אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מז - בדין היסח הדעת

ספר ברכת ישראל

סימן מז - בדין היסח הדעת

סימן מו - בדין שינוי מקום

א. בביאור פלוגתת הראשונים

איתא בברכות (מב.), רב איקלא לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמרו סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל, שקל רב פפא וקא אכיל, אמרי ליה לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול, אמר להו סלק איתמר, ואסיקנא דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי שלוש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, ותכף לנטילת ידים ברכה. נמצא, דרק נטילת ידים למים אחרונים הוי גמר סעודה, ולפני זה לא אף שסלק השולחן או גמר לאכול לא חשיב גמר סעודה.

וקשה, דאיתא בפסחים (קג:) תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא, א"ל הב לן וניבריך, לסוף אמרו ליה הב לן ונישתי, אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי, מאי טעמא, דאסחיתו דעתייכו. ע"כ. ומבואר דעוד לפני נטילת ידים למים אחרונים ישנה מציאות של הפסק סעודה, כאשר אמרו הב לן וניבריך. וא"כ מדוע הגמ' בברכות לא הביאה את הדין הנ"ל.

שיטת רש"י ד"ה "כיון דאמריתו הב לן וניבריך" ברהמ"ז, אסחיתו דעתייכו משתיה ואסור למישתי עד לאחר ברהמ"ז, אלמא ברהמ"ז אסוחי דעתא הוא וצריך לחזור ולברך, וכן בברכות מב. ד"ה "אסור מלאכול" כתב, דכיון דגמר אסח דעתיה מברכה ראשונה ומסעודתיה. ונמצא לרש"י שהיסח הדעת מצריך ברכה אחרונה, מדאמר שאסור לשתות עד לאחר ברהמ"ז, וכן עולה דלדעת רש"י הדינים שוים דבין בהב לן וניבריך, ובין בנטילת ידים למים אחרונים אסור לאכול אפי' בברכה, כיון שהסיח דעתו מהסעודה. והסיבה שהגמ' בברכות לא הביאה את הדין של הב לן וניבריך, מפני שדין זה נלמד מכ"ש, דאם מים אחרונים הוי היסח הדעת, הב לן וניבריך שקיבל על עצמו בפרוש לברך, לא כ"ש דהוי היסח הדעת.

שיטת הרשב"א (בר' מב.) ד"ה "ולית הלכתא" כתב תכף לנט"י ברכה וכו', כלומר תכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפי' בברכת המוציא, דכיון שנטל ידיו לברכה "קביל עליה לברוכי, ואי אמר הב וניבריך ה"ה והוא הטעם וכ"ש הוא, דהא קביל עליה בפרוש לברוכי. נמצא, דגם לדברי הרשב"א אין חילוק בין הב לן וניבריך לנט"י מים אחרונים, דבשניהם אסור לאכול אפי' בברכה, מהטעם דקביל עליה לברוכי.

נמצא שרש"י והרשב"א מודים בדינים אלא שחלוקים בטעמים, דלרש"י הטעם מצד היסח הדעת, ולהרשב"א הטעם דקביל עליה לברוכי. והנפק"מ ביניהם היא בכל דיני היסח דעת, דלרש"י כל היסח הדעת מצריך ברכה אחרונה, ולהרשב"א היסח דעת מצריך רק ברכה ראשונה, ורק בהב לן וניבריך ומים אחרונים הצריך ברכה אחרונה מהטעם דקביל עליה לברוכי, משא"כ בשאר היסח הדעת.

שיטת הטור (ריש סי' קעט), ס"ל נמי דהדינים של הב לן וניבריך ונט"י למים אחרונים שוים, ושניהם מצד היסח הדעת, אלא שאסור לאכול ולשתות עד שיברך עליהם תחילה, דאין הברכה שברך תחילה פוטרת מה שרוצה לאכול ולשתות עוד. ודלא כרש"י שסובר שהיסח הדעת זוקק לברכה אחרונה. ולדבריו צ"ל הא דאמרה הגמ' דלית הלכתא ככל הני שמעתתא סילוק שולחן, גמר סעודה, ומשיכת יד בשמן, הכונה שאינם היסח הדעת ברור כדי להצריך אחריהם שוב לברך, ורק בהב לן וניבריך ונט"י למים אחרונים חשיבי היסח הדעת להצריך ברכה.

ויש להעיר דהגמ' אמרה תכף לנט"י ברכה, ואם אפשר להמשיך לאחר שנטל ידיו, א"כ מהו תכף שאמרה הגמ'. מסביר הט"ז (סי' קעט סק"א) דכונת הגמ' שצריך לתכוף את הנטילה לברכה, וא"כ לאחר שיאכל יעשה שוב נט"י למים אחרונים ויברך ברהמ"ז, ובכך יקיים תכף לנט"י ברכה.

הב"י סי' קעט ד"ה "ויש", נשאר בצ"ע על דברי הטור שחלק על אביו הרא"ש וכל הראשונים, דס"ל שאחר מים אחרונים אין להמשיך לאכול אף בברכה. ויישב דבריו הב"ח ד"ה "וליישב", דכשם שבהב לן וניבריך דקביל עליה בפרוש מותר לאכול בברכה, כ"ש בנטל ידיו דלא קביל עליה בפרוש, כדברי הרשב"א.

שיטת הרא"ש (בבר' סי' לא), מסכים דלאחר נט"י למים אחרונים אסור לאכול ולשתות אפי' בברכה, אלא שהביא מחלוקת לגבי הב לן וניבריך, רש"י ורשב"ם ס"ל דהב לן וניבריך נחשב כנוטל ידיו ואסור לאכול ולשתות אפי' בברכה, ויש מחלקין (רבינו יונה) בין שתיה לאכילה, וסיים הרא"ש דלא מסתבר כדבריהם. ומבואר דהרא"ש מסכים לרש"י. והנה רש"י בחולין (פו:) ד"ה "הב וניבריך" סותר לדבריו, דכתב דהב לן וניבריך אסור לשתות עד שיברך לפניו, ושם הרא"ש (סי' ה') הביא לרש"י הנ"ל ופסק כמותו שהב לן וניבריך הוי היסח הדעת שמצריך רק ברכה ראשונה, ולא כאותם דס"ל שאסור לשתות עד אחר ברהמ"ז. ולפי"ז צריך ביאור כיצד פסק הרא"ש להלכה, כרש"י בברכות או כרש"י בחולין. המעדני יו"ט בברכות (אות ק) כתב שהרא"ש פסק כרש"י בחולין ודחה לפירושו של רש"י בברכות. ולפי"ז הב לן וניבריך הוי היסח הדעת שמצריך רק ברכה ראשונה כשרוצה לאכול עוד.

נמצא לדברי הרא"ש שהדינים חלוקים, דבהב לן וניבריך הוי היסח הדעת ומצריך ברכה ראשונה כשרוצה לאכול עוד, ונט"י למים אחרונים הוי גמר סעודה וכאילו התחיל בברכה ואסור לאכול אפי' בברכה. ולדבריו לא שייך שהגמ' בברכות תביא את הדין של הב לן וניבריך שנאמר בפסחים, מפני שהגמ' בברכות חיפשה דבר שהוא גמר סעודה, ולכן רק מים אחרונים הוי גמר סעודה, וכדבריו פסקו הריטב"א (מב:) ד"ה "שלוש תכיפות", והרא"ה ד"ה" תכף".

שיטת רבינו יונה (ל.) ד"ה "אלא" והר"ן בחולין (כח:) סוד"ה "גמ'" במ"ש לעניין נמלך, ס"ל שהדינים חלוקים, דבמים אחרונים אף אם ירצה להמשיך לאכול בברכה אסור, ואילו בהב לן וניבריך יש חילוק בין אכילה לשתיה, דבאכילה לא הסיח דעתו ויכול להמשיך לאכול אף בלא ברכה, ובשתיה הסיח דעתו ואם ירצה לשתות צריך לשוב ולברך, וטעמם שפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה ולכן באכילה לא הוי היסח הדעת, אפי' שסילק את השולחן. וכתב הב"י (סי' קעט) ד"ה "ודעת", דנראה לפי דבריהם דצ"ל דעובדא דתלמידי דרב דבהב לן וניבריך איתסר לכו למשתי, לא היה קביעותם לאכילה אלא לשתיה, והא דקאמרי הוו יתבי בסעודתא, וגם מדאמרו ליה הב לן וניבריך דמשמע שהיתה שם אכילה, י"ל דאה"נ דאכלו קצת כדי למתק השתיה, אבל עיקר קביעותם לא היתה אלא לשתיה, ויותר נראה לפרש דברי הר"ן דבקבועים לאכילה קאמר דהב וניבריך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא ברכה אבל עדיין מותר לאכול, אלא דקשה דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שיצריך ברכה לשתיה שבאותה סעודה, כיון דכולה חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא, וכשם שאין מצריך ברכה למה שיאכל כך אינו מצריך ברכה למה שישתה באותה אכילה. ועיין ט"ז (סק"ב) במ"ש לתרץ. נמצא לדבריהם דהדינים חלוקים בין הב לן וניבריך למים אחרונים.

שיטת הרמב"ם (פ"ד מהל' בר' ה"ז) גמר בליבו מלאכול או לשתות, ואח"כ נמלך לאכול ולשתות אע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך, ואילו בהלכה ח' כתב היו שותין ואמרו בואו ונברך ברהמ"ז וכו' נאסר להם לשתות עד שיברכו. ולכאורה נראה דסותר לדבריו, דבהלכה ז' כתב שאם נמלך צריך לברך שוב ברכה ראשונה, ובהלכה ח' כתב שאסור לשתות אפי' בברכה. ותירץ הכס"מ (סוף הלכה ח') דמ"ש הרמב"ם בהלכה ח' שאסור לשתות בברכה זה משום שהב לן וניבריך חמיר טפי מסתם נמלך, דהוי כאילו כבר התחיל לברך, ובהלכה ז' מיירי בסתם נמלך בתוך הסעודה שאם גמר בליבו מלאכול או לשתות צריך לברך שוב. וכ"כ בב"י ד"ה "ויש לדקדק". ומ"ש הרמב"ם בהלכה ח' דנאסר להם לשתות, אומר הכס"מ דהרמב"ם העתיק לשון הגמ' ולרבותא נקט לשתות, דלא מבעיא לאכול שהוא קבע דאסור, אלא אפי' לשתות שאינו כ"כ קבע, והו"א דלא חשיב היסח הדעת, קמ"ל. ולדבריו צ"ל הא דלא הביאה הגמ' בברכות לדין של הב לן וניבריך, משום שנלמד מכ"ש, דאם אחר מים אחרונים דלא קביל עליה בפירוש לברך אסור לאכול ולשתות אפי' בברכה, כ"ש הב לן וניבריך דקביל עליה בפירוש לברך.

וכתב הדרכי משה ואפשר דאף רש"י ורשב"ם דכתבו לעניין הב לן וניבריך צריך ברכה אחרונה מודים לעניין היסח הדעת וכדעת הרמב"ם ע"כ. הדרכי משה ר"ל ברש"י, דגם רש"י ס"ל כהרמב"ם דכל היסח הדעת מצריך רק ברכה ראשונה, ולא כמו שהבינו ברש"י דהיסח הדעת מצריך ברכה אחרונה. ולדבריו אפשר שרש"י והרשב"א לא נחלקו, דגם רש"י שכתב דכיון שהסיח דעתו צריך לברך ברהמ"ז הטעם הוא דקביל עליה לברוכי. אלא דקשה לומר כן, משום שברש"י בברכות מב. ד"ה "אסור מלאכול", וכן בפסחים קג: ד"ה "כיון דאמריתו", מבואר להדיא דהטעם הוא משום היסח הדעת. נמצא לדעת הרמב"ם דאין חילוק בדינים בין הב לן וניבריך למים אחרונים דבשניהם צריך לברך ברהמ"ז מיד דקביל עליה לברוכי, וכדעת הרשב"א.

נמצא דאיכא ה' שיטות בראשונים

רש"י הרמב"ם והרשב"א: ס"ל שהדינים שוים ובין בהב לן וניבריך ובין בנט"י למים אחרונים אסור לאכול אפי' בברכה, אלא שלרש"י הטעם הוא מצד היסח הדעת, ולהרמב"ם והרשב"א הטעם הוא משום דקביל עליה לברוכי.

הרא"ש: ס"ל שהדינים חלוקים, דבהב לן וניבריך אין לאכול אא"כ יברך תחילה על המאכל כיון שהסיח דעתו, ואילו בנטל ידיו למים אחרונים אין לאכול אפי' בברכה.

רבינו יונה והר"ן: ס"ל נמי שהדינים חלוקים, אלא דבהב לן וניבריך יש חילוק בין אכילה לשתיה. דבאכילה לא חשיב היסח הדעת ויכול להמשיך לאכול בלא ברכה, ואילו בשתיה חשיב היסח הדעת כמו שנתבאר לעיל, ואילו בנטל ידיו אין לאכול עד שיברך.

הטור: ס"ל דאף בנטל ידיו למים אחרונים יכול להמשיך לאכול בברכה, וביאר דבריו הב"ח דכשם שבהב לן וניברין דקביל עליה לברוכי בפרוש אפ"ה שרי להמשיך לאכול בברכה, כ"ש בנטל ידיו דלא קביל עליה בפרוש שמותר לו להמשיך לאכול בברכה.

ב. הכרעת השו"ע למעשה

השו"ע (סי' קעט ס"א) כתב וז"ל: גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברהמ"ז, ואם אמר הב לן וניבריך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אא"כ יברך עליו תחילה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש, אבל להרבינו יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפי' סילקו השולחן, אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. עכ"ל. והנה לעניין מים אחרונים פסק השו"ע כהרא"ש דאין לאכול ולשתות אפי' בברכה, ולגבי הב לן וניבריך לכאורה נראה שלא הכריע בין הדעות.

המג"א (סק"ב) חולק על דברי השו"ע שפסק כהרא"ש, כיון שהרא"ש בקיצור פסקיו (אות לא) כתב בהדיא דאם מברך בתחילה אחר נט"י מצי אכיל וכדברי הטור, ואיך יהיה סותר בקיצור מ"ש באורך, (ובמור וקציעה כתב שהראיה אינה ראיה, דידוע שפסקי הרא"ש כתבם הטור בנו של הרא"ש) וכן משמע בר' ירוחם (נתיב טז ח"ז קמט א) שאין חילוק בין הב לן וניבריך לנטל ידיו והוא תלמיד הרא"ש. ועוד דהרא"ש עצמו כתב בפרק ערבי פסחים (פ"י סי' ז') בהדיא וז"ל: אע"ג דמשו ידייהו ואיתסר להו למיכל הא קיימא לן דהב לן וניבריך א"צ ברהמ"ז וסגי בהמוציא ע"כ. וכ"כ בסי' י' וז"ל: דהא מכי אמר הב לן וניבריך אסור לשתות בלא בוהפ"ג, קל וחומר כשנטל הכוס לברך, והתם כשנטל ידיו איירי. עכ"ל. וכן הקשה הדרישה (סי' קעט סק"ב), והט"ז (סק"א) כתב שאם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית, הרשות בידו דהא יקיים שפיר תכף לנטילה ברכה, וא"צ ברהמ"ז תחילה, דודאי נחשבת הנטילה הראשונה כמים בעלמא ולא בתורת מים אחרונים, דהחשש הוא רק משום תכיפה. וכן הקשו האליה רבה (סק"א), ובמור וקציעה (בריש הסי').

והנה הפמ"ג (במשבצ"ז סק"א) ביאר דבמים אחרונים איכא ג' טעמים. א) היסח הדעת. ב) תכף לנטילת ידים ברהמ"ז. ג) כיון שהזמין עצמו לברך כאילו התחיל לברך. הב"י פסק כהטעם השלישי דכיון שהזמין עצמו לברך כאילו התחיל לברך. והט"ז פסק כהטעם השני, שצריך להתכיף את נט"י של מים אחרונים לברהמ"ז, ונמצא שנחלקו הב"י והט"ז האם מועילה נטילה שניה, להב"י משנטל חשיב כאילו התחיל לברך, א"כ אסור להפסיק אע"פ שאח"כ יטול שוב. והט"ז דטעמו משום שצריך להסמיך את הנטילה לברכה, א"כ לאחר שנטל ידיו יכול להמשיך לאכול בברכה ואח"כ יעשה שוב נטילת ידים ויסמיך אותה לברהמ"ז.

ועוד יש להקשות, שהב"י בעצמו (בסי' רעא ס"ו) ד"ה "וכתב" הביא לדברי הרא"ש דס"ל שאחר שנטל ידיו עדיין יכול לאכול ובלבד שיברך לפניו.

ועוד דבסי' תעז ס"ב פסק השו"ע שאם שכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו יכול עדיין לאכול בלא ברכת המוציא, היפך מ"ש בסי' קעט ס"א.

וכתב המג"א (סי' תעז סק"ב) ליישב הקושיה מאפיקומן, דאתכא דרחמנא סמכינן, והסביר המחצה"ש שם, דהשו"ע בסי' קעט ס"ב כתב שאורח הסמוך על שולחן בעה"ב אפי' אמר האורח הב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת, וה"ה בליל פסח אף שאמר הב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת, דאתכא דרחמנא סמכינן כדין אורח, אלא שבסי' קעט כתב השו"ע דין זה באורח שאמר הב לן וניבריך, אבל אורח שנטל ידיו לא הוזכר שם, ומשמע שאם נטל הוי היסח הדעת אפי' באורח, ואילו בפסח אפי' נטל ידיו א"צ לברך מטעם דאתכא דרחמנא סמכינן, ואין תלוי בדעתו דהא צריך לקיים מצות ה' ובודאי השכחה גרמה לו ליטול ידיו, ולא הסיח דעתו לגמרי.

והן אמת שרבו החולקים על השו"ע בדין הנ"ל מ"מ כיון שיש הרבה ראשונים שסוברים כדעת השו"ע והם: רש"י, רשב"ם, הרא"ש, הרמב"ם, הריטב"א, הרא"ה, הרשב"א, רבינו יונה, הר"ן, האו"ז והראב"ד. ולדבריהם אחר שנטל ידיו אסור לאכול אפי' בברכה ודאי צריך להחמיר בזה, ואף המג"א והב"ח שדחו את דברי השו"ע כתבו בסוף דבריהם שיר"ש יהא חושש לחומרא שאם נטל ידיו לא יאכל ולא ישתה עד שיברך ברהמ"ז. וכ"כ הכה"ח (סי' קעט אות ב), ובבה"ל סי' קעט ד"ה "עד שיברך ברהמ"ז", ובילקו"י (ח"ג עמ' רלד) בסוף ההערה ובהלכה ברורה (ח"ט) בבירור הלכה אות א' ד"ה "ולעניין הלכה" כתב, שאפי' לו יהי כן כדברי האחרונים הנ"ל בדעת הרא"ש, הרי בלאו הכי מצינו הרבה ראשונים דסבירא להו להחמיר בזה. מ"מ נראה שלמנהג האשכנזים הרוצה להקל בזה במקום צורך יש לו ע"מ שיסמוך מאחר שכן דעת רבים מן האחרונים, ובנידון זה אין לחלק בין שתיה לאכילה, דרק בהב לן וניבריך יש לחלק כן. עכ"ל.

ג. כיצד פסק השו"ע בפלוגתת הרא"ש, ורבינו יונה והר"ן באומר הב לן וניבריך.

השו"ע (ס"א) כתב ואם אמר הב לן וניבריך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות עוד אא"כ יברך עליו תחילה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש, אבל לה"ר יונה והר"ן אכילה שאני שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפי' סילקו השולחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. עכ"ל. ולכאורה השו"ע לא הכריע, אלא שבב"י הקשה על שיטת הר"ן ורבינו יונה דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין להצריך ברכה לשתיה דכולה חדא סעודה היא, שתיה בתר אכילה גרירא, וסיים הב"י וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש חולק ואומר דלא מסתבר לחלק בין שתיה לאכילה, וא"כ נראה מהב"י שהכריע כדעת הרא"ש.

הט"ז (סק"ב) תירץ את קושיית הב"י והסביר דמ"ש לברך על השתיה מיירי שבא לשתיה בלבד, ובכה"ג אסור לשתות בלא ברכה, אבל אם בא לאכול ותוך כדי אכילה נגרר לשתות בזה א"צ לברך על השתיה דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר אכילה. ועוד מוסיף דגם אם שותה משקה (יין) לתענוג א"צ לברך עליו דחשיב כאכילה משום דגריר, ורק אם שותה מחמת צימאון צריך לברך.

האליה רבה (סק"ד) כתב דנראה מדברי השו"ע שפסק כה"ר יונה והר"ן, מפני שהרא"ש יחיד לגבייהו, והביא שכן פסקו הגר"ז (סי' קעט ס"א-ב), וכן בביאור הגר"א ד"ה "אכילה" כתב שנראה עיקר כה"ר יונה והר"ן, וראיה לדבריהם מהגמ' בבר' (מח.) גבי ינאי מלכא דקאמר מאן יהיב לן גברא דמברך לן, דהוי הב לן וניבריך וא"כ כיצד הצטרף שמעון בן שטח עמהם לזימון, אלא מוכח כשיטת רבינו יונה והר"ן דהב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת לאכילה לכן הצטרף שמעון בן שטח. אולם התוס' בפסחים (קג:) ד"ה "כיון" תירצו לקושיה זו כך- דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד שהוציאם אע"פ שלא אכל כזית.

ויש להקשות על דבריהם שהרי בסי' קצג ס"א השו"ע גילה דעתו שפסק כהרא"ש, במ"ש לעניין זימון שהשלישי יכול להצטרף בתנאי שהשניים לא אמרו הב לן וניבריך, אבל אם אמרו, הוי היסח הדעת ואינו מצטרף עמהם. מוכח להדיא כהרא"ש שהב לן וניבריך הוי היסח הדעת אף לאכילה, וכן כתב להדיא הלבושי שרד סי' קצז (סק"א) שהשו"ע פסק כהרא"ש ולא כרבינו יונה והר"ן, וגם המג"א (סק"ב) כתב שלהר"ן מצטרף כל שלא נטל ידיו, אבל כאן השו"ע פסק כהרא"ש, וכן כתב הבה"ל ד"ה "אין צריך".

מ"מ למעשה אף אם דעת השו"ע כהרא"ש דבהב לן וניבריך הוי היסח הדעת, יש לחוש לדעת רבינו יונה והר"ן, ומספק ברכות אם רוצה להמשיך לאכול אין לו לברך, וכ"כ הבה"ל סי' קעט ד"ה "אין לברך", דלא נוכל להכריע לדינא בזה ויש להיזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן וניבריך דהוי ספק ברכה, וכ"כ בדה"ח, וכן פסק בכה"ח (אות ז') ובהלכה ברורה (ס"ג), ואם הוכרח לאכול מאיזה סיבה שהיא יהרהר הברכה בליבו, או שיאמר לאחר שלא אכל, שיברך ברכת הנהנין ויכוין לפטור אותו.

נחלקו האחרונים האם דברי רבינו יונה והר"ן אמורים רק בקובע סעודתו על פת, שאם אומר הב לן וניבריך לא הוי היסח הדעת לאכילה, אבל אם אוכל שאר דברים, כגון פה"ב, או שאר מיני תבשיל ופירות אם אמר הב לן וניבריך הוי היסח הדעת גם לאכילה, או שאין חילוק. הפמ"ג במשבצ"ז (סק"ב) כתב ויראה בקבע לאכילה לאו דוקא פת, וה"ה שאר מידי דמזון לא מסלק בהב לן וניבריך, ואם רוצה לאכול עוד לה"ר יונה והר"ן רשאי בלא ברכה ראשונה, והביאוהו להלכה הבה"ל ד"ה "אם ירצה", והכה"ח (אות ט'), וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה עמ' 189 ד"ה "ויש להעיר"), כן פסק בהלכה ברורה קעט (ס"ג). ולדבריהם הא דאמרי' דדרכו של האדם להגרר מסעודה קטנה לסעודה גדולה זה לאו דוקא בסעודה אלא ה"ה בשאר דברים שאוכל. אלא שהגר"ז (בסדר ברכת הנהנין פ"ה ס"א) כתב גמר בליבו שלא לאכול או לשתות ואח"כ נמלך זקוק לחזור ולברך בכל מקום, חוץ מבסעודה שאע"פ שגמר בלבו שלא לאכול עוד אין זה סילוק והיסח הדעת, כיון שדרכו של האדם להמשך ולהגרר מאכילה לאכילה. מבואר בדבריו שרק בסעודה אמרי' שדרכו של האדם להגרר מאכילה קטנה לאכילה גדולה, ובהלכה ברורה בבירור הלכה אות ג' ד"ה "והנה", הביא שכן דעת האבן העוזר.

ולמעשה אין לחזור ולברך כשאומר בואו ונברך אף באוכל שאר מיני מזון ופירות, ורק בשתיה אם הסיח דעתו בהדיא ואפי' בלבו בלבד מלשתות עוד, ואח"כ רוצה לשתות צריך לברך מתחילה על המשקה. ובשעה"צ (סק"ט) ביאר דבשתיה כו"ע מודים דבהיסח הדעת צריך לחזור ולברך אף שלא אמר הב לן וניבריך, כן משמע בספר בית מאיר ובהגר"ז, ועיין עוד בבה"ל ד"ה "ואפילו". ורק באכילה אם אומר הב לן וניבריך כיון דאיכא פלוגתא בראשונים אם צריך לחזור לברך או לא, מספק אין לאכול עוד, ואם מוכרח לאכול יהרהר הברכה בלבו (כה"ח אות ז'), או יאמר לאחר שלא אכל שיברך ויכוין לפטור אותו.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה