אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן מו - בדין שינוי מקום › עקירה מהמכונית לרחוב וכן להיפך

ספר ברכת ישראל

סימן מו - בדין שינוי מקום · עקירה מהמכונית לרחוב וכן להיפך

עקירה לחצר מגודרת אשר אינה מקורה

בספר וזאת הברכה (עמ' 57) כתב שהעובר מהרחוב למכונית נחשב כעובר מחדר לחדר, וצ"ל דמיירי באופן שקבע מקום סעודתו ברחוב, כגון שבירך בישיבה ולאחר מכן נכנס למכונית דאז הוי שינוי מקום מחדר לחדר, דאם בירך בעמידה אינו קבע מקום כלל וחשיב כהולך דרכים, שאפי' אם יכנס למכונית יכול להמשיך לאכול על סמך הברכה הראשונה שבירך, אלא שבעמ' 61 בדין הולך דרכים כתב, שאם התחיל לאכול במכונית אע"פ שיוצא ממכוניתו וממשיך לאכול בחוץ אינו חוזר ומברך כי אין אכליה במכונית נחשבת לקביעות ודינו כדין האוכל תוך כדי הליכה, ע"פ הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ולכאורה יש להעיר, דמאחר שבירך במכונית בישיבה א"כ קבע מקום לאכילתו וכיצד חשיב כהולך דרכים. אלא שצ"ל דס"ל שהמברך במכונית דינו כדין רוכב על בהמה, ודין רכוב כמהלך דמי וה"ה לנוסע במכונית כמהלך דמי, ולכן אף שיוצא מהמכונית א"צ לברך שוב, ועיין בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' עב ע"ג).

אולם לענ"ד נראה לומר דאין חילוק בין אם בירך ברחוב ונכנס למכונית, לבירך במכונית ויצא לרחוב, דכל שבירך בישיבה קבע מקום לאכילתו, וכן ברכב דכיון שמוקף בד' מחיצות חשיב כחדר לעניין שינוי מקום, וכל שבירך בעמידה לא קבע מקום לאכילתו ודינו כהולך דרכים כמ"ש בשו"ע (סי' קעח ס"ד), והסביר המשנ"ב (סקמ"ד) דהם לא קבעו עצמן לכתחילה לאכול במקום שברכו ורק לילך ולאכול וכו', אבל אם היה דעתן לאכול סעודתן במקום שברכו המוציא בישיבה ונמלכו לגמור סעודתן דרך הליכתן כל זמן שרואין מקומן הראשון מותר להם לאכול דחשיב מקום אחד, אבל באין רואין מחמת מרחק הדרך, או מחמת הפסק אילנות חשיב שינוי מקום. ומבואר דכל שמברך בישיבה קובע מקום לאכילתו, וכל שברך בעמידה לא קבע מקום לאכילתו, וכן כתב בספר הליכות עולם (ח"ב פ' בהעלותך ס"ג), וכן מבואר בספר הלכה ברורה (ח"ט סי' קעח סט"ז ד"ה "ואם"), וכ"כ בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57) ע"פ הרב יצחק יוסף שליט"א דהעובר מהרחוב למכונית דינו כעובר מחדר לחדר. ובספר ברכת ה' (ח"ג פ"יא ה"יח) כתב שמהאוטובוס או מהרכבת או מהמכונית החוצה וה"ה להיפך, כל ששינה מקומו חשיב כעוקר מבית לבית, עיי"ש.

מ"מ המברך במכונית בין שהיא עומדת ובין שהיא נוסעת, אף שעובר דרך ארוכה ועובר בין בניינים וכדו' א"צ לחזור ולברך, דכיון שלא יצא מהמכונית לא שינה מקומו.

ט. בביאור דין נותן דעתו ורואה מקומו.

איתא בפסחים (ק:) אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת וכו' שמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו וכו', ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, לאפוקי אורחים ידי חובתן, ואזדא שמואל לטעמיה דאין קידוש אלא במקום סעודה. מבואר דלא מהני אם נותן דעתו וצריך לסעוד דוקא במקום שמקדש. וכתבו התוס' ד"ה "ידי" ואין לומר במקדש כאן על דעת שרוצה לאכול במקום אחר מודה שמואל דיש קידוש, והא דפליגי בסתמא, מדפריך ולשמואל למה לי לקידושי בבי כנישתא. אלא שבירושלמי (בר' פ' כ"מ ה"ו) אמר ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש, רבי אחא רבי חנינא בשם ר' יהושע אמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יו"ט אחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר רבי אבון ולא פליגין, הא דאמר רב כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר והא דאמר שמואל כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר. ומבואר מדברי הירושלמי דשפיר מהני לתת דעתו כדי לאכול במקום אחר, וכן פסק רב ניסים גאון בספר מגילת סתרים, דהא דאמרי' אין קידוש אלא במקום סעודה, דוקא כשלא היתה דעתו תחילה לאכול במקום אחר, אבל אם קידש ע"ד לאכול במקום אחר שפיר דמי, דכן פירש שמואל בירושלמי. ולפי"ז נראה דאיכא פלוגתא בין התלמודים.

אלא שהתוס' כתבו ליישב, דאפשר ששמואל מודה במקדש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה, ורק מבית לבית לא מהני לתת דעתו כגון במקדש בבית הכנסת ע"מ לאכול בבית, דבכה"ג לא חשיב קידוש במקום סעודה, וכן בירושלמי דאמר ר' יעקב בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, לאו דוקא מבית לבית אלא הכונה מחדר לחדר, וזה כדי שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו. נמצא לדעת התוס' דבין לירושלמי ובין לבבלי מהני לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר, ושפיר שוא' הגמ', לשמואל למה לי לקידושי בבי כנישתא כיון שאין יוצא בו ידי חובה, וכן פסק הרא"ש (פרק עשירי סי' ה').

אולם הר"ן (פ' עשירי דף כ.) ד"ה "סבור" כתב דשמואל ס"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה, וקידושא בבי כנישתא לא מהני אלא לאחרים, ושמעינן שהמקדש בבית זה ובשעת קידוש דעתו לאכול בבית אחר לא יצא. דאי מהני דעתו הגמ' לא היתה שואלת ולשמואל למה לי לקידושא בבי כנישתא, אע"ג דבירושלמי לא משמע הכי ומבואר דמהני אם נותן דעתו, אנן כגמ' דידן נקטינן. ולא ס"ל כדברי התוס' משום שבקידוש דיניה מפינה לפינה חשיב כמבית לבית כמ"ש בתחילת דבריו שם, ואין לחלק ביניהם. וכדבריו פסק בחידושי רבינו דוד בונפיד (קא.) וכתב להוכיח דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי, מדאמר רבה לאביי טעימו מידי וכו', ש"מ דאף שהיה בדעתו לאכול באושפיזא לא מהני.

נמצא דאיכא פלוגתא בין התוס' והר"ן אי לדעת הבבלי מהני אם נותן דעתו, וכן בספר האגור הל' שבת (סי' שעב) הביא שרב האי גאון פליג על רב ניסים גאון.

דין רואה מקומו התחדש בגאונים, והביא דבריהם המגיד משנה (פ"כט מהל' שבת ה"ח) וז"ל: ראיתי בספרי הגאונים ז"ל שכתבו- לקדש בבית ולצאת לחצר לסעודה, אם רואה מקומו מותר שנעשה כמקום אחד. וכ"כ הר"ן (דף כ.) ד"ה "סבור", איכא למאן דאמר דהני מילי היכא דלא חזו ליה דוכתא דקדיש ביה, אבל חזו ליה דוכתא דקדיש ביה לא צריך ומדמו ליה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, דתנן בפרק שלושה שאכלו (דף נ.) דמזמנין כאחד.

הטור (סי' רעג) פסק כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה, והביא להלכה את דברי רב ניסים גאון, שאם בעת שקידש נותן דעתו לאכול במקום אחר שפיר דמי, והוא ששני המקומות יהיו בבית אחד מחדר לחדר כדברי התוס', אבל מבית לבית לא מהני, וכן הביא את דברי רב שר שלום, דכל זמן שרואה מקומו מותר אפי' מבית לחצר ואם לאו אסור. אולם הב"י בד"ה "וכתב" הביא את פלוגתת הרא"ש והר"ן אי מהני נותן דעתו, ומדסיים הב"י עם דברי הר"ן נראה דחושש לדבריו, ובהמשך הביא לדין רואה מקומו בלא שום חולק על רב שר שלום. ופסק בשו"ע (סי' רעג ס"א) וז"ל: אין קידוש אלא במקום סעודה, ובבית אחד מפינה לפינה חשוב מקום אחד שאם קידש לאכול בפינה זו ונמלך לאכול בפינה אחרת אפי' הוא טרקלין גדול איננו צריך לחזור ולקדש, ויש אומרים שכל שרואה מקומו אפי' מבית לחצר אינו צריך לחזור ולקדש, וי"א שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא. הג"ה, וכן עיקר. עכ"ל. ומדהביא השו"ע לדברי רב שר שלום ורב ניסים גאון בי"א נראה דלא ס"ל כן להלכה, ע"פ הכלל דסתם ויש הלכה כסתם, דאין קידוש אלא במקום סעודה בלבד, כשמואל, ושכן פסק בכנסת הגדולה (סי' רעג הגהות ב"י ס"ב) שדעת מרן לפסוק כסברא ראשונה שהובאה בסתם ושכן הוסכם כלל זה מגדולי האחרונים.

ותמה עליו המאמר מרדכי (סי' רעג ס"א), דמ"ש בב"י הוא לעניין אי חשבינן מפינה לפינה כמקום אחד או כשני מקומות, כלומר שאם קידש בזוית זו ונמלך לאכול בזוית אחרת צריך לחזור ולקדש, ופסק כמ"ד דהוי כמקום אחד וא"צ לחזור ולקדש, וכן פסק בשו"ע בסתם, והי"א שהביא אח"כ מודו לדין זה, אלא שמוסיפים להקל שכל שרואה מקומו או נותן דעתו שרי, ואין זה עניין לדין הראשון שהביא בסתם. לכן שפיר מצינן למימר שדעת מרן ז"ל כהני י"א, ומ"ש אלו החילוקים בשם י"א היינו משום דלא מצינו לשאר הפוסקים שחילקו בכך, וכן הוא דרכו בהרבה מקומות לכתוב חילוק אחד בשם י"א וכו' ואפשר שאף אותם שלא חילקו מודו.

ולכאורה אפשר לחזק דבריו שכן דעת מרן, ממ"ש השו"ע (סי' קעח ס"ג) בשם האורחות חיים וז"ל: יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים "והוא שבשעה שברך היה דעתו" לאכול מאותם האחרים. ע"כ. וא"כ מבואר להדיא בדעת מרן השו"ע דמהני נותן דעתו בשעת ברכה, וכדברי רב ניסים גאון שהובא בסי' רע"ג בי"א.

ואחר המחילה לענ"ד יש להשיב על דבריו,דמ"ש שהשו"ע הביא לחילוקים אלו בשם י"א משום שלא מצינו לשאר הפוסקים שחילקו בכך ולכן כתבם בלשון י"א. זה אינו דבב"י ד"ה "וכתב" לאחר שהביא לדברי רב ניסים גאון והתוס' והרא"ש דס"ל דמהני נותן דעתו בשעת ברכה לעבור מחדר לחדר, סיים אבל הר"ן כתב דלא נהירא וכו' וודאי ירושלמי פליגא אגמ' דידן, ואנן כגמ' דידן נקטינן. ומדסיים בדברי הר"ן הכי ס"ל, וא"כ לא מהני לדין נותן דעתו ומשו"ה הביא מרן לדעה זו בלשון י"א, דלא ס"ל הכי להלכה וכמ"ש הכנסת הגדולה.

ועוד בב"י (סי' קעח) בדין אוכל במזרחה של תאנה ובא לו לאכול במערבה צריך לחזור ולברך, כתב הב"י ב' תירוצים על הרמב"ם, ועל תירוץ ב' אמר וזה נראה יותר בדעת הרמב"ם, ואח"כ הביא את תירוץ הראב"ד וכתב דמה שצריך לחזור ולברך הוא כיון שלא היתה דעתו מתחילה לכך, ואומר הב"י ונראה לי שדעת הראב"ד כדעת רב ניסים גאון שכתב הטור בסי' רעג לעניין קידוש, ומדלא תירץ הב"י לדעת הרמב"ם "כהראב"ד" מוכח דלא ס"ל לדין נותן דעתו, ולכן כתב דהראב"ד ס"ל כרב ניסים גאון שהביאו הטור בסי' רעג, דאי ס"ל לב"י כרב ניסים גאון היה לו לתרץ לדברי הרמב"ם כהראב"ד ולא לכתוב תירוץ מדנפשיה. מבואר דס"ל לב"י בדעת הרמב"ם דלא מהני אם נותן דעתו, וכדעת הכנסת הגדולה, וכ"כ בכף החיים (סי' רעג אות טז) דהב"י רעג ס"ל כדעת הר"ן דאנן כגמ' דידן נקטינן, וע"כ כתב השו"ע דין זה בשם י"א, וכיון דאיכא פלוגתא בזה לכתחילה יש ליזהר וכ"כ האחרונים ע"כ. כ"כ בחזו"ע שבת ח"ב (דיני קידוש במ"ס), ובילקו"י שבת ח"א (עמ' רצד ס"ה) דלכתחילה אין לשנות מקומו מחדר לחדר אפי' אם בעת שקידש היה בדעתו לשנות את מקומו מחדר לחדר אחר, ורק בדיעבד א"צ לחזור ולקדש, וכ"כ בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57-59) בשם הרב גדעון בן משה שליט"א.

ולפי"ז נמצא שהרמ"א (בסי' קעח ס"א) פליג אמחבר, אף שלא כתב כן בלשון חולק כגון י"א, דמצינו בכמה מקומות שהרמ"א חולק אף שאינו כותב וי"א או ויש חולקים, וזה משום שהרמ"א ס"ל כרב ניסים גאון כמ"ש בסי' רעג וכן עיקר.

ושמחתי לראות שכן כתב בספר פסקי מהרי"ץ (לר' יחיא צלאח) ברכות הל' דברים הנוהגים בסעודה (סעי' כג) ד"ה "ומה". דהרמ"א פליג על השו"ע, וכן בשעה"צ (סק"ל) ביאר כן בדעת המג"א. נמצא, דלדעת מרן השו"ע לא מהני לכתחילה לתת דעתו בשעת הברכה כדי לעבור מחדר לחדר, בין לעניין קידוש ובין לעניין שינוי מקום בברכות הנהנין.

אלא דלכאורה יש להקשות על דברינו, ממ"ש השו"ע (קעח ס"ג) בשם האורחות חיים, שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שבירך על אילן אחד א"צ לברך על האחרים והוא שבשעה שברך היה "דעתו" לאכול מאותם האחרים. ומסעיף זה לכאורה מבואר להדיא דמהני לדעת מרן השו"ע לדין נותן דעתו. וא"כ דברינו נאמרו לשוא.

ונראה לענ"ד לתרץ, די"ל ע"פ הכלל שבשו"ע דסתם ויש הלכה כסתם, דבסי' רעג השו"ע פסק בסתם, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ולא ס"ל כרב נסים גאון דאם נתן דעתו מהני לעבור ממקום למקום, ולכן הביאו בלשון י"א, ואילו בסי' קעח ס"ג הביא לדברי האו"ח בלשון יש מי שאומר, ואף שדרכו של מרן כשמוצא סברא יחידה כותבה בשם יש מי שאומר כמ"ש האחרונים, מ"מ הלכה היא כהסתם שהובא בסי' רעג, דלא מהני לכתחילה לדין נותן דעתו.

וראיה לדברינו דאמרי' סתם ויש הלכה כסתם אף שהסימנים מרוחקים זה מזה, ע"פ החיד"א בברכי יוסף (סי' קפג ס"ד) בענין איטר יד, דלגבי תפילין כו"ע מודו דמניח בימין דידה דכתוב "ידכה" ופירשו חז"ל יד כהה, אולם בשאר המצוות כגון קידוש, נטילת לולב, וכדו' נחלקו בעל העיטור ושיבולי הלקט באיזו יד מקיים המצוות הללו. בסי' קפג ס"ה מביא השו"ע את דברי שיבולי הלקט וז"ל: יש מי שאומר שאם המברך אטר אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם. וא"כ לכאורה ה"ה ללולב שצריך לאחוז בימינו שהוא שמאל כל אדם. אלא שבסי' תרנא ס"ג מביא השו"ע את דברי בעל העיטור שחולק, וז"ל: אטר נוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל כל אדם דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן, ולא בתר ימין ושמאל דידה. ע"כ. וקשה, כיצד פסק מרן השו"ע להלכה מאחר והביא את שניהם בשולחנו. ומתרץ הברכ"י דאמרינן סתם ויש הלכה כסתם גם כשהסימנים מרוחקים. ושמעתי בשם הרב יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן הגרע"י שליט"א דכשכתב מרן את חיבורו לא היה רמ"א ושום מפרש אחר על השו"ע, ומרן סידר שולחנו באופן שתוך חודש ימים יסיימו את כל ד' חלקי השו"ע, ולכן אע"פ שבסי' קפג הובא הדין בשם יש מי שאומר, ואחרי הרבה סימנים בסי' תרנא הובאה דעתו של בעל העיטור בסתם אין בכך כלום כיון שבזמן קצר היו מגיעים לסי' תרנא והיו מגלים מהי דעתו של מרן, ולכן כאן פסק כבעל העיטור שהביא דעתו בסתם.

וא"כ ה"ה לנד"ד, דבסי' קעח ס"ג השו"ע הביא את דעתו של האורחות חיים בלשון "יש מי שאומר" ואילו בסי' רעג ס"א הביא "בסתם" דאין קידוש אלא במקום סעודה, ולדעה זו לא מהני דעתו כמ"ש הכנסת הגדולה והכה"ח, וא"כ גם כאן אמרי' סתם ויש הלכה כסתם כמ"ש השו"ע בסי' רעג. ולפי"ז יוצא להלכה דלדעת מרן השו"ע לא מהני אם נותן דעתו לכתחילה אלא בדיעבד. ודברי האורחות חיים אינם להלכה. ועיין בביאור הגר"א בסי' קעח ס"ג שכתב להדיא דהיש מי שאומר הוא כדעת הראב"ד בהשגות (שהביאו האורחות חיים) על הירושלמי הנ"ל אכל במזרחה וכו' כתב והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך וכמ"ש בהגה ס"א, אבל דעת הרמב"ם והשו"ע בס"ב כיון שאינו רואה מקומו ואינו מוקף מחיצות לא מהני דעתו. וא"כ בס"ב מרן סתם כהרמב"ם וכתב, אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה צריך לברך, ולא מהני דעתו, ואילו בס"ג הביא לדעת האו"ח והראב"ד בלשון "יש מי שאומר", א"כ אמרי' שפיר סתם ויש הלכה כסתם, כמ"ש בס"ב.

ואף דמ"ש הילקו"י דלא מהני לדעת השו"ע לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר לכתחילה, כתב כן לעניין קידוש, מ"מ ה"ה לעניין שינוי מקום בברכות הנהנין, כמ"ש הרב גדעון בן משה שליט"א בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 57) שדיני ברכות שוים לדיני קידוש במקום סעודה, ושכן דעת מרן הב"י דפסק כהתוס' והרא"ש בסוגיין דס"ל שדיני שינוי מקום שוים לדיני קידוש במקום סעודה, וכ"כ המשנ"ב (סי' קעח סק"י).

ועוד הביא בקונטרס יוסף ברכה שם, שבשו"ת יביע אומר (ח"ד סי' ד' אות כו ד"ה "ומיהו") כתב שהרוצה לשתות בתוך בית המרחץ נראה דלכתחילה יש לברך ולשתות לפני היכנסו לבית המרחץ כדי שיפטור מה שישתה בפנים, ומכיון שהיה דעתו מעיקרא על כך, אין לחוש משום שינוי מקום, וכמ"ש הרמ"א (סי' קעח ס"א). וזאת משום שא"א אחרת לכן אפשר אפי' לכתחילה לסמוך על הרמ"א בכה"ג, ולא דמי להיכא דאפשר. ומבואר דרק לדעת הרמ"א מהני אם נותן דעתו ולא לדעת השו"ע, וכן בהליכות עולם ח"ב (פרשת בהעלותך) בדיני שינוי מקום לא כתב כלל דמהני אם נותן דעתו וזה משום דס"ל בדעת מרן השולחן ערוך דלא מהני אם נותן דעתו ורואה מקומו, כיון שהביאם השו"ע בסי' רעג ביש אומרים, כמ"ש הילקו"י שבת ח"א עמ' רצד- רצה דבדעתו לצאת או אם רואה מקומו הראשון מועיל רק לעניין דיעבד אבל לא לכתחילה, ועיי"ש בהערה אות ט'.

ואף שישנם האחרונים דס"ל דמהני לדעת השו"ע אם נותן דעתו ורואה מקומו אפי' לכתחילה, והם: המאמר מרדכי (סי' רעג), הבן איש חי (פרשת בהעלותך ס"ד) והאור לציון (פי"ב הט"ו) שהוכיח כן מדברי השו"ע ס"ג דמבואר שם דמהני לתת דעתו כדי לעבור מחדר לחדר, וא"כ צ"ל שבסי' רעג ס"ל כהמאמ"ר, וכ"כ בהלכה ברורה (ח"ט קעח ס"א), אולם אין לצרף אליהם את המשנ"ב כיון שבכל המקומות שציין דמהני אם נותן דעתו ציין לרמ"א ולא לשו"ע.

מ"מ לעניין הלכה נראה כמו שכתבנו בדעת מרן, דלכתחילה לא יסמוך על דין נותן דעתו ורואה מקומו לכתחילה אלא בדיעבד, והנה כיון דלדעת מרן שינוי מקום מחדר לחדר חשיב שינוי מקום וצריך לחזור ולברך, אלא שלמעשה לא חוזרים ע"פ מ"ש הבה"ל, ובדיעבד ממשיך לאכול ללא ברכה, ולכן כתב הרב גדעון בן משה שליט"א בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 59), עצה כדי להנצל מן הספק ולצאת אליבא דמרן לכתחילה. א. שיכוין על כל מה שיאכל, שהברכה תחול עד שיצא מהחדר בו הוא נמצא. ב. או שיכוין שברכה זו תחול על פרי זה ותו לא. דאז הוי היסח הדעת גמור, ואם ירצה לאכול עוד יברך שוב, ולא יחשוש מברכה שאינה צריכה שהרי צריכה היא כדי להנצל מפלוגתת הפוסקים, יסוד זה כתב השערי תשובה (סוסי' תרלט), וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ח סי' כו אות ד) ובברכת ה' (ח"א עמ' מא) בתחילת המראה מקומות. ואם לא עשה כן וצריך לעבור מחדר לחדר, בילקו"י כתב (עמ' רכא) שלכתחילה טוב שיקח עמו מן הפירות כדי שלא יסיח דעתו מהם בעת שהולך לחדר אחר, ועוד יעץ לי הרב שליט"א ע"פ היסוד הנ"ל שאדם שנכנס לספק ורוצה לצאת ממנו יכול לשנות רשות לבעלות אחרת שאז לכו"ע יצטרך שוב לברך. ולפי"ז כשנתעורר אצלו ספק יכול לצאת לחדר המדרגות ואז יצטרך לברך שוב כשיחזור (כמ"ש באות ח לעיל בדעת הילקו"י וברכת ה'). עכ"ל.

אולם לפי הפוסקים דס"ל דמהני אם נותן דעתו ורואה מקומו כדי לעבור מחדר לחדר ואפי' לכתחילה כמ"ש הבה"ל קעח ד"ה "בבית אחד", הבן איש חי פ' בהעלותך והאורל"צ פי"ב הט"ו, א"כ העצה להנצל מספק, הוא כמו שכתב בספר וזאת הברכה (עמ' 59) שכל פעם שמברך יתן דעתו על כל החדרים שבבית, שבכה"ג הדין הופך להיות לכתחילה. ופשוט וברור שאם נותן דעתו מועיל דוקא אם נותן דעתו קודם שבירך ולא לאחר הברכה, ואילו רואה מקומו מהני אף לאחר הברכה, שכל שרואה מקומו בתוך הבית חשיב כמקום אחד.

י. עקירה מהסלון למטבח להביא דבר מאכל.

ע"פ הדברים שכתבנו לעיל אות ט', נמצא שלדעת הסוברים דלא מהני לתת דעתו או לראות את מקומו לכתחילה כמ"ש היבי"א, הכה"ח והילקו"י, א"כ אדם שאוכל בסלון ובאמצע סעודתו הולך למטבח להביא דבר מאכל נמצא שאין זה לכתחילה, וה"ה בליל שבת שלאחר הקידוש נוטל ידיו בחדר אחר. וא"כ כיצד ינהג ?

כתב בהליכות עולם (ח"ב עמ' מט) סוף הערה ב', ע"פ הריטב"א בסוכה (מה:) ד"ה "ורבה בר בר חנא" שהיוצא מן הסוכה לצורך שעתו להביא דבר לסוכה לא הויא יציאה לחייבו לחזור ולברך, אא"כ יצא לגמרי לעסקיו על מנת שלא לחזור לאלתר, והוא הדין בברכת הנהנין כשעמד תוך הסעודה ע"מ לחזור לאלתר דלקבעיה קמא הדר, וא"צ ברכה ע"כ. וה"ה לדידן בברכת הנהנין של פירות, וכ"כ כתב בילקו"י (ח"ג סי' קסו הערה ד'), ובסי' קעח הערה ג' כתב, שהנוהגים להקל אף לכתחילה בדברים שהם לצורך סעודה, כגון להביא מטעמים לצורך הסעודה יש להם על מה שיסמוכו. וכתב בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 58) ונראה שלא מטעם שמועילה דעתו, וכאן חשיב כאילו היתה דעתו לכך, אלא שבכה"ג לא נחשב בגדר יציאה כלל.

וצ"ל הא דמשתמשים בטעמו של הריטב"א זה רק כאשר יש טעם אחד, או רואה מקומו או נותן דעתו שאז אין לעשות כן לכתחילה ולכן סומכים על הריטב"א, אבל כאשר יכול לקיים את שני התנאים, גם רואה מקומו וגם נותן דעתו, כתב הילקו"י שבת (ח"א עמ' רצה אות ט') שיכול לשנות מקומו לכתחילה כל שיש צורך בכך, כיון דאיכא ספק ספיקא, שמא הלכה כרב ניסים גאון דמהני מחשבתו ותנאו על כך, ושמא הלכה כרב שר שלום דמהני אם רואה מקומו.

אולם לדעת הסוברים דמהני לכתחילה אם נותן דעתו כדי לעבור מחדר לחדר, כתב בספר וזאת הברכה (עמ' 58 סעי' 2) ע"פ השבט הלוי שאם באמצע הסעודה מביא מטעמים מהמטבח וכו' חשיב כאילו היתה דעתו על כך, כיון שרגילים ללכת לשם תוך כדי אכילה. אלא שהביא שם בשם הרב מרדכי אליהו דס"ל דכל זה שייך באשה עקרת הבית ולא בבעלה וגם לא באורחת, ולדבריו שאר בנ"א צריכים לתת דעתם קודם הסעודה, ורגילות אינה מועילה.

יא. אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה.

הב"י בסי' קעח ד"ה "גרסינן", הביא את הנאמר בירושלמי (פ' כיצד מברכין ה"ח) אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ה). ולכאורה יש להקשות, שהרי הרמב"ם בתחילת הלכה זו כתב שהמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד א"צ לחזור ולברך, וא"כ ה"ה לתאנה דכיון ששינה מקומו מפינה לפינה לא יצטרך לברך, וא"כ סותר לדבריו.

הב"י ב' כתב תירוצים ליישב קושיה זו. האחת שיש לחלק בין מקום מוקף מחיצות לאינו מוקף מחיצות, דכל זמן שמוקף מחיצות חשיב כמקום אחד, ומשו"ה המשנה מקומו מפינה לפינה באותו חדר א"צ לחזור לברך, משא"כ תאנה כיון שנמצאת במקום שאינו מוקף מחיצות, לכן אם שינה מקומו צריך לחזור לברך, ולפי"ז במקום שאין בו מחיצות אפי' שינוי כל דהו הוי שינוי ותאנה דכתב לאו דוקא. נמצא, דהחילוק הוא בין מוקף מחיצות לאינו מוקף. תירוץ שני. אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כמו בתאנה, כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום, ומזרח תאנה ומערבה שאני, דכיון דתאנה מפסקת הוו להו שני מקומות, משא"כ במקום שמוקף מחיצות אף שאין רואה מקומו הראשון א"צ לחזור ולברך, ומסיים הב"י שתירוץ זה נראה עיקר.

תירוץ נוסף, כתב הראב"ד והביאו הב"י שם, דבתאנה מיירי שלא היה דעתו לכך מתחילה, וע"כ כשבא לאכול במערבה צריך לברך שוב. משא"כ במשנה מקומו מפינה לפינה שכתב הרמב"ם שאין צריך לחזור ולברך, מיירי בנתן דעתו לכך. נמצא, דלראב"ד אין נפק"מ אם המקום מוקף מחיצות או לא, אלא העיקר הוא אם היתה דעתו לכך או לא. וכתב הב"י דנראה דדעת הראב"ד כדעת רב ניסים גאון שהביאו הטור בסי' רעג, וכיון שהב"י לא תירץ את הרמב"ם כהראב"ד, מוכח דלא ס"ל הכי, כמ"ש לעיל אות ט' ד"ה "ועוד".

כתב המג"א (סק"ה) כיון שאינו רואה מקומו הראשון ועס"ג, ונ"ל אם הוא בחדר אחד אע"פ שיש מקום גבוה באמצע כגון אחרי התנור שאינו רואה מקומו הראשון א"צ לברך כיון שמוקף מחיצות חשיב הכל אחד עב"י. ע"כ. וביאר במחצה"ש דהמג"א ס"ל שהתירוץ השני בב"י אינו חולק על התירוץ הראשון אלא מוסיף עליו דבמקום פתוח כל שרואה מקומו חשיב מקום אחד, ובמקום שמוקף מחיצות אף שאינו רואה מקומו הראשון כמ"ש המג"א לא חשיב שינוי מקום. אולם המאמ"ר (ס"ב אות ז') פליג וס"ל שהתירוץ השני בב"י חולק על התירוץ הראשון, שתירוץ א' מחלק בין אם יש מחיצות או לא, ותירוץ ב' מחלק בין רואה מקומו לאין רואה מקומו, ולפי"ז כל שרואה מקומו אפי' במקום פתוח חשיב מקום אחד, וכל שאין רואה מקומו אפי' במקום שמוקף מחיצות צריך לחזור ולברך. ופסק המשנ"ב (סק"כה) כהמג"א, וכ"כ בכף החיים (אות יב), וכ"כ הפמ"ג (בא"א אות ה) דתרתי בעינן, אין מחיצות ואין רואה מקומו הראשון, הא רואה מקומו אף באין מחיצות, או מחיצות אף באין רואה כמו אחרי התנור, חשיב מקום אחד.

יב. הנמצא בגן ואוכל מכל אילן ואילן.

הב"י (סי' קעח) ד"ה "וז"ל" הביא את דברי האורחות חיים (הל' בר' אות יח), מי שהיה בפרדס או בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן, כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים, דהוי ליה כמפינה לפינה, אבל מגן לגן ודאי צריך לברך אפי' היו סמוכים זה לזה ואפי' אם היתה דעתו לילך לשני, ואפי' בגן אחד אם מתחילה לא היתה דעתו אלא באחד מברך. וכן פסק בשו"ע ס"ג, וכתב המג"א (סק"ט) דאין צריך לברך מאילן לאילן אפי' אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות, אלא שצריך ליתן דעתו על כך. ולדבריו דיני שינוי מקום בבית שוים לשינוי מקום במקום פתוח, דאם אוכל מאילן המוקף מחיצות אף שאין רואה מקומו הראשון חשיב כאוכל בחדר אחד כמ"ש המג"א (סק"ה), ואם נמצא בגן מוקף מחיצות שיש בו הרבה אילנות, חשיב כבית שיש בו כמה חדרים, וע"כ צריך ליתן דעתו אם רוצה לאכול מכל אילן ואילן, כשם שבבית אם רוצה לעבור מחדר לחדר צריך לתת דעתו. וה"ה מגן לגן חשיב כעובר מבית לבית שצריך לחזור ולברך, ואפי' אם כשבירך היתה דעתו על כך. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"ט), הערוה"ש (אות יג), וכ"כ בדמשק אליעזר (אות ט"ז) דהא דאכל במזרחה של תאנה ובא לו למערבה צריך לברך, ולא חילק בהיה דעתו לאכול שם, משום דס"ל דכיון שאין מוקף מחיצות ואינו רואה מקומו לא מהני דעתו, וכמ"ש במג"א (סק"ה), וא"כ הא דמחלק כאן מיירי במוקף מחיצות וכמ"ש המג"א (סק"ט).

אולם המשנ"ב (סק"לז) הביא דיש מהאחרונים שפירשו את השו"ע דמיירי בגן שאינו מוקף מחיצות, וטעם ההיתר לזה משום שהיתה דעתו לזה מתחילה, וזה משום דס"ל שהשו"ע פסק כהראב"ד דכל שנותן דעתו מהני אף בשטח פתוח, ולכן מאילן לאילן בתוך הגן חשיב כמשנה מקומו מחדר לחדר דמהני דעתו כמ"ש הרמ"א ס"א, ורק כאשר עובר מגן לגן דזה כמבית לבית לא מהני דעתו, ועיין בשעה"צ (סק"ל).

ובחיי אדם (כלל נט) כתב לחלק בין גן המוקף מחיצות ללא מוקף מחיצות, דבמוקף מחיצות לא בעינן דעתו בפרוש, אלא אפי' מסתמא אמרי' דדעתו על כל האילנות, (אם לא שהיה דעתו מתחילה לאכול מאחד ואח"כ נמלך לאכול גם מהשני דאז צריך לברך). ובאינו מוקף מחיצות בעינן שתהיה דעתו בשעת הברכה גם על השני, כן פסק המשנ"ב (סקל"ח, וסקמ"ב) לעניין הולכי דרכים דאם מתחילה חשב לאכול מעט במקומו והשאר לאכול בדרך מהני ואף בהפסק אילנות, דרק מבית לבית לא מהני דעתו באכילת פירות. וכן פסק בהלכה ברורה אות יב, (ועיין במ"ש לעיל אות ט').

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה