סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא
א. בטעם שיעור הבציעה
הרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ג) כתב, ואינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן. כמו ששנינו במס' דרך ארץ רבה (סוף פ"ו) ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו, ואם עושה כן הרי זה רעבתן. והב"י (סי' קסז) ד"ה "שיעור הפרוסה" הביא שמקור דברי הרמב"ם הנ"ל מדאמרי' בפ' שלושה שאכלו (מו.) שבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. אלמא אם פורס פרוסה קטנה לאו עין יפה היא.
וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין. הב"י כתב בשם הרוקח (סי' שכט), דנחלקו בזה בירושלמי (בר' פ"א ה"א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן בדרכי משה (סק"ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. וכן הביא בשעה"צ (סק"יג).
הגר"ח קנייבסקי שליט"א בפירושו על הירושלמי ד"ה "עד כזית" כתב, שיאמר הברכה על כזית ומשום "כבוד הברכה", והנה אם הכזית הוא מצד כבוד הברכה אז דין זה שייך בכל אדם שצריך לבצוע כזית משום כבוד הברכה. ולכאורה קשה, מדאמרי' בפ' ג' שאכלו (מו.) דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ומשמע שהאורח לא יבצע בעין יפה. וא"כ דין עין יפה, וצרות עין שייך דוקא בבעה"ב ולא באורח, ולדעת הגר"ח קנייבסקי שצריך לבצוע כזית משום "כבוד הברכה", דין זה שייך אף באורח. ואפשר לתרץ דיש שני שיעורים לבציעה, כזית שזה עין יפה, ופחות מכזית הוא צר עין. הגמ' אמרה שבעה"ב יבצע ולא האורח, משום שלאורח אסור מדיני דרך ארץ לבצוע בעין יפה על חשבון אחרים, אבל אה"נ הדין שצריך לבצוע כזית שייך אף באורח ולא רק בבעה"ב. אפשרות נוספת להסביר את הגמ', ע"פ השדה יהושע (על הירושלמי) ד"ה "עד כמה יפרוס עד כזית" פירוש, ואי הוי יותר מכזית שפיר טפי דצריך לבצוע בעין יפה, אלא דאינו יכול לפחות מכזית, עכ"ל. מדויק בדבריו דיש ג' שיעורים בדין בציעה, פחות מכזית הוי צר עין, יותר מכזית עין יפה, וכזית שזהו עיקר הדין (מידה בינונית), וז"ש אי הוי טפי מכזית שפיר טפי שבוצע בעין יפה, וכזית לא הוי עין יפה, אבל גם לא צר עין, ופחות מכזית אין לבצוע דהוי צר עין. והסבר הגמ' הוא כך: דאה"נ דגם האורח יבצע כזית משום כבוד הברכה, ולא נאמר הדין רק לבעה"ב, והא דאמרי' בעה"ב בוצע ולא אורח, משום דאורח יבצע כעיקר הדין כזית, משא"כ בעה"ב שיבצע בעין יפה שיעור יותר מכזית.
ב. בביאור פלוגתת המג"א והדברי חמודות בדעת הרמ"א.
הרמ"א (סי' קסז ס"א) כותב, ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בנ"א וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד "כזית", מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. עכ"ל. וקשה דבדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא"כ מה גרם לרמ"א להכריע כאן כמ"ד שצריך לבצוע כזית.
וכתב המג"א (סק"ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מהל' פסח (סי' תעה ס"א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומדהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח, אלא שכתב המג"א שלא ראיתי נוהגים כן. מ"מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ"כ המחצה"ש (סקט"ז), והבאר היטב (סק"ט), ובעולת תמיד (סי' קסז אות יא) כתב בשם השל"ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה. ונמצא "דהכזית" שכתב הרמ"א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב"ם והב"י לא הכריעו בדין זה, א"כ מדוע שהרמ"א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ"א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג"א ברמ"א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע.
אלא שהדברי חמודות (פ"ו סק"נה) הסביר אחרת, דמ"ש הרמ"א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד "כזית", אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ"א כמ"ד בירושלמי "כזית" כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ"א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.
ונמצא דנחלקו המג"א והדברי חמודות בדעת הרמ"א, להמג"א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין.
[וכתב בספר בני ציון ליכטמן (אות ה) דאע"ג שהרמ"א (ס"ו) פסק כהרוקח, והאו"ז שהאחרים יוצאים י"ח באכילת הבוצע ואינם צריכים לאכול מפרוסת המוציא, מ"מ נהגו בזה משום חיבוב מצוה, וכן משמע מדבריו בדרכי משה שכתב אבל לדידן שנוהגים וכו', שאינו אלא ממנהגא. אבל המג"א פירש (סק"ו) שצריך ליתן מן הפרוסה משום שעיקר המצוה לתת להם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד, ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה. וכ"כ המטה משה (סי' רפה) בשם מהרי"ל (הל' סעודה דף תנח). וזה משום דהמג"א אזיל לשיטתיה (בסק"יט) דהביא לדעת התוס', הרא"ש והמרדכי, דס"ל שאם הפסיקו המסובים בין ברכת המוציא של המברך לאכילה צריכים לחזור ולברך, והמג"א פסק כמותם]
אומנם האליה רבה (סי' קסז סק"ב) הביא, שבמהרי"ל כתוב שאכל חצי זית "ונתן כן לכולם", ומדכתב "ונתן כן לכולם" מוכח שנתן להם רק חצי זית, וצ"ל דס"ל למהרי"ל דעיקר הבציעה לעצמו הוא בכזית, ולאחרים סגי בחצי זית, ונראה דהטעם הוא מהרוקח, דבירושלמי איכא פלוגתא מה שיעור הבציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי חצי זית, ומשמע למהרי"ל לחלק בדבר, שכזית בוצע בשבילו, וחצי זית לאחרים, ולפי"ז קשה על הרמ"א דכתב שצריך לחלק לכל אחד כזית ולא חש לדברי המהרי"ל, וביותר קשה על הדברי חמודות דלתת לאחרים מחייב הרמ"א כמ"ד כזית שלא יהא נראה כצר עין, ומשמע מזה ששיעור בציעה לעצמו הוא פחות מכזית, וזה היפך דברי המהרי"ל. ולדינא כתב הא"ר דבין לעצמו ובין לאחרים יתן כזית, שבזה יוצא לכו"ע, דלמ"ד פחות מכזית ר"ל אפי' פחות מכזית, אבל למ"ד כזית אין לבצוע פחות מכזית כהרמ"א, אולם בשו"ע הגר"ז (ס"ד) כתב שהמנהג לתת מפרוסת המוציא כחצי זית כדי שלא יהא נראה כצר עין.
למעשה, המשנ"ב (סק"טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב בשעה"צ (סק"יב) שבזה תוסר קושיית המג"א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. אלא שלמעשה כתב המשנ"ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג"א, (וכ"כ בסק"לה). אולם בכף החיים (אות טו) כתב שהרמ"א הכריע כהי"א שצריך "כזית" לברכת המוציא, וכן משמע בסי' תעה ס"א שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ"כ העולת תמיד (אות יא) בשם השל"ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג"א דיש להחמיר בזה לכתחילה.
ג. בדברי המג"א שהצריך לאכול הכזית של המוציא בלי הפסק.
כתב הדגול מרבבה (סי' קסז), דאף שבסי' קסח ס"ט מבואר דאפי' על פחות מכזית מברך המוציא, מ"מ כאשר דעתו לאכול סעודת פת, אף שהתבשילים נגררים ונפטרים בברכת המוציא כמ"ש (סי' קסז ס"א), י"ל דזה דוקא אם בשעה שבירך המוציא אכל שיעור חשוב של כזית בבת אחת בלי הפסק, אבל אם בשעה שבירך המוציא אכל שיעור מועט מהפת י"ל שאין זו אכילה חשובה כדי לפטור את שאר התבשילים, דלא מסתבר שע"י מעט פת יפטור את כל התבשילים והסלטים שבשולחן, ולכן מצריך המג"א לאכול כזית מהפת בשעת ברכת המוציא בלי הפסק שיראה שעיקר סעודתו זה הפת ושאר הדברים שנגררים הם טפלים לפת. ובדומה לזה מצינו (בסי' קעד ס"ב) דכתב השו"ע וז"ל: יין פוטר כל מיני משקין. וכתב הבה"ל ד"ה "יין פטור" דאם שתה מעט יין אין זה שיעור חשוב שיהיו כל המשקין ששותה אחריו טפלים לו. וכדי לפטור את שאר המשקין צריך לשתות לפחות מלוא לוגמיו, שהוא שיעור חשוב דמיתבא דעתיה. ועיין באול"צ (ח"ב עמ' קפג הערה ט) ובילקו"י (ח"ג עמ' קסז ד"ה "ולכאורה").
ד. בדברי הט"ז (סקי"ח)
כתב הט"ז שיש לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, דהיינו שמאותה פרוסה שכבר חתך מן הלחם השלם חותך שוב חתיכה קטנה להמוציא. וצריך להבין מהיכן למד הט"ז דין זה, שהרי בשו"ע ס"ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ"א שם.
הערוך השלחן (סי' קסז ס"ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא"א בעניין אחר (הכונה שא"א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר דבזמנם הלחם היה גדול וא"א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח"כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי"ז צ"ל דגם הט"ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו"ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו"ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע"י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו"ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט"ז.
נמצא שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע"י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו"ע והרמ"א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט"ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב בשו"ע (סי' קע ס"ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב הפמ"ג במשבצות זהב (סק"יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו"ע ובין לט"ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ"ש השו"ע.
אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ"כ באור לציון (ח"ב פ"מו ה"ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ"כ בילקו"י (ח"ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ"כ בספר וזאת הברכה (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ. ואף שהביא שם את דעת הגר"י פישר שליט"א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו"ע, מ"מ הוא דעת יחיד.
ולפי"ז יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו"ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו.
ה. כשאוכל עם הרבה בנ"א האם לחלק להם מפרוסת המוציא או מהלחם הנשאר.
כתב המג"א (סי' קסז סק"ו) שעיקר המצוה לתת לאורחים מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר, וצריך להיזהר בזה בסעודה גדולה. וכן הוא במטה משה (סי' רפא), בשם המהרי"ל הל' סעודה (עמ' תנח), וכ"כ הפמ"ג שם (סק"ו), והאליה רבה (סק"ב) ד"ה "ועוד", ובחסד לאלפים (ס"ד), והבן איש חי (פ' אמור ס"ח), ובמשנ"ב (סי' קסז סקי"ד) כתב, וצריך ליזהר בסעודה גדולה אם אחד מוציא את כולם בברכתו שיחתוך בציעת המוציא כל כך גדולה שיספיק לחלק ממנה כזית לכל המסובין.
אולם בכף החיים (אות יט) כתב דמשמע מדברי האר"י ז"ל בשער הכונות (דע"ב ע"ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח"כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא.
סימן ט - בדין הסבה לברכת המוציא.
א. מהי הסבה
איתא במתני' (מב.), היו יושבים כל אחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולם. ויל"ע מהי הסבה.
רש"י ד"ה "היו יושבים" בלא הסבת מיטות שמוטים על צידיהם שמאלית על המיטה ואוכלים ושותין בהסבה, כל אחד מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסבה. מבואר, דרק אם הסבו על צידהן הוי קביעות ואחד מברך לכולם. אולם בדף (מב:) במעשה דתלמידי דרב דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן, כתב רש"י, שקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה הוי קביעות, אבל ישבו מאליהן במקום אחד אינה קביעות. נמצא, דלרש"י ישנו גדר נוסף של קביעות כאשר קובעים מקום בדיבור ועצה והזמנת מקום, ומ"ש דאין קבע סעודה בלא הסבה לאו דוקא. וביאר האו"ז (הל' ברכת המוציא סי' קנ) דהיכא שישבו יחד בלא עצה והזמנת מקום ולא הסבו, מברך כל אחד ואחד ברכת המוציא לעצמו, אבל אם הסבו על המיטות, אע"ג שישבו יחד בלא עצה והזמנת מקום ואע"ג דלא הסבו יחד, דהיינו באו בזא"ז, הוי קביעות סעודה ואחד מברך לכולם.
רבינו חננאל (הובאו דבריו ברא"ש סי' לג) כותב, היו יושבים הכונה לעסק אחר ונזדמן להם לאכול, כל אחד מברך לעצמו, הסבו פירוש לאכול ולא לעסק אחר, אחד מברך לכולם.
רב האי גאון (מובא ברשב"א) מפרש היו יושבים, כגון שלא היו יושבים סביב הלחם אלא זה כאן וזה כאן, כל אחד מברך לעצמו, הסבו סביב הלחם (פי' סביב השולחן) אחד מברך לכולם. וכתב רבינו יונה (דף ל:) דרב האי למד כן מדכתיב הסבו מלשון סיבוב, ור"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על ישיבה של קביעות, דמתרגמינן וישבו לאכול לחם, ואיסתחרו למיכל לחמא.
הנפק"מ ביניהם: חבורה שישבו לאכול יחד בלא עצה והזמנה, ובלא הסבה, לר"ח ולרב האי גאון הוי קביעות ואחד מברך לכולם, ולרש"י לא הוי קביעות כיון שלא הסבו ולא קבעו מקום מתחילה בעצה והזמנה. וכן אם ישבו לעסק אחר ואח"כ נזדמן להם לאכול, לר"ח ורש"י לא הוי קביעות, ולרב האי גאון הוי קביעות כיון דישבו יחד ולא בזא"ז.
והקשה האו"ז (סי' קנ) על פי' ר"ח, דכתב שהסבו היינו שישבו לאכול ולא לדבר אחר, אם כן במאי הוו מסתפקי תלמידי דרב, כיון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בנהר דנק וישבו לצורך אכילה, פשיטא שאחד מברך לכולם דזו היא הסיבה לפירושו, וגם לפי' רב האי גאון קשה, שהרי כולם ישבו כאחת. ולפרש"י מובן היטב דאע"ג שישבו כולם כדי לאכול לא מקרי הסבה, כל זמן שלא הסבו על המיטות, ולהכי הוה מספקא להו אי עצה והזמנת מקום הוה כהסבת מיטות, או לאו, ופשיט להו ההוא סבא דדיבור ועצה והזמנת מקום הוה כהסבת מיטות ואחד מברך לכולם. הלכך פרש"י מסתבר טפי, וכ"כ הרא"ש (פ' כיצד מברכין סי' לג) דפרש"י עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב, וכן הקשה הרשב"א בחידושיו (מב:) ד"ה "מתני'" על פי' רב האי גאון, וכן פסק הרא"ה (מב:) כפרש"י, וכן פסק בב"י (סי' קסז סי"א).
אלא דכתב החת"ס, דמה שהקשה הרא"ש על פירוש רבינו חננאל דאם כן מאי מספקא להו לתלמידי דרב, נראה לי אדרבה היינו דמספקא להו, אי הסבה היינו על המיטות כבכולא תלמודא, או הכנה לאכול בעלמא, והוכיח הש"ס מרומיא דברייתא דקביעות מקום בדוך פלן הוי קביעות, וממילא הסבה דמתני' היינו הכנה לאכול על שולחן אחד, ולא קשה מידי.
ב. בדין הסבה האם הוא לכתחילה או בדיעבד.
יל"ע, בהא דאמרי' במשנה (מב.) "הסבו אחד מברך לכולם", האם כשמסבים יש מצוה שאחד יברך לכולם, וכך צריך לנהוג לכתחילה משום ברוב עם הדרת מלך, או שהמשנה באה לומר דין של דיעבד, שאם הסבו ואחד בירך לכולם מותרים לאכול מבלי לברך.
המעדני יו"ט (פ"ו אות כ) כותב, הסבו אחד מברך לכולם כלומר "צריך" שאחד יברך לכולם, משום ברוב עם הדרת מלך, וכ"כ הרמ"ך (הובאו דבריו בכס"מ פ"א מהל' ברכות ה"יב). ומבואר דכאשר מסובים, לכתחילה צריך שאחד יברך לכולם.
אולם הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"יב) כתב, רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן, הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא בעצמו, אע"פ שהן אוכלין מכיכר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד, אבל שאר אוכלין ומשקין אינם צריכים הסבה, אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותים, ואע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד, עכ"ל. ומדבריו משמע שאם רבים קבעו לסעוד ואחד בירך לכולם אין נפטרים בברכתו לכתחילה אלא בדיעבד, שכתב ובירך אחד מהן "מותרים לאכול" דמשמע שאם עשו כך יכולים להמשיך לאכול וא"צ לברך, וצ"ב כיצד למד הרמב"ם בדברי המשנה.
בגמ' (בדף מג.) נחלקו רב ור' יוחנן, הא דאמרי הסבו אחד מברך לכולם אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה כדי שאחד יוציא את חבירו, אבל יין לא בעי הסבה, ור' יוחנן אמר אפי' יין נמי בעי הסבה, לא נחלקו אלא ביין אבל בשאר דברים כולם מודים שרגילים לקבוע עליהם אפי' בלא הסבה, ורק בפת היה דרכם להסב בסעודת קבע, ולכן בשאר דברים יכול אחד לברך לכולם אפי' כשיושבים בלא הסבה. א"ד, אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה (דרק פת שהוא דבר חשוב דדרך בנ"א לקבוע עליו בהסבה, מועיל שאחד יברך לכולם, משא"כ שאר דברים שאינם חשובים שאין דרך לקבוע עליהם בהסבה, אז אפי' שיסבו לא יועיל להם וכל אחד יברך לעצמו), ור' יוחנן ס"ל אפי' יין מהניא ליה הסבה, (דגם יין הוא דבר חשוב וכששותים בהסבה נחשבים המשתתפים בה קבועים יחד, ואחד יכול לברך לכולם).
הכסף משנה (הי"ב) בתחילה רצה ליישב דהרמב"ם פסק כלישנא קמא דר' יוחנן, כהרי"ף והרמב"ן, וכתב הרא"ש דהטעם הוא כיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל דבשאר דברים בלא הסבה נמי אחד מברך לכולם, ובזה נסתלקה קושיית הראב"ד, שתמה על הרמב"ם מדוע הניח את הא"ד דמשמע לר' יוחנן שפת ויין מהניא להו הסבה, אבל שאר מילי לא מהני להו הסבה, וכל אחד מברך לנפשיה והוא חומרא, וכן שאלו חכמי לוניל את הרמב"ם.
אלא שהרמב"ם כתב בתשובה, שהדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל, וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות, ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו, דהיינו שכל שהדבר יותר חשוב כגון פת ויין צריך לברך עליו כל אחד בפנ"ע, שבזה ניכרת חשיבות הדבר, וכל דבר שהוא פחות חשוב כגון שאר דברים, יכול אחד לפטור את כולם בברכתו אפי' שלא הסבו, דאין להם חשיבות שיברכו עליהם בפני עצמם, משא"כ דברים חשובים אם הסבו אז הקלו עליהם שאם אחד בירך וכולם ענו אמן התירו להם להמשיך לאכול, אבל לכתחילה מן הראוי שכל אחד יברך בפנ"ע, שבכך ניכרת חשיבות הדבר. וכתב הרמב"ם דלדינא אין מחלוקת בין הלישנות אלא שהגמ' הקפידה על נוסח המימרא היאך היתה.
ולפי"ז לא שייך לומר כדברי הכס"מ שהרמב"ם פסק כלישנא קמא וכדברי הרי"ף, הרמב"ן והרא"ש. אלא שהכס"מ שם הקשה על תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל כמבואר שם, ולכן כתב שאפשר שהיתה להרמב"ם גירסא אחרת בגמ'.
נמצא דלדעת הרמב"ם הא דאמרי' הסבו אחד מברך לכולם (בפת ויין) אין זה לכתחילה, דכיון שהם ברכות חשובות, לכתחילה צריך לברך כל אחד בפנ"ע, אלא שאם אחד בירך וכולם ענו אמן מותרין להמשיך לאכול, ולפי"ז מובן מדוע הרמב"ם כותב "רבים שנתועדו" וכו' ובירך אחד מהם מותרין לאכול ולשתות, לשון של דיעבד, דלכתחילה כל אחד צריך לברך בפנ"ע. ולדבריו דין של ברוב עם הדרת מלך שייך רק בשאר דברים שאינם חשובים.
ג. כיצד פסק השו"ע בפלוגתא זו.
השו"ע (סי' ריג ס"א) כותב על כל פירות ושארי דברים וכו', אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי' בלא הסבה, ומיהו ישיבה מיהא בעי. וכתב המשנ"ב (סק"ג) דאפי' כל אחד יודע בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא את חבירו לכתחילה, דהכי עדיף טפי משום ברוב עם הדרת מלך, ובשעה"צ (ס"א) ציין לדברי המעדני יו"ט שכ"כ הרמ"ך, ודלא כהרמב"ם שחילוק ברכות עדיף, וכ"כ הבה"ל (סי' קסז) ד"ה "אחד מברך לכולם".
ולפי"ז בכל ברכה וברכה מברכות הנהנין כשנמצאים בקבוצה, או אפי' שנים, לכתחילה עדיף שאחד יברך משום ברוב עם הדרת מלך. אלא דהמשנ"ב (סי' ריג סק"יב) כתב בשם הח"א וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאים אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין, דמן הדין יש הידור מצוה בזה משום ברוב עם, ולימד עליהם זכות דאפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא. וצ"ל דזה דוקא לעמי הארצות, אבל יראי שמים צריכים לנהוג כדעת השו"ע שאחד יברך לכולם, וכן פסק בספר חזון עובדיה פסח (ח"ב עמ' לב), בעניין ברכת הכרפס שנכון יותר שהגדול שבהם יברך ויכוין לפטור את כולם משום ברוב עם, אא"כ אינו מברך כראוי, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (סי' קסז ס"יח), אלא דכתב שעכשיו נהגו שכל אחד מברך לעצמו משום שההמון לא היו נזהרין מלהשיח בין שמיעת הברכה לטעימה, לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו עכ"ל. ולפי"ז במקום שנזהרין לא להשיח בין שמיעת הברכה לטעימה צריך לנהוג כדברי השו"ע, שאחד יברך לכולם.
וראיתי בספר מנחת צבי (סי' יא אות ד) דכתב שהשו"ע לא ס"ל הכי, דבסי' ח (ס"ה) כתב השו"ע ע"פ האורחות חיים (הל' ציצית סי' כה), אם שניים או שלושה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן, ע"כ. ומבואר בדעת השו"ע דאחד מברך לכולם הוי רשות גרידא, ולא מצוה לכתחילה. הגר"א בביאורו (סי' ח אות יב) כתב דליתא לדברי השו"ע דדוקא אחד מברך לכולם לכתחילה כמ"ש בפרק ח דברכות (נג.) ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בש"א כאו"א מברך לעצמו, ובה"א אחד מברך לכולם, שנאמר ברב עם הדרת מלך. והלכה כב"ה. וכ"כ בתוספתא פ"ו דבר' ה"כ וכו' היו עושים מצוה אחת, אחד מברך לכולם. וכן במתני' דבר' (מב:) בא להם יין וכו' אחר המזון אחד מברך לכולם, וכן בברכת המוציא הסבו אחד מברך לכולם. וכן הקשה הגרעק"א והפמ"ג (בא"א אות ח). אלא דאכתי צ"ע מאי שנא ברכת המאור דפסק השו"ע (סי' רחצ ס"ד) דמצותו שאחד יברך לכולם, משאר ברכות דלא הוי אלא רשות גרידא.
וכתב ליישב דאפשר דשאני ברכות הנהנין וברכות המצוות, מברכת המאור דהוי כעין ברכת השבח. דכשם שבברכת הנהנין מי שנהנה הוא ראוי לברך, דכל אחד מברך על הנאת עצמו, ה"ה בברכת המצוות די"ל דמי שעושה המצוה ראוי הוא שיברך על מצותו, וכיון שכל אחד מקיים המצוה בטלית של עצמו ראוי שכל אחד יברך על מצוותיו, ודוקא בברכת השבח דליכא האי סברא, ראוי להם להצטרף יחד ולברך משום ברוב עם, וכן במצוה שהם יוצאים במעשה אחד כגון מקרא מגילה, ותקיעת שופר דמעשה המצוה נעשה ע"י אחד בשביל כולם, ה"ה בברכה, ראוי שאחד יברך עבור כולם.
וכן בשו"ע הרב (סי' ריג ס"ו) יצא ליישב דינא דהשו"ע, מאי שנא ברכת הנהנין דמצותה שאחד יברך לכולם, מברכת המצוות דלא הוי אלא רשות גרידא, והיא, דשאני ברכת המצוות דכל אחד עושה מעשה המצוה לעצמו ואין כאן עניין של קביעות דמחשיבם כגוף אחד, ואף על פי שיש מעלה של ברוב עם, יש מעלה נמי בריבוי ברכות כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות, ומצוה בו יותר מבשלוחו ולכן הוי רשות גרידא, משא"כ ברכת הנהנין, היכא דקבעו יחד שהם נחשבים כגוף אחד נהנה, אין כאן מעלה של ריבוי ברכות, ולכן עדיף שיברך אחד לכולם משום ברוב עם, ולדבריו א"ש דעת השו"ע דבברכות הנהנין מצוה שאחד יברך לכולם משום ברוב עם.
ד. הסבו אחד מברך לכולם, אי מיירי לעניין המוציא או לברהמ"ז, או לשניהם.
ויל"ע, בדין קביעות כשאחד מוציא את כולם אי מיירי לעניין המוציא, או ברהמ"ז, או לשניהם. הרא"ש (פ"ו סי' לג) כותב דבגמ' משמע דמיירי בין ברכת המוציא ובין ברהמ"ז, בברהמ"ז כעובדא דתלמידי דרב, דקאמר בתר דכריכי יתבי וקמבעיא להו, ואמר רב אדא בר אהבה נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן. ובברכת המוציא מההיא דפליגי רב ור' יוחנן ביין אי בעי הסבה, וכן כתבו התוס' (מב.) ד"ה "הסבו", ובתלמידי רבינו יונה (דף ל:) ד"ה "ואומר" בשם ר' יצחק ז"ל, וכן דעת הרשב"א (מב:) ד"ה "ולעניין".
אלא שבפסקי רי"ד (מב:) לרבינו ישעיה דטראני, כתב הסבו אחד מברך לכולם פי' ברכת המוציא, וכתב שם בד"ה "הסבו" דדוקא בברכת המוציא בעינן הסבה או קביעות מקום, אבל בברהמ"ז אע"פ שלא הסבו ולא קבעו מקום אחד מברך לכולם, וכ"כ בשיבולי הלקט (ח"א סי' קלט) והוכיח דבריו מהא דאמרי' (דף נ.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו, הרי אלו מצטרפות לזימון, ובגמ' אמרי' שהשמש מצרפן אע"פ שאין אלו רואים את אלו, הרי מצטרפות לזימון אע"פ שלא אכלו יחד. ואמרי' נמי (שם) שלושה שבאו משלושה חבורות מצטרפין לזימון אע"פ שלא אכלו יחד, ואמרי' נמי (שם) אמר רבנאי אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו אינן רשאין ליחלק, וזו הישיבה בלא קביעות מקום היא, דאי אמרי' ניזיל ויכול נהמא בדוך פלן א"כ היינו ברייתא דלעיל, ומאי איצטריך שמואל למימר, אלא לאו שמע מינה אע"ג דלא קבעו מקום מצטרפין לברהמ"ז, אף דלגבי ברכת המוציא אינן מצטרפין. והא דאמרי' (בדף מב:) כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה, כי הדרי אתו אמרי ניזיל וניכול לחמא על נהר דנק, כי מטו התם יתבי וקמבעיא להו, פ' שהיו שואלים אם יכול אחד לברך המוציא לכולם או לא, והא דאמרי' ברכת מזונא הכונה, לברכת המוציא שעושין על הסעודה, כמו שמתפרש בתוך המזון ולאחר המזון שהיא ברכת הסעודה, ולא ברהמ"ז, והובאו דבריו בספר הפרדס (שער עשירי פ' ט' אות טז) וקלס דבריו, וכ"כ בשיורי ברכה (אות ב), והב"ח (סי' קסז) ד"ה "ואם" בדעת הטור.
ונראה לומר דראיותיו אינן מוכרחות, מפני שהסיבה ששתי חבורות שאכלו השמש מצרפן, וכן שלושה שבאו מג' חבורות מצטרפין אע"פ שלא אכלו יחד, הוא מפני שלכל אחד יש חיוב זימון, שבתחילה קבעו מקום, או הסבו, ולכן אע"פ שהקבוצה התפרקה עדיין יכול אותו אדם להצטרף עם אחרים שלא קבע עימהם, כיון שלכולם יש חיוב זימון שנוצר ע"י קביעות. וכן מה שכתוב מהא דאמר שמואל שלושה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו אינן רשאין ליחלק, וזו הישיבה מדובר בלא קביעות מקום דא"כ היינו ברייתא דלעיל. לא קשה דברייתא דלעיל מיירי לגבי ברכה ראשונה דאף שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו, כיון דאמרו ניזיל וניכול שפיר יכול אחד לברך לכולם. וה"ה כאן מיירי שקבעו עצמן לאכול והחידוש הוא כמ"ש התוס' (מה.) ד"ה "שלושה", דס"ד דאין זה צירוף ולא חל עליהם חובת זימון, קמ"ל דאפ"ה אינן רשאין ליחלק, ואין ללמוד דין זה מהברייתא, דשם מיירי לעניין ברכה ראשונה.
הטור (סי' קסז ס"יא) כותב ואם הם שנים או רבים אחד מברך לכולם. וצ"ע, מדוע הוצרך הטור לכתוב ואם הם שנים או רבים, היה לו לכתוב בסתם ואם הם רבים וכו'. וכתב על זה הב"י בד"ה "ומ"ש רבינו", דרבינו לא כתב סתם היו רבים, משום שלעניין ברהמ"ז יש חילוק בין שנים ליותר, דכשהם שנים כל אחד מברך לעצמו, וכשהם שלושה אחד מברך לכולם וכו', אבל בברכת המוציא לא שנא שנים או שלושה או יותר, בכל גוונא אחד מברך לכולם. אלא שנשאר לבאר מה החילוק בין ברכת המוציא לברהמ"ז.
בגמ' (מה:), אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק. ופרש"י מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפנ"ע בין ברכת המוציא בין ברהמ"ז. וקשה, מניין לרש"י דהמצוה ליחלק קאי גם על ברכת המוציא, הרי הגמ' שם מיירי לעניין הזימון אם שנים רשאין לזמן או לא, ולא מיירי כלל אברכת המוציא. ונ"ל דרש"י פירש כך משום דאמרי' במשנה (מב.) הסבו אחד מברך לכולם, והסבו מיעוט רבים שנים, נמצא ששנים שאוכלים אם הסבו אחד מברך והשני יוצא, ואצלנו בגמ' (מה:) כתוב לגבי ברהמ"ז ששנים שאכלו מצוה ליחלק, רש"י לא הבין מה החילוק בין ברכת המוציא שבשנים אחד מוציא את חברו, לברהמ"ז שבשנים אין האחד מוציא את חברו, ולא מצא שום סברא לחלק ביניהם. לכן צ"ל דרש"י ס"ל הא דאמרי' במשנה (מב.) הסבו אחד מברך לכולם מיירי על שלושה אנשים, שאם הסבו אחד מברך לכולם. והא דאמרי' בגמ' (מב.) שנים שאכלו מצוה ליחלק, מיירי בשנים ואין חילוק בין ברהמ"ז לברכת המוציא דחד דינא לתרוייהו, והוצרך רש"י לפרש כך כדי שלא יקשה מהגמ' למשנה.
אולם התוס' (מה.) ד"ה "אם רצו", לא הסכימו עם פי' רש"י לגבי ברכת המוציא דמצוה ליחלק. משום דההיא דלעיל (לט.) בעובדא דבר קפרא, דנתן בר קפרא רשות לאחד לברך והתם שניים הוו, ועוד, אי הוו שלושה התם לא היו שם אלא פירות, וכן אמרי' לקמן (נג.) דעל המאור אחד מברך לכולם, לכן תירצו שבברכה ראשונה מוציאים שניים זא"ז לכו"ע, והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן להיצטרף ואחד מברך להוציא את חבירו, אבל בברכה של ברהמ"ז שמסתלקין זה מזה צריך כל אחד לברך בפנ"ע. ויש מתרצים דיש חילוק בין ברכת המוציא שהיא מדרבנן, ובה מוציאין זא"ז בשנים אבל ברהמ"ז שהיא דאו' החמירו שכל אחד יברך לעצמו.
וכתב הצל"ח בחידושיו (מה.) ד"ה "ויש מתרצים", דיש נפק"מ בין שני התירוצים, והיא האם יכול לברך בורא נפשות ולהוציא את כולם. דלתירוץ הראשון, ברכה אחרונה אף של פירות ושאר מינין שהיא רק מדרבנן, אפ"ה אין האחד מוציא את כולם כיון שנפרדים זה מזה, ולתירוץ השני כיון שהוא מדרבנן שפיר מוציא. ועוד נפק"מ, היכא דאכלו פת בשיעור כזית או כביצה ולא שבעו, לתירוץ שני, אפי' שנים אחד מוציא את חבירו שהרי אין כאן חיוב רק מדרבנן, ולתירוץ ראשון אינו מוציא את חבירו. כדברי התוס' פסקו רבינו יונה (לג.) ד"ה "שנים", המרדכי (סי' קנז), ובשיבולי הלקט (סי' קלט), הובאו דבריו בב"י סי' קסז סי"א ובסי' ריג ס"א.
נמצא, דלגבי ברכת המוציא בין אם הם שנים או רבים אחד פוטר את כולם, ואילו בברהמ"ז, הא דאמרי' מצוה ליחלק מיירי בשנים, ובשלושה אינן רשאין ליחלק דכבר נתחייבו בזימון משאכלו יחד, ולכן כתב הטור אם הם שנים או רבים, להורות לנו שאם הם שנים בברכת המוציא, או רבים בברהמ"ז אחד מברך לכולם.
הב"ח ד"ה "ואם" כתב דאין כונת הטור כפי' הב"י, משום שחילוק זה בין ברכת המוציא לברהמ"ז הוא פשוט. אלא כונת הטור היא, שאם הם שנים אז לגבי ברהמ"ז אפי' שהסבו כל אחד מברך לעצמו, ולגבי ברכת המוציא אם הסבו אחד מברך והשני יוצא, וביותר משנים, לברהמ"ז אפי' שלא הסבו אחד מברך לכולם, ולגבי ברכת המוציא כיון שלא הסבו כל אחד מברך לעצמו, והשתא ניחא מ"ש הטור, דבברהמ"ז אין חילוק בין הסבו ללא הסבו, אלא בין שנים לשלושה, דבשנים כל אחד מברך לעצמו ובשלושה אחד מברך לכולם, ובברכת המוציא אין חילוק בין שנים לרבים, אלא בין הסבו ללא הסבו.
בשולחן ערוך (סי' קצג ס"א) פסק, שנים שאכלו אע"פ שבברכת המוציא פוטר אחד את חבירו מצוה ליחלק שיברך כל אחד ברהמ"ז לעצמו, וזה בשנים, אבל שלושה שאכלו אינם רשאין ליחלק דכבר נתחיבו בזימון משאכלו יחד, ואילו בסי' קפג ס"ז כתב השו"ע בשם שיבולי הלקט דנכון הדבר שכל אחד מהמסובים יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות. וזה היפך הסוגיא דבשלושה אחד צריך לברך לכולם. והסביר המשנ"ב (סקכ"ז) דטעם הדבר הוא, מפני שמצוי בעוונותינו הרבים שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונים לדברי המברך כלל, ונמצא שחסרה להם ברהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאו' בידים. לכן היום נכון יותר שהמסובין יאמרו בעצמם בלחש כל מילה ומילה עם המברך כדי שיברכו יחדיו, ונקרא עי"ז ברכת הזימון, וכמ"ש "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו", דמזה ילפינן ברכת הזימון.
ה. האם כדי ליצור קביעות בעינן ישיבה דוקא, או אפי' עמידה מהני.
התוס' (מב.) ד"ה "הסבו" כתבו, דוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה, אבל ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו. וכן כתבו תר"י (ל:) ד"ה "ועוד", והרשב"א שם ד"ה "מתני'", והרא"ה בחידושיו, ולפי"ז, י"ל כיון דישיבה לדידן הוי כהסבה לדידהו, א"כ כי היכי דלדידהו כשקבעו מקום לאכילתם אע"פ שלא הסבו הוי קבע, לדידן נמי אפי' לא ישבו אלא עמדו הוי קבע. אולם הב"י (סי' קסז) ד"ה "והאידנא" שולל אפשרות זו, דס"ל דכל היכא דליכא ישיבה, ליכא קבע, דלא מועיל כלל עמידה. וכן דעת התוס' (מג.) ד"ה "הואיל" מדכתבו וצ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילים ועומדים, היאך אנו פוטרים זא"ז מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובין. שהרי בהבדלה יש את ברכת הגפן שהיא ברכת הנהנין, ובברכת הנהנין לא מועיל כלל עמידה, משא"כ בברכת המצוות דמהני עמידה, וכיצד מוציאין אחד את השני בברכת הגפן. וכתבו לישב די"ל מתוך שקובעין עצמם כדי לצאת ידי הבדלה, קבעי נמי אכולא מילתא. ז"א, מיגו דמהני עמידה להבדלה מהני לברכת הגפן. אלא שטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת ההבדלה, שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם. נמצא שגם התוס' לא מסכימים לענין העמידה, אלא שהיו צריכים לישב המנהג שנהגו לעמוד בהבדלה.
החזו"א (חאו"ח סי' יט אות ח) הקשה, דהא מסקינן בגמ' ראש השנה (כט:) דברכת הלחם על מצה, וברכת היין של קידוש אע"פ שיצא מוציא וכ"ש שאין צריך הסבה, דלא נאמר הסבה אלא לברכת הנהנין דאינו מוציא אלא כשמברך גם לעצמו, והחמירו על הבקי דאינו יוצא אלא כשהסבו, אבל בברכת המצוות דבקי יוצא בתחילה ואף מאותן שכבר יצאו, מה שייך הסבה, עכ"ל. ולפי"ז ברכת היין בהבדלה ובקידוש הוי ברכת המצוות ושפיר יכול להוציא אע"פ שעומדים. נמצא, דהיה פשוט לחזו"א דבכל ברכות המצוות אפי' שיש בהם הנאה כגון אכילת מצה בלילה הראשון של פסח, ויין בקידוש, אפשר לברך ולהוציא אחד את השני אפי' בעמידה, משא"כ ברכות הנהנין דאין מוציא אלא בישיבה, כמ"ש הב"י (סי' ריג).
והחילוק בסברא הוא שברכת המצוות כיון שכל ישראל ערבין זל"ז, וכל אחד בפנ"ע חייב במצוה, לכן חיוב המצוה מחבר ביניהם ועושה אותם קבועים, וא"צ לקבוע ע"י ישיבה, ואפשר אפי' בעמידה. משא"כ ברכות הנהנין שאינן חובה אלא שאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, לכן בהן כדי שיראה שאחד רוצה לצאת בברכת חבירו בעינן שישבו, כמ"ש הב"י שם, והובא להלכה במשנ"ב (סי' ריג סק"ה).
והתוס' סברו, דיש חילוק בין ברכת המצוות שיש בהן הנאה, לברכת המצוות שאין בהן הנאה. ברכת המצוות שאין בהן הנאה כגון ברכת ההבדלה, קידוש, טלית, תפילין וכדו', רק באלו יכול אחד להוציא את חבירו בעמידה, וא"צ לזה קביעות בישיבה, וסגי בזה שמתכוונים כולם לצאת דזוהי הקביעות שלהם. משא"כ ברכות המצוות שיש בהם הנאה כגון אכילת מצה בליל פסח, וברכת הגפן של קידוש והבדלה, שבהם כדי שאחד יוציא את חבירו בעינן קביעות ע"י ישיבה. ולפי"ז לא קשה על התוס' מהגמ' בר"ה (כט:), דמה שאמרה הגמ' שברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אע"פ שיצא מוציא, זה רק לעניין שגם באלו הברכות יש דין ערבות אפי' שיש בהם הנאה, אולם הגדרים של ברכות הנהנין לא פקעו מהם, וכמ"ש השו"ע (סי' ריג ס"א) שבכל האוכלים אחד יכול לפטור את חבירו, מ"מ ישיבה מיהא בעי דקביעות קצת צריך, א"כ גם בברכת היין של קידוש אע"פ שהיא ברכת המצוות מ"מ צריך לזה קביעות, ולכן התוס' הקשו על ברכת היין שבהבדלה דאף שהיא ברכת המצוות, מ"מ היא גם ברכת הנהנין ובעינן קביעות ע"י הסבה או ישיבה. וכן פסק מרן בב"י ובשו"ע (רצו ס"ו) דאומר הבדלה מיושב, מחמת התוס' בבר' (מג.) ד"ה "הואיל", דכתבו שנאה וטוב לישב, וכן בסי' רעא ס"י לגבי קידוש בליל שבת מבואר בשו"ע שרק את ויכולו אומר מעומד, דעדות בעינן מעומד, אבל הקידוש עצמו אומר מיושב. וכן כתב המשנ"ב (שם סק"מו) בשם הגר"א דכיון שאחד פוטר את חבירו בעינן קביעות שיקבעו יחד ובישיבה מיקרי קביעות. הנחלת צבי בפירושו לשו"ע (סי' רצו) כתב, שמלשון התוס' בב"י משמע שלא מצד הדין צריך לומר מיושב רק על הצד היותר טוב, ולכן דקדק השו"ע וכתב, ואומר הבדלה מיושב, ולא כתב וצריך לומר מיושב, וזה ברור ופשוט.
ואף שבתוס' (שם) נראה שהיה קשה להם גם מברכת הבדלה ולא רק מברכת היין, כמ"ש האיך אנו פוטרין זא"ז "מיין ומהבדלה" וכו', וא"כ גם ברכת ההבדלה צריך לאומרה מיושב אף שהיא ברכת המצוות. אלא שמיישוב המנהג מוכח שהוקשה להם רק מברכת היין. ולפי"ז, נראה שצריך לגרוס בתוס' כגרסת המרדכי (סי' קמה) שכתב דצריך עיון "מיין ההבדלה" ולא מיין ומהבדלה, וכמ"ש בספר בני ציון (סי' רצו).
מ"מ, להלכה פסק השו"ע (סי' ריג ס"א) דלגבי קביעות בעינן ישיבה כדי שאחד יוציא את חבירו. וכתב המשנ"ב (סק"ה) דאין אחד יכול להוציא את חבירו בברכה אא"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד, דקביעות קצת עכ"פ מיהא בעי, אלא שכל זה רק לעניין לכתחילה, אבל בדיעבד כל שכיון המברך להוציא והשומע לצאת יצא כמ"ש השו"ע (סי' קסז סי"ג) כדעת הרוקח (סי' שכט ד"ה הלכות), ואף שהמג"א (סק"כח), והפרי חדש (ס"יג) נשארו בצ"ע על דברי השו"ע, משום שהרא"ש (פ"ו סי' לג) ס"ל שאם לא הסבו אע"ג דשומע כעונה, ואפי' ענה אמן, לא יצא. וכ"כ ברמזים (אות לג), וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב טז סוף ח"ד). מ"מ הט"ז פסק דבדיעבד יצא, שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחילה, כמ"ש הב"י (ריג) בשם תשובות הרשב"א, וכ"כ בביאור הגר"א דדעת הרוקח והשו"ע עיקר. וכן פסק הלבוש (ס"יג), המאמר מרדכי (אות יט) והנהר שלום (אות ז), ובכף החיים (קסז אות צה) כתב ולענ"ד האי דלא הביא השו"ע דברי הרא"ש, משום דכיון דלרוקח אם נתכוונו יצאו, וכן משמע מתשובות הרשב"א כמ"ש בב"י, וקיי"ל ספק ברכות להקל, וע"כ פסק בשו"ע כהרוקח והכי קיי"ל כדברי השו"ע ודעימיה דיצאו, משום סב"ל.
כתב הט"ז (סי' סקי"ג) דלשון השו"ע כאן אינו מיושב, דמה הוצרך להזכיר "בכונת" המברך והשומע, שזהו בכל מקום אפי' בהסבו, אלא היה לו לכתוב ובדיעבד יצאו. הבה"ל (קסז) ד"ה "אם כיון המברך" תירץ בשם האליה רבה, דאפשר דבקבעו אף שצריכין כונה לצאת, מ"מ אין צריך לכוון להדיא להוציאם דמסתמא כונתו כך כיון שקבעו, דומיא דש"צ התוקע בשופר לקמן סי' תקפט, משא"כ הכא כיון דלא קבע צריכים כונה להדיא להוציא ולצאת.
ו. בדין מקצתן מסובין ומקצתן אינן מסובים.
השלטי גיבורים (פ"ו דף לא. מדפי הרי"ף אות א-ב) כתב בשם הריא"ז, שאף במקום שדרכן להסב אם היו מקצתן מסובין ומקצתן אינן מסובין, אחד מן המסובין מברך לכולם, ומוציא את המסובין ואת שאינם מסובין. וכדבריו פסק המג"א (סי' קסז סקכ"ה), וכתב המאמר מרדכי (סי' קסז אות יד) דדין זה הוא אפי' לכתחילה, דאי בדיעבד בלא"ה יצאו כמ"ש השו"ע בסעי' יג.
אלא שבערוך השולחן (אות כד) כתב שלכאורה לדידן דישיבה הוי כהסבה אז אפי' מקצתן יושבים ומקצתן עומדים מהני שאחד מהיושבים יפטור את העומדים, וסיים שא"א לומר כן, משום דבעמידה ודאי הוי דרך עראי ובעינן שכולם ישבו, ואף שעיקר דין זה דלא בעינן שכולם יסבו לא נזכר בפוסקים, ואף אם נאמר כן בהסבו, לא נאמר כן בישיבה. אולם הפמ"ג (בא"א אות כה) פסק דה"ה לדידן שמקצתן יושבין סביב לשולחן אחד ומקצתם עומדים שיוצאים אף אותם שאין יושבים, וכן פסק בכנסת הגדולה (בהגהות ב"י). וכן פסק בכף החיים (סי' קסז אות פג).
אולם הבה"ל קסז ד"ה "בלא הסבה" הקשה, שהרי מבואר (בסי' קצג ס"ב) בשו"ע שאף השלישי צריך לקבוע איתם בהסבה עכ"פ בגמר האכילה, ולדידן בישיבה. ומבואר ברא"ש, ובשאר פוסקים, וכן סתם השו"ע, דמתני' (מב.) מיירי בין בברכת המוציא ובין בברהמ"ז וחד דינא לתרוייהו, ונשאר בצע"ג.
בספר משנה הלכה (סי' קסז) כתב ליישב, דנראה דמסי' קצג לא קשה, דשם כדי ליצור זימון צריך שהשלושה יהיו קבועים בדוקא, ובלעדי השלישי ליכא זימון, אבל אחרי שכבר יש זימון בשלושה, הרביעי שמגיע אם אכל, או אפי' רק שתה אף שלא קבע עימהם, עונה עימהם לזימון, כמבואר במג"א (סי' קצח סק"א), ובפמ"ג (א"א ס"א), וכ"כ בפסקי מהרי"ץ (עמ' מג הערה עו).
ובדעת השו"ע נראה דס"ל כדברי הבה"ל, דבב"י (סי' ריג) ד"ה "ומ"ש אבל כל שאר" כתב, דאע"ג דבשאר דברים לא בעינן קביעות, הא מיהא צריך הוכחה שהאחרים מכוונים לצאת בברכת זה, והוכחה זו היא ע"י שיושבים "יחד", וכן בסי' קסז ד"ה "והאידנא", דבשאר דברים בעי ישיבה מיהא משום דכל "בלא ישיבה" לא הוי קביעות כלל ואין אחד פוטר את חבירו, וכ"ש בפת ויין דבעינן קביעות אם לא ישבו אין אחד פוטר את חבירו, וכן הם דבריו בשו"ע (סי' ריג ס"א), ומבואר בדברי הב"י דבעינן שכולם ישבו כדי שיהיו קבועים ולא מהני שמקצת ישבו ומקצת יעמדו.
ז. בדין אי בעינן ישיבה סביב שולחן בדוקא, או לא.
השו"ע (סי' קסז ס"יא) כתב דישיבה שלנו הוי קבע כהסבה דידהו. ויל"ע, אי בעינן ישיבה סביב שולחן דוקא או לא.
התוס' בבר' (מב.) ד"ה "הסבו" כתבו, דישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו, שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שולחנו, אבל עכשיו כולנו אוכלים על שולחן אחד וכשאנו אוכלים יחד היינו קביעותינו. וכן כתבו תר"י (דף ל:) כתבו בשם רבינו יצחק ז"ל, עכשיו שמנהגנו לאכול כולנו בשולחן אחד או מפה אחת א"צ הסבה. וכ"כ הרשב"א (מב.) ד"ה "מתני'", ובריטב"א (מב:) ד"ה "הסבו", וכ"כ אביו רבינו אברהם אלשוילי, והרא"ה (מב:) ד"ה "מתני'", ובאורחות חיים (הל' סעודה לא' עמ' ג אות כט). ומבואר בדבריהם דבעינן ישיבה סביב שולחן דרק כאשר יושבים סביב שולחן, הוי קביעות.
אולם הרא"ש (פ"ו סי' לג) כתב והאידנא שאין אנו רגילים בהסבה, ישיבה שלנו הוי קביעות כהסבה דידהו ע"כ. ולא הזכיר כלל שצריך לשבת סביב שולחן, וכן העתיק הטור (סי' קסז סי"ג), וכ"כ המרדכי (סי' קמה) דישיבה שלנו קביעות לנו כהסבה להם, וכ"כ האו"ז (הל' ברכת המוציא סי' קנ). ומדבריהם משמע דקביעותינו אינה תלויה בשולחן אחד, אלא עיקר החילוק הוא, שהם היו נוהגים לאכול בהסבה ולכן לא הוי קביעות אלא בהסבה, אבל אנו שאין אנו רגילים להסב, בישיבה בלבד הוי קביעות, ואפי' כשאין אנו אוכלים על שולחן אחד, דאין השולחן מצרף לקביעות.
הב"י (סי' קסז) ד"ה "ואם", הביא לדברי הרא"ה שכתב שכן היה מנהגם כשהיו מתחברים לאכול בחבורה אחת כל אחד מיסב על מטתו, וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד, או בלא שולחן במפה אחת. משמע דמצריך ישיבה סביב שולחן. אלא שבד"ה "והאידנא" כתב דהעיקר תלוי בישיבה, דבלא ישיבה לא הוי קבע כלל, ולא נזכר שולחן כלל. וא"כ מ"ש בשם הרא"ה אפשר שאין הכונה שהשולחן מעכב, אלא אף בלא שולחן כל שישבו יחד הוי קביעות.
אלא שבשו"ע (קסז ס"יא) כתב, והאידנא שאין אנו רגילים בהסבה, ישיבה דידן בשולחן אחד, או בלא שולחן במפה אחת הוי קביעות, ואפי' לבני חבורה כהסבה דידהו דמי, ולדידן אפי' קבעו מקום לאכילתן, או בעה"ב עם בני ביתו, לא מהני אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת ע"כ. נמצא, שאפי' קבעו מקום לא מהני קביעות אא"כ ישבו בשולחן אחד או במפה אחת. אלא שלכאורה בסעי' שאחר כך (יב) השו"ע סותר לדבריו, שכתב אם היו רוכבים ואמרו נאכל (קבעו מקום), אע"פ שכל אחד אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות, מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד. מבואר דיש קביעות אף בלא שולחן או מפה אחת.
המג"א (סק"כו) כתב ליישב, דמ"ש בסעי' יא דבעינן דוקא שולחן מיירי שאוכלים בבית, דכיון שיש שם שולחן ואין כולם אוכלים על שולחן אחד מוכח שאין דעתם לקבוע, דהמעשה הוכיח שאינם קבועים, ובטל מה שקבעו יחד מתחילה, כיון שבבית הרגילות היא לאכול על שולחן. ואילו בסעי' יב, מיירי באוכלים בשדה, ששם אין שולחן לכן מועילה אמירתם ליצור קביעות אף בלא שולחן. נמצא, דכשיש שולחן, כמו בבית ואין אוכלים עליו, אז אע"פ שקבעו מקום לא הוי קביעות וכל אחד מברך לעצמו, ובמקום שאין שולחן, כמו בשדה סגי בהזמנת מקום אף בלא שולחן. וכדבריו פסק שו"ע הגר"ז (סי' קסז סעי' טו- טז), וכ"כ בערוה"ש (סעי' כה) דבמדינותינו כל בלא שולחן לא הוי קביעות אפי' קבעו מקום. וכ"כ באליה רבה (אות יח), ובמגן גיבורים (סקי"ט), ובכה"ח (סי' קסז אות פח, ובסי' ריג אות ב).
אלא שבביאור הגר"א (סק"מא) כתב, דצ"ע על דברי השו"ע בסעי' יא, שהצריך ישיבה בשולחן בנוסף לקביעות מקום, דמאי שנא מדידהו שקבעו מקום דמהני בישיבה בלבד, ועוד, שהב"י בד"ה "והאידנא" כתב דכן נראה מדברי הטור בסי' קעד דכתב, ולדידן אחד פוטר את חבירו בישיבה לחוד. וכן התוס' (דף מג.) סוד"ה "הואיל" כתבו דצ"ע קצת מהבדלה וכו', לא הזכירו שצריך בנוסף לישיבה שולחן, משמע שהכל תלוי בקביעות, ולא צריך שישבו בשולחן אחד, וכן בסעי' יב כתב השו"ע אם היו רוכבים ואמרו נאכל, אע"פ שכל אחד אוכל מכיכרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד, ומוכח דסגי בקביעות מקום אפי' שאינם יושבים בשולחן אחד. ולכן כתב הגר"א דנראה שטעות סופר היא דמ"ש בסעי' יא דאם קבעו מקום לא מהני אא"כ ישבו בשולחן אחד, שיטפא דלישנא דלעיל נקט, ופליג על המג"א. נמצא לדעת הגר"א, אם קבעו מקום הוי קביעות וסגי בישיבה, אפי' שלא ישבו סביב שולחן, ושפיר יכול אחד לברך ולהוציא את חבירו.
הבה"ל (סי' קסז) ד"ה "אא"כ ישבו בשולחן אחד" הביא את מחלוקת האחרונים ולא הכריע בדבר. וכן בסי' קצג סק"יח. וכן בשונה הלכות (סי' קסז סעי' כג) הבין בדעת הבה"ל שלא הכריע בדבר.
אלא שמחלוקת זו היא רק בפת ויין אי בעינן שולחן או לא. משום שבשעה"צ (ריג סק"ב) הסביר בדעת המג"א דהא דבעינן שולחן הוא דוקא בפת ויין, אבל בשאר דברים א"צ ישיבה סביב שולחן, והוכיח זאת מהגמ' (דף מג.) דבזמנם היה לפני כל אחד ואחד שולחן בפנ"ע כמו שכתבו הפוסקים, ואפ"ה לולא הסברא דדעתייהו למעקר היה מהני אפי' בישיבה בלא שולחן שאחד יוציא את חבירו, והא דכתב השו"ע ולפי"ז אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דמשמע דבשניהם בעינן שולחן, צ"ל דאין כונתו שאין נפק"מ כלל, אלא אין נפק"מ גדולה.
ולדבריו פי' השו"ע הוא כך, דבישיבה סביב שולחן אחד אפי' פת ויין אחד מברך לכולם, ושלא בישיבה כלל (עמידה) אף בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו. ואם ישבו אפי' בלא שולחן, בשאר דברים אחד פוטר את חבירו. נמצא, שבפת ויין צריך מעין קביעות של זמנם, דכמו שבזמנם שהסבו היה לפניהם שולחן ה"ה בימינו שהקביעות היא בישיבה, צריך שיהיה סביב שולחן. בשאר דברים, דכמו שבזמנם לא היו צריכים הסבה כדי שאחד יפטור את חבירו וסגי בישיבה, ה"ה בזמנינו סגי בישיבה אף בלא שולחן שאחד יפטור את חבירו.
אלא שזה דוחק בשו"ע, דפשט השו"ע הוא שאין חילוק כלל ביניהם, וכמ"ש הבאר היטב (סק"א) בדעת המג"א, דאין חילוק כלל בין פת ויין לשאר דברים, דבשניהם אין אחד מוציא את חבירו אא"כ ישבו סביב שולחן. ולדעת הגר"א בכל הדברים סגי בישיבה לחוד בלא שולחן כדי שאחד יפטור את חבירו.
המצבים שיוצרים קביעות כדי שאחד יוכל לפטור את חבירו בברכתו.
א. הסבה (לזמנם).
ב. ישיבה בזמנינו, לדעת המג"א ע"פ שעה"צ, בפת ויין בבית, בעינן סביב שולחן, ובשדה, סגי בישיבה בלבד אף בלא שולחן, ובשאר דברים, בכל מקום סגי בישיבה בלבד בלא שולחן. לדעת הגר"א, בכל גווני סגי בישיבה.
ג. קביעות ע"י עצה והזמנת מקום (ניזיל וניכול), לדעת המג"א אף שקבע מקום בעינן ישיבה סביב שולחן אא"כ קבעו בשדה. ולדעת הגר"א, סגי בישיבה וא"צ לשבת סביב שולחן.
מצבים שמבטלים קביעות
א. הליכה.
ב. סועדים מפוזרים, שכל אחד אוכל במקום אחר.
ג. ישיבה בבית בלא שולחן (לדעת המג"א).
ד. עמידה.
ח. בדין אי מהני הסבה לשאר אוכלים חוץ מפת ויין.
איתא בגמ' (מג.), אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה (דאחד פוטר את חבירו אף בלא הסבה). ור' יוחנן אמר אפי' יין נמי בעי הסבה. א"ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה. ור' יוחנן אמר אפי' יין נמי מהניא ליה הסבה וכו'. ובביאור מחלוקתם נאמרו כמה הסברים בראשונים.
הרא"ש (סי' לג) כתב, דללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסבה, ור' יוחנן סבר דיין נמי חשיב, אבל שאר דברים לא בעי הסבה. וללישנ"ב מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסבה, ולר' יוחנן יין נמי חשוב ומהניא ליה הסבה, ושאר כל הדברים כולהו לא מהני להו הסבה. ונראה דכיון דברכה דרבנן, בשל סופרים הלך אחר המיקל והלכה כלישנ"ק דבשאר דברים כשאחד מוציא את חבירו א"צ הסבה, וכן מוכח ממעשה דבר קפרא (לט.) דהנו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי בר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין וכו', ונתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך, וכן פסק הרמב"ן ז"ל דפת ויין בעי הסבה ושאר דברים לא בעו הסבה. עכ"ל. וכן פסק הרי"ף (פ"ו לא.), והטור (סי' ריג ס"א), וא"כ הלכה כר' יוחנן וכלישנ"ק.
הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"יב) כתב, בד"א בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכים הסבה, אלא אפי' בלא הסבה יכול אחד לפטור את חבירו בברכה. וכתב הכס"מ בתחילת דבריו, שהרמב"ם ס"ל כדעת הרא"ש שפסק כלישנ"ק, אולם מתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל מבואר דהרמב"ם ס"ל שאין שתי לשונות בגמ', אלא זו לישנא אחת עם שתי גירסאות, והגמ' הקפידה על נוסח המימרא היאך היתה. אולם לדינא הרמב"ם ס"ל כהרא"ש דבשאר דברים אחד פוטר את כולם, אף בלא הסבה.
הרשב"א (מג.) ד"ה "איכא דאמרי", רצה בתחילה לפסוק כלישנ"ק לחומרא, משום שכן דרכם של הגאונים ז"ל בכל מקום כדאיכא דאמרי, אלא דממעשה דבר קפרא ותרין תלמידי, משמע שאפי' לשאר דברים נמי מהניא ליה הסבה, לכן כותב הרשב"א, דהא דאמר ר' יוחנן אפי' יין נמי מהניא הסבה אין כונתו רק ליין, אלא ה"ה לשאר דברים, ומשום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא ליה הסבה נקט איהו נמי יין, וה"ה לכל מילי אי קבעו ליה דוכתא והסבו, ומ"מ הסבה בעו.
נמצא, לדעת הרשב"א דללישנ"ק שאר דברים לא בעו הסבה, וללישנ"ב גם בשאר דברים צריך הסבה כמו בפת ויין, וכך פוסק הרשב"א. וכן פסק הרא"ה בחידושיו ד"ה "וכתב רבינו", אלא שהציג את מחלוקת רב ור' יוחנן אחרת. אולם כל זה הוא רק לדינא דגמ', משום שהרשב"א (בדף לט.) ד"ה "נתן" כתב דממעשה דבר קפרא נשמע דאפי' בפירות אחד מברך לכולם בתחילתן, ואע"פ שאין אנו נוהגים כן בפירות אלא כל אחד מברך לעצמו, שמא הם היו רגילים לקבוע מקום לאכול פירות ולשתות יין, ומתוך כך היה אחד מברך לכולם, עכ"ל. נמצא, שבזמנינו שאין רגילין לקבוע אלא על הפת, א"כ יין ושאר דברים כל אחד מברך לעצמו. וכ"כ התוס' (שם) ד"ה "נתן", וכ"כ המרדכי (סי' קמה).
הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"יב) פסק כלישנא בתרא לחומרא, שרק בפת ויין מהני הסבה. ובספר בני ציון ליכטמן (סי' ריג אות ב) כתב להביא ראיה לדברי הראב"ד, מהא דאיתא בראש השנה (סוף פ"ג), תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. וקשה, אמאי נקט ברכת הלחם וברכת היין, הי"ל לומר בסתם חוץ מברכת הנהנין. אע"כ משום דקי"ל כלישנ"ב לחומרא, דדוקא פת ויין מהני הסבה ושאר דברים לא מהני הסבה, וכן הריטב"א בר"ה (כט.) ד"ה "חוץ מברכת הלחם" הביא דעה זו בשם יש מפרשים. אלא דקשה על הראב"ד ממעשה דבר קפרא, דשם מוכח דמהני הסבה אפי' לשאר דברים.
ואפשר ליישב ע"פ בדברי הפני יהושע (לט.) ד"ה "ובתוס'", דבמעשה דבר קפרא מסביר רש"י ד"ה "זקנה אין כאן", שדברים אלו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן, ואמרי' לקמן (מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן. ולפי"ז, דברים אלו באו בתוך הסעודה, וס"ל לרש"י דברכת המוציא פוטרת רק מה שטפל לפת ממש, כגון סלטים וכדו' שנאכלים יחד עם הפת, אבל בשר, מיני קדירה, כרוב, פרגיות ודורמסקין, שנאכלים בלי לחם צריכים ברכה לפניהם דאין הפת פוטרתן. ולכן לישנ"ב ס"ל דלפיכך אחד מברך לכולם, דאמרי' מיגו דמהני הסבה לפת מהני הסבה לשאר דברים שבתוך הסעודה, ושפיר עשו שאחד פטר את כולם, וכותב הפנ"י שאפשר שלזה נתכוון רש"י בפרושו, כדי שגמ' זו תסתדר אליבא דלישנ"ב. ולפי"ז אפשר שהראב"ד ס"ל כרש"י, ששאר דברים שבאים בתוך הסעודה כמו במעשה דבר קפרא אמרי' מיגו, ולכן פסק הראב"ד כלישנ"ב, דרק פת ויין מהני הסבה, ובשאר דברים לא מהני, ולא קשה ממעשה דבר קפרא, וכ"כ להסביר בספר בני ציון שם ד"ה "והנה", וכן כתב להסביר הדגול מרבבה. ועיין הבגדי ישע (ריג).
לסיכום: הרא"ש - פסק כלישנ"ק דרק פת ויין בעו הסבה, ובשאר דברים אף בלא הסבה אחד פוטר את חבירו, וכן דעת הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן והטור. הרשב"א - פסק כלישנ"ב אלא שנדחק לשנות את הפשט בגמ' שר' יוחנן ס"ל שבכל הדברים מהני הסבה, ולא רק בפת ויין. ובימינו כיון שאין רגילות להסב אלא בפת בלבד, אז ביין ושאר דברים כל אחד מברך לעצמו, וכן דעת הסמ"ג, התוס' והמרדכי. הראב"ד - פסק כלישנ"ב וכפשטות הגמ' דרק בפת ויין מהני הסבה, ובשאר דברים לא.
הב"י (סי' קעד) ד"ה "וגם" פסק כדעת הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, ולא חיישינן לדברי הראב"ד דיחידאה הוא. וכן בסי' ריג ד"ה "ולעניין" כתב שדעת רוב הפוסקים לפסוק כלישנ"ק, וכר' יוחנן דאמר שדווקא פת ויין בעו הסבה, אבל שאר דברים לא בעו הסבה, והכי נקטינן. וכן פסק בשו"ע (סי' ריג ס"א) דבשאר דברים אחד פוטר את חבירו אפי' בלא הסבה, ומיהו ישיבה מיהא בעי, כפי שהסביר בב"י ריג ד"ה "מ"ש אבל כל שאר דברים".
ט. חקירה בדברי הרמ"א (סי' ריג ס"א).
בדרכי משה הארוך (סי' ריג) ד"ה "ונראה לי" מובא, שהיה מנהג שנהגו לברך על פירות כל אחד בפנ"ע, וכתב שכנראה נהגו כן משום דס"ל כלישנ"ב דבשאר דברים חוץ מפת ויין לא מהני בהו הסבה וכדעת הראב"ד. וכן פסק בהגה (סי' ריג ס"א) וז"ל: וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסבה וה"ה ישיבה לדידן, לכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו. וקשה, דבסי' קעד אות ח "ד"ה "ושאר" כתב הדרכי משה וז"ל: כתב הב"י וכן פסקו הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם, והכי נקטינן, דלא כהראב"ד דפסק דשאר דברים לא מהני להו הסבה. ונמצא שהדרכי משה סותר לדבריו, דבסי' ריג פוסק כהראב"ד ושכן הוא המנהג, ואילו בסי' קעד פליג על הראב"ד.
ונראה ליישב, דבסי' קעד כתב הדרכי משה דאין הלכה כהראב"ד משום שמצד הדין צריך לפסוק כרוב הפוסקים שהם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם, הטור והרמב"ן. ואילו בסי' ריג כתב שהמנהג הוא שבשאר דברים כל אחד מברך לעצמו, וכנראה שנהגו כך משום דס"ל כלישנ"ב בגמ' שכן היא דעת הראב"ד, ולולא המנהג לא היה מכריע כהראב"ד נגד שלושת עמודי עולם. וכן ראיתי שכתב המאמר מרדכי (סי' ריג אות ה) דהדרכי משה אינו בא אלא ליישב המנהג, ואין זה מהיותו תופס סברת הראב"ד לעיקר. ונמצא, לדעת הרמ"א דרק בפת ויין מהני שאחד יפטור את חבירו, אבל בשאר דברים המנהג הוא שכל אחד מברך לעצמו. וכתבו האליה רבה (אות ג), והפמ"ג (א"א סי' ריג אות א), ושו"ע הגר"ז (ס"א), דאם הביאו הפירות בתוך הסעודה יכול אחד לברך לכולם, דמיגו דמהני הסבה לפת, מהני לשאר דברים, וכ"כ המג"א (סק"ה).
אולם הב"ח (קעד) ד"ה "ומ"ש בספר" הביא, דנחלקו הסמ"ג והטור האם מהני הסבה ליין או לא. הסמ"ג ס"ל כלישנ"ב דשאר דברים לא מהני הסבה, וס"ל כהתוס' (לט.) ד"ה "נתן" דאנו אין לנו שום הסבה אלא בפת, דרק בפת יש רגילות להסב. ואילו בפירות ויין כל אחד מברך לעצמו דאין להסב בהן. ואילו הטור פליג לפי שבדורו היו רגילים לקבוע גם על היין. וכתב הב"ח דלעניין הלכה כדי להסתלק מן הספק, אם קובעים עצמם לשתות יין יכוין המברך שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל אחד לעצמו. וכ"כ בסי' ריג ד"ה "ומה", וכ"כ בערוך השולחן (אות ה) ובכה"ח (אות כ). אולם המג"א (סק"י) הביא בשם האגודה שהמנהג פשוט באשכנז שביין אחד מברך לכולם לפי שרגילים לקבוע עליו, ואין לזוז מהמנהג וה"ה בשכר ומי דבש, וכ"כ המחצה"ש (סק"ו), ושו"ע הגר"ז (ס"א), וכן פסק הט"ז (סק"ב) דשכר ומי דבש בכלל פת ויין דגם בזה המנהג מצוי שכשיושבים לשתות משקין אלו, אחד מברך לכולם, וכן פסק האליה רבה (סק"ג), והמקור חיים (סי' ריג), ובהלכה ברורה (ס"א).
אלא שבעולת תמיד כתב דכן יש לנהוג בשאר משקין כגון יין שרף וכיוב' שאין אחד נפטר בברכת חבירו והעולם אין נוהגים כן וטעות הוא בידם עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג (משבצ"ז סק"ב) דהאידנא נהגו שכל אחד מברך לעצמו.
המשנ"ב (סק"יב) לעניין שכר ומי דבש הכריע כדעת הפמ"ג, ולעניין יין כתב לדינא שהדבר תלוי במנהג המקום, דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילים לקבוע עליו בודאי, מהני הסבה או ישיבה להוציא אחד את חבירו.
י. בדין אין זימון לפירות.
אמרי' בחולין (קו.), אמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי, אייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכלו ולא משו ידייהו ולא יהבו ליה מידי ובריך חד חד לחודיה, ש"מ אין זימון לפירות.
וכתב המרדכי ריש פרק שלושה שאכלו (סי' קנה), דהראבי"ה הביא (בבר' סי' קכד) בשם רב האי גאון דג' שאכלו משבעת המינים חייבין לזמן. וכתב הדרישה (קצב ס"א) לתת טעם לדברי הראבי"ה והגאונים, דס"ל דברכת מעין ג' דאו', וכמו שברהמ"ז שהיא דאו' ויש זימון בשלושה שאכלו, ה"ה ברכת מעין ג' שהיא דאו', והא דאמרו דאין זימון לפירות, דוקא לשאר פירות שאינם משבעת המינים. המחצה"ש (קצג ס"ב) הסביר אחרת, דממעשה דרבי עקיבא שקפץ ובירך מעין ג' (בר' לז.) כתבו התוס' שם ד"ה "נתן", שר"ע בירך מעין ג', ולא ג' ברכות משום דס"ל דאין זימון לפירות, והאחרים המסובים ברכו כל אחד לעצמו, ואפשר דס"ל לרב האי גאון מדלא הוזכר מזה בש"ס, שגם בזה לא עשו כדברי ר"ג שהוא ציוה לזמן והם ברכו כל אחד לעצמו, אלא ודאי דבזימון מודו ליה לר"ג, דעל שבעת המינים אע"ג דס"ל דסגי בברכה אחת מעין ג', מ"מ מזמנים עליהם.
אלא שהרמב"ם (פ"ה מהל' בר' ה"ח) פליג, וס"ל דאין מזמנים אלא על הפת לבדה, וכן הרשב"א (לז.) ד"ה "ונתן" כתב, דר"ע בירך מעין שלוש לא להוציא את האחרים אלא להוציא את עצמו בלבד, כדאמרי' אין זימון לפירות. וכ"כ תר"י (דף לא.) ד"ה "וחכמי", וכ"כ התוס' (לז.) ד"ה "נתן", ותוס' רבינו יהודה שירלאון (לז.), וכן פסק הב"י (סי' קצב) ד"ה "כתב", דאין מזמנין אלא על הפת. ולפי"ז, כשם שאין מצטרפים בפירות לזימון לומר נברך, כך אינם מצטרפים שאחד יברך לכולם, אלא כל אחד מברך ברכה אחרונה לעצמו.
ובתוס' (מה.) ד"ה "אם" כתבו להסביר החילוק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה, דברכה ראשונה דעתן להצטרף יחד לכן אחד מברך להוציא את חבירו, ואילו בברכה אחרונה שמסתלקין זה מזה, צריך כל אחד לברך לעצמו, שזו ברכה של פירוד ולא של חיבור. וכן פסק בשו"ע (סי' ריג ס"א) וז"ל: דהני מילי בברכה ראשונה שאחד מוציא את חבירו, אבל בברכה אחרונה צריכים ליחלק וכל אחד צריך לברך לעצמו דאין זימון לפירות. וכתב המשנ"ב (סק"ט) דאפי' קבעו יחד לא מהני לזה.
הט"ז (סק"א) כתב, האידנא שיש מזלזלים מאד בברכה אחרונה יש לסמוך על דעת הרשב"א (הובא בט"ז סי' קסז סקי"ג) דשייך דין שומע כעונה בברכה אחרונה ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו. והביאו המשנ"ב, אלא דדין זה שייך בזמן הט"ז שהיו מזלזלים בברכה אחרונה, או אפי' בימינו בבתי כנסיות של עמי ארצות, שמצוי מאוד באזכרות (יאר צייט) וכדו' שמביאים דברי מאכל לברך, שמזלזלים בברכה אחרונה ולכן הגדול שבחבורה מברך ברכה אחרונה להוציאם יד"ח. אבל אותם שאינם מזלזלים צריכים לנהוג כדברי השו"ע שאין זימון לפירות וכל אחד יברך לעצמו, וכ"כ בכה"ח (סי' ריג אות ז). אא"כ הוא מסופק אם בירך, או מסופק אם חייב בברכה אחרונה, שמספק יצא ע"י שמיעה מאחר.
הב"ח (ריש סי' קצב) כתב כיון דהוי פלוגתא דרבוותא על כן צריך ליזהר ששלושה סועדים לא יעשו קביעות על אחד משבעת המינים. והביאו בשיירי כנסת הגדולה בהגהות ב"י (אות א). אלא שהברכי יוסף (סי' קצב ס"א) כתב והמנהג פשוט לקבוע על פירות שלישים ועל רביעים אף מז' המינים וכן לאכול פת כסנין וכיו"ב, ולא זהירי בזה. עכ"ל. וכ"כ בשיורי ברכה (סי' קצג אות ג) דלא חיישינן למ"ד שיש לזמן לז' המינים. וכ"כ בכף החיים (קצב אות ד), והמשנ"ב (סי' קצג סק"ו). ולכן המנהג פשוט בקידושים שאוכלים פת כיסנין, וכן בטו' בשבט שקובעים על פירות מז' המינים, ולא חיישינן לראבי"ה.
עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא במתני' (מב.) היו יושבים כל אחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולם. ויל"ע מהי הסבה.
דעת רש"י ד"ה "היו יושבים", היינו בלא הסבה, לכן כל אחד מברך לעצמו, וכן אם היתה הזמנת מקום חשוב כמו קביעות סעודה.
רבינו חננאל (הובאו דבריו ברא"ש סי' לג) כותב, היו יושבים הכונה לעסק אחר ונזדמן להם לאכול, כל אחד מברך לעצמו, הסבו פירוש לאכול ולא לעסק אחר, אחד מברך לכולם.
רב האי גאון (מובא ברשב"א) מפרש היו יושבים כגון שלא היו יושבים סביב הלחם אלא זה כאן וזה כאן כל אחד מברך לעצמו, הסבו סביב הלחם (פי' סביב השולחן) אחד מברך לכולם.
הנפק"מ ביניהם: חבורה שישבו לאכול יחד בלא עצה והזמנה ובלא הסבה, ולר"ח ולרב האי גאון הוי קביעות ואחד מברך לכולם, ולרש"י לא הוי קביעות כיון שלא הסבו ולא קבעו מקום מתחילה בעצה והזמנה. וכן אם ישבו לעסק אחר ואח"כ נזדמן להם לאכול, לר"ח ורש"י לא הוי קביעות, ולרב האי גאון הוי קביעות כיון דישבו יחד ולא בזא"ז.
האם דין הסבה הוא לכתחילה או דיעבד. יל"ע בהא דאמרי' במשנה (מב.) "הסבו אחד מברך לכולם" האם כשמסבים יש מצוה שאחד יברך לכולם וכך צריך לנהוג לכתחילה משום ברוב עם הדרת מלך, או שהמשנה באה לומר דין של דיעבד, שאם הסבו ואחד בירך לכולם מותרים לאכול מבלי לברך.
המעדני יו"ט (פ"ו אות כ) כותב, הסבו אחד מברך לכולם כלומר "צריך" שאחד יברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך, וכ"כ הרמ"ך (הובאו דבריו בכס"מ פ"א מהל' ברכות ה"יב) ומבואר דכאשר מסובים לכתחילה צריך שאחד יברך לכולם.
אולם הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"יב) כתב, רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות. ומדכתב "מותרין לאכול ולשתות" משמע דאין זה לכתחילה אלא דיעבד. וצ"ב כיצד למד הרמב"ם. ביאר הרמב"ם בתשובה ככל שהדבר חשוב יותר צריך שכל אחד יברך עליו בפנ"ע, שזוהי חשיבותו, ודבר שהוא פחות חשוב אפשר שאחד יוציא את כולם, ולכן פת ויין שהם ברכות פרטיות יותר וחשובות, לכתחילה צריך שכל אחד יברך בפנ"ע, ובשאר דברים יכול אחד לפטור את כולם, ולכן דברים חשובים כגון יין ופת אם הסבו הקלו עליהם שאם אחד בירך וכולם ענו אמן התירו להם להמשיך לאכול, אבל לכתחילה מן הראוי שכל אחד יברך בפנ"ע.
השו"ע (ריג ס"א) כותב על כל פירות ושארי דברים וכו', אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי' בלא הסבה, ומיהו ישיבה מיהא בעי. וכתב המשנ"ב (סק"ג) דאפי' כל אחד יודע בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחילה, דהכי עדיף טפי משום ברוב עם הדרת מלך, ובשעה"צ (ס"א) ציין לדברי המעדני יו"ט שכ"כ הרמ"ך, ודלא כהרמב"ם שחילוק ברכות עדיף, וכ"כ הבה"ל (סקז) ד"ה "אחד מברך לכולם". (ועיין במ"ש המשנ"ב סק"יב).
בגמ' חולין (קו.) אמרי', ש"מ אין זימון לפירות. ונחלקו הראשונים האם בז' המינים איכא דין זימון, או שמא רק בפת בלבד. המרדכי (פ' ג' שאכלו) סי' קנה כתב, שהראבי"ה הביא בשם רב האי גאון דג' שאכלו מז' המינים חייבין לזמן. אלא שהרמב"ם (פ"ה מהל' בר' ה"ח) וכן הרשב"א בר' (לז.) ד"ה "ונתן" ס"ל דאין זימון לפירות אלא בפת, וכ"כ עוד ראשונים, וכן פסק הב"י קצב ד"ה "כתב", וכן פסק בשו"ע (ריג ס"א) שברכה אחרונה צריכים ליחלק וכל אחד צריך לברך לעצמו, דאין זימון לפירות, והוסיף המשנ"ב (סק"ט) אפי' קבעו יחד.
אולם במקום שישנם שמזלזלים בברכה אחרונה עדיף שיוציאם י"ח מאשר שלא יברכו כלל, כמ"ש בט"ז. אבל במקום שישנם בני תורה לא. אלא כל אחד צריך לברך לעצמו, אא"כ מסופק אם ברך, או אם אכל שיעור שחייב בברכה אחרונה.
הברכי יוסף (קצב ס"א) כתב שהמנהג פשוט לקבוע על פירות מז' מינים ולא חיישינן למ"ד שיש לזמן בז' מינים.
סימן י - בדין בעה"ב בוצע ואורח מברך.
א. בביאור פלוגתת המהרש"א והב"י בהבנת הגמ'.
איתא בבר' (מו.), ר' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן, כי מטא למישרי, א"ל לר' זירא לישרי לן מר, א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעל הבית בוצע, שרא להו, כד מטי לברוכי אמר ליה נבריך לן מר, א"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך, ואיהו כמאן ס"ל, כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי בעה"ב בוצע ואורח מברך, בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך לבעה"ב. בפשטות נראה בגמ' דאיכא פלוגתא בין רב הונא לר' יוחנן. דר' הונא ס"ל בוצע מברך, ור' יוחנן משום רשב"י ס"ל, בעה"ב בוצע ואורח מברך. ור' זירא סבר כרב הונא, ור' אבהו ס"ל כר' יוחנן.
והנה התוס' ד"ה "לא" כתבו, ומיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן, כשבעה"ב מיסב עימהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך וכו', אבל כשאין בעה"ב מיסב עימהם הגדול שבהם יעשה המוציא וגם הוא יברך ברהמ"ז. ולכאורה קשה, דבגמ' ליכא תרי לישני בדר' יוחנן. וכתב המהרש"א (מו.) להסביר, שלתוס' היו שני קושיות בגמ'. האחת, דר' זירא סבר כתחילת דבריו של ר' יוחנן דאמר בעה"ב בוצע, ולא כסוף דבריו שאמר ר' יוחנן אורח מברך. וא"כ ברישא ס"ל כר' יוחנן ובסיפא לא. והשניה כיון דר' אבהו ידע להא דאמר ר' יוחנן בעה"ב בוצע ואורח מברך, א"כ אמאי קאמר ליה לר' זירא מעיקרא לישרי לן מר, הרי הוא בעה"ב. ומכח קושיות אלו הסבירו התוס' דאין מחלוקת בין רב הונא לר' יוחנן, והחילוק הוא, אם יש אדם גדול בסעודה או לא.
ולפי"ז הגמ' תתפרש כך, ר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע דסבר שר' זירא גדול ממנו, וכשיש גדול אז אע"פ שיש בעה"ב, הגדול קודם, אולם ר' זירא השיב לו, גם אתה גדול, וא"כ אנחנו שוים בחכמה, וכיון שאתה גם בעה"ב אתה תבצע, (ובזה מתורצת הקושיה השניה מדוע ר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע) וכשבאו לברך ר' אבהו כיבד את ר' זירא לברך, כיון שהסכמנו שאנחנו שוים ומאחר ואתה האורח אתה תברך, אלא שכאן ר' זירא השיב לר' אבהו שאתה יותר גדול בחכמה לכן אתה צריך לברך, דכשיש גדול הוא בוצע ומברך, כדברי רב הונא דמן בבל.
ויש לשאול על ר' זירא, מדוע כשבאו לבצוע אמר ששניהם שוים, וכשהגיעו לברך ברהמ"ז אמר שר' אבהו יותר גדול. צ"ל דר' זירא החזיק מתחילה שר' אבהו יותר גדול, אלא כשבאו לבצוע לא התווכח מי יותר גדול ואמר שניהם שוים, שהרי ממ"נ אתה צריך לברך שאתה בעה"ב, וכשהגיעו לברך כאן אמר ר' זירא את האמת שאתה הוא הגדול לכן אתה תברך. נמצא לדינא, דכשיש גדול הוא קודם אפי' כשיש בעה"ב, וכשאין גדול בעה"ב בוצע ואורח מברך, וז"ש התוס' דיש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן, דהיינו ליישב דאין פלוגתא בין ר' יוחנן לרב הונא, דרב הונא מיירי בשיש גדול בסעודה שהוא בוצע ומברך, ואילו ר' יוחנן מיירי כשאין גדול לכן אמר בעה"ב בוצע ואורח מברך. מ"מ פירוש זה קצת דחוק, דא"כ היה לתוס' לכתוב דר' יוחנן ס"ל הכי ורב הונא ס"ל הכי, ולא כתבו אלא תרי לישני דר' יוחנן.
ועוד קשה שהתוס' כתבו, אבל כשאין בעה"ב מיסב עימהם הגדול שבהם יעשה המוציא, משמע דכשיש בעה"ב אע"פ שיש גדול בעה"ב קודם. והסביר המהרש"א דצריך לומר דה"ה כשיש שם בעה"ב ויש גדול, גדול מברך.
וכן הרי"ף (דף לה.), והרא"ש (פ"ז סי' יח-יט) פסקו דכשיש גדול הוא מברך. אלא דהביאו להא דאמר ר' יוחנן במגילה (כח.), דכל ת"ח שמברך לפניו, אפי' כהן גדול ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה. שנאמר כל "משנאי אהבו מות" אל תיקרי משנאי, אלא משניאי. ולכאורה נראה דר' יוחנן סותר לדבריו, דהכא אמר בעה"ב בוצע ואורח מברך, ואילו במגילה אומר שהת"ח צריך לברך. ותירצו, דהכא מיירי כשאין גדול בסעודה, ובמגילה מיירי כשיש גדול בסעודה, ולפי"ז אומר המהרש"א דמ"ש בתוס' ליישב תרי לישני דר' יוחנן, היינו ממש תרי לישני דר' יוחנן, ר' יוחנן בבר', ור' יוחנן במגילה.
הב"י (סי' קסז סעי' יד) כתב, והיכא שהמסובין רבים גדול שבכולם בוצע, ואם יש עימהם בעה"ב הוא בוצע, ואמרי' בגמ' (מו.) דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, וכיון דטעמא משום הכי הוא, משמע ודאי שאע"פ שהאורח גדול בעה"ב בוצע, עכ"ל. ונראה דטעמו, דאין זו דרך ארץ שהגדול יבצע בעין יפה על חשבון בעה"ב, לכן כשבעה"ב נמצא בסעודה הוא קודם לגדול, וכשאין בעה"ב, אז הגדול שבינהם בוצע, שכן דעת התוס' ד"ה "לא" דכתבו ליישב תרי לישני דר' יוחנן, וכ"כ הטור שם והרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ב), וכ"כ הב"ח.
ולפי"ז נמצא דהב"י פליג על המהרש"א בהבנת הגמ'. ויש להבין כיצד למד הב"י את הגמ', משום שהראשונים מקשים דאם בעה"ב בוצע אע"פ שיש גדול בסעודה, א"כ ר' אבהו דידע להא דר' יוחנן היכי קאמר ליה לר' זירא ליבצע, כן הקשו הרשב"א (מו.) ד"ה "ואיהו", ובריטב"א (שם), ובתוס' ר' יהודה החסיד ד"ה "בעה"ב בוצע". ותירצו דכיון שהסעודה נעשתה עבור ר' זירא, החזיק ר' אבהו שר' זירא הוא בעה"ב, ור' זירא השיב לו דכיון שאתה שילמת עבור האוכל אתה בעה"ב, וכשהגיעו לברהמ"ז, ר' אבהו נתן לר' זירא לברך דהוא האורח, ואמר ר' זירא אנא ס"ל כרב הונא דמן בבל, דבוצע מברך. ואין להקשות כהמהרש"א כיצד ר' זירא בדין אחד סובר כר' יוחנן ובדין שני כרב הונא. כיון שהם שני דינים שונים בברכת המוציא ס"ל כר' זירא, ובברהמ"ז ס"ל כרב הונא שבוצע מברך.
ויש לעמוד מהי סברת רב הונא דאמר בוצע מברך. בתוס' ר' יהודה שירלאון (מו.) ד"ה "בוצע מברך" כתב, שכבוד ודרך ארץ הוא שיגמור אחד את כל הברכות, שאם היה מברך אחר, היה בושת לבוצע עכ"ל. דוגמא לדבר שליח ציבור שבאמצע התפילה אמר לו הגבאי שירד מהדוכן שצריך להחליפו, אותו ש"צ יתבייש ויחשוב מה עשה לא בסדר. ה"ה בסעודה אם נותנים לאדם לבצוע, מדרכי ד"א צריך לתת לו גם לברך ברהמ"ז, ולכן סבר רב הונא דבוצע מברך. ור' אבהו ס"ל דאף שבשאר דברים ד"א לתת לאדם לברך את כל הברכות, מ"מ בסעודה מה שהאורח מברך, זה משום שמברך לבעה"ב ואין חשש שהבוצע יפגע אם לא יתנו לו לברך ברהמ"ז.
נמצא שלדעת הב"י, רב הונא ור' יוחנן פליגי כשיש בעה"ב ואורח מי מברך ברהמ"ז. רב הונא ס"ל דבעה"ב מברך כיון שהוא בצע, ור' יוחנן ס"ל שהאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, אלא שר' יוחנן מודה לרב הונא כאשר יש גדול בסעודה ואין בעה"ב שהוא בוצע ומברך ברהמ"ז, וזה שכתבו התוס' ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן, הכונה רק אליבא דר' יוחנן, דר' יוחנן ס"ל דכשיש בעה"ב הוא בוצע ואורח מברך (ואילו רב הונא פליג), וכשאין בעה"ב, אז ר' יוחנן מודה לרב הונא שהגדול בוצע ומברך. וזו כונת הב"י שהביא את התוס' כדי להסביר את ר' יוחנן שהוא להלכה.
ולפי"ז, ישנם ב' אפשרויות ללמוד בדברי רב הונא ור' יוחנן. לפי המהרש"א ליכא פלוגתא בינהם, אלא שכל אחד דיבר על מקרה שונה. ולהב"י רב הונא ור' יוחנן פליגי כאשר יש בעה"ב ואורח, מי מברך ברהמ"ז, לרב הונא בעה"ב מברך ולר' יוחנן אורח מברך, ורק בסעודה שאין בעה"ב ויש גדול כו"ע מודו דגדול בוצע ומברך. וכן פסק בשו"ע (קסז ס"יד) וז"ל: אם המסובים רבים גדול שבכולם בוצע, ואם יש עמהם בעה"ב הוא בוצע ואפי' אם האורח גדול.
ב) בדברי הלחם חמודות והמג"א (קסז סקל"ב).
הדברי חמודות (פ"ז אות כב) בסוגייתנו למד כהב"י, דבעה"ב בוצע אפי' אם האורח גדול, מהטעם שצריך לבצוע בעין יפה, הלכך לעולם בעה"ב בוצע. ומיהו נהוג עלמא גם בבציעה לחלוק כבוד לגדול. ולכאורה זה נגד הגמ', ותירץ דאפשר שבמיהם היו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכולא שירותא ואיכא עין יפה, משא"כ האידנא דאין נותנים כי אם מעט רק כדי לאכול מפרוסת הברכה, ולכן אין נפק"מ מי יבצע. המג"א (קסז סק"לב) הוסיף, שכן משמע בגמ' דהא ר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע, ע"כ. והקשה המאמר מרדכי (אות כ) ד"ה "אבל", דהדברי חמודות ס"ל, הא דר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע אינו משום שחלק לו כבוד, אלא משום שהחשיב אותו לבעה"ב, וא"כ כיצד למד המג"א בגמ'. המחצה"ש כתב להסביר שהמג"א ס"ל כהמהרש"א, שאע"פ שר' אבהו היה בעה"ב אפ"ה נתן רשות לר' זירא לברך המוציא, באשר החזיקו לגדול ממנו, אלא שגם זה קשה, דבמהרש"א מבואר דכשיש גדול, בוצע הגדול בדוקא ולא בעה"ב, וכיצד כותב המחצה"ש שאע"פ שר' אבהו היה בעה"ב אפ"ה נתן רשות לר' זירא לברך, דמשמע מדבריו שר' אבהו כיון שהיה בעה"ב הוא היה צריך לברך, ובכל זאת כיבד את ר' זירא שהיה גדול, ולמהרש"א כשיש גדול אין זה נתינת רשות אלא דין. ועוד הקשה, בערוך השולחן (קסז סק"כט) דאי ס"ד שיכול לכבד בעה"ב את הגדול, לא היה לו לר' זירא לעבור על דברי בעה"ב, דכל מה שיאמר לך בעה"ב עשה, אך מפני שהוא נגד הדין לפיכך לא רצה ר' זירא לבצוע, וסיים שדברי המג"א תמוהים, והמחצה"ש נדחק בזה.
וכן קשה על הלחם חמודות שמחלק בין זמן לזמן, דבזמן הש"ס אפשר שהיו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכולא שירותא ואיכא עין יפה, משא"כ האידנא. והקשה המאמר מרדכי (אות כ), דמבואר במכילתין ובשבת, שאין לבצוע פרוסה גדולה שלא יראה כרעבתנותא. וכן פסק בשו"ע (קסז ס"א), וא"כ כיצד ר' אבהו נהג נגד הדין. וכן הקשה האליה רבה (אות כג). וליישב זאת, כתב המאמ"ר ושמא הלחם חמודות ס"ל דכיון שבשבת מותר לבצוע אכולא שירותא ומצוה נמי איכא, י"ל דמה שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, היינו בשבת, ואגב זה תיקנו שיבצע אף בחול, אבל אין משמעות הפוסקים כן. בפמ"ג (א"א אות לב) יישב אחרת, הא דאמרי' דאין לפרוס אכולא שירותא כ"א בשבת, י"ל דזה כשהוא לבדו, אבל כשמחלק לאחרים נותן להם בבת אחת מפרוסת המוציא אכולא שירותא, וז"ש המג"א, עיין סעי' א' ברמ"א שם.