סימן מו - בדין שינוי מקום · יח. בדברי הרמ"א דפסק כהסמ"ק
הב"י סי' קעח ד"ה "כתב עוד סמ"ק" (עמ' קד), כתב חבורה שהיו יושבים מסובים ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ברהמ"ז, ולא לכתחילה המוציא, אפי' בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן, דאילו בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אפי' לא הניחו מקצת חברים נמי, דשינוי מקום אין צריך לברך לפניהם בדברים הטעונים. עכ"ל. ולשונו אינו מכוון שכתב אין טעונים ברכה לא למפרע ברהמ"ז ולא לכתחילה ברכת המוציא דמשמע דאיירי בפת, ואח"כ העמידה בדברים שאין טעונים ברכה במקומן.
הב"ח ד"ה "אבל", הוסיף להקשות היאך אמר דאילו בדברים הטעונין אפי' לא הניחו מקצת חברים מהני דא"צ לחזור ולברך, והלא בהך ברייתא מפורש דדוקא בהניחו חברים א"צ לברך אבל אם לא הניחו צריך לברך. לכן נלע"ד דהסמ"ק פסק להלכה כרב ששת הרי"ף והרמב"ם, ולכן בתחילת דבריו כתב חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ברהמ"ז ולא לכתחילה המוציא, וזה ממש כרב ששת, אבל מ"ש בהגהת הסמ"ק "אפי' בדברים שאין וכו'" חולק על מה שכתוב בפנים וזה כרב חסדא. ולפי"ז אין חילוק, דבין דברים הטעונים ובין דברים שאין טעונים א"צ לברך למפרע כאשר יוצא, אבל כשחוזר, בדברים שאין טעונים צריך לברך לכתחילה על מה שרוצה לאכול, ואילו בדברים הטעונים אפי' שלא הניחו חברים א"צ לברך. מבואר מדבריו דאין חילוק בין הניחו חברים ללא הניחו, והחילוק היחיד לרב חסדא הוא בין דברים הטעונים לדברים שאין טעונים. וכן כתב הט"ז (סק"ו) כלל העולה דאליבא דהתוס' והרא"ש דפסקו כרב חסדא לא איכפת לן כלל בהניח או לא, אלא בין טעונים ללא טעונים, ולפי"ז אין מקום לדברי הרמ"א בס"ב במ"ש לחלק בין הניח ללא הניח.
אולם המג"א (סק"ג) חולק על הב"ח והט"ז, וס"ל שהגהת הסמ"ק קאי על מה שכתוב בסמ"ק והניח מקצת א"צ ברכה, וקאמר בהג"ה דזה קאי אכל מילי אפי' על דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, דאילו בדברים הטעונים אפי' לא הניח א"צ ברכה, ואף הוכיח זאת מהגמ', וכדבריו פסק המשנ"ב (סק"כז).
יט. הנכנס באמצע אכילתו לבית הכסא.
הרמב"ן בפרק ערבי פסחים (דף כד. מדפי הרי"ף) ד"ה "ומיעל לאפנוי", הביא בשם בה"ג שהנצרך לנקביו באמצע הסעודה צריך לברך שוב המוציא, וטעמא דמילתא משום דגברא דחיא הוא, וכן סבר רב האי גאון. אולם הרמב"ן ס"ל דכיון דברכת הנקבים אינה קבועה עליו חובה בסעודה לכן לא הוי הפסק וא"צ לחזור ולברך. והן אמת שכדברי בה"ג פסקו האשכול, האורחות חיים, וכן הב"י סי' קעח ד"ה "כתב עוד סמ"ק" כתב שיש גם גאונים שמצריכים לחזור ולברך.
אולם כיון שהרבה ראשונים חלקו עליהם, ההלכה היא שהנכנס באמצע הסעודה לביה"כ אינו מברך שוב, וטעמם דלא הוי שינוי מקום, ולכן אף שאוכל משבעת המינים ונכנס לביה"כ לא יחזור לברך שוב משום סב"ל.
אלא שראשונים אלו לא דברו אלא בסעודת פת, אבל באכילת פירות ודברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן לא איירי. בזכרונות אליהו מני (סוף עמ' קיג, הובאו דבריו בהליכות עולם ח"ב עמ' מד' בהערה) כתב שדין זה שאין צריך לחזור ולברך הוא אפי' בפירות ודברים שא"צ ברכה במקומן, מפני שאינו נקרא שינוי רשות, והוצרכתי לכותבו לפי שראיתי למי שפסק שצריך לחזור ולברך כדין דברים שאין צריך ברכה במקומן. ע"כ.
ובהליכות עולם (ח"ב סוף פ' בהעלותך) בהערה כתב, ולפע"ד יותר נ"ל כמי שפסק שבדברים שא"צ ברכה במקומם אם הוצרך לנקביו ונכנס לשירותים לעשות צרכיו באמצע אכילתו, וכן אם היה שותה כוס תה ונכנס לביה"כ, כשחוזר לשתות צריך לברך שוב כיון שאין המקום שנכנס אליו ראוי לשתיה. וכדבריו פסק בספר ברכת ה' (ח"ג פ"יא ה"יא). ומה שהביא הרב בהליכות עולם את הרמ"א והבה"ל אין הכונה שהם סוברים כמותו, כיון שהבה"ל כותב שהטעם שצריך לברך בפירות הוא מצד שינוי מקום, ולא מצד גברא דחיא, אלא שהביא את הבה"ל להראות שגם הוא מסכים לברך על פירות כשנכנס לביה"כ אבל מטעם אחר של שינוי מקום. ובילקו"י (ח"ג עמ' רלא הערה יט) כתב שהנכנס לביה"כ הוי הפסק גמור וכאילו יצא לחוץ, וכתב לדמות נכנס לביה"כ ליציאה לחוץ. ומובן מדוע הביא מהביאור הלכה סייעתא לדבריו. ונמצא שהאוכל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, (שברכתם האחרונה היא בורא נפשות רבות), ובאמצע אכילתו נכנס לביה"כ לעשות צרכיו כשחוזר לשתות או לאכול צריך לברך שוב.
אולם בדעת הבה"ל למדו האחרונים דאף בכה"ג אין לחזור ולברך, דמה שהצריך הבה"ל לחזור לברך זה דוקא בזמנם שביה"כ היה מחוץ לבית, ועצם היציאה מהבית גרמה להפסק אף בלא שיכנס לביה"כ, אבל בזמנינו שבית הכסא נמצא בתוך הבית חשיב כמחדר לחדר שבדיעבד א"צ לחזור ולברך, וכדברי הרב אליהו מני בזכרונות אליהו, וכדבריהם פסק בהלכה ברורה (סי' קעח סכ"ג) ובאגרות משה (ח"א סי' טז אות י').
והנה אחר זמן יצא לאור ספר עין יצחק ח"ב להרב יצחק יוסף שליט"א ושם בעמ' תקד כתב, שאף שאין רגילות לאכול ולשתות בבית הכסא ולפי"ז יתכן דהוי כהיסח הדעת, מ"מ כיון שמעיקר הדין מותר לאכול ולשתות בבית הכסא (ורק מצד הברכה שאינו יכול לברך אינו אוכל שם) ולא יצא חוץ לביתו לא הוי הפסק. ולדינא דברנו בזה שוב עם מרן אאמו"ר שליט"א ואמר שאחר התבוננות נוספת בעניין נראה דאין הכי נמי בבית הכסא של זמנינו אם הפסיק באמצע אכילת פירות ירקות, כשחוזר לאכול לא יברך שוב שהרי סוף סוף לא יצא מהבית. ונמצא שחזר בו ממ"ש בהליכות עולם.