אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר ברכת ישראל

סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות · עיקרי הסוגיא בקיצור

ב. בביאור דברי הרשב"א

איתא בבר' (לו:), חביץ קדרה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב כהנא אמר במ''מ, בדייסא גרידא כ''ע לא פליגי דבמ''מ, כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל סבר דובשא עיקר, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות סבר סמידא עיקר, א''ר יוסף כותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וא"כ להלכה נפסק כרב כהנא.

ונחלקו הראשונים בביאור הגדר של כל שיש בו. המאירי (לו:) ד"ה "כל" כתב, הא דאמרו רב ושמואל כל שיש בו מברך במ"מ, זה דוקא שעיקר התבשיל יהיה קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים, ואז אף שהרוב מדברים אחרים הולכים אחר אותו מין דגן.

הריטב"א (לז.) ד"ה "כוסס", והתוס' ד"ה "כל" כתבו, שאם נותנים את הקמח כדי שיסעוד הלב מברך במ"מ, ועל זה נאמר הכלל כל שיש בו.

הרמב"ם (פ"ג מה' בר' ה"ד-ו), וכן הרשב"א (לז:) ד"ה "דובשא עיקר" כתבו, שאם נותנים את המין דגן כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר ומברך במ"מ, ועל זה נאמר הכלל כל שיש בו.

הנפק"מ בין שלושת השיטות: בין המאירי לריטב"א היא, בשניצל עם מעטה עב של פירורי לחם כאשר נתנו אותם לכוונת אכילה דהיינו שיסעוד הלב, למאירי מברך שהכל כיון שעיקר אכילת השניצל היא בעבור הבשר ולא הפירורי לחם, ועוד שאין שם המאכל קרוי על אותו מין מחמשת המינים. ולהריטב"א כיון שמין הדגן ניתן לכוונת אכילה מברך במ"מ. נפק"מ בין הריטב"א לרמב"ם היא בשניצל עם מעטה דק של פירורי לחם, כאשר בא רק לתת טעם בשניצל. לדעת הריטב"א מברך שהכל כיון שהדגן לא ניתן לכוונת אכילה, ואילו להרמב"ם מברך במ"מ כיון שהדגן ניתן להטעים את השניצל.

השו"ע (בסי' רד ס"יב) פסק כדברי הרמב"ם שכל שנותן הדגן לטעם מברך במ"מ, ובסי' רח ס"ב-ג פסק כהרשב"א והתוס' שכל שנתן את הדגן לסעוד הלב מברך במ"מ ע"פ הכלל של כל שיש בו, וכן המשנ"ב (שם סק"ז-ח) כתב שאם נותן הדגן להטעים ולהכשיר התבשיל, או לסעוד הלב מברך במ"מ.

נמצא, הא דאמרו רב ושמואל כל שיש בו מברך במ"מ, זה דוקא אם הדגן ניתן בתערובת לאחת משתי המטרות הללו, או להטעים התבשיל או לסעוד הלב, ורק בכה"ג מברך במ"מ, משא"כ אם נתן כדי לדבק או לצבוע או לריח, שאין בו את הכלל של כל שיש בו, ואינו מברך במ"מ.

עוד הוכחנו מדברי הרמב"ם והרשב"א שכאשר נותן הדגן לטעם, אז אפי' כאשר מתייחס אל הדגן "כתבלין" מברך במ"מ. ולא כמו שכתב בספר וזאת הברכה שרק כאשר המין דגן הוא מרכיב עיקרי בתערובת רק אז מברך במ"מ, ולא כאשר הוא טפל כתבלין. והוכחנו זאת בראיות ברורות מהראשונים והאחרונים ודלא כדבריו. (ועיין בסוגיא ד"ה "אלא ודאי").

נמצא, ששניצל עם מעטה דק של קמח אם נתנו את הדגן כדי ליתן טעם בשניצל מברך במ"מ, דהיינו שרוצה שניצל בטעם דגן. וכ"כ בברכת ה' (ח"ג פ"י ה"ה הערה 16), וכן פסק באור לציון (ח"ב פ"יד ה"יט) ששניצל או קציצות בשר שעירב בהם פירורי לחם אם נתנם כדי לשבוע או אף כדי ליתן טעם בלבד מברך עליהם במ"מ, ובהערה שם כתב שאפי' אם הוסיף את המזונות כדי ליתן טעם במאכל נחשב כנותן למאכל, ואינו בטל אף אם הוא המיעוט בתבשיל, שכן פסק הב"י כדעת הרשב"א. ואע"פ שהגרע"י שליט"א ס"ל שבד"כ יש לברך על השניצל שהכל, זה מאחר ואין הקמח ניתן שם אלא לדבק בלבד, ולא לסעוד הלב. (הובאו דבריו בילקו"י ח"ג עמ' תכז בסוף ההערה) אבל אם ברור שהקמח ניתן להטעים אה"נ שג"כ יודה שמברך במ"מ. כמ"ש בהליכות עולם ח"ב (פ' פנחס אות ז) בעניין ברכת הראחת חלקום, וז"ל: בספר פתח הדביר (סי' רח סק"ג) האריך בזה, וכתב, ששאל לאומן המומחה בעשיית ראחת חלקום על נתינת העמילן אם הוא רק לדבק או לתת טעם לשבח, (עי' בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' ברכות ה"ו) והשיב, שאף שהוא עשוי לדבק, מ"מ ע"י העמילן אשתני למעליותא שנותן ג"כ טעם לשבח, הילכך אתאן למ"ש הפרי חדש שכל שנותנים בו חלב חטה לשתי סיבות, לדבק ולתת טעם, יש לברך עליו במ"מ. ע"כ.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה