סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א
א. בביאור דברי הרמב"ם
הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ט), כתב עיסה שלשה בדבש או בשמן, או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין ואע"פ שהיא פת מברך עליה בורא מיני מזונות. וכתב הכסף משנה שם, דנראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן מים הרבה, אע"פ שנתן ג"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים, ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל גדר, והכי דייק לישניה שכתב "שלשה בדבש", דאל"כ הל"ל, עיסה שנתן לתוכה דבש וכו'. אלא מדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא, דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא, ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא, ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן חייבת בחלה ואפ"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה, הלכך על כרחך דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפי' בכזית, אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת מיני פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות, אא"כ אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה, דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר, וכ"כ בב"י סי' קסח ד"ה "והרמב"ם", וכן פסק בשו"ע (ס"ז) וז"ל: וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערובת מי פירות או התבלין ניכר בעיסה.
אולם הדרכי משה (סי' קסח סק"ב) כתב דאין המנהג כדברי הב"י, שהרי בשבתות וימים טובים ובנישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, וע"כ נראה דס"ל דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט, אא"כ עיקר העיסה נילוש באותן דברים, ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן, ע"כ. ולפי"ז, הדרכי משה למד כהצד הראשון של הכס"מ דמ"ש הרמב"ם עיסה שלשה בדבש הכונה שהעיקר הוא הדבש והמיעוט הוא מים, וכן מ"ש תבלין הכונה שיהא הרבה תבלין כמו דבש, וכ"כ בספר שיירי כנסת הגדולה סי' קסח בהגב"י (אות ה), וכן פסק בהג"ה (סי' קסח ס"ז) וז"ל: וי"א שזה נקרא פת גמור, אא"כ יש בהם "הרבה" תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם העיקר וכן נוהגים. אלא שבהגהות הגר"ח צנזר על השו"ע קסח כתב דמה שהוכיח הדרכי משה מהמנהג שאוכלים אותם בשבת ויו"ט ומברכין עליהם המוציא אין ראיה כלל, שהרי קובעין סעודתם עליו, לפיכך נראה לענ"ד בדברי הב"י נכונים לדינא, וכ"כ בבית מאיר (סי' קסח סקט"ז) דמה שהשיג הרמ"א מהמנהג בשבת ויו"ט, התם מיירי שקובעים סעודה עליהם.
והן אמת, שכדברי הרמ"א בדעת הרמב"ם כתב גם רבינו אשר ב"ר חיים בספר הפרדס (שער ראשון עמ' יד) ד"ה "ועוד", וז"ל: אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמי שלש עיסה בחלב או בדבש ועירב בהן מיני סממנים מברכין עליהם במ"מ, ואם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא ושלוש ברכות, לדעתו זוהי פה"ב. ונ"ל דטעם הרב ז"ל דבעינן עיסה שלשה במי פירות דוקא ולא שמו בתוכה מים כלל, אבל עכשיו שנהגו לשים בהם מעט מים נראה לי אליבא דכו"ע דמברכין עליהם המוציא. אלא שבספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ב פ"ב עמ' קמ) כתב, שכנראה היתה לבעל הפרדס גירסא אחרת ברמב"ם ובה כתוב ועירב בה מיני תבלין, אבל ברמב"ם אצלנו הגירסא היא, או שעירב מיני תבלין כמו שלמד הב"י בדברי הרמב"ם. ועוד הביא בשם רבינו אברהם בן טואה בשו"ת חוט המשולש שבסוף שו"ת התשב"ץ הטור השלישי (סי' כח), דמשמע להדיא מדבריו שמפרש ברמב"ם כהב"י ז"ל, "שהמערוכ"ה" (מין פת) לדעת הרמב"ם ז"ל אם לא קבע עליה סעודה לא יברך עליה אלא במ"מ, שכך כתב שאם עירב עמהם מיני תבלין ואפאה נקראת פת הבאה בכיסנין, ואע"פ שהיא פת מברך עליה במ"מ, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא ע"כ. ומוכח כהב"י דאף שלשה רק במיני תבלין ברכתה במ"מ, כמ"ש הב"י דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא, ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לעניין המוציא.
נמצא, דלדעת הכס"מ לא מפריע שיש על פת כיסנין זו דין לחם לגבי דברים אחרים כמו חיוב חלה, אלא שרק לענין ברכה אין מברכין המוציא אלא "על לחם שדרך בנ"א לקבוע עליו", ופת זו כיון שנילושה במי פירות ומורגש טעמם בעיסה "אין דרך בנ"א לקבוע עליה" ולכן ברכתה במ"מ, ואף שנילושה במעט מי פירות, פקע ממנה שם לחם לעניין ברכה. משא"כ הרמ"א ס"ל דלא פקע שם לחם מעיסה זו שעירב בה מעט תבלין, וכדי להפקיע ממנה שם לחם צריך שיתן בעיסה "הרבה" תבלין או דבש בעיסה.
וכתב בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לה), דאין כונת הדרכי משה להוכיח שיש דרך לקבוע סעודה על עיסה זו שנילושה במי פירות, דאז תהיה מחלוקתם אם יש דרך או אין דרך, אלא הרמ"א ס"ל שרואים הלכה למעשה דלא כהב"י, דאם הדבר היה תלוי במנהגים היה לפוסקים לפרש דאין מחלוקת בין מרן לרמ"א, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, ועוד, נראה דלא נחלקו המחבר והרמ"א דהטעם שאין מברכין המוציא על פה"ב היא מפני שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליה, אלא דהרמ"א ס"ל שבמעט מי פירות עדיין יש דרך לקבוע סעודה על פת זו, ורק כשנותן הרבה מי פירות אז אין דרך בנ"א לקבוע עליה. נמצא דהמחבר והרמ"א פליגי מהו שיעור המתיקות בעיסה שבכך אין דרך בנ"א לקבוע סעודה, המחבר ס"ל דכל "שנרגש טעם מתיקות בעיסה" ברכתה מזונות, שבכך אין דרך בנ"א לקבוע סעודה, ואילו הרמ"א ס"ל דרק כשיש "הרבה" תבלין או דבש שכמעט הם עיקר אז ברכתה מזונות, שבכך ודאי אין דרך בנ"א לקבוע סעודה.
ב. בדין חלות ולחמניות מתוקות לדעת השו"ע.
יש לחקור בדעת המחבר, האם מה שקבעו לברך במ"מ על עיסה שנילושה במי פירות ונרגש טעם המתיקות בעיסה, הוא משום שאין דרך בנ"א לקבוע על פת כזו, או משום שחז"ל נתנו לפה"ב גדרים מסויימים שקובעים את דינה מזונות, ואחד הגדרים הוא, שאם נרגש טעם מי הפירות בעיסה ברכתו מזונות.
והנפק"מ היא, חלות ולחמניות מתוקות שנרגש טעם מתיקות בעיסה, דבימינו דרכם של רבים לקבוע עליהם סעודה, ומשתמשים בחלות אלו כתחליף ללחם, וא"כ לפי הצד הראשון בחקירה, צריך לברך על חלה מתוקה זו המוציא וברהמ"ז, כיון שכיום דרך בנ"א לקבוע עליהם סעודה. וכן כתב הגאון מליסה בספר דרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "לכן", וז"ל: נראה לענ"ד כיון דרש"י כתב הטעם בפת כיסנין דאין אוכלים ממנה רק דבר מועט ומאכלה מועט, נראה מזה דעיקר טעם הפטור בפת הבאה בכיסנין, הוא משום דכיון דעל פת כזו אין רגילים לקבוע סעודה, לא חשוב לברך עליו המוציא וג' ברכות, ולפי"ז הכל תלוי בראות עיני המורה, עכ"ל.
ועולה מדבריו, שחלה מתוקה כיון שדרך העולם לקבוע עליה סעודה ברכתה המוציא וברהמ"ז, דהכל תלוי בראות עיני המורה ודרך בנ"א, דהטעם שמברכין על פת כיסנין במ"מ משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה, וכשבטל הטעם משתנית הברכה. וכן מבואר בלבוש (סי' קסח ס"ו) דהטעם שמברכין על פת כיסנין במ"מ, משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה סעודה, וכ"כ בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לה אות ב), וכן משמע בתהילה לדוד (קסח סק"יד) דהכל תלוי בדעת בנ"א, דהיינו שאם אחרים אוכלים אותה למזון ולשבוע והיינו שעשייתה למזון ולשבוע מברך המוציא, אף שאוכלה לתאבון (לקינוח) ולא בעינן שיעור, ואם אחרים אוכלים אותה לתאבון (לקינוח) דהיינו שעשיתה לתאבון אף שאוכלה לשבוע מברך במ"מ והיינו דס"ל דהכל תלוי בדרך בנ"א, ולפי"ז נקבעת הברכה.
אולם לפי הטעם השני, יוצא שאף שדרך בנ"א כיום לקבוע סעודה על חלות מתוקות, אפ"ה ברכתם נשארת במ"מ, משום שחז"ל נתנו גדרים מסויימים לפת הבאה בכיסנין, ואחד מהם הוא שאם העיסה נילושה במי פירות וטעם מי פירות נרגש בעיסה ברכתה במ"מ אף שדרך בנ"א לקבוע עליה, וכן מבואר בספר עמק ברכה (דין לחם אות ב), שמכל הפוסקים משמע שגם בזה הזמן אין מברכין במ"מ אלא דוקא על פה"ב כפי המנהג שהיה בימי חז"ל, ואין משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו, ואף שמוזכר בפוסקים הטעם שמברכין מזונות על פה"ב משום "שאין קובעים עליה", אין זה אלא הסבר התקנה, אבל עיקר מה שקבעו את הדין של פה"ב הוא מה שחז"ל תיקנו על מינים מסויימים, ואין לנו אלא מה שקבעו, ועל מה שתיקנו תיקנו, ומה שלא תיקנו לא תיקנו. וא"כ אף שבימינו דרך בנ"א לקבוע סעודה על חלות מתוקות, מ"מ לא תיקנו לברך עליהם המוציא וג' ברכות, אלא במ"מ ומעין ג'.
בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' י) סוד"ה "ולענין", כתב שבאמת כסברא זו מוכח להדיא מדברי הב"י שהאריך בביאור שיטות הראשונים, ונשא ונתן מה נקרא פת הבאה בכיסנין, וכתב דהוי ספיקא דרבנן בכל שלושת הדברים שהזכירו הראשונים, ואם איתא שהכל תלוי במנהג בנ"א, היה לו להב"י לכתוב דאזלינן בתר מנהג העולם, ולא לכתוב דהוי ספיקא דרבנן, ועוד, הגע בעצמך שהרי בודאי אם במקום אחד יהיו רגילים כולם לאכול פת גמורה בשיעור מועט לתענוג בעלמא, בדרך עראי ולא בתוך סעודה גדולה, וכי יעלה על דעת מאן דהוא שישתנה דין אותה פת גמורה ותיעשה כפת כיסנין מחמת שאין אוכלין ממנה דרך קביעות סעודה ? וכן אם במקום אחד יהיו כולם רגילים לאכול במקום פת, עוגות מתוקות ביותר שאין בעיסה מים כלל, באופן שלכל השיטות חשיבא כפת הבאה בכיסנין, וכי יעלה על הדעת לומר שישתנה הדין מחמת שרגילים לאכול עוגות אלו במקום פת, ויברכו עליהם המוציא ? לכן נראה ברור שעל חלות ולחמניות מתוקות שמפורש בהדיא בשו"ע דחשיבי כפה"ב, אין לנו לשנות הדין מחמת מנהג כמה מקומות לאוכלן במקום פת, ואפי' אינם אוכלים בסעודתם אלא מלחמניות וחלות אלו, יש לברך עליהם במ"מ, מ"מ נכון יותר לאוכלם באמצע הסעודה לצאת ידי ספק. וכ"כ באור לציון (ח"ב פ"יב ס"ד בהערות) דאף שמעיקר הדין ברכת החלה המתוקה במ"מ, יר"ש לא יאכלם אלא בתוך הסעודה, וגם לחוש לרמ"א והרבה מפוסקי אשכנז, דס"ל דיש על חלה זו דין פת גמור. וכן פסק בשו"ת שמש ומגן (ח"ב בהשמטות שבסוף הספר עמ' שיז).
והוסיף בשו"ת אוצרות יוסף (שם), שאין זה נכון לומר "שמנהג העולם" להחשיב חלות ולחמניות אלו כפת גמור, שהדבר ברור דמה שנוהגים כיום מקצת הספרדים לברך על חלות ולחמניות מתוקות המוציא וג' ברכות אף שלא קובעים עליהם, הוא משום שמנהג האשכנזים לברך על חלות אלו המוציא ע"פ דעת הרמ"א, ורבים מהספרדים בראותם רבים וכן שלמים מן האשכנזים שנוהגים כן מחמת שגרים בשכנות אלו עם אלו, החלו לנהוג כן אחריהם בלא לתת דעתם לברר ולהבין שהאשכנזים עושים כן לפי מנהגם, ואילו הספרדים ההולכים בעקבות מרן השו"ע אין להם לנהוג כן, ולא נעשה מנהג זה ע"פ מורי הוראה ספרדים ההולכים בעקבות מרן השו"ע. וכן פסק הגרע"י שליט"א בספרו חזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' נה) שאורח ספרדי המתארח בשבת אצל אשכנזים שנוהגים לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא, ראוי שיקח עמו חלת לחם שאין בה מתיקות כדי לאכול שם ולקיים מצות שלוש סעודות בפת, ויברך עליה המוציא וברכת המזון כדת.
אלא שבספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ב פ"ב ה"מ) בעניין החלה המתוקה כתב, עיסה שנילושה בקמח ומים ועירב בה סוכר, ונרגש טעם הסוכר בעיסה אם אוכל יותר מכביצה מעט מברך המוציא וברהמ"ז, משום שדרך בנ"א לאכול מהם שיעור כזה בסעודה במקום לחם רגיל, וכתב חמישה טעמים שונים שהובאו בפוסקים לברך המוציא וברהמ"ז. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק להרב ראצבי שליט"א (ח"א סי' לה אות ב), וכן בשו"ת לב חיים לר' חיים פלאג'י (ח"ב סי' פח) הביא בשם הרב זרע אמת (ח"א סי' כח) דנהגו בעירו בכל שבתות השנה לסעוד בפת הנילושה במי פירות, וכן לחמים הנילושים כולם במי ביצים, וכיון שנהגו בהכי הו"ל קביעות שאחרים קובעים עליו, ואז יכול לברך עליו המוציא וברהמ"ז. ולפי"ז אם בזמנינו נוהגים רבים מן האנשים לקבוע סעודה על פת זו כל ימות השנה כתחליף ללחם בשבילם, א"כ ברכתה המוציא, אף בשלא אכל שיעור קביעות סעודה. וכן השדי חמד (מערכת ברכות סי' א אות יא) הביא מהרב דברי מנחם נר"ו בסי' קסח בגב"י אות ג בשם הרב מוהר"י עזריה שכתב, וז"ל: העושים עיסה לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין ועושים מאותה עיסה גלוסקאות כדי לאכול בסעודה בבית השמחה, ובשבת ויו"ט, אף שנותנים בתוכה תבלין ושמן וביצים מברכים המוציא, דכיון דאדעתא דהכי עשויות הו"ל כלחם גמור, ואם רוצה לאכול מהם דרך עראי חייב לברך המוציא וג' ברכות, דאדעתא דהכי עשו אותו הלחם לקבוע עליו סעודה.
אולם עדיין הדבר צריך ביאור, וכפי ששמעתי מהרה"ג יצחק יוסף שליט"א דמלבד הפוסקים דס"ל להדיא שעל חלות ולחמניות מתוקות שנרגש טעמם בעיסה מברך במ"מ ומעין ג' לדעת השו"ע, וכמ"ש בחזו"ע, באול"צ, בשו"ת שמש ומגן ובשו"ת אוצרות יוסף. ידוע שהמנהג פשוט שהאוכל פת הבאה בכיסנין אינו מברך המוציא וברהמ"ז אא"כ אכל שיעור ע"ב דרהם (שהוא ד' ביצים) כמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח סק"ד) בשם הרב בית דוד, ובשו"ת חיים שאל (ריש סי' עא), ובמורה אצבע (אות צה), וכ"כ בסידור בית מנוחה (דף מה אות טז), ובבא"ח (פרשת פנחס אות יט), ובכף החיים (סי' קסח סקמ"ה) סיים וכן עמא דבר. והנה כיון דהני רבוותא סתמו דבריהם וכתבו דעל פה"ב מברך במ"מ, ורק כאשר אוכל שיעור קביעות סעודה שהוא ע"ב דרהם מברך המוציא וברהמ"ז, אפשר שגם הם יודו דעל חלות מתוקות מברך במ"מ ומעין ג', שהרי גם בזמנם היו מיני מתיקה, סוכר, דבש, ושמן וכדו', ואפשר שאף בזמנם היה דרך בנ"א לקבוע על חלות אלו, ואפ"ה פסקו שברכתם במ"מ, כדברי העמק ברכה שאין משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו, אלא על מה שתיקנו תיקנו ועל מה שלא תיקנו לא תיקנו.
א"כ הדבר לא יצא מידי ספק, ושפיר אמרי' סב"ל, וכן כתב בילקו"י (קיצור שו"ע סי' קסח ס"י). ועיין עוד בשו"ת אוצרות יוסף בד"ה "ולענ"ד" במה שהשיב על דברי הברכת ה', וכן בחזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' נט), וכן בשו"ת שמש ומגן (ח"ב בהשמטות שבסוף הספר עמ' שיז) ד"ה "הן", שהאריך לדחות מ"ש בברכת ה', וסיים שהמנהג לברך על לחמניות מתוקות שעושים באולמות בשמחות, חתונה וכדו' במ"מ ומעין ג' הוא מנהג חזק ואמיץ וטוב ויפה, ואין לשנות בשום אופן שכן הם דברי מרן, וכן בשו"ת מאמר מרדכי להרב מרדכי אליהו זצ"ל (ח"א סי' ה') כתב שאין לברך על לחמניות אלו אלא במ"מ, וכתב שאדרבה ממה שמביאים זאת בסעודות או בחתונות בלבד משמע שדרך בנ"א לקבוע רק על לחם שנילוש מקמח ומים בלבד. אולם כל הנ"ל זה באופן שמרגיש טעם מתיקות בעיסה, ולא טעם שונה במקצת מלחמניה או חלה רגילה.
ג. בדברי ערוך השולחן בהבנת השו"ע.
בערוך השולחן (סי' קסח סכ"ב) כתב, דהרמב"ם כתב עיסה שלשה בדבש וכו' וגם הזכיר שעירב בה מיני תבלין, אלא שכונתו היא רק עיסה על שעירב בה מיני תבלין אמר שנקראת פת הבאה בכיסנין, ולא על עיסה שלשה בדבש וכו', דבלשה בדבש פשיטא שהיא פה"ב כיון שאינה נילושה במים, וזהו הפי' השני (צ"ל הראשון) שהביא הב"י, אלא שהוסיף לומר, דדוקא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה עכ"ל. כלומר שיהיו ניכרים "בעיסה בראיית העין" ולכן לא אמר ניכר "בטעם" אלא "בעיסה", ולפי"ז אם בעיסה יש רוב מים ומעט מי הפירות, אף שנרגש טעם מי הפירות בעיסה, מ"מ כיון דאינו ניכר בעיסה מברכין המוציא, עד שיהיו ניכרים בעיסה בראיית העין. ולדבריו ליכא פלוגתא בין המחבר לרמ"א, דגם למחבר כדי שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בעינן שיתן הרבה מי פירות, ולכן הקשה שם, מדוע הרמ"א כתב וי"א שלשון זו מורה שבא לחלוק.
ובספר חזון עובדיה (טו בשבט ברכות עמ' נו) כתב לתמוה על דבריו, דלא ידעתי איך עלה על דעתו להסביר דעת מרן כהרמ"א, והלא כתב בפירוש שלא קבעו המוציא וברהמ"ז אלא בלחם שנילוש במים לבד בלי שום תערובת. אבל כל שיש בו שום תערובת באופן שניכר בו טעם מתיקות מכח מי הפירות או הסוכר ודבש, ודאי דס"ל למרן שמברך במ"מ וברכה אחת מעין ג'. ע"כ. ועוד דכתב הב"י בפירוש השני דהא תערובת תבלין דבר "מועט" הוא, ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא, ומתבלין למד לדבש, כשם שתבלין הוא דבר מועט אם טעמו נרגש מוציאו מתורת לחם, ה"ה דבש אם נרגש טעמו מוציאו מתורת לחם, וא"צ שיתן הרבה דבש. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' לב) כתב לתמוה על דבריו, דבב"י מפורש היפך דבריו.
ד. בדברי המהרש"ם
המהרש"ם בדעת תורה (ס"ז) כתב לחדש, הא דכתב מרן והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה, זה דוקא כשהרוב מים ונתן מעט מי פירות, בזה בעינן שיהא מורגש טעם מי הפירות בעיסה, ומשמע שברוב מי פירות לא בעינן שיהיה ניכר טעם בעיסה, אבל מ"מ בעינן שמי הפירות עצמם יהיו משונים במראה וטעם, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' יז) הביא את דברי המהרש"ם הנ"ל ולא השיב על דבריו, ומשמע שמסכים דכל שיש רוב מי פירות מברך במ"מ על לחם שטעמו כלחם רגיל, אלא שנילוש ברוב מי פירות ומעט מים.
אלא שבספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ב עמ' רב אות ג), כתב להעיר על דברי המהרש"ם דאם מ"ש מרן ובלבד שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה, חוזר רק על עיסה שנילושה במים וערבו בה מעט מי פירות, ולא על עיסה שנילושה ברוב מי פירות, יוצא איפוא שיש חילוק בינהם בטעם שאין מברכין עליהם המוציא, וזה אינו, שאין שום טעם בזה חוץ מהטעם שאין דרך לקבוע עליהם סעודה, ואפשר שגם לפירוש הראשון של הב"י צריך שיהיה טעם מי הפירות ניכר בעיסה, אלא שבסתמא כן הוא דבנילושה ברוב מי פירות, שטעמה ניכר בה, ולא הוצרך מרן להזכיר זאת שוב, אלא לפי מה שפירש במסקנה, שאפי' בנילושה ברוב מים ומעט מי פירות נחשבת פת הבאה בכיסנין. ועוד שאפי' אם נאמר שבאמת לפי הפירוש הראשון שכתב מרן א"צ שיהיה טעם מי הפירות ניכר בעיסה, ואעפ"כ מברכין עליה מזונות, מפני שנילושה ברוב מי פירות, מ"מ זה דוקא לפי מה שהבין מרן בתחילה שהטעם שאין מברכין המוציא על פה"ב היא משום שאינה נקראת לחם כיון שנילושה במי פירות, אבל אחר שהוכיח (מהמשנה פ"ב דחלה) שגם עיסה שנילושה במי פירות ניקראת לחם, על כרחך שגם בעיסה שנילושה במי פירות בלבד צריך שיהיה טעמם ניכר בה, כדי לברך עליה מזונות, עכ"ל. וכן תמה בשו"ת אוצרות יוסף (סי' י) ד"ה "אומנם", על דברי המהרש"ם, וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' לב) דאם אין טעם כלל בעיסה אע"פ שלדעת הב"י אולי גם זה מועיל, מ"מ בודאי שומר נפשו ירחק מזה, וכן בספר ברכה כהלכה (פ"ח עמ' קעד אות ה) דחה לדברי המהרש"ם בהבנת הב"י.
העולה מדברינו אלו המודיעים באירועים ושמחות שברכת הלחמניות היא מזונות משום שהבצק נילוש במי פירות, אין לסמוך על דבריהם, וצריך לטעום קצת מהלחמניה אם ניכר בה טעם מי הפירות, ואם לא ניכר צריך לברך המוציא וג' ברכות, וכן במקומות המוכרים פיצה, או במאפיות המוכרות לחמניות מתוקות, וכותבים לציבור שברכת הפיצה, או הלחמניות מזונות כיון שנילושו במי פירות וסוכר, אין לסמוך על זה, אלא צריך לטעום מהעיסה עצמה אם אכן נרגש טעם החלב או הסוכר בעיסה, ורק אח"כ יברך מזונות, ואם לא נרגש טעם מי הפירות בעיסה יברך המוציא. ושמעתי מהרב יצחק יוסף שליט"א שבפיצה יש פעמים שאף אם לשו את הבצק כולו בחלב תהיה ברכתה המוציא אם לא נרגש בה טעם חלב בעיסה, כיון שהחלב בימינו רובו מהול במים. וכן כתב בהליכות עולם (ח"ב פר' פנחס סעי' יב), וכ"כ הרב משה לוי בברכת ה' (ח"ב עמ' רו) ד"ה "המורם", ובספר ברכה כהלכה (שם) עמ' קעה ד"ה "ולדברינו".
ולענין טעימת עיסה אם נרגש בה טעם מי הפירות או לא, קודם שבא לברך, כתב השו"ע (סי' רי ס"ב) דהטועם את התבשיל א"צ לברך, ואפי' אם בולעו, ואף שהי"א חולק דאם בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט. מ"מ דעת מרן שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה שהובאה בסתם, ולכן קודם שמברך על הפיצה או הלחמניות שנילושו במי פירות יש לבדוק האם ברכתה המוציא או מזונות, שלכתחילה כל שיכול לברר צריך לעשות כן, ולא לסמוך על ברכת מזונות שפוטרת בדיעבד המוציא, ועוד שיש פוסקים דס"ל שברכת מזונות לא פוטרת המוציא אפי' בדיעבד, כמ"ש הב"ח, בשו"ת בית יהודה ועוד, וכן לגבי ברכה אחרונה יש מחלוקת אם ברכת מעין ג' פוטרת בדיעבד במקום ברהמ"ז, ולכן כדי לא להכנס למחלוקות יש לברר כל דבר קודם שמברכים, מהי ברכתו.
ה. בדין נילוש לדעת הרמ"א.
הרמ"א (סי' קסח ס"ז) כתב על דברי השו"ע, וי"א שזה נקרא פת גמור אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים, עכ"ל. ויש לחקור בכונת הרמ"א, באומרו אא"כ יש בהם "הרבה" תבלין וכו', שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. האם כונתו שיש רוב מיני מתיקה כנגד המים, והם עיקר ביחס למשקה שלשים בה את העיסה, או דכונתו שדרושים הרבה מי פירות אבל א"צ שיהיה רוב, אלא שיהיו בשיעור שהם נותנים טעם עיקרי בעיסה, עד שעיקר טעם המאפה יהיה מהם.
הב"ח בד"ה "ומיהו" כתב, שאם התבלין הרבה מן הקמח עד שהוא עיקר בכמות ובטעם, והקמח טפל, אז ברכתו מזונות, ואם הקמח עיקר, אז אף שעיסה זו נילושה רק במי פירות בלא שום תערובת מים ברכתה המוציא, וזו כונת הרמ"א דדוקא בלעקי"ך שכמעט "הדבש והתבלין הם עיקר" הוא דמברך עליו במ"מ, הא לאו הכי פת גמור הוא. ולפי"ז דעת הרמ"א דרק כאשר הדבש ומי הפירות מרובים בשיעור מן הקמח ברכתה מזונות וזו פת כיסנין, ובלאו הכי אפי' שהעיסה נילושה בדבש בלי שום תערובת מים, כיון שהקמח עיקר צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברהמ"ז,
אלא שהט"ז (סי' סק"ז) דחה את דברי הב"ח הנ"ל, ופי' הא דכתב הרמ"א אא"כ יש בה הרבה תבלין כונתו שצריך שיהיה בה הרבה תבלין ודבש ומיעוטו מים, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר דהיינו "מצד הטעם", שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה דהוא דוקא כיסנין, ועל זה כתב וכן נוהגים, ולדבריו הא דהצריך הרמ"א הרבה תבלין הוא משום שבכך יהיה טעם הדבש ניכר יותר. ולפי"ז אף שיתן בעיסה מעט דבש ורוב מים אם טעם הדבש יהיה יותר נרגש מטעם העיסה גם יברך במ"מ, אלא שהט"ז כתב שבד"כ אם רוצים שטעם הדבש יהיה יותר נרגש מטעם העיסה צריך לתת הרבה דבש או מי פירות. וכן הבה"ל סי' קסח ד"ה "הרבה תבלין" פסק כדברי הט"ז. ומבואר דכל שהטעם הוא העיקר מברך במ"מ, ואין הדבר תלוי ברוב או מיעוט דבש אלא "בטעם" דאם טעם הדבש נרגש עד שעי"ז הוא העיקר, וטעם העיסה טפל מברך במ"מ. וכ"כ בחמד משה (סוף סק"ה).
בשולחן ערוך הגר"ז (סי' קסח סי"א) כתב, ויש מפרשים שפה"ב היא פת שנילושה בדבש וכו', או בשאר משקין חוץ ממים, ואפי' עירב בה מעט מים, אם הרוב משאר משקין מברכים עליו במ"מ וברכה אחת מעין ג'. וכן סיים אבל עיסה שנילושה במים ועירב בה מעט דבש ותבלין אע"פ שטעם הדבש והתבלין נרגש בעיסה אין מברכין עליה במ"מ אלא המוציא וברהמ"ז כיון שהרוב מים. ומבואר בדבריו שכדי לברך במ"מ צריך שהדבש ומי הפירות "יהיו רוב", וכ"כ במגן גיבורים באלף המגן (סקכ"ג), וכן כתב השל"ה (שער האותיות כלל ב אות ב) בדעת הרמ"א שהדבש או התבלין הם "הרוב", והעיקר שהעיסה נילושה בהם, ולא נותן מים אלא מעט ובטלים במיעוטם.
והנפק"מ ביניהם, כאשר יש מיעוט מי פירות בעיסה אך הם נותנים טעם חזק מאוד בעיסה. לדעת שו"ע הגר"ז ברכתה המוציא וג' ברכות, ואילו להט"ז והבה"ל כיון שמי הפירות נתנו טעם חזק בעיסה אף שהם מיעוט ברכתה במ"מ, וכן כשהעיסה נילושה ברוב מי פירות, וטעם העיסה אינו בגדר נרגש מאוד אלא נרגש, לדעת שו"ע הגר"ז כיון שנילושה ברוב מי פירות ברכתה במ"מ, ולהט"ז יברך המוציא, דאף שנילושה ברוב מי פירות מ"מ טעמם אינו חזק.
ומעתה נראה שחלות ולחמניות המצויות בימינו שעיסתן נילושה במי צימוקים בלבד אף שאין טעם מי הפירות נרגש הרבה בעיסה, מ"מ לפי הגר"ז דס"ל דאזלינן בתר רובא, ברכתם במ"מ, וזה מ"ש הרמ"א אא"כ יש הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר מבחינת הכמות. משא"כ לדעת הט"ז דס"ל בדעת הרמ"א שצריך שטעם הדבש והתבלין יהיה יותר נרגש מטעם העיסה, א"כ אין לברך על חלות אלו במ"מ אלא המוציא וג' ברכות וכדעתו פסק המשנ"ב. ובספר וזאת הברכה (עמ' 210) בסיכום כתב בשם אחד מגדולי הדור (הגרי"ש אלישיב זצ"ל) שיש מקום גדול להקל ולברך במ"מ על עיסה שנילושה ברוב מי פירות, אף שאין נותנים טעם עיקרי, וכן בפסקי תשובות (ח"ב עמ' תנז) כתב שלבני אשכנז נשתרש המנהג לברך כדעת הגר"ז, וכל שנתברר שיש רוב בסוכר ובתבלינים וכו', נגד המים נוהגים לברך מזונות, וזאת כיון שלהמונים קשה להתייחס לדברים כדעת הט"ז, כי הרבה פעמים קשה לשער אם טעם מי הפירות והתבלינים הם בגדר "נרגש הטעם" או "נרגש טעם הרבה מאוד", ולכן סמכו סמיכה של ממש על דעת הגר"ז שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים, וע"כ נהגו להקל במה שמצוי בימינו לחמניות מתוקות לברך עליהם במ"מ, ע"כ. ועוד שבספר ברכה כהלכה (עמ' פג סי' ט אות א) הביא בשם הפתחי הלכה (פ"ח הערה 22) שבמג"א משמע שאם נילוש בלי מים כלל הוי פה"ב, והוסיף הפתחי הלכה מדיליה וז"ל: והנה אין סברא לומר דבעי טעמו נרגש ג"כ, דא"כ מה לי אם נתן בתוכה מעט מים נמי עכ"ל. והיינו דס"ל דבנילוש כולו במי פירות ואין בו תערובת מים כלל אזי אף שאין ניכר טעמו ברכתו במ"מ, ולדעתו שפיר יש לברך על לחמניות אלו במ"מ אף שאין טעמם חזק.
ו. הערה על ספר וזאת הברכה.
בספר וזאת הברכה (עמ' 208), כתב דעה נוספת בביאור הרמ"א, שהיא דעת ערוך השולחן (סי' קסח סעי' כב-כד) וז"ל: שיהיו ניכרין בעיסה, כלומר בראיית העין יהיה ניכר שיש בהם מי פירות או תבלין, ולכן לא אמר ניכר בטעם, ואין הולכים בהם אחר רוב או מיעוט, דידוע דאף אם בכמותם מעטים מן המים, מ"מ באיכותם הם הרבה, ורוב או מיעוט שהוזכר בעניין זה, היינו על דעת זה, ע"כ.
ולענ"ד דבריו צריכים ביאור, שהרי ערוך השולחן למד כן רק בדעת השו"ע, שכתב והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה, והבין שצריך שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בראיית העין, שהרי ברמב"ם לא כתוב כלל שהטעם יהיה ניכר בעיסה וזה לשון הב"י שביאר כן ברמב"ם, ואילו הרמ"א לא הזכיר כלל שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה, אלא שפי' את הרמב"ם אחרת מהשו"ע, וא"כ מדוע שיכתוב הערוה"ש בדעת הרמ"א דבר שלא הוזכר.
ועוד, דהערוה"ש בעצמו (סעי' כג) כתב דנראה שהרמ"א הבין בדעת הב"י שדי שניכרים בטעם, ועל זה הרמ"א פליג וכתב "וי"א", וס"ל דרק אם יש הרבה תבלין שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר מברך במ"מ, ולא בעינן כלל שיהיה ניכר בעיסה, והערוה"ש חלק על הבנת הרמ"א בב"י, וז"ש, אבל באמת נראה בדעת השו"ע כמו שכתבנו (בסעי' כב) דבעינן שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בראיית העין. ומבואר בדעת ערוה"ש דמה שהצריך שמי הפירות יהיו ניכרים בראית העין, זה רק לדעת השו"ע ולא לרמ"א.
ועוד, שבדרכי משה כתוב היפך דבריו. במה שהשיג על הב"י שבשבתות וימים טובים או נישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, ומבואר דאף שניכר במראה אפ"ה ברכתו המוציא, ואין "המראה" מעלה או מוריד בקביעת הברכה, ורק במיני מתיקה שקורין לעקו"ך דינם כפה"ב שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה, ועיקר העיסה נילוש בהן. ע"כ. וא"כ הקובע הוא, או כמות מי הפירות, או שיעור המתיקות שנותנים, כמו שביארנו לעיל, ולא אם ניכר במראה או לא, ועל כרחך צריך לומר דערוה"ש דייק זאת רק בדעת השו"ע שכתב שמי הפירות או התבלין ניכר בעיסה שכונתו בראיית העין, ולא ברמ"א.
זאת עוד, שבשו"ת יבי"א (ח"י סי' יח), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' לב), דחו לדברי ערוה"ש בהבנת הב"י, והבינו שהוא למד כן רק בדברי השו"ע ולא ברמ"א, והסבירו שאם נפרש כדבריו אז אין מחלוקת בין המחבר לרמ"א, דלמחבר כיון שצריך שיהיו מי הפירות ניכרים בעיסה צריך לתת הרבה דבש או מיני מתיקה, ולרמ"א אף בלא שהיו ניכרים מי הפירות בראיית העין, בעינן שיתן הרבה דבש ובשמים, שעיקר העיסה נילוש בהן.
העולה מדברינו דודאי שאין כונת הרמ"א שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בראיית העין, ודלא כמו שהבין בספר וזאת הברכה.
עיקרי הסוגיא בקיצור
הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ט) כתב, עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין, ואע"פ שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות. הכס"מ בתחילת דבריו ר"ל שרק אם נתן מעט מים ברכתה במ"מ, אבל אם נתן הרבה מים ומעט מי פירות ברכתה המוציא, דמי הפירות בטלים במיעוטן, וזה מדויק במ"ש "שלשה בדבש" דאל"כ היה לו לכתוב עיסה "שנתן לתוכה דבש". אלא דממ"ש הרמב"ם שעירב בה מיני תבלין, יש לדייק הפוך, שתערובת תבלין "דבר מועט" הוא, וא"כ אף שנתן בה רוב מים ומעט תבלין ברכתה במ"מ, דלא קבעו חכמים לברך המוציא אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים בלבד, אבל כל שנתן בה שאר מי פירות, וטעם מי הפירות ניכר בעיסה ברכתה במ"מ, כיון שאין דרך לקבוע על לחם כזה. וכן פסק בשו"ע (קסח ס"ז) וז"ל: וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או מיני תבלין והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין "ניכר בעיסה".
א. דעות האחרונים בהבנת השו"ע.
ערוך השולחן (סי' קסח סכ"ב) למד בדעת השו"ע, דמ"ש והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות ניכר בעיסה, כלומר שיהיו ניכרים בעיסה "בראיית העין", ולפי"ז צריך לתת הרבה מי פירות כדי שיהיה ניכר בראיית העין. ועוד שאף אם יתן הרבה מי פירות ולא יתן מים כלל, אם לא יהיה ניכר בראיית העין, ברכת עיסה זו, המוציא.
המהרש"ם בדעת תורה (ס"ז), כתב לחדש דמ"ש השו"ע והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין "ניכר בעיסה", הוא באופן שהרוב מים ונתן מעט מי פירות, ורק באופן כזה בעינן שיהא ניכר הטעם בעיסה, ומשמע שאם נתן רוב מי פירות, לא בעינן שיהא ניכר הטעם בעיסה, אבל על כל פנים צריך שמי הפירות יהיו משונים במראה וטעם. ולפי"ז כל שנתן רוב מי פירות ונשתנה מראה העיסה א"צ לבדוק אם ניכר הטעם בעיסה או לא, אלא ברכתה במ"מ.
אולם הכף החיים (סי' קסח אות נח) הגרע"י שליט"א בחזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' נה) והאול"צ (ח"ב פ"יד ה"ד), כתבו שלדעת השו"ע אין שיעור למיני המתיקה שנותן בעיסה, אלא התנאי הוא כמ"ש השו"ע, שיהא טעם מי הפירות ניכר בעיסה, דהיינו שירגיש טעם מתיקות בעיסה ואז מברך במ"מ. ולפי"ז אפי' שנותן בעיסה רוב מי פירות, או אפי' כל העיסה נילושה במי פירות, אם אין מרגיש טעם מתיקות בעיסה תהיה ברכתה המוציא, ויש פעמים שיתן מעט מי פירות ונרגש טעם מי הפירות בעיסה ותהיה ברכתה במ"מ, והכל תלוי אם מרגיש טעם מתיקות בעיסה, או לא.
ב. ברכת חלות ולחמניות מתוקות לדעת השו"ע.
יש לחקור בדעת המחבר, האם מה שקבעו לברך במ"מ על עיסה שנילושה במי פירות ונרגש טעם המתיקות בעיסה, הוא משום שאין "דרך בנ"א לקבוע" על פת זו, או משום שחז"ל נתנו לפה"ב גדרים מסויימים שקובעים את דינה מזונות, ואחד הגדרים הוא שאם נרגש טעם מי הפירות בעיסה ברכתה מזונות.
הנפק"מ מחקירה זו היא חלות מתוקות שנרגש טעם המתיקות בעיסה, שבימינו רבים משתמשים בחלות אלו כתחליף ללחם, לפי הצד הראשון בחקירה ברכתה תהיה המוציא, כיון שדרך העולם לקבוע עליהם. ואילו להצד השני תהיה ברכתה מזונות, כיון שכך תיקנו חז"ל, דכל שנרגש טעם מי הפירות מברך מזונות.
בחקירה זו נחלקו הגאון מליסה בדרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "ולכן", והעמק ברכה (דין לחם אות ב). דרך החיים סבר כמו הצד הראשון, דכיון שכיום יש דרך לקבוע על חלות אלו, א"כ ברכתם המוציא. והעמק ברכה סבר שגם בזמן הזה אין מברכים במ"מ אלא דוקא על פה"ב במ"מ כפי המנהג שהיה בימי חז"ל, ואין משגיחים בכל זמן וזמן כפי מנהגו, ואף שמוזכר בפוסקים הטעם שמברכים על פה"ב מזונות משום שאין דרך לקבוע עליה, אין זה אלא "טעם התקנה", אבל עיקר מה שקבעו את הדין של פה"ב, הוא מה שחז"ל תיקנו על מינים מסויימים, ואין לנו אלא מה שקבעו, ועל מה שתיקנו תיקנו ועל מה שלא תיקנו לא תיקנו, ולדבריו ברכת החלות המתוקות היא במ"מ ומעין ג'.
ופלוגתא זו מצאנו אף באחרוני זמנינו. שבספר ברכת ה', פסק כהגאון מליסה ולכן אם אוכל יותר מכביצה מחלה מתוקה מברך המוציא וברהמ"ז. אלא שבחזו"ע (ברכות), באול"צ, בשו"ת שמש ומגן ובשו"ת אוצרות יוסף, פסקו כהעמק ברכה שלא משתנה הדין, וברכת החלות המתוקות היא מזונות, אלא דכתבו שיר"ש עדיף שיאכל אותם בתוך הסעודה.
ג. בגדר נילוש לדעת הרמ"א.
הרמ"א (סי' קסח ס"ז) כתב שדוקא אם "יש הרבה" תבלין שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, מברך במ"מ.
דעות האחרונים בהבנת הרמ"א
הב"ח ד"ה "ומיהו", הבין מדברי הרמ"א שמי הפירות והתבלין צריכים להיות עיקר, דהיינו יותר מן הקמח ואז ברכתה במ"מ, וז"ש הרמ"א שכמעט "הדבש והתבלין הם עיקר", ולפי"ז אם התבלין אינו מרובה בכמות מן הקמח, אף שנילוש כולו בדבש ברכתו המוציא.
הט"ז (סק"ז) פירש, דמ"ש הרמ"א אא"כ יש בה "הרבה" תבלין שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, כונתו "מצד הטעם", שצריך שטעם התבלין יהיה ניכר יותר מהעיסה, ולפי"ז אפי' אם יתן מעט תבלין, אם הוא נרגש מאוד בעיסה ברכתו במ"מ. וכן פסק הבה"ל ד"ה "הרבה תבלין".
שו"ע הגר"ז (ס"יא) כתב, שכדי לברך במ"מ על עיסה שנילושה במי פירות בעינן שמי הפירות או התבלין יהיו "רוב" ביחס לשאר המשקין, אבל עיסה שנילושה במים ועירב בה מעט דבש, אע"פ שטעם הדבש נרגש בעיסה ברכתה המוציא כיון שהרוב מים.
והנפק"מ כאשר יש מיעוט מי פירות בעיסה, אך הם נותנים טעם חזק מאוד בעיסה, לדעת הגר"ז ברכתה המוציא כיון שנילושה ברוב מים, ולדעת הט"ז ברכתה במ"מ, כיון שנתנו טעם חזק בעיסה. וכן כאשר העיסה נילושה ברוב מי פירות וטעמם בעיסה אינו בגדר נרגש מאוד, אלא נרגש. לדעת הגר"ז כיון שנילושה ברוב מי פירות ברכתה במ"מ, ולדעת הט"ז כיון שטעמם אינו חזק מברך המוציא.
כיום הלחמניות והחלות המתוקות נילושות במי צימוקים בלבד, וכתב בספר פסקי תשובות, שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה), שנשתרש המנהג אצל בני אשכנז לברך עליהם במ"מ כדעת הגר"ז, כיון שלהמונים קשה לשער אם חלה זו שבידם מתיקותה בגדר נרגש או שמא נרגש מאד כדעת הט"ז, ולכן סמכו סמיכה של ממש על דעת הגר"ז שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים.
בספר וזאת הברכה (עמ' 208) כתב דעה נוספת בביאור הרמ"א, והיא ע"פ ערוך השולחן, שצריך שמי הפירות או התבלין יהיו ניכרים בעיסה "בראית העין". ועיין לעיל (אות ו) שהארכנו להוכיח שהערוך השולחן למד כן רק בדעת השו"ע, ולא בדעת הרמ"א.
סימן טז - בקושית המג"א (ס"ק ט"ז) על השו"ע.
כפי שנתבאר בסימן הקודם דעת השו"ע היא שפת שנילושה במי פירות ברכתה מזונות וזאת בהסתמך על דעת הרמב"ם. המג"א (קסח סק"טז) הקשה על דברי השו"ע שהרי הרמב"ם בעצמו פסק (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ה) מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. ובגמ' בר' (לז:) משמע קצת דאם מיקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא, אם כן לדעת הרמב"ם גם פת שנילושה במי פירות תהיה ברכתה המוציא. ותירץ דאפשר לומר דהרמב"ם דוקא נקט כאן דבש, שמן, וחלב דמברך מזונות, דגם להרמב"ם אין יוצא בו ידי חובה בפסח דהוי מצא עשירה, אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וברהמ"ז דלא מפקי להו מידי פת, ולפי"ז יין הוי כדבש, ועוד י"ל, דהכא מיירי שאין בה מים כלל שכתב שלשה בדבש או שעירב בה תבלין ואפאה, שלשה כולה בדבש, אבל התם שמברך המוציא מיירי שיש בה מעט מים. וצ"ע על הרב ב"י ששינה לשון הרמב"ם בפ"ג וכתב עיסה "שעירב בה" במקום עיסה "שלשה" בדבש וכו'. ודברי הרמ"א עיקר.
וכתב במחצה"ש דהמג"א רצה להוכיח דמהרמב"ם גופיה מוכח דפירוש הב"י ליתא, בזה שחילק שהרמב"ם הכא דס"ל שמברך במ"מ מיירי בעיסה שלשה כולה בדבש. והתם בהל' חמץ ומצה כתב מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובה בפסח, מיירי שיש בה מעט מים, ולכן מברך המוציא.
והקשה בהגהות רעק"א, לענ"ד לא קשה מידי, דדוקא מה דלא הוי לחם כלל לענין המוציא כגון אורז לא הוי לחם לענין מצה, אבל פה"ב דקבע עליה מברך המוציא הוי לחם גמור ויוצא בה ידי חובת מצה כדאיתא בבר' (לח.), ואח"כ ראיתי שזה נכלל בדברי אבן העוזר ד"ה "השתא", ע"כ. ולפי"ז מ"ש הרמב"ם מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, מיירי שאכל שיעור קביעות סעודה לכן יוצא ידי חובתו, כמו בכל פה"ב שקובע עליה, ובלא קבע מברך במ"מ. וכ"כ בנהר שלום (ס"ז), ובגנזי חיים (אות ח), ובשו"ת פנים מאירות ד"ה "וראיתי" ובברכת יהונתן לר' יהונתן איבשיץ (סק"טז).
בבגדי ישע (סק"יד) הקשה, שהמג"א סותר לדבריו עיי"ש, וכן בדרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "גם", תמה על דברי המג"א.
עוד כתב המג"א לדעת הרמב"ם, דאם לשה בדבש ומי פירות ללא תערובת מים כלל מברך במ"מ, ואם עירב בה מעט מים אפי' שהרוב דבש ומי פירות ברכתה המוציא. ובמחצה"ש ד"ה "ודברי רמ"א עיקר" ביאר דבריו, דאף שהרמ"א כתב שכמעט הדבש והתבלין עיקר, דמשמע שיש בעיסה תערובת מים ואפ"ה מברך במ"מ, ולא כמו שהוכיח המג"א בדעת הרמב"ם דרק אם אין בעיסה מים כלל מברך במ"מ, מ"מ לדינא הסכים המג"א לרמ"א.
וכתב בספר וזאת הברכה בפתיחה לדיני פת הבאה בכיסנין (פ"ח אות ז) להעיר על דברי המחצה"ש, דלדבריו הרמב"ם והרמ"א פליגי כשיש בעיסה מעט מים, דלהרמב"ם ברכתה המוציא, ולרמ"א במעט מים ברכתה במ"מ, וזה אינו שבדרכי משה (קסח ס"ב) אחר שהסביר דבריו כתב, ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן. לכן צריך לומר דהרמ"א ס"ל כהב"ח שפירש ברמ"א דאיירי שנתן בה הרבה דבש עד שהוא רוב נגד הקמח, ולא איירי הרמ"א כלל בעניין המים.
לפי"ז מ"ש הרמ"א שכמעט הדבש עיקר הוא אמת ונכון, שהדבש עיקר נגד מעט הקמח, והרמב"ם ג"כ ס"ל שילוש את העיסה רק בדבש כמ"ש שלשה בדבש, והשתא אף להסבר המג"א, הרמב"ם והרמ"א עולים בקנה אחד, ע"כ. וא"כ הא דכתב המג"א דברי רמ"א עיקר, אין הכונה עיקר כלפי הרמב"ם, אלא דברי הרמ"א הם עיקר ביחס לפי' הב"י, דהב"י שינה לשון הרמב"ם וכתב עיסה "שעירב בה", וברמב"ם כתוב עיסה "שלשה", והרמ"א למד בביאור דברי הרמב"ם כמ"ש עיסה שלשה, דמשמע כולה בדבש, ודלא כהב"י.
סימן יז - עיסה שנילושה במי ביצים.
המג"א (קסח סק"מד) כתב, ונראה דה"ה עיסה שנילושה במי ביצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא, דביצים נמי מזון נינהו ולא מבטל להו מתורת לחם. וכן משמע בתוס' ביצה (טז:) ד"ה "קמחא עיקר" דמכאן אנו סומכין ליקח מן הנוכרים פת הנילוש מן הביצים שקורין קנטויי"ש ואובליזא"ש, דמאי ניחוש אי משום פת עצמו התירו חכמים, אי משום ביצים ששלקו בה, הא אמרי' קמחא עיקר. ש"מ פת הנילוש בביצים מברכים עליו המוציא.
ובהגהות רעק"א על השו"ע (אות ט) כתב דבפשטות יש לדחות ראיית המג"א מהתוס' בביצה, דשם מיירי דכיון שקבע עליו מברך המוציא וברהמ"ז והוי לחם גמור, והוי בכלל פת ואין בו משום בישול נכרים, וא"כ בלא קבע ברכתו במ"מ ויש בו משום בישול נכרים. אלא שבספר אפיקי מגינים לר' שבתי פיינברג (אות טו) כתב להעיר על דברי רעק"א דזה אינו, דהא התוס' גופיה מסיימים, ומיהו אומר הרר"י דאין בהן משום בישול עו"ג וכו', ועוד דאי קבע סעודתו עלייהו מברך ברכת המוציא, אלמא פת נינהו עיי"ש. הרי דמתחילה דלא ס"ל כסברת הרר"י ואסרי נילוש ואפ"ה התירו פת הנילוש מן הביצים. א"כ ע"כ מוכח דס"ל להתוס' דעל זה מברך המוציא אפי' בלא קביעות, וראיית המג"א נכונה.
אלא שבאבן העוזר השיג על דברי המג"א, במה שהביא מדכתבו התוס' דהוא לחם גמור, דהתוס' לשיטתייהו אזלו, דס"ל דפת הבאה בכיסנין היינו שממולא בדבש וסוכר ואגוזים, שהיא הדעה הראשונה שהובאה בשו"ע, ולדידהו אם אינו ממולא בפנים אלא רק נילוש במי פירות, אפי' נילוש בדבש וסוכר מברכין המוציא, וכן בנילוש במי ביצים לחם גמור הוא, אבל לדידן דקיי"ל כשלושת הדעות שהובאו בשו"ע כל שנילוש בדבש או שמן וכיוצ"ב, אף שאינו מומלא הוי פת הבאה בכיסנין, וה"ה בנילוש במי ביצים פה"ב הוא, כנילוש בדבש, וכמ"ש בשיבולי הלקט, ובדגול מרבבה, וכן כתב בזרע אמת (ח"א או"ח סו"ס לה) בפשיטות דבנילוש במי ביצים ודאי פה"ב הוה וכן עיקר, וכן עמא דבר. וכ"כ בסידור בית מנוחה (עמ' מז. ס"מ), ובדרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "ומ"ש", ג"כ תמה על דברי המג"א, משום דהתוס' לא כתבו לאסור משום בישולי עכו"ם רק בנילוש שהתוס' מסתפקי בהו אי מהני ביה קביעות סעודה כמ"ש הט"ז (סק"ט), אבל בפת כיסנין דמהני ביה קביעות סעודה ודאי מותר משום בשולי עכו"ם, כמבואר ביו"ד (סי' קיב) לגבי קיכלך. וכ"כ הריבב"ן (מא:) ד"ה "פת הבאה בכיסנין" שמעינן מהאי שמעתא בין לדובשנין שהן פה"ב ובין ללחמניות שעשויין מביצים, בין שעשויין מדבש ותירוש הנקראים אושטדילי, אם קבע סעודתו עליהן תחילה מברך המוציא וג' ברכות, ואם לא קבע סעודתו עליהן תחילה מברך במ"מ ולבסוף בנ"ר. הא קמן דאף שנילוש בביצים ברכתו במ"מ גם כשלא קבע, כשאר כיסנין. וכ"כ בערוך השולחן (סוף סי' קסח), וכן פסק בשו"ע (תסב ס"ד) לעניין פסח שמי ביצים דינם כמי פירות.
בבה"ל ד"ה "הרבה תבלין" כתב, עיסה שנילושה בביצים צריך שיהא הרוב מביצים ומיעוט מים, כדי שיהא טעם הביצים נרגש הרבה, דהא בכלל פת כיסנין היא וברכתה במ"מ. אלא שבמשנ"ב (סק"צד) הביא בשם המגן גיבורים דיר"ש לא יאכל כי אם כשכל הלישה היא ממי ביצים ולא נתערב בה מים כלל. אלא שבספר הלכה ברורה (קסח סעי' כב- כג) מבואר דאף שהעיסה נילושה ברוב מים אם ניכר טעם הביצים בעיסה מברך במ"מ, וכן מבואר באור לציון (ח"ב פ"יב ה"י).
סימן יח - בדין ממולא.
• ~ עיקרי הסוגיא בקיצור
השו"ע (בסי' קסח ס"ז) כתב, פת הבאה בכיסנין יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ותבלין, והם נקראים רושקיליא"ש. ולפי"ז לכאורה כל דבר שהוא ממולא דינו כפת הבאה בכיסנין שמברך במ"מ ומעין ג'. והנה, בסעי' יז כותב השו"ע, פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון. ומבואר דאף שהיא ממולאת, ברכתה המוציא. מקור דברי השו"ע הם מהאגור (סי' רטז) שכתב המולייתות שקורין פשטיד"א או טורטא הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה לאינשי. והם דברי שבולי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה, וטעמא משום דבתר חמשת המינין אזלינן. כפי שהובא בב"י.
הט"ז (סק"כ) כתב וקשיא ליה, דהא מסיק השו"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוה פת כיסנין, ואין לך מילוי גדול יותר מפשטיד"א, וכתב דודאי שגם בפשטיד"א זו יש דין פה"ב לדעת השו"ע כמ"ש בס"ז, והא דכתב השו"ע שמברך המוציא וברהמ"ז, מיירי בקובע סעודה, וא"ת מה חידוש יש בדבר, שכבר בסעי' ו כתב שאם אכל שיעור קביעות מברך המוציא וברהמ"ז. אלא דהו"א כיון שהבשר עיקר א"כ אפי' שיקבע סעודה לא יברך המוציא, קמ"ל השו"ע שכן מברך, ואף שכל זה לא כתוב בשו"ע אין בכך כלום, וזה משום, דאם מרן בא להשמיענו שיש חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר, הו"ל להשמיענו בסעי' ז', לכן נראה ברור שאין שום חילוק במה הפת ממולאת, דכמו שבמילוי בשר, הבשר בא ללפת הפת, ה"ה במילוי פירות, הפירות באים ללפת הפת, וזו וזו ברכתן במ"מ ומעין ג', ואם קובע סעודה מברך המוציא וברהמ"ז, ורש"י דנקט מילוי צוקר ובשמים, אורחא דמילתא נקט, ובפשטיד"א אורחא במילוי בשר וכיו"ב ודינו כשאר פת כיסנין. וכדבריו פסק באבן העוזר (קסח) ד"ה "ותו איכא", וכן פסק המהריק"ש, והביאוהו להלכה הגינת ורדים (כלל א סי' כד), ומהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש (סק"יג), ויש לסייע להם ממ"ש הריבב"ן (בר' לו:) דהני מולייתות בין מלאים בשר ובין מלאים גבינה, אע"פ שבשר וגבינה עיקר מברכין עליהם המוציא הואיל ואינם מעשה קדרה "אם קובע סעודתו עליהם", דכי היכי דבמעשה קדרה חשיבי חמשת המינים ומברך במ"מ, ה"נ במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא אם קובע סעודתו עליהם. ומבואר דרק כשקובע סעודתו עליהם מברך המוציא, ובלא קובע ברכתה מזונות כשאר כיסנין.
אלא שהמג"א (סק"מד) פירש דברי השו"ע בפשטות, שאפי' לא קבע עליו מברך המוציא, דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם מזון, משא"כ פירות דהוי קינוח. ובמחצה"ש כתב דבשר ודגים וכיו"ב אם אכלן תוך הסעודה אפי' בלי פת אינו מברך עליהם, דפת פוטרתן כיון שהם מזון ודרך לקבוע סעודה עליהם ללפת הפת, וא"כ א"א להם לבטל מהעיסה תורת לחם, משא"כ פירות אם אוכל תוך הסעודה בלי פת מברך עליהם דאין פת פוטרתן, דאינם מזון ואין באים אלא לקינוח, ולכן אם מילא את העיסה מהם מבטלים גם מהעיסה תורת לחם ומזון, והוי פה"ב ומברך במ"מ ע"כ. ועוד י"ל טעמא דפה"ב דברכתה במ"מ משום דאין דרך בנ"א לקבוע סעודה עליהם כמ"ש הב"י (קסח) ד"ה "והרמב"ם", ופת זו הממולאת בבשר או דגים דרכם של בנ"א לקבוע סעודה עליהם, משא"כ במילוי פירות. וכמ"ש בהגהות הגר"ח צאנזר. אלא שהמג"א הניח דין זה בצ"ע משום שבספר תניא רבתי (סי' כח) כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו כדברי הט"ז, וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע. וכן משמע מסתימת הפוסקים.
נמצאנו מסופקים בדעת המג"א כמי פוסק, אלא שהציג המג"א שיש בזה פלוגתא. אולם בלבושי שרד (אות צב) כתב דדעת המג"א שהעיקר כהמחבר שמחלק בין מילוי פירות למילוי בשר ודגים, משום שהם נמי מזון והוי מחמת הסעודה, כמ"ש המג"א סק"כב, ולכן כשאוכלן בלא סעודה מברך המוציא, ומשו"ה מדמה המג"א נידו"ד לעיסה שנילושה במי ביצים שברכתה המוציא. וכ"כ באפיקי מגינים (סק"טו), וכן נראה שהבין בבאר היטב (סק"לו) בהבנת המג"א. ולא כהאליה רבה (אות לג) ד"ה "ועוד", דס"ל שדעת המג"א כהט"ז.
גם המאמר מרדכי (ס"יז) כתב לחלק בין מילוי פירות שדרכו לבוא לשם קינוח, למילוי בשר שאוכלים אותו לעיקר הסעודה, ולא קשה מדברי האגור דכתב שהבשר עיקר, דהאגור בא לומר דלא תימא שיברך על המילוי דהיינו הבשר או הדגים או הגבינה ויפטור הלחם, דהמילוי הוא העיקר וצריך לברך על העיקר ולפטור הטפל כמ"ש בסי' ריב, משום דמין דגן חשוב, וז"ש אע"ג דבשר וגבינה עיקר מברכין עליהם המוציא, דמין דגן חשיב וכו', וכ"כ הלבוש (ס"יז).
ועוד מה שהקשה הט"ז דאי כונת השו"ע לומר שאין במילוי בשר דין כיסנין הו"ל להשמיענו זה בסי' ז' לאו קושיה היא, דמרן ז"ל בסי' ז' לא אתא אלא לפרש מאי הוי פה"ב ולא מה שאינו פה"ב.
ועוד דלפי הט"ז אם מילוי בשר הוי פה"ב, ומ"ש השו"ע שמברך המוציא זה דוקא בקובע סעודה, קשיא. אמאי בסעי' ז' לא כתב שגם מילוי בשר הוי פה"ב, ולא היה צריך לכתוב סעי' נוסף למילוי בשר לעניין קביעות סעודה, דקביעות סעודה בפה"ב לומדים מסעי' ו', דבקובע סעודה על פה"ב מברך המוציא וברהמ"ז.
לכן הנכון בדברי השו"ע הוא, דפשטיד"א הממולאת בבשר, גבינה או דגים ברכתה המוציא אף בלא קבע עכת"ד. וכן פסק השל"ה (שער האותיות כלל ב סעי' ו) מדסתמו האגור והשו"ע וכתבו שמברכין עליהם המוציא, משמע דבכל עניין מברך המוציא אף שלא קבע אלא אכל עראי, וכ"כ בשו"ת פרח שושן (כלל א סעי' ג) ד"ה "ועוד", והוכיח שגם הרמ"א ס"ל כמרן, מדכתב ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה אין לברך עליו, ואין לאוכלו רק תוך הסעודה כמ"ש בשו"ע לעיל בסעי' יג', ואם איתא דמיירי בקובע סעודתו עליו אמאי כתב דאין לאוכלו אלא תוך הסעודה, הלא אפי' פת הבאה בכיסנין אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות כמ"ש בסעי' ו', אלא ודאי דס"ל לרמ"א דהכא מיירי באוכל עראי. וכ"כ בשלטי גיבורים (בר' ל. אות א), וכן פסק בחמד משה (אות יב), ובספר בני ציון (ס"יז) ד"ה "אומנם", ובנהר שלום (ס"יז), ובשו"ע הגר"ז (ס"י).
באופן זה פסק המשנ"ב (סק"צד) שמברך על פשטיד"א זו המוציא אפי' בדלא קבע, אלא שכתב לחלק, דנראה פשוט שאם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וניכר שאין עשויים כי אם לקינוח אחר הסעודה, דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה, דאינו מברך עלייהו ברהמ"ז בדלא קבע. ובבה"ל ד"ה "פשטיד"א" כתב, שבדעת השו"ע י"ל דמיירי כשהיה עשוי כלחם רגיל לשבוע בו, ולכן לא הוי בכלל פת הבאה בכיסנין שהרי אינו עשוי לקינוח ולמתיקה בעלמא, ושכן מורה לשון ריא"ז "שלחם" זה עשוי לקביעות סעודה, אכן אם עשויין רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינן ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה שאינו מברך עליהם המוציא וברהמ"ז בדלא קבע. ולפי"ז המחבר ג"כ ס"ל כהט"ז בעשויין רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וקרוב בעיני דבהכי מיירי התניא רבתי דפסק דהוי כפת כיסנין, וכן מוכח בחמד משה (סק"יב) לדינא כמו שכתבנו, וכן מוכח בדרך החיים, וע"פ הדברים האלה כתבתי דברי במשנ"ב.
אלא שבהלכה ברורה (קסח) ד"ה "והמשנ"ב" כתב, ובאמת שמדברי כמה אחרונים נראה שאינם מחלקים בזה כמו שחילק המשנ"ב. והט"ז והאחרונים הסוברים שברכת המולייתא בבשר או גבינה ברכתו מזונות, היינו משום דכשם שבשר ודגים באים ללפת את הפת, כך הפירות באים ללפת את הפת, ואם בממולא בפירות הוי פה"ב, ה"ה לממולא בבשר או גבינה בכל עניין. והאחרונים החולקים על סברא זו סוברים, שברכת המולייתא הממולאת בבשר היא המוציא, משום שבשר ודגים הם דברים שדרך ללפת בהם הפת בתוך הסעודה, ומשו"ה הם בטלים לגבי הפת, משא"כ בממולא בפירות. וגם על עצם חילוקו של המשנ"ב בין חתיכות בשר גדולות לקטנות, לכאורה לדבריו יהיה הדבר תלוי במנהג המקומות וגם בדעת בנ"א וקשה מאוד להחליט בגדרים אלו, ולכן בכל עניין יש לדון על גוף הפת אם ברכתה מזונות או המוציא ע"פ הכללים והביאורים שקבעו רבותינו הראשונים ומרן השו"ע, וע"פ מה שכתבו וקבעו להלכה כן יש לעשות, ואין לשנות הדברים ע"פ מנהג אקראי שנראה בכמה מקומות.
ומאחר ובדין הפשטיד"א נחלקו ראשונים ואחרונים, כתב בשו"ע הגר"ז (סוסעי' י) דיר"ש לא יאכל מהם פחות משיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה. וזה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וכ"כ הכף החיים לר' חיים פלאג'י (סי' כג סעי' יח), ובכף החיים לר' יעקב סופר (אות קלז) שכן ראוי לנהוג לצאת אליבא דכו"ע, דהיינו או שיאכל שיעור קביעות סעודה של ד' ביצים שהוא ע"ב דרהם, ויברך המוציא וברהמ"ז, או שיאכל בתוך סעודת פת אם ירצה לאכול פחות מזה, ורק בשעת הדחק שצריך לאכול פשטיד"א זו שלא בתוך הסעודה, ואין לו שיעור ד' ביצים יברך עליה במ"מ ומעין ג' משום סב"ל. וכן הבא"ח (ש"ר פר' פנחס אות כ) פסק שעל הפשטיד"א הממולאת בבשר או דגים יש לברך במ"מ ומעין ג', דאין לברך ברהמ"ז במקום ספק.
ובהליכות עולם (ח"ב פר' פנחס סעי' יב) דחה לדברי הבא"ח הנ"ל, והכריע כדעת השו"ע והרמ"א שפשטיד"א הנעשית מבצק הנילוש במים ונאפית בתנור וממלאים אותה בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברהמ"ז, וכן על פיצה יש לברך המוציא וברהמ"ז, אא"כ נילושה בחלב וניכר טעם החלב בעיסה שאז מברך עליה במ"מ ועל המחיה. ושכן פסק המשנ"ב (סק"צד), וכ"כ באור לציון (ח"ב ס"יב בהערה ה) ד"ה "והנה" שהעיקר כשיטת השל"ה, ושכן מוכח כדבריו מדברי הראשונים שיש לברך על פשטיד"א זו המוציא וברהמ"ז, ולכן גם על הפיצה מברך המוציא וברהמ"ז ואין לחוש לסב"ל, ועוד, שאפשר שבפיצה שאינה עשויה ככיס אלא הגבינה ושאר הדברים נמצאים עליה אף הט"ז יודה שברכתה המוציא.
אלא שבהלכה ברורה להרב דוד יוסף שליט"א (קסח סק"מט) חולק, ופסק להלכה דיר"ש יזהר שלא לאכול מבצק ממולא כזה אלא באמצא סעודה, או שיאכל ממנו כשיעור קביעות סעודה כמ"ש בכה"ח, ובשו"ע הגר"ז, ושכן כתב בסידור בית מנוחה, וזה משום שלא רק האחרונים נחלקו בדין זה, אלא גם הראשונים. שהאגור, והאגודה, והתשב"ץ, ושיבולי הלקט בשם ר' ישעיה, ס"ל דעל בצק ממולא מבשר מברך המוציא אף בלא קבע, ואילו בספר תניא רבתי ובריבב"ן, מבואר להדיא דבעינן שיקבע סעודה עליהם, ומשמע דבלאו הכי מברך מזונות. וכיון שיש שני ראשונים שחולקים אמרינן סב"ל אף נגד השו"ע, כמ"ש הגרע"י שליט"א בספרו ילקו"י (ח"א עמ' פו) דלא שייך סב"ל במקום סברת יחידאה. ואילו בנידו"ד דאיכא שני ראשונים התניא רבתי והריבב"ן, ושפסקו כמותם הגינת ורדים, המהריק"ש, ומהר"א אזולאי (בהגהותיו ללבוש), והאבן האוזר, והט"ז, א"כ שפיר אמרינן סב"ל.
והנראה לומר, דאפשר שבהליכות עולם פסק לברך המוציא כיון שלא ראה דברי הריבב"ן, דאילו ראה שפיר אמרי' סב"ל, ורק במקום סברת יחידאה לא אמרי' סב"ל.
ועיין עוד בהלכה ברורה (עמ' תפג) בהערה ד"ה "ונראה", דכתב שאם אוכל שיעור קביעות סעודה על בצק שמילאוהו בשר או גבינה (כגון סמבוסק), יש לשער קביעות סעודה שהוא בכדי אכילת פרס, באכילת שלוש ביצים (דהיינו נ"ד דרה"ם שהם כמאה ושישים סמ"ק) כדעת הרמב"ם והשו"ע (בסי' תט ס"ז), ששיעור שתי סעודות הוא ששה ביצים מפת, וכן בסי' שסח ס"ג כתב כן. ואף שלכתחילה אנו מחמירים שלא לברך המוציא וברהמ"ז עד שיאכל שיעור ד' ביצים כדעת רש"י, מ"מ בנד"ד איכא ספק ספיקא לומר דמהני אכילת שלוש ביצים להחשיב הדבר לקביעות סעודה. דשמא כן הוא שיעור אכילת פרס, ואת"ל דשיעור אכילת פרס הוא ד' ביצים, שמא בנידונינו בלאו הכי יש לברך המוציא וברהמ"ז אף בלא שיאכל שיעור קביעות סעודה, כפשטות השו"ע וכמו שהסבירו האגור, ושיבולי הלקט ודעימיה, וכל שכן בנד"ד שבשני הספקות דעת השו"ע לברך המוציא, לכן נראה שכן יש להורות לכתחילה.
(ופשוט וברור דסוגיין מיירי בעיסה שנילושה בקמח ומים בלבד, שברכת העיסה המוציא בלא המילוי, ורק מחמת המילוי פליגי הפוסקים מה ברכתה המוציא או מזונות, אבל אם העיסה עצמה נילושה במי פירות, אף בלא המילוי ברכתה מזונות כמ"ש בסי' ז' כדעת הרמב"ם.)
עיקרי הסוגיא בקיצור
השו"ע (קסח ס"ז) כתב- פה"ב יש מפרשים, פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם בדבש או סוכר ותבלין והם נקראים רישקוליא"ש. ומדבריו משמע דכל דבר שהוא ממולא ברכתו במ"מ, והנה בסעי' יז' כתב פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או דגים או גבינה, מברך עליה המוציא וברהמ"ז.
הט"ז (סק"כ) כתב שאין חילוק בין מילוי בשר למילוי דבש או סוכר, דכל שממולא חשוב פה"ב, ומ"ש השו"ע דמברך המוציא וברהמ"ז מיירי בקובע סעודה עליהם. וא"ת, מה חידוש יש בדבר אחרי שבסעי' ו' כתב השו"ע לעניין קביעות סעודה, הו"א כיון שהבשר עיקר אז אף שיקבע סעודה לא יברך המוציא, קמ"ל שיברך המוציא. ועוד דאם היה חילוק בין מילוי של מיני מתיקה, למילוי בשר וגבינה, הו"ל למרן להזכיר זאת בסעי' ז'. וכדבריו פסקו ספר התניא, הריבב"ן ועוד אחרונים.
המג"א (סק"מד) פירש דברי השו"ע כפשוטן שאפי' בלא קבע מברך המוציא וברהמ"ז, דהנהו לא מבטלי תורת לחם מהעיסה דהם מזון, משא"כ פירות ומיני מתיקה דהוי קינוח, ועיין במחצה"ש. אלא שהניח דין זה בצ"ע כיון שבספר תניא רבתי כתב כדברי הט"ז, דדוקא בשקובע עליו, וכן משמע מסתימת הפוסקים. אלא שהמאמר מרדכי, החמד משה ועוד, פסקו כפשטות השו"ע שמברך המוציא אף בלא קביעות סעודה.
המשנ"ב (סק"צד) ג"כ פסק כפשט השו"ע שמברך על פשטיד"א זו המוציא אף בלא קביעות סעודה, אלא שחילק שאם הפשטיד"א עשויה רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וניכר שאין עשויים כי אם לקינוח אחר הסעודה חשוב כפת כיסנין שממולא במיני מתיקה שברכתו מזונות.
אלא שבהלכה ברורה לא הסכים לחילוקו, וכתב שקשה מאוד להחליט בגדרים אלו, ולכן בכל עניין יש לדון ע"פ הכללים שקבעו רבותינו הראשונים והשו"ע, ואין לשנות הדברים ע"פ מנהג אקראי שנראה בכמה מקומות.
ומאחר שנחלקו בדין הפשטיד"א הממולאת בבשר או דגים מהי ברכתה, לכן כתבו הגר"ז, הכה"ח והבא"ח דיר"ש לא יאכל מהם פחות מכשיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה, או שיקבע עליהם.
בהליכות עולם (להגרע"י שליט"א) דחה לדבריהם ופסק כפשטות השו"ע שעל פשטיד"א זו מברך המוציא וברהמ"ז אף בלא קבע. וכן פסק באור לציון (ח"ב).
אלא שבהלכה ברורה כתב לחלוק עליהם, דכיון שנמצאו שני ראשונים שהם התניא רבתי והריבב"ן שפיר אמרי' סב"ל אפי' נגד מרן, ולכן יזהר שלא לאכול מבצק כזה אלא בתוך הסעודה, או שיקבע סעודה בשיעור של ג' ביצים. דכיון דאיכא ספק ספיקא שפיר יכול לקבוע על שיעור של ג' ביצים. דשמא שיעור קביעות סעודה הוא בג' ביצים, ואת"ל שלא, שמא בנד"ד ברכת הפשטיד"א היא המוציא אף בשלא קבע.
סימן יט - האוכל עוגה בתוך הסעודה או בסופה, האם צריך לברך עליה.
עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא בגמ' (מב.), לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא, היינו בדקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא. פרש"י וכן פירש הרשב"א ד"ה "והא" לחמניות אובליא"ש (והוא מין מאפה שנעשה ע"י בלילה עבה). והתוס' ד"ה "לחמניות" כתבו דלא נהירא, דא"כ אפי' לא קבע נמי צריך לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה. ונ"ל דלחמניות היינו נילי"ש (שהם רכיכים דקים הנעשים ע"י בלילה רכה), מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך המוציא כמו בפורים, מיהו ר' שמשון פי' דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסה עכ"ל. וכן במרדכי (סי' קכ) נסתפק בזה כשקובע סעודה אם יברך המוציא או במ"מ, והיה נוהג ר"י שלא לאוכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה, ולברך בפת תחילה כדי לפוטרם מברכה, שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות או לא. אלא שבסימן קלז שם לכאורה סותר לדבריו. ועיין בחי' אנשי שם (אות יג) שכתב ליישב. אולם הרא"ש (פ"ו סי' ל) ס"ל כפירוש התוס' שלחמניות היינו ניבלא"ש שהם דקות ואין מברכים עליהם אלא במ"מ, אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך המוציא וג' ברכות, ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן פסק הטור (קסח ס"ח), וכ"כ בתוס' ר' יהודה שירלאון ד"ה "לחמניות", ורבינו ירוחם (נתיב טז חלק ה), וכדבריהם פסק השו"ע (קסח ס"ח) וז"ל: לחמניות שבלילתן רכה אי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
וכתב המג"א (סק"כב), דין זה שכתב השו"ע לאו דוקא בלחמניות, אלא ה"ה אף בשאר מיני פת הבאה בכיסנין המבוארים בשו"ע ס"ז שצריך לברך לפניהם במ"מ, דהוה להו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, שאין דרך ללפת הפת בפת הבאה בכיסנין. וכמ"ש בגמ' בר' (מא:), דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. כ"כ הט"ז (סק"י), והעולת תמיד (סק"ח), האליה רבה (סק"כ), והערוה"ש (אות לב). וכדבריהם מובא בכמה ראשונים, כמו שהביא הב"י בשם שיבולי הלקט (סי' קכט) על כובא דארעא, ולחמניות, ופה"ב אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקינוח מברך עליהם במ"מ, דהוו להו כמו פירות, ולאחריהם אינו מברך דברהמ"ז פוטרתן, וכן בהגהות מיימוני (פ"ד מהל' בר' אות ט) כתב דנראה דפת לא פטרה להו מברכה שלפניה, דלא חשיבי מחמת הסעודה טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהן, ובתוס' הרא"ש (מא:) ד"ה "שלא". ובט"ז ביאר, הא דכתב השו"ע דין זה בדין לחמניות, נראה דלרבותא כתב כן, דלחמניות מסתבר טפי דלהוי מחמת הסעודה מפה"ב דהא שם לחם עליהם, ואפ"ה אין ברכת הפת פוטרתם מברכה ראשונה שלפניהם, ק"ו בפה"ב.
לעומתם בדגול מרבבה (קסח) כתב על אותם שהוזכרו בסעי' ז' בשו"ע שאין לברך עליהם תוך הסעודה, דהא בכל חד מינייהו איכא פלוגתא איזהו היא פה"ב, אלא משום ספק דרבנן לקולא היינו באוכל מנייהו שלא בתוך הסעודה אזלינן לקולא, שאין צריך לברך המוציא וברהמ"ז, אלא די בברכת מזונות וברכת מעין ג', אבל בתוך הסעודה אזלינן להיפך לקולא, שזה לא מיקרי פת כיסנין, אלא פת גמור ויוצא בברכת המוציא שבירך על הפת, ואין לברך תוך הסעודה אלא על דבר שהוא נחשב פת כיסנין לדברי הכל, ע"כ. ולדבריו דוקא לחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד, אי אכיל להו בתוך הסעודה טעונים ברכה משום שאין בהם שום תנאי מדיני פת כיסנין, דהיינו שהוא לא נילוש במי פירות, ולא נכסס, ולא ממולא, ולכן שפיר כתב השו"ע שאם אוכלו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה מברך, אבל אותם שכתובים בסעי' ז' אין לברך עליהם בתוך הסעודה מחמת ספק. וכן כתב בהגהות רעק"א (סק"ז), ובשו"ע הגר"ז (ס"יד), ובספר בני ציון (סק"יג), ובחיי אדם (כלל מג אות ט), ובמגן גיבורים (שם האלף המגן סק"כט), ובדעת תורה למהרש"ם (אות ח), וכן בלבושי שרד (סק"מב) תמה על המג"א (בסק"יח) דס"ל כהב"ח דלא יאכלם לכל הני כיסנין המבוארים בסעי' ז' אלא תוך הסעודה מספק ברכה לבטלה. ואדרבה תוך הסעודה נופל בספק יותר גדול, דאם הוא כיסנין מברך במ"מ, ואם אינו כיסנין אינו צריך ברכה כלל, ועובר בלא תשא אם מברך, משא"כ כשאוכל קודם הסעודה בין כך ובין כך צריך ברכה, ואין הספק אלא בין במ"מ להמוציא ולית ביה עכ"פ חשש לא תשא. וכמ"ש הב"י והט"ז (סק"ו) וצ"ע גדול ע"כ. וכן פסק בבה"ל ד"ה "טעונין", דאין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה אא"כ הוא פת כיסנין לכו"ע, דהיינו שהוא ממולא, וגם נילוש בדבש וכה"ג, והוא דק ויבש שנכסס. וכן פסק באור לציון (ח"ב פ"יב ה"י)
אלא דדין זה מיירי רק לאותם הסוברים שג' השיטות שהובאו בשו"ע (ס"ז) חלוקות, לכן אין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה כיון דאיכא מאן דס"ל שהיא פת ונפטרה בברכת המוציא. אבל לדעת המאמר מרדכי (קסח ס"ז) וכן לדעת שו"ת בית אפרים (סי' יא- יב) ד"ה "ובזה", והערוה"ש, דס"ל דאין פלוגתא כלל בין השיטות וכל אחד מודה לחבירו דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע עליו סעודה, יצא מתורת לחם ואין מברכים עליו המוציא אלא במ"מ, ולדבריהם יש לקיים דברי המג"א והט"ז דס"ל שיש לברך על פת כיסנין הנאכלת בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, דאין ספק שמא פת היא ואם כן ודאי שלא נפטרה בברכת המוציא.
אלא שבשו"ת אוצרות יוסף ח"ח (סי' יא) ד"ה "והנה" כתב, דלפי מה שפירש בספר המאורות (בר' מב.) בדעת רש"י בדין הלחמניות, דהיינו שנילושה העיסה בתבלין. ועל זה כתבו התוס' וכמה ראשונים שם דחשיב פת גמור, וכ"כ בדגול מרבבה (סו"ס קסח) דלדעת התוס' אם אינו ממולא בדבש וכיוצ"ב אלא נילוש במי פירות לא חשיב פה"ב, ושכן כתב באבן העוזר, ולכן כתב הבה"ל ד"ה "טעונין", שאם אוכל דבר הנילוש במי פירות או כעבין יבשין לא יברך באמצע הסעודה, אבל ממולא בפירות אם מברך עליו באמצע הסעודה לא הפסיד, כיון דמשמע דרוב הפוסקים סוברים כשיטה זו דחשיב פה"ב. ויוצא איפוא שהשיטה האמצעית שהובאה בשו"ע (ס"ז) שהיא דעת הרמב"ם אינה מוסכמת, שהרי התוס' וסיעתם פליגי עליה, וס"ל דנילוש בתבלין לא חשיב פה"ב אלא פת גמור. לפי"ז א"א לומר כדברי המג"א והט"ז שיש לברך על פת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה, דלדעת המאורות איכא פלוגתא בין הדעות.
ונחלקו הפוסקים, אימתי פת הכיסנין שנאכלת בתוך הסעודה חשיבא שלא מחמת הסעודה שצריך לברך עליה במ"מ.
בתוס' הרא"ש (בר' מא:) ד"ה "שלא" כתב שמברך על פה"ב ברכה שלפניה בתוך הסעודה כיון שבאה "לעידון ולתענוג" להקל מכובד המאכל, וכן המג"א (סק"כב) כתב לפרש בדעת הרא"ש, ר' ירוחם, הטור והשו"ע דמיירי בלחמניות שנאכלות בתוך הסעודה "לקינוח", שמברך לפניו ולא לאחריו, ויצא להם דין זה ממ"ש בגמ' (מא:) אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פה"ב בלבד, דמיירי בתוך הסעודה לקינוח, וכ"כ השל"ה (שער האותיות כלל ב אות ד) ד"ה "ובזה", וכ"כ המאמר מרדכי (סק"יז) דיש הפרש בין אוכל אותם לקינוח ולתענוג שצריך לברך, לאוכל אותם לשובע דהיינו למילוי הכרס שא"צ לברך. וכ"כ הדרישה (סק"ב), והעמק ברכה ברכות הנהנין (כלל ב ס"ד), ובחיי אדם (כלל מג אות ט). ולפי"ז כל שאוכל את הפת כיסנין לקינוח ולתענוג אפי' בתוך הסעודה צריך לברך לפניה, ואם אוכלה רק מחמת רעבון א"צ לברך, דהוי בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה.
אלא שהט"ז (סק"י) פליג וס"ל שאין הדבר תלוי בדעתו של האדם כלל, אלא היאך הוי אכילה לרוב בנ"א, דאם אוכל מעט מפת הכיסנין בתוך הסעודה צריך לברך במ"מ, ואין תלוי בדעתו אם אוכל לשביעה או לקינוח, אלא הכל תלוי בשיעור אכילתו, אם אוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה, או לא.
ובלבושי שרד (סק"מב) כתב דאין המג"א פליג על הט"ז, דמ"ש המג"א שאינו אוכל לשובע, היינו כגון שאוכל מעט דאז הוי ודאי לתענוג, דכל שאוכלו מעט ודאי שאוכלו לתענוג, וקצת משמע בס"ק שאחר זה בד"ה "כללא", דלא ס"ל למג"א כהעמק ברכה, מדכתב במעשה קדרה תמיד הם באים מחמת הסעודה, והיינו שכן דרך העולם שאוכלים למזון, משמע בהדיא דאף שאוכל לשם תענוג בטלה דעתו וכהט"ז, מימלא בכיסנין תלוי ברוב או מעט כהט"ז. ולמעשה המשנ"ב (סק"מא) הכריע דלא כהט"ז אלא כדעת האחרונים דאם אוכלם בתוך הסעודה להשביע רעבונו, אפי' שאכל מעט א"צ לברך, ורק כשאוכלם לקינוח ולמתיקה צריכים ברכה דחשיבי שלא מחמת הסעודה.
נמצא, לדעת הרא"ש, הטור והשו"ע, כל שאוכל את אותם לחמניות, או הפת כיסנין "בתוך הסעודה" מברך לפניהם ולא לאחריהם כדין דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה.
אלא שעדיין הדבר לא יצא מידי מחלוקת, משום שהרשב"א (בר' מא:) כתב שעל פה"ב אינו מברך "בתוך הסעודה" כלל, וטעמו כיון דאילו קבע עליה סעודה או אכל ממנה שיעור שאחרים קובעים סעודה מברך עליה המוציא וברהמ"ז כפת דיינינן ליה, וברכת הפת פוטרתה. אבל "לאחר הסעודה" מברך לפניה משום דלאו למזון אתיא אלא לקינוח ע"כ. ומבואר דס"ל להרשב"א דבתוך הסעודה אין לברך על פה"ב כלל, ואין לחלק מחמת מה בא לאוכלה לקינוח או לשובע, דכיון דפה"ב פעמים שברכתה המוציא כשקובע עליה, לכן אע"פ שאינה אלא לתענוג, אינו מברך בתוך הסעודה כלל. וכ"כ בחי' הריטב"א (מא:) ד"ה "אמר רב פפא", ובהלכות (פ"ג ה"א), וכן פסק הרא"ה (מא:), ובספר הפרדס (שער עשירי עמ' קנו-קנז).
ומבואר מדברי הראשונים הללו דבתוך הסעודה אין לברך כלל, ורק לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז אם אוכלה לקינוח ולתענוג מברך לפניה. אלא שהרשב"א סיים וכתב ומיהו, דין זה דלאחר הסעודה ליתא השתא, דבזמנם דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה, דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע"ג דגמר מלאכול, כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתו ממיכל ומישתיא ע"כ. וכן פסקו התוס' (מא:) ד"ה "לאחר", והשו"ע (קעז ס"ב).
שיטה נוספת ישנה בראשונים, והיא שיטת ספר ההשלמה, וספר המאורות (מא:) שכתבו בדעת הרי"ף ורש"י, שפה"ב אפי' אם באה בתוך הסעודה או לאחר הסעודה אין לברך עליה כלל דפת פוטרתה, והא דאמרי' במתני' (מב.) ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ומשמע שפרפרת שלאחר המזון אין הפת פוטרתה וצריכה ברכה. ס"ל דהא דאמרי' בירך על הפת וכו' מיירי בדלא אכל פת אלא מעשה קדרה, אבל אי אכיל פת אפי' לא אכל פרפרת לפני המזון, פת פטר לפרפרת שלאחר המזון, ואילו הראב"ד פליג וס"ל דבתוך הסעודה אין לברך דהא דאמרינן בירך על הפת פטר את הפרפרת, דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה, אבל בפרפרת שלאחר הסעודה אין הפת פוטרתה וצריכה ברכה לפניה. וסיימו המאורות וההשלמה שאין לזוז מדברי הרי"ף ורש"י. ומבואר מדבריהם שאין לברך על פת הבאה בכיסנין כלל בין בתוך הסעודה ובין לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז.
ונמצא דאיכא בסוגיין ג' שיטות:
השיטה הראשונה: שיטת הרא"ש, תוס' ר' יהודה שירלאון, הטור ורבינו ירוחם. וכדבריהם פסק השו"ע שאם אוכל את פת הכיסנין בתוך הסעודה או לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, אם אוכל לקינוח חשיב שלא מחמת הסעודה ומברך לפניה, ואם אוכל לשביעה בתוך הסעודה, חשוב מחמת הסעודה ואינו מברך כלל.
השיטה השניה: שיטת הרשב"א, הרא"ה, הריטב"א וספר הפרדס, שבאמצע הסעודה אינו מברך כלל בכל עניין אף שאוכלו שלא מחמת הסעודה, אבל בסוף הסעודה קודם ברהמ"ז מברך לפניהם.
השיטה השלישית: שיטת ספר ההשלמה, וספר המאורות שבכל עניין אינו מברך כלל, לא בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, וכתבו שכן דעת הרי"ף ורש"י.
לפי"ז כתב בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' יא) שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים, שלדעת הרשב"א ודעימיה בתוך הסעודה אינו מברך כלל על פה"ב, ולדעת ההשלמה והמאורות אף אחר הסעודה קודם ברהמ"ז אינו מברך על פה"ב כלל, ומרן השו"ע לא ראה דבריהם מחמת שהיו בכתב יד, ואף שאת שיטת הרשב"א הזכיר בב"י (סי' קסז) דס"ל שבאמצע הסעודה אינו מברך כלל על פה"ב ולא חשש לדבריו כאן בשו"ע, מ"מ לא ראה שכדבריו מפורש בדברי רבים מן הראשונים שטרם ראו אור בזמן מרן השו"ע, ושמא אילו היה רואה דבריהם היה חושש לדבריהם ופוסק שאין לברך באמצע הסעודה על פה"ב כלל, ואפי' שאוכלו שלא מחמת הסעודה, לכן נראה שבכל ענין אין לברך על פה"ב בתוך הסעודה ואפי' בסוף הסעודה קודם ברהמ"ז, ואף בפה"ב שיש בה את שלושת התנאים המבוארים בשו"ע (ס"ז) שהיא ממולאת במיני מתיקה, ונילושה במי פירות, ונכססת, אין לברך כלל בין בתוך הסעודה ובין לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, ויש לומר בזה ספק ברכות להקל אף נגד מרן השו"ע. וכן פסק בילקו"י ח"ג סי' קעז ס"ג. [אומנם, דעת האורל"צ ח"ב ה"י, וכן בבה"ל קסח ד"ה "טעונים" כתבו שעוגה שיש בה את שלושת הגדרים של פה"ב נילוש, נכסס וממולא, שפיר יכול לברך עליה בתוך הסעודה, וכגון ופלים, בקלאוה וכדו'. ועוד כתב שם הבה"ל שאפי' בדברים הממולאים בלבד אם מברך בתוך הסעודה לא הפסיד, דמשמע דרוב הפוסקים סוברין דזהו פת כיסנין].
ומכל מקום גם לאכול את העוגה בתוך הסעודה בלא ברכה אין נכון לעשות, דיש לחוש לדעת השו"ע שפסק דלא כהרשב"א, וס"ל שהאוכל פה"ב בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה לתענוג צריך לברך, וכן לחוש לדעת החיד"א בספר טוב עין (סי' יח אות נב) שהביא לדברי הדגול מרבבה, דס"ל שאין לברך על פה"ב בתוך הסעודה מספק, וכתב שדבר שהוא מחלוקת אם הוא כיסנין לא יאכלם בתוך הסעודה, דכיון דתדיר חשיב להו כיסנין, ואוכלם ומברך עליהם במ"מ כבר החשיבם כיסנין, ואיך עתה יחוש למ"ד שהוא פת ולא יברך, ואין לילך לקולא דהוי תרתי דסתרי, ע"כ. לכן יר"ש יזהר שלא יכניס עצמו לספק זה, ולא יאכל מאותה פת הבאה בכיסנין אלא אחר ברהמ"ז. וכן פסק בברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"י ה"עו), וכן בספר שבט הלוי (ח"ג סי' י אות יב) כתב שיש לחוש לאותם ראשונים דס"ל שאין לברך בתוך הסעודה על פה"ב אפי' שהיא פה"ב בתורת ודאי.
אולם אם בכל זאת חפץ לאכול פת כיסנין בתוך הסעודה, או שהגישו לפניו פת כיסנין לקינוח, ישתדל לנהוג כאחד מהאופנים הבאים.
א. יכוין בברכת המוציא לפטור את העוגה, כמ"ש הבה"ל (קסח) ד"ה "טעונים ברכה לפניהם" בשם החיי אדם, שו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' יא) בסופו, שבזה סומך על הפוסקים שאם בדיעבד בירך המוציא על פה"ב יצא. וכ"כ בכה"ח (אות מט), ובברכת ה' (שם).
ב. יברך על העוגה קודם ברכת המוציא ויכוין לפטור את העוגה שיאכל בתוך הסעודה, וכמ"ש השו"ע (קעד ס"ז) בעניין ברכת המים בתוך הסעודה, שכתב והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם הנטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך הסעודה. וכ"כ באורל"צ (פ"יב ה"י) בהערה ד"ה "והרוצה", ובשו"ת אוצרות יוסף (שם).
ג. יכול לברך אפי' בתוך הסעודה על דבר שהוא ודאי מזונות ואינו פת כיסנין, שאפי' אם יאכל שיעור קביעות סעודה לא יברך המוציא, כגון חטיף הנקרא "ביסלי", וכן "שקדי מרק" שהם מטוגנים שברכתם במ"מ, ובכך יפטור את העוגה שחפץ לאכול. [ולגבי סופגניה המטוגנת, לכתחילה אין לברך עליה בתוך הסעודה אף שהיא מטוגנת, כיון שיש לה תוריתא דנהמא ולדעת ר"ת המובא בשו"ע (ס"יג) בשם יש חולקין, ברכתה המוציא אף שטגנה בשמן עמוק, ואף שאין חוששין לדבריו כשאוכלה שלא בתוך הסעודה ומברך במ"מ כדעת רבינו שמשון המובא שם בדעה הראשונה, מ"מ בתוך הסעודה לא יכנס לספק ברכה, כמ"ש באורל"צ שם ד"ה "ועל". ועיין בברכת ה' (ח"ג פ"י) הערה 292].
ד. אופן נוסף הובא בבן איש חי (פ' פנחס אות כב), שיברך שהכל על דבש או סוכר וכדו' ויכוין לפטור את העוגה. וכ"כ באורל"צ שם, ונראה שמקור דבריהם מהשו"ע (סי' רו ס"ב) וז"ל: היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור את פרי העץ יצא ע"כ. וה"ה כאן שבברכת שהכל על הדבש נתכוון לפטור את העוגה דמהני בדיעבד. ועיין בשעה"צ קעו סק"ב, וסותר לדבריו במשנ"ב סי' רו סק"י. אולם בחזו"ע (ברכות טו בשבט עמ' עד) ד"ה "ודע", כתב שאין זה דבר פשוט לברך על הסוכר שהכל כדי שיוכל לפטור בברכתו דבר שברכתו בספק. כיון שהסוכר עצמו ברכתו מסופקת אם עץ או שהכל והיאך יפטור בספק זה ספק אחר.
ה. אופן נוסף כתב באורל"צ שם ד"ה "והרוצה", שיכול לכוון בברכת המוציא שאין פוטר בברכה זו את מיני המזונות, שאז אפי' להצד דחשיב פת, צריך לברך על מיני המזונות שהרי כיון בפירוש שלא לפטור אותם. וכדמוכח ממ"ש השו"ע (קעז ס"ה) שאם שלחו לו באמצע הסעודה פת שלא היתה דעתו עליה צריך לברך עליה, ואף הרמ"א לא חלק שם אלא משום שסתם דעתו של אדם על כל מה שמביאים לו בסעודה. אך כשמכוון שלא לפטור צריך לחזור ולברך, ואין לחוש משום ברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לצאת מן הספק.
עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא בגמ' (מב.), לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא,ומיירי בדקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא.
ונחלקו רש"י והתוס' מהם הלחמניות, רש"י פירש אובליא"ש, והתוס' כתבו על דבריו דא"כ ברכתם המוציא. אלא לחמניות אלו היינו ניבלא"ש שהם דקות, ואין מברכין עליהן אלא במ"מ, ורק אם קבע סעודתיה עלייהו מברך המוציא וברהמ"ז, וכן פסק השו"ע ס"ח וז"ל: לחמניות שבלילתן רכה אי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.