סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות · ב. בביאור דברי הרשב"א
בגמ' (לז:) אמר רבא האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא מברך במ"מ, מ"ט סמידא עיקר, דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו שהכל נהיה בדברו, מ"ט דובשא עיקר, והדר אמר רבא אידי ואידי במ"מ, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ. וכתב הרשב"א (לז:) בד"ה "דובשא עיקר", פי' רובו דבש ומיעוטו סולת, אי נמי עיקרו מחמת דובשו וסולתו להטעימו ולהכשירו. ובברכת אליהו (סי' רח סק"ח) על ביאור הגר"א ביאר לדברי הרשב"א כך, שבפירוש הראשון הרשב"א מסביר דלהכי סבר רבא מעיקרא, דדובשא עיקר פי' שרובו דבש ומיעוטו סולת כמו בסעי' ז', דכתב שם המחבר לגבי אורז ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל, והיינו משום דהרוב הוא עיקר, וכל זה באורז, אבל בחמשת מיני דגן אף בהרבה יותר מהם מברך עליו במ"מ דקימחא עיקר, דהיינו כמו שבשאר דברים הולכים אחר הרוב ואמרי' דהוא עיקר, בחמשת מיני דגן אפי' שיש מיעוט אמרי' דהוא עיקר. ולפי"ז בהו"א רבא סבר על ריהטא דמחוזא שמברך שהכל כיון דדובשא עיקר, דהבין רבא שהכל הולך אחר רוב ומיעוט וזה מדוייק בדברי הרשב"א שכתב רובו דבש ומיעוטו סולת, דמיירי ברוב ומיעוט, ולמסקנא פסק שמברך במ"מ דאע"פ דרובו דבש, כיון שהמיעוט הוא מה' המינים מברך במ"מ, וזה שחידשו לנו רב ושמואל כל שיש בו מה' המינים מברך עליו במ"מ, דאפי' שהוא מיעוט מברך במ"מ. ועוד פי' הרשב"א פירוש אחר, דובשא עיקר משום דעיקרו דבש וסולתו להטעימו ולהכשירו, ומ"מ כיון דסולת מעורב בו להכשירו מברך על הסולת כדאסיקנא מרב ושמואל. ונמצא, שבפירוש זה הרשב"א ס"ל כהרמב"ם שאם נתן הדגן ע"מ שיתן טעם בתערובת מברך במ"מ. ולהלכה הרשב"א סובר ששני הפירושים נכונים.
והנה הב"י (בסי' רח) ד"ה "ומ"ש רבינו", הביא לדברי הרשב"א הנ"ל ונמצא שפסק כמותו ששני הטעמים נכונים להלכה. ולכן בשו"ע בסי' רד סי"ב כתב, אבל אם עירב כדי ליתן "טעם" בתערובת הרי הוא עיקר, וזה כדעת הרמב"ם והרשב"א בפי' השני, ואילו בסי' רח ס"ב הביא השו"ע את הרשב"א בפי' הראשון, שאפי' אם יש רוב דבש כיון שיש בתערובת מין דגן מברך במ"מ. וכ"כ בביאור הגר"א (סק"ב) שהשו"ע ס"ל כהרשב"א, וכ"כ בדמשק אליעזר (סק"ח), וכ"כ המאמר מרדכי (סק"ג), ובעולת תמיד (ס"ב).
הט"ז (סי' רח סק"ג) כתב על דברי השו"ע דמשמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות, כיון שהם למאכל, דהא כל דיש דבש אין מרגיש רק טעם דבש. וכן בסי' רד (סקט"ז) הסביר הט"ז בדברי הרמב"ם שאותו הדבר שנותן טעם, הוא בעצמו האכילה, כגון שנתן חלב חיטה בתוך הדבש לא לדבק אלא שרוצה לאכול המאכל שיהיה זה שנותן טעם, וע"כ אמר כדי ליתן טעם התערובת, פירוש ע"י בתערובת ב' מינים יהיה לו טעם לאכילת שניהם, והיינו ממש הומלתא דבגמ' דמברכין עליו כמין הבשמים עכ"ל. ולדבריו מ"ש הרמב"ם "טעם" זה לא כמו שהסברנו עד כה, שמשתמש בדגן כעין תבלין ליתן טעם בתערובת, אלא שחפץ לאכול את אותו דבר שנותן טעם, כמו הומלתא מבשמים וסוכר.
המג"א (סי' רד סקכ"ה) דחה לדברי הב"י והרמ"א דס"ל שכל דבר שנותן טעם ואפי' שלא מה' מיני דגן מברך עליו דהוא עיקר, והקשה המג"א שכל הסעיף שם הוא מדברי הרמב"ם וכל הפרק עוסק שם בה' מיני דגן, ולכן רק בחמשת מיני דגן שבאים לתת טעם בתערובת מברך במ"מ, וכן משמע בגמ' (לו:), דאמרי' כל שיש בו מחמשת המינים מברכין במ"מ, והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובת, כמו שכתוב בסי' רח ס"ב, וא"כ בשאר מינים אפי' בא ליתן טעם הולכים אחר הרוב כמ"ש בסעי' ז. ומכאן למדו הפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות ברכות (סעי' יא) בתנאי השני, ובאליה רבה (סי' רח ס"ג), שהמג"א פליג על הט"ז בסי' רח סק"ג, וס"ל דלא סגי שנתנו את הדגן בדבש לאכילה, אלא צריך גם שירגיש את טעם הדגן בדבש, וז"ש המג"א והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובת, ז"א התנאי לברך במ"מ הוא דוקא כאשר מרגיש טעם דגן, ואם לא מרגיש טעם דגן לא מברך במ"מ, דלא סגי בנותן הדגן לכונת אכילה.
אלא שלפי"ז קשה, שהרי השו"ע (סי' רח ס"ג) העתיק את לשון התוס' דכשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך במ"מ. מבואר להדיא דסגי כאשר נותן הדגן לכונת אכילה, ולא בעינן שגם יורגש טעמו. זאת ועוד, שהשו"ע בס"ב פסק כדעת הרשב"א שכתב ב' פירושים, פי' ראשון רובו דבש ומיעוטו סולת, ובפי' השני מיירי באם נותן להטעים ולהכשיר התבשיל, והשו"ע פסק להלכה את שני הפירושים כמ"ש בביאור הגר"א (סק"ב), והסבירו דבריו בברכת אליהו (סק"ח), והדמשק אליעזר (סק"ח). ובהכרח דמ"ש הרשב"א בפי' הראשון לא מיירי כלל שנותן הדגן להטעים התבשיל דזה כתב בפי' השני, אלא הפי' הראשון מיירי שנתן הדגן בתבשיל לכונת אכילה, ובזה סגי כדי לברך על תערובת זו במ"מ מדין כל שיש בו, ודלא כהמג"א דבעינן שגם יורגש טעם הדגן. וכ"כ הפמ"ג (בא"א סק"כה) להקשות, ומכח זה כתב להסביר דברי המג"א כהט"ז, עיי"ש.
ונלע"ד להסביר דכונת המג"א אחרת, דמ"ש וכ"מ בגמ' דאמרי' כל שיש בו מה' המינים מברכין במ"מ, והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובת וכמ"ש בסי' רח ס"ב, המג"א בא לחלוק על הב"י והרמ"א, שלמדו בדעת הרמב"ם דכל דבר שנותן טעם בתערובת מברכין עליו במ"מ, ועל כך אומר המג"א שרק במה שהוא מה' מיני דגן, דוקא כאשר הוא נותן טעם בתערובת אמרי' כל שיש בו מברך במ"מ, ולאפוקי דברים אחרים שנותנים טעם בתערובת ואינם מה' המינים, שעליהם לא מברך את הברכה של אותו מין שנתן טעם, אלא על הרוב שנמצא בתערובת. ומוסיף המג"א כמ"ש בסי' רח ס"ב. וכונתו ששם מבואר שרק חמשת מיני דגן חשובים שאפי' הם מיעוט בתערובת נחשבים כעיקר ומברך עליהם במ"מ, משא"כ בשאר מינים שלא. ולפי"ז גם המג"א ס"ל שאם יתן הדגן בתערובת רק כדי שיסעוד הלב אפי' שלא מרגיש טעם דגן ג"כ יברך במ"מ, והרווחנו שהמג"א לא חולק על השו"ע בסי' רח ס"ג, ששם מבואר שאף שנותן הדגן רק כדי שיסעוד הלב מברך במ"מ. ואילו לדברי האליה רבה והפמ"ג שהסבירו בדעת המג"א שמצריך בדוקא שיורגש טעם הדגן, ולא סגי שנותנו לכונת אכילה, א"כ מדוע מציין המג"א כמ"ש בסי' רח ס"ב, הרי שם לא הוזכר כלל שהמין דגן נותן טעם בתערובת, ואדרבה להיפך, שם מדובר במין דגן שבא לסעוד הלב כדברי הרשב"א בפי' הראשון, ואפ"ה סגי בלסעוד הלב, כדי לברך עליו במ"מ.
והנה הבה"ל (ס"ט) ד"ה "מברך תחילה במ"מ" הביא לדברי המג"א בסק"כה לחלוק על הט"ז דס"ל דלא בעינן שיהא בו טעם דגן, ופסק הבה"ל שטעם דגן עכ"פ בעינן, וכן במשנ"ב (סק"מט) כתב, וגם בזה בעינן דוקא שיהא מינכר קצת טעם דגן, וא"כ לכאורה נראה שהבה"ל פסק את המג"א להלכה כפי שהסבירו אותו הפמ"ג בפתיחה הכוללת והאליה רבה, שכדי לברך במ"מ על תערובת שיש בה מחמשת המינים בעינן דוקא שיורגש בה טעם דגן.
אלא דקשה לומר כן בדעת הבה"ל, שהרי המשנ"ב (בסק"ח) כתב שאם נתן את המין הדגן בתערובת להטעים התבשיל "או" לסעוד הלב מברך במ"מ, ורק כאשר בא הדגן לדבק אינו מברך במ"מ, ומוכח שאם נותן הדגן בתערובת לסעוד הלב, אז אע"פ שאינו מרגיש טעם דגן מברך במ"מ, דאי נימא שגם כאשר נותנו כדי לסעוד הלב צריך שיורגש טעם הדגן, היה למשנ"ב לכתוב שרק כאשר נותן הדגן להטעים התבשיל מברך במ"מ, שהרי כונת לסעוד הלב לבד אינה חשובה כדי לברך עליה במ"מ, אלא ודאי דעת המשנ"ב שאם הדגן בא להטעים התבשיל, או לסעוד הלב גם אם אין טעם הדגן מורגש מברך במ"מ. ועוד דמסתבר מאוד דאם נותן הדגן לכונת אכילה, זו מטרה חשובה יותר מלהטעים התבשיל (כמ"ש לעיל ד"ה "ונמצא"). זאת ועוד שבשו"ע סי' רח ס"ג כתוב להדיא שאם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך במ"מ, ואע"פ שלא מרגיש טעם דגן, והמשנ"ב (שם סק"ט) לא העיר עליו.
ונראה להסביר דברי הבה"ל כדי שלא יסתור דבריו עם מ"ש במשנ"ב (סק"ח). הבה"ל כתב דבעינן שיהא בו טעם דגן, שכן מוכח מרהיטת דברי המחבר דאדלעיל קאי, וכ"כ המג"א (סק"כה), ודלא כפי שרוצה הפמ"ג בא"א לדחוק בדברי המג"א, אלא כפי שפי' דבריו האליה רבה דבעינן טעם דגן כדי לברך במ"מ. מ"מ הבה"ל רק כאן ס"ל דבעינן טעם דגן דוקא כמ"ש המג"א, דהרי פת זו, או מעשה הקדרה שעליה דיבר השו"ע מיירי דאין בה כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש השו"ע והמשנ"ב (סק"מח), ז"א שהוא נתן מעט קמח דגן והרבה קמח של מיני קטניות, ומדהצריך השו"ע שיהא בפת או במעשה קדרה טעם דגן, בהכרח דס"ל דלא נתן הדגן לכונת אכילה, דבכמות מועטת כזו של קמח דגן אין כדי להשביע, דהרי לדעת השו"ע סגי בכונת אכילה כמ"ש בס"ג, וכן אומר הבה"ל דכדי לברך המוציא או במ"מ בענין שיורגש טעם דגן בדוקא, ואין זה סותר למ"ש המשנ"ב סק"ח, שאם נותן הדגן כדי שיסעוד הלב סגי ויכול לברך במ"מ. לפי"ז הרווחנו שני דברים. א. שאין סתירה בין המשנ"ב (סק"ח), לבה"ל ד"ה "מברך". ב. שהמשנ"ב לא חולק על דין השו"ע בסעי' ג.
נמצא, שדעת המשנ"ב היא כפי שפסק בסק"ח שאם נתן הדגן לדבק אין מברך במ"מ, אא"כ הדגן בא להטעים התבשיל או לסעוד הלב ושכן פסק הב"ח (סי' רח ס"ב), וכן פסק הבן איש חי (פ' פנחס אות יז) כל דבר שמעורב בו אחד מה' מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת מברך במ"מ, וכן בהליכות עולם ח"ב (פ' פנחס אות ז) בהערה שם כתב לגבי החלקום שנותנים בו עמילן של חיטה, דכיון שנותנים אותו לטעם מברך במ"מ, וכ"כ בברכת ה' (ח"ג פ"י ה"ה הערה 16), וע"פ זה פסק באור לציון (ח"ב פ"יד ה"יט) ששניצל או קציצות בשר שעירב בהם פירורי לחם, אם נתנם כדי לשבוע, או אף כדי ליתן טעם בלבד מברך עליהם במ"מ, ובהערה שם כתב שאפי' אם הוסיף את המזונות כדי ליתן טעם במאכל נחשב כנותן למאכל (דהיינו שיש לזה חשיבות כמו שנותן למאכל), ואינו בטל אף אם הוא המיעוט בתבשיל שכן פסק הב"י כדעת הרשב"א. אולם הגרע"י שליט"א ס"ל שבדר"כ יש לברך על השניצל שהכל, מאחר ואין הקמח ניתן שם אלא לדבק בלבד, ולא לסעוד הלב. (הובאו דבריו בילקו"י ח"ג עמ' תכז בסוף ההערה). אולם הברור הוא שאין פלוגתא ביניהם בגדר מתי מברכים במ"מ.
ומבואר מדברי הפוסקים דהא דכתבו שאם נותן הדגן כדי שיתן טעם בתערובת מברך במ"מ, כונתם בפשטות דאף שמתייחס למין דגן כעין תבלין, שנותן טעם בתערובת אפ"ה מברך במ"מ, וכמ"ש הכס"מ בדעת הרמב"ם דמידי דעביד לטעמא לא בטיל, ומיני דגן הם חשובים ואף שהם מיעוט נחשבים לעיקר, וכ"כ בשיטת ריב"ב על הרי"ף, וכן הרשב"א, הריבב"ן, הנימוקי יוסף והרשב"ץ.
אלא שבספר וזאת הברכה (סי' יט' עמ' 244) כתב, דהא דכתבו הרמב"ם והרשב"א דאם נותן הדגן לטעם מברך במ"מ, אין הכונה שמתייחס למין דגן כתבלין שניתן להטעים, אלא הכונה שטעם המין דגן הוא ג"כ "עיקר" ולא כטפל. לדוגמא, שניצל עם ציפוי מין דגן. יש הבדל אם רוצה לאכול שניצל בטעם דגן, לרוצה לאכול שניצל ודגן. שבאופן הראשון הדגן משמש כתבלין וחשיב כטפל ולכן יברך שהכל, ובאופן השני כיון שרוצה גם את הדגן מפני שהוא גם עיקר בשבילו ולא חשיב כטפל ממש, אלא כפחות חשוב בתערובת של שני מינים הבאים לטעם, ורק בכה"ג אמרי' דיש לו חשיבות, וכך גם הסביר בדעת המשנ"ב (סי' רח סק"ח), וראיות לדבריו שכך יש ללמוד בדבריו הביא מהמג"א, האגרות משה, ספר פתח הדביר, ועוד.
ונתתי ליבי לבדוק הדברים במקורם.
א. הנה מ"ש בספר וזאת הברכה בעמ' 247 סעי' ב שהיה נראה לו שלא להכריע כדעת הרשב"א מפני שהוא בעצמו הסתפק בדבר והוא גם יחיד בשיטתו. כבר הוכחנו שבשיטת הרשב"א ישנם הרבה ראשונים, כמ"ש הכס"מ, והב"ח בדעת הרמב"ם, דמידי דעביד לטעמא לא בטיל, ומיני דגן הם חשובים ואף שהם מיעוט נחשבים לעיקר, וכ"כ להדיא בשיטת ריב"ב על הרי"ף, הריבב"ן, הנימוקי יוסף והרשב"ץ. עיין לעיל ד"ה "וכן".
ב. מ"ש להוכיח מהמג"א (קסח סוף סק"ל). לענ"ד אין שום ראיה דאינו סובר כהרשב"א. דשם מיירי שמפורר מעט לחם דק דק לתוך שכר חם כדי שיתן בו טעם, ואינו מברך אלא שהכל על השכר. והא דמברך שהכל אין זה משום שדבר שניתן לטעם כתבלין אין מברכים עליו במ"מ, אלא מברך שהכל כיון שזה משקה כמ"ש בסי' רח סעי' ו, שרק על דבר מאכל שאפשר ללועסו מברך במ"מ, אבל משקה לא, ולכן כיון שעיקר כונתו על השכר, והלחם אין בו ממשות שהוא דק דק, לכן מברך שהכל. ומ"ש ועיין סוף סי' רד סי"ב, כונתו לומר הא דאמרי' שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר, זה דוקא בה' מיני דגן, ושיהיה דבר מאכל ולא משקה כמ"ש בסי' רח ס"ו. וכן ממ"ש להוכיח מהמג"א רח סק"ז אין ראיה. ואחר כל זאת מצא שהמג"א בסי' רד סקכ"ה כתב היפך דבריו, ולכן נשאר בצ"ע.
ג. וכן מ"ש לראיה משו"ת אגרות משה (ח"ד סי' מג'). לא ידעתי מהי ראייתו, דשם מיירי בדייסה של ה' המינים שערבו בה חלב, והנדון האם לברך רק על הדייסא במ"מ, או גם על החלב שהכל.
ד. וכן מ"ש בעמ' 248 ד"ה "וכן הכרעת", שמבואר מדברי פתח הדביר (סי' רח עמ' נג) שדן בדגים העטופים בקמח, וכתב שכיון שהקמח בא לשמש את הדגים הוא אינו נחשב לעיקר. והנה בפתח הדביר (סי' רח עמ' נא) ד"ה "והשתא" הביא לדברי הרב פרי חדש שדן במה שלוקחים תירוש ומרתיחים אותו על האור ומערבין עמו קמח ומתעבה, והתירוש מרובה על הקמח. ופסק שמברכין עליו במ"מ, והרב פתח הדביר הסביר דבריו שבמאכל זה הקמח ניתן גם לדבק וגם להטעים ולהכשיר המאכל, וכיון שבא גם להטעים ולהכשיר המאכל משו"ה מברך במ"מ, שכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל. ובד"ה "וחזה" כתב וז"ל: הוכרח (הפר"ח) ללמוד זה מתורתו של הרשב"א ז"ל דוקא, דמבואר דהגם דעיקר התבשיל מחמת דבש והסולת בא להטעים ולהכשיר אזלי' בתר הסולת, דש"מ דהעיקר הוא הדבש וסולת הוא תשמיש לדבש שבא ג"כ לדבק, ואפ"ה מברכין על הסולת על שבא "להטעים", דטעמא לא בטיל עיי"ש. ועוד בד"ה "הדרן" (עמ' נג), (מה שהביא בספר וזאת הברכה לראיה). כתב הפתח הדביר דאף שדעת רבינו חיים בן עטר ז"ל שעל דגים מצופים בקמח מברך שהכל כיון שנתנוהו "לדבק" ולכן, אף שגם מוסיף טעם בדג אפ"ה מברך שהכל, והרב פתח הדביר הסביר שזה באופן שנעשה הציפוי "רק כדי לדבק", אז אף שמימלא נותן גם טעם בדג ברכתו שהכל, אבל החלקו"ם שנותנים בו חלב חיטה, נותנים אותו גם לדבק וגם ליתן "טעם בתבשיל" ובמקרה כזה גם ר' חיים בן עטר ז"ל יודה שמברכים במ"מ, ומ"ש שעל דגים מצופים מברך שהכל זה בגלל שנתן הדגן רק לדבק, ומה שמרגיש טעם דגן אין זה כלום, כיון שעיקר נתינת הדגן היא לדבק.
ונמצא שמהרב פתח הדביר לא רק שאין ראיה לדבריו, אלא שכתוב היפך דבריו להדיא, שבין להפר"ח ובין לר' חיים בן עטר ז"ל כל שניתן "הדגן להטעים" ולהכשיר אף שבא גם לדבק מ"מ מברך על התבשיל במ"מ, אף שהוא כטפל ממש כתבלין וכדברי הרשב"א והרמב"ם, שגם בכה"ג נאמר הכלל של "כל שיש בו" מברך במ"מ.
אלא ודאי דהכלל שאמרו בגמ' כל שיש בו מברכין עליו במ"מ, כונתם אפי' שהדגן טפל אלא שמטעים את התבשיל ומכשירו ולכן מברך במ"מ, וכן פשטות דברי הרשב"א, כמו שהוכחנו ממ"ש פתח הדביר בשם הפרי חדש והפרי תואר (רבינו חיים בן עטר ז"ל), הגר"א, המג"א ועוד, וכן דעת הרמב"ם וכמ"ש הכסף משנה שהביא מקור לדברי הרמב"ם מהגמ' בביצה פ' משילין (לח:) דמידי דעביד לטעמא לא בטיל, ומפורש שם במשנה (לז.) אשה ששאלה מחברתה "תבלין" ומים ומלח וכו', ועל זה אמר רבא מידי דעביד לטעמא לא בטיל, וכ"כ הב"ח (בסי' רח ס"ב) ובסי' רד בסופו ד"ה "ועל כן" בדעת הרמב"ם, וא"כ מ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"ו) שאם עירב דגן כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר, בהכרח שדיבר על טעם דגן שניתן בתערובת כתבלין, ויותר מפורש בשיטת ריב"ב (על הרי"ף כו.) דכתוב להדיא, והלכתא כוותיה דרב כהנא ולא מטעמיה דאמר סמידא עיקר, דאע"ג דדובשא עיקר מברכין עליו במ"מ, והני מילי כשאותו מין מחמשת המינים מעורב בתבשיל "ליתן טעם", מבואר דאף שהדגן טפל ולא עיקר, אפ"ה מברך במ"מ ע"פ הכלל של כל שיש בו, וכן כתוב להדיא בפירוש ריבב"ן (לו:) ד"ה "כל שיש בו" וז"ל: משמע ע"י תערובת אע"פ שמין ה' מינין אינו "עיקר" ואפי' הכי מברך במ"מ. מבואר דאף שהמין דגן "טפל" ואינו עיקר בתערובת אפ"ה מברך במ"מ, וכ"כ ברשב"ץ (לז:) ד"ה "כללא" וז"ל: דרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ משמע דבין שיהיה עיקר או "טפל" מברכין עליו במ"מ, והוי רבותא לה' המינים דאפי' הוו "טפל" לקדירה, כיון "דלמתוקי" עבידי מברכין עלייהו. עכ"ל. ומחמת שבעל ספר וזאת הברכה לא ראה את כל הראשונים והאחרונים הללו שהסבירו בטוב טעם ודעת דברי הרשב"א והרמב"ם בפשטות, דחק בדברי הרשב"א והרמב"ם, ופירש בדבריהם פירוש שאינו ע"פ האמת, ויש לומר שאם היה רואה לכל הראשונים הללו, ואת הכס"מ, הב"ח, הפר"ח, הפרי תואר ופתח הדביר, היה חוזר בו מפירוש זה, ובפרט שהגר"א, המג"א והמשנ"ב, סברו כן בפשטות.
ונמצא, שכונת הראשונים הללו היא, שאף שהדגן ניתן לטעם כתבלין אפ"ה מברך במ"מ. זאת ועוד, שהמשנ"ב שהזכיר בכמה מקומות שאם הדגן בא כדי ליתן טעם מברך במ"מ, לא כתב בשום מקום שצריך שהטעם יהיה ג"כ עיקר ולא כתבלין טפל, וזה מבואר בסי' רד סקנ"ז, ובסי' רח סק"ז-ח, ובסקמ"ד, ובסקמ"ט, ובסי' ריב סק"א ובשעה"צ שם ובסק"ו.
ולפי"ז נמצא ששניצל עם מעטה דק של קמח אם נתנו את הקמח כדי ליתן טעם בשניצל מברך במ"מ, דהיינו שחפץ לאכול שניצל בטעם דגן. וכ"כ בברכת ה' (ח"ג פ"י ה"ה הערה 16), וע"פ זה פסק באור לציון (ח"ב פ"יד ה"יט) ששניצל או קציצות בשר שעירב בהם פירורי לחם אם נתנם כדי לשבוע, או אף כדי ליתן טעם בלבד מברך עליהם במ"מ, ובהערה שם כתב, שאפי' אם הוסיף את המזונות כדי ליתן טעם במאכל נחשב כנותן למאכל, ואינו בטל אף אם הוא המיעוט בתבשיל, שכן פסק הב"י כדעת הרשב"א. ואע"פ שהגרע"י שליט"א ס"ל שבד"כ יש לברך על השניצל שהכל, זה מאחר ואין הקמח ניתן שם אלא לדבק בלבד, ולא לסעוד הלב. (הובאו דבריו בילקו"י ח"ג עמ' תכז בסוף ההערה) אבל אם ברור שהקמח ניתן להטעים אה"נ שג"כ יודה שמברך במ"מ. כמ"ש בהליכות עולם ח"ב (פ' פנחס אות ז) בעניין ברכת הראחת חלקום וז"ל: בספר פתח הדביר (סי' רח סק"ג) האריך בזה, וכתב, ששאל לאומן המומחה בעשיית ראחת חלקום על נתינת העמילן אם הוא רק לדבק או לתת טעם לשבח, (ע' בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' ברכות ה"ו) והשיב, שאף שהוא עשוי לדבק, מ"מ ע"י העמילן אשתני למעליותא שנותן ג"כ טעם לשבח, הילכך אתאן למ"ש הפרי חדש, שכל שנותנים בו חלב חטה לשתי סיבות, לדבק ולתת טעם, יש לברך עליו במ"מ. ע"כ.