אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר ברכת ישראל

סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות · עיקרי הסוגיא בקיצור

ד. בביאור מעלת חביב

א. בביאור דברי הרשב"א

איתא במתני' בר' (מב.), ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת, בש"א אף לא מעשה קדרה.

ובגמ' הסתפקו אם, ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי, ועלתה בתיקו. וכתב הרשב"א כיון דספיקא בדרבנן אמרי' דבסופא פליגי לקולא. ולכן לדעת ב"ה ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל פטר מעש"ק, ולב"ש אפי' מעש"ק אינו פוטר.

וקשה, דאי פרפרת דמתני' פה"ב כדפירש הרשב"א, מדוע לב"ש אינו נפטר המעש"ק בברכת הפ"כ שברכתם שוה. ותירץ הרשב"א דמיירי בגונא שלא כיון לפטור את המעש"ק, אבל אם כיון אה"נ דיצא, וזה משום דלב"ש כל שני מינים אפי' אם ברכתם שוה אף שמברך על החשוב אינו פוטר אא"כ כיון, אולם לב"ה כיון שברך על הפ"כ והיא יותר חשובה, משו"ה אפי' בסתמא פוטר מעש"ק.

והעולה מדבריו דלדעת ב"ה שהם להלכה, אם מברך על החשוב אפי' בסתם פוטר את הפחות חשוב, ואם מברך על הפחות חשוב בסתם אינו פוטר את החשוב אא"כ כיון לפוטרו, וגם בדיעבד.

הב"י בסי' ריא בסופו, וכן בסי' רו ד"ה "וכתב" הביא לדברי הרשב"א הנ"ל בלא שום חולק, אלא שבשו"ע לא הביאו כלל, ורק הרמ"א בסי' ריא ס"ה הביאו.

ב. נחלקו האחרונים בדעת מרן.

הכף החיים (רו אות לט) כתב דאף שהב"י הביא לדברי הרשב"א, מ"מ מדלא הביאו בשו"ע לא ס"ל הכי, וכן משמע מדסתם בסעי' ה' שבכל גווני א"צ לברך על הפרי השני, אף שהוא חשוב יותר.

אולם האורל"צ (ח"ב פ"יד ה"טז) בהערה, והבא"ח (פ' בלק אות ט), ובחזו"ע (בר' עמ' קפ), חולקים וסוברים דאין שום טעם לומר שהשו"ע לא פסק את הרשב"א כיון שאין חולק על דין זה, ולדבריהם מ"ש בסי' רו ס"ה שבברכת בופה"ע פוטר אפי' פירות שלא היו לפניו, זה דוקא בפירות שהם באותה דרגת חשיבות.

ג. בביאור פלוגתת האחרונים לדינא.

דעת המשנ"ב (ריא סקל"ב) אפי' אם שני המינים "היו לפניו" בשעת הברכה בעינן שיתכוין בפירוש לפוטרו, דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא בכונה, וה"ה לכל דיני הקדימויות, כמ"ש בפנים עיי"ש.

אולם דעת הרב גדעון בן משה שליט"א שכיום הרגילות היא שכאשר מברך בסתמא על שני מינים המונחים לפניו כונתו על כל מה שלפניו. וכן נראה ממ"ש בחזו"ע, בבא"ח, באורל"צ ובערוה"ש, ולשיטתם רק אם ברך על פחות חשוב ואח"כ הביאו לו מין יותר חשוב יברך שוב על המין החשוב. [ועיין לקמן בדין חביב].

ד בביאור דין חביב

נחלקו השו"ע והרמב"ם בדין חביב, דעת מרן שמין שבעה קודם לחביב, ולדעת הרמב"ם חביב קודם למין שבעה. ועוד נחלקו מהו חביב, דעת מרן שחביב, הוא מה שרגיל להיות אצלו חביב, ולדעת הרמב"ם חביב הוא מה שחביב לו עתה.

ולפי"ז, אם ברך על מין שאינו חשוב, וחפץ לאכול מין יותר חשוב, לפני שמברך שוב על המין השני, צריך לברר שאותו מין אינו חביב לו עתה, ולא חביב עליו בד"כ, ורק אז יכול לברך על המין השני ברכה נוספת, אבל אם המין השני חביב לו עתה, או אף שאינו חביב לו עתה, אבל מ"מ הוא רגיל להיות חביב, מספק ברכות לא יחזור לברך.

סימן לו - סוגיית עיקר וטפל. בדין מליח ואח"כ פת.

א. בביאור פלוגתת רש"י ותוס'.

איתא במתני' בר' (מד.), הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וכתבו תוס' ד"ה "מברך", שמשנה זו לא באה לחדש לנו דיני עיקר וטפל, שהרי כבר למדנו זאת במשנה (מב.) ברך על הפת פטר את הפרפרת. אלא דמשנה זו אתא לאשמועינן דפעמים דפת טפל, אלא שצריך לברר כיצד הפת נעשית טפלה.

שואלת הגמ', ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה, אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכלי פירות גינוסר שנו. ופרש"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת. ומדויק ברש"י שרק משום שפירות גינוסר "חשובים מן הפת" לכן הפת נעשית טפלה, ולדבריו שאלת הגמ' מתפרשת כך: ומי איכא מידי וכו', דהיינו, האם מבחינה דינית אפשר שהפת יכולה להיות טפלה למליח, הרי הפת קובעת ברכה לעצמה, והיא הדבר הכי חשוב באוכלים, וכיצד יתכן שמליח יפטור את הפת. ועל כך מתרצת הגמ' באוכלי פירות גינוסר שנו, ישנו דבר אחד שהוא חשוב יותר מן הפת, וזה פירות גינוסר. וחידוש גדול הוא, דעד עכשיו ידענו שפת היא הדבר הכי חשוב באוכלים, ורש"י מחדש שפירות גינוסר חשובים יותר.

נמצא לדבריו, אם אוכל רק מליח ואח"כ פת להעביר המליחות, אין הפת נפטרת וטעונה ברכה כיון שהמליח אינו חשוב מספיק כדי לפטור את הפת אע"פ שהוא עיקר מאכלו, וזהו שכתב רש"י פירות ארץ ים כנרת "חשובים מן הפת". וכן כתב הפרי חדש (סי' ריב) בדעת רש"י, שרק פירות גינוסר יכולים לגרום שהפת תהיה טפלה מפני שהם "חשובין מן הפת", ואף בספר יד דוד (להרב יוסף דוד זינצהיים) בר' מד. ד"ה "ומי איכא" כתב, דלרש"י הגמ' נקטה בדוקא פירות גינוסר משום שהם חשובים מן הפת, שלגבי פת ליכא מידי דחשוב נגדו, ולעולם הוה פת עיקר, ולהכי מתרץ דאיכא מידי דהוא חשוב מן הפת דהיינו פירות גינוסר, אבל שאר מילי לדעת רש"י בטלי לגבי הפת.

לדעת רש"י המשנה מתפרשת כך: הביאו לפניו מליח, הכונה לפירות שנתנו עליהם מלח, כמ"ש רבינו יונה (לב.) באוכלי פירות גינוסר שנו, פי' פירות גינוסר הם מתוקים ביותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק להם, ואוכלים אותם עם הפת, ונמצא שהפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת. וכן הריטב"א ד"ה "באוכלי פירות" פי' כך את המשנה וכ"כ בנהר שלום ד"ה "ורש"י", בפי' הראשון.

התוס' ד"ה "באוכלי", כתבו שהמליח עיקר מפני שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח. וס"ל שבמשנה היתה שרשרת דברים. שבתחילה אכל פירות גינוסר ונעשה לו מתוק מאוד בפיו, לאחר מכן אכל מליח להחליש את מתיקות הפירות, וכאשר אכל מליח נעשה לו מלוח בפיו, ולכן אוכל הפת להחליש המליחות. וז"ש שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות. מבואר, שלפני אכילת המליח היו הפירות, והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וכו'.

בדברי התוס' יש לחקור, מהי שאלת הגמ' ומי איכא מידי וכו', וכיצד הפת נעשית טפלה, ונציג שני פירושים.

פירוש ראשון. לפי התוס' שאלת הגמ' מתפרשת כרש"י, ומי איכא מידי וכו' דהיינו וכי יש דבר שהוא יותר חשוב מן הפת עד שנעשית הפת טפלה לו, אומ' התוס' כן, המליח כאשר הוא נאכל לאחר הפירות הוא עיקר, משום שהוא "בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות", ז"א המליח יש לו כאן "צורך גדול" שמשיב הנפש, וא"כ דבר שיש לו צורך כזה גדול מעלתו גדולה מן הפת, ואע"פ שברכתו שהכל פוטר את הפת. לפי"ז פירות גינוסר שכתוב בגמ' זה לאו דוקא, אלא ה"ה אם יאכל או ישתה דבר מתוק מאוד ויהיה מוכרח לאכול מליח כדי להשיב נפשו, המליח יפטור את הפת כיון שיש לו צורך גדול. נמצא, שרק כאשר אוכל המליח בגלל דבר אחר שקדם לו כמו פירות גינוסר וכיוצ"ב, רק בכה"ג אמרי' שהמליח עיקר ופוטר את הפת. ולפי"ז אם "חפץ" לאכול מליח (באופן שלא קדם למליח דבר מתוק) ואח"כ אוכל פת להוריד המליחות, אין הפת נעשית טפלה וצריך לברך עליה, כיון שבכה"ג אין למליח חשיבות יותר מן הפת כיון שלא בא לצורך. ונראה שכן דעת הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ז) וז"ל: הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח בגרונו וכו' ע"כ. דקדק הרמב"ם וכתב "הרי שצריך לאכול" שלמליח יש צורך גדול, וכ"כ הלחם משנה שם וז"ל: כלומר שאכל פירות מתוקים שהם פירות גינוסר כדאמרי' בגמ' (מד.) "וצריך" עתה לאכול מליח להסיר המתיקות, וכן בפי' המשניות להרמב"ם כתב, ודברי זאת המשנה אינה "אלא" בשומרי גינות שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ובשביל כך עושים מאכל מלוח כדי לחתך הליחות המתדבקות באסטומכא וכו'. ז"א שהמליח כאן יש לו צורך גדול, ולכן פוטר את הפת. וכ"כ בדברי חמודות (פ"ו אות קכו) ד"ה "ומ"ש כגון" בדעת הרמב"ם.

פירוש שני. דהתוס' ס"ל דאה"נ הפת אכן יכולה להיות טפלה כשאר האוכלים, שבכל מקרה שאינו חפץ באכילת הפת היא נעשית טפלה ונפטרת בברכת העיקר, ולפי"ז שאלת הגמ' ומי איכא מידי וכו', מתפרשת כך: היכן מצאנו במציאות שאדם קובע את עיקר אכילתו על דברים מלוחים, דהיינו שהגמ' מסכימה שהפת יכולה להיות טפלה בכל מקרה שאינו חפץ באכילתה, ונפטרת בברכת העיקר אע"פ שאינו חשוב בעצמותו, אלא שהגמ' תמהה, היכן מצאנו במציאות שאדם קובע את עיקר אכילתו על דברים מלוחים, שהרי הרוב קובעים סעודה על הפת ואוכלים המליח ללפת הפת, וכאן זה הפוך. ועל כך מתרצת הגמ', באוכלי פירות גינוסר שנו, שלאחר אכילת פירות אלו אדם קובע עצמו על אכילת דברים מלוחים כדי להחליש את מתיקות הפירות, ואה"נ שמ"ש בגמ' באוכלי פירות גינוסר זה לאו דוקא, אלא ה"ה לכל דבר שחפץ לאכול, אם אוכל הפת רק כדי להעביר המליחות או החריפות וכדו', אין מברך על הפת. וכן פסק הטור (ריש סי' ריב), וכן כתב הנהר שלום (סי' ריב) בפי' השני ברש"י שכך מתפרשת שאלת הגמ'.

הטור (סי' ריב) כתב וז"ל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכו', ואפי' פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. עכ"ל. ובפשטות דבריו נראה דאף שאוכל המליח בגלל שחפץ לאכול מליח, אפ"ה הפת נעשית טפלה, כיון שכל אכילת הפת היא בעבור המליח שלא יזיקנו בגרונו, ואפי' שלא קדם למליח כלום (כגון פירות גינוסר) וזה כהפירוש השני בתוס'.

הב"ח בסי' ריב ד"ה "ומ"ש כגון",הביא את קושיית המהרש"ל אשר כתב להקשות על דברי הטור, דמשמע מדבריו שאם אוכל מליח ופת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו הפת נפטרת מברכה אע"פ שלא קדם למליח כלום, וזה נגד הגמ', דהגמ' העמידה דמיירי באוכלי פירות גינוסר שהמליח שלאחריו בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות, ורק אז יש למליח חשיבות, ובכך הוא פוטר את הפת, אבל כשאוכל מליח בסתם ואח"כ פת אין הפת נפטרת מברכה. ומסיים הב"ח שהכן הטור לא דייק בלשונו, וצ"ל בדברי הטור שאכל פירות לפני המליח. הב"ח הקשה כן, כיון שלמד את התוס' כהפירוש הראשון שכתבנו, שרק כאשר יש למליח צורך גדול הוא פוטר את הפת.

רבינו יונה (לב.) כתב בפי' המשנה, שפירות גינוסר הם מתוקים ביותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק להם ואוכלים אותם עם הפת, ונמצא שהפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת עכ"ל. ונחלקו האחרונים האם רבינו יונה סובר כרש"י או כהתוס', ואם כהתוס', האם כפירוש הראשון או השני. הב"ח (סי' ריב) ד"ה "אבל רבינו יונה", כתב שרבינו יונה נמשך בפירושו אחר שיטת רש"י דס"ל הא דאמרי' דמליח פוטר את הפת מיירי בפירות גינוסר דאותם פירות הם "חשובים מן הפת" לכן הפת טפלה. גם הפרישה (סי' ריב סק"א) ד"ה "וזה", הביא את קושית המהרש"ל על הטור, ותירץ שי"ל דהטור ס"ל כפי' התוס' (בפי' הראשון) ורבינו יונה דלא מחמת חשיבות הפירות הוא, אלא שהפירות מרוב מתיקותן מחלישות את הלב ואוכל דבר מליח וכו'. ולדבריו רבינו יונה אזיל כשיטת התוס', שרק משום שיש למליח צורך גדול לכן פוטר את הפת.

ועוד אפשר לומר בדעת רבינו יונה דס"ל כהתוס' בפירוש השני, שאכן רבינו יונה ס"ל שכאשר אינו חפץ באכילת הפת ואוכלו רק כדי שהמליח לא יזיק לגרונו, הפת נעשית טפלה ונפטרת בברכת העיקר, וא"כ לאו דוקא פירות גינוסר אלא ה"ה לכל דבר וס"ל כדעת הטור. נמצא שיש כמה אופנים לפרש את דברי רבינו יונה, ומשום כך אנו מוצאים בלשונות הפוסקים שפעמים משייכים את רבינו יונה לתוס' ופעמים לרש"י.

נמצאנו למדים, דכו"ע מודו שלפת יש חשיבות בפנ"ע, אלא שנחלקו כיצד פוקעת חשיבות הפת ובכך נהפכת לטפלה. דעת רש"י ס"ל שרק פירות גינוסר שהם חשובים יותר מהפת גורמים לפת להיות טפלה. תוס' (בפי' הראשון), והרמב"ם ס"ל שרק כאשר יש למליח צורך גדול, כגון שבא להשיב הנפש אחר אכילת הפירות הפת נעשית טפלה. הטור למד שאפי' כאשר הפת באה רק כדי שלא יזיק המליח בגרונו, זה כבר מספיק כדי לעשות אותה טפלה.

ב. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת השו"ע.

השו"ע (סי' ריב ס"א) כותב, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה, לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' אם כל אחד לבדו, ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל, כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. עכ"ל. השו"ע העתיק את לשון הטור ונחלקו האחרונים בדעתו, האם לפרשו כפשטות אפי' שחפץ לאכול מליח ואח"כ אוכל פת שלא יזיקנו א"צ לברך על הפת, או שנפרשו כפי שהב"ח פירש בטור דמיירי שאכל פירות לפני המליח וכעת יש לו צורך גדול ולכן הפת טפלה.

הט"ז (סי' ריב סק"ב) כתב דלא קשיא מידי קושיית המהרש"ל על הטור, דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא אוכלו בשביל אכילת הפירות תחילה. ואילו הטור והשו"ע דיברו כשיש לו חשק לאכול דג מלוח אלא שמתירא שמא יזיקנו בגרונו, על כן אוכל מעט פת עמו ומשו"ה הפת טפלה, וזה להורות לנו דלא נתכוין כלל לאכילת הפת בשביל עצמו, דאדרבה יותר היה חפץ לאכול הדג בלא פת אם היה אפשר. וכ"כ באליה רבה (סק"ב), וס"ל בדעת הטור דפירות גינוסר לאו דוקא, אלא ה"ה דג שמלוח הרבה, ודוקא כשאין אוכל הפת אלא כדי שלא יזיקנו בגרונו.

אלא שהנהר שלום ד"ה "וקשה" הקשה על הט"ז, א"כ מאי קפריך הגמ' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר, הא י"ל דמיירי במתני' בשיש לו חשק לאכול דג מליח. אולם לפי מה שהסברנו בפירוש השני שבתוס', ששאלת הגמ' היא היכן שייך במציאות שאדם יקבע את עיקר סעודתו על דברים מלוחים, ועל זה תירצה הגמ' שמצינו באוכלי פירות גינוסר. ולפי"ז לא קשיא מידי על הט"ז, דאה"נ הגמ' ידעה שאם הוא תאב למליח המליח פוטר את הפת, אלא שהגמ' חיפשה היכן מצינו שאדם קובע את עיקר סעודתו על מליח כמ"ש.

יישוב נוסף לדברי הטור והשו"ע, כותב המעשה רוקח (פ"ג מהל' בר' ה"ז) דהטור ודעימיה הבינו דברי הש"ס בסגנון אחר, משום דקשיא להו לישנא דמתני' דקתני הביאו לו וכו', דהוה ליה למימר אכל מליח וכו', אלא ודאי האי מילתא מורה שהוא היה מיסב בקביעות לאכילה והביאו לפניו זה המליח, ומכח דיוק זה פריך הש"ס ומי איכא מידי וכו', היינו דבשלמא אם אוכל המליח בדרך עראי כדרך העולם שלפעמים אדם רואה מליח ותאב לאוכלו ועל מנת שלא יזיקנו בגרונו מלפתו במעט פת, בהא ודאי מודינא דהמליח הוא עיקר, אומנם משנתנו בקביעות איירי וזה לא יתכן, דסתמא דמילתא כשאוכל בקביעות דעתו על הפת, כי לא על המליח לבדו יחיה האדם, ולהכי פריך ומי איכא מידי וכו', ולזה מתרץ דמשכחת לה בפירות גינוסר כדקאמר התם שהיו קובעים עצמם עליהם עד שהיו אוכלים סך עצום, וא"כ שפיר מתוקמא מתני' באוכל מליח בקביעות ע"י פירות גינוסר. ולעולם נמי מגופא דמתני' שמעינן דיתכן שהפת יהיה טפל למליח, ואמטו להכי כתב הטור הדין בסתם, משום שאין דרכו ז"ל להביא לפסק הלכה אלא דבר השייך לזמננו, ופירות גינוסר לא שכיחי. ונמצא דכיון דמתני' איירי באוכל בקביעות, צריך לתרץ דאיירי באוכל פירות גינוסר, אבל כשאינו אוכל בקביעות אה"נ שהמליח יפטור את הפת.

נמצא, שנחלקו הט"ז והאליה רבה, עם הב"ח, הפרישה והלחם חמודות (אות קכו) בהסבר דברי הטור.

המשנ"ב (סי' ריב סק"ג) הסביר את דברי השו"ע כפי' הב"ח, דמיירי שאכל בתחילה דבר מתוק ואוכל דג מליח להפיג המתיקות, וכדי שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו. וכתב בשעה"צ (סק"ט) ציירתי באופן זה ולא ציירתי בפשטות, כגון שחפץ לאכול דג מליח וכפשטיות לישנא דהמחבר וכמו שכתב הט"ז והאליה רבה, משום שהרבה אחרונים מצדדים דדוקא באופן זה שהיה מוכרח לאכול המליח מפני חולשת ליבו מהמתיקות, חשיב המליח לעיקר אף נגד הפת, הא בעלמא לא אמרי' דהמליח יהיה עיקר נגד הפת. ונמצא דלפי פסק המשנ"ב בדעת השו"ע, אם חפץ לאכול מליח ואח"כ פת צריך לברך על הפת ברכת המוציא, שבכה"ג אינה נפטרת מברכה.

בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' לב בהערה) דחה לדברי המשנ"ב, וכתב שההלכה היא כדברי הטור והשו"ע כפשטות שאפי' אם חפץ לאכול המליח בפנ"ע ואח"כ פת, הפת נפטרת בברכת המליח, ומשום שהרבה ראשונים ואחרונים הסבירו כך בדעת הטור והשו"ע, ולא כפי שהציג זאת השעה"צ שרק הט"ז והאליה רבה הסבירו כך ודעתם דחויה אצל החולקים. שהרי הריטב"א בר' (לז.) ד"ה "כוסס" כתב, שיש פעמים שהפת טפלה ואין מברכים עליה כלל, כדאיתא לקמן (מד.) בהביאו לו מליח ופת, א"נ בפירות גינוסר, ומבואר להדיא שאם אוכל מליח אף שלא קדם לו דבר מתוק, ואח"כ אוכל פת, הפת נפטרת בברכת המליח. וכ"כ הרא"ה שם, וכן המאירי (מד.) ד"ה "אמר המאירי", שאם אכל זיתים מלוחים ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדי הביאו פת עמהם להעביר המליחות, מברך על המליח ואינו מברך על הפת, דכשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכולם טפלים לו, כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת. ומבואר להדיא דס"ל כדברי הטור והשו"ע. וכן ראיתי בספר המכתם (בר' לו: ד"ה "והא דאמרי'"), ואפשר גם לצרף את התוס' (כהפי' השני שכתבנו). זאת ועוד, שגם האחרונים למדו כך, והם: המאמר מרדכי (סי' ריב) ד"ה "ולי", החמד משה (ס"א), שו"ע הגר"ז (ס"א), המטה יהודה (סי' ריב), המחזיק ברכה (סי' קסח אות ד), שו"ת משיבת נפש (סי' יט אות ד), הכף החיים (אות ד), וברור שאם המשנ"ב היה רואה את הראשונים והאחרונים הללו היה פוסק אחרת, ולפחות לא היה מצריך ברכה על הפת מצד ספק ברכות.

מ"מ להלכה דעת המשנ"ב (סק"ג), שדוקא כאשר אוכל דבר מתוק לפני המליח רק אז הפת נפטרת מברכה. אלא (שבסק"ה) נראה שסותר לדבריו, שכתב מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה, נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו. ומבואר שאע"פ שלא קדם ליין שרף שום דבר מתוק, מ"מ כאשר אוכל הלחם רק להפיג החריפות נעשה טפל, וכן ראיתי בספר משנה הלכה (סי' ריב) שנשאר בצ"ע. ואולי אפשר לומר בדוחק שגם כאן לפני ששתה את היין שרף אכל דבר מתוק.

אולם דעת הכף החיים, ושו"ת יבי"א וברכת ה', שאפי' אם אוכל את המליח בלא שקדם לו שום דבר מתוק, כיון שאוכל הפת רק כדי שלא תזיקנו המליחות בגרונו נעשית הפת טפלה ונפטרת בברכת המליח, וכפשטות דברי השו"ע.

וכל זה לא מיירי אלא באופן שכוין בברכת המליח לפטור את הפת, דהיינו שהוא ידע שאפשר שהמליח יזיק לו בגרונו ולכן הביא לפניו גם פת להעביר המליחות, ובברכת המליח כוין לפטור את הפת, או אפי' שאין הפת לפניו אלא שרגיל בכך לאכול אחר מליח פת חשיב כאילו נתכיון לפוטרו, אבל אם אכל דבר חריף , או חמוץ מאוד או מתוק ולא ידע שהדבר חריף מאוד וכדו', ופתאום הרגיש שהוא חריף ורוצה להעביר החריפות ע"י פת, פרי או משקה אין הם נפטרים בברכת המליח משום שלא כוין לפוטרם , ובכה"ג צריך לברך עליו כל דבר כברכתו.

והנה, הא דכתב השו"ע (סי' ריב ס"א) שהעיקר פוטר את הטפל אפי' כשאינם נאכלים יחד, כגון דג מלוח ואח"כ פת או כל דבר אחר, זה דוקא כשאינו רוצה לאכול את הפת "כלל" מצד עצמה, וכל אכילת הפת היא "רק" כדי לשרת את הדג מלוח, כדי שהמליחות לא תזיק לגרונו, אבל אם רוצה את הפת אפי' קצת, צריך לברך עליה, וכן בספר פסקי תשובה (סי' רעח) כתב, שמדברי הט"ז (סק"ב) מבואר דבעניין עיקר פוטר את הטפל באינם מעורבים, הוא דוקא שאינו חפץ כלל בטפל, רק בשביל העיקר כמו שם בפת ומליח, אבל כשרוצה גם בטפל אף שהוא טפל אצלו, לא נפטר בברכת העיקר כשאינם מעורבים. וכן במשנ"ב (סק"ה) כתב, וכל זה כשאין כונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות, אבל אם כונתו בשביל הטפל ג"כ, כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ עוגה, אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל, כיון שכונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך עליו ע"כ. וכ"כ בשו"ת משיבת נפש (סי' יט אות ד). וכן ביב"א שם הביא בשם ספר שבילי דוד (בכללי ברכות כלל ה' סעיף ד, דף ז ע"ג) כתב: "דהא דקי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ואפילו באוכל אותם זה אחר זה, כגון מליח ופת, והוא כשאין רצונו לאכול הטפל, ואינו חפץ בו כלל, אלא שאוכלו כדי ללפת את הראשון, או כדי שלא יזיקנו בגרונו, וכיו"ב, ובזה שהוא טפל גמור, אפילו הוא הרוב, נפטר בברכת העיקר. אבל אם לא בא השני כדי ללפת בו את הראשון, אלא שעיקר כוונתו היתה על האחד, וחפץ גם בשני, בזה יש חילוק, שאם מכניס משניהם בבת אחת לתוך פיו, מברך על זה שעיקר כוונתו היתה אליו, ופוטר את השני, משא"כ אם אוכל אותם בזה אחר זה, צריך לברך על כל אחד ואחד מהם".

ולפי"ז אותם שאוכלים קוגל עם מלפפון חמוץ, אם המלפפון בא רק כדי להעביר את השמנונית של הקוגל וכדו' א"צ לברך עליו, כיון שכל אכילת המלפפון הוא רק לשרת את הקוגל ואין חפץ כלל באכילת המלפפון מצד עצמו, אבל אם אוכל המלפפון בגלל שחפץ בו קצת, שהוא נותן טעם טוב עם הקוגל, או שאוהב מלפפון חמוץ, צריך לברך עליו, שבכה"ג אין המלפפון בא רק לשרת הקוגל אלא, שחפץ בו מצד עצמו, ואפי' שחפץ בו קצת, נחשב שאוכל שני דברים נפרדים שצריך לברך על כל אחד בפנ"ע.

וכן כאשר אוכל דבר חריף מאוד ואוכל פת (או כל דבר אחר) כדי להפיג החריפות, רק אם כל אכילת הפת הוא כדי להפיג החריפות א"צ לברך עליהם, דהיינו שמצד עצמו לא היה חפץ בה כלל, וכל אכילתו אותה היא רק כדי להעביר החריפות, אבל אם חפץ בה ואפי' קצת, צריך לברך גם עליה.

ג. בביאור פלוגתת הב"ח והמג"א בדברי התוס'.

התוס' בד"ה "באוכלי" שאלו, וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד, א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות.

הב"ח (סי' ריב) ד"ה "אבל", הסביר שבתירוץ הראשון של התוס' מ"ש שלא אכל הפירות באותו מעמד, הכונה שלא אכל הפירות בשעה שאכל המליח, אלא לפני כן כבר אכל הפירות וברך עליהם, ועכשיו צריך לברך על המליח. ז"א כיון שסיים את אכילת הפירות ועכשיו הובא לפניו המליח לכן צריך לברך עליו, משום דהא דאמרי' עיקר פוטר את הטפל זה דוקא באופן שהטפל נאכל בזמן שאוכל את העיקר, ומשו"ה צריך לברך על המליח. ובתירוץ השני, מיירי שאוכל הפירות ג"כ בשעה שאוכל המליח והפת, אלא שכבר ברך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת. וביאור דבריו הוא שאע"פ שאוכל את המליח בזמן שאוכל את הפירות, מ"מ כיון שבזמן שברך על הפירות המליח לא היה לפניו שיפטר, אלא הובא לו באמצע אכילת הפירות, אין ברכת הפירות פוטרת את המליח. נמצא לדבריו דבעינן תרתי כדי לפטור הטפל. חדא, שיאכל הטפל בזמן שהעיקר נמצא לפניו. ועוד, שיתכוין לפטור את הטפל בברכת העיקר. ואם חיסר אחד מהם כגון שלא כיון על הטפל בברכת העיקר, אז אע"פ שאוכלו ביחד עם העיקר לא נפטר בברכת העיקר, וכן אם כיון בברכת העיקר על הטפל, אלא שלא אכלו ביחד עם העיקר צריך לברך על הטפל. כל זאת ביאר המחצה"ש (סי' ריב) ד"ה "וז"ל הב"ח".

אולם המג"א (סק"ב) פליג, וס"ל דמ"ש התוס' בשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות, א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד, פי' דשינה מקומו. ולדבריו מ"ש באותו מעמד בתוס', פירושו באותו מקום, דהיינו שלא יהיה שינוי מקום, (משא"כ לב"ח, המילה מעמד פירושה באותו זמן) וביאר המחצה"ש שם דלמג"א הכל תלוי בכונה, שבתירוץ הראשון התוס' מיירי שלא אכל את הטפל באותו מקום שאכל העיקר, אלא בבית אחר, ולפי"ז אפי' שיכוין על הטפל אינו פוטרו, דכיון ששינה מקום צריך לברך עליו, ומשמע שאם הטפל היה באותו מקום שאוכל העיקר, אפי' שלא היה לפניו, אם כיון עליו פטר הטפל. ובתירוץ השני, מיירי שהמליח היה באותו מקום, אלא שלא ידע שיצטרך למליח, לכן לא כיון עליו בברכת העיקר לפוטרו. נמצא שהכל הולך אחר הכונה, שאם כיון על הטפל פטר אותו אפי' שאינו לפניו ממש ובלבד שלא יהיה בבית אחר, ואם לא כיון אז אפי' שיהיה לפניו אינו נפטר.

ולפי"ז שני התירוצים בתוס' אינם סותרים כמ"ש בפמ"ג (א"א סי' ריב סק"ב), אלא שהתוס' כתבו את האמת שיש שני אופנים שיצטרך לברך על המליח, משא"כ להב"ח שני התירוצים סותרים. שלתירוץ הראשון, אע"פ שיתכוין על הטפל אם לא אכל את הטפל בזמן שאוכל העיקר אינו נפטר, ולתירוץ שני, מיירי שאכל הטפל בזמן שאכל העיקר, אלא שלא כיון בברכת העיקר לפוטרו. וכדברי המג"א כתב המאמר מרדכי (אות א) והכף החיים (אות ב).

המשנ"ב (סק"ד), פסק להלכה כהמג"א שאפי' שלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר, אם דעתו בשעת ברכה לאכול גם את הטפל, או שדרכו לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל, ובלבד שלא ישנה מקומו, ואם אינו רגיל בכך, וגם לא היה דעתו בפרוש בשעת ברכה לאכול הטפל, צריך לברך גם על הטפל, אך אז מברך על הטפל רק שהכל, דעכ"פ מפסיד את ברכתו העיקרית כמ"ש המג"א (סוף סק"ב). אולם בספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"י ה"א) כתב שבכה"ג צריך לברך על הטפל את הברכה השייכת לו. ונראה להסביר דבריו, מדברי התוס' (מד.) שכתבו וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו, וי"ל וכו', דכיון שלא כיון עליו לפוטרו בברכת העיקר צריך לברך על המליח, ומליח שאמרו זה לאו דוקא דג מלוח שברכתו שהכל, אלא כל דבר מלוח כמ"ש רש"י בפירוש המשנה, וא"כ המליח הזה יכול להיות גם זית מלוח שברכתו בופה"ע, ולכן פסק בברכת ה' שצריך לברך על הטפל את הברכה השייכת לו, וראיתי שכן כתב בשו"ת משיבת נפש (ח"א סי' יט אות ה).

ולכאורה יש להקשות על דברי המג"א, ממ"ש בעל המאור (בר' כט.) ד"ה "אמר", דאמר רב פפא (מא:) דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, וא"ת מאי קמ"ל, מתניתין היא, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. צריכא, דאי ממתני' הוה אמינא הני מילי בדבר שבא עם הפת, דכי בריך אריפתא הוה דעתיה עליה נמי, אבל הכא דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה, ולא הוה דעתיה עלייהו בשעת ברכה מעולם, אימא ליבעי ברכה בתחילה, קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. וא"כ מוכח שבשעת סעודה א"צ לכוין על הטפל ולפוטרו, וקשה לדברי המג"א דס"ל שהכונה מעכבת.

מתרץ המג"א (סק"ב) שדוקא בפת אמרי' שיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו, לכן א"צ לכוין על הדברים שבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, משא"כ בשאר עיקר וטפל, בעינן שיהא דעתו בשעת ברכה על העיקר כדי לפטור את הטפל.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה