אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מו - בדין שינוי מקום › יג. בדין הולך דרכים

ספר ברכת ישראל

סימן מו - בדין שינוי מקום · יג. בדין הולך דרכים

עקירה מהמכונית לרחוב וכן להיפך

איתא בברכות (נא:), אמר ר' אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכו'. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מה' בר' ה"א) אבל כשהוא מהלך יושב במקום שפסק ויברך. הב"י סי' קעח ד"ה "ובסימן" הביא את דברי רבינו פרץ שכתב האוכל פת במקום אחד, ועבר לאכול במקום אחר, אם יש לו גם שם פת יאכל מעט ויברך שם, וכן פסק בשו"ע ס"ד וז"ל: אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר אינו מברך ברהמ"ז אלא במקום השני כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם. עכ"ל. והמג"א סק"י כתב דלכתחילה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א, אלא שאם עבר ואכל מברך במקום השני דגם זה מיקרי ברכה במקומו. נמצא דדין זה הוא בדיעבד, ומה שדימה המחבר דין זה להולכי דרכים הוא רק לגבי ברהמ"ז, דכמו שבהולכי דרכים במקום שסיימו לאכול שם יברכו ברהמ"ז, ה"ה הכא שיכול לברך ברהמ"ז במקום השני, דגם זה מקומו הוא כיון שאכל שם.

וביאר במשנ"ב (סקמ"ב) דהולכי דרכים לכו"ע מותר להם להלוך ולאכול, ואף אם אין רואין מקומן הראשון מחמת מרחק הדרך, או שמפסיקין אילנות משום דהם "לא קבעו" עצמם לכתחילה לאכול במקום שברכו ורק לילך ולאכול, ולכן אין נחשבים כלל עי"ז עוקרין ממקומן. ע"כ. ומ"ש דהם לא קבעו לאכול במקום שברכו, זה משום שברכו בעמידה כמ"ש בגמ' האוכל ומהלך מברך מעומד, וכשמברך בישיבה חשיב קובע מקום, וכ"כ בהליכות עולם (ח"ב עמ' מא ס"ג) במה דברים אמורים, כשהיה "יושב" ואוכל במקום אחד, אבל אם לא קבע עצמו לאכול במקומו אלא היה הולך ממקום למקום ואוכל בדרך הילוכו פת או עוגות או פירות, וכן המפצח גרעינים או מוצץ סוכריה בדרך הילוכו יכול להמשיך אכילתו על סמך ברכה שבירך בתחילה, וכן הדין במי שהיה שותה משקים בדרך הילוכו. ע"כ. וכתב הבן איש חי (פ' בהעלותך ס"ה) דדין הולך דרכים שייך אף באוכל בביתו ולא רק במקום פתוח, ולכן האוכל עוגה וכו', יכול לכתחילה לעבור מחדר לחדר, ובלבד שבתחילה בירך בעמידה, דבהכי לא קבע מקום. וכ"כ בהלכה ברורה (ח"ט עמ' רל) אם כשבירך על המאכל "ישב" בביתו והתחיל לאכול, וקבע מקום לאכילתו, והיתה דעתו מתחילה ללכת למקום אחר ולהמשיך באכילתו תוך כדי הילוכו, לכתחילה אינו רשאי לעשות כן, ובדיעבד אף בזה אינו חוזר ומברך. ומבואר דכל שברך בעמידה לא קבע מקום לאכילתו ומימלא חשוב כהולכי דרכים.

וזה שלא כדברי האור לציון (ח"ב פ"יב ה"טו) דכתב שכדי לעבור מבית לבית צריך לעשות מעשה המוכיח שבדעתו לצאת כגון שהלך לכיוון הפתח, דאז חשיב כהולך דרכים, וכשלא עשה מעשה המוכיח אין לו לצאת. ולפי מ"ש לעיל כל שבירך בעמידה לא קבע מקומו ויכול לעקור ממקום למקום כל שאוכל דרך הילוכו, וא"צ כלל מעשה המוכיח, וכמ"ש הבא"ח דאף בביתו אין צריך מעשה המוכיח, וכל שבירך בעמידה לא קבע מקום.

ואפשר לומר שהאורל"צ סבר דכל שמברך בביתו כיון שנמצא במקום סגור, לא סגי אם יברך בעמידה אלא צריך גם מעשה המוכיח, ואילו כשמברך במקום פתוח א"צ מעשה המוכיח, אלא שהאחרונים לא חילקו כן.

ומצוי מאוד שבנ"א מתחילים לאכול בבית ורוצים לסיים אכילתם באוטובוס או תוך כדי נסיעה ברכב, לכן עליהם ליטול ידים בביתם ולברך המוציא בעמידה ולאכול מעט ואח"כ יוכלו לצאת ולסיים אכילתם באוטובוס או ברכב, וזה בתנאי שהאוכל נמצא בידם, שכן דרך הולכי דרכים שהולכים ואוכלים, ובמקום סיום אכילתם יברכו ברהמ"ז, ולכן אין מועיל מה שהאדם מברך בעמידה במקום אחד בבית ובנתיים מסתובב בכמה חדרים שבבית ואח"כ חוזר למקומו הראשון וממשיך לאכול על סמך ברכה הראשונה, משום שאין כך דרכם של הולכי דרכים, אלא צריך שהאוכל יהיה תמיד עמו עד גמר האכילה.

יד. מה הם דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן.

איתא בפסחים (קא:), יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה, הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן א"צ לברך, מאי טעמא, לקיבעיה קמא הדר. נידון זה של דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן שייך בעיקר לדעת רב חסדא שכן פסק הרמ"א, דלדעת רב ששת לא אמרי' לקיבעיה קמא הדר. מ"מ גם לבני ספרד הפוסקים כהשו"ע יש נפק"מ בנידון זה לחוש לספק ברכות, במקום שאוכל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ושינה מקומו, שאין לחזור ולברך בדיעבד.

רשב"ם ד"ה "אבל דברים" ס"ל, דדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הם, שבעת המינים דאית בהו ברכה אחת מעין ג', והיא כעין ברהמ"ז ברכה אריכתא וחשיבותא, ודברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן הם מים ופירות וכדו' שאינם טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מה' בר' ה"א), רש"י ד"ה "אבל" ורבינו שמחה הובא בהגהות מיימוני (פ"ד אות א').

התוס' ד"ה "אלא" פליגי, וס"ל שדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הם רק חמשת מיני דגן, פת וכל מיני מזונות, וכן פירש הרא"ש (סי' ו'), הרי"ף (כ:) ובחידושי רבינו דוד בונפיד (קא:).

הרשב"א בר' פרק שמיני (נג:) ד"ה "מחלוקת" כותב, שרק פת היא דבר הטעון ברכה לאחריו במקומו, וכל שאינו טעון אלא ברכה אחת לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו. ומ"ש שכן דעת התוס', צ"ל שזהו תוס' שאינו נמצא לפנינו, משום דבתוס' שלנו מפורש דגם מיני מזונות טעונין ברכה לאחריהן במקומן, וכ"כ בהגהות מיימוני (פ"ד אות א) בשם ר"י, ר"י אלפס ורב עמרם גאון.

נמצא דפליגי הראשונים מה הם דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. לדעת רשב"ם שבעת המינים, לדעת התוס' חמשת מיני דגן, ולדעת הרשב"א רק פת.

ויל"ע מה הכריח כל אחת מהשיטות לפרש כן. הב"ח ס"ג ד"ה "ומ"ש רבינו" ביאר, דפלוגתתם תלויה בגירסת הגמ'. לדעת רשב"ם גרסינן בברייתא בני חבורה שהיו מסובין לשתות ולא גרסי' לשתות יין, אבל ר"י גרס לשתות יין, ועיין בתוס', בסמ"ג ובמרדכי עכ"ל. וביאר דבריו המאאמר מרדכי (קעח אות יג), דלפי רשב"ם בברייתא הראשונה (קא:) שממנה הקשו על רב חסדא לא גרסי' יין, דא"כ לא היתה צריכה הגמ' לדייק מדקתני "עקרו" דאיירי בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, שהרי להדיא כתוב יין, ואילו בברייתא (קב.) דתניא כוותיה דרב חסדא גורס' יין. והר"י בתוס' גרס אף בברייתא הראשונה לשתות יין, ולמד משם דיין לא חשיב מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, מדהוצרכה הגמ' לדקדק "עקרו", דאי יין חשיב כדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן מדוע הגמ' מדייקת מדקתני "עקרו", וא"ת מדכתוב בברייתא יין, נלמד דגם יין הוא מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כבר תרצו בזה דיין ר"ל סעודת יין ופת כמ"ש באסתר במשתה היין. מסיים המאמ"ר דביאור זה הוא לפי הב"ח שנמשך אחר המרדכי והסמ"ג שכן גרסו בתוס', אולם אצלנו בגמ' התוס' לא גרסו יין לא בברייתא הראשונה ולא בשניה.

הרמ"א בסעי' ב' פסק כרב חסדא שאם אוכל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ושינה מקומו יכול להמשיך וא"צ צריך לברך שוב כשיחזור, אף שעקר לבית אחר, ובסעי' ה' פסק הרמ"א כדעת הרשב"א והגהות מיימוני שרק פת היא מהדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. בביאור הגר"א כתב מדסתמו בגמ' ולא פירשו איזה דברים, ש"מ דסמכו אמתני' דבר' (נא:) מי שאכל ולא ברך וכו' ולא הוזכר שם במשנה אלא פת, אלא דהקשה א"כ מאי דכתיב דברים הטעונין וכו' "דברים" פירושו לשון רבים ולא רק פת, והתוס' נזהרו מקושיה זו, ולכן פירשו דפת וכל מיני מזונות הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. במג"א (סק"יב) כתב דלכתחילה יחמיר לברך במקומו בכל ז' המינים, וכן לעניין שינוי מקום א"צ לברך, וכן פסק הגר"ז (ס"ג), הערוה"ש (ס"ט) והמשנ"ב (סקמ"ג).

טו. האוכל פחות מכשיעור ושינה מקומו.

המג"א (סי' רי סק"א) כתב ונ"ל דאם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו צריך לברך שנית בתחילה אפי' בפת, דהא אין טעונין ברכה אחרונה ודינו כשאר דברים שאינם טעונין ברכה לאחריהן במקומן. וכן פסק המשנ"ב (סקכ"ח), הכ"ח (סקי"ט) והבא"ח (פ' בהעלותך אות ה').

אולם בהליכות עולם ח"ב (פ' בהעלותך אות ג') כתב דאף שאכל פחות מכזית ויצא לחוץ כשחוזר א"צ לברך שוב דספק ברכות להקל, ודברי המג"א אינם מוסכמים, משום שבערך השולחן (לר' יצחק טייב סק"ה) כתב שמדברי התוס' פסחים (קא:) ד"ה "אלא" לא משמע כדבריו, דאי סברי שבפחות מכזית צריך לחזור ולברך היה להם לקיים הגירסא בברייתא לשתות יין, ולדקדק מדקתני "ונעקרו" משום דלא שתו שיעור, ומוכח דבכל ז' המינים אפי' אכל פחות מכשיעור, כשיצא לחוץ וחזר א"צ ברכה משום שינוי מקום. עיי"ש, וסיים שם שהחוזר ומברך ברכה ראשונה יש לו ע"מ לסמוך.

טז. בביאור הדין דלקיבעא קמא הדר (ובהסבר דברי הרמ"א ס"ב).

אמרי' בגמ' פסחים (קא:), יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה, הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן א"צ לברך מאי טעמא, לקיבעא קמא הדר. ופ' רשב"ם ד"ה "אבל דברים" הואיל ולא ברך אחריהם והלך למקום אחר לסעוד, על דעת קביעות ראשונה הלך לברך ברכה אחת על שתיהן, ולפניהם נמי א"צ לברך, וכ"כ הרא"ש (סי' ו') כיון שאם לא היה אוכל כאן (במקום השני) היה צריך לחזור למקומו ולברך (כיון שאכל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן) הוי ליה כאילו הוא עדיין במקומו, וגומר סעודתו כאן ומברך כאן ברהמ"ז.

הרמ"א (סי' קעח ס"ב) פסק כרב חסדא, אלא שבסוף דבריו כתב, ומ"מ לכתחילה לא יעקור ממקומו בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול. ויל"ע בדבריו האם דבריו הם משום "עצה טובה" קמ"ל, או שיש חיוב לכתחילה לפני שיוצא לברך ברהמ"ז.

הגר"א בד"ה "ומכל מקום" ציין שמקור הרמ"א מהתוס' פסחים ד"ה "כשהן", הא דמברך ברהמ"ז קודם שיוצא משום "עצה טובה" שמא ישכח, או שמא ישהה. והנה המעיין בתוס' יראה דהתוס' מיירי אליבא דרב ששת, דס"ל כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחילה, ואי לעולם טעונין ברכה למפרע אמאי איצטריך לאשמועינן כשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה פשיטא. ע"כ פירשו התוס' הא דמברכין ברהמ"ז לפני שיוצאים הוא משום עצה טובה. אבל לפי רב חסדא דס"ל דלקיבעא קמא הדר ושכן פסק הרמ"א, א"כ לכתחילה מותר לצאת, ולא שייך לומר דלפני שיוצאים טעונין ברכה למפרע, וא"כ כיצד הרמ"א דפסק כרב חסדא כותב דלכתחילה לא יצא בלא ברכה באכל דברים הטעונין מחשש שמא ישכח.

זאת ועוד, רעק"א בהגהותיו לשו"ע תמה על הרמ"א, דלפי המגיה שם, מקור דברי הרמ"א הם מהר"ן פסחים (כ:) ד"ה "מיתיבי, דס"ל דקודם שיוצא ממקומו לכתחילה צריך לברך ברהמ"ז לא מצד עצה טובה, אלא מן הדין, דמ"ש בברכות (נג:) מי שאכל ושכח ולא ברך יחזור למקומו ויברך, הני מילי בשוכח אבל לכתחילה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך. וכן ס"ל לרמ"א דלכתחילה לא יעקור ממקומו בלא ברכה, ועל זה אומר רעק"א דדברי הר"ן אליבא דרב ששת איירי, דס"ל שבעצם היציאה נגמרה סעודתו, ומה שיאכל אח"כ הוי סעודה אחרת, משו"ה צריך לברך ברהמ"ז מיד כשיוצא מטעם שמא ישכח, אבל למאי דקיימא לן כרב חסדא שעדיין לא נגמרה סעודתו בההיא יציאה, דמה שהוא יאכל אח"כ הוא גמר סעודתו, א"כ א"צ לברך ברהמ"ז קודם שיצא. נמצא, דרעק"א ס"ל בדעת הרמ"א דכל שאוכל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן א"צ לברך קודם שיצא שהרי ברייתא ערוכה היא (קב:) חברים שהיו מסובים ועקרו לצאת לבית הכנסת כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע, ומפורש שאף לכתחילה א"צ לברך.

אלא שהב"ח סוף סי' קעח ד"ה "ומ"ש הרב", ביאר דדעת הרמ"א כדעת הר"ן דלכתחילה לא יעקור ממקומו לפני שיברך ברהמ"ז, ורק אם יתן דעתו בשעת המוציא לעקור אפי' לבית אחר מהני. והן אמת שדברי הרמ"א הם מהר"ן כמ"ש המג"א (סק"ח) והמחצה"ש, דבשו"ת הרמ"א (סי' א') הביא את דברי הר"ן, דאע"ג דתנן מי שאכל ושכח ולא ברך יחזור למקומו ויברך ה"מ בשכח, אבל לכתחילה צריך לברך קודם שיעקור רגליו, ומשמע שכן הוא מצד הדין. והובאו דבריו בדרכי משה הארוך (אות ה').

ולפי"ז צ"ל דאף שהר"ן אמר זאת אליבא דרב ששת, מ"מ דין זה שייך אף לרב חסדא, וצריך לברך ברהמ"ז קודם שיעזוב את מקומו לכו"ע בין לר"ח ובין לר"ש, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"ד) דכמו שמועלת חשיבותו שלא לברך במקום אחר, כך מועלת חשיבותו לברך קודם שיעקור למקום אחר, ואף שיאכל גם במקום השני ויברך שם, מה מועיל זה לאכילה הראשונה שהיתה טעונה ברכה במקומה לכתחילה קודם שיעקור משם משום חשיבות, אלא שאם כבר עקר א"צ לחזור ולברך שבזה לא יתקן מה שעיות בעקירתו. ע"כ. נמצא דפלוגתת ר"ח ור"ש היא רק במקרה שבדיעבד יצא, דלר"ח כשחוזר א"צ לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר, ולר"ש כשחוזר צריך לברך ברהמ"ז על מה שאכל וברכה ראשונה על מה שרוצה שוב לאכול, וא"כ לכו"ע לכתחילה אין לעקור מקומו קודם שיברך ברהמ"ז.

עולה בידינו ג' דעות בדעת הרמ"א. הגר"א, ס"ל שהרמ"א פסק כהתוס' שלפני שיוצא יברך ברכה אחרונה מצד עצה טובה קמ"ל. הב"ח, ס"ל שהרמ"א פסק כהר"ן שיש חיוב מצד הדין לברך ברהמ"ז לפני שיוצא, כמ"ש הרמ"א בתשובה. רעק"א חולק על הרמ"א וסובר דלפי ר"ח א"צ לברך כלל כשיוצא לא מצד עצה טובה ולא מצד חיוב.

לדברי הגר"א שמקור דברי הרמ"א מהתוס' שיש לברך ברהמ"ז קודם שיצא מצד עצה טובה, ישנם פעמים שלא אומרים זאת, ויכול לצאת אף שאין מברך ברהמ"ז, לדוגמא:

עצה זו שייך לומר רק כאשר יוצא בסוף סעודתו שאז קיים חשש שישכח מלברך ברהמ"ז, ולכן הצריכו אתו קודם שיצא לברך, אבל כאשר יוצא באמצע סעודתו, לא שייך לומר לו לברך ברהמ"ז קודם שיצא וכשיחזור יברך שוב ברכת המוציא, דיש כאן חשש ברכה לבטלה, כיון שמעיקר הדין פטור מלברך דלקיבעא קמא הדר, ורק מצד עצה טובה הצריכוהו לברך, אבל לא שע"י זה יגרום לברכה שאינה צריכה.

עצה זו שייך לומר רק כאשר יוצא להפליג לזמן, דאז שייך לומר שמא ישכח או שמא ישהה ויעבור שיעור עיכול, אבל כאשר יוצא לזמן קצר מחוץ לביתו לא שייך לומר כן.

וכן עצה זו שייך לומר, כאשר יוצא מביתו לסידורים וכדו', אבל כאשר יוצא מביתו למקום אחר ומעוניין להמשיך לאכול שם לא אמרי' עצה טובה שיברך קודם שיצא מחשש שמא ישכח, שהרי הולך להמשיך סעודתו במקום השני.

ואילו לדברי הב"ח, דס"ל שהרמ"א פסק כהר"ן שמצד הדין צריך לברך ברהמ"ז קודם שיצא, א"כ לא שייך לומר את כל החילוקים הללו, דבכל אופן לכתחילה יש לברך ברהמ"ז קודם שיצא, ורק באופן שקבע לאכול במקומו הראשון והיתה דעתו לאכול במקום אחר, רשאי לכתחילה לילך למקום אחר ולגמור סעודתו אפי' בשני בתים, שכן ס"ל לרב חסדא.

להלכה המשנ"ב פסק גם כדעת הב"ח וגם כדעת הגר"א בהבנת הרמ"א. דלגבי הדין שאם יוצא מביתו לבית אחר אף שממשיך לאכול במקום השני ואין חשש שמא ישכח מלברך, פסק המשנ"ב (סק"לג) כהב"ח דלכתחילה לא יצא, ורק בדיעבד שכבר יצא אמרי' שמותר לו לאכול במקום השני דגם שם מיקרי מקומו. אם לא שהיה דעתו בשעת המוציא לאכול גם שם, דאז שניהם חשיבי מקומו, ומותר אף לכתחילה.

ולגבי הדין שיוצא מביתו לזמן קצר, פסק המשנ"ב (סקל"ד) דבכה"ג לא חיישינן לשמא ישכח, ויכול לצאת אפי' לכתחילה וזה כדעת התוס' וכמ"ש הגר"א.

ולגבי הדין שיוצא באמצע סעודתו ע"מ לחזור, פסק המשנ"ב (סקל"ה) דבאופן כזה אין לברך ברהמ"ז קודם שיצא דחיישינן לברכה שאינה צריכה, שהרי לפי התוס' מעיקר הדין א"צ לברך כשיוצא, ואם יברך יכנס לחשש ברכה שאינה צריכה. אולם גם באופן כזה אם משער שיפליג הרבה נכון יותר שיברך מחשש שמא ישכח.

ולכאורה יש להעיר על דברי המשנ"ב, שהרי מקור דברי הרמ"א הם מהר"ן, כמ"ש בשו"ת הרמ"א, ולפי"ז יש לברך ברהמ"ז קודם שיצא מצד חיוב ולא מצד עצה טובה, וא"כ כיצד פסק במשנ"ב כהגר"א שדברי הרמ"א מהתוס'. ואולי צ"ל שהמשנ"ב לא ראה את תשובת הרמ"א לכן פירש דבריו כהתוס', אלא שקשה, כיון שהמג"א המחצה"ש הביאו את הרמ"א בתשובה. או דנימא שהמשנ"ב אכן ראה את תשובת הרמ"א וחלק עליו משום שכן כתוב בתוס'.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה