אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מו - בדין שינוי מקום › יז. בדין אי מהני לדעת השו"ע הניח מקצת חברים, באכילת דברים שאינם צריכים ברכה לאחריהן במקומן

ספר ברכת ישראל

סימן מו - בדין שינוי מקום · יז. בדין אי מהני לדעת השו"ע הניח מקצת חברים, באכילת דברים שאינם צריכים ברכה לאחריהן במקומן

יג. בדין הולך דרכים

איתא בפסחים (קא:), בני חבורה שהיו מסובים לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה, בד"א שהניחו שם זקן או חולה, אבל לא הניחו שם זקן או חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה, ומדקתני עקרו רגליהן מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן, וטעמא דהניחו זקן או חולה וכו'. וביאר הר"ן (כ:) ד"ה "וטעמא" דכיון שנשאר שם זקן או חולה לא נעקרה הקביעות, וכ"כ הדרישה סי' קעח ד"ה "וטעם", דכשהניח זקן או חולה איגלאי מילתא למפרע דהניחם שם לחזור למקומו אל הזקן או החולה, ודמי לקיבעא קמא הדר וא"צ לחזור ולברך. ומבואר, הא דמהני להשאיר חברים זה רק בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, וכן פסק השו"ע (ס"ב) חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה וכו', וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. ע"כ. ומקור דבריו הם מהרמב"ם (פ"ד מהל' בר' ה"ד) דבהלכה ד' כתב חברים שהיו יושבים לאכול וכו', ובהלכה ה' כתב וכן אם היו מסובין לשתיה או לאכילת פירות.

ונחלקו האחרונים בפירוש דברי הרמב"ם, הכס"מ ד"ה "וכן אם היו", שואל מה מוסיף הרמב"ם בהלכה ה', הרי לכו"ע באכילת דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כשחוזר צריך לברך בין לר"ח ובין לר"ש. ותירץ דהו"א דהלכה ד' מיירי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, לכן כתב את הלכה ה' לגלות לנו דבהלכה ד' מיירי בפת, הרמב"ם לשיטתו דז' המינים טעונין ברכה לאחריהן במקומן, ואפ"ה כשעקר צ"ל ולברך כר"ש. ולפי"ז חברים אינם מועילים בשאר פירות דאין שייך בהם קביעות, וכ"כ הט"ז (סק"ג) דמ"ש השו"ע "וכן אם היו" וכו', היינו לומר דבכל דבר שייך שינוי מקום אף בפירות, ואע"ג דפשוט הוא, דאם בפת חוזר לברך כששינה מקומו כ"ש בפירות, מ"מ אמר לשון "וכן", כיון שכאן חייב אפי' בהניח, וכ"כ באור לציון (ח"ב פ"יב ה"יד) דלא מהני חברים באכילת פירות.

אלא דהמג"א (סק"ג) כתב על דברי הכס"מ דדוחק הוא, דא"כ הו"ל לכתוב בהלכה ד' חברים שהיו יושבים לאכול פת, ולא צריך את הלכה ה'. לכן מסביר המג"א דמ"ש הרמב"ם בהלכה ה' "וכן", בא לומר דלא רק בפת מהני מקצת חברים, אלא גם בשתיה ובאכילת פירות מהני. ולפי"ז צ"ל, דאף דבגמ' דייקו מדקתני "עקרו" מיירי בדברים הטעונין וכו', לאו דוקא, אלא ה"ה בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן דמהני חברים, וכ"כ בביאור הגר"א, והאליה רבה, ובמאמר מרדכי (אות ה'), וכן פסק המשנ"ב (סקי"ח) והכף החיים (אות ט). ונמצא דפליגי האחרונים בדעת השו"ע אי מהני חברים באכילת פירות או לא.

בילקו"י (ח"ג עמ' רח) כתב דגם בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון חמשת המינים, ואפי' בסעודת פת לכתחילה לא יעקור מסעודתו עד שיברך ברהמ"ז אף שהניח חברים, ואפי' הולך לדבר מצוה שאינה עוברת, וזה כדי שלא ליכנס למחלוקת, דלדעת בעל המאור והכל- בו חברים מהני להשאיר רק לצורך מצוה עוברת, כמ"ש בברייתא חברים שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכו', משמע דרק לצורך מצוה כזו התירו לצאת אם הניחו חברים, וכשחוזר א"צ לברך, אבל ביוצא לדבר הרשות או אפי' לצורך מצוה שאינה עוברת לא התירו. לכן לכתחילה אין לצאת אם לא למצוה עוברת כגון לתפילה בבית הכנסת, או ללוית המת, וכ"כ הבא"ח (פ' בהעלותך ס"ב בסופו).

אולם בהליכות עולם (ח"ב עמ' לט) כתב דמותר לצאת אפי' למצוה שאינה עוברת ויוכל לעשותה אח"כ, דלדעת התוס' והרא"ש הא דצריך לברך קודם שיצא זה משום עצה טובה שמא ישהה, ומסתבר דלכל מצוה אין לחוש לזה. משא"כ לדעת המשנ"ב (סק"ג) דס"ל שאין לצאת אף לצורך מצוה.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה