אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ז - בדין מקום בציעת הפת

ספר ברכת ישראל

סימן ז - בדין מקום בציעת הפת

סימן ג - בדין בריה

א. בביאור דברי הגמ' והראשונים.

איתא בסנהדרין (קב:) רב אשי אוקי אשלושה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למשרא המוציא, א"ל לא ידענא, א"ל מהיכא דבעית למשרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א"ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא, א"ל מהיכא דקרים בישולא וכו'.

רש"י ד"ה "מהיכא" הביא ג' גירסאות בגמ'. גירסא ראשונה, מהיכא "דקרים בישולא", היינו ממקום שנקרמים פניה של פת בתנור כלומר מלמעלה או מסביבות הפת, או משוליו, אבל באמצע (בחלק הרך) לא, שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו. לישנא אחרינא מהיכא "דקדים בישולא", כלומר מהיכא שמקדים לאפות, וזה ג"כ החלק הקשה שבפת שהוא נאפה קודם, ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא "קרים" ובין לגירסא "קדים" בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם. גירסא שלישית מהיכא "דגמר בישולא" שהלחם אפוי יפה, בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד"כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת "גמר בישולא" לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר הפמ"ג (משבצות זהב סי' קסז סק"א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.

נמצא לרש"י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא"כ לגירסת גמר בישולא.

אולם באור זרוע (ח"א סי' קמג) מבואר שגירסת "קרים" חלוקה מגירסת "קדים", דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ושמעתי מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, א. דגרס בגמ' "קדים בישולא" כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. ב. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ"מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו"ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע. וכן בהגהות מיימוני (פ"ז מהל' ברכות ה"ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר"ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.

נמצא דרש"י והאו"ז פליגי בפירוש הגירסא "קדים בישולא". רש"י ס"ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. והאו"ז ס"ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.

הטור (סי' קסז) כותב, ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב. עכ"ל. וכתב הב"י שנראים דברי רבינו כלשון אחרון שברש"י שזה "גמר בישולא" שצריך לבצוע מהמקום היותר אפוי שבקשה שהוא המקום היפה שנאפה היטב, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ג) שכתב ואינו בוצע אלא ממקום שבישל יפה יפה, וכ"כ במס' דרך ארץ רבה (סוף פ"ו) תניא, לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה. [ובריייתא זו אפשר להסביר בב' אופנים. א. דצריך לבצוע מהקשה ולאפוקי מהרך, כפשטות. ב. שבחלק הקשה יש מקום קשה יותר ויש פחות, והפחות קשה ביחס לקשה יותר, נקרא רך, וכונת הב"י היא כהסבר השני]. וכ"כ בספר האשכול (סי' יח), ומהיכא למישרי המוציא מהיכא דגמר בישולא ונאפה טפי. וכ"כ באורחות חיים (דף כט ע"ד), וכן מפורש ברבינו ירוחם (נתיב ששה עשר חלק חמישי), דכתב ובוצע בכיכר במקום שהפת אפוי יותר יפה, כלומר בוחר ומעיין בכיכר עצמו המקום היותר משובח.

השו"ע (סי' קסז ס"א) כתב, ובוצע בפת במקום שנאפה היטב. ובמג"א כתב- פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר במחצה"ש שכונת המג"א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא"כ השו"ע פסק כהטור והרמב"ם כגירסא שלישית ברש"י, שצריך לבצוע מהיכא "דגמיר בישולא" דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ"כ הגר"א בביאורו (ס"א) שהשו"ע פסק כהרמב"ם ורש"י בפי' השלישי. וכ"כ הפמ"ג (א"א סק"א), וז"ל הלבוש (ס"א), ויבצע ממקום שנאפה יפה ונתקשה היטב באפיה שהוא מובחר שבפת. וכ"כ הלבושי שרד (סק"א, וסק"ב) ד"ה "אפוי הרבה", ובערוך השולחן (ס"ז), ובשו"ע הגר"ז (ס"ב), ובספר בני ציון ליכטמן (קסז), הכה"ח (סק"ב) והבא"ח (ש"ר פ' אמור ס"א).

נמצא, דלדעת המחבר צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.

אלא שהבה"ל (בריש סי' קסז) ד"ה "ובפת דידן" כתב, ודע עוד וכו', דלדעת המחבר שפוסק במקום שנאפה היטב קפדינן העיקר שיבצע ממקום הקשה מעליונו של הכיכר או מתחתיתו, ולא מאמצעיתו (הכונה לרך) דהוא פוסק כלשון אחרון שברש"י שגורס בגמ' מהיכא "דקרים בישולא", ולדבריו צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת לאפוקי מהרך.

ותמוה, דהגירסא האחרונה ברש"י היא "גמר בישולא" ולא "קדים", זאת ועוד, כיצד ראה הבה"ל לפרש כן בדעת מרן השו"ע אחרי שרבים מן האחרונים הסבירו דבריו דפסק כהגי' השלישית ברש"י, שהיא "גמר בישולא" והם: הגר"א, מחצה"ש, הפמ"ג, הלבוש, ערוה"ש והלבושי שרד. ואף שמפשט דברי המג"א נראה שאפשר להבין כן בדעת המחבר שפסק כהגי' "דקדים בישולא", מ"מ כבר הסבירו המחצ"ש, הפמ"ג והלבושי שרד, דכונת המג"א דאף שבוצע במקום הקשה בוצע במקום שנאפה היטב לפי הגי' גמיר בישולא, ולכן צ"ע בדברי הבה"ל.

~ ב. בביאור דעת הרמ"א.

הרמ"א (סי' קסז ס"א) כותב ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון והתחתון. וכמ"ש בהגהות מיימוני (פ"ז מהל' בר') שכך נהג המהר"ם, וביאר המג"א דזהו לאידך פירושא דס"ל שבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל (כגי' קדים בישולא), וי"א שהוא צד העליון, וי"א שהוא צד התחתון, ולכן יצא ידי שניהם. ומבואר מדבריו דהרמ"א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ"כ המחצה"ש (סק"ב), דר"ל דלא כמובן הפשוט דהרמ"א אינו חולק על הב"י כיון שלא כתב וי"א. וע"כ כתב המג"א דעל כרחך חולק, ע"כ. וכן כתב הבה"ל שם דאף שהרמ"א זכר דבריו בסתם, מ"מ הוא כמו שהיה כתוב "ויש מי שאומר".

נמצא, דפליגי השו"ע והרמ"א כיצד יש לבצוע. השו"ע פסק כהגי' השלישית ברש"י שהיא "גמר בישולא", ע"כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ"א פסק כהגהות מיימוני כגי' "קדים בישולא" שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י"א שבוצע מהחלק העליון, וי"א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.

ג. בביאור פלוגתת הט"ז והגר"א בדברי הרמ"א.

הט"ז (סק"ב) כתב על דברי הרמ"א, שבלחם שהיה בזמן הש"ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י"א העליון, וי"א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא דלדעת הט"ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ"א כתב "ובפת דידן", דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא"כ פת שבזמנם.

אלא שהגר"א בביאורו (סק"ב) העיר על דברי הרמ"א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט"ז תמוהים. והסביר בדמשק אליעזר דגם בפת שבזמן הש"ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ"ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר"א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר"א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש"י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ"פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש"י ותוס' מהיכן לבצוע. וא"כ מדוע הרמ"א כותב "ובפת דידן", וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד"ה "דקרים", דבסי' רנד ס"ה מבואר דגם בפת שבזמן הש"ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר בני ציון ליכטמן (סי' קסז), וכן תמה המאמר מרדכי על הט"ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ"א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא"כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה"נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו.

נמצא דלדעת הרמ"א דפסק כגי' "קרים בישולא" יש לבצוע מהאמצע שזה בצד הפת ואז יוצא לכו"ע, בין למ"ד שהתחתון נאפה תחילה ובין למ"ד שהעליון נאפה תחילה, וכ"כ המשנ"ב (סק"ג).

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה