סימן יג - בדין פת הבאה בכיסנין
א. בביאור פלוגתת הראשונים בדברי רב ששת.
איתא בגמ' (מא:), איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר רב הונא טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, וכן אמר רב נחמן טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ורב ששת אמר טעונים ברכה בין לפניהן ובין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, אלא פת הבאה בכיסנין בלבד. ונחלקו הראשונים בביאור דברי רב ששת.
רש"י ד"ה "פת הבאה בכיסנין" פירש, לאחר אכילה וברהמ"ז היו רגילים להביא כיסנין, והם קליות לפי שיפין ללב, ומביאין עמהם פת שנילושה עם תבלין כעין אובליא"ש (ופלים) שלנו, ואוכלים מהם דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט ( והסבירו האחרונים דמ"ש שמאכלה מועט הכונה שאין בה כזית דגן במה שאכל, אלא בצירוף התבלין), לא הטעינוה ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרי' בפירקין (לז:), בתחילה במ"מ ולבסוף ולא כלום ע"כ.
והדבר צ"ב, מדוע רש"י יצא מפשט הגמ' ופירש שהביאו את הפת כיסנין לאחר ברהמ"ז, הרי רב ששת פליג אדרב הונא דמיירי בתוך הסעודה. זאת ועוד, דבמתני' לקמן (מב.) מבואר דפת פוטרת רק פרפרת שבתוך המזון ולא פרפרת שלאחר המזון, וכמ"ש ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ברך על הפת פטר את הפרפרת, ואי פת פוטרת פרפרת שלאחר המזון א"צ לומר שפרפרת שלפני המזון פוטרת פרפרת שלאחר המזון, תיפוק ליה משום פת, וא"כ מדוע פרש"י ברב ששת דמיירי בפת כיסנין שבאה לאחר אכילה וברהמ"ז, הו"ל לפרש דרב ששת מיירי בפת כיסנין שבאה לאחר אכילה "קודם ברהמ"ז".
ועוד קשה, דאמרי' במתני' (מב.) ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ופרש"י, פרפרת שלפני המזון כגון פרגיות ודגים, ופרפרת שלאחר המזון כיסני דמעלו לליבא ולחמניות (פת כיסנין, כמ"ש רש"י לעיל מא: ד"ה פת הבאה בכיסנין) והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם ברהמ"ז. וקשה כיצד ברכת שהכל על פרגיות או דגים יפטרו פת כיסנין שברכתה במ"מ. ולקמן ניישב דבריו.
התוס' ד"ה "אלא" הקשו ב' קושיות על פירש"י, חדא, דהא אמרי' לעיל (לו:) כל שיש בו מחמשת המינין טעון ברכה מעין ג', ולדבריך שברכה אחרונה על פת כיסנין היא בנ"ר, אמאי קאמר רב ששת כיסנין לימא נמי אורז ודוחן. וע"כ פירשו התוס' דמיירי בתוך הסעודה קודם ברהמ"ז דמיירי בה, והכי קאמר חוץ מן הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם ברהמ"ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה ברהמ"ז. אלא שהאחרונים העירו על הקושיה הראשונה של תוס', דלענין ברכה מעין ג' לא שייך האי כללא "דכל שיש בו", ורק לעניין ברכה ראשונה, וכמ"ש הפני יהושע (מא.), הצל"ח (מא:) והרש"ש (אולם עיין לקמן בסי' כ' אות א' ד"ה "ומבואר" דרוב ככל הראשונים ס"ל כהתוס' דהכלל של כל שיש בו נאמר גם לעניין ברכה אחרונה). וכן הקושיה השניה של תוס' מתיישבת ע"פ דברי הצל"ח על רש"י ד"ה "פת הבאה בכיסנין", דכונת רב ששת לומר שאין לך דבר שלא נחשב טפלה לברכה ראשונה ויהיה נחשב טפלה לגבי ברכה אחרונה אלא פת הבאה בכיסנין, ולכן לא קאמר אורז ודוחן דשם מה שאינו מברך לאחריה שלוש ברכות, אין הטעם משום שהיא טפלה, אלא הטעם שאין המין חשוב לברך עליו ג' ברכות. ומ"ש רש"י מידי דהוה אפת אורז ודוחן וכו', כונתו שלא תאמר דזהו כלל בברכות, שכל שמברך עליו תחילה במ"מ מברך לבסוף מעין ג, לכן הביא רש"י ראיה מאורז ודוחן שזה אינו תלוי בזה.
מ"מ דעת התוס' דרב ששת מיירי בפת כיסנין שבתוך הסעודה וטעונה ברכה ראשונה, ואינה טעונה ברכה אחרונה, דברהמ"ז פוטרתה.
אלא דקשה, דהתוס' לקמן (מב.) ד"ה "ברך" על הפת פטר את הפרפרת, כתבו נראה דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה, דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב ששת דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ולפי"ז דברי התוס' סותרים, שבדף מא. ד"ה "אלא" פירשו דמיירי בפת כיסנין שבאה בתוך הסעודה וטעונה ברכה לפניה, ובדף מב. פירשו את המשנה ג"כ דמיירי בפרפרת שבאה בתוך הסעודה אלא ששם אינה טעונה ברכה משום שהפת פוטרתה. ובחי' רעק"א (מב.) ד"ה "מתני'", כתב ליישב דדעת התוס' במתני' דהפת פוטרת את הפרפרת, מיירי בפרפרת שבאה לסעוד, ומשו"ה בתוך הסעודה לא בעי ברוכי, אבל כשאינה באה לסעוד אפי' תוך הסעודה לא נפטרת בברכת הפת. וכן נראה שהבין בחי' הגר"א (מא:) ד"ה "בתוס'". ולפי"ז תוס' בדף מא: מיירי בפת כיסנין שבאה לקינוח, ומשו"ה טעונה ברכה אליבא דרב ששת אפי' שבאה בתוך הסעודה. ולדבריו אין לומר דהתוס' מיירי בפת הבאה בכיסנין שבאה לאחר הסעודה דא"כ היה להם לחדש יותר שאפי' בתוך הסעודה בעי ברוכי. ומזה נלמד דפת הבאה בכיסנין שבאה לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, בין אם באה לקינוח בין אם באה לשובע טעונה ברכה. לקינוח, מכ"ש, דאם בתוך המזון טעונה ברכה כ"ש לאחר המזון, ולשובע טעונה ברכה מהא דאמר רב פפא דברים הבאים לאחר הסעודה וכו'.
הרשב"א (מא:) ד"ה "וכלל" כתב, דפת הבאה בכיסנין היינו פרפרת דמתני', דאם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא לפניה ולא לאחריה, כדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת. ובאומרו דזה עדיפא מתאנים וענבים, כונתו דאע"פ שהפת כיסנין והפירות שניהם באו לקינוח, פת כיסנין עדיפא, וטעמא משום דפרפרת היא פת דאילו קבע עליה סעודה או אכל ממנה שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה מברך עליה המוציא וברהמ"ז, הלכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת, אבל אם באה לאחר הסעודה טעונה ברכה לפניה, משום דלאו למיזן אתיא אלא לקינוח, וכדמוכח ממתני' דקתני' ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, אלמא פת לא פטר פרפרת שלאחר המזון, דאם כן למה לי פרפרת שלפני המזון למפטרה, תיפוק ליה משום פת. ומבואר שאם הפרפרת באה לסעוד למרות שבאה לאחר המזון אינה טעונה ברכה.
נמצא לדעת הרשב"א, דפרפרת (דהיינו פת הבאה בכיסנין) שבאה בתוך הסעודה, בין אם באה לסעוד או לקינוח אינה טעונה ברכה מהטעם דהואיל וקבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות, כפת דינינן ליה. לאחר הסעודה, אם באה לסעוד אינה טעונה ברכה ולקינוח בעי ברכה. ולפי דעתו מ"ש רב ששת אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין, מיירי בפת כיסנין שבאה לאחר הסעודה לקינוח, דאי בתוך הסעודה בכל גווני אינה טעונה ברכה.
והעולה בידינו שהתוס' והרשב"א פליגי בתרתי. פת כיסנין "דבאה לסעוד" לדעת הרשב"א בכל גווני אינה טעונה ברכה מהסברא דאילו קבע עליה סעודה מברך המוציא וג' ברכות וכפת דיינינן ליה, ולהתוס' רק בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה מהא דשנינו ברך על הפת פטר את הפרפרת, ולאחר הסעודה, טעונה ברכה מהא דאמר רב פפא דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם לאחריהם. ובפת כיסנין דבאה "לקינוח", לדעת הרשב"א בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה מטעם דאילו קבע עליה וכו', ולאחר הסעודה טעונה ברכה, מהא דאמר רב פפא דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה. ולהתוס' כיון דלא באה לסעוד בכל גווני טעונה ברכה, בתוך הסעודה מהא דאמר רב ששת בגמ' אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין, ולאחר הסעודה מדברי רב פפא.
ב. יישוב דברי רש"י
על פי מה שכתבנו לעיל נראה ליישב דברי רש"י, דמה שפי' בפת הבאה בכיסנין לאחר אכילה וברהמ"ז, רש"י ס"ל כהרשב"א דאמרי' אילו קבע עליה סעודה, או אכל ממנה שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה מברך המוציא וברהמ"ז וכפת דיינינן ליה, אלא דרש"י חידש יותר, דאפי' פת הבאה בכיסנין שבאה לקינוח לאחר הסעודה א"צ לברך עליה מהטעם שכתבנו, ואילו להרשב"א כן צריך לברך. ונראה שזה מה שהכריח את רש"י לפרש דפה"ב באה לאחר אכילה וברהמ"ז, משום שבתוך הסעודה בכל גווני אינה טעונה ברכה.
וכן לגבי הקושיה השלישית על רש"י, דפי' במתני' דפרפרת שלפני המזון זה דגים ופרגיות, ופרפרת שלאחר המזון זה פה"ב, והקשינו כיצד ברכת שהכל פוטרת במ"מ. הפני יהושע (מב.) ד"ה "אומנם", כתב לפרש דודאי לשון פרפרת כולל את כל הדברים שמביאים קודם המזון ולאחר המזון, דהיינו כל הדברים שלא באים ללפת את הפת, ומ"ש רש"י דגים ופרגיות או כסנין היינו לדוגמא בעלמא, לפי שהם דברים המצויים בעניני סעודה וה"ה לשאר המינים כיוצ"ב, ולפי"ז אתי שפיר מ"ש ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, היינו דוקא כשברכותיהן שוות. ומשו"ה השמיט הרמב"ם דין זה ולא נצרך לכותבו דמלתא דפשיטא היא, ולכן אם אכל לפני הסעודה פרפרת שברכתה שהכל היא פוטרת רק פרפרת שלאחר הסעודה שברכתה שהכל, וכ"כ בחי' מהר"ם בענט (מב.) ד"ה "ודע", דרש"י ודאי מיירי בחד מינא כמפורש בשילטי הגיבורים (דף ל. בדפי הרי"ף) על שם הריא"ז, דפרפרת שלפני המזון פוטרת פרפרת שלאחר המזון לפי ששניהן מין אחד, כמו יין שלפני המזון ויין שלאחר המזון, ואם היו שני מינין שאין ברכותיהן שוות אין פוטרין זא"ז. ועיין בצל"ח (מב.), ד"ה "אבל", שיישב דברי רש"י על דרך אחרת.
נמצא, דבסוגיין איכא ג' פירושים בדברי רב ששת דאמר דאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פהב"כ.
א. רש"י פירש, דרב ששת מיירי בפת הבאה בכיסנין דבאה "לאחר סעודה וברהמ"ז". דבתוך הסעודה ולאחר הסעודה אינה טעונה ברכה.
ב. תוס' (לפי פי' רעק"א, וכן נראה שהבין בחי' הגר"א) פירשו, הא דאמר רב ששת, מיירי "בתוך הסעודה" כשהפת כיסנין באה לקינוח ולא לסעוד, וכן דעת הרא"ש, ר' ירוחם והטור (קסח), והובאו דבריהם במג"א קסח (סק"כב).
ג. הרשב"א פי', דרב ששת מיירי "בלאחר הסעודה" כשאוכל "לקינוח".
אלא שעדיין פירש"י אינו מיושב, דמשמע במתני' (מב.) דפת אינה פוטרת פרפרת שלאחר המזון, דאם כדבריו מדוע איתא במתני' ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, תיפוק ליה משום פת, כמ"ש הרשב"א (מא:) ד"ה "וכלל", והמאירי (מב.) ד"ה "פת הבאה בכיסנין", וא"כ כיצד אפשר לומר ברש"י דפת הבאה בכיסנין בין בתוך הסעודה ובין לאחר הסעודה אינה טעונה ברכה, דבמתני' משמע שלאחר הסעודה כן טעונה ברכה. דבשלמא לרשב"א אע"פ שפת כיסנין בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה בין לשובע ובין לקינוח, מ"מ לאחר הסעודה אם באה לקינוח טעונה ברכה כפי שמבואר במתני' דהפת אינה פוטרת פרפרת שלאחר המזון, אלא לרש"י דס"ל דבשום אופן אין לברך על פה"ב בין בתוך הסעודה ובין בלאחר הסעודה, כיצד יפרש את המשנה.
ובחידושי מהר"ם בענט (מא:) ד"ה "פת הבאה" כתב דרש"י פי' כן כדי ליישב לישנא דמתני' דתנן ברישא ברך על הפת פטר את הפרפרת, שפירושו מסתמא פרפרת שאחר הסעודה. ודבריו מכוונים לבעל ההשלמה (מב.) ד"ה "ברך", וספר המאורות (מב.) ד"ה "ברך", דס"ל הא דאמרי' במתני' ברך על הפת פטר את הפרפרת מיירי בפרפרת שבאה אפי' לאחר הסעודה, וז"ל: ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון ופירש"י פרפרת הוא פת הבאה בכיסנין, וכי תימא והא קא תני סיפא ברך על הפת פטר את הפרפרת, ואמאי קתני רישא ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, והא פת פטרה ליה לפרפרת, איכא למימר דכי קא תני רישא ברך על הפרפרת שלפני המזון וכו', כגון דלא אכל פת אלא מעשה קדרה, ולפיכך הוצרך לומר דפרפרת שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, אבל לעולם אי אכיל פת אפי' לא אכל פרפרת לפני המזון פת פטר לפרפרת שלאחר המזון, וכל שכן מעשה קדרה שלאחר המזון שהפת פוטרתה, מפני שמעשה קדרה נאכל לשובע, ופרפרת נמי מין פת היא, ולפיכך פטר להו פת, משא"כ בפירות וכו', והא דאמרינן בגמ' אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין, תרגומה בפה"ב שלא עם הסעודה כפירש"י. אלא שלאחר העיון נראה שאי אפשר לפרש ברש"י כספר ההשלמה והמאורות, שרש"י (מב.) מפרש למתני' הא דאמרי' ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, מיירי בסעודת פת, מדכתב בשניהם קודם ברהמ"ז. ולא כהמאורות וההשלמה דמיירי באוכל מעשה קדרה.
ובספר המכתם (מב.) ד"ה "ברך", אחר שהביא את דברי ההשלמה כתב תירוץ נוסף. אי נמי סיפא קמ"ל דאם לא הביא פרפרת לפני המזון שתפטור את הפרפרת שלאחר המזון, מ"מ הפת פוטרת, וכ"ש מעשה קדרה שתפטור אותה הפת שהיא לשובע כמו הפת, והפרפרת נמי מין פת הוא משא"כ בפירות הבאין לאחר הסעודה שאינן באין לשובע. ומבואר מדבריו שכוונת המשנה ברך על הפרפרת שלפני המזון וכו', לסעודת פת וכדברי רש"י, ואפ"ה אתא אסיפא לאשמועינן שאם לא הביא פרפרת לפני המזון לפטור את הפרפרת שלאחר המזון הפת פוטרת אותה. ולפי"ז פירש"י אתי שפיר, דרש"י הוכרח לפרש ברב ששת דמיירי בפת כיסנין שבאה לאחר אכילה וברהמ"ז משום שבתוך המזון ולאחר המזון אינו מברך על פת כיסנין, כמו שמוכח ממתניתין ע"פ פירוש המכתם.
ג. בביאור התוס' (מא:) ד"ה "אלא" אי מיירי בתוך הסעודה או לאחר הסעודה.
הא דפרשנו בתוס' ( לעיל אות א' ד"ה "מ"מ") דמיירי בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה, הוא ע"פ מ"ש בחי' רעק"א (מב.) ד"ה "מתני', וכן מבואר בחי' הגר"א (מא:) ד"ה "בתוס', ובפנ"י (מא:) ד"ה "על כורחך", וכ"כ בגנזי חיים קסח (ס"ז) ד"ה "וכל", וכ"כ להדיא בספר אמרי יושר להרב מאיר גריינמן שליט"א (מא:) תוד"ה "אלא", דיש לפרש דעתם דאיירי בתוך הסעודה ממש, אלא שהסתפק אי דוקא באוכל לקינוח או אף לשובע, אלא שאין ספקו מוציא מידי ודאו של רעק"א, שתוס' מיירי בפה"ב הבאה לקינוח. אכן התוס' כתבו דבריהם בצורה קצת מטעה, "בתוך הסעודה קודם ברהמ"ז", רעק"א ודעימיה ס"ל דמ"ש בתוך הסעודה זה כפשוטו דהא פשט הסוגיא דרב הונא ורב נחמן מיירי בתוך הסעודה, ורב ששת עלייהו קאי, והא דכתבו קודם ברהמ"ז לאפוקי מרש"י דכתב לאחר אכילה וברהמ"ז.
אלא שבתוס' הרא"ש (מא:) ד"ה "שאין", ובתוס' ר' יהודה שירלאון (מא:) ד"ה "שאין לך", כתבו להדיא בדעת התוס' דמיירי בלאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, וכן למדו תלמידי רבינו יונה (כט.) ד"ה "ואומרים" בדעת רבני צרפת, (תוס') דרב ששת מיירי כשמביאין את הפת כיסנין אחר סיום המאכל, וכ"כ באור זרוע (סי' קמט), ולדבריהם תוס' ס"ל כדעת הרשב"א דרב ששת קאי בלאחר המזון. ולפי"ז הא דאמרי' ברך על הפת פטר את הפרפרת פי' התוס' דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה, וצ"ל דמיירי בכל גווני בין שבאה לקינוח ובין שבאה לשובע כהרשב"א, אולם בלאחר הסעודה נראה דפליגי על הרשב"א, דהרשב"א ס"ל בבא לקינוח צריך ברכה, ובבא לשובע א"צ ברכה, ולהתוס' בלאחר הסעודה בכל גווני בעי ברכה כדמשמע מדבריהם בד"ה "ברך", דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב פפא דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ולא חילקו אם לשובע או לקינוח ובפשטות בכל גווני.
ובהכרח צריך לומר, דתוס' ס"ל כסברת הרשב"א דאמר הואיל וקבע עליה סעודה, או אכל ממנה שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה מברך עליו המוציא וברהמ"ז דכפת דיינינן ליה. ומשו"ה בתוך הסעודה א"צ ברכה כלל בין לשובע ובין לקינוח, דאל"כ הא אמר רב פפא דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחרים, וכשאוכל פה"ב בתוך הסעודה לקינוח בעי ברכה, ורק מטעם הרשב"א א"צ ברכה.
וכתב הרשב"א סוד"ה "וכלל", ומיהו דין זה דלאחר הסעודה ליתיה השתא, דבזמנן הוא דהוו מסלקי טבלא בגמר הסעודה, ומשכחת ליה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע"ג דגמר מלאכול, כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא וממישתיא. וכ"כ התוס' (מא) ד"ה "לאחר", וכ"כ הרא"ש (סי' כז) דדין שלישי דרב פפא אין מצוי בינינו בזמן הזה, לפי שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברהמ"ז, וכן פסק המרדכי (סי' קלה), הכל-בו הל' סעודה (סי' כד יז עד) ובספר הפרדס (שער עשירי פ"ג) ד"ה "ומיהו".