אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן כב - בביאור סוגיית חביצ"א › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר ברכת ישראל

סימן כב - בביאור סוגיית חביצ"א · עיקרי הסוגיא בקיצור

ז. בישל או טיגן חתיכות לחם הפחותים מכזית, וע"י הבישול נתחברו לכזית, מה מברך?

איתא בגמ' (לז:), אמר רב יוסף האי חביצ"א דאית ביה פרורין כזית בתחילה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות. דלית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' וכו', ורב ששת פליג וס"ל האי חביצ"א אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.

בסוגיין איכא ג' שיטות בראשונים.

שיטת רש"י, דסוגיין מיירי באיבוד צורת הפת, וחביצ"א היינו פירורי לחם מבושלים, ולמסקנה אפי' על פירורין פחותין מכזית מברך המוציא בדאיכא עלייהו תוריתא דנהמא.

שיטת התוס' ור"ח, דסוגיין מיירי באיזה שיעור פת מברך המוציא, ורבא מוסיף והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. ולדבריהם יש רק דין אחד, שבכל סוג לחם בין אם הוא כזית או פחות, ובין אם מבושל או מדובק ע"י מרק וכדו', או פירורי לחם בפנ"ע, כדי לברך המוציא בעינן תוריתא דנהמא, ואי ליכא תואר לחם ברכתו במ"מ. וחביצ"א היינו פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י מרק או חלב, (אלא שלעניין הסוגיא חביצ"א דאמר רב יוסף לאו דוקא, כמ"ש לעיל באות ד).

שיטת רבינו יונה והרא"ש, סוגייתנו פותחת באיזה שיעור פת מברכים המוציא שבזה נחלקו רב יוסף ורב ששת, ורבא באומרו והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא מיירי באיבוד צורת הפת, וכיון שהלכה כרבא נמצא דאיכא ג' דינים בסוגיין מבושל, מדובק, ופירורין בפנ"ע. וחביצ"א הוא כפירוש התוס' פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י מרק או חלב. (ולשיטתם רב יוסף אמר חביצ"א בדוקא, כמ"ש לעיל באות ד ד"ה "ובנחלת דוד")

השו"ע (קסח ס"י) פסק כרבינו יונה דאיכא ג' דינים וז"ל: חביצ''א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק. אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם מברך המוציא וברכת המזון. ואם אין בהם כזית אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אף על פי שאין בו כזית ואין לו תואר לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון (ועיין לקמן סימן קפ''ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון):

המאמר מרדכי הקשה על דברי השו"ע, שבסעיף י פסק כרבינו יונה שפירורי לחם בעין אפי' שאין בהם תואר לחם ברכתם המוציא ואפי' שרה אותם במים, כל שלא נדבקו ונתחברו יחד ברכתם המוציא. ואילו בסעי' יא' פסק כהתוס' (לז:) בשם רבינו דוד ממי"ץ, וז"ל: יש מי שאומר שפירורים שנותנים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזיל תוריתא דנהמא ואין מברך עליה אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג' עכ"ל. ונמצא שדברי השו"ע סותרים, מסעי' יא', לסעי' י'. וכן הקשה הפרי חדש (סק"י).

וכתב ליישב זאת המאמ"ר, הא דכתב השו"ע בסעי' י' שפירורי לחם ברכתם המוציא אפי' שנתנם במים, מיירי שנישרו במים "זמן מועט" ומה שאין לו תואר לחם זה מחמת קטנותו. משא"כ בסעי' יא' מיירי בפירורין שנישרו במים "הרבה זמן" עד שנתלבנו המים ע"י זה והוא סימן שנפסדה צורתה ע"י השרייה ואבד ממנו שם לחם ולכן ברכתו במ"מ. וכ"כ המשנ"ב (סק"ס).

בישל או טיגן חתיכות לחם הפחותים מכזית וע"י הבישול נתחברו לכזית, מה מברך.

וכתב הלבוש (ס"י) אם נתפררו דק דק עד שלא היה בכל פירור כזית "קודם שנתבשלו" אלא נתחברו ע"י הבישול, אז פקע מהן ברכה ראשונה ואינו מברך עליהם אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג'. אע"פ שעדיין ניכר בהם שהם לחם שיש להם תואר לחם, כיון שנתפררו כ"כ ונתבשלו הפסיד חשיבותו ע"י הבישול ואינו קרוי עוד לחם, שאין לחם אלא אפוי או מבושל ויש בו כזית עכ"ל.

אלא שהדברי חמודות פליג (פ"ו אות כז), וסובר דמאי איכפת לן מה היה קודם הבישול, אם לאחר הבישול יש כזית ברכתו המוציא.

להלכה האחרונים פסקו כדברי הלבוש ודעימיה. דכל שקודם הבישול היו הפירורים פחותים מכזית, אף שלאחר הבישול או הטיגון נתחברו ליותר מכזית ברכתם במ"מ. המשנ"ב (סקנ"ד), הכה"ח (אות פד- פה), החזו"ע (ברכות עמ' סו) וכן בהלכה ברורה (קסח ס"לד-לט) כתב שהלוקחים פרוסות לחם או מצות (בפסח) ומחלקים אותם לכמה חלקים שאין בהם כזית ומחברים אותם זו לזו ע"י ביצים ומבשלים או מטגנים אותם יחד, יש לברך עליהם במ"מ ועל המחיה, ואפי' אם ניכרת בהם צורת הפת או המצה, וגם מחמת שנתנום עם הביצה נתחברו ויש בהם כזית, ברכתם במ"מ ועל המחיה, כל שאין בחתיכה אחת כזית אף בלא החיבור.

סימן כג - בדין לחם העשוי לכותח, אי חייב בחלה ובהמוציא.

א. בביאור פלוגתת ר"ת ור"ש.

איתא בבר' (לז:), תני רב חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, והא תניא חייב בחלה, התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחים עליה, עשאן כעבין חייבין כלמודין פטורין. ופרש"י לחם העשוי לכותח, אין אופין אותו בתנור אלא בחמה, כעבין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה, כלמודין כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם.

התוס' בד"ה "לחם" הקשו על פרש"י דאמר כלמודין פטור מחלה משום שעשאה בחמה. דמשנה מפורשת במס' חלה (פ"א מ"ה), כל שתחילתו עיסה וסופו סופגנין חייבת בחלה, וכל שתחילתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה, ושתחילתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה. ועיסת כותח תחילתה עיסה וא"כ חייבת בחלה. ופסק ר"ת א"כ בניבלי"ש ורישולא"ש דתחילתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אע"פ שסופן סופגנין. ומתחילה היה רוצה לומר ר"ת דדוקא חייבין בחלה דמצוות חלה עליהן בעודן עיסה, דכתיב עריסותיכם, אבל מהמוציא יהיו פטורין דעכשיו הם סופגנין ולא שייך לברך על סופגנין המוציא, ודחה זאת, דהא לעיל קתני נטלן לאוכלן מברך המוציא, גבי מנחה אע"פ שעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן, ומברייתא זו למד ר"ת שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה, שכל שחייב בחלה מברך המוציא אע"פ שסופה סופגנין. אולם ורימשיי"ש (אטריות) אע"ג דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחילה, פטורין מהמוציא ואין מברכין אלא במ"מ, דלית להו תוריתא דנהמא.

נמצא, דלדעת ר"ת כל שתחילתו עיסה אע"פ שסופו סופגנין חייבין בחלה כהמשנה בחלה, וכן כל עיסה שחייבת בחלה ברכתה המוציא, למעט כשאין לה תואר לחם כאטריות שברכתם במ"מ אע"פ שתחילתם עיסה שחייבת בחלה.

אלא דיש להקשות על ר"ת מהא דאמר ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, אף שמתחילה היתה עיסה עבה, וכן ממ"ש במשנה חלה (פ"א מ"ח) עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מחלה אע"פ שבלילתה עבה. וברבינו יונה (כו:) ד"ה "לחם" כתב ליישב, דכי אמרי' דמעשה חמה פטורין מחלה בעשאה כלמודין, זהו כשבלילתו רכה ונאפה בחמה דתחילתה וסופה סופגנין, ולפיכך פטור.

בגמ' פסחים (לז:) נחלקו, ר"ל ור' יוחנן במעשה אילפס (מחבת) אי חשיב מעשה תנור. ר"ל סבר דמעשה אילפס לא חשיב מעשה תנור, ולפיכך בתחילתו סופגנין וסופו עיסה, אם סופו ע"י אילפס פטור מחלה דאין זה מעשה תנור, ואילו ר' יוחנן סבר דמעשה אילפס חשיב מעשה תנור, שדומה לאפיה כתנור, א"כ תחילתו סופגנין וסופו מעשה אילפס חייב בחלה.

ובתוס' (שם) ד"ה "דכולי" נחלקו ר"י ור"ת בביאור פלוגתת ר"ל ור' יוחנן. דר"י ס"ל דר"ל ור' יוחנן פליגי בכל עיסה בין בעבה ובין ברכה שעשאה באילפס, דלר"ל פטור מחלה ולר' יוחנן חייב. ורק ע"י משקה כו"ע מודו שפטור. ור"ת ס"ל דר"ל ור' יוחנן פליגי דוקא בבלילה רכה שעשאה באילפס, ובבלילה עבה לכו"ע חייבת בחלה אפי' בישלה ע"י משקין, ולכן התוס' בבר' כתבו בשם ר"ת דקיי"ל כר' יוחנן בפרק כל שעה, דפליגי ר' יוחנן ור"ל במעשה אילפס ופליגי בבלילתו רכה, משום דלר"ת כל שתחילתו עיסה עבה אפי' שאח"כ בישלה חייבת בחלה וברכתה המוציא.

אולם רבינו שמשון במשנה (חלה פ"א מ"א) פליג וסובר דכל עיסת כותח פטורה מן החלה כיון שגלגל אדעתא דלאפות בחמה וסופו ליבטל מתורת לחם, והא דמחלקין בין עשאה כעבין שחייבת, לעשאה כלמודין שפטורה, משום דבכעכין איכא חששא דמחלפי בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח, אבל כלמודין מעשיה מוכיחים עליה ולא אתי לאחלופי. ונמצא, שעיסת כותח פטורה מחלה בעשאה כלמודין.

אולם בירושלמי (חלה פ"א ה"ד) כתוב עיסת כותח חייבת בחלה שמא תימלך לעשותה חררה לבנה, וא"כ איכא פלוגתא בין התלמודין בעניין חיוב חלה בעיסת כותח, שהבבלי פוטר והירושלמי מחייב. ואומר רבינו שמשון דעל כרחך צ"ל הא דהירושלמי דאמר חייבת, מיירי דשקלא פורתא ואופה באור, ולכן חיישינן שמא תימלך לעשותה כולה חררה לבנה, אבל אה"נ דאם לא היתה לוקחת פורתא ואופה, היתה פטורה מחלה כהבבלי.

ולדעת ר' שמשון המשנה בחלה מתפרשת כך. תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו בנמלך, שמתחילה חשב לאפותה לצורך פת ואח"כ נמלך לטגנה חייבת בחלה, כיון שגלגל על דעת לעשותה לחם, אבל אם מתחילה חשב לעשותה סופגנין פטורה מחלה אע"פ שהיתה עיסה עבה, ולכן עיסת כותח פטורה מחלה כיון שגלגל על דעת לאפותה בחמה. ולפי"ז מובן גם רש"י מדוע פטר בעיסת כותח בעשאה כלמודין. וכן הר"ן בפסחים (יא.) ד"ה "אבל", כתב שהרמב"ן ס"ל כר' שמשון שאם גלגל על דעת עיסה ונמלך לסופגנין חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול, וכן נמי גלגל ע"ד סופגנין ונמלך שלא לעשותה סופגנין אלא עיסה חייבת דסופו עיסה. וכן פסק הרשב"א (לח.) ד"ה "עשאה", והטור יו"ד (סי' שכט) בשם הרמב"ם והרא"ש. והר"ש בסוף דבריו שם כתב לדחות ראיית ר"ת מהא דאמרי' אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא, לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם, אלא בדסולת או במאפה תנור, א"נ בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו.

ב. בביאור דברי רבינו יונה.

רבינו יונה (כו:) סוד"ה "לחם" כותב, וא"ת אפי' כשלא עשאה כעבין אמאי פטור, שהרי היתה בלילתה עבה מתחילה וכו' ועיי"ש במ"ש. ויל"ע אליבא דמי כתב רבינו יונה, אליבא דר"ת או דר"ש. בפשטות ר"י בא ליישב את ר"ש מדוע פוטר כלמודין שהרי היתה בלילתה עבה מתחילה. ותירץ שכל דבר שלא נעשה לאכילת בנ"א בדרך פת פטורה מחלה, ולכן בד"ה "ומזה" כתב שעיסה עבה שעשה ממנה אטריות פטורה מחלה כיון שלא לשו אותה מתחילה לעשות ממנה פת, אלא לבשל.

אולם הדרכי משה (יו"ד סי' שכט סק"ב) למד ברבינו יונה שהמשך דבריו הם אליבא דר"ת, ולפי"ז כתב בד"ה "ומזה", שעיסה עבה שעשה ממנה אטריות פטורה מחלה כיון שמתחילה חשב עליה לבישול. ולדבריו יש להקשות, חדא, כיצד שייך לשאול לדעת ר"ת מדוע עיסת כותח שמתחילה היתה בלילה עבה פטורה, הרי שורה אחת לפני, תירץ רבינו יונה את ר"ת מהברייתא של עיסת כותח דמיירי בבלילה רכה ולכן פטורה. ועוד, נמצא שר"ת סותר לדבריו, שהרי בתוס' בר' (לז:) אמר ר"ת שעיסת איטריות (וירמשיי"ש) אע"פ שאין מברך עליה המוציא דליכא תוריתא דנהמא, מ"מ חייבת בחלה שמתחילה עיסה עבה היתה, וכאן רבינו יונה מסביר בשם ר"ת שעיסה עבה שעשאה מתחילה אטריות פטורה מחלה.

בפתחי תשובה (יו"ד שכט סק"א) הביא בשם שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' סח) ד"ה "ראיתי", להעיר על הדרכי משה, דהמעיין יראה ברבינו יונה שאין זה מדברי ר"ת אלא סברת עצמו כ"כ, דסבירא ליה כהרמב"ן ור' שמשון דמפרש מתני' תחילתה עיסה וסופה סופגנין שחייבת בחלה, מיירי בנמלך.

אולם החזו"א (יו"ד סי' קצט) מקיים את דברי הדרכי משה, ואדרבה תמה על הפתחי תשובה, דברבינו יונה משמע בהדיא דדבריו אף לדעת ר"ת, דר"ת ס"ל דתחילתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה ומברך המוציא משום דיש עליו תוריתא דנהמא, אבל תחילתו עיסה וסופו ע"מ שלא יהיה לו תואר לחם (כגון אטריות) אין ראיה דבכה"ג נמי חייבת בחלה לר"ת, ובכה"ג מהני דעתו להפקיע מחיוב חלה.

ונ"ל שהחזו"א הבין בדברי רבינו יונה דמה שמחלק ר"ת בין בלילה רכה לעיסה עבה זה רק אליבא דהירושלמי, שאמר מעשה חמה פטור מיירי בבלילה רכה ונאפה בחמה שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין, ולכן פטור מחלה. אבל עיסה עבה אע"פ שעשאה בחמה חייבת דתחילתה עיסה, ומ"ש רבינו יונה והכא משו"ה אמרי' שאם עשאה כעבין חייבת מפני שהיתה בלילתה עבה, מיירי אליבא דהבבלי, שהברייתא שמחייבת מיירי בבלילה עבה.

ולפי"ז נשאלת השאלה כיצד יפרש ר"ת את הברייתא שפוטרת עיסת כותח מחלה שהרי תחילתה עיסה. וזה מ"ש רבינו יונה וא"ת אפי' כשלא עשאה כעבין אמאי פטורה וכו', ותירץ כיון שלא נעשית לדעת אכילה אלא לחרך אותה באור ולעשות ממנה כותח לפיכך פטורה, ולפי"ז גם לדעת ר"ת אזלינן בתר מחשבתו. וזה קשה דבראשונים מבואר שלמדו בר"ת דלא אזלי' בתר מחשבתו, ולכן הרמב"ן הקשה מעיסת כלבים, כיון שהבין בר"ת דמחשבה לא מועילה כלל כאשר היתה העיסה עבה. ועוד שלפי"ז נצטרך לומר דפליגי תוס' ורבינו יונה בדעת ר"ת האם עיסת אטריות חייבת בחלה, דלדעת התוס' חייבת ולרבינו יונה פטורה וזה דוחק. וע"כ נראה פשוט דדברי רבינו יונה הם כמ"ש הפתחי תשובה בשם הפנים מאירות.

ג. בדין ברכת המוציא האם קשורה לחיוב חלה.

ר"ת בתוס' (לז:) ד"ה "לחם", הוכיח שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה מהברייתא במנחות, שכתוב נטלן לאוכלן מברך עליהם המוציא אע"פ דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ומכאן הוכיח ר"ת דבהכרח שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה.

אולם רבינו שמשון במשנה חלה (פ"א מ"ה) בסוף דחה לדברי ר"ת, וכתב דגבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליו המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנות בשמן ונתבטלו מתורת לחם, אלא בדסולת או במאפה תנור, א"נ בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלן, והביא ראיה שאין לברך המוציא על דבר מבושל מהגמ' פסחים פרק כל שעה, דאמר ר' יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נמחה בבישול, שהבישול מבטל מתורת לחם. ומוכח דברכת המוציא אינה קשורה כלל לחיוב חלה.

וכן הב"י (קסח ס"יג) ד"ה "רבינו", הביא בשם רבינו ירוחם שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים שאפי' בלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא אפי' נתחייבה בחלה, ואפי' שיש עליה תוריתא דנהמא. דלא דמי ברכת המוציא לחלה, דחלה בתר גלגול אזלי', אבל ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפיה. וכ"כ רבינו יונה (דף כז.) ד"ה "ומזה".

אלא שהטור (סעי' יג) כתב כל דבר שבלילתו עבה אפי' בישלו במים או טיגנו בשמן, לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ובלבד שיש בו תואר לחם. עכ"ל. וזה כדעת ר"ת. וקשה, דביו"ד (שכט) פסק הטור כרבינו שמשון, ושכן פסק אביו הרא"ש והרמב"ם.

הב"ח (קסח) ד"ה "ומ"ש בלבד" כתב ליישב, דאה"נ דגם כאן פסק הטור כרבינו שמשון, אלא שהטור מיירי "בנמלך", שאם היתה דעתו לעשות לחם ונמלך ובשלו במים או טיגנו שחייב בחלה וה"ה בהמוציא. הב"ח ס"ל דמה שחלק רבינו שמשון על ר"ת זה רק לגבי חיוב חלה, באיזה אופן העיסה מתחייבת בחלה, אולם כאשר העיסה חייבת בחלה גם ר"ש מודה שצריך לברך עליה המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא, ולפי"ז חיוב ברכת המוציא תלוי בחיוב חלה גם לר"ש, דכל שחייב בחלה ברכתו המוציא.

וכתב המג"א (סק"לב) לדחות דברי הב"ח. דבשלמא בחלה מחייב רבינו שמשון, דבחלה החיוב בשעת לישה ואז היה דעתו לאפות, אבל המוציא בא בשעת אפיה, ועוד שר"ש הביא ראיה מרקיק המבושל מכ"ש, ומה רקיק המבושל שאע"פ שהיה לחם גמור מתחילה כיון שבשלו נפק מתורת לחם ואין מברך עליו המוציא, דבר שלא היה לחם מעולם אלא בצק ורק בדעתו היה לעשותו לחם, כשמבשלו לא כ"ש שהבישול יפקיע ממנו תורת לחם. ולכן לדעת ר"ש ברכת המוציא אינה קשורה כלל לחיוב חלה. וכנראה שלשון הב"י איטעתיה לב"ח עיי"ש. וכ"כ הלבושי שרד (אות נט) שלדעת ר"ש אף שהעיסה נתחייבה בחלה אם בישלה אינו מברך המוציא דר"ת פליג על ר"ש בתרתי. וכן ברבינו ירוחם (נתיב טז חלק חמישי עמ' קמה ד.) כתוב להדיא סופה סופגנין אין מברכין עליה המוציא עכ"ל. וכן דעת האליה רבה (אות נה), ושכן מוכח בט"ז (סק"טז), ובכף החיים (אות קה).

אולם הנתיב חיים דחה לקושיית המג"א, דברקיק המבושל מה שהבישול מפקיע ממנו שם לחם זה משום שכונתו ע"י הבישול לבטלו מתורת לחם ולעשותו כמו תבשיל, משא"כ עיסה עבה שדעתו לאפותה ונמלך לבשלה, בזה מודה ר"ש דעל דעת ראשונה הוא עושה, שרוצה לאכול אחר הבישול בתורת לחם הואיל ויש בו תוריתא דנהמא והוי לחם גמור, וכן דעת הבגדי ישע (ס"יג).

נמצא, דפליגי הב"ח והמג"א בדעת רבינו שמשון אם ברכת המוציא תלויה בחיוב חלה. לדעת הב"ח כל שחייב בחלה ברכתו המוציא, ולמג"א ברכת המוציא שייך לברך רק אחר שעת אפיה. השו"ע (ס"יג) פסק בדעת ר"ש, שאפי' עיסה שנתחייבה בחלה כגון עיסה עבה שנמלך לעשותה סופגנין אין מברך עליה המוציא, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה, ושכן כתב רבינו ירוחם בדעת הרמב"ן ור"ש, וכמ"ש הב"י.

ד. הכרעת השו"ע בפלוגתת ר"ת ור"ש.

השו"ע (קסח ס"יג) כותב וז"ל: אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא, ואפילו נתחיבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה. ויש חולקין ואומרים דכל שתחלת העיסה עבה אפילו ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן מברך עליה המוציא (ונהגו להקל). וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחלה ע"כ. והנה הדעה הראשונה שהובאה בשו"ע היא דעת רבינו שמשון, והיש חולקין היא דעת ר"ת, והכלל בידינו, סתם ויש, הלכה כסתם, אלא מדסיים השו"ע וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה, נראה שכתב להחמיר כדעת ר"ת.

אלא שביו"ד בסימן שכט ס"ג כתב מרן לעניין חיוב חלה, עיסה שבלילתה עבה וגלגלה ע"ד לבשלה או לטגנה ועשה כן פטורה מחלה כדעת ר"ש, ולא כתב להחמיר כדעת ר"ת. וכתב באורל"צ (ח"ב פ"יב ה"ה בהערה) ד"ה "ואגב", נראה שהשו"ע חזר בו ממ"ש באו"ח קסח להחמיר כר"ת, ופסק לגמרי כר"ש, ועל זה אנו סומכין לברך במ"מ על בצק שנילוש כעיסת לחם וטיגנו בשמן (כגון סופגניות) או בישלו, ולא מחמירים לאכול דברים אלו בתוך הסעודה. ועיין עוד בביאורים לתשובה ט' ד"ה "ועל".

בהליכות עולם (ח"ה פר' שמיני ס"ב) פירש אחרת לדברי השו"ע, דמ"ש מרן באו"ח ויר"ש יצא ידי שניהם וכו', נראה שאינו אלא לחומרא בעלמא ומעיקר הדין ס"ל למרן שהלכה כסתם שזוהי דעת ר"ש, ושכ"כ בב"י קסח ד"ה "ורבינו" שכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על סופגנין וכיוצ"ב אע"פ שעושין תחילתן עיסה עבה. וכ"כ בהלכה ברורה (ח"ח קסח) בבירור הלכה אות ל' ד"ה "ומרן". והוסיף שכיון שאינו אלא חומרא בעלמא לכן לא חשש מרן לכתוב כן ביו"ד, וכתב רק את דעת ר"ש. וכ"כ הרב משה לוי זצ"ל בברכת ה' (ח"ב הערה 49).

נמצא, שמרן השו"ע פסק להלכה כרבינו שמשון, ורק לחומרא בעלמא כתב לחוש לר"ת. וביאר שם הא דחיישינן לר"ת זה דוקא בעיסה דאיכא עליה תוריתא דנהמא, אבל באין לה תוריתא דנהמא כגון אטריות גם לר"ת אין מברך המוציא, ולכן א"צ להחמיר לאוכלן בתוך סעודה שבירך מתחילה המוציא על פת. ועוד כתב, הא דפליגי ר"ת ור"ש בעיסה עבה שבישלה או טיגנה זה דוקא בבצק שנילוש במים בלבד, אבל אם נילוש בשמן ודבש וכיוצ"ב דינו כפת כיסנין. והוסיף המשנ"ב (סק"עח) בשם האחרונים דדוקא אם יש בפרוסות כזית (מברך המוציא לר"ת) דאי לאו הכי ע"י הבישול או הטיגון נתבטל שם לחם לגמרי לעניין המוציא, כמ"ש השו"ע בסעי' י'.

ולפי"ז הרוצה לחוש לדעת ר"ת כמ"ש השו"ע, צריך שיתקיימו בעיסתו ג' תנאים: א. שאותה עיסה יש לה תואר לחם. ב. שעיסה זו נילושה רק בקמח ומים. ג. שעיסה זו שבושלה או טוגנה שיעורה בכזית. ובהתקיים רק ב' תנאים א"צ להחמיר כלל, דבכה"ג גם לר"ת אין לברך המוציא על עיסה זו.

לפי"ז קרעפלא"ך המבושלים במים אע"פ שיש להם תואר לחם, וגם הבצק נילוש בקמח ומים בלבד, אם הם פחותים מכזית א"צ להחמיר כלל לאוכלם בתוך הסעודה, דבכה"ג לכו"ע ברכתם מזונות מכ"ש, ומה פת גמורה אם שיעורה פחות מכזית ובישלה ברכתה במ"מ כמ"ש השו"ע ס"י, בצק שאינו לחם, אם שיעורו פחות מכזית ובשלו לא כ"ש שתהיה ברכתו מזונות. ורק אם גודלם בשיעור כזית יר"ש יחוש לר"ת ויאכלם בתוך הסעודה. וכן בסופגניות המצויות בימינו לדעת השו"ע א"צ להחמיר כלל לאוכלם בתוך הסעודה, דאף שיש להם תואר לחם וגודלם יותר מכזית מ"מ כיון שהעיסה נילושה במי פירות וטעמם נרגש בעיסה חשיב פה"ב לדעת השו"ע בסעי' ז', ורק לדעת הרמ"א דכתב שם שיהיה בהם הרבה תבלין עדיין נחשבים לפת, לכן יש לומר שיר"ש יאכל את אותם סופגניות בתוך הסעודה לאפוקי נפשין מפלוגתא. ומ"מ מנהג העולם אינו כן כמ"ש הרמ"א שנהגו להקל כרבינו שמשון.

ה. קביעות סעודה על עיסה מבושלת.

המג"א (קסח סק"לד) כתב, דאם לא אכל כדי שביעה נהגו להקל כרבינו שמשון לברך על עיסה מבושלת במ"מ, דחיוב ברהמ"ז שלו מדרבנן, אבל באכל כדי שביעה דברהמ"ז שלו מדאו', צריך לברך ברהמ"ז מספק, כמ"ש השו"ע לקמן בסי' קפד ס"ד, דאם מסופק אם ברך ברהמ"ז חוזר לברך מפני שהיא מן התורה. וכתב במשנ"ב (סק"עה), אך כל זה בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת, אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין, שבכה"ג לדעת הב"ח ועוד פוסקים לר"ש מברך המוציא וברהמ"ז, אבל שהיה דעתו מתחילה לבשל ולטגן אותה, אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה ברהמ"ז, רק ברכה אחת מעין ג', דבכה"ג כו"ע ס"ל דברכתה במ"מ לר"ש. וכן בשו"ת גינת ורדים (כלל א סי' כד) ד"ה "כתב" העיר על דברי המהר"ם מרוטנבורג דכשהיו עושים בביתו עיסה כדי לבשלה במים לא היה מברך עליה המוציא כר"ת, ולא במ"מ כר"ש, אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח"כ היה אוכלה לאפוקי נפשיה מפלוגתא, וכתב הרב שם, דאם היה קובע סעודתו על עיסה זו שבישלו אותה דרך קביעות א"כ מה צורך לברך על לחם אחר, דכיון שקבע עליה מצי לברך עליו המוציא וג' ברכות, ולא גרע משאר פת כיסנין דכשקובעין סעודה עליו מברך המוציא וג' ברכות. ואם אינו קובע, ולא הוי מעיקר הסעודה, אינו נפטר בברכת המוציא עכת"ד. ועיי"ש במ"ש לתרץ. מ"מ חזינן דאם קובע סעודה על עיסה מבושלת ושבע מברך המוציא וג' ברכות.

אולם בדגול מרבבה הקשה על המג"א דדבריו צ"ע, דהוא עצמו כתב בסי' קצד סק"א שאין מנין הברכות דאו', וא"כ גם בברכה אחרונה מעין ג' שוב יוצא דבר תורה עכ"ל. ובמשנ"ב בשעה"צ (סק"עא) כתב לדחות את דברי הדגול מרבבה, והביא ראיה לדבריו מברייתא בברכות (לז.) כל שהוא משבעת המינים ר"ג אומר ג' ברכות, וחכמים אומ' ברכה אחת מעין ג', ומעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך, קפץ ר"ע וברך ברכה אחת מעין ג', א"ל ר"ג לר"ע עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, א"ל רבינו אע"פ שאתה אומר כך וחבריך אומרים כך, לימדתנו יחיד ורבים הלכה כרבים. וקשה וכי מה היה בדעתו של ר"ג בשאלתו, והלא ידע דפלוגתא היא, וכיון שהדבר בספק בודאי שיותר טוב לברך ברכה אחת מעין ג' מלהרבות בברכות ולברך ברהמ"ז. לכן צ"ל שאכלו כדי שביעה, דלדעת ר"ג מחויבים לברך ברהמ"ז דספיקא דאורייתא לחומרא, ועל זה השיב לו ר"ע דזה בכלל ספק שיחיד ורבים הלכה כרבים. ומוכח דכל שיש ספק בכדי שביעה אם לברך ברהמ"ז או ברכה מעין ג' צריך לברך ברהמ"ז, אע"פ שמן התורה יוצא י"ח בברכה אחת מעין ג', וה"נ בנידו"ד עכ"ל.

אלא בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' כא אות י') כתב לדחות ראיית השעה"צ, די"ל דההיא עובדא דר"ג וזקנים מיירי שהיו "מסובין" בעליה בסעודה, ואכלו כותבת בסוף הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת, דקיי"ל בבר' (מא:) דעל אכילת פירות בסוף הסעודה מברכים לפניהם ולאחריהם, וכן פסק השו"ע (קעז ס"ב), והנה לדעת ר"ג כיון שהברכה שלאחר הכותבת היא ברהמ"ז ובלא"ה אם צריכים לברך ברהמ"ז על הסעודה די לברך ברהמ"ז שעולה לכאן ולכאן, ואילו לדעת חכמים צריך לברך ברכה מעין ג' לאחר אכילת הכותבות, ואח"כ ברהמ"ז על הסעודה, ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך בחושבו שיברך ברהמ"ז בלבד, כי לא יהא אלא ספק, הא קיימ"ל סב"ל, וקפץ ר"ע ובירך מעין ג' תחילה לכן התרעם ר"ג על שהכניס ראשו בין המחלוקת, כי גם לדעת חכמים אם קדם ובירך ברהמ"ז יצא משום ששניהם מיזן זייני כדקיי"ל בבר' יב., והוצרך ר"ע להשיב לו יחיד ורבים הלכה כרבים, לכן היה צריך לברך מעין ג' תחילה ואח"כ ברהמ"ז על הסעודה. וכן מצאתי בספר ההשלמה (בר' מג.) בד"ה "ובגמ'" בשם הראב"ד דאע"ג דקיי"ל דאין זימון לפירות, וא"כ היכי מצי ר"ע לברך על הכותבות ולהוציאם י"ח, נראה שבסוף הסעודה הביאום שכבר בא להם זימון ע"י הפת, וכמו שמברך להם אחד ברכת היין, כך מברך להם ברכה אחרונה. וכ"כ הרשב"א בר' (לז.) ד"ה "ונתן" בשם הראב"ד. ומעתה אין שום ראיה לחייב ברהמ"ז בנד"ד עכ"ל. והן אמת שמבואר להדיא בדברי השו"ע (יו"ד סי' שכט ס"ג) דאינו חושש כלל לדעת ר"ת, ומ"ש באו"ח קסח דיר"ש יאכלנו באמצא הסעודה אינו אלא לחומרא, ועיקר הדין לדעת השו"ע לפסוק כר"ש, וכן בפמ"ג (א"א סק"לד) כתב, דמסתימת המחבר בדעה הראשונה בסתם, משמע דאין זה ספק, וכן משמע בלבוש (קסח סק"יב), וכ"כ הבית מאיר (ס"יג) דלא כהמג"א, וכ"כ בכף החיים (אות כח). ובבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ (ברכות עמ' צא) ד"ה "ברם", דחה לדברי שעה"צ ופסק דלדידן דסמכינן אתכא דמרן בכל גווני אין לברך אלא מעין ג'.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה