אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות

ספר ברכת ישראל

סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות

סימן לד - בדין פרפרת

א. ביאור דברי הרשב"א

איתא במתני' בר' (מב.), ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת, ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה. ופירש הרשב"א (מא:) ד"ה "ופת", פרפרת דמתני' היינו פת הבאה בכיסנין, וכן מובא בריטב"א ועוד.

בגמ' (מב:) הסתפקו אם ב"ש ארישא פליגי או דילמא אסיפא פליגי, ועלתה בתיקו. וכתב הרשב"א (מב:) ד"ה "או דלמא" דלעניין הלכה מספקא לן אי ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי והוה ליה ספיקא בדרבנן, ואמרי' דבסופא פליגי לקולא (דאי ברישא פליגי, אפי' לת"ק אין פרפרת פוטרת מעש"ק), ולפי"ז ב"ה סברי ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואתו ב"ש למימר דאפי' מעשה קדרה נמי לא פטר.

וקשה, דאי פרפרת דמתני' היינו פת הבאה בכיסנין שברכתה במ"מ, מדוע לב"ש כשמכוין לפטור בברכתה את מעש"ק אינו פוטר הרי ברכתם שוה. ומסביר הרשב"א די"ל דהכא מיירי כשבירך על הפרפרת בסתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעש"ק, ומשו"ה ס"ל לב"ש דלא פטר אפי' מעש"ק, אף שפה"ב חשיבא טפי ממעש"ק. ובטעם הדבר י"ל, דב"ש ס"ל דכל שני מינים אף שברכותיהם שוות ואף שמברך על היותר חשוב, אם אינו מכוין לפטור המין השני אינו פוטר, וזה שכתוב שבברכת הפרפרת אינו פוטר אף מעש"ק. וב"ה סברי דכיון שפרפרת חשיבא טפי משום דאיהו פת, דאילו קבע סעודה עליה מברך המוציא וברהמ"ז, משא"כ מעש"ק לאו פת הוא, אז בדין הוא שיפטור הפרפרת את מעש"ק בסתם.

ומדבריו עולה, דלכו"ע אם ברך בסתם על מעש"ק אינו פוטר בברכתו את הפרפרת, לב"ה כיון שהפרפרת חשיבא טפי, ולב"ש כיון שצריך כונה לפטור את המין השני, וצריך לברך שוב על הפרפרת ברכת במ"מ. ואם ברך בסתם על הפרפרת, לב"ש אינו פוטר אא"כ כיון לפוטרו, ולב"ה פוטר כיון שהפרפרת חשיבא טפי, וכ"כ בד"ה "מסתברא" דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כונה, וכיון שהלכה כב"ה לכן לכתחילה צריך להקדים את החשוב, ואם הקדים את הפחות חשוב אינו פוטר את החשוב אא"כ כיון לפוטרו, וגם רק בדיעבד, משום דלכתחילה אין להקדים את הפחות חשוב, וכן כתבו התוס' (מב:) ד"ה "ורב" דיין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון, אפי' בשאר ימים דרגילות הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי לשרות "דלא חשיב" מפיק לשתות, אבל לשתות "דחשיב" טפי, דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר, וכ"כ הרשב"ץ בר' (מב:), וכן פסק הנימוקי יוסף (מב:) ד"ה "פרפרת" והמכתם (מב:).

דברי הרשב"א נאמרו בכל דיני חשיבויות כגון, שבעת המינים, חביב, שלם, נקי וכו', שבכל אלו נאמר בהם דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כונה.

הב"י (ריא) בסופו הביא לדברי הרשב"א הנ"ל בלא שום חולק, וכתב מסתברא דאפי' לר' יהודה אם היו לפניו אתרוג וזית וקדם וברך על האתרוג אע"פ שאינו רשאי אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות, והוא שנתכוין לפטור את הזית בברכת האתרוג, אבל בלא נתכוין לא, וכ"כ בב"י (בסי' רו) ד"ה "וכתב", אלא שבשו"ע לא הביאו, ורק הרמ"א (בסי' ריא ס"ה) הביא לדברי הרשב"א וז"ל: וכל זה שצריך להקדים היינו דוקא לכתחילה, אבל אם עבר וברך על השני (הפחות חשוב) אם הברכות שוות יוצא ואין צריך לחזור ולברך על זה שהיה לו להקדים, ובלבד שיהא דעתו עליו בברכתו. ע"כ. ובאפיקי מגינים (ריא סק"י) הביא ראיה לדברי הרשב"א מהגמ' (בר' מב:) דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות, אף דשם הוא מין אחד, וכ"ש בזה דהוא שני מינים שאם ברך על שאינו חשוב אינו פוטר את החשוב.

ב. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת מרן השו"ע.

הכף החיים (סי' רו אות לט) כתב, דאף שהב"י הביא לדברי הרשב"א מ"מ כיון שלא כתבו בשו"ע לא ס"ל הכי, וכן משמע מדסתם בסעי' זה וכתב, דאם הביאו לו ממין אחר דאין צריך לברך, ולא כתב לחלק במין האחר אם הוא חשוב יותר מהמין הראשון או לא, ומשמע דכל שברכתו כברכת הראשון א"צ לברך, והטעם נ"ל משום דהא דמקדימין החשוב או מין שבעה אינו אלא לכתחילה ולחיבוב מצוה, אבל לא לגרום ברכה משום זה.

אלא שיש להעיר על דבריו, דכיון שבב"י בסי' רו, ובסי' ריא הובאו דברי הרשב"א בלא שום חולק, א"כ מדוע שמרן בשו"ע יחזור בו ממ"ש בב"י, ובפרט שמקור דבריו בשו"ע (סי' רו ס"ה) הם מהרשב"א שהובא בב"י, דכתב אם אכל תפוחים ואח"כ הביאו לפניו אגוזים אין צריך לברך שוב, וזה כשהתפוח חביב, ואם האגוז חביב אין ברכת התפוח פוטרת את האגוז אא"כ כיון לפוטרו. אבל כששניהם באותה דרגת חביבות ואין מין אחד חשוב מהשני, אם ברך בסתם על התפוח ואח"כ הביאו לו האגוז א"צ שוב לברך על האגוז, שהרי נפטר בברכת התפוח. וזה דלא כדברי הט"ז (סק"ז) דס"ל שהב"י כ"כ מסברת עצמו, וכ"כ באפיקי מגינים (סי' רו אות ח). אלא שמקור דברי השו"ע הם מהרשב"א שהוא מוסכם לכו"ע כמ"ש בשו"ת שער אשר (ח"א או"ח סי' ד) דהאי דינא דהרשב"א הוא מוסכם לכו"ע, והובאו דבריו בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' לב) ד"ה "ואחר".

ולכן שפיר אפשר לומר שמרן ס"ל כהרשב"א להלכה כמ"ש בב"י, ולדבריהם מ"ש בסי' רו ס"ה, אבל מי שברך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון א"צ לברך. היינו דוקא כשהמין האחר אינו חשוב או חביב עליו יותר מהמין הראשון, אלא הם באותה דרגת חשיבות. וכן פסק הבן איש חי (פ' בלק אות ט), האור לציון (ח"ב פי"ד הט"ז) בהערה ד"ה "והנה", המשנ"ב (סי' ריא סקל"ב) והגרע"י בחזו"ע (טו' בשבט ברכות עמ' קפ).

ואף שכדברי הכה"ח כתבו היד אהרן, ובתשובת כתב יד למהר"ש הלוי אב"ד וכן הובאו דבריהם בברכ"י (סי' שב ס"ד) דאף שכתב מרן בב"י דין מסויים, מדלא הביאו בשו"ע מוכח דלא ס"ל כן להלכה. מ"מ בחזון עובדיה שם הביא שרבים מן האחרונים ס"ל להיפך.

ג. בביאור דברי האחרונים בסוגיין.

המשנ"ב (ריא סק"לב) פסק כדברי הרשב"א והרמ"א, וכתב שאפי' אם היו "שניהם לפניו" בשעת ברכה בעינן שיתכוין לו בפירוש לפוטרו, דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא בכונה.

ולפי"ז אם היו לפניו תפוח ותמר, וקדם וברך על התפוח בסתם אינו פוטר את התמר, ואם רוצה לאוכלו צריך לברך שוב בופה"ע על התמר, שהוא חשוב יותר מפני שהוא מז' המינים, ורק אם כיון לפטור את התמר בברכת התפוח יוצא בדיעבד.

לכן אם היו לפניו שני תמרים שהם מין שבעה, או שני תפוחים, אלא שאחד מהם הוא שלם והשני חצי, מקדים לברך על השלם, ואם ברך על החצוי ולא כיון להדיא לפטור את השלם, חוזר לברך שוב בופה"ע על השלם, דהוא חשוב יותר כמ"ש המג"א (ריש סי' ריא) ובמחצה"ש שם, ובערוה"ש (ריא סי"ד), ובאורל"צ (ח"ב פי"ד) בהערה ד"ה "והנה", וכ"כ בספר וזאת הברכה (פי"ג דוגמא 1), וכן פסק בחזו"ע שם (עמ' קפ), ובהליכות עולם (ח"ב פ' בלק ס"ג).

וכן אם היו לפניו שני מינים מז' מינים כגון, ענבים ותאנים, צריך להקדים הענבים, וכן את החיטה לשעורה, דהקודם בפסוק חשוב יותר.

וכן אם היו לפניו על השולחן שני המינים שכל אחד יש לו מעלה שונה, כגון פרי משבעת המינים שאינו שלם ותפוח שלם, דיש כאן מעלת שבעת המינים ומעלת שלם, בכה"ג מעלת ז' המינים חשובה יותר, וכן אמרי' בגמ' (לט:) פרוסה של חיטים ושלמה של שעורין דברי הכל מברך על פרוסה של חיטים ופוטר את השלמה של שעורין משום דאקדמיה קרא לחיטים, וכ"כ במחצה"ש שם, ובפמ"ג (א"א ריא סק"א) כתב דהמג"א למד את דינו מסי' קסח ס"א דמיירי בהמוציא, וה"ה לכאן. ובמשנ"ב (קסח סקי"ד) כתב את דירוג החשיבויות - מעלת ז' המינים קודמת לכל, ואחריה מעלת שלם, ואחריה מעלת נקי ואחריה מעלת גדול.

ובכל אלו הדברים צריך להקדים, ואם לא הקדים את החשוב וקדם וברך בסתם על הפחות חשוב, אם אינו מברך שוב על המין השני החשוב, חשיב כאוכל בלא ברכה, ואמרי' בברכות (לה.) אמר רב יהודה אמר רב כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים וכו'. ולקמן נבאר את דרגת החשיבות של חביב, ולכן כדי לקיים את הדינים שכתבנו צריך קודם לבאר את הדין של מעלת חביב כמ"ש לקמן. ועיין בספר וזאת הברכה (פ"יג דוגמא 1) שהביא עוד פרטים בעניין.

אולם בקונטרס יוסף ברכה הובאה דעתו של הרב גדעון בן משה שליט"א שכתב, דנ"ל שאם מביאים אח"כ הדבר לפניו פשוט שיברך בכה"ג, אבל אם היה "מונח לפניו" בשעת ברכה, נ"ל שכיום הרגילות שגם כשמברך בסתמא כונתו על כל מה שלפניו. וע"כ נ"ל שרק אם יודע בפירוש שברך בסתמא (וכ"ש ע"י כוונה נגדית) אז יברך שוב על המין ז' החשוב, ע"פ הכללים שכתב במשנ"ב סי' ריא ס"ק לב- לג עיי"ש. עכ"ל.

ונמצא לדבריו דאף דהרשב"א מיירי בשני מינים המונחים לפניו, מ"מ כיום "שהרגילות" היא שכאשר מונחים לפניו שני מינים דעתו לאכול שניהם, אז אף שברך על הפחות חשוב כיון שרגיל בכך אמרי' דהיתה דעתו על כל מה שלפניו, כדין השותה יין בסעודת שבת דאם רגיל בשתיית היין א"צ לברך שוב על היין שבתוך הסעודה, דחשיב כאילו היתה דעתו גם על היין שבתוך הסעודה. והאמת שגם בחזון עובדיה (טו' בשבט ברכות עמ' קפ) נראה כדבריו וז"ל: זה שכתבנו שאם ברך על מין אחד "והביאו לפניו" מן אחר וכו'. מבואר שדוקא לאחר שברך על המין הראשון הביאו לו מין יותר חשוב, אבל כאשר שני המינים מונחים לפניו אמרי' שבסתמא היתה כונתו לפטור את המין החשוב כיון שהרגילות היא כך, ועוד שסעי' ח' בחזו"ע הוא המשך לסעי' ו', ושם כתוב ברך על הפירות בסתם וכו', ולאחר מכן הביאו לו עוד מאותם פירות, ועל זה כותב הרב בסעי' ח', שאם המין השני חשוב יותר צריך לברך שוב, וכן בהליכות עולם (ח"ב פ' בלק ס"ג) מבואר כן, וכן מבואר בבן איש חי (פ' בלק ס"ט), ובאור לציון (ח"ב פ"יד ה"טז), וכדבריהם כתב הערוך השולחן (ריא אות טז) דדין הרמ"א הוא רק בתלמיד חכם שיודע הדין ועכ"ז ברך על שאינו חשוב, ועליו י"ל דמסתמא הוי כמו בפירוש שלא יפטור, אבל במי שאינו יודע הדין כלל, ושלא בכונה ברך על אחת מהן, ודאי דגם בסתמא כונתו לפטור את השני דזה ידוע לכל. ולכן דין זה של הרמ"א צ"ע, וא"א להורות כן למעשה. עכ"ל. וכן נראה מדברי הגר"ז בסדר ברכת הנהנין (פ"ט ה"ז).

ונראה להסביר בדבריהם, דהרשב"א (מא.) ד"ה "וק"ל" הביא שני מיקרים האחד, אם "היו לפניו" אתרוג וזית וקדם ובירך על האתרוג וכו', והשני, אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהם "ואח"כ הביאו" לפניו אגוזים וכו'. המשנ"ב סבר דמה שכתוב במקרה הראשון אם היו לפניו זה בדוקא, שגם באופן הזה אם בירך על הפחות חשוב ולא כיון לפוטרו צריך לברך שוב. ואילו הגרע"י שליט"א ודעימיה סברו דמ"ש במקרה הראשון אם "היו לפניו" זה לאו דוקא, אלא כונתו למקרה שהביאו לו אח"כ, כיון שבהיו לפניו רגילות האדם לפטור כל מה שלפניו.

נמצא, שנחלקו האחרונים בדין זה, דעת המשנ"ב דאף אם שני המינים היו מונחים לפניו אם קדם וברך על הפחות חשוב בסתם צריך לברך שוב על המין החשוב. ולדעה הגרע"י שליט"א, והרב גדעון בן משה שליט"א בכה"ג שהיו לפניו א"צ לחזור ולברך, ורק כאשר אכל מין אחד ואח"כ הביאו לו את המין השני מאותה ברכה, אם הוא יותר חשוב צריך לברך עליו שוב.

ויש לציין דמה שפסק המשנ"ב שצריך לברך שוב על המין החשוב, כאשר קדם וברך על הפחות חשוב ולא כיון לפטור החשוב, זה דוקא כאשר שניהם היו "לפניו", אבל אם המין השני אינו מונח לפניו, כגון שסיים לאכול את המין הראשון, ואח"כ הביאו לו מהמין השני, אז אף שהמין השני פחות חשוב מהמין הראשון צריך לברך שוב. כגון שברך על תאנה בסתם וכשסיים לאכול התאנה הביאו לפניו תפוח, צריך לברך שוב על התפוח ולא נפטר בברכת התאנה, דכיון שלא היה מונח לפניו בשעת הברכה, ולא היה דעתו עליו, הוה ליה כנמלך וצריך לברך שוב, אף אם ירצה לאכול דבר פחות חשוב (מג"א ריא סק"יא), וכמבואר במשנ"ב (רו סק"כב), ועיין שם בכל הפרטים שכתב. אבל לדעת השו"ע שם ס"ה, אף אם אח"כ הביאו לפניו ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך שוב, וכמ"ש שם המשנ"ב סק"כ, שדרך האדם לכנוס מאכילה קטנה לאכילה גדולה. ובלבד שיהיו באותה דרגת חשיבות.

[מה שכתבנו עד כאן זה מבלי להתחשב במעלת חביב וכפי שנבאר מעלה זו לקמן, שבהצטרף דין חביב למין הפחות חשוב, ישתנה הדין].

ד. בביאור מעלת חביב

בדין חביב יש לבאר תרתי. א. מה הדירוג של מעלת חביב, דהיינו האם חביב קודם לז' המינים, או לא. ב. כיצד מתחשבים בדין חביב, פירוש האם גדר של חביב זה מה שחביב עליו עכשיו, או מה שרגיל להיות חביב עליו בעלמא.

והנה השו"ע (ריא ס"א) פסק כר' יהודה דס"ל ששבעת המינים חשוב יותר ממעלת חביב, ושכן פסקו בה"ג, רבינו יונה, הרשב"א ועוד. ובסעי' ב' הביא לדעת הרמב"ם דס"ל להלכה כחכמים שחביב קודם לז' המינים. הכה"ח (סי' ריא אות ז) הסביר מדכתב בסעי' א' בסתם, וסעי' ב' בשם הרמב"ם משמע דדעתו כסברא א' דרבים נינהו. ומבואר דלדעת מרן מין שבעה קודם לכל, ולכן אף אם המין הפחות חשוב חביב עליו, מ"מ צריך להקדים מין שבעה.

עוד נחלקו מהו חביב. דעת מרן השו"ע בס"א דחביב נקרא המין "שרגיל" להיות חביב עליו, אפי' אם עתה חפץ במין השני, ואילו הרמב"ם ס"ל שחביב הוא מה שחביב לו באותה שעה.

וע"כ אף דלדעת השו"ע להלכה מין שבעה קודם לחביב, מ"מ אם קדם וברך על החביב, יש לחוש לדעת הרמב"ם ולא לברך שוב על מין שבעה מספק ברכות, וכ"כ המשנ"ב (סק"לג) שאם היה מונח לפניו אתרוג וזית והאתרוג חביב עליו יותר, לכתחילה ודאי טוב לנהוג כדעה ראשונה שהיא סתמית ולברך על הזית שהוא מין שבעה, מ"מ בדיעבד שברך על האתרוג שהוא חביב כדעת הרמב"ם וסייעתו, לכאורה ודאי לא יחזור ויברך על הזית, דלשיטתם היא ברכה לבטלה, וכבר כתב שם הט"ז דמאן דעביד כהרמב"ם ג"כ שפיר עביד, ולכן אומר המשנ"ב אף שמברך על הזית טוב שיכוין בהדיא לפטור את האתרוג, דבכה"ג גם לדעת הרמב"ם א"צ לחזור ולברך על האתרוג כיון שנפטר בברכת הזית.

וכיון דחיישינן לספק ברכות, נמצא דדינו של הרשב"א כמעט ולא מצוי ביננו, כיון שאם מונחים לפניו תפוח וענבים וברך בתחילה על התפוח, אז רק אם הענבים הם חביבים עליו באותה שעה יותר מהתפוח, וגם מין זה רגיל להיות חביב עליו, רק אז אם ברך בסתמא על התפוח יחזור לברך שוב על הענבים להמשנ"ב, (ולדעת הגרע"י שליט"א והרב גדעון בן משה רק אם הביאו לו אח"כ את הענבים יברך שוב, אבל במונחים לפניו ממש לא, כמ"ש לעיל אות ג' ד"ה "אולם"), אבל אם התפוח חביב עליו באותה שעה, או אף שבאותה שעה אינו חביב עליו, אלא שמין זה רגיל להיות חביב עליו, מספק לא יחזור לברך שוב על הענבים דבכה"ג לדעת הרמב"ם א"צ לברך שוב, ואם מברך הוי ברכה לבטלה. כ"כ ברכת ה' (ח"ג פ"ט ס"ג הערה 14).

ולפי"ז אם ברך על תפוח שאינו שלם ואח"כ הביאו לו תפוח שלם (ולהמשנ"ב אפי' ששניהם לפניו כמ"ש באות ג') שמדין קדימה יש להקדים את התפוח השלם, לכאורה כאן לכו"ע יש לברך שוב על השלם כיון שבדין חביב הם שוים שהם מין אחד, ועיין במ"ש בעניין זה לקמן אות ה'.

ה. האם דין קדימה שייך אף במין אחד.

המג"א (רו סק"ח) הביא את מה שכתב המטה משה (סי' שנג) בשם ספר חסידים (סי' תתמז) ברך על פירות ובעודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים, יאכל מהראשונים תחילה כיון שברך עליהם ע"כ. ומיירי שהיה בדעתו לפטור את היפים דאל"כ צריך לחזור ולברך על היפים כמו שכתבתי (סי' ריא ס"ה סק"יא). ובמחצה"ש (סק"ח) ביאר הדברים, וז"ל: מי שיש לפניו פרי וברך עליו בופה"ע ולא היה לפניו פרי אחר, ואחר שברך בא לפניו פרי אחר יותר יפה, לא יאכל אלא על מה שברך, ואם יבוא לו פרי אחר שברך על הראשון, וכבר אכל הראשון שכבר ברך עליו, כיון שלא היה דעתו ע"ז, יברך גם על האחרון. עכ"ל הספר חסידים. וס"ל למג"א דמ"ש ברישא ואחר שברך בא לפניו פרי אחר יותר יפה וכו', על כרחך מיירי שהיה דעתו בשעת הברכה על פרי יפה שיביאו לו, דאי סתם מאי איריא שהיפה הובא לו אחר שברך על הראשון, הא אפי' היה היפה לפניו כשברך על הראשון, מ"מ כיון דהוא יפה אינו נפטר בסתם בברכת הראשון, אלא ע"כ היה בפירוש דעתו בשעת ברכה לפטור גם היפה, וכמו שכתב הרמ"א (ריא ס"ה). וא"כ מה בכך שלא היה לפניו, הא קתני סיפא ואם יבוא לו פרי אחר שברך וכו', כיון שלא היה דעתו ע"ז יברך וכו', משמע דאם היה דעתו על השני אפי' לא היה לפניו בשעת ברכה מ"מ א"צ לברך על השני. וא"כ למה כתב ברישא דלא יאכל אלא על מה שברך, דבזה אין לחלק בין יפה לאינו יפה (כיון שכיון לפוטרו), אע"כ מ"ש ברישא לא יאכל אלא על מה שברך, ר"ל לא יאכל תחילה אלא על מה שברך, ואחר שאכל הראשון באמת יכול לאכול השני היפה, וא"צ לברך שנית על היפה. ולפי שפירוש זה מוכרח בספר חסידים לכן כתב המג"א לשון ס"ח כאילו כתב שם להדיא כן יאכל מן הראשונים תחילה וכו'. עכ"ל. ומבואר מדבריו דאף במין אחד שייך דין קדימה בין פירות יפים לפחות יפים, ולפי"ז ה"ה אם היו מונחים לפניו שני תפוחים, אחד חצוי ואחד שלם, וברך בסתם על החצוי אינו פוטר את השלם משום ששלם חשוב יותר, וצריך לברך שוב על השלם.

אולם האליה רבה (רו אות י) כתב, די"ל דוקא בשני מינים הוא דאינו פוטר החביב דרך גררא, משא"כ במין אחד אף שהוא יותר טוב. ודחה לדברי המג"א במה שפירש דברי הספר חסידים, וז"ל: אבל לענ"ד לא מוכח מידי, די"ל רישא שהשני יפה מהראשונה לכך צריך לחזור ולברך, משא"כ בסיפא מיירי בפרי שאינו יפה מהראשון, דהיינו שהם באותה דרגת חשיבות וכיון שהביאו לו מן הפרי השני אחר שאכל את הראשון ולא כיון לפוטרו בברכת הראשון, לכך צריך לברך שוב. מ"מ דעת האליה רבה שאם המין השני יפה יותר אין לחזור לברך, וכן נראה מהמשנ"ב (רו סקכ"ו).

ולענ"ד פלוגתתם היא רק במין אחד האם יש חשיבות לפירות יפים או לא, כגון אם ברך על תפוחים גרועים ואח"כ הביאו לו (או שהיו לפניו) תפוחים יפים יותר, בזה דעת המג"א שיש לברך שוב על התפוחים היפים משום שהיה לו להקדים היפה, והאליה רבה ס"ל דבמין אחד א"צ לחזור ולברך שוב על היפה, אבל בדין שלם שמבחינה דינית יש לו חשיבות, שהוזכרה מעלתו בגמ' ובראשונים ובשו"ע (קסח ס"א), כו"ע מודו שאם ברך על תפוח חצוי ואח"כ חפץ לאכול תפוח שלם, אין החצוי פוטר את השלם דרך גררא אלא בכונה, אף שהם מין אחד.

וראיה לדברינו דאף במין אחד אין הפחות חשוב פוטר את החשוב, דאמרי' בגמ' (מב:), איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון, דבתוך המזון הוי לשרות ולאחר המזון הוי לשתות, ונחלקו בזה בגמ', רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר, וכתבו התוס' ד"ה "ורב", נראה דהלכה כתלמידי דרב שאינו פוטר, דיין שבתוך המזון בא לשרות "ולא חשוב", ויין שלאחר המזון בא לשתות והוא "יותר חשוב", ואינו בדין שיפטור הפחות חשוב את החשוב דרך גררא אלא בכונה. ומבואר להדיא מהגמ' הנ"ל דאף "במין אחד" אין הפחות חשוב פוטר את החשוב.

זאת ועוד, שהגינת ורדים (כלל א סי' ז) ד"ה "ורואה" כתב להדיא שמקור דברי הרשב"א לחידושו הוא מגמ' זו, דשם מבואר דיין שבא לשרות הוא "גרוע" ואינו פוטר את החשוב דבא לשתות, ומבואר להדיא דאף במין אחד שנמצא לפניו על השולחן, אין הפחות חשוב פוטר את החשוב בסתמא.

וכן בשו"ע (קסח ס"ד) כתב, פת נקיה ופת קיבר מברך על הנקיה, ובמשנ"ב שם הביא מהטור דשניהם מין אחד. ועיין בפמ"ג (ריא בא"א סק"א) דכתב דהמג"א למד מסי' קסח בהלכות המוציא לכאן לעניין שלם, ובמחצה"ש כתב להדיא, "וכן שאר הדינים שכתב המג"א דאם שניהם ממין אחד שמקדים השלם, ג"כ יליף מסי' קסח", וא"כ ה"ה לתפוח חצוי ותפוח שלם שקדם וברך על החצוי בסתם שאינו פוטר את השלם, וצריך לברך גם עליו. ונראה דלכו"ע בכה"ג א"צ להתחשב במעלת חביב כיון שהם מין אחד וחביבים באותה מידה.

ולפי"ז רק בשני מינים כאשר האחד גרוע והשני יפה, כגון תפוחים גרועים ויפים, וכן מיני פת כיסנין משובחים וגרועים, בזה פליגי המג"א והאליה רבה, והמשנ"ב (רו סק"כו). בבה"ל (ריא) ד"ה "עליו" הכריע כהאליה רבה, שבמינים יפים וגרועים שהם מין אחד אין לחזור ולברך על היפה.

ואף שבדין זה של פירות יפים וגרועים ממין אחד לכאורה היה צריך לפסוק כהמג"א שאם ברך על הפרי הגרוע ולא כיון לפטור את היפה צריך לחזור ולברך שוב על היפה, שכן מוכח להדיא מהגמ' (מב:) יין שבא לשרות אינו פוטר יין הבא לשתות אף שהם מין אחד כמ"ש לעיל ד"ה "וראיה", וא"כ ה"ה לפירות יפים וגרועים. אלא שמאחר והמשנ"ב הכריע כהאליה רבה אין לזוז מדבריו, אולם בדין שלם נראה דלכו"ע יש להקדים השלם, ואם הקדים את החצוי ולא כיון לפטור השלם צריך לחזור ולברך, אף שהם אותו מין ממש, ורק ביפה וגרוע שאין לדין זה מקור בגמ' נחלקו אם יש לחזור ולברך על היפה או לא.

וזה דלא כמ"ש הפסקי תשובות (סי' רו הערה 82) ע"פ המשנ"ב שבמין אחד ממש, שלם ואינו שלם אפי' ברכתו היתה על השאינו שלם נפטר השלם אף שלא היתה דעתו עליו. דלפי דברינו המשנ"ב לא דיבר על דין זה כלל, ורק בפירות יפים וגרועים הכריע כהאליה רבה.

עיקרי הסוגיא בקיצור

א. בביאור דברי הרשב"א

איתא במתני' בר' (מב.), ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת, בש"א אף לא מעשה קדרה.

ובגמ' הסתפקו אם, ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי, ועלתה בתיקו. וכתב הרשב"א כיון דספיקא בדרבנן אמרי' דבסופא פליגי לקולא. ולכן לדעת ב"ה ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל פטר מעש"ק, ולב"ש אפי' מעש"ק אינו פוטר.

וקשה, דאי פרפרת דמתני' פה"ב כדפירש הרשב"א, מדוע לב"ש אינו נפטר המעש"ק בברכת הפ"כ שברכתם שוה. ותירץ הרשב"א דמיירי בגונא שלא כיון לפטור את המעש"ק, אבל אם כיון אה"נ דיצא, וזה משום דלב"ש כל שני מינים אפי' אם ברכתם שוה אף שמברך על החשוב אינו פוטר אא"כ כיון, אולם לב"ה כיון שברך על הפ"כ והיא יותר חשובה, משו"ה אפי' בסתמא פוטר מעש"ק.

והעולה מדבריו דלדעת ב"ה שהם להלכה, אם מברך על החשוב אפי' בסתם פוטר את הפחות חשוב, ואם מברך על הפחות חשוב בסתם אינו פוטר את החשוב אא"כ כיון לפוטרו, וגם בדיעבד.

הב"י בסי' ריא בסופו, וכן בסי' רו ד"ה "וכתב" הביא לדברי הרשב"א הנ"ל בלא שום חולק, אלא שבשו"ע לא הביאו כלל, ורק הרמ"א בסי' ריא ס"ה הביאו.

ב. נחלקו האחרונים בדעת מרן.

הכף החיים (רו אות לט) כתב דאף שהב"י הביא לדברי הרשב"א, מ"מ מדלא הביאו בשו"ע לא ס"ל הכי, וכן משמע מדסתם בסעי' ה' שבכל גווני א"צ לברך על הפרי השני, אף שהוא חשוב יותר.

אולם האורל"צ (ח"ב פ"יד ה"טז) בהערה, והבא"ח (פ' בלק אות ט), ובחזו"ע (בר' עמ' קפ), חולקים וסוברים דאין שום טעם לומר שהשו"ע לא פסק את הרשב"א כיון שאין חולק על דין זה, ולדבריהם מ"ש בסי' רו ס"ה שבברכת בופה"ע פוטר אפי' פירות שלא היו לפניו, זה דוקא בפירות שהם באותה דרגת חשיבות.

ג. בביאור פלוגתת האחרונים לדינא.

דעת המשנ"ב (ריא סקל"ב) אפי' אם שני המינים "היו לפניו" בשעת הברכה בעינן שיתכוין בפירוש לפוטרו, דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא בכונה, וה"ה לכל דיני הקדימויות, כמ"ש בפנים עיי"ש.

אולם דעת הרב גדעון בן משה שליט"א שכיום הרגילות היא שכאשר מברך בסתמא על שני מינים המונחים לפניו כונתו על כל מה שלפניו. וכן נראה ממ"ש בחזו"ע, בבא"ח, באורל"צ ובערוה"ש, ולשיטתם רק אם ברך על פחות חשוב ואח"כ הביאו לו מין יותר חשוב יברך שוב על המין החשוב. [ועיין לקמן בדין חביב].

ד בביאור דין חביב

נחלקו השו"ע והרמב"ם בדין חביב, דעת מרן שמין שבעה קודם לחביב, ולדעת הרמב"ם חביב קודם למין שבעה. ועוד נחלקו מהו חביב, דעת מרן שחביב, הוא מה שרגיל להיות אצלו חביב, ולדעת הרמב"ם חביב הוא מה שחביב לו עתה.

ולפי"ז, אם ברך על מין שאינו חשוב, וחפץ לאכול מין יותר חשוב, לפני שמברך שוב על המין השני, צריך לברר שאותו מין אינו חביב לו עתה, ולא חביב עליו בד"כ, ורק אז יכול לברך על המין השני ברכה נוספת, אבל אם המין השני חביב לו עתה, או אף שאינו חביב לו עתה, אבל מ"מ הוא רגיל להיות חביב, מספק ברכות לא יחזור לברך.

סימן לו - סוגיית עיקר וטפל. בדין מליח ואח"כ פת.

א. בביאור פלוגתת רש"י ותוס'.

איתא במתני' בר' (מד.), הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וכתבו תוס' ד"ה "מברך", שמשנה זו לא באה לחדש לנו דיני עיקר וטפל, שהרי כבר למדנו זאת במשנה (מב.) ברך על הפת פטר את הפרפרת. אלא דמשנה זו אתא לאשמועינן דפעמים דפת טפל, אלא שצריך לברר כיצד הפת נעשית טפלה.

שואלת הגמ', ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה, אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכלי פירות גינוסר שנו. ופרש"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת. ומדויק ברש"י שרק משום שפירות גינוסר "חשובים מן הפת" לכן הפת נעשית טפלה, ולדבריו שאלת הגמ' מתפרשת כך: ומי איכא מידי וכו', דהיינו, האם מבחינה דינית אפשר שהפת יכולה להיות טפלה למליח, הרי הפת קובעת ברכה לעצמה, והיא הדבר הכי חשוב באוכלים, וכיצד יתכן שמליח יפטור את הפת. ועל כך מתרצת הגמ' באוכלי פירות גינוסר שנו, ישנו דבר אחד שהוא חשוב יותר מן הפת, וזה פירות גינוסר. וחידוש גדול הוא, דעד עכשיו ידענו שפת היא הדבר הכי חשוב באוכלים, ורש"י מחדש שפירות גינוסר חשובים יותר.

נמצא לדבריו, אם אוכל רק מליח ואח"כ פת להעביר המליחות, אין הפת נפטרת וטעונה ברכה כיון שהמליח אינו חשוב מספיק כדי לפטור את הפת אע"פ שהוא עיקר מאכלו, וזהו שכתב רש"י פירות ארץ ים כנרת "חשובים מן הפת". וכן כתב הפרי חדש (סי' ריב) בדעת רש"י, שרק פירות גינוסר יכולים לגרום שהפת תהיה טפלה מפני שהם "חשובין מן הפת", ואף בספר יד דוד (להרב יוסף דוד זינצהיים) בר' מד. ד"ה "ומי איכא" כתב, דלרש"י הגמ' נקטה בדוקא פירות גינוסר משום שהם חשובים מן הפת, שלגבי פת ליכא מידי דחשוב נגדו, ולעולם הוה פת עיקר, ולהכי מתרץ דאיכא מידי דהוא חשוב מן הפת דהיינו פירות גינוסר, אבל שאר מילי לדעת רש"י בטלי לגבי הפת.

לדעת רש"י המשנה מתפרשת כך: הביאו לפניו מליח, הכונה לפירות שנתנו עליהם מלח, כמ"ש רבינו יונה (לב.) באוכלי פירות גינוסר שנו, פי' פירות גינוסר הם מתוקים ביותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק להם, ואוכלים אותם עם הפת, ונמצא שהפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת. וכן הריטב"א ד"ה "באוכלי פירות" פי' כך את המשנה וכ"כ בנהר שלום ד"ה "ורש"י", בפי' הראשון.

התוס' ד"ה "באוכלי", כתבו שהמליח עיקר מפני שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח. וס"ל שבמשנה היתה שרשרת דברים. שבתחילה אכל פירות גינוסר ונעשה לו מתוק מאוד בפיו, לאחר מכן אכל מליח להחליש את מתיקות הפירות, וכאשר אכל מליח נעשה לו מלוח בפיו, ולכן אוכל הפת להחליש המליחות. וז"ש שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות. מבואר, שלפני אכילת המליח היו הפירות, והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וכו'.

בדברי התוס' יש לחקור, מהי שאלת הגמ' ומי איכא מידי וכו', וכיצד הפת נעשית טפלה, ונציג שני פירושים.

פירוש ראשון. לפי התוס' שאלת הגמ' מתפרשת כרש"י, ומי איכא מידי וכו' דהיינו וכי יש דבר שהוא יותר חשוב מן הפת עד שנעשית הפת טפלה לו, אומ' התוס' כן, המליח כאשר הוא נאכל לאחר הפירות הוא עיקר, משום שהוא "בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות", ז"א המליח יש לו כאן "צורך גדול" שמשיב הנפש, וא"כ דבר שיש לו צורך כזה גדול מעלתו גדולה מן הפת, ואע"פ שברכתו שהכל פוטר את הפת. לפי"ז פירות גינוסר שכתוב בגמ' זה לאו דוקא, אלא ה"ה אם יאכל או ישתה דבר מתוק מאוד ויהיה מוכרח לאכול מליח כדי להשיב נפשו, המליח יפטור את הפת כיון שיש לו צורך גדול. נמצא, שרק כאשר אוכל המליח בגלל דבר אחר שקדם לו כמו פירות גינוסר וכיוצ"ב, רק בכה"ג אמרי' שהמליח עיקר ופוטר את הפת. ולפי"ז אם "חפץ" לאכול מליח (באופן שלא קדם למליח דבר מתוק) ואח"כ אוכל פת להוריד המליחות, אין הפת נעשית טפלה וצריך לברך עליה, כיון שבכה"ג אין למליח חשיבות יותר מן הפת כיון שלא בא לצורך. ונראה שכן דעת הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ז) וז"ל: הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח בגרונו וכו' ע"כ. דקדק הרמב"ם וכתב "הרי שצריך לאכול" שלמליח יש צורך גדול, וכ"כ הלחם משנה שם וז"ל: כלומר שאכל פירות מתוקים שהם פירות גינוסר כדאמרי' בגמ' (מד.) "וצריך" עתה לאכול מליח להסיר המתיקות, וכן בפי' המשניות להרמב"ם כתב, ודברי זאת המשנה אינה "אלא" בשומרי גינות שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ובשביל כך עושים מאכל מלוח כדי לחתך הליחות המתדבקות באסטומכא וכו'. ז"א שהמליח כאן יש לו צורך גדול, ולכן פוטר את הפת. וכ"כ בדברי חמודות (פ"ו אות קכו) ד"ה "ומ"ש כגון" בדעת הרמב"ם.

פירוש שני. דהתוס' ס"ל דאה"נ הפת אכן יכולה להיות טפלה כשאר האוכלים, שבכל מקרה שאינו חפץ באכילת הפת היא נעשית טפלה ונפטרת בברכת העיקר, ולפי"ז שאלת הגמ' ומי איכא מידי וכו', מתפרשת כך: היכן מצאנו במציאות שאדם קובע את עיקר אכילתו על דברים מלוחים, דהיינו שהגמ' מסכימה שהפת יכולה להיות טפלה בכל מקרה שאינו חפץ באכילתה, ונפטרת בברכת העיקר אע"פ שאינו חשוב בעצמותו, אלא שהגמ' תמהה, היכן מצאנו במציאות שאדם קובע את עיקר אכילתו על דברים מלוחים, שהרי הרוב קובעים סעודה על הפת ואוכלים המליח ללפת הפת, וכאן זה הפוך. ועל כך מתרצת הגמ', באוכלי פירות גינוסר שנו, שלאחר אכילת פירות אלו אדם קובע עצמו על אכילת דברים מלוחים כדי להחליש את מתיקות הפירות, ואה"נ שמ"ש בגמ' באוכלי פירות גינוסר זה לאו דוקא, אלא ה"ה לכל דבר שחפץ לאכול, אם אוכל הפת רק כדי להעביר המליחות או החריפות וכדו', אין מברך על הפת. וכן פסק הטור (ריש סי' ריב), וכן כתב הנהר שלום (סי' ריב) בפי' השני ברש"י שכך מתפרשת שאלת הגמ'.

הטור (סי' ריב) כתב וז"ל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכו', ואפי' פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. עכ"ל. ובפשטות דבריו נראה דאף שאוכל המליח בגלל שחפץ לאכול מליח, אפ"ה הפת נעשית טפלה, כיון שכל אכילת הפת היא בעבור המליח שלא יזיקנו בגרונו, ואפי' שלא קדם למליח כלום (כגון פירות גינוסר) וזה כהפירוש השני בתוס'.

הב"ח בסי' ריב ד"ה "ומ"ש כגון",הביא את קושיית המהרש"ל אשר כתב להקשות על דברי הטור, דמשמע מדבריו שאם אוכל מליח ופת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו הפת נפטרת מברכה אע"פ שלא קדם למליח כלום, וזה נגד הגמ', דהגמ' העמידה דמיירי באוכלי פירות גינוסר שהמליח שלאחריו בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות, ורק אז יש למליח חשיבות, ובכך הוא פוטר את הפת, אבל כשאוכל מליח בסתם ואח"כ פת אין הפת נפטרת מברכה. ומסיים הב"ח שהכן הטור לא דייק בלשונו, וצ"ל בדברי הטור שאכל פירות לפני המליח. הב"ח הקשה כן, כיון שלמד את התוס' כהפירוש הראשון שכתבנו, שרק כאשר יש למליח צורך גדול הוא פוטר את הפת.

רבינו יונה (לב.) כתב בפי' המשנה, שפירות גינוסר הם מתוקים ביותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק להם ואוכלים אותם עם הפת, ונמצא שהפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת עכ"ל. ונחלקו האחרונים האם רבינו יונה סובר כרש"י או כהתוס', ואם כהתוס', האם כפירוש הראשון או השני. הב"ח (סי' ריב) ד"ה "אבל רבינו יונה", כתב שרבינו יונה נמשך בפירושו אחר שיטת רש"י דס"ל הא דאמרי' דמליח פוטר את הפת מיירי בפירות גינוסר דאותם פירות הם "חשובים מן הפת" לכן הפת טפלה. גם הפרישה (סי' ריב סק"א) ד"ה "וזה", הביא את קושית המהרש"ל על הטור, ותירץ שי"ל דהטור ס"ל כפי' התוס' (בפי' הראשון) ורבינו יונה דלא מחמת חשיבות הפירות הוא, אלא שהפירות מרוב מתיקותן מחלישות את הלב ואוכל דבר מליח וכו'. ולדבריו רבינו יונה אזיל כשיטת התוס', שרק משום שיש למליח צורך גדול לכן פוטר את הפת.

ועוד אפשר לומר בדעת רבינו יונה דס"ל כהתוס' בפירוש השני, שאכן רבינו יונה ס"ל שכאשר אינו חפץ באכילת הפת ואוכלו רק כדי שהמליח לא יזיק לגרונו, הפת נעשית טפלה ונפטרת בברכת העיקר, וא"כ לאו דוקא פירות גינוסר אלא ה"ה לכל דבר וס"ל כדעת הטור. נמצא שיש כמה אופנים לפרש את דברי רבינו יונה, ומשום כך אנו מוצאים בלשונות הפוסקים שפעמים משייכים את רבינו יונה לתוס' ופעמים לרש"י.

נמצאנו למדים, דכו"ע מודו שלפת יש חשיבות בפנ"ע, אלא שנחלקו כיצד פוקעת חשיבות הפת ובכך נהפכת לטפלה. דעת רש"י ס"ל שרק פירות גינוסר שהם חשובים יותר מהפת גורמים לפת להיות טפלה. תוס' (בפי' הראשון), והרמב"ם ס"ל שרק כאשר יש למליח צורך גדול, כגון שבא להשיב הנפש אחר אכילת הפירות הפת נעשית טפלה. הטור למד שאפי' כאשר הפת באה רק כדי שלא יזיק המליח בגרונו, זה כבר מספיק כדי לעשות אותה טפלה.

ב. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת השו"ע.

השו"ע (סי' ריב ס"א) כותב, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה, לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' אם כל אחד לבדו, ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל, כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. עכ"ל. השו"ע העתיק את לשון הטור ונחלקו האחרונים בדעתו, האם לפרשו כפשטות אפי' שחפץ לאכול מליח ואח"כ אוכל פת שלא יזיקנו א"צ לברך על הפת, או שנפרשו כפי שהב"ח פירש בטור דמיירי שאכל פירות לפני המליח וכעת יש לו צורך גדול ולכן הפת טפלה.

הט"ז (סי' ריב סק"ב) כתב דלא קשיא מידי קושיית המהרש"ל על הטור, דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא אוכלו בשביל אכילת הפירות תחילה. ואילו הטור והשו"ע דיברו כשיש לו חשק לאכול דג מלוח אלא שמתירא שמא יזיקנו בגרונו, על כן אוכל מעט פת עמו ומשו"ה הפת טפלה, וזה להורות לנו דלא נתכוין כלל לאכילת הפת בשביל עצמו, דאדרבה יותר היה חפץ לאכול הדג בלא פת אם היה אפשר. וכ"כ באליה רבה (סק"ב), וס"ל בדעת הטור דפירות גינוסר לאו דוקא, אלא ה"ה דג שמלוח הרבה, ודוקא כשאין אוכל הפת אלא כדי שלא יזיקנו בגרונו.

אלא שהנהר שלום ד"ה "וקשה" הקשה על הט"ז, א"כ מאי קפריך הגמ' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר, הא י"ל דמיירי במתני' בשיש לו חשק לאכול דג מליח. אולם לפי מה שהסברנו בפירוש השני שבתוס', ששאלת הגמ' היא היכן שייך במציאות שאדם יקבע את עיקר סעודתו על דברים מלוחים, ועל זה תירצה הגמ' שמצינו באוכלי פירות גינוסר. ולפי"ז לא קשיא מידי על הט"ז, דאה"נ הגמ' ידעה שאם הוא תאב למליח המליח פוטר את הפת, אלא שהגמ' חיפשה היכן מצינו שאדם קובע את עיקר סעודתו על מליח כמ"ש.

יישוב נוסף לדברי הטור והשו"ע, כותב המעשה רוקח (פ"ג מהל' בר' ה"ז) דהטור ודעימיה הבינו דברי הש"ס בסגנון אחר, משום דקשיא להו לישנא דמתני' דקתני הביאו לו וכו', דהוה ליה למימר אכל מליח וכו', אלא ודאי האי מילתא מורה שהוא היה מיסב בקביעות לאכילה והביאו לפניו זה המליח, ומכח דיוק זה פריך הש"ס ומי איכא מידי וכו', היינו דבשלמא אם אוכל המליח בדרך עראי כדרך העולם שלפעמים אדם רואה מליח ותאב לאוכלו ועל מנת שלא יזיקנו בגרונו מלפתו במעט פת, בהא ודאי מודינא דהמליח הוא עיקר, אומנם משנתנו בקביעות איירי וזה לא יתכן, דסתמא דמילתא כשאוכל בקביעות דעתו על הפת, כי לא על המליח לבדו יחיה האדם, ולהכי פריך ומי איכא מידי וכו', ולזה מתרץ דמשכחת לה בפירות גינוסר כדקאמר התם שהיו קובעים עצמם עליהם עד שהיו אוכלים סך עצום, וא"כ שפיר מתוקמא מתני' באוכל מליח בקביעות ע"י פירות גינוסר. ולעולם נמי מגופא דמתני' שמעינן דיתכן שהפת יהיה טפל למליח, ואמטו להכי כתב הטור הדין בסתם, משום שאין דרכו ז"ל להביא לפסק הלכה אלא דבר השייך לזמננו, ופירות גינוסר לא שכיחי. ונמצא דכיון דמתני' איירי באוכל בקביעות, צריך לתרץ דאיירי באוכל פירות גינוסר, אבל כשאינו אוכל בקביעות אה"נ שהמליח יפטור את הפת.

נמצא, שנחלקו הט"ז והאליה רבה, עם הב"ח, הפרישה והלחם חמודות (אות קכו) בהסבר דברי הטור.

המשנ"ב (סי' ריב סק"ג) הסביר את דברי השו"ע כפי' הב"ח, דמיירי שאכל בתחילה דבר מתוק ואוכל דג מליח להפיג המתיקות, וכדי שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו. וכתב בשעה"צ (סק"ט) ציירתי באופן זה ולא ציירתי בפשטות, כגון שחפץ לאכול דג מליח וכפשטיות לישנא דהמחבר וכמו שכתב הט"ז והאליה רבה, משום שהרבה אחרונים מצדדים דדוקא באופן זה שהיה מוכרח לאכול המליח מפני חולשת ליבו מהמתיקות, חשיב המליח לעיקר אף נגד הפת, הא בעלמא לא אמרי' דהמליח יהיה עיקר נגד הפת. ונמצא דלפי פסק המשנ"ב בדעת השו"ע, אם חפץ לאכול מליח ואח"כ פת צריך לברך על הפת ברכת המוציא, שבכה"ג אינה נפטרת מברכה.

בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' לב בהערה) דחה לדברי המשנ"ב, וכתב שההלכה היא כדברי הטור והשו"ע כפשטות שאפי' אם חפץ לאכול המליח בפנ"ע ואח"כ פת, הפת נפטרת בברכת המליח, ומשום שהרבה ראשונים ואחרונים הסבירו כך בדעת הטור והשו"ע, ולא כפי שהציג זאת השעה"צ שרק הט"ז והאליה רבה הסבירו כך ודעתם דחויה אצל החולקים. שהרי הריטב"א בר' (לז.) ד"ה "כוסס" כתב, שיש פעמים שהפת טפלה ואין מברכים עליה כלל, כדאיתא לקמן (מד.) בהביאו לו מליח ופת, א"נ בפירות גינוסר, ומבואר להדיא שאם אוכל מליח אף שלא קדם לו דבר מתוק, ואח"כ אוכל פת, הפת נפטרת בברכת המליח. וכ"כ הרא"ה שם, וכן המאירי (מד.) ד"ה "אמר המאירי", שאם אכל זיתים מלוחים ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדי הביאו פת עמהם להעביר המליחות, מברך על המליח ואינו מברך על הפת, דכשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכולם טפלים לו, כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת. ומבואר להדיא דס"ל כדברי הטור והשו"ע. וכן ראיתי בספר המכתם (בר' לו: ד"ה "והא דאמרי'"), ואפשר גם לצרף את התוס' (כהפי' השני שכתבנו). זאת ועוד, שגם האחרונים למדו כך, והם: המאמר מרדכי (סי' ריב) ד"ה "ולי", החמד משה (ס"א), שו"ע הגר"ז (ס"א), המטה יהודה (סי' ריב), המחזיק ברכה (סי' קסח אות ד), שו"ת משיבת נפש (סי' יט אות ד), הכף החיים (אות ד), וברור שאם המשנ"ב היה רואה את הראשונים והאחרונים הללו היה פוסק אחרת, ולפחות לא היה מצריך ברכה על הפת מצד ספק ברכות.

מ"מ להלכה דעת המשנ"ב (סק"ג), שדוקא כאשר אוכל דבר מתוק לפני המליח רק אז הפת נפטרת מברכה. אלא (שבסק"ה) נראה שסותר לדבריו, שכתב מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה, נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו. ומבואר שאע"פ שלא קדם ליין שרף שום דבר מתוק, מ"מ כאשר אוכל הלחם רק להפיג החריפות נעשה טפל, וכן ראיתי בספר משנה הלכה (סי' ריב) שנשאר בצ"ע. ואולי אפשר לומר בדוחק שגם כאן לפני ששתה את היין שרף אכל דבר מתוק.

אולם דעת הכף החיים, ושו"ת יבי"א וברכת ה', שאפי' אם אוכל את המליח בלא שקדם לו שום דבר מתוק, כיון שאוכל הפת רק כדי שלא תזיקנו המליחות בגרונו נעשית הפת טפלה ונפטרת בברכת המליח, וכפשטות דברי השו"ע.

וכל זה לא מיירי אלא באופן שכוין בברכת המליח לפטור את הפת, דהיינו שהוא ידע שאפשר שהמליח יזיק לו בגרונו ולכן הביא לפניו גם פת להעביר המליחות, ובברכת המליח כוין לפטור את הפת, או אפי' שאין הפת לפניו אלא שרגיל בכך לאכול אחר מליח פת חשיב כאילו נתכיון לפוטרו, אבל אם אכל דבר חריף , או חמוץ מאוד או מתוק ולא ידע שהדבר חריף מאוד וכדו', ופתאום הרגיש שהוא חריף ורוצה להעביר החריפות ע"י פת, פרי או משקה אין הם נפטרים בברכת המליח משום שלא כוין לפוטרם , ובכה"ג צריך לברך עליו כל דבר כברכתו.

והנה, הא דכתב השו"ע (סי' ריב ס"א) שהעיקר פוטר את הטפל אפי' כשאינם נאכלים יחד, כגון דג מלוח ואח"כ פת או כל דבר אחר, זה דוקא כשאינו רוצה לאכול את הפת "כלל" מצד עצמה, וכל אכילת הפת היא "רק" כדי לשרת את הדג מלוח, כדי שהמליחות לא תזיק לגרונו, אבל אם רוצה את הפת אפי' קצת, צריך לברך עליה, וכן בספר פסקי תשובה (סי' רעח) כתב, שמדברי הט"ז (סק"ב) מבואר דבעניין עיקר פוטר את הטפל באינם מעורבים, הוא דוקא שאינו חפץ כלל בטפל, רק בשביל העיקר כמו שם בפת ומליח, אבל כשרוצה גם בטפל אף שהוא טפל אצלו, לא נפטר בברכת העיקר כשאינם מעורבים. וכן במשנ"ב (סק"ה) כתב, וכל זה כשאין כונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות, אבל אם כונתו בשביל הטפל ג"כ, כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ עוגה, אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל, כיון שכונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך עליו ע"כ. וכ"כ בשו"ת משיבת נפש (סי' יט אות ד). וכן ביב"א שם הביא בשם ספר שבילי דוד (בכללי ברכות כלל ה' סעיף ד, דף ז ע"ג) כתב: "דהא דקי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ואפילו באוכל אותם זה אחר זה, כגון מליח ופת, והוא כשאין רצונו לאכול הטפל, ואינו חפץ בו כלל, אלא שאוכלו כדי ללפת את הראשון, או כדי שלא יזיקנו בגרונו, וכיו"ב, ובזה שהוא טפל גמור, אפילו הוא הרוב, נפטר בברכת העיקר. אבל אם לא בא השני כדי ללפת בו את הראשון, אלא שעיקר כוונתו היתה על האחד, וחפץ גם בשני, בזה יש חילוק, שאם מכניס משניהם בבת אחת לתוך פיו, מברך על זה שעיקר כוונתו היתה אליו, ופוטר את השני, משא"כ אם אוכל אותם בזה אחר זה, צריך לברך על כל אחד ואחד מהם".

ולפי"ז אותם שאוכלים קוגל עם מלפפון חמוץ, אם המלפפון בא רק כדי להעביר את השמנונית של הקוגל וכדו' א"צ לברך עליו, כיון שכל אכילת המלפפון הוא רק לשרת את הקוגל ואין חפץ כלל באכילת המלפפון מצד עצמו, אבל אם אוכל המלפפון בגלל שחפץ בו קצת, שהוא נותן טעם טוב עם הקוגל, או שאוהב מלפפון חמוץ, צריך לברך עליו, שבכה"ג אין המלפפון בא רק לשרת הקוגל אלא, שחפץ בו מצד עצמו, ואפי' שחפץ בו קצת, נחשב שאוכל שני דברים נפרדים שצריך לברך על כל אחד בפנ"ע.

וכן כאשר אוכל דבר חריף מאוד ואוכל פת (או כל דבר אחר) כדי להפיג החריפות, רק אם כל אכילת הפת הוא כדי להפיג החריפות א"צ לברך עליהם, דהיינו שמצד עצמו לא היה חפץ בה כלל, וכל אכילתו אותה היא רק כדי להעביר החריפות, אבל אם חפץ בה ואפי' קצת, צריך לברך גם עליה.

ג. בביאור פלוגתת הב"ח והמג"א בדברי התוס'.

התוס' בד"ה "באוכלי" שאלו, וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד, א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות.

הב"ח (סי' ריב) ד"ה "אבל", הסביר שבתירוץ הראשון של התוס' מ"ש שלא אכל הפירות באותו מעמד, הכונה שלא אכל הפירות בשעה שאכל המליח, אלא לפני כן כבר אכל הפירות וברך עליהם, ועכשיו צריך לברך על המליח. ז"א כיון שסיים את אכילת הפירות ועכשיו הובא לפניו המליח לכן צריך לברך עליו, משום דהא דאמרי' עיקר פוטר את הטפל זה דוקא באופן שהטפל נאכל בזמן שאוכל את העיקר, ומשו"ה צריך לברך על המליח. ובתירוץ השני, מיירי שאוכל הפירות ג"כ בשעה שאוכל המליח והפת, אלא שכבר ברך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת. וביאור דבריו הוא שאע"פ שאוכל את המליח בזמן שאוכל את הפירות, מ"מ כיון שבזמן שברך על הפירות המליח לא היה לפניו שיפטר, אלא הובא לו באמצע אכילת הפירות, אין ברכת הפירות פוטרת את המליח. נמצא לדבריו דבעינן תרתי כדי לפטור הטפל. חדא, שיאכל הטפל בזמן שהעיקר נמצא לפניו. ועוד, שיתכוין לפטור את הטפל בברכת העיקר. ואם חיסר אחד מהם כגון שלא כיון על הטפל בברכת העיקר, אז אע"פ שאוכלו ביחד עם העיקר לא נפטר בברכת העיקר, וכן אם כיון בברכת העיקר על הטפל, אלא שלא אכלו ביחד עם העיקר צריך לברך על הטפל. כל זאת ביאר המחצה"ש (סי' ריב) ד"ה "וז"ל הב"ח".

אולם המג"א (סק"ב) פליג, וס"ל דמ"ש התוס' בשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות, א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד, פי' דשינה מקומו. ולדבריו מ"ש באותו מעמד בתוס', פירושו באותו מקום, דהיינו שלא יהיה שינוי מקום, (משא"כ לב"ח, המילה מעמד פירושה באותו זמן) וביאר המחצה"ש שם דלמג"א הכל תלוי בכונה, שבתירוץ הראשון התוס' מיירי שלא אכל את הטפל באותו מקום שאכל העיקר, אלא בבית אחר, ולפי"ז אפי' שיכוין על הטפל אינו פוטרו, דכיון ששינה מקום צריך לברך עליו, ומשמע שאם הטפל היה באותו מקום שאוכל העיקר, אפי' שלא היה לפניו, אם כיון עליו פטר הטפל. ובתירוץ השני, מיירי שהמליח היה באותו מקום, אלא שלא ידע שיצטרך למליח, לכן לא כיון עליו בברכת העיקר לפוטרו. נמצא שהכל הולך אחר הכונה, שאם כיון על הטפל פטר אותו אפי' שאינו לפניו ממש ובלבד שלא יהיה בבית אחר, ואם לא כיון אז אפי' שיהיה לפניו אינו נפטר.

ולפי"ז שני התירוצים בתוס' אינם סותרים כמ"ש בפמ"ג (א"א סי' ריב סק"ב), אלא שהתוס' כתבו את האמת שיש שני אופנים שיצטרך לברך על המליח, משא"כ להב"ח שני התירוצים סותרים. שלתירוץ הראשון, אע"פ שיתכוין על הטפל אם לא אכל את הטפל בזמן שאוכל העיקר אינו נפטר, ולתירוץ שני, מיירי שאכל הטפל בזמן שאכל העיקר, אלא שלא כיון בברכת העיקר לפוטרו. וכדברי המג"א כתב המאמר מרדכי (אות א) והכף החיים (אות ב).

המשנ"ב (סק"ד), פסק להלכה כהמג"א שאפי' שלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר, אם דעתו בשעת ברכה לאכול גם את הטפל, או שדרכו לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל, ובלבד שלא ישנה מקומו, ואם אינו רגיל בכך, וגם לא היה דעתו בפרוש בשעת ברכה לאכול הטפל, צריך לברך גם על הטפל, אך אז מברך על הטפל רק שהכל, דעכ"פ מפסיד את ברכתו העיקרית כמ"ש המג"א (סוף סק"ב). אולם בספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"י ה"א) כתב שבכה"ג צריך לברך על הטפל את הברכה השייכת לו. ונראה להסביר דבריו, מדברי התוס' (מד.) שכתבו וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו, וי"ל וכו', דכיון שלא כיון עליו לפוטרו בברכת העיקר צריך לברך על המליח, ומליח שאמרו זה לאו דוקא דג מלוח שברכתו שהכל, אלא כל דבר מלוח כמ"ש רש"י בפירוש המשנה, וא"כ המליח הזה יכול להיות גם זית מלוח שברכתו בופה"ע, ולכן פסק בברכת ה' שצריך לברך על הטפל את הברכה השייכת לו, וראיתי שכן כתב בשו"ת משיבת נפש (ח"א סי' יט אות ה).

ולכאורה יש להקשות על דברי המג"א, ממ"ש בעל המאור (בר' כט.) ד"ה "אמר", דאמר רב פפא (מא:) דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, וא"ת מאי קמ"ל, מתניתין היא, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. צריכא, דאי ממתני' הוה אמינא הני מילי בדבר שבא עם הפת, דכי בריך אריפתא הוה דעתיה עליה נמי, אבל הכא דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה, ולא הוה דעתיה עלייהו בשעת ברכה מעולם, אימא ליבעי ברכה בתחילה, קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. וא"כ מוכח שבשעת סעודה א"צ לכוין על הטפל ולפוטרו, וקשה לדברי המג"א דס"ל שהכונה מעכבת.

מתרץ המג"א (סק"ב) שדוקא בפת אמרי' שיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו, לכן א"צ לכוין על הדברים שבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, משא"כ בשאר עיקר וטפל, בעינן שיהא דעתו בשעת ברכה על העיקר כדי לפטור את הטפל.

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא במתני' בר' (מד.) הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ובגמ' שאלו, ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה, ואוקמיה באוכלי פירות גינוסר.

פרש"י פירות גינוסר, פירות ארץ ים כנרת חשובין מן הפת. ולדבריו הגמ' מתפרשת כך, האם מבחינה דינית אפשר שהפת שהוא דבר הכי חשוב באוכלים יהיה טפל למליח, ועל כך מעמידה הגמ' באוכלי פירות גינוסר שנו, שהם חשובים מן הפת. ולדבריו פירות גינוסר הם בדוקא, שרק הם חשובים מן הפת. ועוד מליח דמתני' הכונה לפירות גינוסר שנתנו עליהם מלח, כפי' רבינו יונה.

התוס' ד"ה "באוכלי" סברו דבמתני' איכא שרשרת דברים, שבתחילה אכל פירות גינוסר ונעשה לו מתוק בפיו, ואח"כ אכל המליח להחליש המתיקות בפיו, ולאחר מכן אכל פת להחליש המליחות בפיו.

ויש לחקור בתוס' מהי שאלת הגמ' ומי איכא מידי וכו', וכיצד הפת נעשית טפלה, וכתבנו שני פירושים.

א] שאלת הגמ' מתפרשת כרש"י, והתירוץ הוא כיון שהיה "מוכרח" לאכול המליח, באופן כזה הוא עיקר ופוטר הפת, ולפי"ז פירות גינוסר שכתוב בגמ' זה לאו דוקא אלא כל דבר שיצטרך לאוכלו מחמת שהיה "מוכרח", אם אוכל אחריו פת היא נעשית טפלה.

ב] שאלת הגמ' היא היכן מצאנו במציאות שאדם קובע את עיקר אכילתו על דברים מלוחים, ז"א, זה שהפת יכולה להיות טפלה כשאר האוכלים זה מוסכם, רק השאלה היכן מצאנו שנוהגים כך, ועל כך משיבה הגמ', שלאחר אכילת פירות גינוסר אדם קובע עצמו לאכילת מלוחים. ולפי"ז פירות גינוסר שכתוב זה לאו דוקא.

הטור (סי' ריב) כתב וז"ל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכו', ואפי' פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. עכ"ל. ובפשטות דבריו נראה שאפי' כאשר אוכל המליח בגלל שחפץ לאכול מליח, אפ"ה הפת נעשית טפלה כיון שכל אכילת הפת היא בעבור המליח שלא יזיקנו בגרונו, ואפי' שלא קדם למליח כלום כגון פירות גינוסר. וזה כהפירוש השני בתוס'. וכדבריו פסק השו"ע בסי' ריב.

נחלקו החרונים בדברי השו"ע

המשנ"ב (סק"ג) פי' לדברי השו"ע כהב"ח, דמיירי שאכל דבר מתוק מקודם, ואוכל דג מליח להפיג המתיקות, ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו. ועיין בשעה"צ (סק"ט) שהודה שאין זו הפשטות בשו"ע.

אולם בשו"ת יבי"א (ח"ז סי' לב בהערה) דחה לפירושו, דכיון שיש הרבה ראשונים ואחרונים שהסבירו כפשטות השו"ע, א"כ אפי' שחפץ לאכול מליח בלא שקדם לו דבר מתוק, ואוכל פת להפיג המתיקות או החריפות א"צ לברך על הפת.

נחלקו הב"ח והמג"א בביאור התוס'.

לדעת הב"ח בעינן תרתי לפטור הטפל. שיאכל הטפל בזמן שאוכל העיקר, ושתכוין לפטור את הטפל בברכת העיקר. ולפי המג"א הכל הולך אחר הכונה, אם כיון לפטור הטפל אפי' שלא נמצא לפניו נפטר, ובלבד שיהא בבית אחד, ואם לא כיון אז אפי' שיהיה לפניו אינו נפטר.

המשנ"ב (סק"ד) פסק להלכה כהמג"א שגם אם לא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר, אם דעתו בשעת ברכה לאכול גם את הטפל, או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל, ובלבד שלא ישנה מקומו, ואם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפרוש בשעת ברכה לאכול הטפל, צריך לברך גם על הטפל.

סימן לז - חקירה ביסוד עיקר וטפל.

יש לחקור ביסוד עיקר וטפל, אם הביאור הוא שהטפל אין עליו חיוב ברכה כלל, שמאבד מחשיבותו כשאוכלו כטפל, או שהטפל ודאי מחויב בברכה שהרי אסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר, והוי כאילו ברך על הטפל.

החזו"א בהל' דברים הנוהגים בסעודה (סק"ט), דייק מהתוס' (מד.) ד"ה "באוכלי" שכתבו א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת וכו', ולכן צריך לברך על המליח. מבואר מזה דהא דעיקר פוטר את הטפל אין פירושו דהטפל א"צ ברכה, (דניטל חיוב ברכה ממנו כיון שהוא טפל), אלא פירושו שהטפל א"צ ברכה דידה, אלא שצריך עתה לברכת העיקר, והוי עתה העיקר והטפל ברכותיהן שוות, וברכת העיקר היא ג"כ ברכת הטפל, הלכך כשלא היה הטפל בשעת ברכה, ולא היתה דעתו עליו לא נפטר. וכן מבואר מדברי המג"א (סי' ריב סק"ב) שהסביר בתוס' שם דמ"ש שהטפל לא היה באותו מעמד, כונתו ששינה מקומו, ולכן צריך לברך על המליח. ומוכח שהטפל מצד עצמו טעון ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר, ולכן כאשר לא משנה מקומו א"צ לברך עליו, ואם שינה מקומו אע"פ שהוא נאכל בתור טפל מ"מ טעון ברכה. ומבואר מדבריהם שהטפל אכן טעון ברכה דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר. וכן יש להוכיח מלשון מרן השו"ע (סי' ריב ס"א) שכתב, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה. וממ"ש ופוטר את הטפלה, מוכח שהטפלה כן טעונה ברכה ראשונה ואחרונה אלא שנפטרת בברכת העיקר.

לעומתם האגרות משה (ח"ד או"ח סי' מב) מוכיח, שהטפל א"צ ברכה כלל, דהיינו שחז"ל הפקיעו ממנו חיוב ברכה, דאם נאמר שהטפל טעון ברכה אלא שנפטר בברכת העיקר, בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה, ברכה ראשונה מובן כיצד העיקר פוטר הטפל, אולם ברכה אחרונה כאשר אוכל פת שהיא טפלה למליח כיצד ברכת בנ"ר שהיא מדרבנן פוטרת ברהמ"ז שהיא דאו' (ואף דמדאו' אינו חייב אלא בכדי שביעה מ"מ כעין דאו' תקון), שהרי אם ברך בנ"ר אחרי אכילת פת אפי' בדיעבד לא יצא וכאילו לא ברך כלל, וא"כ גם כאשר מברך בנ"ר על המליח אינו פוטר מברכה אחרונה את הפת שחיובה מן התורה, שהרי דרבנן לגבי דאו' הוא כלא ברך כלל. ולכן ס"ל לאג"מ שחז"ל הפקיעו מהטפל את חיוב הברכה, וכדבריו כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לח אות יג) דברכת בנ"ר לא חשובה כלל לגבי ברהמ"ז לאחריו, ואפי' לגבי ברכת מעין ג'.

ומה שהקשנו על שיטת החזו"א דס"ל שברכת הטפל נפטרת בברכת העיקר, כיצד בנ"ר שהיא דרבנן פוטרת ברהמ"ז שהיא דאו'. ומתרץ החידושים וביאורים (מד.) ד"ה "שם במשנה", דקים להו לחכמים הא דכתוב ואכלת ושבעת שחייב בברהמ"ז, זה דוקא באוכל לשם שביעה ולשם אכילת שביעה, אז חייב מדאו', אבל כאשר אוכל לשם חולי וכדו' אף שאכל שיעור שביעה, כיון שלא אכל לשם שביעה מ"מ חיוב ברהמ"ז שלו הוא מדרבנן ולא מדאו', ולכן כאשר מברך בנ"ר על העיקר יכול לפטור הטפל מברהמ"ז שהיא גם מדרבנן, כיון שאכילת הפת אינה לשם שביעה אלא כדי שלא יזיק המליח בגרונו.

והנפק"מ , כאשר אוכל מהעיקר פחות מכזית ומהטפל כזית. לחזו"א כיון שאין ברכה אחרונה על העיקר לכן צריך לברך על הטפל ברכה אחרונה, שלא נפטר בברכת העיקר אלא מברכה ראשונה, ולאג"מ לא יברך ברכה אחרונה כלל, כיון שהפקיעו מהטפל את ברכתו. בילקו"י (ח"ג עמ' תרעד) הכריע כהחזו"א.

סימן לח - בדין טפל חביב.

נאמר במשנה (בר' מ:) היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכ''א מברך על איזה מהן שירצה. ובגמ' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר' יהודה סבר מין ז' עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף, אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה. מיתיבי, היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, ומוכח שאפי' כשאין ברכותיהן שוות מברך רק ברכה אחת ופוטר השניה. מתרצת הגמ', הב"ע כשהצנון עיקר, ופרש"י ד"ה "שהיה הצנון עיקר" שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון, דהוה ליה זית טפל.

הב"י בסי' ריב ד"ה "כתב", הביא לדברי האגור (סי' רחצ) בשם האור זרוע (ח"א סי' קעו), דהני מילי כשהצנון עיקר וחביב, אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון, ואפושי ברכות עדיף, ואין להפקיע הברכות כהאי גונא. מבואר בדברי האו"ז שכדי שהצנון יפטור הזית בעינן תרתי, שיהיה עיקר וחביב, וכן פסק הרמ"א (סי' ריב ס"א) וז"ל: וי"א אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואח"כ מברך על העיקר. וכתב בערוה"ש (ס"ו) שע"פ הרא"ש חביב מקרי מה שחביב עליו תמיד, ולפי"ז י"ל דעתה אינו חביב עליו ולכן הוא טפל, אך כיון שתמיד חביב עליו לכן צריך לברך עליו ברכה בפנ"ע ואין העיקר פוטרו אם אין ברכתו כברכת העיקר, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"ט).

וצריך ביאור מהיכן הוציא האו"ז דין זה, דבגמ' לא נזכר כלל שכדי שהצנון יפטור את הזית צריך להיות גם חביב. ונראה לומר שהאו"ז למד זאת מהא דאמר עולא שמחלוקתם היא בברכות שוות, וכשאין הברכות שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. והקשתה הגמ' היו לפניו וכו', ותירצה הב"ע כשהצנון עיקר. בתירוץ עולא מסביר הא דמברך על הצנון זה משום שהוא גם עיקר וגם חביב בעיניו, אולם מה שגרם בעיקר לפטור את הזית זה לא החביבות של הצנון, אלא כיון שעשהו עיקר לצנון הוא זה שפטר לזית, וז"ש הב"ע כשהצנון עיקר, ז"א אע"פ שהוא חביב ועיקר, מ"מ מה שגרם בעיקר לפטור את הזית הוא זה שהצנון עיקר, וא"כ מובן מהיכן יצא לאו"ז שהצנון צריך להיות חביב ועיקר ורק אז פוטר את הזית.

המג"א (סי' ריב סק"ג) הקשה כמה קושיות על האו"ז לפי הבנת האגור שהביא בשמו. א. מדברי האו"ז משמע שאם הצנון יהיה רק עיקר ואינו חביב, ובחביבות שניהם שוים מברך על הזית, וצ"ע מדוע, דהא הצנון עיקר. ב. עוד קשה, מ"ש ואפושי ברכות עדיף וכו', אדרבא הא קיי"ל דאסור להרבות בברכות כמ"ש בשו"ע סי' רטו ס"ד, וכיון שיכול לפטור את הזית בברכת הצנון הוי ברכה שאינה צריכה. ג. עוד קשה, דר' יהודה אומר מברך על הזית דמין ז' עדיף, ושואלת הגמ' וכי לית ליה לר' יהודה הא דתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו', לפי האו"ז מאי קושיה, לעולם ר' יהודה ס"ל עיקר וטפל, אלא די"ל דר' יהודה ס"ל כהאו"ז דהיכא דאיכא מין ז' מברך על מין ז', כי היכי דס"ל להאו"ז דמברך על החביב (והא דתניא מברך על הצנון ופוטר את הזית איירי כשהצנון חביב). ד. בביאור הגר"א הקשה קושיה נוספת מק"ו, דהא בסי' ריא ס"ה בהגה כתוב, שברכת המוציא קודמת לכל הברכות, ובסי' ריב ס"א כותב השו"ע שאפי' פת שהוא הכי חשוב מכל (שהוא גם מין ז', והיא שלמה, והיא קובעת ג' ברכות) אפ"ה אם אוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על המליח ופוטר את הפת, ולפי"ז אם פת שהיא הדבר הכי חשוב, וכאשר היא באה בתור טפל אין מברכים עליה ולא מתייחסים לכל המעלות שיש לה, ק"ו לזית שאפי' שהוא חביב, אם הוא יהיה טפל שאוכלו רק להפיג חורפו של צנון שאין לברך עליו, וכיצד אומר האו"ז שיש לברך על הזית.

ומכח הקושיות הללו אומר המג"א, שודאי אין זה הפשט בדברי האו"ז ולכן מסביר פשט אחר בדבריו. דמ"ש באו"ז אם הצנון עיקר וחביב, אין הכונה חביב שאני אוהב אלא חביב פירושו "מוכרח" דהיינו כמו בפירות גינוסר שאחריהם מוכרח לאכול מליח, ה"ה הכא כשאכל משהו מתוק לפני הצנון ועכשיו הצנון מוכרח לו לכן מברך על הצנון ופוטר את הזית. אבל אם אין הצנון מוכרח לו מברך על הזית ועל הצנון ב' ברכות. וכן הסביר במחצה"ש, שמה שעושה את הצנון עיקר זה "המוכרח", אבל אם אינו מוכרח לו לאכול צנון אינו עיקר, הוא רק נראה עיקר, ואין רגלים לדבר שהוא רוצה עתה את הצנון יותר מהזית, ואעפ"י שהסבר זה דחוק, מ"מ המג"א העדיף להסביר כך כדי שיוסרו הקושיות מהאו"ז.

אולם האחרונים האריכו לתרץ את קושיותיו של המג"א. דלגבי הקושייה הראשונה, המג"א הבין שהחביבות היא בשניהם, אולם אם נאמר שהצנון הוא עיקר והזית הוא החביב לא קשיא מידי, דאף שהצנון עיקר מ"מ הזית הוא חביב.

הט"ז (סק"ג) התייחס לקושיה השניה, דכיון שהם שתי ברכות שונות דזה בופה"א וזה בופה"ע, וכיון שלכל אחד יש מעלה, לצנון יש מעלה שהוא עיקר, ולזית שהוא חביב, לכן יברך על כל אחד, ומשמע כאן דהיינו כל אחד כראוי לו. באבן העוזר (סי' ריב) תירץ אחרת, דכיון שאין לברך על הטפל ברכתו הראויה לו אשר תיקנו לו חכמים (מפני שפוטר אותו בברכת בופה"א), ע"כ טוב יותר לברך עליו ברכה אשר תיקנו חכמים משיפטור אותו בברכת העיקר שלא תיקנו חכמים להטפל, ויש ראיה לסברא זו מירושלמי (בר' פ"ו) דרב הונא אכל פירות עם הפת בסעודה, אמרו לו היה לך להניחן אחר הסעודה ותברך עליהם תחילה וסוף, אמר להם הן עיקר סעודתי. והביאו הרא"ש פרק כיצד מברכין (סי' כח), וא"כ הרי לדברי הרא"ש שם מוכח מירושלמי זה, שיכול להניח הפירות לאחר הסעודה כדי לברך עליהם תחילה וסוף, הרי דלא חששו לברכה שאינה צריכה כיון שנפטר עתה בברכה שלא תיקנו לה חכמים.

האליה רבה (סק"ג) התייחס לקושיה השלישית, דממתניתין (מד.) שהפת טפלה לו זה הכלל וכו', מבואר דאין חילוק בין ז' מינין, דהא פת מז' מינין ומוקדם לכל המינים, ולא מצינו מי שיחלוק אמתניתין במקצת, ובהגהות והערות (שם אות ב) ביאר דכונתו לדחות דברי המג"א שכתב די"ל לר' יהודה היכא דאיכא מין ז' מברך על מין ז', כי היכי דס"ל לאו"ז דמברך על החביב. וע"כ כתב האליה רבה דמוכח ממתני' דאינו כן, מדקאמר דמברך על המליח ופוטר הפת אף שהוא מין ז', וכי יחלוק ר' יהודה על דין זה ממתני'.

בספר מראה מקומות (למס' ברכות) דף מד. ד"ה "ועיין מג"א", יישב לקושיית המג"א והגר"א באופן אחר, והסביר שהטפל זה ביטול חשיבות המאכל ע"י הגברא שאוכלו כטפל, ז"א שאע"פ שהוא חשוב מצד עצמו, כיון שכרגע האוכל מתייחס אליו כטפל לכן ניטלה חשיבותו, וכן דין "חביב" תלוי בגברא שמחבבו ועי"ז מחזיר לו חשיבותו, דהיינו שאם היה הדבר טפל כיון שמחבבו מחזיר לו חשיבותו, כיון שזה תלוי בגברא, משא"כ בז' המינים חשיבותם היא בחפצא עצמו, שהוא בעצמו דבר חשוב שהתורה החשיבתו וזה לא קשור לגברא. אולם כאשר הוא טפל אז לא מועילה לו החשיבות כלל, כמו פת שאף שהיא חשובה ביותר, מ"מ טפילה היא לגבי מליח כיון שאוכלה כטפל, ולפי"ז נמצא שבעיקר וטפל אפי' שהטפל הוא מז' המינים מברך על העיקר ופוטר הטפל, וזה משום שהגברא מבטל את חשיבותו שעשהו טפל. ז"א בכח הגברא להוריד את חשיבותו. אולם כאשר הטפל הוא חביב בעיני, ברגע זה אני מחזיר לו את חשיבותו ולכן יכול לברך עליו ואח"כ על העיקר, וא"כ מובן מדוע האו"ז פסק לברך על החביב אע"פ שהוא טפל, כיון שהחביבות של הגברא החזירה לו את חשיבותו. אולם דין זה הוא רק בחביב כיון שזה דין בגברא.

וא"כ סרה קושייתם של המג"א, והק"ו של הגר"א, שהמג"א בקושיה השלישית הקשה, שנאמר לדעת ר' יהודה שכאשר יש מין ז' הוא קודם לעיקר. וזה אינו, כיון שהטפל הוא ביטול חשיבות המאכל ע"י הגברא שאוכלו כטפל, וחביב הוא ג"כ עניין בגברא שמחבבו, ועי"ז מחזיר לו את חשיבותו. וכן לגבי קושיית הגר"א, כיון שהפת טפלה בעיני אז אפי' שיש לה את כל המעלות, ירדה חשיבותה כיון שהגברא עשאה טפלה, משא"כ בחביב.

ויסוד הדברים הללו לכאורה נמצאים ברשב"א (מא) ד"ה "מיתיבי", שהגמ' מקשה היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. ותמה הרשב"א איך היה ס"ד שהצנון יפטור לגמרי את הזית, הרי הצנון ברכתו בופה"א וזית בופה"ע (ועדיין אנו לא יודעים את התירוץ של עיקר וטפל), מסביר הרשב"א די"ל דקסבר המקשן שחביב פוטר את השאר "כאילו" הוא עיקר והשאר טפל, ז"א החביב יש לו מעלה שהוא נחשב כעיקר.

אולם כל זה תרצנו ע"פ האו"ז שהיה לב"י ולכל האחרונים. אבל בשעה"צ (סקט"ו) כתב שלפי מה שזכינו שנדפס האו"ז איתא להדיא כהמג"א (דהיינו שמברך על העיקר ופוטר הטפל, ודלא כהאו"ז והרמ"א, ומ"ש השעה"צ שהלכה כהמג"א אין הכונה לגבי זה שהצנון צריך להיות "מוכרח", אלא שמברך על העיקר) דהיינו שמברך על העיקר ופוטר הטפל, כיון שכתוב שם בתוספת מילה "אין", וז"ל האו"ז (הל' סעודה סי' קעו) וכתב רבינו יצחק אלפס, אבל אם אין הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית ואח"כ על הצנון וכו', וכיון שהצנון לא עיקר ולא חביב אז הוא כלום ולכן מברך על הזית, אבל אם הוא עיקר לעולם מברך עליו. ולפי דברי השעה"צ נפל כל הדין של הב"י הרמ"א וכל האחרונים, כיון שהיתה להם גירסא אחרת באו"ז, ולפי הגירסא שלנו לא שייך הדין הזה באו"ז, ותמיד מברך על העיקר ופוטר הטפל אפי' שהטפל חביב. וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (סי' ריב) ד"ה "והדין", שהדין שכתב הרמ"א ע"ש האגור בשם האו"ז אינו נכון, דמעולם לא התכוונו לזה לא האגור ולא האו"ז, ולעולם מברך על העיקר אפי' כשהטפל חביב וכמ"ש המג"א.

אולם בשו"ת יחוה דעת (ח"ו עמ' קלט) הביא להלכה את המג"א שאם הטפל הוא חביב מקדים לברך עליו ואח"כ יברך על העיקר, כדעת האגור בשם האו"ז והאבן העוזר שכתב שאין כאן ברכה לבטלה. אולם קשה מדברי השעה"צ וספר בני ציון שכתבו שאין דין זה נכון. זאת ועוד, כיון שהאליה רבה (סי' ריב סק"ג) הביא שהבה"ג והכל-בו ס"ל דלעולם מברך על העיקר אף שהטפל חביב, וכן העתיק דבריו המשנ"ב (סק"ה), א"כ חיישינן טובא לספק ברכות ואין לברך על הטפל אף שהוא חביב, וכן כתב הכף החיים (אות ה).

ואולי אפשר לומר, דמי אמר שהגירסא שנמצאת לפנינו היא הנכונה, אולי הגירסא שהיתה לפני האגור הב"י והרמ"א היא הנכונה. וכן לגבי מ"ש האליה רבה בשם בה"ג והכל- בו, נראה דלא אמרי' סב"ל משום שדין זה לא כתוב כלל לא בכל-בו ולא בבה"ג, דלא דיברו כלל על טפל חביב האם להקדימו לפני העיקר או לא, ובודאי שלא כתוב להדיא כמ"ש המשנ"ב בסק"ה, ולכן אפשר דמשו"ה לא אמרי' סב"ל, ולומר שהיה לפני הא"ר דפוס אחר זה דוחק. וכן הסכים עימנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בתשובה. וז"ל: וזה על אף שבדעת מרן משמע לעולם כשיש עיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל אפי' אם הטפל חביב, אלא שהרמ"א חולק, ואמאי דכתב וי"א וכו', כידוע בכללי הפוסקים ביד מלאכי כללי הרמ"א.

בספר חזון עובדיה (טו בשבט ברכות עמ' רפח) כתב, דהנה דעת הרמ"א בהגה שאם אוכל את הטפל תחילה, כגון גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחילה, אך אינו מברך אלא שהכל הואיל והוא טפל (תרומת הדשן). ומרן הב"י השיג עליו שבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו. גם המשנ"ב סי' ריב בשעה"צ (אות כד) כתב שביאור הגר"א והבית מאיר מסכימים עם הבית יוסף, שאם אוכל הטפל תחילה אין לשנות מברכתו הראויה לו, וכן העתיק הגאון מליסא בדרך החיים. ודלא כהרמ"א ע"כ. ולדידן שקבלנו הוראות מרן, בודאי שכן עיקר לדינא. ודו"ק. ולכן תבשיל אורז שמערבין בו בשר להטעימו, או חתיכות גזר להטעים התבשיל, או ירק אחר הנקרא במיה, מברך על האורז ופוטר את הבשר ואת הירק שעימו. ואעפ"כ אם רוצה לאכול את הבשר תחילה, יברך עליו שהכל ויאכלנו, ושוב יברך במ"מ על האורז. וכן אם רוצה לאכול הירק תחילה יברך עליו בופה"א, ואחר שיאכלנו יברך במ"מ על האורז.

סימן לט - בדין טפל הנאכל לפני העיקר.

בתרומת הדשן (סי' לא) כתב, הרוצה לשתות יין וקשה לו לשתות אליבא ריקניא ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתיה, אע"ג דלכאורה א"צ לברך על המאכל מאחר שהוא טפלה ליין כההיא דצנון וזית, יש לחלק ביניהם, דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל, אבל בנד"ד הטפל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה, אומנם מצאתי הועתק כזה מתשובת אור זרוע (שו"ת מהר"ח או"ז סי' לח) אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתיה אינו מברך עליהם בופה"ע כמו שמברכים על כל גרעיני פירות האילן, אלא מברך עליהם שהכל הואיל והם באים רק למתק השתיה, מהכא משמע דבנד"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפי' אם ברכתו בעניין אחר, אבל אינו פוטר לגמרי מחמת ברכת השתיה שהיא עיקר, וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי. עכ"ל. מבואר בדבריו שטפל הנאכל לפני העיקר צריך ברכה וברכתו היא שהכל, דאחרי הכל טפל הוא.

הב"י (סי' ריב) ד"ה "כתוב" השיב על דבריו נראה לי דלפי מה שכתב רבינו (סוף סי' רי) בשם הרא"ש, דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת, הכא נמי בשביל שבא למתק השתיה לא תשתנה ברכתו. הב"י מדמה חצי שיעור לטפל, דכמו שבאוכל חצי שיעור מברך עליו ברכתו העיקרית, שכן פסקו הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' הי"ב) הרי"ף (כז.), הרא"ש (סי' טז), על דברי הגמ' א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחילה וסוף, א"ל ר' ירמיה בר אבא לרבי זירא האי זית מליח כיון דשקלתיה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא, וכתב הרא"ש דאברכה אחרונה קא בעי, אבל ברכה ראשונה אפי' כל דהו מברך דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, וכן כתבו התוס' (לט.) ד"ה "בצר", והרשב"א (לח:) ד"ה "כיון". ולאפוקי מרבינו יונה (כז:) ד"ה "אני" דכתב שעל פחות משיעור מברך לפניו שהכל, וצ"ל דפחות מכשיעור כיון שאינה הנאה שלמה לכן יורדת ברכתו. וכן הכל-בו (סי' כד טז ע"ד) הביא בשם רב אחא גאון דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' שהכל. הב"י בא לאפוקי מדבריהם, וס"ל כהרמב"ם ודעימיה דעל פחות מכשיעור לא משתנית ברכתו, וא"כ ה"ה לטפל שנאכל לפני העיקר שלא תשתנה ברכתו, דכמו שבחצי שיעור אע"פ שאיו כאן הנאה שלמה לא משתנית ברכתו, ה"ה לטפל שנאכל לפני העיקר שזו ג"כ לא הנאה שלמה, אפ"ה לא תשתנה ברכתו.

ועיין בכסף משנה (פ"ג ה"יב) שכתב ואכתי קשיא לי, מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא דאו'. ונ"ל שלכך אמרו דבתחילה יברך אפי' על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן, אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. מ"מ נמצא שלדעת הב"י אף שאוכל הטפל קודם לעיקר מברך עליו את ברכתו הראויה.

בדרכי משה (סי' ריב סק"ב) תמה על דברי הב"י, דלמה לא תשתנה ברכתו מאחר שהוא טפל לדבר אחר ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה לו, אלא שצריך לברך כדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכשמברך עליו שהכל הרי ברך, אבל פחות מכשיעור שהוא נהנה מהפרי או מהדבר שאוכל ראוי לברך עליו כברכתו ואין לסור מדברי האו"ז ותה"ד, וכן פסק בהגה (סי' ריב ס"א).

אולם הט"ז (סק"ז) כתב על דברי הרמ"א והלבוש דאין חילוק זה מספיק לבטל דברי הב"י. מ"מ למסקנה פסק כהרמ"א, וחילק דלגבי ברכה אחרונה חז"ל תיקנו על כל דבר ברכה אחרונה משלו, ולכן אם משנה בברכה אחרונה מיקרי שינוי, משא"כ בברכה ראשונה שיש בה כלל, דעל הכל שאמר שהכל יצא, אע"פ שלכל מין יש ברכה פרטית בפנ"ע לכתחילה צריך לברך אותה ברכה מיוחדת, מ"מ כל שלא בירך הברכה הפרטית נכנס לכלל שהיא ברכת שהכל, שגם בזה הברכה שלו. וכן פסק באליה רבה (סק"ו) דכל האחרונים הסכימו לרמ"א וכן עיקר. עכ"ל.

אלא שהמג"א (סק"ד) הבין בדברי האו"ז ששתיית העיקר ברכתה שהכל, ולכן כשמברך על הגודגדניות שהכל פוטר גם את העיקר מברכה, אבל כשברכת העיקר היא גפן אין מברך על הטפל שהכל אלא ברכה עצמית שלו שתקנו לו חכמים (וכ"כ במחצה"ש שם), אבל בתרומת הדשן הבין דהאו"ז מיירי אפי' כשרוצה לשתות יין מברך על הטפל שהכל ואח"כ על העיקר בופה"ג. וסיים המג"א דצ"ע מנ"ל הא, וגם הב"י חולק עליו, לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו, וכן בביאור הגר"א תמה על דין הרמ"א, וכן פסק הפרי חדש (סי' ריב), ובמאמר מרדכי (סק"ד), וכן הבה"ל ד"ה "ואינו" פסק שמברך על הטפל את ברכתו הראויה לו, מ"מ במשנ"ב סק"י כתב דלכתחילה טוב להמנע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר. אולם מעיקר הדין האוכל את הטפל קודם לעיקר מברך עליו ברכתו הראויה לו כדברי הב"י, וכן פסק בשו"ת שארית יוסף (ח"ג עמ' שנב) בהערה ד"ה ואומנם".

ולכאורה קשה על דברי הבה"ל, דבד"ה "ואינו" פסק לברך על הטפל את ברכתו הראויה לו, ואילו במשנ"ב (סק"ד) פסק שאם אוכל את העיקר ושינה מקום ואוכל אח"כ את הטפל, הטפל מפסיד את ברכתו העיקרית ומברך רק שהכל דומיא דפסק הרמ"א. ויש לתרץ, דיש חילוק בין אם אוכל הטפל לפני העיקר, לאוכל הטפל אחר העיקר, דכאשר אוכל הטפל אחר העיקר, דין טפל יש לו שהרי צריך להפיג החריפות או המרירות שיש לו, לכן כאשר משנה מקומו ברכתו יורדת לשהכל כיון שהוא טפל, אבל כאשר אוכל הטפל לפני העיקר אין שום הוכחה וראיה שהוא באמת טפל, שהרי אוכלו רק כדי שלעתיד לא ינזק, א"כ אין עליו שם טפל אין ברכתו יורדת.

ובזה אפשר להסביר את פלוגתת הב"י והרמ"א, דהב"י ס"ל דבכה"ג לא חשיב טפל, וטפל נקרא רק כאשר אוכלו אחרי העיקר, ואילו הדרכי משה ס"ל דגם בכה"ג הוי טפל כיון שאחרי הכל אינו רוצה לאוכלו בפנ"ע, ואוכלו רק כדי שלא ינזק אח"כ, שם טפל יש עליו.

סימן מ - עיקר וטפל בדברים המעורבים.

הקדמה: הנה כיון שדיני עיקר וטפל מפוזרים בש"ס בכמה מקומות, וגם בשו"ע אין סימן אחד שמכיל את כל דיני עיקר וטפל, אלא צריך לקבצם מכמה וכמה סימנים, על כן חלקנו את הנושא של ב' מינים המעורבים לשלוש נושאים, הנושא הראשון: ב' מינים המעורבים שיש בהם מחמשת המינים. הנושא השני: ב' מינים המעורבים שחפץ במין אחד יותר מהשני. הנושא השלישי: ב' מינים המעורבים שחפץ באכילת שניהם במידה שווה. ורק לאחר מכן נוכל לקבוע לכל מאכל ומאכל את ברכתו הראויה. ועוד, שבכל גדר וגדר מהלכות עיקר וטפל נחלקו הראשונים והאחרונים כיצד להכריע באותו גדר מיהו העיקר ומיהו הטפל, ורק לאחר מכן יוכל לנהוג הלכה למעשה.

בדיני עיקר וטפל יכול מאוד להיות ששני בנ"א שאוכלים אותו מאכל המורכב מב' מינים המעורבים, יברכו כל אחד ברכה אחרת, ואין אומרים בטלה דעתו, כיון שלאחד מין זה עיקר, ולשני מין זה טפל, וכמו שנוכיח זאת לקמן מהגמ' בבר' (לה:) בסוגיא דאניגרון, ומה שנמצא בלשונות הפוסקים שעל מאכל כזה או אחר יש לברך כך, אין זה אלא שכן דרך רוב בנ"א שכאשר אוכלים מאכל זה מתייחסים למין א' כעיקר, ואין זה אומר שמי שיברך על המין הב' את הברכה העיקרית ברכתו לבטלה, שיכול מאוד להיות שאצלו המין הב' הוא העיקר.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה