סימן כב - בביאור סוגיית חביצ"א
א. בביאור פלוגתת הראשונים
איתא בגמ' (לז:), אמר רב יוסף האי חביצ"א דאית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות. דלית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך עליו במ"מ, ולבסוף ברכה אחת מעין ג' וכו', ורב ששת פליג, וס"ל האי חביצ"א אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.
ונחלקו הראשונים מהי חביצ"א. רש"י פירש חביצ"א כעין שלנייקו"ק שמפררין בתוך האילפס לחם. (כלומר זהו תבשיל המתבשל בתוך האלפס ובו פירורי לחם, לעזי רש"י) ולדבריו חביצ"א הם פירורי לחם מבושלים, וכן פירשו הריטב"א (לז:) והרא"ה (לז:), דחביצ"א הם פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה וע"י הבישול נדבקין קצת, לפיכך נקרא חביצ"א. שכל דבר הנדבק נקרא חביצ"א. וכן פסק הראבי"ה (סי' קג), והאור זרוע (סי' קמז) וכן דעת רבינו חננאל (הובאו דבריו באו"ז). ולדבריהם רב יוסף דס"ל שמברך המוציא בכזית, ופחות מכזית במ"מ, יפרש להברייתא (לעיל לז.) בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא מיירי בכזית, ובזמן שאין הפרוסות קיימות לא יברך המוציא אלא במ"מ, מיירי בשאין בהם כזית כמ"ש התוס', ואילו רב ששת דפליג וס"ל שאפי' בפחות מכזית מברך המוציא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא, יפרש את הברייתא בזמן שהפרוסות קיימות ואיכא עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא אפי' שאין בהם כזית, ובזמן שאין הפרוסות קיימות בתחילה מברך במ"מ בדליכא עליה תוריתא דנהמא.
ובפלוגתא זו קיי"ל כרב ששת דהא רבא מפרש טעמיה, ונעשה רב יוסף יחיד לגבי רבים, ולפי"ז פירורי לחם הפחותים מכזית שנתבשלו, אי איכא עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא, ואי לא, לא.
התוס' ד"ה "חביצ"א", ובד"ה "לקט" הקשו על רש"י דפירש הברייתא ליקט מכולן דקאי אפתיתי המנחות. והא אמרי' (מנחות נב:) כל המנחות באות מצה, וא"כ כיצד אפשר לומר אם חמץ הוא ענוש כרת. לכן פירשו דהברייתא מיירי בחמשת המינים דלקט מכולן ואכל, וברבינו יונה (דף כו.) ד"ה "האי" בסופו, הוסיף להקשות דאיך אפשר לומר דליקט מכולן קאי אפתיתי מנחות, הא אמרי' (פסחים לו.) בכל מושבותיכם תאכלו מצות. מצה הנאכלת בכל מקום אדם יוצא בא ידי חובתו, אבל מצה שאינה נאכלת בכל המושבות, כגון מצה מפתיתי מנחות אין אדם יוצא בה ידי חובה בפסח, ולכן פירשו התוס' דלקט מכולן כזית קאי אחמשת המינין, ולא אמנחות, דאם ליקט מכל חמשת המינין כזית ואכל, אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא יוצא בה ידי חובה בפסח, ולפי"ז הברייתא לא מיירי כלל בפרורי לחם מבושלים.
אלא שלדבריהם יש להקשות, כיצד אביי מקשה מהברייתא דלא איירי במבושל, על רב יוסף דאיירי בפרורי לחם מבושלים, הרי רב יוסף יכול לטעון דבלא מבושל אה"נ גם בפחות מכזית מברך המוציא, ואני דיברתי במבושל.
משו"ה תוס' נאלצים לפרש אחרת מרש"י, דחביצ"א היינו פירורין הנדבקין יחד ע"י מרק, או ע"י חלב כמו חביצ"א דתמרי שהם נדבקין. וכעת מובנת קושיית אביי מהברייתא, דליקט מכולן איירי בלא בישול, וגם רב יוסף איירי בלא בישול. וכן פסק הרא"ש (פ"ו סי' י).
רבינו יונה (דף כו:) ד"ה "ולפיכך", ס"ל כהתוס' שחביצ"א הם פירור לחם הנדבקים ע"י מרק, ושכן פירש רב האי גאון, ורבי נתן בעל הערוך, והביא ראיה לזה הפירוש, דאי כדברי רש"י דמפרש בבישול, א"כ על כרחך שרב ששת מפרש להברייתא (לעיל לז:) דאין הפרוסות קיימות בתחילה מברך במ"מ, הכונה בפחות מכזית ואין בהם תואר לחם, דאי כשיש בהם תואר לחם ועל זה אמרה הברייתא שמברך במ"מ, יקשה על רב ששת שהברייתא נגדו, אלא ודאי דס"ל לרב ששת שהברייתא מיירי בפחות מכזית ואין בהם תואר לחם. וא"כ לדעת רב ששת מה חידש לנו רבא דאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא, שהרי דין זה נאמר כבר בברייתא, ורבא חוזר על הדבר ללא צורך, ואין דרכם של האמוראים לחזור הדברים. אלא ודאי דהברייתא איירי בבישול, והכא בלא בישול, והוצרך רבא לומר דכי אמרי' דאפי' פירורין שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא זהו כשיש בהם תואר לחם, דאי מברייתא אפשר לומר דדוקא בדבר שהוא מבושל צריך שיהא בו תואר לחם, אבל חביצ"א שאינו מבושל אע"פ שאין בו תואר לחם ואין בפרורין כזית יברך עליו, קמ"ל רבא דאף בלא בישול בעינן תוריתא דנהמא.
ומסכם רבינו יונה שיש ג' חילוקים:
א. היכא שהוא מבושל- אם יש בפרוסות כזית, אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי אין בפרוסות כזית, אע"ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ"מ.
ב. היכא שאינו מבושל אלא מחובר ע"י דבש או מרק- אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, אין בפרוסות כזית הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ"מ.
ג. היכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא פירורין בלבד- אע"פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.
נמצא, דאיכא ב' שיטות בראשונים בפירוש סוגיית חביצ"א. שיטת רש"י, שחביצ"א זה פירורי לחם מבושלים, ושיטת התוס' ורבינו יונה שחביצ"א זה פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י חלב או דבש או מרק.
ב. יישובים לקושיות על רש"י.
התוס', הרא"ש ורבינו יונה הקשו על פרש"י שפירש דליקט מכולן קאי אפתיתי מנחות. בפני יהושע ד"ה "בתוס'" כתב לתרץ בפשטות, דברייתא דליקט מכולן קאי המנחות שנתחמצו באונס, ולא אתי לאשמועינן אלא דשייך בכה"ג במנחות עונש כרת בפסח, וכ"כ הצל"ח (בר' לז:) ד"ה "ומעתה", ובמרומי שדה (לז.) ד"ה "והנה".
וכן ממה שהקשה רבינו יונה דהא בפסחים (לו.) ממעטינן להו (למנחות) מדכתיב בכל מושבותיכם דבעינן מצה הנאכלת בכל המושבות. כתב הפנ"י דהך דרשה פלוגתא דתנאי היא בפסחים, וא"כ אפשר לומר דהאי תנא דברייתא דליקט מכולן, לית ליה הנך דרשות.
(ועוד שכן פירש רב האי גאון דליקט מכולן קאי אפתיתי מנחות, ולפי"ז יש להעיר על דברי רבינו יונה דדחה לפרש"י דפירש שליקט מכולן קאי אמנחות, ולכן פסק כרב האי גאון דחביצ"א הם פירורי לחם הנדבקין ע"י חלב או דבש. והרי גם רב האי גאון פירש דליקט מכולן קאי אפתיתי מנחות, כמ"ש באוצר הגאונים אות קנו).
וכן הא דהקשה רבינו יונה, דלפרש"י אליבא דרב ששת לא מובן מה חידש לנו רבא באומרו והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. כתב במעדני יו"ט (פ"ו סי' י אות ד) ואני שמעתי ולא הבין, דהרי אפשר לומר דרבא עצמו קאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על רב ששת מהברייתא, דהא בברייתא לאו בהדיא קתני דלית ביה תוריתא דנהמא.
המרדכי (סי' קיט) כתב, דקיימא לן כרב ששת ורבא דמברך ברכת המוציא וברהמ"ז על פירורין שאין בהם כזית, כגון דאיכא עליה תוריתא דנהמא ואפי' נתבשלו כפרש"י, והא דלעיל דאין הפרוסות קיימות מוקי להו רב ששת בכלי ראשון וכשנימוחו, ורב ששת מיירי בכלי שני, דאף שהוא פחות מכזית אי איכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא, ולפי"ז ליתא לקושית רבינו יונה, דרבא אתא לאשמועינן דרק בכלי ראשון אם הפרורין פחותים מכזית אף שיש עליהם תוריתא דנהמא מברך במ"מ, אבל בכלי שני אי איכא תוריתא דנהמא מברך המוציא.
אלא שבביאורי הרמ"ב שם, העיר שדברי המרדכי אינם מדוקדקין, דא"א להסביר שהברייתא מיירי בכלי ראשון, ורב ששת מיירי בכלי שני, דסוגיין ג"כ מיירי בכלי ראשון דרש"י פירש חביצ"א שמפררין בתוך "האילפס" לחם, והאילפס הוא כלי ראשון. ונמצא דגם רב ששת מיירי בכלי ראשון כהברייתא, אלא שצריך לתרץ דהברייתא מיירי בנימוחו לגמרי כמו שמפרש רש"י שם, ולכן מברך במ"מ, ורב ששת מיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא היינו לא נימוחו, ולכן מברך המוציא.
ג. קושיות על שיטת התוס' בפירוש חביצ"א.
הפני יהושע (לז:) ד"ה "באו"ד" הקשה על שיטת התוס' ודעימיה, דס"ל שחביצ"א הם פירורי לחם הנדבקין, והברייתא דליקט מכולן מיירי בחמשת המינים. א"כ מאי מקשה אביי על רב יוסף מפירורי לחם שהם בעין, על פירורי לחם הנדבקין ע"י מרק וכדו', דרב יוסף יכול לטעון דפירורין בעין אה"נ דאפי' פחות מכזית מברך המוציא, משא"כ פירורי לחם הדבקין ע"י מרק. וסיים הפנ"י בצע"ג על דברי התוס' ודעימיה. וכן הקשה רעק"א בחידושיו לברכות (לז:) ד"ה "תוד"ה", ובמאמר מרדכי קסח (סק"כב) בתחילתו.
במרומי שדה (לז:) ד"ה "ועיקר" הוכיח דפשט הסוגיא נראה כרש"י. דלפי התוס' למאי הקדים אלא מעתה לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר פורכן וכו' מאי שיאטא דתדר"י כאן. שהרי הברייתא דליקט מכולן וכו', לא מיירי במנחות כלל. והכי מיבעי, א"ל אביי והתניא ליקט מכולן כזית. אבל לפרש"י ניחא דהבריייתא דליקט מכולן כזית כתנא דבי ר' ישמעאל אתיא דפיררן הרבה. ומחמת קושיות הללו הוכרח רש"י לפרש הברייתא דמיירי בפתיתי המנחות, שפירוש זה יתאים לפשט הגמ' אם תנא דבי ר' ישמעאל. ועוד, שקושיית אביי על רב יוסף תהיה מאותו עניין, דכמו שרב יוסף מיירי בפרורי לחם מבושלים, אביי מקשה מפתיתי מנחות שהם מבושלים או מטוגנים, ושפיר שייך להקשות מהברייתא על רב יוסף.
ועוד יש להקשות לשיטת התוס', דאם רב יוסף מיירי בפרורי לחם הנדבקים ע"י מרק ולא נתבשלו, א"כ לא מובן מדוע רב יוסף מביא ראיה לדבריו ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ"א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ"מ, אבל חביצ"א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא, וא"כ לשיטת התוס' ראיית רב יוסף לדבריו אינה ראיה.
ד. יישוב שיטת התוס' ורבינו יונה.
מחמת קושיות האחרונים על התוס', הוצרכו האחרונים לפרש סוגיא זו באור חדש. סוגיית חביצ"א אינה עוסקת "באיבוד צורת הלחם", אלא סוגייתנו חוקרת באיזה שיעור של פת מברכים המוציא. רב יוסף דנקט חביצ"א היינו לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט שכן דרך לעשות מאכל כזה, אבל עיקר דינו של רב יוסף הוא דפרורין שיש בהם כזית מברכים עליהם המוציא, ופרורין הפחותין מכזית אינו מברך המוציא רק במ"מ. ולפי"ז חביצ"א לפירוש התוס' שזה פרורין הנדבקים ע"י מרק וכדו' לא מגרעים מהברכה כלל, ולעולם אם יש כזית מברך המוציא, ואם אין כזית במ"מ, וזה בכל סוג לחם שיהיה, דהא חביצ"א דאמר רב יוסף לאו דוקא. כך צ"ל לדעת התוס' ורבינו יונה.
ולפי"ז מיושבת הסוגיא, דרב יוסף ס"ל שרק בשיעור של כזית מברך המוציא, ובפחות מכזית מברך במ"מ ומביא לזה ראיה ממנחות ששם ברכו המוציא על כזית בדוקא. ואביי שמקשה מברייתא דליקט מכולן מקשה מפרורין שפחותין מכזית דאפ"ה מברך המוציא. ורב יוסף מתרץ הב"ע בבא מלחם גדול. וכל הסוגיא מיירי באיזה שיעור של לחם מברכין המוציא, כך פירש הנחלת דוד (לז.), ואף שפירש כן גם ברש"י, אין הכרח לומר כן, שכבר יישבנו את הקושיות עליו. ורק בתוס', ברבינו יונה וברא"ש הוצרכנו לשנות את הסוגיא מחמת קושיות האחרונים.
כן דברי רבינו יונה יתפרשו כן, שמתחילה דחה לפרש"י, וס"ל כפי' התוס' דחביצ"א היינו פרורין שנדבקו, והשתא שפיר מקשה אביי מברייתא דליקט מכולן, דכמו שליקט מכולן הוא בלא בישול ואנו מברכין עליו המוציא, ה"ה חביצ"א כיון שאין שם בישול אלא חיבור בעלמא, שמחברין אותו בקערה עם דבש, י"ל שאע"פ שאין בפרורין כזית מברך המוציא. ויש לדקדק מדוע רבינו יונה מוסיף ואומר "שדיבוק זה חיבור בעלמא". אלא רצה בזה להורות דלא קשה קושיית הפנ"י דאם ליקט מכולן הם עדיין פרורין בעין, א"כ מה שייך להקשות על חבצי"א שהם פרורין שמדובקין ע"י דבש או מרק, וז"ש שדיבוק זה חיבור בעלמא ולא מגרע כלל לענין הברכה, משום דבסוגיין מיירי באיזה שיעור של פת מברכים המוציא.
אלא שאם דברינו נכונים, א"כ כיצד רבינו יונה מסיים שם בד"ה "על", ואומר שנראה מסוגיין דאיכא ג' דינים חלוקים. א. פרורי לחם מבושלים. ב. פירורי לחם מדובקים ע"י מרק (חביצ"א). ג. פירורי לחם בעין. שהרי כפי שהוכחנו היה צריך לצאת רק דין אחד, שבכל הלחמים בין מבושל ובין לא, אע"פ שפחותין מכזית מברך המוציא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא, וא"כ פירורי לחם שכתב רבינו יונה בדין השלישי כיון דאין עליהם תוריתא דנהמא אין לברך המוציא, ובמבושל פחות מכזית אם יש תואר לחם מברך המוציא, ולא כמ"ש רבינו יונה בדין השני.
ובנחלת דוד (שם) ד"ה "ובדין" כתב ליישב, דאה"נ סוגיין מיירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, ובזה נחלקו רב יוסף ורב ששת, ואילו רבא דהוסיף על רב ששת, והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא מיירי רק בחביצ"א בדוקא, ז"א ברבא התהפכה הסוגיא, וס"ל דסוגיין מיירי "באיבוד צורת לחם", ולכן כשהפרורין מדובקין ע"י מרק וכדו' כיון שהם פחותין מכזית בעינן תוריתא דנהמא, וכן מבואר בדברי רבינו יונה (דף כו:) ד"ה "ולפיכך", דרבא הוצרך לומר כן משום שמהברייתא (לז.) אמרי' דדוקא בדבר שהוא מבושל צריך שיהא בו תואר לחם, אבל בחביצ"א שאינו מבושל אע"פ שלא יהיה תואר לחם, ואין בפרורין כזית יברך עליו, קמ"ל רבא דאע"פ שאינו מבושל אינו מברך המוציא אלא בשיש בו תואר לחם. וכיון שנפסק כרבא מובן מהיכן לקח רבינו יונה את ג' הדינים מבושל, מדובק, ופרורין בעין, שבישול זה הדבר שהכי מגרע ומפקיע משם פת, ולכן רק בכזית מברך המוציא. ופרורין מדובקים שהם פחות מגרעים, אז אפי' בפחות מכזית מברך המוציא כשיש תואר לחם. ופרורי לחם בעין שלא נתערבו בשום דבר, אז אע"פ שאין בהם תואר לחם מפני שהם דקין, ואין בהם כזית, אפ"ה מברך המוציא, דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.
נמצא לפירוש זה שהסוגיא מתחלקת לשנים. עד רב ששת הגמ' חוקרת באיזה שיעור של פת מברכים המוציא מצד כבוד הברכה, ואילו רבא דיבר על איבוד צורת הפת. ולפי"ז מיושבת קושיית הפנ"י על התוס' ורבינו יונה, וכן קושיית המרומי שדה. ושפיר מקשה אביי על רב יוסף דליקט מכולן דאף בפחות מכזית מברך המוציא ואף שהפרורין בעין.
ומסכם רבינו יונה שיש ג' חילוקים:
א. היכא שהוא מבושל- אם יש בפרוסות כזית אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי אין בפרוסות כזית אז אע"ג דמיחזי דאיכא עליה תואר לחם, אינו מברך אלא במ"מ.
ב. היכא שאינו מבושל אלא מחובר ע"י דבש או מרק- אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, אין בפרוסות כזית הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ"מ.
ג. והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא פירורין בלבד- אע"פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.
ה. בביאור שיטת רבינו חננאל.
רבינו יונה (כו:) ד"ה "לפיכך" בדין השלישי כתב, שפרורי לחם אע"פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת. וזה שלא כדברי רבינו חננאל ז"ל, דס"ל דמאי דאמרי' (לט.) פת צנומה בקערה מברך עליה המוציא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא מיירי. ומבואר מרבינו יונה דלדעת רבינו חננאל, פת צנומה בקערה ופירורי לחם דין אחד להם, ורק בדאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא. ופליג רבינו יונה וס"ל דכיון שהוא פת בפנ"ע ואינו מחובר בדבר אחר אינו יוצא מתורת לחם לעולם, ואף שפת צנומה בקערה מיירי בתוך משקה, וא"כ דמי לחביצ"א כפי הדין השני שהביא רבינו יונה, מ"מ החילוק ביניהם הוא, שפת צנומה בקערה הוא שמפורר דק דק בתוך משקה ואינו לא מבושל ולא מחובר אלא כל פירור ופירור עומד בפנ"ע, לכן ברכתו המוציא אף שאין בו תוריתא דנהמא, משא"כ חביצ"א שהמשקה מחבר את הפרורים, כמ"ש המאמר מרדכי (קסח אות כא).
וצ"ל דגם רבינו חננאל ס"ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא כדעת רבינו יונה, שרב יוסף סבר דרק בכזית מברך המוציא, ורב ששת פליג וסובר דאף בפחות מכזית מברך המוציא, ורבא מוסיף והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. אלא דלדעת ר"ח, רבא דאמר כן, סבר דה"ה בכל פת בין מבושל או מדובק, או פירורי לחם, דכדי לברך המוציא בעינן תוריתא דנהמא, ולכן פירורי לחם דקים מאוד כיון שאין להם תואר לחם אין ברכתם המוציא אלא במ"מ. ולפי"ז רב יוסף דאמר חביצ"א כוונתו לאו דוקא, אלא אורחא דמלתא נקט.
ונראה שדעת ר"ח אינה יחידאה בזה, דגם התוס' (לט.) ד"ה "פת צנומה" ס"ל הכי, דכתבו הא מסקינן לעיל (לז:) פירורין אע"פ שאין בם כזית מברכים עליהם המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא, ולפי"ז יש רק דין אחד שבכל שיעור של פת מברך המוציא בתנאי שיש עליו תואר לחם. וא"כ אף בכזית אם אין תואר לחם לא מברך המוציא כמבואר בתוס' (לז:) ד"ה "חביצ"א" דפירשו דמ"ש בברייתא שאם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ אע"ג דאית ביה כזית כיון דליכא תוריתא דנהמא, ואח"כ בד"ה "ואמר" כתבו התוס' שמ"ש בירושלמי שבכזית מברך המוציא ובפחות אין מברך המוציא, כזית זה לאו דוקא, אלא בד"כ כשיש כזית יש תואר לחם, אבל אה"נ אם אין תואר לחם לא מברך המוציא אף בכזית, ויש פעמים שגם בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא.
נמצא דבסוגיין איכא ג' שיטות בראשונים.
שיטת רש"י, דסוגיין מיירי באיבוד צורת הפת, וחביצ"א היינו פירורי לחם מבושלים, ולמסקנה אפי' פירורין שפחותין מכזית מברך המוציא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא.
שיטת התוס' ור"ח, דסוגיין מיירי באיזה שיעור של פת מברך המוציא, ורבא מוסיף והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. ולדבריהם יש רק דין אחד, שבכל סוג של לחם אם הוא כזית או פחות, ובין אם מבושל או מדובק ע"י מרק וכדו', או פירורי לחם בפנ"ע, כדי לברך המוציא בעינן תוריתא דנהמא, ואי ליכא תואר לחם ברכתו במ"מ. וחביצ"א היינו פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י מרק או חלב, (אלא שלעניין הסוגיא חביצ"א דאמר רב יוסף לאו דוקא, כמ"ש לעיל באות ד).
שיטת רבינו יונה והרא"ש סוגייתנו פותחת באיזה שיעור של פת מברכים המוציא שבזה נחלקו רב יוסף ורב ששת, ורבא באומרו והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא מיירי באיבוד צורת הפת, וכיון שהלכה כרבא, נמצא דאיכא ג' דינים בסוגיין: מבושל, מדובק, ופירורין בפנ"ע. וחביצ"א הוא כפירוש התוס' פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י מרק או חלב. (ולשיטתם חביצ"א דאמר רב יוסף הוא בדוקא, כמ"ש לעיל באות ד' ד"ה "ובנחלת דוד")
הטור (קסח ס"י) פסק להלכה כרבינו יונה דאיכא ג' חילוקים. וכן פסק הב"י, אלא שבריש דבריו הציג את הסוגייא באופן שיש רק ב' שיטות, שיטת רש"י, ושיטת התוס' רבינו יונה והרא"ש, והרי הוכחנו דבסוגיין איכא ג' שיטות, והתוס' פליגי על רבינו יונה והרא"ש בדין השלישי וסוברים כר"ח, וכ"כ להעיר המאמר מרדכי (קסח אות כב).
ונ"ל שהב"י צירף את התוס' לשיטת רבינו יונה והרא"ש רק לגבי הפירוש של חביצ"א, ששלושתם סוברים שחביצ"א הם פירורי לחם המדובקים ע"י דבש או מרק, לאפוקי מרש"י דס"ל שחביצ"א הם פירורי לחם מבושלים באלפס, אבל אה"נ שתוס' פליגי על רבינו יונה והרא"ש. וכן פסק השו"ע (קסח ס"י) כדעת רבינו יונה דאיכא ג' דעות וז"ל: חביצ''א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק. אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם מברך המוציא וברכת המזון. ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון (ועיין לקמן סימן קפ''ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון):
ו. פירורי לחם שנתנם בתוך משקה ולא נתחברו ונדבקו יחד.
המאמר מרדכי (קסח סק"כא) כתב להעיר על דברי הב"י במ"ש בחילוק השלישי, דכיון שהוא פת בלי שום תערובת משקה אינו יוצא מתורת לחם וכו', ומבואר דרק בגלל שהפירורים בעין בלא משקה כלל ברכתם המוציא, ומדברי רבינו יונה והרא"ש לא משמע הכי, דרבינו יונה פליג על רבינו חננאל דכתב שפת צנומה בקערה מברך המוציא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא, ורבינו יונה כתב על כך דכיון שהוא פת בפנ"ע ואינו מחובר בדבר אחר אינו יוצא מתורת לחם לעולם, ומבואר דאף שהפרורים במשקה ברכתם המוציא, וזה משום שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא כל פירור ופירור עומד בפנ"ע, ודינם כפירורי לחם בעין שברכתם המוציא, ורק בחביצ"א שהפירורים נדבקו ונתחברו יחד, אז בפחות מכזית תלוי אם יש תואר לחם או לא, אבל בפירורים שלא נתחברו ברכתם לעולם המוציא, ומבואר דאף שהפירורים ע"י משקה ברכתם המוציא ודלא כמ"ש הב"י. ואפשר לדחוק בדברי מרן הב"י ולומר, דמ"ש בלי תערובת שום משקה היינו לומר דמאחר שעומד בפנ"ע ואינו מחובר ע"י משקה הוי כאילו אין שום תערובת כל עיקר, וכן יש לפרש שאר דבריו, עכת"ד.
נמצא, שפירורי לחם שנתנם בתוך משקה אם לא נתחברו ונדבקו יחד אלא כל פירור ופירור עומד בפנ"ע ברכתו המוציא, ואם אכל כזית מברך ברהמ"ז, ורק אם ע"י המשקה נתחברו יחד דינם כפי הדין השני שבשו"ע, שאם יש בפרוסות כזית מברך המוציא אפי' אין בו תואר לחם, ואם אין בהם כזית, הדבר תלוי אם יש בו תואר לחם מברך המוציא, ובאוכל כזית מברך ברהמ"ז, ואם אין תואר לחם מברך במ"מ וברכה אחרונה מעין ג'. וכן מבואר בשו"ע הגר"ז (קסח ס"יט) דפירורי לחם שנתן בתוך המשקה והמשקה אינו מחברם ומדבקם ברכתם המוציא ואינו יוצא מתורת פת לעולם, ורק כאשר המשקה מחברו ומדבקו הוי כהדין השני שהובא בשו"ע. וכן פסק המשנ"ב (סק"ס), והכף החיים (אות פח), ובהלכה ברורה (ס"לח).
ועוד הקשה המאמר מרדכי על דברי השו"ע, דבסעי' י' פסק כרבינו יונה שפירורי לחם בעין אפי' שאין בהם תואר לחם ברכתם המוציא ואפי' שרה אותם במים, כל שלא נדבקו ונתחברו יחד ברכתם המוציא. ואילו בסעי' יא פסק כהתוס' (לז:) בשם רבינו דוד ממי"ץ, וז"ל מרן: יש מי שאומר שפירורים שנותנים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזיל תוריתא דנהמא ואין מברך עליה אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג' עכ"ל. ונמצא שדברי השו"ע סותרים, מסעי' יא, לסעי' י'. וכן הקשה הפרי חדש (סק"י).
וכתב ליישב זאת המאמ"ר, הא דכתב השו"ע בסעי' י' שפירורי לחם ברכתם המוציא אפי' שנתנם במים, מיירי שנישרו במים "זמן מועט" ומה שאין להם תואר לחם זה מחמת קטנותם. משא"כ בסעי' יא' מיירי בפירורין שנישרו במים "הרבה זמן" עד שנתלבנו המים ע"י זה והוא סימן שנפסדה צורתם ע"י השריה ואבד מהם שם לחם ולכן ברכתם במ"מ. וכ"כ המשנ"ב (סק"ס).
ולפי"ז נצטרך לומר שגם רבינו יונה ס"ל הכי, שיש חילוק בין פירורי לחם שנישרו במים "זמן מועט", "לזמן מרובה". וזה קשה, משום שרבינו יונה כתב שיש ג' חילוקים, ולדברי המאמ"ר יש ד' חילוקים, שבפירורי לחם יש חילוק בין נשרה זמן מועט לזמן מרובה. ועוד קשה, שרבינו יונה כתב שפירורי לחם "לעולם" אינם יוצאים מתורת פת, ובפשטות מיירי בכל גווני אפי' נישרו הרבה. ובדוחק יש לחלק כמ"ש המאמ"ר כדי שלא יסתור דבריו.
ולכן הנותנים חתיכות של פת בתוך קערה של מרק (בכלי שני) אפי' אם החתיכות בשיעור פחות מכזית ברכתם המוציא, דבכה"ג בד"כ אין החתיכות מתחברות ונדבקות זב"ז כדין חביצ"א, אלא כל חתיכה עומדת בפנ"ע, והרי צורת פת עליהם.
וכן הלוקחים פרוסות לחם וחותכין אותן לחתיכות קטנות (פחות מכזית) ולאחר מכן אופים אותם בתנור (קרוטונים) ונותנים אותם בתוך מרק (כלי שני) ברכתם המוציא, דאין האפיה מבטלת מהם דין לחם, ואם טגנם שמן עמוק ברכתם במ"מ, כמ"ש התוס' (לז:) ד"ה "חביצ"א".
ז. בישל או טיגן חתיכות לחם הפחותים מכזית, וע"י הבישול נתחברו לכזית, מה מברך?
כתב בשו"ע (קסח ס"י), חביצ"א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד ע"י מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית וכו', ברכתו המוציא וברהמ"ז. וכתב הלבוש (ס"י) אם נתפררו דק דק עד שלא היה בכל פירור כזית "קודם שנתבשלו" אלא נתחברו ע"י הבישול, אז פקע מהן ברכה ראשונה ואינו מברך עליהם אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג', אע"פ שעדיין ניכר בהם שהם לחם שיש להם תואר לחם, כיון שנתפררו כ"כ ונתבשלו הפסיד חשיבותו ע"י הבישול ואינו קרוי עוד לחם, שאין לחם אלא אפוי או מבושל ויש בו כזית עכ"ל. וכן פסק הכנסת הגדולה (קסח הגהות טור) בשם שו"ת הרש"ך (ח"א סי' קסג). וכן מבואר מדברי המג"א (סק"כו) דכתב בנתבשל אם יש בהם כזית, פירוש שבכל פרוסה בפנ"ע הוי כזית ואז ברכתה המוציא, אבל אם אין בכל פרוסה כזית אלא פחות, ברכתה במ"מ אע"פ שע"י הבישול נדבקו ונעשו כזית. וכן בפרי מגדים (א"א סק"כו) הבין בדעת המג"א דלא מהני מה שנדבק ע"י הבישול, וכן ביאר במחצה"ש דשני חצאי זית שנדבקו לכזית הדיבוק אינו מחשיבו לכזית, אלא צריך להיות בכל פרוסה בפנ"ע קודם הדיבוק כזית. וכן מבואר במג"א (סק"כד), וכן פסק בערוך השולחן (אות לז).
והעולה מדבריהם, העושים קציצות מפירורי לחם, או משאריות לחם, או מפירורי מצה (בפסח לנוהגים לאכול מצה שרויה) הנקראים קניידל"ך, ואח"כ בישלם מברך עליהם במ"מ, ואפי' קבע עליהם סעודה אין מברך אלא במ"מ ומעין ג', כיון שלפני הבישול בכל פירור ופירור של לחם היה פחות מכזית, ופת פחות מכזית אם בישלו, אע"פ שיש לו תואר לחם ברכתו מזונות, ואף אם ע"י הבישול נדבקו ונעשו לגודל של כזית, כיון שמתחילה בכל פרוסה היה פחות מכזית מברך במ"מ.
והן אמת שיש חולקים בדבר. הדברי חמודות (פ"ו אות כז) פליג על הלבוש וס"ל דמאי איכפת לן בקודם שנתבשלו מאי הוה, אם עכשיו בשעה שאוכל אין בהם כזית, וגם הוא דבר תמוה בעצמו שהאוכל יצטרך לדעת כמה היה שיעורו קודם שנתבשל, ובר מן דין הרי לשון רש"י אם הפרוסות קיימות ולא נימוחו בבישולן עכ"ל. והובאו דבריו בהגהות מוהר"א אזולאי, וכן במלבושי יו"ט (אות יב) כתב דאין נראה כדברי הלבוש, אלא הכל מיירי בשיעור שיש בהם אחר הבישול. והנה גם המג"א (סקכ"ח) כתב שאם אחר שנעשה הלחם פירורין חזר וגיבלו עד שיש בו כזית אפי' חזר ובישלו או טיגנו לאחר מכן מברך המוציא, וא"כ אותם שעושים פרימזל"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריכים לברך המוציא, כיון שתחילתו היה לחם, לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית, ואח"כ הביא להכנה"ג בשם הרש"ך (ח"א סי' קסג) שמברך במ"מ כהלבוש והניח בצ"ע. ובסידור בית מנוחה (עמ' מה: ס"כד) הסביר דכונת המג"א שהשאיר בצ"ע, דמוכח בגמ' דכל שתחילתו לחם לא נפק מתורת לחם.
למסקנה: הכרעת הפוסקים להלכה היא כדעת הלבוש, הכנה"ג, הרש"ך ודעימיה, וכן פסק המשנ"ב (סקנ"ד) פירורי לחם שנתבשלו, אם יש בהם כזית, רוצה לומר בהפרוסה עצמה שמברך עליה היה בה כזית מקודם, ולא נפחתה משיעור זה ע"י הבישול, "ולא מצרפינן לה מה שנדבקה עם חברותיה". וכן בסק"נט כתב אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגיבלן בשומן וכיוצ"ב שאנו קורין קניידל"ך או חריימזל"ך הסכמת האחרונים דאם בישלם בקדרה או טגנן במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית מברך עליהם במ"מ, ואפי' אכל הרבה וכן הוא מנהג העולם. וכן פסק בכה"ח (אות פד- פה), וכן בהלכה ברורה (קסח ס"לד-לט) כתב שהלוקחים פרוסות לחם, או מצות (בפסח) ומחלקים אותם לכמה חלקים שאין בהם כזית ומחברים אותם זו לזו ע"י ביצים ומבשלים או מטגנים אותם יחד, יש לברך עליהם במ"מ ועל המחיה, ואפי' אם ניכרת בהם צורת הפת או המצה, וגם מחמת שנתנום עם הביצה נתחברו ויש בהם כזית, ברכתם במ"מ ועל המחיה, כל שאין בחתיכה אחת כזית אף בלא החיבור. וכן פסק בערוה"ש (אות לז), ובחזון עובדיה (טו בשבט ברכות עמ' סו ס"ז), וכ"כ בקיצור שו"ע להרב טולידאנו (קסז סעי' יז-יט), ובברכת ה' (ח"ב פ"ב ס"כו) הערה 137 ד"ה "כי", ובפסקי תשובות (קסח) הערה 136 ובילקו"י קיצור שו"ע (סי' תעא ה"ה).
עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא בגמ' (לז:), אמר רב יוסף האי חביצ"א דאית ביה פרורין כזית בתחילה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות. דלית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' וכו', ורב ששת פליג וס"ל האי חביצ"א אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.
בסוגיין איכא ג' שיטות בראשונים.
שיטת רש"י, דסוגיין מיירי באיבוד צורת הפת, וחביצ"א היינו פירורי לחם מבושלים, ולמסקנה אפי' על פירורין פחותין מכזית מברך המוציא בדאיכא עלייהו תוריתא דנהמא.
שיטת התוס' ור"ח, דסוגיין מיירי באיזה שיעור פת מברך המוציא, ורבא מוסיף והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. ולדבריהם יש רק דין אחד, שבכל סוג לחם בין אם הוא כזית או פחות, ובין אם מבושל או מדובק ע"י מרק וכדו', או פירורי לחם בפנ"ע, כדי לברך המוציא בעינן תוריתא דנהמא, ואי ליכא תואר לחם ברכתו במ"מ. וחביצ"א היינו פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י מרק או חלב, (אלא שלעניין הסוגיא חביצ"א דאמר רב יוסף לאו דוקא, כמ"ש לעיל באות ד).
שיטת רבינו יונה והרא"ש, סוגייתנו פותחת באיזה שיעור פת מברכים המוציא שבזה נחלקו רב יוסף ורב ששת, ורבא באומרו והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא מיירי באיבוד צורת הפת, וכיון שהלכה כרבא נמצא דאיכא ג' דינים בסוגיין מבושל, מדובק, ופירורין בפנ"ע. וחביצ"א הוא כפירוש התוס' פירורי לחם הנדבקים יחד ע"י מרק או חלב. (ולשיטתם רב יוסף אמר חביצ"א בדוקא, כמ"ש לעיל באות ד ד"ה "ובנחלת דוד")
השו"ע (קסח ס"י) פסק כרבינו יונה דאיכא ג' דינים וז"ל: חביצ''א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק. אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם מברך המוציא וברכת המזון. ואם אין בהם כזית אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אף על פי שאין בו כזית ואין לו תואר לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון (ועיין לקמן סימן קפ''ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון):
המאמר מרדכי הקשה על דברי השו"ע, שבסעיף י פסק כרבינו יונה שפירורי לחם בעין אפי' שאין בהם תואר לחם ברכתם המוציא ואפי' שרה אותם במים, כל שלא נדבקו ונתחברו יחד ברכתם המוציא. ואילו בסעי' יא' פסק כהתוס' (לז:) בשם רבינו דוד ממי"ץ, וז"ל: יש מי שאומר שפירורים שנותנים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזיל תוריתא דנהמא ואין מברך עליה אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג' עכ"ל. ונמצא שדברי השו"ע סותרים, מסעי' יא', לסעי' י'. וכן הקשה הפרי חדש (סק"י).
וכתב ליישב זאת המאמ"ר, הא דכתב השו"ע בסעי' י' שפירורי לחם ברכתם המוציא אפי' שנתנם במים, מיירי שנישרו במים "זמן מועט" ומה שאין לו תואר לחם זה מחמת קטנותו. משא"כ בסעי' יא' מיירי בפירורין שנישרו במים "הרבה זמן" עד שנתלבנו המים ע"י זה והוא סימן שנפסדה צורתה ע"י השרייה ואבד ממנו שם לחם ולכן ברכתו במ"מ. וכ"כ המשנ"ב (סק"ס).
בישל או טיגן חתיכות לחם הפחותים מכזית וע"י הבישול נתחברו לכזית, מה מברך.
וכתב הלבוש (ס"י) אם נתפררו דק דק עד שלא היה בכל פירור כזית "קודם שנתבשלו" אלא נתחברו ע"י הבישול, אז פקע מהן ברכה ראשונה ואינו מברך עליהם אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג'. אע"פ שעדיין ניכר בהם שהם לחם שיש להם תואר לחם, כיון שנתפררו כ"כ ונתבשלו הפסיד חשיבותו ע"י הבישול ואינו קרוי עוד לחם, שאין לחם אלא אפוי או מבושל ויש בו כזית עכ"ל.
אלא שהדברי חמודות פליג (פ"ו אות כז), וסובר דמאי איכפת לן מה היה קודם הבישול, אם לאחר הבישול יש כזית ברכתו המוציא.
להלכה האחרונים פסקו כדברי הלבוש ודעימיה. דכל שקודם הבישול היו הפירורים פחותים מכזית, אף שלאחר הבישול או הטיגון נתחברו ליותר מכזית ברכתם במ"מ. המשנ"ב (סקנ"ד), הכה"ח (אות פד- פה), החזו"ע (ברכות עמ' סו) וכן בהלכה ברורה (קסח ס"לד-לט) כתב שהלוקחים פרוסות לחם או מצות (בפסח) ומחלקים אותם לכמה חלקים שאין בהם כזית ומחברים אותם זו לזו ע"י ביצים ומבשלים או מטגנים אותם יחד, יש לברך עליהם במ"מ ועל המחיה, ואפי' אם ניכרת בהם צורת הפת או המצה, וגם מחמת שנתנום עם הביצה נתחברו ויש בהם כזית, ברכתם במ"מ ועל המחיה, כל שאין בחתיכה אחת כזית אף בלא החיבור.
סימן כג - בדין לחם העשוי לכותח, אי חייב בחלה ובהמוציא.
א. בביאור פלוגתת ר"ת ור"ש.
איתא בבר' (לז:), תני רב חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, והא תניא חייב בחלה, התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחים עליה, עשאן כעבין חייבין כלמודין פטורין. ופרש"י לחם העשוי לכותח, אין אופין אותו בתנור אלא בחמה, כעבין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה, כלמודין כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם.
התוס' בד"ה "לחם" הקשו על פרש"י דאמר כלמודין פטור מחלה משום שעשאה בחמה. דמשנה מפורשת במס' חלה (פ"א מ"ה), כל שתחילתו עיסה וסופו סופגנין חייבת בחלה, וכל שתחילתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה, ושתחילתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה. ועיסת כותח תחילתה עיסה וא"כ חייבת בחלה. ופסק ר"ת א"כ בניבלי"ש ורישולא"ש דתחילתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אע"פ שסופן סופגנין. ומתחילה היה רוצה לומר ר"ת דדוקא חייבין בחלה דמצוות חלה עליהן בעודן עיסה, דכתיב עריסותיכם, אבל מהמוציא יהיו פטורין דעכשיו הם סופגנין ולא שייך לברך על סופגנין המוציא, ודחה זאת, דהא לעיל קתני נטלן לאוכלן מברך המוציא, גבי מנחה אע"פ שעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן, ומברייתא זו למד ר"ת שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה, שכל שחייב בחלה מברך המוציא אע"פ שסופה סופגנין. אולם ורימשיי"ש (אטריות) אע"ג דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחילה, פטורין מהמוציא ואין מברכין אלא במ"מ, דלית להו תוריתא דנהמא.
נמצא, דלדעת ר"ת כל שתחילתו עיסה אע"פ שסופו סופגנין חייבין בחלה כהמשנה בחלה, וכן כל עיסה שחייבת בחלה ברכתה המוציא, למעט כשאין לה תואר לחם כאטריות שברכתם במ"מ אע"פ שתחילתם עיסה שחייבת בחלה.
אלא דיש להקשות על ר"ת מהא דאמר ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, אף שמתחילה היתה עיסה עבה, וכן ממ"ש במשנה חלה (פ"א מ"ח) עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מחלה אע"פ שבלילתה עבה. וברבינו יונה (כו:) ד"ה "לחם" כתב ליישב, דכי אמרי' דמעשה חמה פטורין מחלה בעשאה כלמודין, זהו כשבלילתו רכה ונאפה בחמה דתחילתה וסופה סופגנין, ולפיכך פטור.
בגמ' פסחים (לז:) נחלקו, ר"ל ור' יוחנן במעשה אילפס (מחבת) אי חשיב מעשה תנור. ר"ל סבר דמעשה אילפס לא חשיב מעשה תנור, ולפיכך בתחילתו סופגנין וסופו עיסה, אם סופו ע"י אילפס פטור מחלה דאין זה מעשה תנור, ואילו ר' יוחנן סבר דמעשה אילפס חשיב מעשה תנור, שדומה לאפיה כתנור, א"כ תחילתו סופגנין וסופו מעשה אילפס חייב בחלה.
ובתוס' (שם) ד"ה "דכולי" נחלקו ר"י ור"ת בביאור פלוגתת ר"ל ור' יוחנן. דר"י ס"ל דר"ל ור' יוחנן פליגי בכל עיסה בין בעבה ובין ברכה שעשאה באילפס, דלר"ל פטור מחלה ולר' יוחנן חייב. ורק ע"י משקה כו"ע מודו שפטור. ור"ת ס"ל דר"ל ור' יוחנן פליגי דוקא בבלילה רכה שעשאה באילפס, ובבלילה עבה לכו"ע חייבת בחלה אפי' בישלה ע"י משקין, ולכן התוס' בבר' כתבו בשם ר"ת דקיי"ל כר' יוחנן בפרק כל שעה, דפליגי ר' יוחנן ור"ל במעשה אילפס ופליגי בבלילתו רכה, משום דלר"ת כל שתחילתו עיסה עבה אפי' שאח"כ בישלה חייבת בחלה וברכתה המוציא.
אולם רבינו שמשון במשנה (חלה פ"א מ"א) פליג וסובר דכל עיסת כותח פטורה מן החלה כיון שגלגל אדעתא דלאפות בחמה וסופו ליבטל מתורת לחם, והא דמחלקין בין עשאה כעבין שחייבת, לעשאה כלמודין שפטורה, משום דבכעכין איכא חששא דמחלפי בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח, אבל כלמודין מעשיה מוכיחים עליה ולא אתי לאחלופי. ונמצא, שעיסת כותח פטורה מחלה בעשאה כלמודין.
אולם בירושלמי (חלה פ"א ה"ד) כתוב עיסת כותח חייבת בחלה שמא תימלך לעשותה חררה לבנה, וא"כ איכא פלוגתא בין התלמודין בעניין חיוב חלה בעיסת כותח, שהבבלי פוטר והירושלמי מחייב. ואומר רבינו שמשון דעל כרחך צ"ל הא דהירושלמי דאמר חייבת, מיירי דשקלא פורתא ואופה באור, ולכן חיישינן שמא תימלך לעשותה כולה חררה לבנה, אבל אה"נ דאם לא היתה לוקחת פורתא ואופה, היתה פטורה מחלה כהבבלי.
ולדעת ר' שמשון המשנה בחלה מתפרשת כך. תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו בנמלך, שמתחילה חשב לאפותה לצורך פת ואח"כ נמלך לטגנה חייבת בחלה, כיון שגלגל על דעת לעשותה לחם, אבל אם מתחילה חשב לעשותה סופגנין פטורה מחלה אע"פ שהיתה עיסה עבה, ולכן עיסת כותח פטורה מחלה כיון שגלגל על דעת לאפותה בחמה. ולפי"ז מובן גם רש"י מדוע פטר בעיסת כותח בעשאה כלמודין. וכן הר"ן בפסחים (יא.) ד"ה "אבל", כתב שהרמב"ן ס"ל כר' שמשון שאם גלגל על דעת עיסה ונמלך לסופגנין חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול, וכן נמי גלגל ע"ד סופגנין ונמלך שלא לעשותה סופגנין אלא עיסה חייבת דסופו עיסה. וכן פסק הרשב"א (לח.) ד"ה "עשאה", והטור יו"ד (סי' שכט) בשם הרמב"ם והרא"ש. והר"ש בסוף דבריו שם כתב לדחות ראיית ר"ת מהא דאמרי' אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא, לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם, אלא בדסולת או במאפה תנור, א"נ בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו.
ב. בביאור דברי רבינו יונה.
רבינו יונה (כו:) סוד"ה "לחם" כותב, וא"ת אפי' כשלא עשאה כעבין אמאי פטור, שהרי היתה בלילתה עבה מתחילה וכו' ועיי"ש במ"ש. ויל"ע אליבא דמי כתב רבינו יונה, אליבא דר"ת או דר"ש. בפשטות ר"י בא ליישב את ר"ש מדוע פוטר כלמודין שהרי היתה בלילתה עבה מתחילה. ותירץ שכל דבר שלא נעשה לאכילת בנ"א בדרך פת פטורה מחלה, ולכן בד"ה "ומזה" כתב שעיסה עבה שעשה ממנה אטריות פטורה מחלה כיון שלא לשו אותה מתחילה לעשות ממנה פת, אלא לבשל.
אולם הדרכי משה (יו"ד סי' שכט סק"ב) למד ברבינו יונה שהמשך דבריו הם אליבא דר"ת, ולפי"ז כתב בד"ה "ומזה", שעיסה עבה שעשה ממנה אטריות פטורה מחלה כיון שמתחילה חשב עליה לבישול. ולדבריו יש להקשות, חדא, כיצד שייך לשאול לדעת ר"ת מדוע עיסת כותח שמתחילה היתה בלילה עבה פטורה, הרי שורה אחת לפני, תירץ רבינו יונה את ר"ת מהברייתא של עיסת כותח דמיירי בבלילה רכה ולכן פטורה. ועוד, נמצא שר"ת סותר לדבריו, שהרי בתוס' בר' (לז:) אמר ר"ת שעיסת איטריות (וירמשיי"ש) אע"פ שאין מברך עליה המוציא דליכא תוריתא דנהמא, מ"מ חייבת בחלה שמתחילה עיסה עבה היתה, וכאן רבינו יונה מסביר בשם ר"ת שעיסה עבה שעשאה מתחילה אטריות פטורה מחלה.
בפתחי תשובה (יו"ד שכט סק"א) הביא בשם שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' סח) ד"ה "ראיתי", להעיר על הדרכי משה, דהמעיין יראה ברבינו יונה שאין זה מדברי ר"ת אלא סברת עצמו כ"כ, דסבירא ליה כהרמב"ן ור' שמשון דמפרש מתני' תחילתה עיסה וסופה סופגנין שחייבת בחלה, מיירי בנמלך.
אולם החזו"א (יו"ד סי' קצט) מקיים את דברי הדרכי משה, ואדרבה תמה על הפתחי תשובה, דברבינו יונה משמע בהדיא דדבריו אף לדעת ר"ת, דר"ת ס"ל דתחילתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה ומברך המוציא משום דיש עליו תוריתא דנהמא, אבל תחילתו עיסה וסופו ע"מ שלא יהיה לו תואר לחם (כגון אטריות) אין ראיה דבכה"ג נמי חייבת בחלה לר"ת, ובכה"ג מהני דעתו להפקיע מחיוב חלה.
ונ"ל שהחזו"א הבין בדברי רבינו יונה דמה שמחלק ר"ת בין בלילה רכה לעיסה עבה זה רק אליבא דהירושלמי, שאמר מעשה חמה פטור מיירי בבלילה רכה ונאפה בחמה שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין, ולכן פטור מחלה. אבל עיסה עבה אע"פ שעשאה בחמה חייבת דתחילתה עיסה, ומ"ש רבינו יונה והכא משו"ה אמרי' שאם עשאה כעבין חייבת מפני שהיתה בלילתה עבה, מיירי אליבא דהבבלי, שהברייתא שמחייבת מיירי בבלילה עבה.
ולפי"ז נשאלת השאלה כיצד יפרש ר"ת את הברייתא שפוטרת עיסת כותח מחלה שהרי תחילתה עיסה. וזה מ"ש רבינו יונה וא"ת אפי' כשלא עשאה כעבין אמאי פטורה וכו', ותירץ כיון שלא נעשית לדעת אכילה אלא לחרך אותה באור ולעשות ממנה כותח לפיכך פטורה, ולפי"ז גם לדעת ר"ת אזלינן בתר מחשבתו. וזה קשה דבראשונים מבואר שלמדו בר"ת דלא אזלי' בתר מחשבתו, ולכן הרמב"ן הקשה מעיסת כלבים, כיון שהבין בר"ת דמחשבה לא מועילה כלל כאשר היתה העיסה עבה. ועוד שלפי"ז נצטרך לומר דפליגי תוס' ורבינו יונה בדעת ר"ת האם עיסת אטריות חייבת בחלה, דלדעת התוס' חייבת ולרבינו יונה פטורה וזה דוחק. וע"כ נראה פשוט דדברי רבינו יונה הם כמ"ש הפתחי תשובה בשם הפנים מאירות.
ג. בדין ברכת המוציא האם קשורה לחיוב חלה.
ר"ת בתוס' (לז:) ד"ה "לחם", הוכיח שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה מהברייתא במנחות, שכתוב נטלן לאוכלן מברך עליהם המוציא אע"פ דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ומכאן הוכיח ר"ת דבהכרח שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה.
אולם רבינו שמשון במשנה חלה (פ"א מ"ה) בסוף דחה לדברי ר"ת, וכתב דגבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליו המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנות בשמן ונתבטלו מתורת לחם, אלא בדסולת או במאפה תנור, א"נ בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלן, והביא ראיה שאין לברך המוציא על דבר מבושל מהגמ' פסחים פרק כל שעה, דאמר ר' יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נמחה בבישול, שהבישול מבטל מתורת לחם. ומוכח דברכת המוציא אינה קשורה כלל לחיוב חלה.
וכן הב"י (קסח ס"יג) ד"ה "רבינו", הביא בשם רבינו ירוחם שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים שאפי' בלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא אפי' נתחייבה בחלה, ואפי' שיש עליה תוריתא דנהמא. דלא דמי ברכת המוציא לחלה, דחלה בתר גלגול אזלי', אבל ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפיה. וכ"כ רבינו יונה (דף כז.) ד"ה "ומזה".
אלא שהטור (סעי' יג) כתב כל דבר שבלילתו עבה אפי' בישלו במים או טיגנו בשמן, לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ובלבד שיש בו תואר לחם. עכ"ל. וזה כדעת ר"ת. וקשה, דביו"ד (שכט) פסק הטור כרבינו שמשון, ושכן פסק אביו הרא"ש והרמב"ם.
הב"ח (קסח) ד"ה "ומ"ש בלבד" כתב ליישב, דאה"נ דגם כאן פסק הטור כרבינו שמשון, אלא שהטור מיירי "בנמלך", שאם היתה דעתו לעשות לחם ונמלך ובשלו במים או טיגנו שחייב בחלה וה"ה בהמוציא. הב"ח ס"ל דמה שחלק רבינו שמשון על ר"ת זה רק לגבי חיוב חלה, באיזה אופן העיסה מתחייבת בחלה, אולם כאשר העיסה חייבת בחלה גם ר"ש מודה שצריך לברך עליה המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא, ולפי"ז חיוב ברכת המוציא תלוי בחיוב חלה גם לר"ש, דכל שחייב בחלה ברכתו המוציא.
וכתב המג"א (סק"לב) לדחות דברי הב"ח. דבשלמא בחלה מחייב רבינו שמשון, דבחלה החיוב בשעת לישה ואז היה דעתו לאפות, אבל המוציא בא בשעת אפיה, ועוד שר"ש הביא ראיה מרקיק המבושל מכ"ש, ומה רקיק המבושל שאע"פ שהיה לחם גמור מתחילה כיון שבשלו נפק מתורת לחם ואין מברך עליו המוציא, דבר שלא היה לחם מעולם אלא בצק ורק בדעתו היה לעשותו לחם, כשמבשלו לא כ"ש שהבישול יפקיע ממנו תורת לחם. ולכן לדעת ר"ש ברכת המוציא אינה קשורה כלל לחיוב חלה. וכנראה שלשון הב"י איטעתיה לב"ח עיי"ש. וכ"כ הלבושי שרד (אות נט) שלדעת ר"ש אף שהעיסה נתחייבה בחלה אם בישלה אינו מברך המוציא דר"ת פליג על ר"ש בתרתי. וכן ברבינו ירוחם (נתיב טז חלק חמישי עמ' קמה ד.) כתוב להדיא סופה סופגנין אין מברכין עליה המוציא עכ"ל. וכן דעת האליה רבה (אות נה), ושכן מוכח בט"ז (סק"טז), ובכף החיים (אות קה).
אולם הנתיב חיים דחה לקושיית המג"א, דברקיק המבושל מה שהבישול מפקיע ממנו שם לחם זה משום שכונתו ע"י הבישול לבטלו מתורת לחם ולעשותו כמו תבשיל, משא"כ עיסה עבה שדעתו לאפותה ונמלך לבשלה, בזה מודה ר"ש דעל דעת ראשונה הוא עושה, שרוצה לאכול אחר הבישול בתורת לחם הואיל ויש בו תוריתא דנהמא והוי לחם גמור, וכן דעת הבגדי ישע (ס"יג).
נמצא, דפליגי הב"ח והמג"א בדעת רבינו שמשון אם ברכת המוציא תלויה בחיוב חלה. לדעת הב"ח כל שחייב בחלה ברכתו המוציא, ולמג"א ברכת המוציא שייך לברך רק אחר שעת אפיה. השו"ע (ס"יג) פסק בדעת ר"ש, שאפי' עיסה שנתחייבה בחלה כגון עיסה עבה שנמלך לעשותה סופגנין אין מברך עליה המוציא, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה, ושכן כתב רבינו ירוחם בדעת הרמב"ן ור"ש, וכמ"ש הב"י.
ד. הכרעת השו"ע בפלוגתת ר"ת ור"ש.
השו"ע (קסח ס"יג) כותב וז"ל: אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא, ואפילו נתחיבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה. ויש חולקין ואומרים דכל שתחלת העיסה עבה אפילו ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן מברך עליה המוציא (ונהגו להקל). וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחלה ע"כ. והנה הדעה הראשונה שהובאה בשו"ע היא דעת רבינו שמשון, והיש חולקין היא דעת ר"ת, והכלל בידינו, סתם ויש, הלכה כסתם, אלא מדסיים השו"ע וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה, נראה שכתב להחמיר כדעת ר"ת.
אלא שביו"ד בסימן שכט ס"ג כתב מרן לעניין חיוב חלה, עיסה שבלילתה עבה וגלגלה ע"ד לבשלה או לטגנה ועשה כן פטורה מחלה כדעת ר"ש, ולא כתב להחמיר כדעת ר"ת. וכתב באורל"צ (ח"ב פ"יב ה"ה בהערה) ד"ה "ואגב", נראה שהשו"ע חזר בו ממ"ש באו"ח קסח להחמיר כר"ת, ופסק לגמרי כר"ש, ועל זה אנו סומכין לברך במ"מ על בצק שנילוש כעיסת לחם וטיגנו בשמן (כגון סופגניות) או בישלו, ולא מחמירים לאכול דברים אלו בתוך הסעודה. ועיין עוד בביאורים לתשובה ט' ד"ה "ועל".
בהליכות עולם (ח"ה פר' שמיני ס"ב) פירש אחרת לדברי השו"ע, דמ"ש מרן באו"ח ויר"ש יצא ידי שניהם וכו', נראה שאינו אלא לחומרא בעלמא ומעיקר הדין ס"ל למרן שהלכה כסתם שזוהי דעת ר"ש, ושכ"כ בב"י קסח ד"ה "ורבינו" שכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על סופגנין וכיוצ"ב אע"פ שעושין תחילתן עיסה עבה. וכ"כ בהלכה ברורה (ח"ח קסח) בבירור הלכה אות ל' ד"ה "ומרן". והוסיף שכיון שאינו אלא חומרא בעלמא לכן לא חשש מרן לכתוב כן ביו"ד, וכתב רק את דעת ר"ש. וכ"כ הרב משה לוי זצ"ל בברכת ה' (ח"ב הערה 49).
נמצא, שמרן השו"ע פסק להלכה כרבינו שמשון, ורק לחומרא בעלמא כתב לחוש לר"ת. וביאר שם הא דחיישינן לר"ת זה דוקא בעיסה דאיכא עליה תוריתא דנהמא, אבל באין לה תוריתא דנהמא כגון אטריות גם לר"ת אין מברך המוציא, ולכן א"צ להחמיר לאוכלן בתוך סעודה שבירך מתחילה המוציא על פת. ועוד כתב, הא דפליגי ר"ת ור"ש בעיסה עבה שבישלה או טיגנה זה דוקא בבצק שנילוש במים בלבד, אבל אם נילוש בשמן ודבש וכיוצ"ב דינו כפת כיסנין. והוסיף המשנ"ב (סק"עח) בשם האחרונים דדוקא אם יש בפרוסות כזית (מברך המוציא לר"ת) דאי לאו הכי ע"י הבישול או הטיגון נתבטל שם לחם לגמרי לעניין המוציא, כמ"ש השו"ע בסעי' י'.
ולפי"ז הרוצה לחוש לדעת ר"ת כמ"ש השו"ע, צריך שיתקיימו בעיסתו ג' תנאים: א. שאותה עיסה יש לה תואר לחם. ב. שעיסה זו נילושה רק בקמח ומים. ג. שעיסה זו שבושלה או טוגנה שיעורה בכזית. ובהתקיים רק ב' תנאים א"צ להחמיר כלל, דבכה"ג גם לר"ת אין לברך המוציא על עיסה זו.
לפי"ז קרעפלא"ך המבושלים במים אע"פ שיש להם תואר לחם, וגם הבצק נילוש בקמח ומים בלבד, אם הם פחותים מכזית א"צ להחמיר כלל לאוכלם בתוך הסעודה, דבכה"ג לכו"ע ברכתם מזונות מכ"ש, ומה פת גמורה אם שיעורה פחות מכזית ובישלה ברכתה במ"מ כמ"ש השו"ע ס"י, בצק שאינו לחם, אם שיעורו פחות מכזית ובשלו לא כ"ש שתהיה ברכתו מזונות. ורק אם גודלם בשיעור כזית יר"ש יחוש לר"ת ויאכלם בתוך הסעודה. וכן בסופגניות המצויות בימינו לדעת השו"ע א"צ להחמיר כלל לאוכלם בתוך הסעודה, דאף שיש להם תואר לחם וגודלם יותר מכזית מ"מ כיון שהעיסה נילושה במי פירות וטעמם נרגש בעיסה חשיב פה"ב לדעת השו"ע בסעי' ז', ורק לדעת הרמ"א דכתב שם שיהיה בהם הרבה תבלין עדיין נחשבים לפת, לכן יש לומר שיר"ש יאכל את אותם סופגניות בתוך הסעודה לאפוקי נפשין מפלוגתא. ומ"מ מנהג העולם אינו כן כמ"ש הרמ"א שנהגו להקל כרבינו שמשון.
ה. קביעות סעודה על עיסה מבושלת.
המג"א (קסח סק"לד) כתב, דאם לא אכל כדי שביעה נהגו להקל כרבינו שמשון לברך על עיסה מבושלת במ"מ, דחיוב ברהמ"ז שלו מדרבנן, אבל באכל כדי שביעה דברהמ"ז שלו מדאו', צריך לברך ברהמ"ז מספק, כמ"ש השו"ע לקמן בסי' קפד ס"ד, דאם מסופק אם ברך ברהמ"ז חוזר לברך מפני שהיא מן התורה. וכתב במשנ"ב (סק"עה), אך כל זה בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת, אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין, שבכה"ג לדעת הב"ח ועוד פוסקים לר"ש מברך המוציא וברהמ"ז, אבל שהיה דעתו מתחילה לבשל ולטגן אותה, אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה ברהמ"ז, רק ברכה אחת מעין ג', דבכה"ג כו"ע ס"ל דברכתה במ"מ לר"ש. וכן בשו"ת גינת ורדים (כלל א סי' כד) ד"ה "כתב" העיר על דברי המהר"ם מרוטנבורג דכשהיו עושים בביתו עיסה כדי לבשלה במים לא היה מברך עליה המוציא כר"ת, ולא במ"מ כר"ש, אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח"כ היה אוכלה לאפוקי נפשיה מפלוגתא, וכתב הרב שם, דאם היה קובע סעודתו על עיסה זו שבישלו אותה דרך קביעות א"כ מה צורך לברך על לחם אחר, דכיון שקבע עליה מצי לברך עליו המוציא וג' ברכות, ולא גרע משאר פת כיסנין דכשקובעין סעודה עליו מברך המוציא וג' ברכות. ואם אינו קובע, ולא הוי מעיקר הסעודה, אינו נפטר בברכת המוציא עכת"ד. ועיי"ש במ"ש לתרץ. מ"מ חזינן דאם קובע סעודה על עיסה מבושלת ושבע מברך המוציא וג' ברכות.
אולם בדגול מרבבה הקשה על המג"א דדבריו צ"ע, דהוא עצמו כתב בסי' קצד סק"א שאין מנין הברכות דאו', וא"כ גם בברכה אחרונה מעין ג' שוב יוצא דבר תורה עכ"ל. ובמשנ"ב בשעה"צ (סק"עא) כתב לדחות את דברי הדגול מרבבה, והביא ראיה לדבריו מברייתא בברכות (לז.) כל שהוא משבעת המינים ר"ג אומר ג' ברכות, וחכמים אומ' ברכה אחת מעין ג', ומעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך, קפץ ר"ע וברך ברכה אחת מעין ג', א"ל ר"ג לר"ע עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, א"ל רבינו אע"פ שאתה אומר כך וחבריך אומרים כך, לימדתנו יחיד ורבים הלכה כרבים. וקשה וכי מה היה בדעתו של ר"ג בשאלתו, והלא ידע דפלוגתא היא, וכיון שהדבר בספק בודאי שיותר טוב לברך ברכה אחת מעין ג' מלהרבות בברכות ולברך ברהמ"ז. לכן צ"ל שאכלו כדי שביעה, דלדעת ר"ג מחויבים לברך ברהמ"ז דספיקא דאורייתא לחומרא, ועל זה השיב לו ר"ע דזה בכלל ספק שיחיד ורבים הלכה כרבים. ומוכח דכל שיש ספק בכדי שביעה אם לברך ברהמ"ז או ברכה מעין ג' צריך לברך ברהמ"ז, אע"פ שמן התורה יוצא י"ח בברכה אחת מעין ג', וה"נ בנידו"ד עכ"ל.
אלא בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' כא אות י') כתב לדחות ראיית השעה"צ, די"ל דההיא עובדא דר"ג וזקנים מיירי שהיו "מסובין" בעליה בסעודה, ואכלו כותבת בסוף הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת, דקיי"ל בבר' (מא:) דעל אכילת פירות בסוף הסעודה מברכים לפניהם ולאחריהם, וכן פסק השו"ע (קעז ס"ב), והנה לדעת ר"ג כיון שהברכה שלאחר הכותבת היא ברהמ"ז ובלא"ה אם צריכים לברך ברהמ"ז על הסעודה די לברך ברהמ"ז שעולה לכאן ולכאן, ואילו לדעת חכמים צריך לברך ברכה מעין ג' לאחר אכילת הכותבות, ואח"כ ברהמ"ז על הסעודה, ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך בחושבו שיברך ברהמ"ז בלבד, כי לא יהא אלא ספק, הא קיימ"ל סב"ל, וקפץ ר"ע ובירך מעין ג' תחילה לכן התרעם ר"ג על שהכניס ראשו בין המחלוקת, כי גם לדעת חכמים אם קדם ובירך ברהמ"ז יצא משום ששניהם מיזן זייני כדקיי"ל בבר' יב., והוצרך ר"ע להשיב לו יחיד ורבים הלכה כרבים, לכן היה צריך לברך מעין ג' תחילה ואח"כ ברהמ"ז על הסעודה. וכן מצאתי בספר ההשלמה (בר' מג.) בד"ה "ובגמ'" בשם הראב"ד דאע"ג דקיי"ל דאין זימון לפירות, וא"כ היכי מצי ר"ע לברך על הכותבות ולהוציאם י"ח, נראה שבסוף הסעודה הביאום שכבר בא להם זימון ע"י הפת, וכמו שמברך להם אחד ברכת היין, כך מברך להם ברכה אחרונה. וכ"כ הרשב"א בר' (לז.) ד"ה "ונתן" בשם הראב"ד. ומעתה אין שום ראיה לחייב ברהמ"ז בנד"ד עכ"ל. והן אמת שמבואר להדיא בדברי השו"ע (יו"ד סי' שכט ס"ג) דאינו חושש כלל לדעת ר"ת, ומ"ש באו"ח קסח דיר"ש יאכלנו באמצא הסעודה אינו אלא לחומרא, ועיקר הדין לדעת השו"ע לפסוק כר"ש, וכן בפמ"ג (א"א סק"לד) כתב, דמסתימת המחבר בדעה הראשונה בסתם, משמע דאין זה ספק, וכן משמע בלבוש (קסח סק"יב), וכ"כ הבית מאיר (ס"יג) דלא כהמג"א, וכ"כ בכף החיים (אות כח). ובבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ (ברכות עמ' צא) ד"ה "ברם", דחה לדברי שעה"צ ופסק דלדידן דסמכינן אתכא דמרן בכל גווני אין לברך אלא מעין ג'.
עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא בברכות (לז:), תני רב חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, והא תניא חייב בחלה, התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחים עליה, עשאן כעבין חייבין כלמודין פטורין.
ונחלקו ר"ת ור"ש בעיסה שתחילתה עבה וסופה סופגנין האם חייבת בחלה, ומה ברכתה המוציא או במ"מ. התוס' (לז:) ד"ה "לחם" הביאו בשם ר"ת דס"ל כדברי המשנה בחלה (פ"א מ"ה), דכל שתחילתו או סופו עיסה חייבת בחלה. ולחם העשוי לכותח תחילתו עיסה ומשו"ה חייבת בחלה, ולדעתו ר"ל ור' יוחנן דפליגי בפסחים (לז:) במעשה אילפס, פליגי בעיסה רכה, דבעיסה עבה לכו"ע חייבת בחלה אע"פ שאח"כ בישלה.
אולם ר"ש פירש להמשנה בחלה אחרת, תחילתה עיסה וסופה סופגנין מיירי בנמלך, שמתחילה חשב לאפותה לצורך פת, ואח"כ נמלך לטגנה שחייבת, כיון שגלגל ע"ד לעשותה לחם, אבל אם מתחילה חשב לעשותה סופגנין פטורה מחלה אע"פ שהיתה עיסה עבה.
ועוד נחלקו האם ברכת המוציא קשורה לחיוב חלה. ר"ת הוכיח מברייתא דקתני נטלן לאוכלן מברך המוציא שאע"פ שסופן סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן מברך המוציא. נמצא, שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה, דכל שחייבת בחלה ברכתה המוציא.
ור"ש דחה לדבריו, דאפשר שהברייתא מיירי במאפה תנור, א"נ בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו. וראיה שאין לברך המוציא על דבר מבושל, מהא דאמר ר' יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נמחה בבישול, שהבישול מבטל מתורת לחם. ולדבריו ברכת המוציא אינה קשורה כלל לחיוב חלה.
השו"ע בסי' קסח ס"יג הביא בדעה הראשונה את דעתו של ר"ש, וביש חולקין את דעת ר"ת, וסיים ויר"ש יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה. ואף שהכלל בידינו שסתם ויש הלכה כסתם, מ"מ כיון שסיים מרן ויר"ש יצא ידי שניהם נראה שפסק להחמיר כר"ת. אלא שביו"ד סי' שכט הביא מרן רק את דעת ר"ש.
באורל"צ (ח"ב) כתב שמרן חזר בו וסובר לגמרי כדעת ר"ש. בהליכות עולם (ח"ה ס"ב), ובהלכה ברורה (ח"ח) בבירור הלכה אות ל ד"ה "ומרן", ובברכת ה', הסבירו אחרת, דמ"ש מרן באו"ח ויר"ש יצא ידי שניהם נראה שאינו אלא חומרא בעלמא, וס"ל למרן שהלכה כסתם שהיא דעת ר"ש.
ולפי"ז הרוצה לחוש לר"ת כמ"ש השו"ע, צריך שיתקיימו ג' תנאים: א. שאותה עיסה יש לה תואר לחם. ב. שעיסה זו נילושה רק בקמח ומים. ג. שעיסה זו שבושלה או טוגנה שיעורה בכזית. ובהתקיים רק ב' תנאים א"צ להחמיר כלל, דבכה"ג גם לר"ת אין לברך המוציא על עיסה זו. ויוצא שסופגניות המצויות בימינו ברכתם במ"מ גם לר"ת, דאף שיש להם תואר לחם, וגם שיעורם גדול מכזית, מ"מ כיון שנילושו במי פירות וטעמם נרגש בעיסה ברכתם במ"מ כפה"ב.
סימן כד - בדין דברים הבאים בתוך הסעודה.
בביאור פלוגתת הראשונים
איתא בגמ' (מא:), איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכו', אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.
שיטת רש"י. רש"י פירש דברים הבאים מחמת הסעודה, ללפת בהן את הפת אין טעונים ברכה דהוו להו טפלה, הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע. ודברים הבאים לאחר הסעודה, כגון פירות, אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. נמצא לפרש"י, שברכת המוציא אינה פוטרת אלא מה שמתלפת עם הפת, והם דברים הנאכלים "ממש עם הפת" כגון סלטים, מרקחת, וכדו', שבכה"ג נעשו טפלים לפת, אבל בשר, עוף, ומיני תבשיל שנאכלים בלא פת, אף שבאו בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם, דכיון שנאכלים בפנ"ע אין ברכת המוציא פוטרתן. וכדבריו פסק בעל המאור בדין דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, וכן פסק הריבב"ן ד"ה "דברים", ובספר המאורות (מא:).
התוס' ד"ה "הלכתא" הקשו על פרש"י כמה קושיות. אם דברים הבאים מחמת הסעודה הכונה שבאים ללפת הפת, א"כ מה חידש רב פפא באומרו שאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, הלא משנה היא לקמן בדף (מד.), כל שהוא עיקר ועימו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
ועוד קשה, בדברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה פרש"י כגון דייסא ותרדין שאינם באים ללפת הפת, וקשה דלקמן במתני' (מב.) אמרי' בירך על הפת פטר את הפרפרת, ובגמ' מפרשינן דה"ה כל מעשה קדירה.
ועוד קשה, דפריך בסמוך יין נמי ניפטריה פת, ומאי קושיה לפי פרש"י, והלא כששותין היין אינו טפלה לפת וודאי שטעון ברכה.
ועוד קשה, בדברים הרגילים לבוא לאחר הסעודה פרש"י כגון פירות דאפי' שהביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה לפניהם שאינם באים ללפת הפת, וברכה לאחריהם דאין ברהמ"ז פוטרתן דלאו מזון נינהו, ונמצא דפסק כרב ששת והוי דלא כהלכתא, דקיי"ל כרב נחמן ורב הונא.
ועוד קשה, דלישנא "דבתוך הסעודה" אינו מורה על דברים שבאים ללפת הפת, דא"כ הול"ל דברים הבאים ללפת את הפת. וכן כתבו הרא"ש (סי' כו), רבינו יונה (כט.) ד"ה "אמר", והריטב"א (מא:).
שיטת התוס'. התוס' מחמת הקושיות דחו לפרש"י וכתבו בשם ר"י, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר הרגילים לבוא מחמת הסעודה ורגילים לאוכלן עם הפת, כגון בשר, דגים, וכל מיני קדרה, והביאן בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אפי' אוכלן בתוך הסעודה בפנ"ע בלא פת הפת פוטרתן. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון תמרים ורימונים ושאר פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונים ברכה לפניהם, דאין דרך לאוכלן עם הפת, ופטורים מברכה אחרונה דברהמ"ז פוטרתן כדרב נחמן ורב הונא. ולאחר הסעודה, פי' לאחר שמשכו ידיהם מן הפת והוי כמו שאכלו בלא שום סעודה, לכן אם הביאו לפניהם בין דברים הרגילים לבוא מחמת הסעודה, ובין דברים שאין רגילים לבוא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. וכן פסקו תוס' ר' יהודה שירלאון (מא:), האור זרוע (סי' קנד) בשם רבו רבינו יהודה בר' יצחק, האבודרהם (עמ' שפ) תחילת שער השישי, הרא"ש (סי' כו), הטור (סי' קעז), המאירי (מא:), הכל-בו (סי' כד ס"ה עא), המכתם (מא:) וההשלמה (מא:).
אלא שגם על פירוש התוס' יש להקשות, דאם דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה הם דברים שרגילים לאוכלן עם הפת כגון דגים ובשר ודייסא, מאי קמ"ל רב פפא, משנה שלמה היא לקמן (מב.), בירך על הפת פטר את הפרפרת, ובגמ' מפרשים דה"ה כל מעשה קדרה, וא"כ עד שתוס' מקשים על פרש"י מהמשנה בדף מד., קשה עליהם מהמשנה בדף מב..
שיטת רבינו יונה. רבינו יונה (דף כט.) ד"ה "אמר" כתב ליישב פרש"י, דכונת רש"י היא דר"פ מיירי בכגון שהיו עומדים באמצא סעודה לאחר שהתחילו לאכול הביאו לפניהם תאנים וענבים כדי ללפת בהם את הפת ואכלו מהם עם הפת, ועכשיו אוכלים אותו בלא פת, וכונתם עדיין ג"כ לאכול ממנו עם הפת אח"כ. ועכשיו בא להשמיענו ר"פ שאע"פ שאוכל אותו בלא פת כלל אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו, מפני שמאחר שמתחילה הביאו אותו כדי ללפת בו את הפת ואכלו אותו תחילה וסוף עם הפת, אע"פ שבנתיים אוכל ממנו בלא פת, אין בכך כלום שמצטרף עם שאר הסעודה כיון שהביאו אותו מתחילה לצורך סעודה, ע"כ.
דברי רבינו יונה אינם מיישבים לגמרי את רש"י, תירוץ זה מיישב רק מה חידש רב פפא בפירות שנאכלין ללפתן, וקמ"ל שאם אכל את הפירות תחילה וסוף עם הפת, מה שאוכל באמצא בלא פת א"צ ברכה, ואילו שאר הקושיות עדיין לא תורצו.
ונראה ליישב שיטת רש"י במה שהקשו תוס' מהמשנה (מד.), דכתב המאירי ד"ה "כל" דבמשנה כתוב כל שהוא עיקר "ועימו טפלה" וכו', כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר, הא כל שאין דעתו עליו מתחילת אכילה, והוא בא אח"כ אינו בכלל זה, ואתה צריך לפוטרו מצד אחר. וזה מה שחידש ר"פ. וכ"כ רבינו זרחיה הלוי ז"ל, הובאו דבריו ברשב"א (מא:).
וכן במה שהקשו מהא דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת וכו', כתב הפנ"י (מא:) ד"ה "הלכתא" לא ידענא מאי קשיא להו, דודאי אי לאו דיין גורם ברכה לעצמו שפיר הוי פשיטא ליה בסמוך שמהראוי שפת יפטור את היין כיון דשתיה צורך אכילה היא משו"ה טפלה לאכילה, וכמ"ש התוס' בעצמן ד"ה "אי הכי", וצ"ע.
וכן לגבי המשנה בדף (מב.) דכתב רש"י לברך על דייסא שבאה שלא מחמת הסעודה, בספר ההשלמה (מא.) כתב ליישב בדוחק דברי רש"י, דהתם במתני' מיירי שבא בשעת המוציא, והכא בדברים הבאים לאחר המוציא.
שיטת הרשב"א. הרשב"א (מא:) ד"ה "אמר רב פפא" כתב על דברי רב פפא, דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, מיירי בפירות, כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת, וקמ"ל שאע"פ שאין דרכן לבוא ללפתן ולאו מזון נינהו, אפ"ה כיון דאיהו מלפת בהו את הפת, השתא שוינהו טפלה לפת ופת פוטרתן. אלא שעדיין קשה ממתני' לקמן (מד.) דמאי קמ"ל רב פפא, ועל כך כותב הרשב"א ב' תירוצים. האחד, משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט להו להא הכא, ואה"נ דאין בו חידוש דדין זה לכו"ע. והשני, דרב פפא קמ"ל דסד"א כיון שאין דרכן לבוא ללפת ולטפלה, אע"ג דהאי מלפת בהו את הפת אמרי' בטלה דעתו ולא ליפטרי, קמ"ל. (דלא כמ"ש בהגהות מיימוני, סמ"ג, מרדכי והאגודה דאף שמלפת הפירות עם הפת צריך לברך עליהם, כיון שאין דרך העולם ללפת הפת עם הפירות וכן הובאו דבריהם בב"י קעז). הרשב"א לא כתב לפרש כרש"י ולא כתוס' מחמת הקושיות עליהם, לכן כתב לפרש דר"פ קמ"ל דין שלא הוזכר במשניות כלל.
לדעת הרשב"א, דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברהמ"ז פוטרתן. ובבאו לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דהא לא מיפטרו בפת כלל אפי' באו בתוך הסעודה, ולאחריהם דלאו מזון נינהו ולאו מכלל הסעודה הן, עכת"ד. וכ"כ בפירוש הרשב"ץ ד"ה "אמר".
שיטת הרא"ה. הרא"ה (מא:) כתב לחדש יותר, דרב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי, דאמרי הביאו לפניו תאנים וענבים, ועל הא קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים, ענבים ותמרים, וכן כיוצ"ב שדרך בנ"א לאכול מהם להשביע נפשו ולמלא בטנו כי ירעב, אם באו בתוך הסעודה וכונתו באכילתו לכך אע"פ שאוכל אותו בלא פת, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
והא דלא רצה הרא"ה לפרש כהרשב"א, משום דס"ל דכל דבר שמלפתין בו את הפת נפטר בברכת הפת, ואין הבדל אם מלפת בדברים שדרכן ללפת, ובין פירות שאין דרכן ללפת הפת, בכל מקרה הדבר נעשה טפל לפת וזה דבר פשוט ונלמד ממתני' (מד.). לכן פירש דר"פ קמ"ל דאע"פ שאוכל את הפרי בעצמו בלא פת א"צ לברך עליו, כיון שאוכל למלא רעבונו, וכעין מ"ש הפוסקים לגבי פת כיסנין שאוכל בתוך הסעודה למלא רעבונו שא"צ לברך עליו כלל, משנ"ב (קסח סקמ"א). ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה דטעון ברכה לפניו ולא לאחריו, כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג, ואין כונתו באכילתו לשבוע כלל, ואם אוכלן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.
נמצא, דאיכא ה' שיטות בראשונים בפירוש דברי רב פפא מה הם דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, שברכת המוציא פוטרתן.
שיטת רש"י: ברכת המוציא פוטרת כל דבר שמתלפת עם הפת, בין מזון ובין פירות.
שיטת התוס': ברכת המוציא פוטרת כל הדברים שרגילים לבוא מחמת הסעודה לאוכלן עם הפת כגון בשר, דגים, ומיני קדרה.
שיטת רבינו יונה: דרב פפא מיירי בפירות הנאכלים בתוך הסעודה, דאם אכל הפרי יחד עם הפת תחילה וסוף, וביניהם אוכל הפרי בפנ"ע א"צ לברך עליו שמצטרף עם שאר הסעודה, כיון שהביאו אותו מתחילה לצורך סעודה.
שיטת הרשב"א: דרב פפא איירי בפירות שבאו ללפת את הפת, וקמ"ל דלא אמרי' בטלה דעתו.
שיטת הרא"ה: כתב לחדש יותר מכולם דרב פפא איירי בפירות שנאכלים בפנ"ע בלא פת, ואפ"ה א"צ ברכה כיון שהביאם למלא רעבונו.
להלכה הטור (סי' קעז) פסק כדברי התוס' והרא"ש. וכן פסק השו"ע (קעז ס"א) וז"ל: דברים הבאים בתוך הסעודה אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא פוטרתן, ולא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן. ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, (ועיין לעיל סימן קס''ח סעיף ח') אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן דלאו מעיקר סעודה הם, ואינם טעונים ברכה לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתן, ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה אף לפניהם, עכ"ל. וזה כדברי התוס' והרא"ש, ובסוף הסעי' הביא את דברי רבינו יונה דכאשר אוכל מהפירות עם הפת תחילה וסוף, אפי' שאוכל באמצע מהפירות בלא פת א"צ ברכה.
סימן כה - בדין הקובע סעודתו על פירות. ובדין האוכל בתוך סעודתו פת עם פירות.
א. בביאור פלוגתת הרא"ש ורבינו יונה.
הרא"ש (סי' כח) כתב, אדם שאוכל בתחילת הסעודה פת ופירות (כונתו לקובע סעודה על הפירות) יש להסתפק אם אכל מהם בלא פת אם יברך עליהם אם לאו, וסברא היא שלא יברך עליהם, דלדידה הוו השתא מחמת הסעודה, דעיקר סעודתו עלייהו סמיך וכמבואר בירושלמי, רב הונא אכל תמרי עם פיתא, אמר ליה רב חייא בר אשי פליג את על רבך, שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהון תחילה וסוף, א"ל אינון עיקר נגיסותי, פי' הם עיקר סעודתי והיאך אניחם לבסוף וכו', ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול מהם פיתו, ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם ע"כ. הטור (קעז ס"ג) למד דממ"ש הרא"ש דאין להוכיח משם שלא יהא טעון ברכה לפניהם, אלמא איהו סבר שטעונין ברכה לפניהם, ולכן כשאוכל פירות בתוך הסעודה ואין עיקר סעודתו עליהן אע"פ שמלפת בהם את הפת, אם אוכל מהם תחילה מעט בלא פת צריך לברך עליהם. וכתב הב"י (קעז) ד"ה "אבל", שאם הביאו לו את הפירות באמצע הסעודה וליפת בהם את הפת, אז אע"פ שאח"כ אוכל אותם בלא פת א"צ ברכה, דכיון שליפת בהם את הפת נחשבים לדברים הבאים מחמת הסעודה, ולא אמר רב פפא דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם אלא כשהתחיל לאכול מהם בלא פת.
נמצא, דלדעת הרא"ש הקובע סעודתו על פירות אע"פ שאוכל מהם בתחילה בלא פת א"צ לברך עליהם דלדידה חשיב כבאים מחמת הסעודה, וכאשר הביאו לו הפירות באמצע סעודה של שאר דברים, אם ליפת בהם את הפת, אע"פ שאח"כ אוכל מהם בלא פת א"צ ברכה, ואם תחילת אכילת הפירות היתה בלא פת צריך לברך עליהם.
רבינו יונה (כט.) סוד"ה "אמר" כתב, ומיהו אם מתחילה לא היו לו דברים אחרים ללפת בהם את הפת, אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם, דכיון שמזה עשה עיקר ליפתן שלו מתחילה, והתחיל לאכול ממנו עם הפת, פטור הוא אח"כ כשאוכל ממנו בלא פת בכל עניין, בין שיחזור לבסוף ויאכל ממנו עם הפת, ובין שלא אכל ממנו אח"כ עם הפת כלל עכ"ל.
ונמצא לדעת רבינו יונה אף בקובע סעודתו על הפירות, אם אין מלפת בהם את הפת מתחילה צריך לברך עליהם. וכשקובע סעודתו על דברים אחרים, ובאמצע הסעודה הביאו לו פירות, כתב רבינו יונה לעיל שצריך ללפת בהם את הפת תחילה וסוף, ומה שאוכל באמצע בלא פת א"צ ברכה, ואם ליפת בהם הפת רק מתחילה, ובסוף אינו מתכוין ללפת בהם הפת, צריך לברך עליהם.
ובהגות מיימוני (פ"ד מהל' בר' סוף סק"ט) כתב, שאם קבע סעודתו על הפירות מסברא אין צריך לברך עליהם אף שאוכל אותם בלא פת כדברי הרא"ש, ואם הביאו לו פירות באמצע הסעודה ואוכל הפירות עם הפת, איכא למיתלי כיון דאין דרך ללפת בהם את הפת טעונין ברכה לפניהם. וכתב הב"י בד"ה "ולפי", דאפשר דכונת הגהמ"י היא, שאפי' כשאוכל פירות באמצע הסעודה עם הפת, אם אוכל אח"כ בלא פת צריך ברכה, דלא תימא כיון שעכשיו מלפת בהם את הפת הוי ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה, ואפי' אם אוכל מהם בלא פת א"צ לברך עליהם, קמ"ל דכיון שאין דרך ללפת בהם את הפת צריך לברך על מה שאוכל בלא פת, דאם נאמר שגם עם הפת צריך לברך יקשה ממתני' (מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
וא"כ, להגהות מיימוני לפי דברי הב"י, אם קובע סעודתו על פירות א"צ לברך עליהם אף שאוכל אותם מתחילה בלא פת כדעת הרא"ש. ובלא קבע, רק מה שמלפת עם הפת א"צ ברכה דהוא טפל לפת, ומה שאוכל בלא פת צריך ברכה אף שלפני כן אכל הפירות עם הפת ולא בירך.
לסיכום: בדין הקובע סעודתו על פירות, פליגי הרא"ש והגהמ"י, על רבינו יונה. לדעת הרא"ש והגהמ"י א"צ לאכול מתחילה הפירות עם הפת, ואילו רבינו יונה ס"ל שצריך מתחילה לאכול הפירות עם הפת, ואח"כ אף שאוכל בלא פת א"צ ברכה.
ובהביאו לו פירות באמצע הסעודה, פליגי, ר'יונה, הרא"ש והגהות מיימוני.
לרבינו יונה רק כאשר מלפת הפירות עם הפת תחילה, "ודעתו" ג"כ ללפת הפירות עם הפת בסוף, א"צ לברך על הפירות שאוכל באמצע, אבל כאשר מלפת הפירות עם הפת רק מתחילה, ואין כונתו ללפת הפירות עם הפת גם בסוף, צריך לברך על הפירות שאוכל בנתיים בלא פת.
להרא"ש, אם ליפת בהם את הפת בתחילה, אע"פ שאח"כ אוכל מהפירות בלא פת א"צ לברך עליהם.
ולהגהמ"י, רק מה שאוכל עם הפת א"צ ברכה, ומה שאוכל בלא פת טעון ברכה.
הב"י (קעז) ד"ה "ומכלל" הביא לפלוגתת רבינו יונה והרא"ש, וסיים שראוי לחוש לדברי רבינו יונה בשני הדינים. שאם קובע סעודתו על הפירות שתחילת אכילתו יהיה עם הפת, או אם קביעת סעודתו היא עם דברים אחרים, אז בסוף אכילת הפירות יאכל ג"כ עם הפת, ובעניין זה לא יצטרך לברך כלל, ובדרך זה יצא י"ח רוב הפוסקים. (ומ"ש רוב הפוסקים משום דלדעת הגהמ"י, המרדכי והסמ"ג כל שאוכל בלא פת צריך לברך) ומשמע מדברי הב"י דמעיקר הדין נקטינן כדברי הרא"ש והטור, אלא שכתב שראוי לחוש לדברי רבינו יונה.