סימן לה - בדין קדימה בברכות שוות · עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא במתני' בר' (מד.) הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ובגמ' שאלו, ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה, ואוקמיה באוכלי פירות גינוסר.
פרש"י פירות גינוסר, פירות ארץ ים כנרת חשובין מן הפת. ולדבריו הגמ' מתפרשת כך, האם מבחינה דינית אפשר שהפת שהוא דבר הכי חשוב באוכלים יהיה טפל למליח, ועל כך מעמידה הגמ' באוכלי פירות גינוסר שנו, שהם חשובים מן הפת. ולדבריו פירות גינוסר הם בדוקא, שרק הם חשובים מן הפת. ועוד מליח דמתני' הכונה לפירות גינוסר שנתנו עליהם מלח, כפי' רבינו יונה.
התוס' ד"ה "באוכלי" סברו דבמתני' איכא שרשרת דברים, שבתחילה אכל פירות גינוסר ונעשה לו מתוק בפיו, ואח"כ אכל המליח להחליש המתיקות בפיו, ולאחר מכן אכל פת להחליש המליחות בפיו.
ויש לחקור בתוס' מהי שאלת הגמ' ומי איכא מידי וכו', וכיצד הפת נעשית טפלה, וכתבנו שני פירושים.
א] שאלת הגמ' מתפרשת כרש"י, והתירוץ הוא כיון שהיה "מוכרח" לאכול המליח, באופן כזה הוא עיקר ופוטר הפת, ולפי"ז פירות גינוסר שכתוב בגמ' זה לאו דוקא אלא כל דבר שיצטרך לאוכלו מחמת שהיה "מוכרח", אם אוכל אחריו פת היא נעשית טפלה.
ב] שאלת הגמ' היא היכן מצאנו במציאות שאדם קובע את עיקר אכילתו על דברים מלוחים, ז"א, זה שהפת יכולה להיות טפלה כשאר האוכלים זה מוסכם, רק השאלה היכן מצאנו שנוהגים כך, ועל כך משיבה הגמ', שלאחר אכילת פירות גינוסר אדם קובע עצמו לאכילת מלוחים. ולפי"ז פירות גינוסר שכתוב זה לאו דוקא.
הטור (סי' ריב) כתב וז"ל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכו', ואפי' פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל. עכ"ל. ובפשטות דבריו נראה שאפי' כאשר אוכל המליח בגלל שחפץ לאכול מליח, אפ"ה הפת נעשית טפלה כיון שכל אכילת הפת היא בעבור המליח שלא יזיקנו בגרונו, ואפי' שלא קדם למליח כלום כגון פירות גינוסר. וזה כהפירוש השני בתוס'. וכדבריו פסק השו"ע בסי' ריב.
נחלקו החרונים בדברי השו"ע
המשנ"ב (סק"ג) פי' לדברי השו"ע כהב"ח, דמיירי שאכל דבר מתוק מקודם, ואוכל דג מליח להפיג המתיקות, ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו. ועיין בשעה"צ (סק"ט) שהודה שאין זו הפשטות בשו"ע.
אולם בשו"ת יבי"א (ח"ז סי' לב בהערה) דחה לפירושו, דכיון שיש הרבה ראשונים ואחרונים שהסבירו כפשטות השו"ע, א"כ אפי' שחפץ לאכול מליח בלא שקדם לו דבר מתוק, ואוכל פת להפיג המתיקות או החריפות א"צ לברך על הפת.
נחלקו הב"ח והמג"א בביאור התוס'.
לדעת הב"ח בעינן תרתי לפטור הטפל. שיאכל הטפל בזמן שאוכל העיקר, ושתכוין לפטור את הטפל בברכת העיקר. ולפי המג"א הכל הולך אחר הכונה, אם כיון לפטור הטפל אפי' שלא נמצא לפניו נפטר, ובלבד שיהא בבית אחד, ואם לא כיון אז אפי' שיהיה לפניו אינו נפטר.
המשנ"ב (סק"ד) פסק להלכה כהמג"א שגם אם לא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר, אם דעתו בשעת ברכה לאכול גם את הטפל, או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל, ובלבד שלא ישנה מקומו, ואם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפרוש בשעת ברכה לאכול הטפל, צריך לברך גם על הטפל.
סימן לז - חקירה ביסוד עיקר וטפל.
יש לחקור ביסוד עיקר וטפל, אם הביאור הוא שהטפל אין עליו חיוב ברכה כלל, שמאבד מחשיבותו כשאוכלו כטפל, או שהטפל ודאי מחויב בברכה שהרי אסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר, והוי כאילו ברך על הטפל.
החזו"א בהל' דברים הנוהגים בסעודה (סק"ט), דייק מהתוס' (מד.) ד"ה "באוכלי" שכתבו א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת וכו', ולכן צריך לברך על המליח. מבואר מזה דהא דעיקר פוטר את הטפל אין פירושו דהטפל א"צ ברכה, (דניטל חיוב ברכה ממנו כיון שהוא טפל), אלא פירושו שהטפל א"צ ברכה דידה, אלא שצריך עתה לברכת העיקר, והוי עתה העיקר והטפל ברכותיהן שוות, וברכת העיקר היא ג"כ ברכת הטפל, הלכך כשלא היה הטפל בשעת ברכה, ולא היתה דעתו עליו לא נפטר. וכן מבואר מדברי המג"א (סי' ריב סק"ב) שהסביר בתוס' שם דמ"ש שהטפל לא היה באותו מעמד, כונתו ששינה מקומו, ולכן צריך לברך על המליח. ומוכח שהטפל מצד עצמו טעון ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר, ולכן כאשר לא משנה מקומו א"צ לברך עליו, ואם שינה מקומו אע"פ שהוא נאכל בתור טפל מ"מ טעון ברכה. ומבואר מדבריהם שהטפל אכן טעון ברכה דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר. וכן יש להוכיח מלשון מרן השו"ע (סי' ריב ס"א) שכתב, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה. וממ"ש ופוטר את הטפלה, מוכח שהטפלה כן טעונה ברכה ראשונה ואחרונה אלא שנפטרת בברכת העיקר.
לעומתם האגרות משה (ח"ד או"ח סי' מב) מוכיח, שהטפל א"צ ברכה כלל, דהיינו שחז"ל הפקיעו ממנו חיוב ברכה, דאם נאמר שהטפל טעון ברכה אלא שנפטר בברכת העיקר, בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה, ברכה ראשונה מובן כיצד העיקר פוטר הטפל, אולם ברכה אחרונה כאשר אוכל פת שהיא טפלה למליח כיצד ברכת בנ"ר שהיא מדרבנן פוטרת ברהמ"ז שהיא דאו' (ואף דמדאו' אינו חייב אלא בכדי שביעה מ"מ כעין דאו' תקון), שהרי אם ברך בנ"ר אחרי אכילת פת אפי' בדיעבד לא יצא וכאילו לא ברך כלל, וא"כ גם כאשר מברך בנ"ר על המליח אינו פוטר מברכה אחרונה את הפת שחיובה מן התורה, שהרי דרבנן לגבי דאו' הוא כלא ברך כלל. ולכן ס"ל לאג"מ שחז"ל הפקיעו מהטפל את חיוב הברכה, וכדבריו כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לח אות יג) דברכת בנ"ר לא חשובה כלל לגבי ברהמ"ז לאחריו, ואפי' לגבי ברכת מעין ג'.
ומה שהקשנו על שיטת החזו"א דס"ל שברכת הטפל נפטרת בברכת העיקר, כיצד בנ"ר שהיא דרבנן פוטרת ברהמ"ז שהיא דאו'. ומתרץ החידושים וביאורים (מד.) ד"ה "שם במשנה", דקים להו לחכמים הא דכתוב ואכלת ושבעת שחייב בברהמ"ז, זה דוקא באוכל לשם שביעה ולשם אכילת שביעה, אז חייב מדאו', אבל כאשר אוכל לשם חולי וכדו' אף שאכל שיעור שביעה, כיון שלא אכל לשם שביעה מ"מ חיוב ברהמ"ז שלו הוא מדרבנן ולא מדאו', ולכן כאשר מברך בנ"ר על העיקר יכול לפטור הטפל מברהמ"ז שהיא גם מדרבנן, כיון שאכילת הפת אינה לשם שביעה אלא כדי שלא יזיק המליח בגרונו.
והנפק"מ , כאשר אוכל מהעיקר פחות מכזית ומהטפל כזית. לחזו"א כיון שאין ברכה אחרונה על העיקר לכן צריך לברך על הטפל ברכה אחרונה, שלא נפטר בברכת העיקר אלא מברכה ראשונה, ולאג"מ לא יברך ברכה אחרונה כלל, כיון שהפקיעו מהטפל את ברכתו. בילקו"י (ח"ג עמ' תרעד) הכריע כהחזו"א.
סימן לח - בדין טפל חביב.
נאמר במשנה (בר' מ:) היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכ''א מברך על איזה מהן שירצה. ובגמ' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר' יהודה סבר מין ז' עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף, אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה. מיתיבי, היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, ומוכח שאפי' כשאין ברכותיהן שוות מברך רק ברכה אחת ופוטר השניה. מתרצת הגמ', הב"ע כשהצנון עיקר, ופרש"י ד"ה "שהיה הצנון עיקר" שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון, דהוה ליה זית טפל.
הב"י בסי' ריב ד"ה "כתב", הביא לדברי האגור (סי' רחצ) בשם האור זרוע (ח"א סי' קעו), דהני מילי כשהצנון עיקר וחביב, אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון, ואפושי ברכות עדיף, ואין להפקיע הברכות כהאי גונא. מבואר בדברי האו"ז שכדי שהצנון יפטור הזית בעינן תרתי, שיהיה עיקר וחביב, וכן פסק הרמ"א (סי' ריב ס"א) וז"ל: וי"א אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואח"כ מברך על העיקר. וכתב בערוה"ש (ס"ו) שע"פ הרא"ש חביב מקרי מה שחביב עליו תמיד, ולפי"ז י"ל דעתה אינו חביב עליו ולכן הוא טפל, אך כיון שתמיד חביב עליו לכן צריך לברך עליו ברכה בפנ"ע ואין העיקר פוטרו אם אין ברכתו כברכת העיקר, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"ט).
וצריך ביאור מהיכן הוציא האו"ז דין זה, דבגמ' לא נזכר כלל שכדי שהצנון יפטור את הזית צריך להיות גם חביב. ונראה לומר שהאו"ז למד זאת מהא דאמר עולא שמחלוקתם היא בברכות שוות, וכשאין הברכות שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. והקשתה הגמ' היו לפניו וכו', ותירצה הב"ע כשהצנון עיקר. בתירוץ עולא מסביר הא דמברך על הצנון זה משום שהוא גם עיקר וגם חביב בעיניו, אולם מה שגרם בעיקר לפטור את הזית זה לא החביבות של הצנון, אלא כיון שעשהו עיקר לצנון הוא זה שפטר לזית, וז"ש הב"ע כשהצנון עיקר, ז"א אע"פ שהוא חביב ועיקר, מ"מ מה שגרם בעיקר לפטור את הזית הוא זה שהצנון עיקר, וא"כ מובן מהיכן יצא לאו"ז שהצנון צריך להיות חביב ועיקר ורק אז פוטר את הזית.
המג"א (סי' ריב סק"ג) הקשה כמה קושיות על האו"ז לפי הבנת האגור שהביא בשמו. א. מדברי האו"ז משמע שאם הצנון יהיה רק עיקר ואינו חביב, ובחביבות שניהם שוים מברך על הזית, וצ"ע מדוע, דהא הצנון עיקר. ב. עוד קשה, מ"ש ואפושי ברכות עדיף וכו', אדרבא הא קיי"ל דאסור להרבות בברכות כמ"ש בשו"ע סי' רטו ס"ד, וכיון שיכול לפטור את הזית בברכת הצנון הוי ברכה שאינה צריכה. ג. עוד קשה, דר' יהודה אומר מברך על הזית דמין ז' עדיף, ושואלת הגמ' וכי לית ליה לר' יהודה הא דתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו', לפי האו"ז מאי קושיה, לעולם ר' יהודה ס"ל עיקר וטפל, אלא די"ל דר' יהודה ס"ל כהאו"ז דהיכא דאיכא מין ז' מברך על מין ז', כי היכי דס"ל להאו"ז דמברך על החביב (והא דתניא מברך על הצנון ופוטר את הזית איירי כשהצנון חביב). ד. בביאור הגר"א הקשה קושיה נוספת מק"ו, דהא בסי' ריא ס"ה בהגה כתוב, שברכת המוציא קודמת לכל הברכות, ובסי' ריב ס"א כותב השו"ע שאפי' פת שהוא הכי חשוב מכל (שהוא גם מין ז', והיא שלמה, והיא קובעת ג' ברכות) אפ"ה אם אוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על המליח ופוטר את הפת, ולפי"ז אם פת שהיא הדבר הכי חשוב, וכאשר היא באה בתור טפל אין מברכים עליה ולא מתייחסים לכל המעלות שיש לה, ק"ו לזית שאפי' שהוא חביב, אם הוא יהיה טפל שאוכלו רק להפיג חורפו של צנון שאין לברך עליו, וכיצד אומר האו"ז שיש לברך על הזית.
ומכח הקושיות הללו אומר המג"א, שודאי אין זה הפשט בדברי האו"ז ולכן מסביר פשט אחר בדבריו. דמ"ש באו"ז אם הצנון עיקר וחביב, אין הכונה חביב שאני אוהב אלא חביב פירושו "מוכרח" דהיינו כמו בפירות גינוסר שאחריהם מוכרח לאכול מליח, ה"ה הכא כשאכל משהו מתוק לפני הצנון ועכשיו הצנון מוכרח לו לכן מברך על הצנון ופוטר את הזית. אבל אם אין הצנון מוכרח לו מברך על הזית ועל הצנון ב' ברכות. וכן הסביר במחצה"ש, שמה שעושה את הצנון עיקר זה "המוכרח", אבל אם אינו מוכרח לו לאכול צנון אינו עיקר, הוא רק נראה עיקר, ואין רגלים לדבר שהוא רוצה עתה את הצנון יותר מהזית, ואעפ"י שהסבר זה דחוק, מ"מ המג"א העדיף להסביר כך כדי שיוסרו הקושיות מהאו"ז.
אולם האחרונים האריכו לתרץ את קושיותיו של המג"א. דלגבי הקושייה הראשונה, המג"א הבין שהחביבות היא בשניהם, אולם אם נאמר שהצנון הוא עיקר והזית הוא החביב לא קשיא מידי, דאף שהצנון עיקר מ"מ הזית הוא חביב.
הט"ז (סק"ג) התייחס לקושיה השניה, דכיון שהם שתי ברכות שונות דזה בופה"א וזה בופה"ע, וכיון שלכל אחד יש מעלה, לצנון יש מעלה שהוא עיקר, ולזית שהוא חביב, לכן יברך על כל אחד, ומשמע כאן דהיינו כל אחד כראוי לו. באבן העוזר (סי' ריב) תירץ אחרת, דכיון שאין לברך על הטפל ברכתו הראויה לו אשר תיקנו לו חכמים (מפני שפוטר אותו בברכת בופה"א), ע"כ טוב יותר לברך עליו ברכה אשר תיקנו חכמים משיפטור אותו בברכת העיקר שלא תיקנו חכמים להטפל, ויש ראיה לסברא זו מירושלמי (בר' פ"ו) דרב הונא אכל פירות עם הפת בסעודה, אמרו לו היה לך להניחן אחר הסעודה ותברך עליהם תחילה וסוף, אמר להם הן עיקר סעודתי. והביאו הרא"ש פרק כיצד מברכין (סי' כח), וא"כ הרי לדברי הרא"ש שם מוכח מירושלמי זה, שיכול להניח הפירות לאחר הסעודה כדי לברך עליהם תחילה וסוף, הרי דלא חששו לברכה שאינה צריכה כיון שנפטר עתה בברכה שלא תיקנו לה חכמים.
האליה רבה (סק"ג) התייחס לקושיה השלישית, דממתניתין (מד.) שהפת טפלה לו זה הכלל וכו', מבואר דאין חילוק בין ז' מינין, דהא פת מז' מינין ומוקדם לכל המינים, ולא מצינו מי שיחלוק אמתניתין במקצת, ובהגהות והערות (שם אות ב) ביאר דכונתו לדחות דברי המג"א שכתב די"ל לר' יהודה היכא דאיכא מין ז' מברך על מין ז', כי היכי דס"ל לאו"ז דמברך על החביב. וע"כ כתב האליה רבה דמוכח ממתני' דאינו כן, מדקאמר דמברך על המליח ופוטר הפת אף שהוא מין ז', וכי יחלוק ר' יהודה על דין זה ממתני'.
בספר מראה מקומות (למס' ברכות) דף מד. ד"ה "ועיין מג"א", יישב לקושיית המג"א והגר"א באופן אחר, והסביר שהטפל זה ביטול חשיבות המאכל ע"י הגברא שאוכלו כטפל, ז"א שאע"פ שהוא חשוב מצד עצמו, כיון שכרגע האוכל מתייחס אליו כטפל לכן ניטלה חשיבותו, וכן דין "חביב" תלוי בגברא שמחבבו ועי"ז מחזיר לו חשיבותו, דהיינו שאם היה הדבר טפל כיון שמחבבו מחזיר לו חשיבותו, כיון שזה תלוי בגברא, משא"כ בז' המינים חשיבותם היא בחפצא עצמו, שהוא בעצמו דבר חשוב שהתורה החשיבתו וזה לא קשור לגברא. אולם כאשר הוא טפל אז לא מועילה לו החשיבות כלל, כמו פת שאף שהיא חשובה ביותר, מ"מ טפילה היא לגבי מליח כיון שאוכלה כטפל, ולפי"ז נמצא שבעיקר וטפל אפי' שהטפל הוא מז' המינים מברך על העיקר ופוטר הטפל, וזה משום שהגברא מבטל את חשיבותו שעשהו טפל. ז"א בכח הגברא להוריד את חשיבותו. אולם כאשר הטפל הוא חביב בעיני, ברגע זה אני מחזיר לו את חשיבותו ולכן יכול לברך עליו ואח"כ על העיקר, וא"כ מובן מדוע האו"ז פסק לברך על החביב אע"פ שהוא טפל, כיון שהחביבות של הגברא החזירה לו את חשיבותו. אולם דין זה הוא רק בחביב כיון שזה דין בגברא.
וא"כ סרה קושייתם של המג"א, והק"ו של הגר"א, שהמג"א בקושיה השלישית הקשה, שנאמר לדעת ר' יהודה שכאשר יש מין ז' הוא קודם לעיקר. וזה אינו, כיון שהטפל הוא ביטול חשיבות המאכל ע"י הגברא שאוכלו כטפל, וחביב הוא ג"כ עניין בגברא שמחבבו, ועי"ז מחזיר לו את חשיבותו. וכן לגבי קושיית הגר"א, כיון שהפת טפלה בעיני אז אפי' שיש לה את כל המעלות, ירדה חשיבותה כיון שהגברא עשאה טפלה, משא"כ בחביב.
ויסוד הדברים הללו לכאורה נמצאים ברשב"א (מא) ד"ה "מיתיבי", שהגמ' מקשה היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. ותמה הרשב"א איך היה ס"ד שהצנון יפטור לגמרי את הזית, הרי הצנון ברכתו בופה"א וזית בופה"ע (ועדיין אנו לא יודעים את התירוץ של עיקר וטפל), מסביר הרשב"א די"ל דקסבר המקשן שחביב פוטר את השאר "כאילו" הוא עיקר והשאר טפל, ז"א החביב יש לו מעלה שהוא נחשב כעיקר.
אולם כל זה תרצנו ע"פ האו"ז שהיה לב"י ולכל האחרונים. אבל בשעה"צ (סקט"ו) כתב שלפי מה שזכינו שנדפס האו"ז איתא להדיא כהמג"א (דהיינו שמברך על העיקר ופוטר הטפל, ודלא כהאו"ז והרמ"א, ומ"ש השעה"צ שהלכה כהמג"א אין הכונה לגבי זה שהצנון צריך להיות "מוכרח", אלא שמברך על העיקר) דהיינו שמברך על העיקר ופוטר הטפל, כיון שכתוב שם בתוספת מילה "אין", וז"ל האו"ז (הל' סעודה סי' קעו) וכתב רבינו יצחק אלפס, אבל אם אין הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית ואח"כ על הצנון וכו', וכיון שהצנון לא עיקר ולא חביב אז הוא כלום ולכן מברך על הזית, אבל אם הוא עיקר לעולם מברך עליו. ולפי דברי השעה"צ נפל כל הדין של הב"י הרמ"א וכל האחרונים, כיון שהיתה להם גירסא אחרת באו"ז, ולפי הגירסא שלנו לא שייך הדין הזה באו"ז, ותמיד מברך על העיקר ופוטר הטפל אפי' שהטפל חביב. וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (סי' ריב) ד"ה "והדין", שהדין שכתב הרמ"א ע"ש האגור בשם האו"ז אינו נכון, דמעולם לא התכוונו לזה לא האגור ולא האו"ז, ולעולם מברך על העיקר אפי' כשהטפל חביב וכמ"ש המג"א.
אולם בשו"ת יחוה דעת (ח"ו עמ' קלט) הביא להלכה את המג"א שאם הטפל הוא חביב מקדים לברך עליו ואח"כ יברך על העיקר, כדעת האגור בשם האו"ז והאבן העוזר שכתב שאין כאן ברכה לבטלה. אולם קשה מדברי השעה"צ וספר בני ציון שכתבו שאין דין זה נכון. זאת ועוד, כיון שהאליה רבה (סי' ריב סק"ג) הביא שהבה"ג והכל-בו ס"ל דלעולם מברך על העיקר אף שהטפל חביב, וכן העתיק דבריו המשנ"ב (סק"ה), א"כ חיישינן טובא לספק ברכות ואין לברך על הטפל אף שהוא חביב, וכן כתב הכף החיים (אות ה).
ואולי אפשר לומר, דמי אמר שהגירסא שנמצאת לפנינו היא הנכונה, אולי הגירסא שהיתה לפני האגור הב"י והרמ"א היא הנכונה. וכן לגבי מ"ש האליה רבה בשם בה"ג והכל- בו, נראה דלא אמרי' סב"ל משום שדין זה לא כתוב כלל לא בכל-בו ולא בבה"ג, דלא דיברו כלל על טפל חביב האם להקדימו לפני העיקר או לא, ובודאי שלא כתוב להדיא כמ"ש המשנ"ב בסק"ה, ולכן אפשר דמשו"ה לא אמרי' סב"ל, ולומר שהיה לפני הא"ר דפוס אחר זה דוחק. וכן הסכים עימנו הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בתשובה. וז"ל: וזה על אף שבדעת מרן משמע לעולם כשיש עיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל אפי' אם הטפל חביב, אלא שהרמ"א חולק, ואמאי דכתב וי"א וכו', כידוע בכללי הפוסקים ביד מלאכי כללי הרמ"א.
בספר חזון עובדיה (טו בשבט ברכות עמ' רפח) כתב, דהנה דעת הרמ"א בהגה שאם אוכל את הטפל תחילה, כגון גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחילה, אך אינו מברך אלא שהכל הואיל והוא טפל (תרומת הדשן). ומרן הב"י השיג עליו שבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו. גם המשנ"ב סי' ריב בשעה"צ (אות כד) כתב שביאור הגר"א והבית מאיר מסכימים עם הבית יוסף, שאם אוכל הטפל תחילה אין לשנות מברכתו הראויה לו, וכן העתיק הגאון מליסא בדרך החיים. ודלא כהרמ"א ע"כ. ולדידן שקבלנו הוראות מרן, בודאי שכן עיקר לדינא. ודו"ק. ולכן תבשיל אורז שמערבין בו בשר להטעימו, או חתיכות גזר להטעים התבשיל, או ירק אחר הנקרא במיה, מברך על האורז ופוטר את הבשר ואת הירק שעימו. ואעפ"כ אם רוצה לאכול את הבשר תחילה, יברך עליו שהכל ויאכלנו, ושוב יברך במ"מ על האורז. וכן אם רוצה לאכול הירק תחילה יברך עליו בופה"א, ואחר שיאכלנו יברך במ"מ על האורז.
סימן לט - בדין טפל הנאכל לפני העיקר.
בתרומת הדשן (סי' לא) כתב, הרוצה לשתות יין וקשה לו לשתות אליבא ריקניא ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתיה, אע"ג דלכאורה א"צ לברך על המאכל מאחר שהוא טפלה ליין כההיא דצנון וזית, יש לחלק ביניהם, דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל, אבל בנד"ד הטפל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה, אומנם מצאתי הועתק כזה מתשובת אור זרוע (שו"ת מהר"ח או"ז סי' לח) אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתיה אינו מברך עליהם בופה"ע כמו שמברכים על כל גרעיני פירות האילן, אלא מברך עליהם שהכל הואיל והם באים רק למתק השתיה, מהכא משמע דבנד"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפי' אם ברכתו בעניין אחר, אבל אינו פוטר לגמרי מחמת ברכת השתיה שהיא עיקר, וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי. עכ"ל. מבואר בדבריו שטפל הנאכל לפני העיקר צריך ברכה וברכתו היא שהכל, דאחרי הכל טפל הוא.
הב"י (סי' ריב) ד"ה "כתוב" השיב על דבריו נראה לי דלפי מה שכתב רבינו (סוף סי' רי) בשם הרא"ש, דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת, הכא נמי בשביל שבא למתק השתיה לא תשתנה ברכתו. הב"י מדמה חצי שיעור לטפל, דכמו שבאוכל חצי שיעור מברך עליו ברכתו העיקרית, שכן פסקו הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' הי"ב) הרי"ף (כז.), הרא"ש (סי' טז), על דברי הגמ' א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחילה וסוף, א"ל ר' ירמיה בר אבא לרבי זירא האי זית מליח כיון דשקלתיה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא, וכתב הרא"ש דאברכה אחרונה קא בעי, אבל ברכה ראשונה אפי' כל דהו מברך דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, וכן כתבו התוס' (לט.) ד"ה "בצר", והרשב"א (לח:) ד"ה "כיון". ולאפוקי מרבינו יונה (כז:) ד"ה "אני" דכתב שעל פחות משיעור מברך לפניו שהכל, וצ"ל דפחות מכשיעור כיון שאינה הנאה שלמה לכן יורדת ברכתו. וכן הכל-בו (סי' כד טז ע"ד) הביא בשם רב אחא גאון דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' שהכל. הב"י בא לאפוקי מדבריהם, וס"ל כהרמב"ם ודעימיה דעל פחות מכשיעור לא משתנית ברכתו, וא"כ ה"ה לטפל שנאכל לפני העיקר שלא תשתנה ברכתו, דכמו שבחצי שיעור אע"פ שאיו כאן הנאה שלמה לא משתנית ברכתו, ה"ה לטפל שנאכל לפני העיקר שזו ג"כ לא הנאה שלמה, אפ"ה לא תשתנה ברכתו.
ועיין בכסף משנה (פ"ג ה"יב) שכתב ואכתי קשיא לי, מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא דאו'. ונ"ל שלכך אמרו דבתחילה יברך אפי' על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן, אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. מ"מ נמצא שלדעת הב"י אף שאוכל הטפל קודם לעיקר מברך עליו את ברכתו הראויה.
בדרכי משה (סי' ריב סק"ב) תמה על דברי הב"י, דלמה לא תשתנה ברכתו מאחר שהוא טפל לדבר אחר ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה לו, אלא שצריך לברך כדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכשמברך עליו שהכל הרי ברך, אבל פחות מכשיעור שהוא נהנה מהפרי או מהדבר שאוכל ראוי לברך עליו כברכתו ואין לסור מדברי האו"ז ותה"ד, וכן פסק בהגה (סי' ריב ס"א).
אולם הט"ז (סק"ז) כתב על דברי הרמ"א והלבוש דאין חילוק זה מספיק לבטל דברי הב"י. מ"מ למסקנה פסק כהרמ"א, וחילק דלגבי ברכה אחרונה חז"ל תיקנו על כל דבר ברכה אחרונה משלו, ולכן אם משנה בברכה אחרונה מיקרי שינוי, משא"כ בברכה ראשונה שיש בה כלל, דעל הכל שאמר שהכל יצא, אע"פ שלכל מין יש ברכה פרטית בפנ"ע לכתחילה צריך לברך אותה ברכה מיוחדת, מ"מ כל שלא בירך הברכה הפרטית נכנס לכלל שהיא ברכת שהכל, שגם בזה הברכה שלו. וכן פסק באליה רבה (סק"ו) דכל האחרונים הסכימו לרמ"א וכן עיקר. עכ"ל.
אלא שהמג"א (סק"ד) הבין בדברי האו"ז ששתיית העיקר ברכתה שהכל, ולכן כשמברך על הגודגדניות שהכל פוטר גם את העיקר מברכה, אבל כשברכת העיקר היא גפן אין מברך על הטפל שהכל אלא ברכה עצמית שלו שתקנו לו חכמים (וכ"כ במחצה"ש שם), אבל בתרומת הדשן הבין דהאו"ז מיירי אפי' כשרוצה לשתות יין מברך על הטפל שהכל ואח"כ על העיקר בופה"ג. וסיים המג"א דצ"ע מנ"ל הא, וגם הב"י חולק עליו, לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו, וכן בביאור הגר"א תמה על דין הרמ"א, וכן פסק הפרי חדש (סי' ריב), ובמאמר מרדכי (סק"ד), וכן הבה"ל ד"ה "ואינו" פסק שמברך על הטפל את ברכתו הראויה לו, מ"מ במשנ"ב סק"י כתב דלכתחילה טוב להמנע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר. אולם מעיקר הדין האוכל את הטפל קודם לעיקר מברך עליו ברכתו הראויה לו כדברי הב"י, וכן פסק בשו"ת שארית יוסף (ח"ג עמ' שנב) בהערה ד"ה ואומנם".
ולכאורה קשה על דברי הבה"ל, דבד"ה "ואינו" פסק לברך על הטפל את ברכתו הראויה לו, ואילו במשנ"ב (סק"ד) פסק שאם אוכל את העיקר ושינה מקום ואוכל אח"כ את הטפל, הטפל מפסיד את ברכתו העיקרית ומברך רק שהכל דומיא דפסק הרמ"א. ויש לתרץ, דיש חילוק בין אם אוכל הטפל לפני העיקר, לאוכל הטפל אחר העיקר, דכאשר אוכל הטפל אחר העיקר, דין טפל יש לו שהרי צריך להפיג החריפות או המרירות שיש לו, לכן כאשר משנה מקומו ברכתו יורדת לשהכל כיון שהוא טפל, אבל כאשר אוכל הטפל לפני העיקר אין שום הוכחה וראיה שהוא באמת טפל, שהרי אוכלו רק כדי שלעתיד לא ינזק, א"כ אין עליו שם טפל אין ברכתו יורדת.
ובזה אפשר להסביר את פלוגתת הב"י והרמ"א, דהב"י ס"ל דבכה"ג לא חשיב טפל, וטפל נקרא רק כאשר אוכלו אחרי העיקר, ואילו הדרכי משה ס"ל דגם בכה"ג הוי טפל כיון שאחרי הכל אינו רוצה לאוכלו בפנ"ע, ואוכלו רק כדי שלא ינזק אח"כ, שם טפל יש עליו.
סימן מ - עיקר וטפל בדברים המעורבים.
הקדמה: הנה כיון שדיני עיקר וטפל מפוזרים בש"ס בכמה מקומות, וגם בשו"ע אין סימן אחד שמכיל את כל דיני עיקר וטפל, אלא צריך לקבצם מכמה וכמה סימנים, על כן חלקנו את הנושא של ב' מינים המעורבים לשלוש נושאים, הנושא הראשון: ב' מינים המעורבים שיש בהם מחמשת המינים. הנושא השני: ב' מינים המעורבים שחפץ במין אחד יותר מהשני. הנושא השלישי: ב' מינים המעורבים שחפץ באכילת שניהם במידה שווה. ורק לאחר מכן נוכל לקבוע לכל מאכל ומאכל את ברכתו הראויה. ועוד, שבכל גדר וגדר מהלכות עיקר וטפל נחלקו הראשונים והאחרונים כיצד להכריע באותו גדר מיהו העיקר ומיהו הטפל, ורק לאחר מכן יוכל לנהוג הלכה למעשה.
בדיני עיקר וטפל יכול מאוד להיות ששני בנ"א שאוכלים אותו מאכל המורכב מב' מינים המעורבים, יברכו כל אחד ברכה אחרת, ואין אומרים בטלה דעתו, כיון שלאחד מין זה עיקר, ולשני מין זה טפל, וכמו שנוכיח זאת לקמן מהגמ' בבר' (לה:) בסוגיא דאניגרון, ומה שנמצא בלשונות הפוסקים שעל מאכל כזה או אחר יש לברך כך, אין זה אלא שכן דרך רוב בנ"א שכאשר אוכלים מאכל זה מתייחסים למין א' כעיקר, ואין זה אומר שמי שיברך על המין הב' את הברכה העיקרית ברכתו לבטלה, שיכול מאוד להיות שאצלו המין הב' הוא העיקר.
ישנם מיקרים שהפוסקים קבעו מיהו העיקר, ואין זה תלוי ברצונו של האדם, ואף שחפץ במין אחד יותר מהשני, דכיון שבמין השני ישנה חשיבות בפנ"ע חכמים נתנו לו דין עיקר, כמ"ש בנושא הראשון. וכדי להקל על הקורא, בסוף כל גדר נסכם בקיצור את הדינים העולים ע"פ השו"ע והאחרונים.
א. בדין כל שיש בו מחמשת המינים.
איתא בבר' (לו:), חביץ קדרה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב כהנא אמר במ''מ, בדייסא גרידא כ''ע לא פליגי דבמ''מ, כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר שהכל סבר דובשא עיקר, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות סבר סמידא עיקר, א''ר יוסף כותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וא"כ להלכה נפסק כרב כהנא.
ויש לחקור בדעת רב כהנא דאמר "סמידא עיקר", האם פירושו שעיקר כונת האדם היא לאכילת הסולת, והחידוש הוא שאע"פ שהדגן שיש בתערובת הוא מועט והדבש מרובה, מ"מ כיון שעיקר כונתו היא אכילת הסולת מברך במ"מ. או שסמידא עיקר כונתו, שהסולת היא לא עיקר אכילתו אלא היא אחד מהמרכיבים החשובים בתערובת, דהיינו שהוא נתן את הדגן בתערובת "למטרת שובע", והחידוש הוא שאע"פ שעיקר רצונו היא אכילת הדבש ולא הסולת, מ"מ כיון שהדגן ניתן למטרת שובע מברך על תערובת זו במ"מ מדין כל שיש בו. או אפשרות נוספת היא שאפי' לא נתן את הדגן בתערובת למטרת שובע, אלא כדי שיתן "טעם" בתערובת, זה מספיק חשוב כדי לברך על תערובת זו במ"מ, שגם נתינת טעם, חשיב מטרה חשובה.
ובזה נחלקו הראשונים, המאירי בר' (לו:) ד"ה "כל" כתב, אם עירב בחמשת מיני דגן דברים אחרים, כגון דבש ושמן ותבלין אע"פ שהכניס בו מהם הרבה, הואיל ויש בו מחמשת המינים "ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים" אע"פ שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו מין (דגן), והוא שאמרו סמידא עיקר ר"ל הקמח, וזהו שקראו בכאן חביץ קדרה שהוא מאכל של קמח בדבש ושמן ותבלין וכו'. נמצא לפי המאירי, שרב כהנא דאמר סמידא עיקר כונתו שאע"פ שהסולת הוא מועט, מ"מ כיון שעיקר כוונתו היא אכילת הדגן, ועוד שהמאכל קרוי על שמו של מין הדגן, לכן מברך במ"מ, ולפי"ז ה"ה לעוגת טורט, דכיון שעיקר כונתו היא בעבור הקמח, וגם ששם הדבר קרוי על שם הקמח "עוגה" שהוא מאכל של קמח.
שיטת הריטב"א (לז.) ד"ה "הכוסס", תערובת שיש בה מה' מיני דגן אמרי' כל שיש בו ומברך במ"מ, וזה דוקא כאשר נתן את הדגן בתערובת "לכונת אכילה" (שיסעוד הלב), אבל אם נתן רק לדבק לא מברך על תערובת זו במ"מ, וכ"כ הרא"ה (לו:), וכן התוס' (לו:) ד"ה "כל" כתבו, שאם נותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ"מ, והביא דבריהם המרדכי (אות קיח), וכן בספר הפרדס (שער ראשון אות ח). נמצא לדבריהם, דכל שנותן את מין הדגן למטרת שובע מברך על תערובת זו במ"מ למרות שדגן הוא מועט, ואפי' שהוא לא עיקר אכילתו.
שיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ד), כל תבשיל שעירב בו מחמשת המינים בין קמח בין פת, בתחילה מברך עליו במ"מ. ובהלכה ה' כתב, במה דברים אמורים כשהיה המין הזה (דגן) חשוב אצלו ולא היה טפלה. ובהלכה ו' כתב, כיצד היא הטפלה המעורבת, כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינים כדי לדבק, אינו מברך עליו במ"מ שהלפת היא עיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן "טעם בתערובת" הרי הוא עיקר. עכ"ל. ובכס"מ כתב שמקור דברי הרמב"ם הם מדאמרי' בגמ' ביצה פ' משילין (לח:), מידי דעביד לטעמא לא בטיל. ובמשנה שם (לז.) נאמר האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ומסביר רבא דתבלין לטעמא עביד וטעמא לא בטיל, וכן אמרי' טעם כעיקר, נמצא שדבר שניתן לטעם יש לו חשיבות גדולה, ולכן במיני דגן אם נותן את הדגן אפי' רק לטעם מברך במ"מ כיון שזו נתינה למטרה חשובה, וכ"כ הב"ח (סוף סי' רד) ד"ה "ועל כן", ובשו"ע סי' רח ס"ב כדעת הרמב"ם.
וכן בשיטת ריב"ב (בדפי הרי"ף כה:) כתב, והלכתא כוותיה דרב כהנא שמברך במ"מ, ולא מטעמיה דאמר סמידא עיקר, אלא אע"ג דדובשא עיקר מברכין עליו במ"מ, והני מילי כשאותו מין מחמשת המינים מעורב בתבשיל "ליתן טעם". אלא שהקשה שם דבמתני' (מד.) כתוב הביאו לפניו מליח ופת מברך על המליח ופוטר את הפת, ואם מליח שהוא עיקר פטר את הפת שהיא טפלה לו, כ"ש שיש לפטור מין מחמשת המינים המעורב בתבשיל אם טפלה למין אחר, ותירץ דזה גופא מה שבאו רב ושמואל ללמדנו, דכל תבשיל שמעורב בהן מין מחמשת המינים ליתן "טעם בתבשיל" אותו המין נחשב "לעיקר" ומברך עליו, ואם הוא ניתן בתבשיל לשאר דברים (כגון לדבק) ושלא ע"מ ליתן טעם בתבשיל, אינו חשוב כעיקר ומברך על המין האחר שהוא עיקר, וכ"כ בתוס' ר' יהודה שירלאון ובנימוקי יוסף (פרק ו') דאם נותן לטעם מברך במ"מ, וכ"כ להדיא בפירוש ריבב"ן (לו:) ד"ה "כל שיש בו", וז"ל: משמע ע"י תערובת אע"פ שמין ה' מינין "אינו עיקר" ואפ"ה מברך במ"מ, וכ"כ הרשב"ץ (לז:) ד"ה "כללא" דרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ משמע דבין שיהיה עיקר או "טפל" מברכין עליו במ"מ והוי רבותא לה' המינים, דאפי' הוו טפל לקדרה כיון דלמתוקי עבדי מברכין עלייהו. עכ"ל.
ונמצא לשיטת הרמב"ם ודעימיה דכל שנתן הדגן בתערובת כדי ליתן טעם מברך במ"מ. וזה אומר שאפי' אם הדגן טפל לגמרי בתערובת, כל שרצונו שיתן טעם בתערובת מברך במ"מ.
והאמת שהרמב"ם יודה לריטב"א שאם נותן את הדגן למטרת שובע שג"כ יכול לברך במ"מ, שהרי כוונת אכילה מטרתה חשובה יותר מלטעם. אבל הריטב"א בזה פליג על הרמב"ם בזה, דס"ל שרק אם נותן למטרת שובע מברך במ"מ, וכונה פחותה מזה כמו לטעם לא, דאין הבדל אם נותן לטעם או לדבק בשניהם אינו מברך במ"מ, אלא בנותן הדגן לכונת שובע.
הנפק"מ בין שלושת השיטות: בין המאירי לריטב"א. בשניצל עם מעטה עב של פירורי לחם כאשר נתנו אותם לכונת אכילה דהיינו שיסעוד הלב, למאירי מברך שהכל, כיון שעיקר אכילת השניצל היא בעבור הבשר ולא הפירורי לחם, ועוד שאין שם המאכל קרוי על אותו מין מחמשת המינים, ולריטב"א כיון שמין הדגן ניתן לכונת אכילה מברך במ"מ. וכן נפק"מ בין הריטב"א לרמב"ם היא בשניצל עם מעטה דק של פירורי לחם אשר בא רק לתת טעם בשניצל, לדעת הריטב"א מברך שהכל כיון שהדגן לא ניתן לכונת אכילה, ואילו להרמב"ם מברך במ"מ כיון שהדגן ניתן לטעם בשניצל.