אור ברסלב
ספר ברכת ישראל בדין סדר קדימויות בפת

ספר ברכת ישראל

בדין סדר קדימויות בפת

סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא

א. שיטות הראשונים בהסבר פלוגתת רב הונא ור' יוחנן.

איתא בבר' (לט:), איתמר הביאו לפניהם פתיתים ושלמים, אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורין, דברי הכל מברך על פרוסה של חיטין ופוטר את השלמה של שעורין.

ופרש"י ברב הונא, אם רצה מברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמים צריך לברך עליהם. ולדבריו פלוגתת רב הונא ור' יוחנן היא כשהפתית והשלם שוים בגודלם, דלרב הונא יברך על מה שירצה, דבכה"ג אין מעלה לשום אחד מהצדדים לא לשלם ולא לפתית, ורק אם הפתית גדול יותר מהשלם, מברך דוקא על הפתית, שמעלת גדול חשובה מהשלם. ור' יוחנן סבר שלמה מצוה מן המובחר. נמצא לפרש"י, דלרב הונא אין מעלה כלל לשלם, ולר' יוחנן אין מעלה כלל לגדול, וא"כ נחלקו באופן קיצוני מאוד.

ודברי רש"י צריכים ביאור, דפשט דברי רב הונא שאמר מברך על הפתיתין, בדוקא קאמר, כמ"ש מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, ומדוע פרש"י אם ירצה. מסביר הצל"ח (לט:) ד"ה "אמר רב הונא", מדלא נקט רב הונא פתיתין מצוה מן המובחר, כמ"ש ר' יוחנן שלמה מצוה מן המובחר מוכח דלרב הונא באמת אין כאן שייכות מצוה מן המובחר, דלרב הונא שניהם שוים, ועל איזה מהם שירצה מברך, ומזה למד רש"י דרב הונא לאו דוקא קאמר שיברך על הפתיתין, אלא אם ירצה קאמר.

ועוד, מה הכריח את רש"י לומר שרב הונא ור' יוחנן פליגי גם כשהפתית והשלם שוים בגודלם, וגם כשהפתית גדול מהשלם. אפשר, שבפתית גדול מודה ר' יוחנן שמברך על הגדול. וכתב להסביר הפנ"י (לט:), דרש"י ס"ל דסתם לשון פתיתין זה בין גדולים ובין קטנים, וא"כ ר' יוחנן פליג בכל סוגי הפתיתין, בין שהם גדולים ובין שהם קטנים, שלעולם שלמה מצוה מן המובחר.

ועוד יש לשאול על רש"י, דבגמ' אמר ר' ירמיה בר אבא כתנאי, ופרש"י דקאי אפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. ומדוע לא פי' דפלוגתת התנאים קאי אפלוגתת ר"ה ור"י. והסביר הפנ"י (שם) ד"ה "כתנאי", דכיון שרש"י פי' ברב הונא שמברך על הפתיתין אם ירצה, א"כ פלוגתת ת"ק ור' יהודה אינה דומה לפלוגתת ר"ה ור"י, דבפלוגתת התנאים אין פי' "אם ירצה", ר' יהודה דסבר שמברך על החשוב, בדוקא קאמר, ות"ק דס"ל שמברך על השלם, בדוקא קאמר, לכן פרש"י דהכתנאי קאי על פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. ואף שאפשר לומר דהכתנאי קאי ג"כ על פלוגתת ר"ה ור"י בפתיתין גדולים ושלם קטן כמ"ש רש"י, מ"מ דבר זה לא כתוב בהדיא בגמ', אלא שרש"י מסברא דנפשיה כתב כן, לכן פ' דהכתנאי קאי אפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. אלא שבתוס' הרא"ש ד"ה "כתנאי", כתב טעם אחר לדברי רש"י, דלא הוה קאי הכתנאי על פלוגתת ר"ה ור"י, דהא מסקינן בגמ' דהיכא דאיכא כהן לכו"ע חשוב עדיף, ור' יוחנן סבר שלמה עדיף היפך המשנה.

ועוד קשה, דרש"י פירש שירא שמים יוצא ידי שניהם קאי אפלוגתת ר"ה ור"י. וקשה, אמאי צריך ליטול פרוסה ושלמה, יקח שלמה ויצא ידי שניהם, דהא רב הונא אם ירצה קאמר, ומודה שאם בירך על השלמה יוצא. הפנ"י בד"ה "בפירוש", כתב שקושיה זו שייכא רק בפי' הראשון ברש"י, דנחלקו שהפתית והשלם שוים בגודלם, אבל בפתית גדול ושלם קטן נחלקו ר"ה ור"י, ועל זה אמרה הגמ', שירא שמים יצא ידי שניהם.

תוס' ד"ה מברך", הקשו על רש"י בפירושו, דאין סברא לומר דפליגי בהיפוך סברות. לכן פירשו בשם ר"ת, דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים, ורב הונא אמר מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה, וה"ה על השלמים אם ירצה, ור' יוחנן שלמים עיקר. דבכה"ג רב הונא מודה לר' יוחנן במעלת שלם, שכאשר הפתית והשלם שוים בגודלם שמברך על השלם. וכן פ' הרא"ש (פ"ו סי' כא), ובתלמידי רבינו יונה (כח.) ד"ה "הביאו", הסבירו דר"ת הוצרך לפרש כך דמיירי בפתית גדול, ושלם קטן, בגלל שינוי הלשון שבגמ', דבפלוגתת ר"ה ור"י נקטה הגמ' פתיתין, ובהמשך הגמ' כתוב, אבל פרוסה של חיטין וכו', לשם מה שינתה הגמ' פעם פתית, ופעם פרוסה. לכן סבר ר"ת שלשון פתית מיירי על גדולה, ולשון פרוסה מיירי על חתיכה קטנה, והחידוש שם שאף שהפרוסה קטנה מברך עליה, דאקדמי' קרא.

אלא דצ"ב מדוע התוס' פירשו ברב הונא דמברך על הפתית "אם ירצה", דפי' זה יקשה עליהם בהמשך הסוגיא, דבגמ' אמרי' דירא שמים יוצא ידי שניהם, ואם נאמר דאירא שמים קאי אפלוגתת ר"ה ור"י, א"כ יקח שלמה ויצא ידי שניהם, דגם רב הונא מודה דאם בירך על השלם יצא. לכן התוס' בד"ה "מניח", נדחקים לפרש דאירא שמים קאי השני לחמים אפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין, וזה דוחק, משום דבגמ' אמרו אבל פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין לדברי הכל מברך על פרוסה של חיטין ופוטר השלמה של שעורין. ואפשר ליישב זאת ע"פ דברי בעל המאור (כח. בדפי הרי"ף), דאמר ר' ירמיה בר אבא כתנאי, כלומר הא דמודה ר' יוחנן דמברך על פרוסה של חיטין ולא על שלמה של שעורין לאו דברי הכל, אלא רק אליבא דר' יהודה, משום דת"ק פליג וס"ל דמברך על השלם, והגמ' דחתה דבריו דהיכא דאיכא כהן כו"ע לא פליגי דחשוב עדיף, וא"כ יר"ש דמפיק נפשיה מכל פלוגתא (היינו לפי ר' ירמיה, דס"ל דבזה נחלקו התנאים) מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע.

נמצא למסקנת התוס', מעיקר הדין מברך על פרוסה של חיטין משום דהקדמיה קרא, ופוטר השלמה של שעורין. ויר"ש יוצא ידי שניהם ומניח פרוסה תחת השלמה ובוצע משניהם.

הריטב"א בחי' (לט:) ד"ה "אמר רב הונא" מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, פי' דכיון דתרוייהו מין אחד, ולדידי' חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהנייתייהו טפי מפת שלמה דכל סביבותיה קשה, ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר, ע"כ. דברי הריטב"א הם כפשטות דברי רב הונא דס"ל שמברך על הפתיתין בדוקא, דבפתיתין מקרבא הנייתייהו, ודלא כתוס' ורש"י דפי' "אם ירצה". ואף שבפת שלמה יש את אותה הנאה. כיון דבפתית איכא פחות טירחא, לכן מברך עליו בדוקא. ור' יוחנן פליג וס"ל דכיון דתרוייהו מין אחד, שלם עדיף, דהוא חשוב דליכא כ"כ טירחא בבציעה, וכ"כ הרא"ה בחי', והראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור כח.).

ונראה לומר, דרש"י והתוס' לא ס"ל כהריטב"א, משום דדין חביב קאי על מה שחביב לאדם עתה, דאם יש לפניו שני מיני פירות, מה שחביב לו עתה עליו מברך קודם, כדעת הרמב"ם (הובאו דבריו בשו"ע סי' ריא ס"ב). ואילו הריטב"א ס"ל, דחביב נקרא המין שרגיל להיות חביב עליו (כמ"ש השו"ע שם ס"א), דמה שבד"כ חביב לו, יש לו לברך עליו תחילה, וכגון הכא דיותר חביב לאדם לאכול פתית מאשר שלם, לכן אמר פתית קודם דמקרבא הנייתי'.

אלא שיש להקשות על דברי הריטב"א בפירושו לרב הונא דדין בציעה שייך בין בפתית ובין בשלם. וא"כ גם בפתית צריך לבצוע מהקשה ורק אז לאכול, א"כ מאי נפק"מ ממה יבצע מהשלם או מהפתית. ולפי"ז, צ"ב במאי דאמר דבפתית מקרבא הנייתי', דאם בשניהם איכא דין בציעה, איזו הנאה קרובה יש יותר בפתית מהשלם.

נמצא דבסוגיין איכא ג' שיטות ראשונים בביאור פלוגתת ר"ה ור"י.

א. "שיטת רש"י", דר"ה ור"י פליגי בפתית ושלם השוים בגודלם, דלר"ה מברך על מה שירצה, ולר' יוחנן על השלמה. אבל בפתיתין גדולים ושלם קטן, לר"ה מברך על הפתית בדוקא, ולר' יוחנן שלמה מצוה מן המובחר.

ב. "שיטת התוס'", דר"ה ור"י פליגי בפתית גדול ושלם קטן. ועל זה אמר רב הונא מברך על הפתית אם ירצה, ור' יוחנן ס"ל שלמה מצוה מן המובחר.

ג. "שיטת הריטב"א", דר"ה ור"י פליגי בפתית ושלם השוים בגודלם, ר"ה ס"ל דמברך על הפתית בדוקא כיון דחביב ליה דמקרבא הנייתי', ור' יוחנן ס"ל שלמה מצוה מן המובחר.

הנפק"מ בין רש"י להריטב"א. לרש"י מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע מן השלם או משניהם. ולהריטב"א צריך לבצוע מן הפרוסה בדוקא משום דמקרבא הנייתי'.

ב. בביאור שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ד) כותב, מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלמה. בפשטות דבריו מבואר, דכשיש לפניו מין אחד, לעולם מברך על השלם מצד מעלתו. ועוד כתב שם, אם היתה שלמה של שעורין ופרוסה של חיטין מניח שלמה בתוך הפרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחיטין ומשלמה ע"כ. ולכאורה קשה, דדין זה הובא בגמ' לגבי יר"ש, שמעיקר הדין מברך על פרוסה של חיטין, ויר"ש יוצא ידי שניהם שמניח פרוסה תחת השלמה ובוצע, והרמב"ם כתב רק את הדין של יר"ש, ואילו את עיקר הדין השמיט.

והנה הרמב"ם (בפ"ה מהל' תרומות ה"ב) כותב, ותורמין בצל שלם אע"פ שהוא קטן, אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול בכל מקום ע"כ. וכתב הרדב"ז שהרמב"ם פסק כת"ק, דאמר תורמין בצל קטן שלם, ולא חצי בצל גדול, ואין חילוק בין יש שם כהן ובין אין שם כהן, לעולם בצל שלם חשוב יותר אצל הכהן, ואם אין שם כהן הוא מתקיים יותר. וכן פי' הכס"מ שם.

ותימה דדין זה נגד הגמ' בבר', דאמרי' היכא דאיכא כהן לכו"ע תורם מן החשוב (גדול), והגמ' דחתה את ר' ירמיה בר אבא דס"ל שבחיטין ושעורין זו פלוגתת ר"י ות"ק, וא"כ כיצד פוסק הרמב"ם דלא כהלכתא.

וביאר מהר"י קורקוס (ה"ב על הרמב"ם בתרומות), הא דלא פסק הרמב"ם בהל' תרומות כפי שדחתה הגמ' בבר' את ר' ירמיה בר אבא, משום שהגמ' אמרה ויר"ש יוצא ידי שניהם הכוונה, על פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין, וכן מאי דקאמר, ששמת שלום בין התלמידים משמע דאיכא פלוגתא בהך פרוסה של חיטין, ואם נפסוק כפי שהגמ' דחתה את ר' ירמיה, דהיכא דאיכא כהן כו"ע לא פליגי דחשוב עדיף, א"כ ליכא פלוגתא בהא. (וא"א לומר דאיכא פלוגתא בדליכא כהן, משום דהדין בבר' הוא כהדין דאיכא כהן.) אלא שמע מינה דהגמ' לא קיבלה את נסיון הדחיה לגבי ר' ירמיה, אלא שהעלתה אפשרות אחרת בהסבר פלוגתת ת"ק ור"י, אבל לא שדחתה לגמרי את ר' ירמיה. לכן הרמב"ם פסק כדברי ר' ירמיה בר אבא, שכן נחלקו ת"ק ור"י בפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. ולפי"ז, ת"ק דאמר תורמין בצל קטן שלם, ס"ל נמי בפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין, שאע"פ שהפרוסה יותר מוטעמת מברך על השלמה, דבתר שלם אזלינן. ולר' יהודה דאמר תורמין חצי בצל גדול ס"ל דחשוב עדיף, וא"כ בפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין מברך על הפרוסה של חיטין דמוקדמת בפסוק, וא"כ הלכה כת"ק נגד ר' יהודה. וכ"כ ערוך השולחן זרעים (סי' סו ס"ג) בהבנת הרמב"ם, וכ"כ הדמשק אליעזר (סי' קסח סק"ג).

ולפי"ז נמצא, דלדעת הרמב"ם מעיקר הדין מברך על השלם ואפי' הוא משעורין שכן הלכה כת"ק, וא"כ הא דכתב הרמב"ם (בהל' בר' פ"ז ה"ד), דמצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלמה, היינו אפי' אם יש לפניו ב מינים, פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין, שמברך על שלמה של שעורין כיוון שהיא שלמה. ויר"ש מניח פרוסה תחת השלמה ובוצע משניהם.

ג. בדברי הב"י והשו"ע (קסח).

הב"י (קסח ס"א) ד"ה "ומ"ש רבינו אבל", הביא שנחלקו הראשונים על מה קאי הא דאמרי' יר"ש יוצא ידי שניהם מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. רש"י והראב"ד ס"ל, דקאי אפלוגתא דרב הונא ור"י בפתיתין ושלמים ושניהם ממין אחד, דיר"ש מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. אבל התוס' ד"ה "מניח", ורבינו יונה (כח.) ד"ה "שלום", והרא"ש (סי' כא), וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ד) דס"ל דהא דאמרי' יר"ש וכו', קאי אפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. ונראה מדברי הב"י דבסוגיין איכא ב' שיטות, שיטת רש"י והראב"ד. ושיטת התוס', הרא"ש, הרי"ף, רבינו יונה, והרמב"ם.

ולכאורה הדבר תמוה, שהב"י פירש שהתוס' והרמב"ם באותה שיטה, שהרי להתוס' מעיקר הדין צריך לברך על החיטה אע"פ שהיא פרוסה, כיון שהיא מוקדמת בפסוק, ודין זה בין לר"ה ובין לר"י. ולהרמב"ם מעיקר הדין מברך על השעורין שהיא שלמה (שהרי הרמב"ם פסק כת"ק), ולא על החיטה אע"פ שהיא מוקדמת בפסוק דבתר שלם אזלינן. ולגבי יר"ש אמר הרמב"ם דמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע לצאת גם את דעת ר' יהודה דס"ל שמברך על החשוב. זאת ועוד, שהכס"מ בהל' תרומות שם, פירש את הרמב"ם כהרדב"ז, שלדעת הרמב"ם תורם מן השלם בין אם יש כהן ובין אם אין כהן וכת"ק. וכן משמע בפ' כיצד מברכין (לט:). וא"כ כיצד בב"י מאחד את שיטת התוס' והרמב"ם.

ועוד קשה, שהב"י צירף את רש"י והראב"ד באותה שיטה. וכפי שהסברנו הם דעות חלוקות. הראב"ד דסובר כהריטב"א שהרי שניהם הסבירו דרב הונא דאמר מברך על הפתיתין זה בדוקא, ולא כפרש"י שפי' "אם ירצה". ועוד, דלדבריהם הא דיר"ש דיוצא ידי שניהם, ידי פלוגתת רב הונא ור' יוחנן ומניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע מהפרוסה דמקרבא הנאתה. משא"כ לרש"י דבוצע משניהם או מן השלמה.

וליישב, נ"ל דמ"ש הב"י שהתוס' והרמב"ם בשיטה אחת, הוא רק לעניין ששניהם מודים שיר"ש יוצא ידי שניהם קאי על פרוסת חיטין ושלמה של שעורין, אבל אה"נ דבשאר הדברים הם חלוקים, וכן מ"ש, דרש"י והראב"ד באותה שיטה, צ"ל דהב"י איחד בינהם רק לעניין פי' הגמ', דיר"ש קאי על פלוגתת ר"ה ור"י, אבל אה"נ דבשאר הדברים פליגי.

השו"ע (בסי' קסח ס"א) כותב, היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד מברך על השלם, אפי' הוא פת קיבר (פי' לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה, אבל אם השלם משעורים, והחתיכות מחיטין אפי' היא קטנה, מניח הפרוסה תחת השלמה ובוצע משתיהן. הגה, וכל זה שרוצה לאכול משתיהן, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע עליו ואין לחוש לשני, אע"פ שחשוב, או חביב עליו. ומבואר דהמחבר פסק כדעת התוס' ודעימיה, דבמין אחד מברך על השלם כדעת ר' יוחנן. ודלא כרש"י דס"ל דבכה"ג מניח פרוסה בתוך השלמה. אלא דלגבי הדין השני דהביא השו"ע דאם השלם משעורים והחתיכות מחיטין, כתב דמניח הפרוסה תחת השלמה ובוצע משניהם יחד, דין זה הובא בגמ' לגבי יר"ש, ולגבי עיקר הדין לא ביאר המחבר מה הדין, האם כדברי התוס' שבוצע על החיטה, או כהרמב"ם שבוצע על השעורין שהם שלמים. כיון דבגמ' מבואר דאיכא ב' דינים, עיקר הדין, ויר"ש.

הערוך השולחן (קסח ס"ב) כתב להסביר דאע"ג דבגמ' גופא אמרו דעיקר הדין הוא דפרוסה של חיטין קודמת, אלא דלהעדפה בלבד יר"ש עושה כן (דמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע), מ"מ, כיון דאפשר לעשות כיר"ש מימלא צריך לעשות כן, שהרי אין בזה הפסד ע"כ. ולפי"ז פסק השו"ע הוא בין להתוס' ובין להרמב"ם, דלשניהם הוא חפץ לאכול את שני המינים, א"כ אין בכך הפסד אם יקיים את הדין לפי היר"ש, דמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע משניהם יחד.

וקשה לומר בדעת השו"ע, דכשם שס"ל כדעת התוס' דבמין אחד מברך על השלם, ה"ה בשני מינים כגון חיטים ושעורין, דמעיקר הדין מברך על החיטה, משום שבב"י לא הוזכר כלל לגבי עיקר הדין האם מברך על החיטים או על השעורין, וגם לא ציטט לגמ' זו. ולכן מה שהסבירו האחרונים שעיקר הדין נשאר להלכה כמ"ש בפמ"ג (משבצ"ז סק"א), ובמשנ"ב (סק"ג), זה משום שכך הובא בגמ'. אבל המחבר אין דעתו כן, אלא דבכה"ג צריך לברך על שניהם כמ"ש ערוה"ש (ס"ב), דאל"כ היה לו לכתוב זאת בב"י או בשו"ע.

ד. דין קדימה בשלם ונקי.

רבינו יונה (כח.) ד"ה "ולפי" כתב, דאם יש לו פת שלמה ופרוסה ושניהם של חיטין, אלא שהפרוסה היא מסולת נקיה יותר, אין לו לברך על השלמה כיון שאינה חשובה כ"כ. ומבואר שפת נקיה חשובה יותר מפת שלמה, וכ"כ הכלבו (בסי' כד), והריטב"א בהלכותיו (פ"ב ה"ג).

אולם התוס' (לט:) ד"ה "אבל" כתבו, דפתיתין ושלמים ממין אחד, אפי' יהיו הפתיתין מפת נקיה והשלמים מפת קיבר מברך על השלמים כדאיתא בתוספתא (פ"ד ה"יא) פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעה"ב מברך על השלמה של בעה"ב. ומכאן הוכיחו תוס' שאפי' הפרוסה מפת נקיה והשלמה מפת קיבר מברך על השלמה, וכ"כ בחזון יחזקאל (בחידושים אות יא), וכן כתב בירושלמי (פרק ו סוף הלכה א), ובפני משה שם ד"ה "על השלמה". וכן פסק הרא"ש (סי' כא), והמרדכי (סי' קכט), וכן כתבו בתוס' ר' יהודה שירלאון (לט:), ובתוס' ר' פרץ ד"ה "אבל פרוסה", ובהגהות מימוני (פ"ז מהל' בר' אות ד), והטור (ריש סי' קסח). וברמב"ן (לט:) כתב בשם הגאון, שבזה נחלקו רב הונא ור' יוחנן, דר"ה ס"ל דכיון שהפתיתין מפת נקיה הם עדיפים, ור' יוחנן סבר דשלם עדיף, וכתב שזה הפירוש הנכון בסוגיא. וכן פסק להלכה השו"ע (קסח ס"א) וז"ל: היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפי' הוא פת קיבר (לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה, ע"כ. וכן פסק הלבוש (ס"א), והמאמ"ר (סק"ג), והנהר שלום (סק"א).

אלא שבנחלת צבי (סק"א) כתב להצדיק את דברי רבינו יונה, דמש"ס דידן משמע להדיא כדברי רבינו יונה והכלבו, דהא דאמרו בגמ' אבל פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חיטין, דהיא מוקדמת בפסוק. משמע דוקא פרוסה של חיטין דמוקדת בפסוק, אבל במין אחר אין מברכין על הפרוסה ,אא"כ היא יפה (נקיה) וגדולה מהשלם. ועוד, מניין לתוס' שאם הפתית גדול ונקי מהשלם שמברך על השלם, שהרי אפשר לפרש בתוספתא מה שכתוב לשון פרוסה, שפרוסה הכונה קטנה מהשלמה, ולכן מברך על השלם, אבל אם היא גדולה ויפה (נקיה) מהשלמה מברך על השלמה, ועל כן מאחר שאין הכרע מהתוספתא לומר שמברך על השלם, ומהש"ס י"ל שאפשר לברך על הפרוסה, לכן בכה"ג שהפרוסה יש לה שני מעלות, נקיה וגדולה מהשלם, יניח הפרוסה תחת השלמה, כמו בפרוסה של חיטה ע"כ. וכדבריו פסק באליה רבה (סק"א). אלא שבמגן גיבורים באלף המגן (סק"ב) כתב שלדינא העיקר כפסק השו"ע וכן פסק המשנ"ב (סק"ב), ובשעה"צ (שם) כתב שכן מסקנת הרבה אחרונים כהשו"ע. וע"כ אפי' בכה"ג שבפרוסה יש שני מעלות נקיה וגדולה מהשלם, אפ"ה מברך על השלם כדברי השו"ע.

ה. בדין קדימה בנקי וגדול.

השו"ע (קסח ס"ד) כתב, פת נקיה ופת קיבר מברך על הנקיה. וכתב המג"א (סק"ז), נראה לי אפי' הקיבר גדול מהנקיה, דמעלת נקיות הוזכרה בהדיא בירושלמי (בר' פ"ו ה"א), פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה, ר' חייא בר אדא בשם רב אחא על איזה מהם שירצה יברך. משא"כ מעלה דגדול דלא הוזכר. ועיין בשלטי גיבורים (סק"ה). והסביר הפמ"ג (בא"א סק"ז) דאף שגדול הוזכר בראשונים בפי' רב הונא, מ"מ לא נזכרה בגמ' בהדיא אלא ברמז.

וכתב הב"י (קסח) ד"ה "ונראה", דאפי' יאמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו (ולכן רוצה לברך על פת קיבר) בטלה דעתו, וכן פסק הלבוש (ס"ד), והנחלת צבי (עטרת צבי סק"ו). וכתב המג"א (שם) דבסי' ריא ס"א לא משמע הכי, אלא אזלינן בתר דעתו ע"כ. ואפשר דנקי עדיף לברך עליו אפי' אינו חביב, וצ"ע. וביאר במחצה"ש (סק"ז), ר"ל דמעלת נקיות מיקרי מעלה מצד עצמו כמו מעלת גדול, ולא מצד שע"י הנקיות הוא חביב, לכן לא מהני מה שאין הנקי חביב לבצוע. אלא שבחמד משה (סק"א) כתב לחלק בין הסימנים, דהתם בסי' ריא מיירי בדבר שאין הכרע (חלקם אוהבים מין אחד וחלקם מין אחר), לכן אזלינן בתר דעתו, אבל במה שהוא חביב לכל העולם בטלה דעתו גם הכא גם התם. וכ"כ בספר בני ציון (סק"ו) ד"ה "ואין", שכן צריך לחלק וזה פשוט, ואין כאן קושיה כלל. ובכה"ח קסח (אות כא), תירץ בשם יד אהרן בהגהות ב"י דלא דמי כלל, דהתם כל פרי ופרי יש לו טעם בפני עצמו, ויש מי שחביב עליו טעם פרי זה מפרי אחר, אבל הכא שהכל הוא לחם מי שחביב לו פת קיבר יותר מפת נקיה, ודאי דבטלה דעתו. מ"מ להלכה פת נקיה קודמת לפת גדולה, וכמ"ש המג"א בדעת השו"ע, וכן פסק המשנ"ב.

נמצא שסדר הקדימיות הוא כך: מעלת שלם קודמת לכל, ואחריה פת נקיה, ואחריה פת גדולה. וכן כתב המשנ"ב (קסח סק"טו), ובחידושי הגר"א בר' (לט:) ד"ה "תוס'" כתב, דבדיני ברכת המוציא הסימן הוא חש"ש נג"ט, שזה ר"ת חיטין, שעורין, שלמה, נקיה, גדולה, טהורה.

ו. בדברי המהרש"ל

הב"ח (קסח) ד"ה "היו", מביא בשם המהרש"ל דהא דאמרי' בפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין שמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, זה דוקא כשהוא סועד יחיד, כדמשמע לשון היו לפניו חתיכות, אבל אם שניים סועדים, טפי עדיף שיברך אחד על פתיתין של חיטין, והשני יברך על שלמים של שעורין, אבל כששניהם ממין אחד אין לעשות כך, כיון דקיי"ל דשלם עדיף. והקשה המג"א (סק"ב), וצ"ע דהאיך נעשה פשרה שלא נזכר בגמ', דהא אפי' בית מדרש מבטלין כדי שיברך אחד לכולם משום ברב עם הדרת מלך, ועוד, דהא ליכא פלוגתא בזה, דכו"ע ס"ל דפרוסת חיטין עדיפה, אלא דאמרי' יר"ש יצא ידי שניהם, קאי אלחמים, וא"כ האיך יברך אחד על שעורין ויניח החיטין, וצ"ע. והסבירו המחצה"ש, והפמ"ג בא"א (סק"ב), שהמהרש"ל מיירי בשני בעלי בתים או שני אורחים, אבל בעה"ב ואורח גם המהרש"ל מודה דבעה"ב יבצע על שניהם, וראיה לזה (מסעי' ה) דלא אמרי' שיברך האורח על של גוי, והיינו כיון דהמצוה על בעה"ב, וכ"ש כאן דלא אומרים לאורח לברך על של שעורין.

אלא שהאליה רבה (סק"ג) כתב, דמשמע מהרא"ש (בר' פ"ו סי' כא), דלר' שלמן איכא פלוגתא בפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. והאי דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משום דמוקי לה ר' ירמיה בר אבא בפלוגתא דתנאי, וכמ"ש בעל המאור (דף כח. מדפי הרי"ף), וכ"כ הנהר שלום (ס"ב) להוכיח זאת מדברי הרא"ש, ודייק מדאמר רנב"י ששמת שלום בין התלמידים, ולא שלום בין התנאים, ובכך תירץ מה שהקשה המג"א על הרש"ל. והיינו דכתב הלבוש שפרוסה של חיטין ושלמה משעורין שקולין הן. וכן משמע בב"ח ממ"ש דבחיטין ושעורין לא הכריעו איזה מהם קודם. ומסיים האליה רבה דאפי' באורח נ"ל דדינא הכי, ודלא כהמג"א, וכן נראה מדברי ערוך השולחן (ס"ג) דאין חילוק בין שני בעלי בתים או בעה"ב ואורח. אלא שכונת הרש"ל כך היא, שאם אחד יוצא בברכת השני, א"כ א"א לומר שכל אחד יברך על פת אחד, אלא כגון אצלנו שכל אחד מברך בפנ"ע ושניהם ישבו יחד בשוה על השולחן, ומימלא אחד לוקח הפרוסה של חיטין כדין, ולזה יכול השני ליקח השלמה של שעורין ולברך, וא"צ להמתין עד שהראשון יגמור הברכה והחתך, והוי ברגע זה, כאילו אין לחם אחר לפניו ובוצע על השלמה.

והן אמת דכדברי הרש"ל פסקו העולת תמיד (קסח), העטרת צבי (ס"א), האליה רבה (סק"ג), הנהר שלום (סק"ב), ערוה"ש (סק"ב), וכ"כ באבן העוזר (ס"א) דכל האחרונים הביאו לדין הרש"ל.

אלא שהכף החיים (אות ה) כתב דכיון שהמג"א תמה על דברי הרש"ל, וכן הסכים בערך השלחן (לר' יצחק טייב, ס"א), ע"כ נראה כיון שיש מפקפקים על זה, וגם הרש"ל והב"ח לא כתבו זה בתורת חיוב אלא רק על הצד היותר טוב, לכן אין לברך אלא אחד מהמסובים על שניהם, שיניח הפרוסה בתוך השלמה ויבצע, וכמ"ש בשו"ע.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה