמבשלין אותן עד שנימוחו לגמרי, האם ברכתן העץ או שהכל. וכיון שהיה מסופק האם טרימא הוא כפרש"י או כדברי הרמב"ם לכן כתב שמספק יברך שהכל.

הב"י (בסי' רד) ד"ה "ובתרומת" כתב, שאין דבריו נראין בעיני, שאף שמרש"י פירוש טרימא הם תמרים הכתושים קצת, מ"מ כבר נתבאר שלדעת הרמב"ם אפי' מיעכן ועשה מהם עיסה מברך בופה"ע, ועוד, שכבר נתבאר שפלוגתת הטור וחבריו אינה כשממשות הפרי קיימת, דבזה לכו"ע הפרי עיקר, אלא כשהפירות כתושים ביותר ואפ"ה סוברים חבריו שמברך כברכת הפרי, וביטל דעתו מפני דעתם.

מבואר מדברי הב"י דהבין ברמב"ם שאפי' אם הפרי נימוח לגמרי ברכתו אינה משתנה, מזה שהב"י עונה לתה"ד שדיבר על גודגדניות שנתבשלו ונימוחו, שלדעת הרמב"ם ברכתם בופה"ע, וכן פסק בשו"ע (סי' רב ס"ז).

הרמ"א שם חשש לתה"ד ולכן כתב שטוב לחוש לכתחילה ולברך שהכל. ונלחקו האחרונים בדברי הרמ"א. המג"א (סקי"ח) ס"ל שרק בפווידל"א הוא חולק על השו"ע כיון שנימוחו לגמרי, אבל בתמרים שנתמעכו לא. ועיין בלבושי שרד (סקי"ט). ואילו הגר"א (סק"ז) סובר שהרמ"א חולק על הכל בין על פווידל"א ובין על תמרים ובשניהם יש לברך שהכל. הט"ז (סק"ד) חולק לגמרי על דברי הרמ"א ופסק כהשו"ע.

המשנ"ב (סקמ"ב) כתב דלדינא אין נפק"מ בפלוגתא זו, דאף אי נימא דהיש אומרים פליג אתמרים שנתרסקו, מ"מ להלכה קיימא לן כדעת המחבר דהיכא שממשן קיים לא נשתנית ברכתן.

ונחלקו אחרוני זמנינו בדעת המשנ"ב במאי דאמר דקיי"ל כדעת המחבר. הפסקי תשובות (בסי' רב אות טו) ד"ה "ולכן" כתב דמ"ש בשו"ע לשון הרמב"ם שמיעכן ביד בדוקא הוא, שאז אין הריסוק מוחלט, ולכן כל שנתמעך ע"י מזלג אין משתנית ברכתו, ואם נתמעך ע"י בלנדר ברכתו שהכל.

ואילו בספר וזאת הברכה עמ' 237 כתב דלדינא הכריע המשנ"ב (סקמ"ב) והבה"ל שכל שניכר תוארו ומהותו של הפרי מברך כברכת הפרי המקורי אף שנתרסק לגמרי, שבזה פוסקים כהרמב"ם. ולכן אפי' אם הפרי נתמעך ע"י בלנדר אין ברכתו משתנית ברכתו עיי"ש.

בספר אור לציון (ח"ב פ"יב ה"ב) בהערה ד"ה "אולם" כתב, דאף שדעת מרן לברך על פרי שנתמעך כברכתו מ"מ להלכה כיון שיש חולקים יש לחוש לדבריהם ולברך שהכל דסב"ל, וכדברי הרמ"א, וכן פסק בכה"ח (סי' רד אות נד). ולדבריהם "פירה" העשוי מתפו"א ברכתו שהכל, דכל דבר ששינה צורתו מאבד מברכתו ומברך שהכל, אא"כ דרכו בכך.

אולם הגרע"י שליט"א ביבי"א (ח"ז סי' כט) פסק כהשו"ע שעל "פירה" יש לברך בופה"א דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא. אלא שקשה היכן נעלם הכלל של סב"ל. ומסביר הרב שם, דהא דאמרי' סב"ל זה רק באופן שדעה אחת פוסקת לברך ודעה שניה לא לברך, בכה"ג חוששים לפוסקים דס"ל שלא לברך, אבל בנד"ד גם החולקים יודו שאם יברך בופה"ע יצא בדיעבד, וכל הפלוגתא ביניהם היא רק לכתחילה, כמ"ש הרמ"א (ס"ז), ולכן לא אמרי' ספק ברכות להקל, ושפיר יש לקיים דברי השו"ע ולברך על כל פרי או ירק אפי' שנימוח לגמרי כברכתו.

בעניין ברכת ה"במבה" כתבנו שע"פ רבינו ירוחם, תה"ד והטור, אם מגדלים פרי מסויים על דעת לכתוש או לרסק אותו לגמרי, אפי' באופן שנימוח לגמרי ולא ניכר כלל תארו הראשון, אפ"ה לא נשתנית ברכתם כלל, וגם לדעת הרמ"א (בסי' רב ס"ז) יש לברך עליו את ברכתו הראויה לו, דבכה"ג לא שייך לומר שינה צורתו, משום שזוהי צורת הפרי ע"י ריסוק וכמ"ש בשו"ע (רג ס"ז), משא"כ דבר שלא נתגדל לכך ונימוח לגמרי כמו הפווידל"א שהביא הרמ"א, שאין דרכה בכך, לכתחילה יש לברך עליה ברכת שהכל שבזה יוצא לכו"ע.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה