אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מו - בדין שינוי מקום

ספר ברכת ישראל

סימן מו - בדין שינוי מקום

סימן מה - בדין ברכת האורז

א) בביאור פלוגתת הראשונים אי פסקינן כרב חסדא או כרב ששת.

ב) ויל"ע (לדברי רב ששת) אי שינוי מקום זוקקו לברך רק ברכה ראשונה או אף ברכה אחרונה.

ג) בביאור פלוגתת הדרישה והב"י בדעת הרי"ף. ובביאור סתירת הראשונים.

ד) בביאור הסתירה בשו"ע (מסי' קעח, לסי' קפד ס"ב).

ה) האם גדרי שינוי מקום וקידוש במקום סעודה שוים או לא.

ו) בדברי הרמב"ם אי קידוש במ"ס ושינוי מקום בברכות שוים או לא.

ז) בביאור דברי האורל"צ וספר ברכת ה' במשנה מקומו מחדר לחדר.

ח) בביאור פלוגתת האחרונים מה נחשב מבית לבית, ומחדר לחדר.

ט) בביאור דין נותן דעתו ורואה מקומו.

י) עקירה מהסלון למטבח להביא דבר מאכל.

יא) אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה.

יב) הנמצא בגן ואוכל מכל אילן ואילן.

יג) בדין הולך דרכים.

יד) מה הם הדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן.

טו) האוכל פחות מכשיעור ושינה מקומו.

טז) בביאור דין לקיבעיא קמא הדר (ובהסבר דברי הרמ"א ס"ב).

יז) בדין אי מהני לדעת השו"ע הניח מקצת חברים באכילת דברים שאינם צריכים ברכה לאחריהן במקומן.

יח) בדברי הרמ"א דפסק כהסמ"ק.

יט) הנכנס באמצע אכילתו לבית הכסא.

כ) עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת הראשונים אי פסקינן כרב חסדא או כרב ששת.

איתא בפסחים (קא:), יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה האי דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך, מאי טעמא לקיבעא קמא הדר, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך, אא"כ השאירו זקן או חולה במקומן. ובדף קב. הגמ' מסיימת תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך. ומבואר דאף שלא השאירו חברים במקומן כיון שאכלו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כשחוזרים א"צ לברך שוב. ומדסיימה הגמ' בברייתא כותיה דרב חסדא נראה בפשטות שהגמ' פוסקת כרב חסדא, כן פסק רשב"ם ד"ה "להודיעך", ואף התוס' (קא:) ד"ה "כשהן" כתבו, דקיי"ל כרב חסדא דאמר לקיבעא קמא הדר וכ"כ הרא"ש (סי' ו).

ויש לשאול על דבריהם, כיון שרב נחמן בר יצחק תירץ את קושיית הגמ' על רב חסדא, באומרו מאן תנא עקירות ר' יהודה, ז"א שחכמים פליגי עליה וכמ"ש רשב"ם ד"ה "א"ר יהודה" דכל מקום שאמר ר' יהודה "במה" הוא בא לחלוק, וכשאומר "אמתי", הוא בא לפרש דברי חכמים, וא"כ רב חסדא ס"ל כחכמים, וכבר מברייתא זו יכלה הגמ' לקבוע הלכה כרב חסדא, ומדוע הוצרכה לברייתא דתניא כותיה דרב חסדא לפסוק הלכה כמותו.

וביאר רשב"ם, כיון דבברייתא זו מפורש להדיא דמיירי בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, וכמ"ש שהיו מסובין "לשתות יין", משא"כ בברייתא דלעיל דרק מדיוק הלשון שכתוב "עקרו רגליהן" דייקינן דמיירי בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, וא"כ מברייתא זו יש ראיה יותר מפורשת, ולכן הוצרכה הגמ' להביאה וכן פי' רש"י, והמרדכי בפסחים, אלא שכל זה לשיטתם דס"ל דיין הוא מהדברים הטעונין ברכה אחרונה במקומן, אבל לפי' התוס' בד"ה "אלא" יין אינו מהדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, א"כ מדוע הגמ' לא פסקה הלכה כרב חסדא מברייתא דלעיל שחכמים פליגי ארב יהודה, על כן התוס' בד"ה "תניא" מפרשים, דכיון דאיכא מאן דאמר בסנהדרין (כה.) "דבמה" נמי לפרש אתא, א"כ ברייתא דלעיל כולה ר' יהודה היא, לכן הוצרכה הגמ' להביא עוד ברייתא כותיה דרב חסדא להוכיח שהלכה כמותו, ולפי"ז אין גורס' בברייתא לשתות יין.

אולם הרי"ף (כא:) פסק כרב ששת, וז"ל: וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דתניא כותיה, ואע"ג דשאני רב נחמן בר יצחק לא סמכינן אשינויא. ומקור דבריו מרבינו חננאל, וכן דעת הרמב"ם (פ"ד מהל' בר' ה"ד) שכתב חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה, אם הניחו שם זקן או חולה חוזרין למקומן וגומרין סעודתן ואינן צריכין לברך שנית, ואם לא הניחו שם אדם, כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחילה, וכדעת רב ששת, וכ"כ בפסקי רי"ד לר' יהושע דטראני (קב.) ד"ה "ת"ר" בבעל המאור על הרי"ף ובראבי"ה (סי' תקיא) כתב שכן ס"ל לאבא מורי כר"ח.

והקשה הרא"ש (פ"י סי' ו) ולא ידענא למה כתב רב אלפס לא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק, והרי אין שינויא מבורר בגמ' יותר מזה, דכיון דמצא ברייתא דעקירות ר' יהודה ופליג אתנא קמא, דבמה דברים אמורים דברייתא דברי הכל פליג אתנא קמא, וא"כ ברייתא קמייתא דפריך מיניה לרב חסדא יחידאה היא, ואמאי פסיק כיחידאה. וכן הקשה בספר ההשלמה (קא:) דיש תמהין על פסק הרי"ף, דכיון דברוב הספרים גרסי' תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובים וכו', וכיון דתניא כותיה דרב חסדא היכי פסקינן כותיה דרב ששת, והובאו דבריו בספר המכתם (קא:) ד"ה "ורב".

הכסף משנה (פ"ד מהל' בר' ה"ד) כתב לתרץ, דכיון דבסנהדרין פרק זה בורר (כד: כה.) נחלקו ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן, דריב"ל ס"ל כל מקום שאמר ר' יהודה במה דברים אמורים, אינו בא אלא לפרש דברי חכמים, ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק, וקיימא לן ריב"ל ור"י הלכה כריב"ל (תוס' מגילה כז. וכן הר"ן שם דף ח:) א"כ כל "במה" שאמר ר' יהודה אתא לפרש, ולפי"ז ליכא פלוגתא בין ר"י לת"ק וקשיא לרב חסדא, וביאר הכס"מ, דאפשר שרב חסדא ס"ל כר' יוחנן דבמה לחלוק בא וא"כ רב חסדא כת"ק, וכיון דקיי"ל כריב"ל דבמה לפרש בא, ומימלא הלכה כרב ששת, ולכן כתב הרי"ף דלא סמכינן אתירוצא דרב נחמן, משום שתירץ לרב חסדא כר"י דלא כהלכה.

ולכאורה צ"ב, דהכס"מ כתב ע"פ התוס' והר"ן דהלכה כריב"ל דבמה דאמר ר' יהודה לפרש אתא, ואילו הרא"ש כותב מפורש דבמה "דברי הכל" פליג אתנא קמא, היפך דברי הכס"מ.

ועוד יש להעיר על דברי הכס"מ, דמדברי התוס' והר"ן שהביא, רק משמע שהלכה כריב"ל ולא כר' יוחנן, ולא כפי שהציג זאת "דקיי"ל" כריב"ל. ועוד דבכמה מקומות התוס' כתבו דפלוגתת ריב"ל ור"י בדברי ר' יהודה, אי במה לפרש או לחלוק זה רק במשנה אבל בברייתא כו"ע מודו דפליג, וכ"כ התוס' עירובין (פא:) ד"ה "ה"ג", וכן בתוס' חולין (פח.) ד"ה "רבנן" כתב ר"ת דאימתי דר"י במתניתין- לפרש, בברייתא- לחלוק. ולפי"ז מובנים דברי הרא"ש דכתב דבמה דברים אמורים "דברייתא" דברי הכל פליג אתנא קמא, וא"כ קשה על הרי"ף והרמב"ם, דהתוס' הביאו שבברייתא לכו"ע ר' יהודה פליג, ורק במתני' פליגי ר"י וריב"ל.

לכן צ"ל דבזה גופא פליגי הרא"ש, עם הרי"ף והרמב"ם, האם ר' יוחנן וריב"ל פליגי בדברי ר' יהודה רק לגבי המשנה, ובברייתא לכו"ע פליג אתנא קמא, או דה"ה גם בברייתא. הרא"ש ס"ל דר"י וריב"ל פליגי רק במשנה ולכן כתב דבד"א "דברייתא" דברי הכל פליג, ומשו"ה פסק הלכה כרב חסדא דקאי כת"ק, ובקרבן נתנאל (אות ח) כתב שהרא"ש הקדים כלל זה לאפוקי מה שתירץ הכס"מ ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם. ואילו הרי"ף והרמב"ם ס"ל דפלוגתת ר"י וריב"ל אינה רק במתני' אלא ה"ה בברייתא, וא"כ הברייתא בסוגיין חברים היו מסובים ועקרו רגליהן וכו' אתיא כדעת חכמים, משום שרבי יהודה רק מפרש דבריהם, ומשו"ה כתב הרי"ף דלא סמכינן אתירוצא דרב נחמן בר יצחק כיון דהוא לפי ר' יוחנן, דבמה שאמר ר' יהודה בא לחלוק, ואין הלכה כן.

ולגבי הברייתא דתניא כותיה דרב חסדא, דמשם לכאורה מוכח דהלכה כר"ח, כתב הכס"מ כמה תירוצים. האחד, דאף דהגירסא בגמ' דידן היא תניא כותיה דרב חסדא, מ"מ יש ספרים שכתוב בהם תניא כותיה דר' יוחנן, וכ"כ במגילת סתרים לרבינו ניסים גאון, ועיין בראב"ד שיישב גירסא זו עם מה שהגמ' נשארה בתיובתא על ר' יוחנן. השני, דאפי' אם נגרוס תניא כותיה דרב חסדא ל"ק להרי"ף, דאיכא למימר מדלא אותבוה מיניה לרב ששת אלמא דלא קשיה ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא, ורב ששת כת"ק, וא"נ דהוה קים ליה לגמ' דלא מיתניא בי רב חייא ורב אושעיא לפיכך לא היה כדאי לאותבי מיניה. ועיין בספר ההשלמה (קא:) דהביא דאית דגרסי תניא כותיה דרב ששת חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן וחזרו צריכים לברך, ואולי על גירסא זו סמך הרב אלפסי ז"ל שפסק כרב ששת, והובאו דבריו בספר המכתם (קא:) ד"ה "ורב".

ויש לשאול על דברי הרא"ש, דאם במה דאמר רבי יהודה בברייתא דברי הכל לחלוק, א"כ כבר מברייתא זו אפשר לפסוק הלכה כרב חסדא דס"ל כת"ק, ואין צורך להוסיף ברייתא דתניא כותיה דרב חסדא, שהרי הרא"ש לא ס"ל כרשב"ם שיין הוא מהדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומם, וכן מ"ש התוס' משום דאיכא למ"ד בסנהדרין דבמה נמי לפרש, נמי לא, כיון שהרא"ש ס"ל דבמה דברייתא לכו"ע לחלוק, לכן מסביר הקרבן נתנאל (פ"ו אות ח) דודאי מחכמים דר"י לא מצי לאתוי ראיה לרב חסדא דהוה אמינא דחכמים כר' יוחנן ס"ל, כמו שהגמ' העלתה אפשרות זו, והא דקתני עקרו להודיעך כוחו דר' יהודה, משו"ה הוצרכה הגמ' לברייתא דתניא כותיה דרב חסדא דקתני חזרו א"צ לברך.

נמצא דאיכא ג' פירושים אליבא דרב חסדא מדוע הגמ' הביאה לתניא כותיה דרב חסדא, כשכבר יכולנו להכריע את ההלכה מברייתא דחכמים דר"י. רשב"ם כתב, כיון שבברייתא זו מפורש להדיא דמיירי בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כמ"ש שהיו מסובין לשתות יין, ויין הוא מהדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. תוס' פירשו, דכיון דאיכא למ"ד בסנהדרין דבמה נמי לפרש אתא, לכן הוצרכה הגמ' לתניא כותיה דרב חסדא. הרא"ש לפי הקרבן נתנאל תירץ, דמחכמים דר"י א"א להביא ראיה דהלכה כר"ח, דהו"א בגמ' דחכמים כר' יוחנן ס"ל, ומשו"ה הוצרכה הגמ' לתניא כותיה דרב חסדא.

ונמצא דהראשונים פליגי כמי ההלכה. רשב"ם, תוס' והרא"ש, ס"ל דהלכה כרב חסדא ולכן שינוי מקום שייך רק בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן א"צ לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר. ואילו הרי"ף הרמב"ם ודעימיה ס"ל, להלכה כרב ששת, ולפי"ז בין דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ובין דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אם משנה מקומו צריך ברכה למפרע, וכשהוא חוזר צריך ברכה לכתחילה. ורק אם השאיר זקן או חולה א"צ לברך לא למפרע ולא לכתחילה.

כתוב בתוספתא (פ"ד מברכות ה"יח) בעה"ב שהיה מיסב ואוכל, קראו חברו לדבר עימו, א"צ לברך למפרע, וכשהוא חוזר א"צ לברך לכתחילה, הפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה, וכן פסק הרמב"ם להלכה (פ"ד מהל' בר' ה"ג) וז"ל: היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקרא לו חברו לדבר עימו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה ואח"כ גומר סעודתו. ומבואר דעצם היציאה מפתח ביתו נחשבת שינוי מקום אף שיוצא לזמן מועט ועדיין לא סיים סעודתו, כשחוזר צריך לברך למפרע על מה שאכל, ולכתחילה על מה שרוצה לאכול. ובהשגות הראב"ד תמה על דברי הרמב"ם, ועיין בכס"מ במה שתירץ, ולכאורה לא מובן מה תירץ, ולקמן (באות ג' ד"ה "לפי"ז") נבאר הדברים.

ולעניין הלכה, השו"ע (בסי' קעח סעי' א-ב) פסק כדברי הרי"ף, הרמב"ם וסיעתם שפסקו להלכה כרב ששת, ואילו הרמ"א בסעי' ב' נמשך אחר התוס' והרא"ש שפסקו כרב חסדא.

ב. ויל"ע (לדברי רב ששת) אי שינוי מקום זוקקו לברך רק ברכה ראשונה, או אף ברכה אחרונה.

[הקדמה קצרה, צריך לדעת דבזה שהאדם משנה מקומו באמצע הסעודה ממקום למקום, הוא מגלה שהסיח דעתו, דכשם שבאמר הב לן וניבריך בסוף הסעודה חשיב היסח הדעת, כמבואר בפסחים (קג:), ה"ה אדם ששינה מקומו והלך למקום אחר, גילה שהסיח דעתו וכל זה "בסתמא", דכשיוצא בסתמא אנו אומ' שהסיח דעתו, וכן פסקו רב ושמואל בגמ' שם (ק:) שע"י שינוי מקום צריך לברך, ופי' רשב"ם "ידי יין לא יצאו" דמאחר שעקרו ממקומן ה"ל היסח הדעת וצריך לברך].

כתבו התוס' ד"ה "כשהן", דמשמע מסוגיא זו דהיכא דאיכא היסח הדעת לא סגי שיברך ברכת המוציא אלא צריך שיברך ברהמ"ז, דכיון שכתוב כשהן יוצאים טעונין ברכה למפרע, וטעונין פירושו צריך, ולפי"ז מבואר שהיסח הדעת מצריך גם ברכה אחרונה ולא רק ברכה ראשונה, ולא רק בהיסח הדעת של שינוי מקום אלא בכל מציאות של היסח הדעת, וכן מבואר במעשה דרב ייבא סבא (דף קג:) דאמרו ליה הב לן וניבריך ולבסוף אמרו ליה הב לן ונישתי, אמר להו כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסר לכו למישתי עד שתברכו ברהמ"ז, וכן במעשה עם רבה ור' זירא (בר' מב.).

ומבואר דשינוי מקום והיסח הדעת דינם שווה זה לזה, דשניהם מצד היסח הדעת, ובשניהם צריך לברך למפרע על מה שאכל. אלא דלמסקנה חזרו בהם התוס' מהבנה זו, וס"ל שהיסח הדעת זוקק רק ברכה ראשונה ולא אחרונה, והא דקאמר הכא טעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ואז לא יוכלו לשוב ולברך ברהמ"ז, ומיהו אם יצאו בכל זאת מבלי לברך ברהמ"ז, כשיחזרו לא יברכו אלא ברכת המוציא, והא דאמרי' טעונין ברכה למפרע הוא רק משום עצה טובה, אבל אה"נ שאם לא השתמש בעצה זו ויצא, כשיחזור יברך רק ברכה ראשונה.

רש"י (קג:) ד"ה "כיון דאמריתו" פליג וס"ל דהיסח הדעת מצריך ברכה אחרונה למפרע, וז"ל: כיון דאמריתו הב לן וניבריך ברכת המזון אסחיתו דעתייכו משתיה עד לאחר "ברכת המזון", וכן פסק הרמב"ם (פ"ד הל' בר' ה"ג) היה אוכל בבית זה וכו', וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וכו'. מבואר מדבריהם ששינוי מקום הוא מטעם היסח הדעת ולא סגי שיברך ברכה ראשונה אלא צריך לברך קודם ברכה אחרונה, ואם ירצה להמשיך לאכול יברך ברכה ראשונה, אלא שרש"י בחולין פ' כיסוי הדם (פו.) ד"ה "כיון דאמר הב לן וניבריך" כתב שאסור לשתות עד שיברך "לפניו", וסותר לדבריו בפסחים.

הרי"ף בפסחים (כא.) כתב, דמה שאמר להם רב ייבא סבא איתסר לכו למישתי פי' משום דקא עקרי דעתייהו ממשתיא, הלכך אי בעי למיהדר ומישתי צריכי לברוכי בפה"ג. מבואר דהיסח הדעת מצריך רק ברכה ראשונה, ואף הרא"ש בחולין (פ' כיסוי הדם סי' ה) כתב שהיסח הדעת זוקקו רק לברכה ראשונה אם רוצה להמשיך לאכול או לשתות, אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת. ועיין במעדני יו"ט (אות נ), וכ"כ הרא"ש בפסחים (סי' ו) הא דאמרי' שינוי מקום צריך לברך היינו ברכה ראשונה להבא, דשינוי מקום הוה כהיסח הדעת.

נמצא דפליגי הראשונים אי היסח הדעת זוקק רק לברכה ראשונה או אף לברכה אחרונה. הרמב"ם ורש"י ס"ל דהיסח הדעת מצריך ברכה אחרונה, וכלשון הברייתא כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע, ואילו התוס', הרא"ש והרי"ף, ס"ל דהיסח הדעת מצריך רק ברכה ראשונה, ומ"ש כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע עצה טובה קמ"ל. ולכאורה נ"ל דלכו"ע שינוי מקום הוא מצד היסח הדעת, אלא דפליגי אי צריך לברך ברכה ראשונה או גם ברכה אחרונה, ועכ"פ לא היה שום הו"א לאחד מהראשונים הללו לחלק בין שינוי מקום להיסח הדעת, ועיין בדרישה (ריש סי' קעח) ד"ה "ודע".

ג. בביאור פלוגתת הדרישה והב"י בדעת הרי"ף, ובביאור סתירת הראשונים.

הדרישה (ריש סי' קעח) ד"ה "ודע" כתב, דמ"ש בברייתא טעונין ברכה למפרע, התוס' פירשוהו שהיא עצה טובה שמא יפליג, וכן צ"ל להרי"ף אע"פ שפוסק כרב ששת וכמו שהביא הב"י לשון הרי"ף בהדיא בריש סי' קעט ד"ה "ומ"ש", שהיסח הדעת אינו מצריך אלא ברכות שלפניו, משא"כ להרמב"ם דס"ל שהוא דרך חיוב ודרך דין כמבואר בב"י שמביא לשונו. ולדבריו אף שהרי"ף והרמב"ם פסקו בסוגיין כרב ששת, מ"מ איכא פלוגתא בינייהו אי היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה או לברכה אחרונה.

הב"י בסי' קעח ד"ה "ובסימן", הביא בשם רבינו פרץ הא דטעונין ברכה לאחריהן במקומן דוקא כשאין לו עוד מאותו המין במקום השני, אבל אם יש לו עוד מאותו המין לאכול שם יאכל שם מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מחמת אכילה ראשונה, וזה כדעת הפוסקים כרב חסדא, דאילו לדעת הפוסקים כרב ששת כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל, ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל, עכ"ל. ומדכתב דלדעת הפוסקים כרב ששת צריך לברך למפרע על מה שאכל, והפוסקים כרב ששת הם הרי"ף והרמב"ם כמבואר בב"י ד"ה "וכתב", ולא רמז כלל דאיכא פלוגתא ביניהם, מוכח דגם לדעת הרי"ף היסח הדעת זוקקו לברכה אחרונה, מדכתוב טעונין ברכה למפרע, ואינה עצה טובה, אלא דין גמור הוא. כ"כ במאמר מרדכי (סי' קעח אות ב) ד"ה "ועוד".

אלא שהדרכי משה (סק"ג) תמה על דבריו דאף למאן דס"ל שצריך לברך כרב ששת, היינו דוקא ברכה ראשונה אבל על מה שכבר אכל לא צריך דהא שינוי מקום לא גרע מהיסח הדעת, ומבואר לקמן סי' קעט דנקטינן דהיסח שהדעת לא מצריך ברכה לאחריו רק לפניו. ובהגהות והערות (אות ד) כתב דתמיהתו אינה תמיהה, דהב"י ס"ל כהרמב"ם שצריך לברך למפרע, וכן פסק בשו"ע (סי' קעח ס"א). אלא אי קשיא הא קשיא, דבשו"ע סי' קפד ס"ב פסק כדברי רבינו פרץ לפי רב חסדא, מי שאכל בבית ויצא ממקומו אם יש לו עוד פת יאכל במקום השני מעט ויברך, ואילו בסי' קעח ס"א פסק כרב ששת, וסותר לדבריו. דלפי רב ששת כיון שיצא ממקומו ורוצה להמשיך לאכול צריך לברך למפרע על מה שאכל, ואילו בסי' קפד ס"ל שא"צ לברך למפרע ויכול לאכול על סמך הברכה הראשונה. ונמצא דפליגי הב"י והפרישה בדעת הרי"ף אי היסח הדעת זוקקו רק לברכה ראשונה, או גם ברכה אחרונה.

ולדברי הב"י נמצא דהרי"ף סותר לדבריו, דבמעשה עם רב ייבא סבא דאמרו ליה הב לן וניבריך וכו', פסק הרי"ף (דף כא.) דהיסח הדעת מצריך רק ברכה ראשונה, ואילו בסוגיין דשינוי מקום פסק כרב ששת דס"ל דאם שינה מקומו צריך לברך גם על מה שאכל למפרע.

ולפי"ז גם הב"י סותר לדבריו מסי' קעח, לסי' קעט. דבסי' קעח פסק כהרי"ף והרמב"ם שאם שינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל, ואילו בסי' קעט ד"ה "וכתב" פסק הב"י כדברי הר"ן, רבינו יונה, הרי"ף, הרא"ש והתוס' שהיסח הדעת זוקקו רק לברכה ראשונה ולא לאחריו.

ועוד, שגם הרמב"ם לכאורה סותר לדבריו, שבפ"ד ה"ג כתב, היה אוכל וכו' ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל, ואילו בהלכה ז' כתב, גמר בליבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול ולשתות אע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך. ובכס"מ שם כתב מברך ברכה ראשונה ולא למפרע. ונמצא לכאורה שהרי"ף, הרמב"ם והב"י סותרים לדבריהם.

ועל כל זאת נוספת גם תמיהת הראב"ד על הרמב"ם בהלכה ג', שהרמב"ם פסק כהתוספתא (פ"ד ה"יח) היה אוכל וקראו חבירו א"צ לברך, הפליג צריך לברך למפרע וכו', והפשטות דמ"ש הפליג הכונה יצא לשוק דבהכי הוי ליה היסח הדעת, אבל הרמב"ם מפרש הפליג, שיצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, דכיון ששינה מקומו הוי ליה כהפליג, אבל אם דיבר עמו בתוך הבית אע"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך כדקתני רישא, כן פירש הכס"מ שם. והראב"ד בהשגותיו כתב שהרמב"ם הפליג בזה, דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא, וכ"ש אם רואה מקומו שאינה עקירה כלל. עכ"ל. וכיצד אומר הרמב"ם שברגע שיצא ממפתן הדלת וחוזר צריך לחזור ולברך הרי לא הסיח דעתו. ובמור וקציעה (סי' קעח) ד"ה "ושם", וד"ה "והוא" כתב שצריך לשמר כאן מין הטעות, ולכן דע לך שכל שינוי מקום הנזכר בסימן זה דהוי כהיסח הדעת "היינו כשיש בו היסח הדעת" שעקר והלך ולא ראה מקומו, וה"ה בקראו חבירו ודבר עמו על פתח ביתו כמ"ש בתוספתא הפליג צריך לברך, ומיירי בהפליג שברור לנו שהסיח דעתו באופן שיצא למרחוק ואינו רואה מקומו, אבל אם יצא רק לפתח ביתו שהמשקה עדיין בפיו ובמחשבתו, והבשר בין שיניו והמקום עודנו בין עיניו ודעתו עליו, לא עקר ולא הסיח דעתו כלל ומי שאומר שצריך לברך אינו אלא טועה עכת"ד. ולפי"ז דברי הרמב"ם מוקשים שהרי באופן שדיבר עם חבירו על מפתן הדלת ברור לכל שלא הסיח דעתו, וא"כ מה ראה הרמב"ם לפרש התוספתא שהפליג היינו ששינה מקומו אף שלא הפליג לזמן מרובה.

הכסף משנה כותב דאין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך, הכס"מ אינו מבין את השגת הראב"ד, מפני שפשוט לו דכיון ששינה את מקומו צריך לברך, ולכאורה תירוצו אינו מובן כלל, דהשגת הראב"ד היא דאף ששינה מקומו מ"מ לא הסיח דעתו וא"צ לברך, ומהו תירוץ הכס"מ דאין לתמוה כלל, ודבריהם אינם מובנים כלל, דאי פלוגתתם אי הסיח דעתו כשיצא מפתח ביתו, הרי כו"ע מודו דלא הסיח דעתו דהא באמצע סעודתו יצא, א"כ כיצד דוחה הכס"מ להשגת הראב"ד בקל.

וליישב דברי הראשונים, למעשה אף הר"ן בחולין פ' כיסוי הדם (דף כט.) ד"ה "דאמרי" למד שהיסח הדעת מצריך רק ברכה ראשונה כדברי רש"י בחולין, רבינו חננאל והרי"ף, אלא שהוקשה לו מברייתא בפ' ערבי פסחים (קא:) חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהן לצאת וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה, אלמא למפרע נמי צריך לברך, והפשטות שהוא דין ולא רק עצה טובה כמ"ש התוס', ותירץ "די"ל דשינוי מקום הוי הפסק טפי מנמלך" (היסח הדעת), דבנמלך לפניו צריך לברך לאחריו א"צ לברך, ואילו בשינוי מקום מברך לפניו ולאחריו. נמצא שהר"ן הוא היחיד מהראשונים שכותב להדיא דיש חילוק בין היסח הדעת לשינוי מקום, דשינוי מקום מהוה יותר היסח הדעת לכן צריך לברך למפרע.

ולפי"ז אפשר ליישב את כל הסתירות שהיו לנו, דלפי הב"י מ"ש בסי' קעח שצריך לברך למפרע מיירי בשינוי מקום, ומ"ש בסי' קעט שצריך לברך רק לפניה מיירי בהיסח הדעת שאינו זוקקו אלא לברכה ראשונה בלבד. וכן צ"ל בדברי הרי"ף והרמב"ם. אלא דעדיין דברי הרמב"ם קשים, דאי אמרי' ששינוי מקום מהוה יותר היסח הדעת מנמלך, א"כ השגת הראב"ד במקומה עומדת שהרי ביצא לפתח ביתו והוא באמצע הסעודה ברור לנו שלא הסיח דעתו כלל, ומדוע צריך לברך למפרע.

אולם ע"פ דברי הלבוש (סי' קעח ס"א) יתיישבו הדברים, וז"ל: כשאדם קובע עצמו לאכול במקום אחד וברך שם ברכת המוציא, "סברא" היא דמן הסתם היתה דעתו שכל מה שיאכל באותה סעודה יאכל באותה קביעות ובאותו מקום שקבע שם סעודתו, אבל אם משנה מקומו והולך מן המקום הזה לאכול במקום אחר, הרי "פסק סעודתו" ועדיף מהיסח הדעת וצריך לברך ברהמ"ז למפרע על מה שאכל ולחזור ולברך על מה שיאכל שם במקום האחר, שהרי מתחילה לא היתה דעתו לאכול אלא במקום שקבע שם מתחילה. עכת"ד. וכן מבואר בר"ן פסחים (דף כ.) ד"ה "אבל" דכשהאדם קובע סעודתו כונתו לאכול רק במקום אחד ולא בכל הבית. ומבואר מדברי הלבוש שיש חילוק מהותי בין שינוי מקום להיסח הדעת, שינוי מקום גורם להפסק סעודה וגרע מהיסח הדעת, דכיון שהיה בדעתו לאכול את כל מה שיאכל במקום זה ולא במקום אחר, א"כ כששינה מקומו חשיב כנפסקה סעודתו, ומה שאוכל אח"כ אינו המשך הסעודה הראשונה אלא כסעודה אחריתי, ולכן לפני שאוכל במקום השני צריך לברך למפרע על מה שאכל קודם, ואינה כסעודה אחת בשני מקומות, אלא כשני סעודות נפרדות ואינו יכול לפטור עצמו בברהמ"ז אחת על שניהם, אלא כל סעודה טעונה ברהמ"ז בפנ"ע, וא"כ אף שאותו אדם יאמר שלא הסיח דעתו בטלה דעתו דאזלינן בתר רובא, ורובא דעלמא כשקובעים סעודה כונתם לאכול עד סוף הסעודה באותה קביעות ולא בשום מקום אחר, ולכן אם רוצה להמשיך סעודתו במקום אחר צריך לברך למפרע על מה שאכל, דמה שאוכל במקום השני חשיב כסעודה חדשה.

ובהמשך דבריו מבואר דאף אם היה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו חוץ מפתח ביתו וחזר לסעודתו הראשונה, גם בכה"ג הוי כמו שפסק סעודתו הואיל ויצא לחוץ, ולכן כשחוזר למקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל כבר, וחוזר ומברך בתחילה על מה שיאכל עוד.

ולפי"ז מובן מ"ש הרמב"ם שאם יצא לפתח ביתו כיון ששינה מקומו צריך לברך למפרע, דמה שאכל אח"כ חשיב כסעודה חדשה, לכן לפני שיתחיל לאכול צריך לברך ברהמ"ז על האכילה הראשונה, וכן מובן התירוץ של של הכס"מ במה שדחה לקושיית הראב"ד, דכתב דכיון שיצא הוי שינוי מקום וצריך לברך, דשינוי מקום לא קשור כלל להיסח הדעת והוי הפסק סעודה, ואילו הראב"ד לא ס"ל הכי משום דסבר דשינוי מקום לא גרע מהיסח הדעת, נמצא שהראב"ד מקשה מצד היסח הדעת, ואילו הכס"מ עונה לו מצד שינוי מקום דהוי הפסק סעודה.

הב"י (סי' קעח) ד"ה "וכתב" הכריע להלכה כדברי הרי"ף והרמב"ם, וכן פסק בשו"ע (ס"א) וז"ל: היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחילה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו, אבל אם דיבר עמו בתוך הבית אע"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך. נמצא דמ"ש הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, היינו מן הדין ואינו עצה טובה, כיון ששינוי מקום הוה הפסק, דע"י היציאה ממקומו חשיב כנפסקה סעודתו לגמרי, ומה שאוכל אח"כ כסעודה אחרת דמיא, ולפני שמתחיל בסעודה השניה צריך לברך על מה שאכל בסעודה קמייתא. כך הסבירו המשנ"ב (סק"ו), שעה"צ (אות ד) ובשו"ע הרב (סי' קעח ס"א). ואילו הרמ"א (ס"ב) פסק כהתוס' והרא"ש דשינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן המשנה מקומו אינו צריך לברך למפרע על מה שאכל, אלא רק ברכה ראשונה.

פלוגתא נוספת איכא בנייהו, דלדעת השו"ע בין שינוי מקום זה בכל מאכל אפי' באכילת פת (אא"כ השאיר חברים), ולדעת הרמ"א בין שינוי מקום זה רק באוכל פירות ומשקין שברכתן האחרונה בנ"ר, אבל לא בפת ומיני דגן, כמ"ש המשנ"ב (סקמ"ה).

ד. בביאור הסתירה בשו"ע מסי' קעח, לסי' קפד ס"ב.

השו"ע בסי' קעח (סעי' א-ב) פסק כדברי רב ששת ששינוי מקום הוי הפסק סעודה, ולכן אם שינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחילה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו. והנה הב"י (סי' קעח) ד"ה "ובסימן" הביא בשם רבינו פרץ דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא כשאין לו עוד מאותו המין לאכול במקום השני, אבל אם יש לו עוד מאותו המין לאכול שם יאכל שם מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה, וזה כדעת הפוסקים כרב חסדא. והביא אותו להלכה בשו"ע סי' קפד ס"ב, וסותר למ"ש בסי' קעח, ועיין במג"א (קפד סק"ג), ובנהר שלום (אות ג) ובלבושי שרד (סק"ד) במה שתירצו בדוחק.

בשו"ת שמש ומגן (ח"א סי' א) הביא לדברי הרב מרדכי בן אליהו זצ"ל דס"ל שאין כאן מקום לקושיה כלל, דהשו"ע בסי' קפד כתב דבריו אליבא דהרא"ש, דס"ל להרא"ש בסעי' א' דבשוגג יחזור למקומו ויברך, ובדיעבד אם בירך במקום שנזכר יצא י"ח, אבל במזיד חייב לחזור למקום ואם לא חזר וברך במקום השני אף בדיעבד לא יצא י"ח, דהיינו שהרא"ש מחמיר ומצריך אפי' בשוגג לחזור למקומו, ובמזיד אפי' בדיעבד לא יצא, וע"ז כתב מרן בסעי' ב' בד"א (שאם היה בשוגג צריך לחזור למקומו אליבא דהרא"ש) כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה. והרי אליבא דהרא"ש בסי' קעח ס"ב (שכדבריו פסק הרמ"א) אינו חייב לחזור למקומו אם עקר ממקומו, ולא יברך למפרע ולא בתחילה, וא"כ יאכל במקום השני ושם יברך, היינו שסעי' ב' הוא המשך לסעי' א' אליבא דהרא"ש, אבל לדעת הרמב"ם א"צ לכל זה כי בדיעבד או בשוגג א"צ לחזור למקומו ויברך במקום שנזכר, וכן במאמ"ר (סי' קפד אות ג') כתב אפשרות זו. ומה שהאחרונים לא תירצו כך משום שלא העלו על דעתם שמרן יכתוב סעיף מיוחד בסי' קפד אליבא דהרא"ש ולא ס"ל כותיה. ובבא"ח (פ' בהעלותך אות ו) כתב שאין לעשות התקנה שכתב מרן בסעי' ב' כיון שנכנס לספק ברכה, משום דלדעת הרמב"ם צריך לברך ברהמ"ז ואח"כ המוציא עיי"ש, וזה מחזק את תירוצנו דמרן ס"ל הכי רק לדעת הרא"ש ולהסוברים כמותו, ולא אליבא דהרמב"ם.

ה. האם גדרי שינוי מקום וקידוש במקום סעודה שוים או לא.

איתא בפסחים (קא.) אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, סבור מיניה הני מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש. ופירשו רש"י ורשב"ם שממקום למקום היינו מבית לעליה, וסברו התלמידים דמבית לעליה וה"ה דמחדר לחדר א"צ לחזור ולקדש, ורק מבית לבית צריך לחזור ולקדש, ורב ענן בר תחליפא דחה את סברתם ממעשה רב, שגם מחדר לחדר לא מהני וחוזר לקדש, ורק מפינה לפינה באותו חדר חשיב קידוש במקום סעודה. ולפי"ז הא דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, כוונתו שצריך לאכול באותו חדר שקידש, ואם אוכל בחדר אחר צריך לחזור ולקדש שוב.

ואילו לגבי שינוי מקום לעניין ברכות, נאמר בגמ' פסחים (קא:) יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא, הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא. ופרש"י ממקום למקום מבית לעליה, ולדבריו נמצא דבשינוי מחדר לחדר א"צ לחזור לברך, ורק מבית לבית חשיב שינוי מקום. נמצא שגדרי קידוש במקום סעודה ושינוי מקום לדעת רש"י אינם שוים, דקידוש במקום סעודה צריך לעשות דוקא באותו חדר, ואילו שינוי מקום בברכות אפי' מחדר לחדר לא הוי שינוי וא"צ צריך לחזור לברך. ונראה שאף בספר המכתם (קא.) ד"ה "ואסיקנא" מסכים לדברי רש"י.

התוס' (קא.) ד"ה "אבל" ס"ל דבקידוש במקום סעודה רק מפינה לפינה חשיב קידוש, אבל מבית לבית וה"ה מחדר לחדר לא חשיב קידוש במקום סעודה, וזה כפי הדין בשינוי מקום, שמחדר לחדר חשיב שינוי מקום, ומפינה לפינה לא הוי שינוי מקום. ואומ' התוס' דמ"ש בשינוי מקום מבית לבית הכונה מחדר לחדר, וכ"כ הרא"ש, וכתב המהרש"א דהתוס' גרסו בשינוי מקום מפינה לפינה, וכן היא גירסת הרא"ש (סי' ה') והרי"ף (יט:), ונמצא לפי התוס' והרא"ש שהסוגיות שוות בדיניהם, דבין בקידוש במ"ס ובין בשינוי מקום בברכות, מחדר לחדר צריך לחזור ולברך, וה"ה לחזור ולקדש, ורק מפינה לפינה באותו חדר לא חשיב שינוי מקום, וה"ה דחשיב קידוש במ"ס, וכ"כ בתוס' רי"ד (קא.).

ונראה שהתוס' הוצרכו לומר כך, כיון דלדעת שמואל אם קידש במקום אחד והלך לאכול בחדר אחר, לא רק שידי קידוש לא יצא, אלא גם ידי יין לא יצא, שאם ירצה לשתות בסעודתו יצטרך לברך בופה"ג, ואם נאמר כרש"י דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום, יקשה על שמואל מגמ' דשינוי מקום, ובגמ' אין שום רמז שדיני שינוי מקום שונים מדיני קידוש במקום סעודה, לכן הוצרכו התוס' להעמיד דהדינים שוים, וזה גרם להם להדחק בלשון הברייתא בשינוי מקום, דמ"ש לא שנו אלא מבית לבית הכונה מחדר לחדר באותו בית. וכדבריהם פסק הרמב"ם ע"פ המגיד משנה כמו שנכתוב לקמן (אות ו) ד"ה "אלא".

רבינו חננאל גרס בקידוש במקום סעודה, סבור מיניה הני מילי מבית לבית אבל "מפינה לפינה" בחד ביתא לא, ואסיקנא דשמואל אפי' מארעא לאגרא הוה הדר מקדש. וכן בשינוי מקום גרס "מפינה לפינה", וכן הרי"ף גרס בשני המקומות מפינה לפינה, והר"ן (דף כ. מדפי הרי"ף), והמהר"ם חלאוה.

ויש להקשות על דבריהם, חדא, דפשט הגמ' אינו מובן, דהם סברו שמפינה לפינה חשיב קידוש במ"ס, ורב ענן בר תחליפא מוכיח ממעשה דשמואל דנחית מאיגרא לארעא והדר מקדש, ולא מובן במה דחה לדבריהם, דגם הם מודים דמחדר לחדר לא חשיב קידוש במ"ס, וכן הקשו בתוספות רי"ד (קא.), ובספר המכתם (קא.) ובחידושי רבינו דוד (קא.). ועוד, דאי גרסי' בקידוש במ"ס מפינה לפינה, מדוע התלמידים דילגו על דין מחדר לחדר, וביארו רק מבית לבית ומפינה לפינה. ועוד, דלדבריהם דיני שינוי מקום בברכות וקידוש במ"ס אינם שוים, ואין זו פשטות הסוגיא.

הר"ן (דף כ. מדפי הרי"ף) ד"ה "סבור" כתב שהתלמידים סברו שקידוש במ"ס תלוי בבית אחד תחת קורת גג אחת, ולכן רק מבית לבית לא חשיב קידוש במ"ס, אבל כל שנמצא תחת קורת גג אחת אף בחדר אחד מפינה לפינה, וה"ה מחדר לחדר חשיב מקום סעודה, ועל זה הוכיח להם רב ענן שהקידוש לא תלוי בבית, אלא תלוי "במקום הסעודה ממש", ז"א מדנחית שמואל מאיגרא לארעא והדר מקדש, מוכח דאף מפינה לפינה באותו חדר אינו חשוב מקום סעודה, משום שהקידוש תלוי במקום הסעודה ממש, ואם קידש בפינה אחת וסועד בפינה אחרת לא חשיב מקום סעודה וצריך לחזור ולקדש, וכדברי שמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה, ולפי"ז הם סברו שמפינה לפינה מהני, ורב ענן הוכיח להם שגם מפינה לפינה לא מהני לשמואל. וכן כתב המהר"ם חלאוה דקידוש במקום סעודה מקום פיתא גרים, לכן מפינה לפינה לא חשיב מקום סעודה.

ועוד אומר הר"ן שם לגבי שינוי מקום בברכות, בד"ה "אבל", ואע"ג דלעיל גבי אין קידוש אלא במקום סעודה מסקינן דאפי' מפינה לפינה לא מהני. מלשונו מוכח דהוקשה לו להעמיד שהסוגיות חלוקות בדיניהם, אולם כיון שכך היא הגירסא בגמ' אז צריך לתת טעם לחילוק, וז"ל: דטעמא משום דקביעות סעודה לא הוי אלא במקום סעודה "ממש" שאין דרך בנ"א לקבוע מקום סעודה בתוך כל הבית, אבל גבי שתיית יין אין אדם מייחד מקום מיוחד בבית לשתייתו עכ"ל. ומבואר בדבריו שקידוש במ"ס, בסעודת פת ובאכילת מיני דגן, שדרך בנ"א לאוכלם במקום סעודה ממש, כל ששינה מקומו מפינה לפינה צריך לחזור לברך. ורק באוכל שאר דברים, וה"ה יין ושאר משקין, כל ששינה מפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום וא"צ לחזור ולברך. וכן מבואר בחידושי רבינו דוד (קא:), אולם המהר"ם חלאוה סבר דרק בקידוש התחדש דבעינן במקום סעודה ממש כיון דמקום פיתא גרים, ולכן אם שינה מפינה לפינה לא חשיב במקום סעודה, אבל לעניין שינוי מקום בברכות הנהנין כל שנמצא בבית אחד לא הוי עקירה.

נמצא דאיכא ג' שיטות בראשונים בדיני קידוש במ"ס ושינוי מקום.

שיטת רש"י וספר המכתם הוא שדיני שינוי מקום בברכות וקידוש במקום סעודה אינם שוים, שקידוש במ"ס שייך רק אם אוכל באותו חדר בו קידש, אבל בחדר אחר לא חשיב מקום סעודה, ובשינוי מקום בברכות אף מחדר לחדר לא הוי שינוי, ורק מבית לבית חשיב שינוי מקום.

שיטת התוס' והרא"ש שדיני קידוש במ"ס ושינוי מקום בברכות שוים, דבשניהם מפינה לפינה באותו חדר לא הוי שינוי מקום וחשיב קידוש במ"ס, ואילו מחדר לחדר צריך לחזור ולברך בין בברכות ובין בקידוש. וכן דעת הרמב"ם כמ"ש לקמן אות ו'.

שיטת רבינו חננאל, הרי"ף והר"ן, ס"ל כרש"י שהסוגיות חלוקות בדיניהם, אלא דר"ח והר"ן ס"ל שקידוש במ"ס זה דוקא כשסועד באותו מקום שקידש, ואף אם שינה מפינה לפינה חוזר לקדש, דקידוש תלוי במקום הסעודה ממש, וה"ה כשאוכל פת ומיני דגן, משום שדרך בנ"א לאכול דברים אלו באותו מקום ממש. ורק בשאר דברים אף ששינה מפינה לפינה א"צ לחזור ולברך. ועיין לקמן אות ו' בפירוש המגיד משנה על הרמב"ם, וא"כ אפשר לפרש כן גם ברי"ף, ואז נצרף את הרי"ף לשיטת התוס' והרא"ש.

ו. בדברי הרמב"ם אי קידוש במ"ס ושינוי מקום בברכות שוים או לא.

הרמב"ם (בהל' שבת פ"כט ה"ח) כתב אין קידוש אלא במקום סעודה, כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה. והמגיד משנה ביאר שהרמב"ם גרס בגמ' מפינה לפינה, ופשט המילים מפינה לפינה זה בחדר אחד, וזהו כפשוטו מתמיה על דברי רבינו ז"ל שכתב אבל אם קידש בזוית וכו'. כונת דבריו, דמ"ש הרמב"ם מזוית לזוית כונתו למפינה לפינה, וא"כ נמצא שהרמב"ם פסק כהתלמידים דסברי שמפינה לפינה חשיב קידוש במקום סעודה, וזה מתמיה משום שרב ענן דחה את דבריהם ממעשה רב דשמואל, וכיצד הרמב"ם פסק כההו"א. ותירץ המ"מ ע"פ הגאונים, דמ"ש מפינה לפינה הכונה מחדר לחדר, וא"כ מ"ש הרמב"ם מזוית לזוית הוי בחדר אחד, שאם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה, וזה כדעת רב ענן בר תחליפא את דברי התלמידים דסברו שמפינה לפינה (הכונה מחדר לחדר) חשיב מקום סעודה, והוכיח רב ענן ממעשה דשמואל שאפי' מחדר לחדר לא חשיב מקום סעודה.

ולפי"ז מ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהל' בר' ה"ה) והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך. כונתו שהמשנה מקומו מחדר לחדר א"צ לחזור ולקדש, דמפינה לפינה פירושו מחדר לחדר כמ"ש בהל' שבת. נמצא לדברי המ"מ שהרמב"ם סובר שהסוגיות חלוקות, דבקידוש במ"ס צריך לקדש דוקא באותו חדר, ואילו בשינוי מקום בבר', ס"ל דמחדר לחדר לא חשיב שינוי מקום, משו"ה שינה הרמב"ם, דלגבי קידוש קאמר מזוית לזוית, ובשינוי מקום בבר' כתב מפינה לפינה.

אולם הלחם משנה (בר' פ"ד ה"ה) ביאר באופן אחר, דהרבמ"ם גרס כרש"י בשני המקומות, לא שנו אלא מבית לבית אבל "ממקום למקום", ובדיני שינוי מקום ס"ל להרמב"ם דממקום למקום הכונה בבית אחד (חדר אחד), והוצרך הרמב"ם לפרש כך משום שהוקשה לו כדהקשה הר"ן, מ"ש דגבי קידוש במ"ס מפינה לפינה חוזר לקדש כדאמר להו רב ענן וכו', ואילו בדיני שינוי מקום מפינה לפינה אינו חוזר, והר"ן חילק בין קידוש לברכה (כמ"ש לעיל באות ה'), אבל הרמב"ם לא רצה לחלק ביניהם אלא להשוותם, ולכן בדיני שינוי מקום מ"ש "ממקום למקום" פירש שמדובר בחדר אחד, ובדיני קידוש במ"ס מ"ש "ממקום למקום" פירש כמחדר לחדר בדירה אחת כמ"ש המ"מ שמחדר לחדר הכוונה בדירה אחת, ועל זה רב ענן דוחה אותם, וסובר שגם מחדר לחדר לא מועיל, וכן פירש במרכבת המשנה, ונמצא שמפינה לפינה בבית אחד (הכונה חדר אחד) קידוש וברכה שוים, וז"ש הרמב"ם והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד א"צ לחזור ולברך. נמצא, דפליגי המ"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם אם הסוגיות חלוקות בדיניהם או לא. לדעת המ"מ הסוגיות חלוקות, ולדעת הלח"מ הסוגיות שוות.

ונראה דאפשר לפרש דגם המ"מ יסבור שהסוגיות אינן חלוקות בדיניהם כהלח"מ, וכך י"ל, דמה שפירש המ"מ בהל' שבת דמפינה לפינה פירושו מחדר לחדר, אין זה אלא משום שהוקשה לו כיצד הרמב"ם פסק כהתלמידים וכההו"א, ולכן תירץ ע"פ הגאונים דמפינה לפינה חשיב כמחדר לחדר אף שאין זה הפשט, אבל בהל' בר' שכתב הרמב"ם והמשנה מקומו מפינה לפינה פירושו בחדר אחד, כיון ששם אין שום קושיה על הרמב"ם לכן "מפינה לפינה" יתפרש כפשטות שמדובר בחדר אחד, ולפי"ז נמצא שהסוגיות אינן חלוקות.

וכן נראה מדברי הב"י שסבר כפירוש זה במ"מ, דבסימן רעג ד"ה "ובחדר", הב"י כותב שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש והתוס', והביא את המ"מ שאע"פ שהיה גורס בגמ' מפינה לפינה יישב הגירסא לשיטת הרמב"ם שפסק כדברי התוס' והרא"ש דאם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה, והרי התוס' והרא"ש ס"ל שהסוגיות אינן חלוקות בדיניהם כמ"ש לעיל אות ה' ד"ה "והתוס'", והב"י מצרף את הרמב"ם לשיטת התוס' והרא"ש, וכן בסי' קעח ד"ה "ומ"ש אבל", כתב הב"י על דברי הטור דס"ל דממקום למקום שכתוב בגמ' משמע לרבינו דהיינו דוקא מזוית לזוית בחדר אחד, וכן כתב הרמב"ם וכן פירשו התוס' והרא"ש, והרי גם בדיני שינוי מקום הב"י מצרף את הרמב"ם לשיטת התוס' והרא"ש, ובהכרח דס"ל כמ"ש בפי' המ"מ. וסיים הב"י בסי' רעג שם, ולעניין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים בכך הכי נקטינן וכל שכן שהתוס' סוברים כן, וגם מפני שדעת הרי"ף יכולה להתפרש כן כמו שפירש המ"מ אותה גירסא כדעת הרמב"ם.

וכן פסק השו"ע (רעג ס"א) וז"ל: אין קידוש אלא במקום סעודה, ובבית אחד מפינה לפינה חשוב מקום אחד שאם קידש לאכול בפינה זו ונמלך לאכול בפינה אחרת אפי' הוא טרקלין גדול א"צ לחזור ולקדש. ובמשנ"ב (סק"ד) כתב אבל אם נמלך לאכול בחדר אחר אף שהוא באותו בית צריך לחזור ולקדש. וכן בסי' קעח ס"א כתב השו"ע וז"ל: היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך "לבית" אחר, ובסעי' ב' כתב והמשנה מקומו מפינה לפינה "בבית אחד" אינו צריך לחזור ולברך. ופירש המג"א (סק"ד) דבית אחד פירוש חדר אחד, וכ"כ החיי אדם (כלל נט ס"ד), הגר"ז (ס"א) והמשנ"ב (סק"ט), וכן מבואר ברמ"א (ס"א) דמחדר לחדר הוי שינוי מקום, דכתב אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, היינו תחת גג אחד. וזה דוקא בנתן דעתו, אבל בלא נתן דעתו חשיב שינוי מקום מחדר לחדר.

נמצא דלדעת השו"ע והרמ"א מחדר לחדר הוי שינוי מקום, וכ"כ הפמ"ג (בא"א סי' קעח סק"ד) ששם "בית", פעם מתפרש כחדר אחד, ופעם מתפרש הרבה חדרים בבית אחד, וכאן בית מתפרש כחדר אחד, ומפינה לפינה על הרוב יאמר בחדר אחד, וכן בביאור הגר"א (ס"א) כתב דין קידוש במ"ס ושינוי מקום בסעודה שוים ובשניהם מחדר לחדר חשוב שינוי מקום.

הביאור הלכה סי' קעח ד"ה "בבית אחד" כתב, ולפי"ז אם אכל פירות ומשקין שאין טעונין ברכה במקומן ונכנס באמצע לחדר אחר שאין רואה מקומו הראשון אסור לו לאכול שם בלא ברכה לכו"ע בין לשו"ע ובין לרמ"א. והנה דין זה אף שהוא כתוב בכמה אחרונים קשה מאוד להיזהר בו וכמדומה שאין העולם נוהגין כן. וכתב שלפי רבינו חננאל, הרי"ף, מהר"ם חלאוה ובה"ג דבשני המקומות גרסו בגמ' מפינה לפינה, וא"כ כאשר רב ענן דחה לדבריהם במפינה לפינה ה"ה דמחדר לחדר ג"כ צריך להחמיר, ולפי"ז כאשר מקילים במפינה לפינה בשינוי מקום נכלל בזה גם דין מחדר לחדר שיש להקל, משום שרק מבית לבית קרי שינוי מקום. ואף מי שירצה לדחות ראיה זו ויאמר דעכ"פ לא מצינו היתר בהדיא בגמ' לעניין שינוי מקום אלא מפינה לפינה וכמ"ש בגמ', אשיב לו גם איסור לא מצינו, דאדדייקת מסיפא דלישנא (דרק מפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום), דייק מרישא, דקאמר בגמ' לא שנו אלא מבית לבית דדוקא מבית לבית חשוב שינוי מקום, ואילו מחדר לחדר לא הוי שינוי מקום, וכן באור זרוע העתיק דבריו לדינא. נמצא שיש כמה וכמה ראשונים דס"ל דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום בברכות. ומסיים הבה"ל אף דראוי ונכון לחוש לכתחילה לדעת האחרונים שלא ליכנס אפי' מחדר לחדר באמצע אכילתו וכו' מ"מ הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מה לסמוך, ועכ"פ בדיעבד בודאי אין להצריך ברכה בהן דמידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל.

וע"כ בכל מקום שנחשיבו כמחדר לחדר, בדיעבד אם שינה מקומו א"צ לחזור ולברך, דאף שלדעת השו"ע אפי' באכילת פת, ולרמ"א בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומם כמ"ש בסעי' ב', צריך לחזור ולברך שוב כאשר שינה מקומו, מ"מ כיון שיש ראשונים דס"ל דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום אמרי' סב"ל ואין לברך. וכן פסקו בהליכות עולם (ח"ב פ' בהעלותך ס"ב), באור לציון (ח"ב ה"יד) ועוד.

ז. בביאור דברי האורל"צ וברכת ה' במשנה מקומו מחדר לחדר.

בשו"ת אורל"צ ח"א (סי' יז), וכן בחלק ב' (סי' יב הי"ד) כתב דלדעת השו"ע (סי' קעח סעי' א-ב) המשנה מקומו אף מחדר לחדר ולא השאיר חברים במקומו, כשחוזר צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל וברכה ראשונה על מה שאוכל, והרמ"א בסעי' ב' חלק בשני דברים, שא"צ לחזור ולברך אלא כשאוכל פירות, אבל בפת ומיני דגן (כמ"ש המשנ"ב סקמ"ה) אינו חוזר לברך כלל. ועוד, דאף במקום שצריך לחזור ולברך אינו מברך אלא ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול ולא ברכה אחרונה, ובבה"ל ד"ה "בבית אחד" הסביר דכיון דאיכא ראשונים דס"ל דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום לכן מספק ברכות אם שינה מקומו לא יחזור לברך.

ועל זה כתב האורל"צ, דאף דקיי"ל דאם שינה מקומו מחדר לחדר בדברים הטעונין ברכה לאחריהן בדיעבד אינו חוזר לברך כהרמ"א משום ספק ברכות, מ"מ הכא לא חיישינן לברכה שאינה צריכה, ולכן לכתחילה כדי לצאת לדעת מרן אם אכל שיעור מכל מאכל, וכן אם שתה שיעור מכל משקה, ושינה מקומו מחדר לחדר, צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל וברכה ראשונה על מה שרוצה להמשיך לאכול כדעת מרן, ואין לומר בזה סב"ל דכיון שיש צורך בברכה זו לקיים דעת השו"ע אין זה בגדר ברכה שאינה צריכה.

וכן כתב בספר ברכת ה' (ח"ג עמ' תמב), דלא שייך לומר סב"ל, דכיון שאכל כשיעור, אין כאן ברכה לבטלה כשמברך ברכה אחרונה על מה שאכל קודם שימשיך לאכול, דכו"ע מודו דאחר שאכל כשיעור צריך לברך ברכה אחרונה, ואע"פ שגורם בזה לברך ברכה שאינה צריכה לדעת הרמ"א ודעימיה במה שמברך על מה שרוצה להמשיך לאכול, מ"מ הרי אם ימשיך לאכול בלי לברך על מה שאוכל הרי הוא מבטל ברכה הצריכה לדעת הסוברים שצריך לברך למפרע על מה שאוכל תחילה, וגם ממשיך לאכול בלי לברך תחילה, ונמצא נהנה מן העוה"ז בלא ברכה. לפיכך מוטב לברך ולגרום ברכה שאינה צריכה לדעת חלק מהפוסקים, מלבטל ברכה הצריכה לדעת פוסקים אחרים וכל שכן לדעת מרן השו"ע. ולכן אם שינה מקומו מחדר לחדר אם אכל כשיעור מאכל או משקה יברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ויחזור לברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול כדעת מרן. אולם אם אכל ושתה פחות מכשיעור ושינה מקומו מחדר לחדר, בדיעבד ממשיך לאכול בלא ברכה. נמצא לדיבריהם דבאוכל כשיעור מאכל או משקה יש לנהוג כדעת השו"ע.

אלא שהרבה אחרונים חולקים עליהם וס"ל שמספק ברכות אף שמשנה מקומו מחדר לחדר ואכל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן אפ"ה אין לחזור ולברך, וכ"ש באוכל דברים שטעונים ברכה לאחריהן במקומן, וכ"כ הכה"ח (סי' קעח אות א ואות יד), הבן איש חי (פ' בהעלותך אותת ב), שו"ת שמש ומגן (ח"א סי' א), בהליכות עולם (פ' בהעלותך ס"ב), וכן בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ט סי' ו) ד"ה "ומה שכתב", כתב לדחות דבריהם, דאף בברכה אחרונה שמברך יש חשש לברכה שאינה צריכה, וז"ל: דפשוט שחז"ל תיקנו ברכה אחרונה אחר סיום אכילתו, וכשמה כן היא ברכה "אחרונה", וכל שעדיין לא סיים אכילתו אע"פ שאכל כשיעור כיון שבדעתו להמשיך ולאכול עדיין, אינו רשאי לברך ברכה אחרונה אלא כשסיים אכילתו, ואם יברך איכא כעין ברכה שאינה צריכה ממש, ובודאי דחמיר יותר משאר גורם לברכה שאינה צריכה, ומימלא בנידוננו, להפוסקים כרב חסדא עדיין יש כאן חשש ברכה שאינה צריכה אם יברך ברכה אחרונה קודם שסיים אכילתו במקום השני, וכן מוכח מדברי כל האחרונים בני ספרד הנ"ל שכתבו שיש לומר בנידוננו ספק ברכות להקל. עכ"ל.

ח. בביאור פלוגתת האחרונים מה נחשב מבית לבית, ומחדר לחדר.

בגמ' פסחים (קא:) מבואר שבאוכל דברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן כו"ע מודו שאם שינה מקומו מבית לבית דחשיב שינוי מקום בין לרב ששת, ובין לרב חסדא. נחלקו אחרוני זמנינו האם דין מבית לבית תלוי בבעלויות שונות, וא"כ אף שהם תחת גג אחד חשיב שינוי מקום, וכדיעה זו פסקו הילקו"י (ח"ג קעח ס"ג), הברכת ה' (ח"ג פ"יא ה"יא), ובספר וזאת הברכה (עמ' 57) הביא שכן דעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל, ולשיטתם אף מחדר לחדר אם החדר השני מושכר לחבירו הוי שינוי מקום כמבית לבית, והסברא שגג אחד מועיל זה רק משום שעי"ז נחשב לבית אחד, אך אם יצא מפתח ביתו חשיב שינוי מקום, וכן הורה הרב גדעון בן משה שליט"א הובאו דבריו בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57). או דיש לפרש דמבית לבית זה דוקא בשני בתים נפרדים עם שני גגות נפרדים, דרק אז נקראים שני בתים, אבל כל שתחת גג אחד חשוב בית אחד, וכן פסקו האורל"צ (פי"ב הט"ז), הגר"ח קנייבסקי שליט"א הובאו דבריו בספר וזאת הברכה שם, הערוה"ש (סי' קעח סי"א), ובהלכה ברורה (ס"א) ולדבריהם ה"ה אם משנה מקומו לחדר המדרגות דחשיב כמחדר לחדר.

והנפק"מ היא בבניין דירות, דלפי הצד הראשון כל ששינה מבית לבית צריך לחזור ולברך באוכל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקום, דבאוכל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן, כיון שלדעת הרמ"א א"צ לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר, לכן מספק לא יחזור לברך. ולפי הצד השני א"צ לחזור ולברך דחשוב כמשנה מקומו מחדר לחדר שבדיעבד לא חוזר ומברך כמ"ש הבה"ל ד"ה "בבית אחד", ורק בשני בתים נפרדים חשוב מבית לבית.

עקירה לחדר המדרגות

בדעת הפוסקים דס"ל שבעוקר מקומו מבית לבית בבנין דירות שצריך לחזור ולברך, אם אכל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן, איכא פלוגתא בעקר מקומו לחדר המדרגות. בספר וזאת הברכה (עמ' 57 נידון 2) הביא את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם עבר מדירתו לחדר המדרגות שהוא רכוש משותף דינו כעוקר מבית לבית כיון שאין זה רכושו הפרטי, וכן פסק בילקו"י (ח"ג סעי' ג) ובברכת ה' (ח"ג פ"יא ה"יא). אולם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל סובר שחדר מדרגות מקורה אינו נחשב לשינוי מקום כמבית לבית אלא כמחדר לחדר כיון שהוא גם שותף ברשות זו, וכן דעת האורל"צ (ח"ב פ"יב ה"טז).

עקירה למרפסת שאינה מקורה

בספר וזאת הברכה (שם) הביא את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל דס"ל שהעוקר למרפסת שאינה מקורה חשיב כעוקר מבית לבית ונחשב לשינוי מקום, וצריך לחזור ולברך אם אכל דברים שאינם טעונים ברכה לאחריהן במקומן, והסברא היא שמרפסת אינה ראויה לשימוש כיתר חדרי הבית, ורק העוקר למרפסת מקורה חשיב כעוקר מחדר לחדר. אולם רבים מאחרוני זמנינו חולקים וסוברים שעקירה למרפסת שאינה מקורה חשיב כמשנה מקומו מחדר לחדר שבדיעבד א"צ לחזור ולברך, כ"כ האורל"צ שם, הגרח"פ שיינברג, הגר"צ ובר, ספר שבות יעקב (הובאו דבריהם בספר וזאת הברכה), כ"כ הרב גדעון בן משה שליט"א (הובאו דבריו בקונטרס יוסף ברכה עמ' 57 סעי' 2) ובהלכה ברורה (ס"א). (ולקמן נכתוב אם מועיל לדעת השו"ע לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר).

עקירה לחצר מגודרת אשר אינה מקורה

בשו"ע הגר"ז (סי' קעח ס"א) וכן בספר קצות השולחן (ח"ב סי' נז ס"א) כתבו, העוקר מביתו לחצר חשיב כעוקר מבית לבית, וצריך לחזור ולברך אם אכל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן, וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הובאו דבריו לעיל לגבי מרפסת. אולם הערוה"ש (קעח ס"י) ס"ל שמבית לחצר חשיב כמחדר לחדר, וכן בשמירת שבת כהלכתה (פנ"ד הערה לג) כתב, ונראה שאם הבית עם החצר הכל מוקף גדר כך שהכל כמו רשות אחת דבכה"ג הוה דומיא כמחדר לחדר, וביאר בפסקי תשובות (סי' קעח אות ד') דמה שכתבו הפוסקים שמבית לחצר חשיב כמבית לבית, זה דוקא בחצירות שבימיהם שדרכם יצאו לרה"ר, וכ"ש בחצירות שהיו משותפים לכמה דיירים ודרכה היו נכנסים לבתיהם, אבל חצירות שבימינו שמוקפות חומה או גדר מד' רוחותיהן חשיב כעוקר מחדר לחדר, וכן מבואר במשנ"ב (סק"לז) דכל שמוקף מחיצות חשיב כמקום אחד.

עקירה מהמכונית לרחוב וכן להיפך

בספר וזאת הברכה (עמ' 57) כתב שהעובר מהרחוב למכונית נחשב כעובר מחדר לחדר, וצ"ל דמיירי באופן שקבע מקום סעודתו ברחוב, כגון שבירך בישיבה ולאחר מכן נכנס למכונית דאז הוי שינוי מקום מחדר לחדר, דאם בירך בעמידה אינו קבע מקום כלל וחשיב כהולך דרכים, שאפי' אם יכנס למכונית יכול להמשיך לאכול על סמך הברכה הראשונה שבירך, אלא שבעמ' 61 בדין הולך דרכים כתב, שאם התחיל לאכול במכונית אע"פ שיוצא ממכוניתו וממשיך לאכול בחוץ אינו חוזר ומברך כי אין אכליה במכונית נחשבת לקביעות ודינו כדין האוכל תוך כדי הליכה, ע"פ הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ולכאורה יש להעיר, דמאחר שבירך במכונית בישיבה א"כ קבע מקום לאכילתו וכיצד חשיב כהולך דרכים. אלא שצ"ל דס"ל שהמברך במכונית דינו כדין רוכב על בהמה, ודין רכוב כמהלך דמי וה"ה לנוסע במכונית כמהלך דמי, ולכן אף שיוצא מהמכונית א"צ לברך שוב, ועיין בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' עב ע"ג).

אולם לענ"ד נראה לומר דאין חילוק בין אם בירך ברחוב ונכנס למכונית, לבירך במכונית ויצא לרחוב, דכל שבירך בישיבה קבע מקום לאכילתו, וכן ברכב דכיון שמוקף בד' מחיצות חשיב כחדר לעניין שינוי מקום, וכל שבירך בעמידה לא קבע מקום לאכילתו ודינו כהולך דרכים כמ"ש בשו"ע (סי' קעח ס"ד), והסביר המשנ"ב (סקמ"ד) דהם לא קבעו עצמן לכתחילה לאכול במקום שברכו ורק לילך ולאכול וכו', אבל אם היה דעתן לאכול סעודתן במקום שברכו המוציא בישיבה ונמלכו לגמור סעודתן דרך הליכתן כל זמן שרואין מקומן הראשון מותר להם לאכול דחשיב מקום אחד, אבל באין רואין מחמת מרחק הדרך, או מחמת הפסק אילנות חשיב שינוי מקום. ומבואר דכל שמברך בישיבה קובע מקום לאכילתו, וכל שברך בעמידה לא קבע מקום לאכילתו, וכן כתב בספר הליכות עולם (ח"ב פ' בהעלותך ס"ג), וכן מבואר בספר הלכה ברורה (ח"ט סי' קעח סט"ז ד"ה "ואם"), וכ"כ בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57) ע"פ הרב יצחק יוסף שליט"א דהעובר מהרחוב למכונית דינו כעובר מחדר לחדר. ובספר ברכת ה' (ח"ג פ"יא ה"יח) כתב שמהאוטובוס או מהרכבת או מהמכונית החוצה וה"ה להיפך, כל ששינה מקומו חשיב כעוקר מבית לבית, עיי"ש.

מ"מ המברך במכונית בין שהיא עומדת ובין שהיא נוסעת, אף שעובר דרך ארוכה ועובר בין בניינים וכדו' א"צ לחזור ולברך, דכיון שלא יצא מהמכונית לא שינה מקומו.

ט. בביאור דין נותן דעתו ורואה מקומו.

איתא בפסחים (ק:) אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת וכו' שמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו וכו', ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, לאפוקי אורחים ידי חובתן, ואזדא שמואל לטעמיה דאין קידוש אלא במקום סעודה. מבואר דלא מהני אם נותן דעתו וצריך לסעוד דוקא במקום שמקדש. וכתבו התוס' ד"ה "ידי" ואין לומר במקדש כאן על דעת שרוצה לאכול במקום אחר מודה שמואל דיש קידוש, והא דפליגי בסתמא, מדפריך ולשמואל למה לי לקידושי בבי כנישתא. אלא שבירושלמי (בר' פ' כ"מ ה"ו) אמר ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש, רבי אחא רבי חנינא בשם ר' יהושע אמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יו"ט אחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר רבי אבון ולא פליגין, הא דאמר רב כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר והא דאמר שמואל כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר. ומבואר מדברי הירושלמי דשפיר מהני לתת דעתו כדי לאכול במקום אחר, וכן פסק רב ניסים גאון בספר מגילת סתרים, דהא דאמרי' אין קידוש אלא במקום סעודה, דוקא כשלא היתה דעתו תחילה לאכול במקום אחר, אבל אם קידש ע"ד לאכול במקום אחר שפיר דמי, דכן פירש שמואל בירושלמי. ולפי"ז נראה דאיכא פלוגתא בין התלמודים.

אלא שהתוס' כתבו ליישב, דאפשר ששמואל מודה במקדש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה, ורק מבית לבית לא מהני לתת דעתו כגון במקדש בבית הכנסת ע"מ לאכול בבית, דבכה"ג לא חשיב קידוש במקום סעודה, וכן בירושלמי דאמר ר' יעקב בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, לאו דוקא מבית לבית אלא הכונה מחדר לחדר, וזה כדי שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו. נמצא לדעת התוס' דבין לירושלמי ובין לבבלי מהני לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר, ושפיר שוא' הגמ', לשמואל למה לי לקידושי בבי כנישתא כיון שאין יוצא בו ידי חובה, וכן פסק הרא"ש (פרק עשירי סי' ה').

אולם הר"ן (פ' עשירי דף כ.) ד"ה "סבור" כתב דשמואל ס"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה, וקידושא בבי כנישתא לא מהני אלא לאחרים, ושמעינן שהמקדש בבית זה ובשעת קידוש דעתו לאכול בבית אחר לא יצא. דאי מהני דעתו הגמ' לא היתה שואלת ולשמואל למה לי לקידושא בבי כנישתא, אע"ג דבירושלמי לא משמע הכי ומבואר דמהני אם נותן דעתו, אנן כגמ' דידן נקטינן. ולא ס"ל כדברי התוס' משום שבקידוש דיניה מפינה לפינה חשיב כמבית לבית כמ"ש בתחילת דבריו שם, ואין לחלק ביניהם. וכדבריו פסק בחידושי רבינו דוד בונפיד (קא.) וכתב להוכיח דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי, מדאמר רבה לאביי טעימו מידי וכו', ש"מ דאף שהיה בדעתו לאכול באושפיזא לא מהני.

נמצא דאיכא פלוגתא בין התוס' והר"ן אי לדעת הבבלי מהני אם נותן דעתו, וכן בספר האגור הל' שבת (סי' שעב) הביא שרב האי גאון פליג על רב ניסים גאון.

דין רואה מקומו התחדש בגאונים, והביא דבריהם המגיד משנה (פ"כט מהל' שבת ה"ח) וז"ל: ראיתי בספרי הגאונים ז"ל שכתבו- לקדש בבית ולצאת לחצר לסעודה, אם רואה מקומו מותר שנעשה כמקום אחד. וכ"כ הר"ן (דף כ.) ד"ה "סבור", איכא למאן דאמר דהני מילי היכא דלא חזו ליה דוכתא דקדיש ביה, אבל חזו ליה דוכתא דקדיש ביה לא צריך ומדמו ליה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, דתנן בפרק שלושה שאכלו (דף נ.) דמזמנין כאחד.

הטור (סי' רעג) פסק כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה, והביא להלכה את דברי רב ניסים גאון, שאם בעת שקידש נותן דעתו לאכול במקום אחר שפיר דמי, והוא ששני המקומות יהיו בבית אחד מחדר לחדר כדברי התוס', אבל מבית לבית לא מהני, וכן הביא את דברי רב שר שלום, דכל זמן שרואה מקומו מותר אפי' מבית לחצר ואם לאו אסור. אולם הב"י בד"ה "וכתב" הביא את פלוגתת הרא"ש והר"ן אי מהני נותן דעתו, ומדסיים הב"י עם דברי הר"ן נראה דחושש לדבריו, ובהמשך הביא לדין רואה מקומו בלא שום חולק על רב שר שלום. ופסק בשו"ע (סי' רעג ס"א) וז"ל: אין קידוש אלא במקום סעודה, ובבית אחד מפינה לפינה חשוב מקום אחד שאם קידש לאכול בפינה זו ונמלך לאכול בפינה אחרת אפי' הוא טרקלין גדול איננו צריך לחזור ולקדש, ויש אומרים שכל שרואה מקומו אפי' מבית לחצר אינו צריך לחזור ולקדש, וי"א שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא. הג"ה, וכן עיקר. עכ"ל. ומדהביא השו"ע לדברי רב שר שלום ורב ניסים גאון בי"א נראה דלא ס"ל כן להלכה, ע"פ הכלל דסתם ויש הלכה כסתם, דאין קידוש אלא במקום סעודה בלבד, כשמואל, ושכן פסק בכנסת הגדולה (סי' רעג הגהות ב"י ס"ב) שדעת מרן לפסוק כסברא ראשונה שהובאה בסתם ושכן הוסכם כלל זה מגדולי האחרונים.

ותמה עליו המאמר מרדכי (סי' רעג ס"א), דמ"ש בב"י הוא לעניין אי חשבינן מפינה לפינה כמקום אחד או כשני מקומות, כלומר שאם קידש בזוית זו ונמלך לאכול בזוית אחרת צריך לחזור ולקדש, ופסק כמ"ד דהוי כמקום אחד וא"צ לחזור ולקדש, וכן פסק בשו"ע בסתם, והי"א שהביא אח"כ מודו לדין זה, אלא שמוסיפים להקל שכל שרואה מקומו או נותן דעתו שרי, ואין זה עניין לדין הראשון שהביא בסתם. לכן שפיר מצינן למימר שדעת מרן ז"ל כהני י"א, ומ"ש אלו החילוקים בשם י"א היינו משום דלא מצינו לשאר הפוסקים שחילקו בכך, וכן הוא דרכו בהרבה מקומות לכתוב חילוק אחד בשם י"א וכו' ואפשר שאף אותם שלא חילקו מודו.

ולכאורה אפשר לחזק דבריו שכן דעת מרן, ממ"ש השו"ע (סי' קעח ס"ג) בשם האורחות חיים וז"ל: יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים "והוא שבשעה שברך היה דעתו" לאכול מאותם האחרים. ע"כ. וא"כ מבואר להדיא בדעת מרן השו"ע דמהני נותן דעתו בשעת ברכה, וכדברי רב ניסים גאון שהובא בסי' רע"ג בי"א.

ואחר המחילה לענ"ד יש להשיב על דבריו,דמ"ש שהשו"ע הביא לחילוקים אלו בשם י"א משום שלא מצינו לשאר הפוסקים שחילקו בכך ולכן כתבם בלשון י"א. זה אינו דבב"י ד"ה "וכתב" לאחר שהביא לדברי רב ניסים גאון והתוס' והרא"ש דס"ל דמהני נותן דעתו בשעת ברכה לעבור מחדר לחדר, סיים אבל הר"ן כתב דלא נהירא וכו' וודאי ירושלמי פליגא אגמ' דידן, ואנן כגמ' דידן נקטינן. ומדסיים בדברי הר"ן הכי ס"ל, וא"כ לא מהני לדין נותן דעתו ומשו"ה הביא מרן לדעה זו בלשון י"א, דלא ס"ל הכי להלכה וכמ"ש הכנסת הגדולה.

ועוד בב"י (סי' קעח) בדין אוכל במזרחה של תאנה ובא לו לאכול במערבה צריך לחזור ולברך, כתב הב"י ב' תירוצים על הרמב"ם, ועל תירוץ ב' אמר וזה נראה יותר בדעת הרמב"ם, ואח"כ הביא את תירוץ הראב"ד וכתב דמה שצריך לחזור ולברך הוא כיון שלא היתה דעתו מתחילה לכך, ואומר הב"י ונראה לי שדעת הראב"ד כדעת רב ניסים גאון שכתב הטור בסי' רעג לעניין קידוש, ומדלא תירץ הב"י לדעת הרמב"ם "כהראב"ד" מוכח דלא ס"ל לדין נותן דעתו, ולכן כתב דהראב"ד ס"ל כרב ניסים גאון שהביאו הטור בסי' רעג, דאי ס"ל לב"י כרב ניסים גאון היה לו לתרץ לדברי הרמב"ם כהראב"ד ולא לכתוב תירוץ מדנפשיה. מבואר דס"ל לב"י בדעת הרמב"ם דלא מהני אם נותן דעתו, וכדעת הכנסת הגדולה, וכ"כ בכף החיים (סי' רעג אות טז) דהב"י רעג ס"ל כדעת הר"ן דאנן כגמ' דידן נקטינן, וע"כ כתב השו"ע דין זה בשם י"א, וכיון דאיכא פלוגתא בזה לכתחילה יש ליזהר וכ"כ האחרונים ע"כ. כ"כ בחזו"ע שבת ח"ב (דיני קידוש במ"ס), ובילקו"י שבת ח"א (עמ' רצד ס"ה) דלכתחילה אין לשנות מקומו מחדר לחדר אפי' אם בעת שקידש היה בדעתו לשנות את מקומו מחדר לחדר אחר, ורק בדיעבד א"צ לחזור ולקדש, וכ"כ בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57-59) בשם הרב גדעון בן משה שליט"א.

ולפי"ז נמצא שהרמ"א (בסי' קעח ס"א) פליג אמחבר, אף שלא כתב כן בלשון חולק כגון י"א, דמצינו בכמה מקומות שהרמ"א חולק אף שאינו כותב וי"א או ויש חולקים, וזה משום שהרמ"א ס"ל כרב ניסים גאון כמ"ש בסי' רעג וכן עיקר.

ושמחתי לראות שכן כתב בספר פסקי מהרי"ץ (לר' יחיא צלאח) ברכות הל' דברים הנוהגים בסעודה (סעי' כג) ד"ה "ומה". דהרמ"א פליג על השו"ע, וכן בשעה"צ (סק"ל) ביאר כן בדעת המג"א. נמצא, דלדעת מרן השו"ע לא מהני לכתחילה לתת דעתו בשעת הברכה כדי לעבור מחדר לחדר, בין לעניין קידוש ובין לעניין שינוי מקום בברכות הנהנין.

אלא דלכאורה יש להקשות על דברינו, ממ"ש השו"ע (קעח ס"ג) בשם האורחות חיים, שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שבירך על אילן אחד א"צ לברך על האחרים והוא שבשעה שברך היה "דעתו" לאכול מאותם האחרים. ומסעיף זה לכאורה מבואר להדיא דמהני לדעת מרן השו"ע לדין נותן דעתו. וא"כ דברינו נאמרו לשוא.

ונראה לענ"ד לתרץ, די"ל ע"פ הכלל שבשו"ע דסתם ויש הלכה כסתם, דבסי' רעג השו"ע פסק בסתם, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ולא ס"ל כרב נסים גאון דאם נתן דעתו מהני לעבור ממקום למקום, ולכן הביאו בלשון י"א, ואילו בסי' קעח ס"ג הביא לדברי האו"ח בלשון יש מי שאומר, ואף שדרכו של מרן כשמוצא סברא יחידה כותבה בשם יש מי שאומר כמ"ש האחרונים, מ"מ הלכה היא כהסתם שהובא בסי' רעג, דלא מהני לכתחילה לדין נותן דעתו.

וראיה לדברינו דאמרי' סתם ויש הלכה כסתם אף שהסימנים מרוחקים זה מזה, ע"פ החיד"א בברכי יוסף (סי' קפג ס"ד) בענין איטר יד, דלגבי תפילין כו"ע מודו דמניח בימין דידה דכתוב "ידכה" ופירשו חז"ל יד כהה, אולם בשאר המצוות כגון קידוש, נטילת לולב, וכדו' נחלקו בעל העיטור ושיבולי הלקט באיזו יד מקיים המצוות הללו. בסי' קפג ס"ה מביא השו"ע את דברי שיבולי הלקט וז"ל: יש מי שאומר שאם המברך אטר אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם. וא"כ לכאורה ה"ה ללולב שצריך לאחוז בימינו שהוא שמאל כל אדם. אלא שבסי' תרנא ס"ג מביא השו"ע את דברי בעל העיטור שחולק, וז"ל: אטר נוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל כל אדם דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן, ולא בתר ימין ושמאל דידה. ע"כ. וקשה, כיצד פסק מרן השו"ע להלכה מאחר והביא את שניהם בשולחנו. ומתרץ הברכ"י דאמרינן סתם ויש הלכה כסתם גם כשהסימנים מרוחקים. ושמעתי בשם הרב יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן הגרע"י שליט"א דכשכתב מרן את חיבורו לא היה רמ"א ושום מפרש אחר על השו"ע, ומרן סידר שולחנו באופן שתוך חודש ימים יסיימו את כל ד' חלקי השו"ע, ולכן אע"פ שבסי' קפג הובא הדין בשם יש מי שאומר, ואחרי הרבה סימנים בסי' תרנא הובאה דעתו של בעל העיטור בסתם אין בכך כלום כיון שבזמן קצר היו מגיעים לסי' תרנא והיו מגלים מהי דעתו של מרן, ולכן כאן פסק כבעל העיטור שהביא דעתו בסתם.

וא"כ ה"ה לנד"ד, דבסי' קעח ס"ג השו"ע הביא את דעתו של האורחות חיים בלשון "יש מי שאומר" ואילו בסי' רעג ס"א הביא "בסתם" דאין קידוש אלא במקום סעודה, ולדעה זו לא מהני דעתו כמ"ש הכנסת הגדולה והכה"ח, וא"כ גם כאן אמרי' סתם ויש הלכה כסתם כמ"ש השו"ע בסי' רעג. ולפי"ז יוצא להלכה דלדעת מרן השו"ע לא מהני אם נותן דעתו לכתחילה אלא בדיעבד. ודברי האורחות חיים אינם להלכה. ועיין בביאור הגר"א בסי' קעח ס"ג שכתב להדיא דהיש מי שאומר הוא כדעת הראב"ד בהשגות (שהביאו האורחות חיים) על הירושלמי הנ"ל אכל במזרחה וכו' כתב והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך וכמ"ש בהגה ס"א, אבל דעת הרמב"ם והשו"ע בס"ב כיון שאינו רואה מקומו ואינו מוקף מחיצות לא מהני דעתו. וא"כ בס"ב מרן סתם כהרמב"ם וכתב, אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה צריך לברך, ולא מהני דעתו, ואילו בס"ג הביא לדעת האו"ח והראב"ד בלשון "יש מי שאומר", א"כ אמרי' שפיר סתם ויש הלכה כסתם, כמ"ש בס"ב.

ואף דמ"ש הילקו"י דלא מהני לדעת השו"ע לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר לכתחילה, כתב כן לעניין קידוש, מ"מ ה"ה לעניין שינוי מקום בברכות הנהנין, כמ"ש הרב גדעון בן משה שליט"א בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57) שדיני ברכות שוים לדיני קידוש במקום סעודה, ושכן דעת מרן הב"י דפסק כהתוס' והרא"ש בסוגיין דס"ל שדיני שינוי מקום שוים לדיני קידוש במקום סעודה, וכ"כ המשנ"ב (סי' קעח סק"י).

ועוד הביא בקונטרס יוסף ברכה שם, שבשו"ת יביע אומר (ח"ד סי' ד' אות כו ד"ה "ומיהו") כתב שהרוצה לשתות בתוך בית המרחץ נראה דלכתחילה יש לברך ולשתות לפני היכנסו לבית המרחץ כדי שיפטור מה שישתה בפנים, ומכיון שהיה דעתו מעיקרא על כך, אין לחוש משום שינוי מקום, וכמ"ש הרמ"א (סי' קעח ס"א). וזאת משום שא"א אחרת לכן אפשר אפי' לכתחילה לסמוך על הרמ"א בכה"ג, ולא דמי להיכא דאפשר. ומבואר דרק לדעת הרמ"א מהני אם נותן דעתו ולא לדעת השו"ע, וכן בהליכות עולם ח"ב (פרשת בהעלותך) בדיני שינוי מקום לא כתב כלל דמהני אם נותן דעתו וזה משום דס"ל בדעת מרן השולחן ערוך דלא מהני אם נותן דעתו ורואה מקומו, כיון שהביאם השו"ע בסי' רעג ביש אומרים, כמ"ש הילקו"י שבת ח"א עמ' רצד- רצה דבדעתו לצאת או אם רואה מקומו הראשון מועיל רק לעניין דיעבד אבל לא לכתחילה, ועיי"ש בהערה אות ט'.

ואף שישנם האחרונים דס"ל דמהני לדעת השו"ע אם נותן דעתו ורואה מקומו אפי' לכתחילה, והם: המאמר מרדכי (סי' רעג), הבן איש חי (פרשת בהעלותך ס"ד) והאור לציון (פי"ב הט"ו) שהוכיח כן מדברי השו"ע ס"ג דמבואר שם דמהני לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר, וא"כ צ"ל שבסי' רעג ס"ל כהמאמ"ר, וכ"כ בהלכה ברורה (ח"ט קעח ס"א), אולם אין לצרף אליהם את המשנ"ב כיון שבכל המקומות שציין דמהני אם נותן דעתו ציין לרמ"א ולא לשו"ע.

מ"מ לעניין הלכה נראה כמו שכתבנו בדעת מרן, דלכתחילה לא יסמוך על דין נותן דעתו ורואה מקומו לכתחילה אלא בדיעבד, והנה כיון דלדעת מרן שינוי מקום מחדר לחדר חשיב שינוי מקום וצריך לחזור ולברך, אלא שלמעשה לא חוזרים ע"פ מ"ש הבה"ל, ובדיעבד ממשיך לאכול ללא ברכה, ולכן כתב הרב גדעון בן משה שליט"א בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 59), עצה כדי להנצל מן הספק ולצאת אליבא דמרן לכתחילה. א. שיכוין על כל מה שיאכל, שהברכה תחול עד שיצא מהחדר בו הוא נמצא. ב. או שיכוין שברכה זו תחול על פרי זה ותו לא. דאז הוי היסח הדעת גמור, ואם ירצה לאכול עוד יברך שוב, ולא יחשוש מברכה שאינה צריכה שהרי צריכה היא כדי להנצל מפלוגתת הפוסקים, יסוד זה כתב השערי תשובה (סוסי' תרלט), וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ח סי' כו אות ד) ובברכת ה' (ח"א עמ' מא) בתחילת המראה מקומות. ואם לא עשה כן וצריך לעבור מחדר לחדר, בילקו"י כתב (עמ' רכא) שלכתחילה טוב שיקח עמו מן הפירות כדי שלא יסיח דעתו מהם בעת שהולך לחדר אחר, ועוד יעץ לי הרב שליט"א ע"פ היסוד הנ"ל שאדם שנכנס לספק ורוצה לצאת ממנו יכול לשנות רשות לבעלות אחרת שאז לכו"ע יצטרך שוב לברך. ולפי"ז כשנתעורר אצלו ספק יכול לצאת לחדר המדרגות ואז יצטרך לברך שוב כשיחזור (כמ"ש באות ח לעיל בדעת הילקו"י וברכת ה'). עכ"ל.

אולם לפי הפוסקים דס"ל דמהני אם נותן דעתו ורואה מקומו כדי לעבור מחדר לחדר ואפי' לכתחילה כמ"ש הבה"ל קעח ד"ה "בבית אחד", הבן איש חי פ' בהעלותך והאורל"צ פי"ב הט"ו, א"כ העצה להנצל מספק, הוא כמו שכתב בספר וזאת הברכה (עמ' 59) שכל פעם שמברך יתן דעתו על כל החדרים שבבית, שבכה"ג הדין הופך להיות לכתחילה. ופשוט וברור שאם נותן דעתו מועיל דוקא אם נותן דעתו קודם שבירך ולא לאחר הברכה, ואילו רואה מקומו מהני אף לאחר הברכה, שכל שרואה מקומו בתוך הבית חשיב כמקום אחד.

י. עקירה מהסלון למטבח להביא דבר מאכל.

ע"פ הדברים שכתבנו לעיל אות ט', נמצא שלדעת הסוברים דלא מהני לתת דעתו או לראות את מקומו לכתחילה כמ"ש היבי"א, הכה"ח והילקו"י, א"כ אדם שאוכל בסלון ובאמצע סעודתו הולך למטבח להביא דבר מאכל נמצא שאין זה לכתחילה, וה"ה בליל שבת שלאחר הקידוש נוטל ידיו בחדר אחר. וא"כ כיצד ינהג ?

כתב בהליכות עולם (ח"ב עמ' מט) סוף הערה ב', ע"פ הריטב"א בסוכה (מה:) ד"ה "ורבה בר בר חנא" שהיוצא מן הסוכה לצורך שעתו להביא דבר לסוכה לא הויא יציאה לחייבו לחזור ולברך, אא"כ יצא לגמרי לעסקיו על מנת שלא לחזור לאלתר, והוא הדין בברכת הנהנין כשעמד תוך הסעודה ע"מ לחזור לאלתר דלקבעיה קמא הדר, וא"צ ברכה ע"כ. וה"ה לדידן בברכת הנהנין של פירות, וכ"כ כתב בילקו"י (ח"ג סי' קסו הערה ד'), ובסי' קעח הערה ג' כתב, שהנוהגים להקל אף לכתחילה בדברים שהם לצורך סעודה, כגון להביא מטעמים לצורך הסעודה יש להם על מה שיסמוכו. וכתב בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 58) ונראה שלא מטעם שמועילה דעתו, וכאן חשיב כאילו היתה דעתו לכך, אלא שבכה"ג לא נחשב בגדר יציאה כלל.

וצ"ל הא דמשתמשים בטעמו של הריטב"א זה רק כאשר יש טעם אחד, או רואה מקומו או נותן דעתו שאז אין לעשות כן לכתחילה ולכן סומכים על הריטב"א, אבל כאשר יכול לקיים את שני התנאים, גם רואה מקומו וגם נותן דעתו, כתב הילקו"י שבת (ח"א עמ' רצה אות ט') שיכול לשנות מקומו לכתחילה כל שיש צורך בכך, כיון דאיכא ספק ספיקא, שמא הלכה כרב ניסים גאון דמהני מחשבתו ותנאו על כך, ושמא הלכה כרב שר שלום דמהני אם רואה מקומו.

אולם לדעת הסוברים דמהני לכתחילה אם נותן דעתו כדי לעבור מחדר לחדר, כתב בספר וזאת הברכה (עמ' 58 סעי' 2) ע"פ השבט הלוי שאם באמצע הסעודה מביא מטעמים מהמטבח וכו' חשיב כאילו היתה דעתו על כך, כיון שרגילים ללכת לשם תוך כדי אכילה. אלא שהביא שם בשם הרב מרדכי אליהו דס"ל דכל זה שייך באשה עקרת הבית ולא בבעלה וגם לא באורחת, ולדבריו שאר בנ"א צריכים לתת דעתם קודם הסעודה, ורגילות אינה מועילה.

יא. אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה.

הב"י בסי' קעח ד"ה "גרסינן", הביא את הנאמר בירושלמי (פ' כיצד מברכין ה"ח) אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ה). ולכאורה יש להקשות, שהרי הרמב"ם בתחילת הלכה זו כתב שהמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד א"צ לחזור ולברך, וא"כ ה"ה לתאנה דכיון ששינה מקומו מפינה לפינה לא יצטרך לברך, וא"כ סותר לדבריו.

הב"י ב' כתב תירוצים ליישב קושיה זו. האחת שיש לחלק בין מקום מוקף מחיצות לאינו מוקף מחיצות, דכל זמן שמוקף מחיצות חשיב כמקום אחד, ומשו"ה המשנה מקומו מפינה לפינה באותו חדר א"צ לחזור לברך, משא"כ תאנה כיון שנמצאת במקום שאינו מוקף מחיצות, לכן אם שינה מקומו צריך לחזור לברך, ולפי"ז במקום שאין בו מחיצות אפי' שינוי כל דהו הוי שינוי ותאנה דכתב לאו דוקא. נמצא, דהחילוק הוא בין מוקף מחיצות לאינו מוקף. תירוץ שני. אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כמו בתאנה, כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום, ומזרח תאנה ומערבה שאני, דכיון דתאנה מפסקת הוו להו שני מקומות, משא"כ במקום שמוקף מחיצות אף שאין רואה מקומו הראשון א"צ לחזור ולברך, ומסיים הב"י שתירוץ זה נראה עיקר.

תירוץ נוסף, כתב הראב"ד והביאו הב"י שם, דבתאנה מיירי שלא היה דעתו לכך מתחילה, וע"כ כשבא לאכול במערבה צריך לברך שוב. משא"כ במשנה מקומו מפינה לפינה שכתב הרמב"ם שאין צריך לחזור ולברך, מיירי בנתן דעתו לכך. נמצא, דלראב"ד אין נפק"מ אם המקום מוקף מחיצות או לא, אלא העיקר הוא אם היתה דעתו לכך או לא. וכתב הב"י דנראה דדעת הראב"ד כדעת רב ניסים גאון שהביאו הטור בסי' רעג, וכיון שהב"י לא תירץ את הרמב"ם כהראב"ד, מוכח דלא ס"ל הכי, כמ"ש לעיל אות ט' ד"ה "ועוד".

כתב המג"א (סק"ה) כיון שאינו רואה מקומו הראשון ועס"ג, ונ"ל אם הוא בחדר אחד אע"פ שיש מקום גבוה באמצע כגון אחרי התנור שאינו רואה מקומו הראשון א"צ לברך כיון שמוקף מחיצות חשיב הכל אחד עב"י. ע"כ. וביאר במחצה"ש דהמג"א ס"ל שהתירוץ השני בב"י אינו חולק על התירוץ הראשון אלא מוסיף עליו דבמקום פתוח כל שרואה מקומו חשיב מקום אחד, ובמקום שמוקף מחיצות אף שאינו רואה מקומו הראשון כמ"ש המג"א לא חשיב שינוי מקום. אולם המאמ"ר (ס"ב אות ז') פליג וס"ל שהתירוץ השני בב"י חולק על התירוץ הראשון, שתירוץ א' מחלק בין אם יש מחיצות או לא, ותירוץ ב' מחלק בין רואה מקומו לאין רואה מקומו, ולפי"ז כל שרואה מקומו אפי' במקום פתוח חשיב מקום אחד, וכל שאין רואה מקומו אפי' במקום שמוקף מחיצות צריך לחזור ולברך. ופסק המשנ"ב (סק"כה) כהמג"א, וכ"כ בכף החיים (אות יב), וכ"כ הפמ"ג (בא"א אות ה) דתרתי בעינן, אין מחיצות ואין רואה מקומו הראשון, הא רואה מקומו אף באין מחיצות, או מחיצות אף באין רואה כמו אחרי התנור, חשיב מקום אחד.

יב. הנמצא בגן ואוכל מכל אילן ואילן.

הב"י (סי' קעח) ד"ה "וז"ל" הביא את דברי האורחות חיים (הל' בר' אות יח), מי שהיה בפרדס או בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן, כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים, דהוי ליה כמפינה לפינה, אבל מגן לגן ודאי צריך לברך אפי' היו סמוכים זה לזה ואפי' אם היתה דעתו לילך לשני, ואפי' בגן אחד אם מתחילה לא היתה דעתו אלא באחד מברך. וכן פסק בשו"ע ס"ג, וכתב המג"א (סק"ט) דאין צריך לברך מאילן לאילן אפי' אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות, אלא שצריך ליתן דעתו על כך. ולדבריו דיני שינוי מקום בבית שוים לשינוי מקום במקום פתוח, דאם אוכל מאילן המוקף מחיצות אף שאין רואה מקומו הראשון חשיב כאוכל בחדר אחד כמ"ש המג"א (סק"ה), ואם נמצא בגן מוקף מחיצות שיש בו הרבה אילנות, חשיב כבית שיש בו כמה חדרים, וע"כ צריך ליתן דעתו אם רוצה לאכול מכל אילן ואילן, כשם שבבית אם רוצה לעבור מחדר לחדר צריך לתת דעתו. וה"ה מגן לגן חשיב כעובר מבית לבית שצריך לחזור ולברך, ואפי' אם כשבירך היתה דעתו על כך. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"ט), הערוה"ש (אות יג), וכ"כ בדמשק אליעזר (אות ט"ז) דהא דאכל במזרחה של תאנה ובא לו למערבה צריך לברך, ולא חילק בהיה דעתו לאכול שם, משום דס"ל דכיון שאין מוקף מחיצות ואינו רואה מקומו לא מהני דעתו, וכמ"ש במג"א (סק"ה), וא"כ הא דמחלק כאן מיירי במוקף מחיצות וכמ"ש המג"א (סק"ט).

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה