אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן יד - בגדרי פת הבאה בכיסנין

ספר ברכת ישראל

סימן יד - בגדרי פת הבאה בכיסנין

סימן יג - בדין פת הבאה בכיסנין

א. בפלוגתת הראשונים בפת הבאה בכיסנין.

איתא בגמ' (מא:), איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכו', רב ששת אמר טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פה"ב. וכן אמרי' לקמן (מב.) רב יהודה הוי עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכיסנין וכו', ונחלקו הראשונים מהו הגדר של פה"ב. וכיון שרבו הדעות והשיטות בראשונים מהי הגדרת פת הבאה בכיסנין וכפי שמובא בעיניים למשפט, לכן נציג כאן רק את השיטות שהובאו להלכה בשו"ע, ודנו בהם הפוסקים.

שיטת רבינו חננאל הובאו דבריו ברבינו יונה (כט.) סוד"ה "שאין", דס"ל דפה"ב ר"ל הבאה "בכיסין", שעושין מן העיסה כמו כיס ומכניסים בפנים שקדים ודבש ומיני מתיקה. וכן דעת הרשב"א (מא:) ד"ה "נמצא", דפת הבאה בכיסנין היינו כגון אובליא"ש ואותן עשויים כמין "כיסין" שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים. וכ"כ בתוס' הרא"ש (מא:) ד"ה "פר"ח", ובתוס' ר' יהודה שירלאון ד"ה "פת הבאה בכיסנין", ובאור זרוע (סי' קמט), וכן פסק הטור (קסח ס"ז). ולשיטה זו למרות שהבצק עצמו הוא מעיסה של לחם שעשוי מקמח ומים בלבד, אפ"ה מברך במ"מ כיון שממולאת, שזוהי פת הבאה בכיסנין שעשויה כמין כיס. ולפי"ז ופלים, גליליות, בקלאוה, קוראסון עם שוקולד, מעמול וכדו', ברכתם במ"מ גם אם אין סוכר בעיסה כיון שנעשו ע"י מילוי. ולקמן נבאר אם יש חילוק בין מילוי של מיני מתיקה למילוי של בשר וגבינה.

שיטת רב האי גאון הובאו דבריו בערוך ערך "כסן", דפת הבאה בכיסנין היא פת שעושין אותה כעבין יבשים, בין מתובלת ובין אינה מתובלת וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בנ"א שאוכלים ממנה קמעא. וכשאכל רב הונא הרבה (מב.) אמר רב נחמן עדי כפנא, זה רעב ולרעבונו אכל ולשבוע ממנה ולא בתורת כיסנין וצריך לברך לאחריה. וראיה לדברי הגאון שכתוב, ביהושע (ט, ה) וכל לחם צידם יבש היה נקודים. ובתרגום פירש וכל לחם זוודהון יביש הוה כיסנין, וכן פסק הריטב"א (בהל' בר' פ"ב ה"יח).

שיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ט) פת הבאה בכיסנין היא עיסה שלשה בדבש או שמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא נקראת פת הבאה בכיסנין, אע"פ שהיא פת מברך עליה במ"מ. וכ"כ המאירי (מא:) ד"ה "פת", השילטי גיבורים (בר' פ"ו דף לא. מדפי הרי"ף) בשם ריא"ז ובחי' הריטב"א.

נמצא, דהראשונים פליגי בביאור המילה "כיסנין".

ר"ח פי' כיסנין "כיסין", דפת הבאה בכיסנין פירושו עיסה עבה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד, שעשאה כמין כיס ומילא אותה במיני מתיקה, ולכן ברכתה במ"מ.

רב האי גאון פי' כיסנין מלשון "כוסס", שהדבר יבש ונכסס, ופת הבאה בכיסנין פירושה עיסה עבה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד, דכיון שעשאה דקה ויבשה ברכתה במ"מ.

הרמב"ם ס"ל דפת הבאה בכיסנין היא עיסה שיש בה תבלין ובשמים שנראה בו נקודים שתרגומו כיסנין, וכ"כ בשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' יב) ד"ה "ובזה", ואפשר שהרמב"ם ס"ל כפרש"י (מא:) ד"ה "פה"ב" דכתב דכיסנין הם קליות, שכן היה דרכם לאכול לאחר הסעודה לקינוח קליות עם פת שנילושה במי פירות, ופת הבאה בכיסנין הכונה שהיו אוכלים פת זו עם הקליות יחד.

וכתב הב"י קסח ד"ה "והרמב"ם", דהטעם שמברכין על פת הבאה בכיסנין במ"מ, משום שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפי' בכזית, אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי הפירות, או מתבלין, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות, אא"כ אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו, וכן מבואר בספר בני ציון (קסח סעי' ו אות ח) דפה"ב הוא מאכל שאין דרך לאוכלו מחמת רעבון כדי להשקיט רעבונו ולשבוע ממנו, אלא אוכלין ממנו מעט דרך עראי ולתענוג ועידון ולמתיקה. כמ"ש הרשב"א (מב.) ד"ה "רב", והריטב"א (הל' בר' פ"ב ה"יח) דאין דרך לאכול הפת כיסנין אלא לתענוג, וכן פי' הערוך בשם רב האי גאון שאוכלין ממנה קמעא, והובאו דבריו בב"י (קסח) ד"ה "ורש"י", וכ"כ בשלטי גיבורים (פ"ו דף ל. מדפי הרי"ף) בשם ריא"ז, וכן נראה מדברי רש"י (מא:) ד"ה "פה"ב" דכתב ומאכלה מועט.

וכתב הב"י (קסח) ד"ה "ולעניין" הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל, ובין כיסים שממולאים בדבש ושקדים כגון הנקראים רושקילאי"אש דיאלחש"ו, ובין עיסה שערבו בה מיני פירות או מיני תבלין, בין הנקראים בישקוגו"ש (לדעת רב האי גאון) כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות אא"כ קבע סעודתו עליו, או אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו. עכ"ל.

ב. קושיית הב"ח על הב"י.

הב"ח ד"ה "עוד", כתב לתמוה על הב"י בהא דאמר שהוא קולא לברך על הכל במ"מ, והלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך הוא חומרא, שעובר משום לא תשא. הב"ח ס"ל דשלושת השיטות פליגי, דלדעת ר"ח פת כיסנין הממולאת במיני מתיקה ברכתה במ"מ, ולדעת הרמב"ם ברכתה המוציא ואם ברך במ"מ הוי ברכה לבטלה, וכ"כ המאמ"ר בהבנת הב"ח, והברכ"י (סק"ז אות י), וא"כ מכניס עצמו לספק לא תשא, כיון שברכת במ"מ אינה פוטרת המוציא. לכן נראה עיקר שאם אינו מתובל כלל אלא דעשאן כעבין יבשים, ואפי' אית בהו נמי תבלין דבר מועט כיון שנלושה במים בלבד, או אפי' כיסנין שנילושין בדבש וכו' והמים הם רוב, כל אלו אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה מחמת הספק שמא פת הם. אבל אם הדבש או השמן הם הרוב והמים הם המיעוט שבטלין במיעוטן בכה"ג כו"ע מודו דיש להם דין כיסנין, וכ"ש אם כל העיסה נילושה בדבש שיש להם דין כיסנין. וכן פסק המג"א (סק"יח), ואף העולת תמיד (קסח) כתב שדברי הב"ח נכונים וראוי לכל יר"ש ליזהר בדבריו, וכ"כ בהגהות רעק"א.

נמצא, שהב"ח פליג על הב"י בתרתי. חדא, דאין ברכת במ"מ פוטרת המוציא, ועוד, שאין ברכת על המחיה פוטרת ברהמ"ז. וכן פסק בשו"ת בית יהודה (חאו"ח סי' מא) דפשוט דבפת אם בירך במ"מ לא יצא, ונמשך אחריו הנהר שלום (סק"ה).

מספר תירוצים נאמרו באחרונים ליישב קושיית הב"ח.

הדרישה (סק"ב) כתב, דאפשר שברכת במ"מ היא ברכה כללית כברכת שהכל, לכן אפי' אם אותה פת כיסנין ברכתה המוציא לדעה אחת, מ"מ בדיעבד כשבירך במ"מ יצא, ולגבי ברכה אחרונה מקילים ומקצרים ומברכים מעין ג', אע"פ שברכת מעין ג' אינה פוטרת ברהמ"ז. והעיר על דבריו המאמר מרדכי (קסח ס"ז) ד"ה "ראיתי" דלדבריו מיושבת קושית הב"ח רק לגבי הברכה הראשונה, אלא שלגבי ברכה אחרונה, אם ברכת מעין ג' אינה פוטרת ברהמ"ז, מה תיקן לנו בזה, הרי אם אינה ברכתו הראויה נמצא מברך ברכה לבטלה ונהנה בלא ברכה אחרונה שהיא מדאורייתא.

לכן כתב המאמ"ר ליישב דברי הב"י בדרך אחרת, דאפשר דהג' שיטות לא פליגי לענין דינא, דכל אחד מודה לחבירו דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע סעודתם עליו, יצא מתורת לחם ואין מברכים עליו המוציא וג' ברכות, והביא שכן כתוב באורחות חיים הל' סעודה (דף ל אות כז) בשם הרב דוד בר לוי, שכתב על כמה מיני פת הבאה בכיסנין, דכיון דאיכא בהו פלוגתא מספיקא עבדינן בהו במ"מ ולבסוף מעין ג' ע"כ. ולכן נקטינן כדברי כולם להקל, דהיינו שלא לברך ג' ברכות דהוי חומרא, דאם אינו חייב לברך, מברך ג' ברכות לבטלה, משא"כ באם נותנים להם דין פת הבאה בכיסנין דמברך ברכה אחת מעין ג', ואין כאן אלא ברכה אחת, ועדיף טפי מן הספק לומר ברכה אחת לבטלה מלומר ג' ברכות לבטלה. גם זה קשה דאיך אפשר לפסוק לאדם שיכנס לכתחילה לספק ברכה.

הט"ז (סק"ו) כתב, דברכת במ"מ פוטרת הכל אפי' פת, אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליה המוציא וג' ברכות, משו"ה כל שאין ברור לנו שיש שם חשיבות אינו בכלל כיסנין יש להקל שלא לברך המוציא, ויש לזה גם שם חומרא שלא לומר בחינם המוציא וג' ברכות, וכן פסק בסידור בית מנוחה (עמ' נג: סעי' ח) והוכיח כן מדברי הרא"ש והתוס' בברכות. וקדם להם רבינו אשר בר חיים בספר הפרדס (שער י פ"ד עמ' רו), דסתם בשם הריטב"א דאם ברך על הפת במ"מ יצא, וכ"כ בערוך השולחן (קסח סק"ג), והוסיף שם שגם ברכת על המחיה פוטר מן התורה לכמה פוסקים, דמן התורה א"צ רק ברכה אחת, ועוד, דלדינא אין הדעות חלוקות, וכ"כ הרא"ה (מד.) ד"ה "ורבנן", דברכת מעין ג' מהני בדיעבד במקום ברהמ"ז, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"יב) בטעם הראשון, וכ"כ בגינת ורדים חאו"ח (כלל א סי' כד) ד"ה "ונראה", דחיוב לברך על הפת (ברהמ"ז) שמענו, אבל נוסח הברכות לא שמענו, וכ"כ בשו"ת פרח שושן חאו"ח (כלל א סי' ג) ד"ה "עוד", וביאר דאין כאן קושיה כלל דכיון שאם קבע סעודתו עליו לדברי הכל מברך המוציא וג' ברכות, ועד כאן לא פליגי אלא היכא שלא קבע סעודתו אם יברך המוציא וג' ברכות על כזית או לא, ולכן כתב מרן דהוי ספיקא בדרבנן, דהא מן התורה אפי' על פת גמור אין מברכים המוציא וג' ברכות אא"כ אכל ממנו כדי שביעה, וכמ"ש הרמב"ם בריש הל' ברכות וז"ל: אינו חייב לברך מן התורה אא"כ שבע, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אפי' אכל כזית מברך אחריו עיי"ש. וגם ברכת המוציא הויא דרבנן כמ"ש הרמב"ם, "ומד"ס לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו".

וא"כ שפיר קאמר מרן דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן בה לקולא עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב סי' יב אות ו) דמוכח מדברי מרן שברכת מעין ג' פוטרת במקום ברהמ"ז, שאל"כ מאי קולא שייך בזה. וחזינן דשפיר יוצא כשמברך מעין ג', וכ"כ הכס"מ (ריש פ"ב מהל' בר') בשם הרמב"ן, וכן בב"י (קצא) ד"ה "ואהא" הוכיח מדברי הרמב"ם שאין מנין הברכות שאחר המזון מדאו', ואע"ג דדריש להו בגמ' (מח:) מקראי, אסמכתא בעלמא נינהו. ולפי"ז מתורצת שפיר קושית הב"ח, וכן פסק בברכ"י (קסז אות י), ודחה לדברי מהר"י עאייש בשו"ת בית יהודה. וכן פסק הלבוש (סק"ו), וכ"כ הבגדי ישע (סק"יח) דהט"ז תירץ יפה לקושית הב"ח. וכ"כ בגנזי חיים (סק"י).

בהגהות רעק"א (קסז סק"ב), כתב כדברי האחרונים לעיל, אולם בסי' קסח (סק"ה) הקשה על דברי מרן אמאי לא כתב דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה כההיא דלקמן (ס"יג). ובספר אפיקי ים לר' שבתי פיינברג (סק"יב) כתב ליישב דשאני התם דלדעה ראשונה שהיא דעת רבינו שמשון אפי' קבע סעודתו אינו מברך המוציא וברהמ"ז דלאו לחם הוא כלל כיון שמבושל או מטוגן, ולדעה השניה שהיא דעת רבינו תם דמברך המוציא, לדידהו אפי' אכל רק כזית מברך המוציא וברהמ"ז דס"ל דלחם גמור הוא. וא"כ אף בשלא קבע אינו אלא ספיקא דרבנן אם לברך ברהמ"ז ואזלינן לקולא, מ"מ חיישינן שמא יאכל כדי שביעה דאז הוי ליה ספק דאו' איך יעשה, לכן שפיר כתב שם דירא שמים יוצא ידי שניהם שיאכל בתוך הסעודה, משא"כ בזה שאם יאכל שיעור קביעות הא באמת לכו"ע מברך עליו ברהמ"ז, ואין נפק"מ רק כשלא יאכל שיעור קביעות, והא אף להסוברים דהוא פת גמור מ"מ הברהמ"ז על זה אינו אלא דרבנן, כיון דליכא שיעור שביעה וא"כ הוי ליה ספיקא דרבנן, ונקטינן לקולא, ולכן שפיר יכול לאכול אפי' שלא בתוך הסעודה. ועוד, דלפי דברי המאמ"ר דכתב דאפשר דלא פליגי לעניין דינא דכל אחד יודה לחבירו, שפיר יכול לאכול פה"ב שלא בתוך הסעודה, ועוד, דהכא רובא דרובא אוכלין פה"ב שלא בתוך הסעודה והוא מילתא דשכיח וטירחא מילתא טובא ליזהר בזה. וכן פסק הבה"ל קסח ד"ה "והלכה כדברי כולם", והכה"ח (אות ס"ג), והבא"ח (פ' פנחס אות כ) דאין לברך ברהמ"ז מספק משום שמרבה בברכות, וברכת המוציא אע"ג דלית בה מרבה, מ"מ כיון דמברך ברכה מעין ג' צריך לברך מזונות, דאם יברך המוציא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (שם).

ג. האם ג' השיטות שהובאו בשו"ע (קסח) פליגי או לא.

מתוך התירוצים שהבאנו לעיל מבואר שנחלקו הפוסקים האם ג' השיטות פליגי לדינא או לא. הדרישה, הט"ז, ושו"ע הגר"ז (בטעמו השני) ס"ל דהני ג' שיטות פליגי, ולכן הוצרכו לתרץ שברכת במ"מ פוטרת פת משום דזיין, כיון שלדיעה אחת פת כיסנין זו ברכתה במ"מ ולדיעה שניה ברכתה המוציא, לכן מברך על הכל במ"מ דהיא ברכה כללית כברכת שהכל, וכן מפשט לשון הב"י משמע דס"ל דהראשונים פליגי אהדדי, מדסיים ולעניין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן להקל, הרי דלא אתא לידי מסקנה זו אלא מטעם הספק.

אולם המאמר מרדכי, הלבוש, וערוה"ש ס"ל דאין פלוגתא כלל בין השיטות, וס"ל דכל אחד מהדעות מודה לחבירו, דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע עליו סעודה יצא מתורת לחם, ואין מברכים עליו המוציא אלא במ"מ. ולדבריהם עיקר הטעם שמברכים במ"מ הוא משום דכל שנעשית לאוכלה בדרך תענוג ודרך עראי בעלמא קבעו חז"ל לברך במ"מ, ובזה הטעם כו"ע מודו. וכן בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקלג) ד"ה "וכתבו", כתב והר"י הזקן כתב שאין קביעות מועיל בכל דבר, אלא על דברים שהם ראויים להיות מזון, כגון פה"ב שהוא פת המתובל בתבלין, והרא"ש פי' פה"ב בעבור כסיסה ולא לרעבון וכו', ויש מפרשים שעושין מן העיסה ככיסין ומכניסים לתוכם שקדים ודבש ומיני מתיקה, וכן פי' הרשב"א ז"ל וכל כיו"ב ודאי מועיל בהם קביעות, לפי שהם דברים הראויין למזון ומברכין עליהם המוציא וברהמ"ז, ודוקא כי קבע עליהם מעיקרא, הא לא קבע מברך במ"מ וכו'. ומבואר דס"ל דלא פליגי הראשונים, ובדלא קבע מברך במ"מ בתורת ודאי. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (סי' יא יב) ד"ה "ובזה" וז"ל: וגם כונת הב"י שכתב כיון דספק במידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם וכו'. נלענ"ד דבאמת דעתו שיש להקל כדברי כולם, כיון שאין דרך לקבוע עליו, ואיכא למימר דס"ל כהדדי דבכה"ג מברך במ"מ ולא פליגי בעיקר הדין, ורק בהסבר מילת כיסנין, דמר מפרש הוא עניין קליות (רש"י), ומר מפרש שהוא עניין תבלין ובשמים שנראה בו נקודים שתרגומו כיסנין (רמב"ם), ומר מפרש שהוא לשון כיסים (ר"ח), ומר מפרש שהוא מלשון כסיסה (רב האי גאון), ומ"מ מדברי כולם נלמד שעיקר הטעם לפי "שאין דרך לקבוע עליו", ומזה יש ללמוד כל מה שאין רגילים לקבוע וכמו שמצינו בש"ס, דמדמי לחמניות לפת כיסנין מהאי טעמא, ואף דלא ברירא לן מילתא כולי האי, דילמא כה"ג הוי דרך לקבוע, מ"מ כיון דלחד פירושה היינו פת כיסנין ולא מצינו מי שחולק בהדיא לומר שאין זה פת כיסנין ולא דומה לו והוא מידי דרבנן יש להקל, לכן לא כתב הב"י בהך מילתא דירא שמים לא יאכל כי אם בתוך הסעודה כמ"ש לקמן בסעי' יג. ולכן פסק השו"ע (קסח ס"ז) והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין.

עיקרי הסוגיא בקיצור

א) נחלקו הראשונים מהו גדר פה"ב.

שיטת רבינו חננאל (הובאו דבריו ברבינו יונה כט.) דס"ל פה"ב ר"ל הבאה "בכיסין", שעושין מהעיסה כמין כיס ומכניסים לתוכו שקדים, דבש, ומיני מתיקה, (בימינו כגון קוראסון שוקולד, בקלאוה, ופלים וכדו'.)

שיטת הרמב"ם, פה"ב הוא עיסה "שלשה בדבש" או שמן או מיני תבלין ואפאה, וטעם מתיקות מי הפירות נרגש בעיסה. ולפי"ז עוגת טורט, סופגניות, ג'חנון, מלואח, וכדו', עיסתם נילושה במי פירות ומיני מתיקה, וברכתם במ"מ.

שיטת רב האי גאון, פה"ב היא פת שעושים אותה כעבין "יבשים" וכוססין אותה בבית משתה. ולדבריו כל הקרקרים למיניהם, מציות, בסקוטים, וכדו' ברכתם במ"מ.

נמצא, דהראשונים פליגי במילה "כיסנין".

ר"ח פירש כיסנין "כיסין", דהיינו עיסה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד ועשאה כמין כיס, ומילא אותה במיני מתיקה.

רב האי גאון פי' כיסנין מלשון "כוסס", דהיינו עיסה של לחם אלא שעשאה דקה ויבשה ולכן ברכתה במ"מ.

והרמב"ם ס"ל דפה"ב היא עיסה שיש בה תבלין ובשמים שנראה בו נקודים, שתרגומו כיסנין.

וכתב הב"י ד"ה "והרמב"ם", דהטעם שמברכין על פה"ב במ"מ, הוא משום שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד אבל כל שיש בה שום תערובת ממי הפירות או מתבלין כיון "שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן" עליו לא חייבוהו לברך המוציא וברהמ"ז, אלא במ"מ ומעין ג'. ובד"ה "ולעניין", כתב שלהלכה כיון דהוא ספיקא במידי דרבנן נקטינן כדברי כולם להקל.

ב) בקושית הב"ח על הב"י.

הב"ח הקשה כיצד הב"י אומר שהוא קולא לברך על הכל במ"מ, הרי אם אינו מברך ברכה הראויה לה, היא חומרא שעובר משום לא תשא. האחרונים כתבו דס"ל לב"ח דשלושת השיטות בשו"ע חלוקות, דבמה שלשיטת הרמב"ם נחשב מזונות, לשיטת ר"ח הוא פת גמור, וה"ה להיפך, ועוד, שאין ברכת מזונות פוטרת המוציא בדיעבד, וא"כ נכנס בספק לא תשא.

המאמ"ר כתב ליישב, דאפשר שהג' שיטות אינם חלוקות, ולענין דינא כו"ע מודו אם עיסה זו משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך בנ"א לקבוע עליו סעודה, יצא מתורת לחם. ועוד, אף שנאמר שהג' שיטות כן חלוקות, מ"מ בדיעבד ברכת בורא מיני מזונות פוטרת המוציא, וכן ברכת מעין ג' פוטרת בדיעבד ברהמ"ז, וא"כ ליכא חששא דלא תשא.

ג) האם הג' שיטות חלוקות או לא.

הדרישה, הט"ז ועוד, ס"ל דהג' שיטות פליגי, ומשו"ה הוצרכו לתרץ שברכת במ"מ פוטרת בדיעבד פת, שהיא ברכה כללית כברכת שהכל. וכן מפשט לשון הב"י משמע דס"ל דהראשונים פליגי אהדדי, מדכתב להלכה כיון דספיקא במידי דרבנן נקטינן להקל, דלא אתא לידי מסקנה זו אלא מטעם הספק. לעומתם, המאמ"ר, הלבוש, ועוד, ס"ל דאפשר דליכא פלוגתא כלל בין השיטות, וס"ל דכל שהוא לא לחם שדרך בנ"א לקבוע עליו ברכתו מזונות.

ד) קושית רעק"א על השו"ע.

רעק"א (קסח סק"ה) הקשה על דברי השו"ע, אמאי לא כתב דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה, כמ"ש בסעי' יג בפלוגתת ר"ש ור"ת.

ובספר אפיקי ים לר' שבתי פיינברג (סק"יב), כתב ליישב דשאני התם דלדעה ראשונה שהיא דעת רבינו שמשון אפי' קבע סעודתו אינו מברך המוציא וברהמ"ז דלאו לחם הוא כלל כיון שמבושל או מטוגן, ולדעה השניה שהיא דעת רבינו תם דמברך המוציא, לדידהו אפי' אכל רק כזית מברך המוציא וברהמ"ז דס"ל דלחם גמור הוא. וא"כ אף בשלא קבע אינו אלא ספיקא דרבנן אם לברך ברהמ"ז, ואזלינן לקולא, מ"מ חיישינן שמא יאכל כדי שביעה דאז הוי ליה ספק דאו' ואיך יעשה, לכן שפיר כתב שם דירא שמים יוצא ידי שניהם שיאכל בתוך הסעודה, משא"כ בזה שאם יאכל שיעור קביעות הא באמת לכו"ע מברך עליו ברהמ"ז, ואין נפק"מ רק כשלא יאכל שיעור קביעות, והא אף להסוברים דהוא פת גמור מ"מ הברהמ"ז על זה אינו אלא דרבנן, כיון דליכא שיעור שביעה, וא"כ הוי ליה ספיקא דרבנן ונקטינן לקולא, ולכן שפיר יכול לאכול אפי' שלא בתוך הסעודה.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה