סימן ג - בדין בריה
איתא בגמ' בר' (לח:), ועוד אמר רבי חייא בר אבא, אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחילה וסוף. א"ל רבי ירמיה לר' זירא ר' יוחנן היכי מברך על זית מלוח, כיון דשקליה לגרעיניה בצר ליה שיעורא, אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה, דאע"ג דשקלוה לגרעיניתה פש ליה שיעורא. ומבואר מהגמ' הנ"ל דברכה אחרונה תלויה "בשיעור" אכילה של כזית, כמ"ש רש"י ד"ה "בצר ליה" וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה, ואכילה בכזית.
והנה בירושלמי (פ' כיצד מברכין ה"א) כתוב, ר' יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה, אמר ליה ר' יוחנן בבלייא למה את מסתכל בי, לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה, ומה צריכא ליה, מפני שגלעינותו ממעטתו (וא"כ ליכא שיעור כזית), ולית ליה לר' יוחנן מפני שגלעינתו ממעטתו ומה עביד ליה, ר' יוחנן משום בריה. מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון, שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה. והסביר הפני משה שם, ש"מ מדר' יוחנן שכן כל דבר השלם אפי' אכל פרידה אחת של עינב מברך לפניה ולאחריה כיון דשלם הוא. ולא אמרו שיעור כזית אלא בדבר שאינו בריה כגון חתיכה אחת מדבר שלם.
נמצא דהבבלי והירושלמי פליגי. דהבבלי ס"ל שכדי לברך ברכה אחרונה בעינן שיעור אכילה של כזית. ולהירושלמי סגי באכילת בריה כדי לברך ברכה אחרונה, אע"פ שאין בו שיעור כזית.
ונחלקו הראשונים בהסבר הגמרות. התוס' ד"ה "בצר ליה שיעורא" הביאו דהר' יוסף היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על הבבלי, דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח, א"כ לא היה כברייתו, אבל אם אכלו שלם אפי' אם היה פרידה אחת של רימון מברך עליו תחילה וסוף. והגמ' ירושלמי היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו עניין דאכל פרידה דבריה היה ואינן חולקים. נמצא דאין מחלוקת בין התלמודים אלא שהם שני מעשים שונים. ולפי"ז יוצא דלדברי התוס' כדי שהדבר יחשב בריה, צריך לאכול את הזית עם הגרעין. (בתוס' לא מבואר האם צריך לבלוע גם את הגרעין, או די בשהכניס אותו לפיו אף שאח"כ הוציאו).
הרא"ש (סי' טז), כתב ג"כ שאפשר שהבבלי והירושלמי דיברו בשני מעשים שונים, דבירושלמי הזית היה שלם כשהובא לפניו ואע"ג שהשליך גרעינו, כיון שהובא לפניו שלם ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור. אבל האי עובדא דגמ' דידן אפשר דהאי זית מליח שהובא לפניו בלא גרעין היה. וזה כפי' התוס' דבירושלמי מיירי שהובא לפניו שלם, ואח"כ השליך את הגרעינים אפ"ה חשיב בריה עכ"ל. והנה בדברי הרא"ש ישנם ב' אפשרויות מתי הפרי חשוב כבריה כדי לברך אחריו. האליה רבה (סי' רי ס"ב) ד"ה "קשה" הסביר ברא"ש כיון שהפרי היה שלם "בזמן הברכה" הוי בריה אפי' הוציא הגרעין מהזית כשהוכנס לפיו, (ועל זה קשה דהוצאת הגרעין הוי הפסק), וכן כתב בספר דברי דוד (לח:) ד"ה "שם", והפמ"ג. ואפשרות שניה לומר דדוקא אם אכלו שלם הוי בריה, כדכתב הרא"ש כיון שהובא לפניו "ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה", וא"כ ההנאה מבריה שלימה זה רק בזמן האכילה אע"פ שאח"כ מוציאו. ואפשר שדברי התוס' יתפרשו כהרא"ש.
הרשב"א בסוגיין ד"ה "ההוא דאייתו לקמיה", כתב ג"כ ליישב את הגמרות. דבירושלמי סברי דר' יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעינתיה ומשו"ה חשיב בריה, אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעינתיה אלא הסירו וזרקו, הלכך לא חשיב בריה, ומשו"ה איצטריך למימר דזית גדול הוא, דלאחר שנפרך או נחתך או שנימוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה. וכן נראה שמתרצין התוס'. וכתב המאמר מרדכי (סי' רי סק"ד) דברשב"א מבואר דכדי שיחשב בריה בעינן שיאכל הזית עם הגרעין. והעיר דמ"מ יש גמגום בסוף דברי הרשב"א, וכונתו היא דבירושלמי מיירי שר' יוחנן אכל הזית עם הגרעין, ומשמע שאם אכל הזית בלא הגרעין לא חשיב בריה לברך לאחריו אע"פ שנכנס לפיו שלם. ולפי הבבלי מיירי שר' יוחנן הסיר את הגרעין, ומשמע שאם הכניס אותו לפיו שלם אע"פ שאח"כ הוציאו חשיב בריה. וא"כ הוי סתירה. (המאמ"ר הבין דלפי הבבלי ר' יוחנן לא הכניס את הזית שלם לפיו, אלא הסיר את הגרעין לפני שהכניסו לפיו). וכ"כ בביאור הגר"א (סעי' א) ד"ה "ולא" דהרשב"א ס"ל דבירושלמי מיירי שאכל הזית עם הגרעין, וכן כתב בספר דברי דוד (בר' לח:).
רבינו יונה (דף כז.) ד"ה "אני" כתב ליישב, דאם הוא דבר שאין דרך לאוכלו עם הגרעין כגון זית וכיו"ב צריך שיהיה בו שיעור מלבד הגרעין, דכיון שאין דרך לאוכלו עם הגרעין, נמצא שלעולם לא הוי בריה. שכשתוציא הגרעין כמו שהדרך להוציאו לא ישאר שלם. ומפני זה הוצרך לומר בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן, אבל אם הוא דבר שהדרך לאוכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רימון, או גרעין של ענבה, או גודגודניות וכיו"ב אם אכל אחד מהם אע"פ שאין בו בין הכל כזית דיינינן ליה כבריה, ומברך לאחריו על כל או"א הברכה הראויה לו. נמצא דלרבינו יונה החילוק הוא דכל פרי שדרכו להאכל עם הגרעין הוי בריה, ואם אין דרכו להאכל עם הגרעין לא הוי בריה, וצריך שיהא שיעור כזית לברכה אחרונה. והביא דבריו הכל-בו בהל' ברכת הפירות (דף כ:), וכן דעת הריטב"א בסוגיין.
הראבי"ה בברכות (סי' כז) כתב דהבבלי והירושלמי דיברו בשני מעשים שונים. תדע דבירושלמי לא גרסי' זית מליח, הלכך יש ליישב דלא פליגי הבבלי והירושלמי, דההוא דהכא זית מליח הוה ונשתנה מברייתו ובטל חשיבותו ומתוך מולחו היה מרוסק ובטל מחשיבות בריה וכו', אבל בירושלמי מיירי בשאינו מלוח ובשאינו מרוסק ומהני ליה חשיבות בריה. דסבר ר"ח הלכה כר' יוחנן חדא, דרביה הוא, ותו, שלא מצינו מי שנחלק עליו בהדיא. וכן כתב המור וקציעה מדעתו (סי' רי) דבגמ' דידן מיירי בזית מלוח דיצא ממנו כל הדרו ואבד כחו והפסיד מעלת בריה ושבחו, ובירושלמי מיירי בזית רגיל והוי בריה, אבל בין הוסר הגרעין או לא אין נפק"מ מידי, כי לא חזי לאכילה, ואין הגרעין מעכב בו.
לסיכום נמצא דיש ד' שיטות בראשונים.
הרא"ש- ס"ל דבירושלמי מיירי דהביאו לפניו בריה שלימה ואע"פ שהסיר הגרעין בשעת אכילה יש לו דין בריה, בתנאי שאכל כל מה שראוי לאכילה. ובבבלי מיירי דהביאו לפניו זית בלא גרעין.
הרשב"א- ס"ל דלהירושלמי חשיבות של בריה זה רק כאשר אוכל עם הגרעין, והבבלי סבר דר' יוחנן אכל זית בלא גרעין.
נמצא, דבהשליך הגרעין בשעת אכילה, להרא"ש הוי ספק ברכה, דדלמא הירושלמי לא פליג אתלמודא דידן, וכתירוצו. ולהרשב"א לא הוי ספק ברכה רק באוכלו עם הגרעין, אבל בהשליך אין כאן ספק כלל, וא"צ לברך.
רבינו יונה- ס"ל דכל פרי שהדרך לאוכלו עם הגרעין הוי בריה כגון ענבים ורימונים, משא"כ זית שאין דרך לאכול את גרעינו, לא הוי בריה.
הראבי"ה- ס"ל דליכא פלוגתא בין תלמודא דידן לירושלמי, שבתלמודא דידן מיירי בזית מלוח שהוא מרוסק ולא הוי בריה, ובירושלמי מיירי בזית רגיל דהיה שלם והוי בריה.
לעומתם, הרי"ף (כז.) כתב סתם דכל היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף, ולא חילק בין דבר שהוא בריה, לדבר שאינו בריה, וכן כתב הרא"ה (לח:) בדעת הרי"ף. וכן הרמב"ם סתם (בפ"ג מהל' בר' ה"יב) דבפחות מכזית אינו מברך לבסוף ולא חילק. נראה שפשוט להם דהירושלמי פליג אתלמודא דידן ולא קיי"ל כוותיה. וכן נראה דעת הריבב"ן ד"ה "זית מלוח", וכן רבינו אברהם אלשבילי (לח:) אביו של הריטב"א, והתוס' רי"ד (לט.), וכן כתב בספר ההשלמה (ל"ז:) להדיא דאנן אתלמודא דידן סמכינן דליכא לדין בריה כלל. וכן כתב המאירי (לז:) ד"ה "חביצא". וכן דעת ספר המכתם (לז:), ובספר המאורות (לז:) כתב דאגמ' דידן אית לן למסמך, וכן דעת הרדב"ז (בס' תב) דתלמודא דידן פליג על הירושלמי מכמה וכמה טעמים עיי"ש.
וליישב זאת, נראה להביא דנחלקו ר' שמעון וחכמים במשנה במכות (פ"ג מ"ב) בעניין טבל. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב. ר"ש אומר כל שהוא, וחכמים אומ' בכזית אמר להם ר"ש אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא חייב. אמרו לו מפני שהיא כברייתה, אמר להן אף חיטה אחת כברייתה. וכתב הברטנורא שם דלית הלכתא כר"ש דלא קרינן בריה "אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד". וחיטה אין לה נשמה לכן לא הוי בריה. נמצא שהלכה כחכמים ורק באיסורים כאלה שיש להם נשמה חשיבי בריה. משא"כ אוכלים לא שייך בהם דין בריה כלל, דאין בהם נשמה. וכעת מובן מדוע הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין בריה כלל, משום דנפסק להלכה כחכמים, דרק באיסורים שיש להם נשמה שייך בריה. ובברכות ליכא בריה כלל, לכן תלמודא דידן פליג על הירושלמי.
אולם הרשב"א, ס"ל דאע"פ שאין הלכה כר"ש לגבי איסורים, מ"מ לעניין ברכות אף שאין שייך באוכלים נשמה, אפ"ה יש דין בריה לעניין ברכה אחרונה. וזה נלמד מאיסורים דכמו שבאיסורים כדי להתחייב מלקות צריך לאכול את כל השרץ. ה"ה באוכלים כדי שייחשב בריה לגבי ברכה אחרונה, צריך לאוכלו כולו שלם עם הגרעין. ולכן, דעת הרשב"א לגבי זית דכדי שיחשב בריה צריך לאכול גם את הגרעין, וז"ש הרשב"א בסוף דבריו שם, דלאחר שנפרך או שנחתך או שנימוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל האיסורין שבתורה. מוכח שלמד זאת מדין איסורים, וכן כתב במחזיק ברכה (סי' רי סעי' א) בהבנת הרשב"א, ועיין מאמ"ר (סי' רי אות ג).
אלא, דלפי"ז קשה על הרא"ש שסובר אפילו כשהוציא את הגרעין הוי בריה. דאחרי שלומדים דין בריה מאיסורין א"כ צריך לאכול הזית עם הגרעין. על זה מיישב הפמ"ג (סי' רי סק"ד) דלדעת הרא"ש ברכות שאני, דסגי שיאכל מה שראוי לאכול והוי בריה אע"פ שאינו אוכל הגרעין.
נמצא, דהרשב"א ס"ל אם לומדים דין בריה מאיסורין צריך ללומדו עם כל הדינים שיש באיסורים, וכמו שבאיסורים כדי להתחייב מצד בריה צריך לאכול את השרץ כולו, ה"ה באוכלים כדי לברך ברכה אחרונה מצד בריה צריך לאכול את כל הזית עם הגרעין. אולם הרא"ש ס"ל אף שהעתיקו דין בריה בברכות מאיסורין, מ"מ העתיקו אותו עם הסברות של ברכות, וכיון שאין צריך לאכול הגרעין לכן סגי באוכל הפרי עצמו כדי שיחשב בריה.
המג"א (סי' רי ס"ק ד) הסביר אחרת את מחלוקת הראשונים. "דלא מסתבר כלל שר' יוחנן אכל את הגרעין עצמו", אלא ודאי תוכו אכל וקליפתו זרק, ולדעת רבינו יונה גם בכה"ג לא חשיב בריה, אלא בדבר שהדרך לאכול את תוך הגרעין, כגון רימונים ענבים או שזפים וכו', שאם אוכל את הפרי עצמו וגם את מה שבתוך הגרעין הוי בריה, ושפיר יכול לברך לאחריו. משא"כ זית שאין דרך לאכול הגרעין לא הוי בריה. והרשב"א פליג וס"ל דאף בדבר שאין דרך לאכול את תוך הגרעין כגון זית אפ"ה חשיב בריה כיון שאכל את כל מה שאפשר לאכול מהפרי. וכן ביאר היד אפרים (שם).
נמצא, שהמחלוקת היא אם צריך לאכול את מה שבתוך הגרעין או לא כדי שיחשב בריה. לדעת רבינו יונה רק בפרי שדרכו לאכול את התוך שלו, הוי בריה, ובזית כיון שאין דרך לאוכלו, אז אף שיאכל הגרעין לא הוי בריה. ולדעת הרשב"א בין בדבר שהדרך לאוכלו עם גרעינו, ובין בדבר שאין דרכו לאוכלו צריך לאכול גם את מה שבתוך הגרעין כדי שיחשב בריה.
וראיתי בדמשק אליעזר (סק"ו), דכתב להקשות על דברי הרשב"א דסבר דבירושלמי מיירי דר' יוחנן אכל הזית עם הגרעין. וזה אינו, דבירושלמי מוכח דר' יוחנן השליך הגרעין, דאל"כ מאי מתמה הירושלמי על ר"י דגרעיניתא ממעטי, ומשני משום בריה, הלא בלאו הכי ניחא דכיון דאכל עם הגרעין הלא איכא בכלל כזית שלימה, וא"ל דהגרעין לא ייחשב בשיעור כזית כיון דאין ראוי לאכילה, הא ליתא, הלא מדפריך הגמ' דידן על ר"י כיון דשקלי לגרעין בצר ליה שיעורא, ומשמע דאי לא שקלי לגרעין הוי ניחא ולא הוי בצר שיעורא. וא"כ ע"כ כשפריך הירושלמי והא גרעיניתא ממעטי, היינו משום דר"י שקל לגרעין, ואפ"ה משני הירושלמי דהוי בריה. וע"כ משום דכשהובא היה שלם וכדברי הרא"ש. והגמ' דידן מיירי בזית מליח דגם שהובא היה הגרעין שקילא לא חשיב בריה. אכן לשיטת הרשב"א תמוה לי דכיון דפריך דגרעיניתא ממעטי, ע"כ דשקיל הגרעין ואפ"ה משני בריה, וצ"ע.
ולכאורה, יש להקשות על דברי רבינו יונה דכתב שכל פרי שדרכו לאכול את הגרעין, אם אכל הפרי בשלמותו הוי בריה, וכל שאין דרך לאכול הגרעין כמו זית אף שאכל עם הגרעין לא הוי בריה. וקשה, משום דבירושלמי כתוב מפורש שר' יוחנן אכל זית שלם וברך ברכה אחרונה כיון דהוי בריה, ואע"פ שאין דרך לאכול הגרעין, כן הקשה במור וקציעה (סי' רי) ד"ה "הרא"ש".
ומצאנו באחרונים כמה תירוצים ליישב זאת.
א) הדרכי משה (סי' רי) כתב ב' תירוצים:
א. אם אכל זית עם הגרעין הוי בריה אע"פ שאין דרך לאוכלו עם הגרעין, ואפשר דאף ה"ר יונה מודה בזה, אלא שאין דרך לאכול עם הגרעין אלא דבר שדרכו בכך, לכך כתב דההוא דוקא הוי בריה. ולפי"ז בירושלמי מיירי דר"י אכל הזית עם הגרעין ולכן בירך לאחריו משום בריה, ובבבלי מיירי דר"י אכל הזית בלא הגרעין, לכן הגמ' העמידה דר"י אכל זית גדול, אבל אה"נ אם יאכל עם הגרעין גם לבבלי חשיב בריה ויברך ברכה אחרונה. ולפי"ז שניהם מודים דבענב ורימון ודאי הוי בריה, כאשר אוכל עם הגרעין.
ב. אפשר דס"ל בדבר שאין דרכו לאוכלו בגרעינו בטלה דעת האוכל לגבי כל אדם, דהיינו שנחלקו הבבלי והירושלמי "בזית" שאכלו עם הגרעין אי הוי בריה או לא. לפי הבבלי כיון דאין דרך לאכול הגרעין לכן בטלה דעתו אצל כל אדם. משו"ה הגמ' נצרכה לומר שר"י אכל זית גדול, ולפי הירושלמי לא אמרי' בטלה דעתו, כיון שאכל דבר חשוב והוי בריה. אבל ברימונים וענבים לכו"ע הוי בריה כיון שהדרך לאוכלם עם הגרעין. ולפי"ז צ"ל שמ"ש רבינו יונה דבזית לכו"ע לא הוי בריה כיון שאין דרך לאכול הגרעין, זה רק לפי הבבלי, וכן הסביר בדברי דוד ד"ה "ושיטת תר"י".
ב) המג"א (סי' רי סק"ד) כתב, דלדעת תר"י ר' יוחנן בירושלמי לא אכל זית ממש, אלא אכל פרי אחר בגודל של זית. ועל זה תמה ר' חייא בר אבא כיצד אתה מברך לאחריו הרי הגרעין לא מצטרף, ור' יוחנן ענה דאף שהגרעין לא מצטרף לשיעור כזית, מ"מ כיון שאכלתי בריה שלימה שפיר שייך לברך לאחריו, (וכן הובא בהערות על הריטב"א בסוגיין הערה 255, דלפי רבינו יונה, ר' יוחנן דאמר דהוי בריה ברימון קאמר). ועיין בדברי דוד מס' בר' (לח:) ד"ה "ושיטת תר"י" שתמה מאוד על פירוש המג"א הנ"ל.
והנה הב"י (סי' רי), לאחר שהביא את דברי הראשונים סיים וכתב דהרי"ף (כז:) סתם דכל היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף, ולא חילק בין דבר שהוא בריה לשאינו בריה. וכן הרמב"ם סתם וכתב (בפ"ג ה"יב) דבפחות מכזית אינו מברך לבסוף ולא חילק, נראה דפשיטא להו דהירושלמי פליג אתלמודא דידן, ולא קיימא לן כותיה. ומ"מ כיון דכל הנך רבוותא מסתפקים בדבר, יש להיזהר שלא לאכול בריה לבדה אם אין בה כזית. וכן פסק השו"ע (סי' רי ס"א) וז"ל: האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית, בין מיין בין משאר משקים, מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל. ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב, או של רימון, שמברכין לאחריו אע"פ שאין בו כזית, לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית. הג"ה. ולא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי בריה (הר"י פ' כיצד מברכין, וב"י בשם רשב"א).
נמצא דמעיקר הדין ליכא דין בריה כלל, כיון דמשמע מהרי"ף, והרמב"ם, דתלמודא דידן פליג על הירושלמי, ורק מצד ספק כתב שיש מסתפקים לומר דעל דבר שהוא כברייתו מברך לאחריו.
והדבר תמוה, דהרי הבבלי והירושלמי שדנו לגבי דין בריה דיברו על זית, והשו"ע דכותב לחוש לדין בריה לא כתב זית אלא ענב ורימון. ונראה לומר, דכיון דדין בריה הוא מצד דצריך ליזהר, א"כ די לנו דנחוש לדבר שמוסכם לכו"ע שהוא בריה, לכן כתב מרן רק ענב ורימון, משא"כ בזית דיש פלוגתא כיצד לאוכלו שיחשב בריה. וא"כ לדעת מרן אין לחוש כלל לדין בריה באוכל זית, בין אם אוכלו אם הגרעין ובין אם אוכלו ללא הגרעין.
אולם הרמ"א בהגהתו כתב דלא מיקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מיקרי בריה. ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו. דעת המג"א (סק"ד), דהגהת הרמ"א קאי על דברי המחבר דמיירי בענב ורימון דהם מיני פירות שרגילים לאוכלם עם הגרעין, ולכן כשהסיר הגרעין לא הוי בריה והגה זו לכו"ע. וכ"כ במחצה"ש. אלא דבביאור הגר"א ד"ה "לא מיקרי" כתב דהרמ"א נקט להלכה כדברי הרשב"א ולא חשש לרא"ש, וא"כ לדבריו הרמ"א מיירי גם בפירות שהגרעינים שלהם לא נאכלים, וכל שהסיר הגרעין לא מיקרי בריה, ואפי' שהביאו לפניו את הפרי שלם. ולפי פי' זה הרמ"א בהגהתו פליג על המחבר.
המשנ"ב (סי' רי סק"ז) פי' את דברי הרמ"א כפי' הגר"א דצריך לאכול הפרי עם הגרעין ואפי' אם הגרעין אינו ראוי למאכל כלל, כיון שעל כל פנים בלע כולו. אולם בסק"ט כתב שאם נמצא בתוך הגרעין גופא, דבר שראוי לאכול ואכל מה שבתוך הגרעין וזרק קליפתו הקשה, דעת המג"א (סק"ד), והאליה רבה (סק"ו) דזה ג"כ הוי בכלל בריה, אחרי דעכ"פ אכל מה שראוי לאכול ממנו, וא"כ המשנ"ב לכאורה סותר לדבריו. דמחד פסק כהגר"א דבעינן שיאכל עם הגרעין כולו כדי שיחשב בריה, ומאידך פוסק דסגי באוכל מה שבתוך הגרעין וזורק הקליפה הקשה. וכתב בשעה"צ (סק"כה) דכיון שהרבה אחרונים העתיקו כהמג"א קשה להקל בזה. וא"כ להלכה חוששים לשניהם, לכן צריך ליזהר שלא לאכול את הגרעין עצמו כולו, ואף לא את התוך של הגרעין, דאם יעשה כאחד מהם יכנס למחלוקת הראשונים.
האליה רבה (סי' רי סק"ו) כתב, דאם ריסק הפרי קודם האכילה כתב בעולת תמיד דלא הוי בריה ואין צריך לברך ע"כ. ומשמע אף שאכלו עם הגרעין. וכן אם חילק הפרי לשנים קודם שאכלו לא הוי בריה. בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' כה שאלה ג') כתב דנראה שהאוכל פלח של תפוז, או של פרי הדר אחר, חשיב נמי בריה, כמו האוכל פרידה אחת של רימון. וכתב במג"א דאפי' קטנית אחת מיקרי בריה אע"פ שהרבה גדלים בשרביט אחד. וכן כתב באור לציון (ח"ב עמ' קלב) שאפי' גרעינים נחשבים לבריה, ויש להיזהר שלא לאכול גרעין אחד. ונמצא למסקנה שלכתחילה אין לאכול פרי שלם (בריה) כיון שנכנס למחלוקת. דיש ראשונים דס"ל שאם אכל בריה שלימה צריך לברך לאחריה אע"פ שאין בה שיעור כזית. וא"כ העצות להמנע מספק בריה הם: א. לאכול הפרי בכמה נגיסות. ב. אם אכל דבר שלם ישתדל לאכול עוד, כדי שיהא שיעור כזית ויברך לאחריו. ג. לחתוך הפרי לשנים לפני אכילה.
סימן ד - האוכל פחות משיעור האם מברך ברכה ראשונה, וא"כ מה מברך, וה"ה לברכה אחרונה.
א) בביאור פלוגתת הראשונים
התוס' בבר' (לט.) ד"ה "בצר ליה שיעורא" כתבו, דר"י היה אומר על ברכת בורא נפשות, כיון דלאו ברכה חשובה היא, אפי' בבציר משיעורא מברכין בנ"ר, בין באכילה בין בשתיה. והתוס' דחו דבריו, דלא נראה, דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן, כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא, בבורא נפשות נמי בעי שיעורא. נמצא דר"י ס"ל דבנ"ר היא ברכה אינה חשובה, וא"כ כיון דאכל שיעור שאינו חשוב לכן יכול לברך ברכה שאינה חשובה. ותוס' ס"ל דכמו דמעין ג' היא ברכה חשובה ורק בשיעור מברכין אותה, ה"ה בנ"ר היא ג"כ ברכה חשובה ורק בשיעור מברכים אותה.
הראב"ד (הובאו דבריו ברשב"א לז: ד"ה "וכתב") סובר דברכת המוציא מברך רק כאשר אוכל שיעור כזית, ואם אכל פחות מכזית, בתחילה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג', ואע"ג דפחות מכזית ליכא מזון, מ"מ מיני מזונות הוא. ולדבריו כל שנשתנה השיעור משתנית הברכה, דבאוכל כזית פת מברך המוציא וברהמ"ז, ובפחות מכזית במ"מ ומעין ג', וכן באוכל פחות משיעור פת כיסנין מברך בתחילה שהכל ובנ"ר, דכיון שאוכל שיעור שאינו חשוב נחית חד דרגא ומברך שהכל.
הרשב"א שם חלק על הראב"ד, וכתב דלגבי ברכה ראשונה אם אכל פת פחות משיעור אפ"ה מברך המוציא, דאין הברכה משתנית בין אכילה כשיעור לפחות משיעור. ולגבי ברכה אחרונה אין מברך כלל כדאמרי' בגמ' (לח:) גבי ההיא דר' יוחנן דאכל זית מליח וברך אחריו, ואקשינן עליה, הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעיניתה בצר ליה שיעורא סופיה מאי מברך, אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו ואפי' בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל ואפי' בנ"ר, דכל שחייב ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעורא לא תרמיה עליה ברכה אחריתי, ע"כ. נמצא דכל פחות משיעור אין משתנית הברכה הראשונה, וברכה אחרונה אינו מברך כלל. וכן פסק הרי"ף (כז:), הרא"ש (פ"ו סי' טז), הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"ב) (ובפ"ג הי"ב), הריטב"א (לט.) ד"ה "ואקשי", הנימוקי יוסף (לט.), וכן פסקו התוס' (לט.) ד"ה "בצר ליה שעורא".
רבינו יונה (דף כז. מדפי הרי"ף) ד"ה "ואני ראיתי את ר' יוחנן" וכו', כתב ובגמ' פריך למה בירך עליו לבסוף, הלא כשהוציא הגרעין לא ישאר שם שיעור כזית, ובפחות מכזית לא היה לו לברך אלא לפניו ברכת "שהכל" כדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, אבל לבסוף לא היה לו לברך וכו'. א"כ לדעת רבינו יונה בשינוי השיעור משתנית הברכה, דכשאוכל שיעור שאינו חשוב מברך ברכה שאינה חשובה, והיא שהכל.
הכל-בו (סי' כד דף טז ע"ד) כתב בשם רב אחא גאון ז"ל דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' שהכל, ע"כ. דכיון שאוכל שיעור שאינו חשוב אינו מברך כלל. ולדבריו חז"ל לא תיקנו ברכה אלא משיעור ואילך.
סיכום דעות הראשונים:
א) דעת ר"י בתוס', בנ"ר היא ברכה שאינה חשובה ויכול לברך אותה על כל דבר שאוכל פחות מכזית.
ב) דעת הראב"ד, דבשינוי השיעור משתנית גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה, דנחית חד דרגא.
ג) דעת הרשב"א ודעימיה, ברכה ראשונה במקומה עומדת ואינה משתנית בשינוי השיעור, וברכה אחרונה באוכל פחות משיעור אין מברך כלל.
ד) דעת רבינו יונה, דבשינוי השיעור ברכה ראשונה יורדת לגמרי ומברך שהכל, ואילו ברכה אחרונה אינו מברך כלל.
ה) דעת רב אחא גאון ז"ל הובא בכל-בו, כל שאוכל פחות משיעור כזית אינו מברך כלל, וה"ה לגבי ברכה אחרונה.
הטור (סי' רי) כתב דיש מסתפקין על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור או לא. וכתב דהאוכל משבעת המינים פחות מכזית שאינו יכול לברך עליו מעין ג', כתב ר"י שיש לו לברך בורא נפשות, ואדוני הרא"ש ז"ל כתב ולא נהירא, דמסתברא דעל דבר הראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת, ע"כ. וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכ"כ הב"י ד"ה "וכן" והרמב"ם מפשט פשיטא ליה דבורא נפשות נמי בעיא שיעורא, כמ"ש בפ"ג ה"יב, וכן דעת הרי"ף. וכן פסק בשו"ע (סי' רי ס"א) וז"ל: האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל.
ב) האם ברכת בנ"ר היא ברכה כללית.
יש לחקור, בדין האוכל דבר ומסופק אם ברכתו האחרונה היא מעין ג' או בנ"ר, האם יכול לפטור עצמו בברכת בנ"ר, די"ל דכשם שברכת שהכל פוטרת כל דבר כמ"ש במשנה (מ.) ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ה"ה לברכת בנ"ר, או לא.
התוס' בר' (לז.) ד"ה "הכוסס את החיטה" (שמברך עליה בופה"א), נסתפקו אם יברך לאחריה ברכת מעין ג' או בנ"ר. דמחד גיסא י"ל מדאמרי' כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת מברך בתחילה במ"מ ולאחריו מעין ג', ואפשר דכלול בזה גם את הכוסס חיטה שמברך לאחריו מעין ג'. ומאידך י"ל דהברייתא אמרה הכוסס את החיטה מברך בופה"א, ולא כתוב שמברך לאחריה מעין ג', ולכן סיימו התוס' דנכון להחמיר דאין לאכול קליות או חיטים שלוקות אלא בתוך הסעודה. וכן מובא בירושלמי (בר' פ"ו ה"א) ר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו למיברכה בסופה, א"ר יוסי והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי. וכתב בתוס' ר' יהודה החסיד (לו.) ד"ה "קמחא דחיטי", דטעמא דר' ירמיה משום שאין לו לברך לאחריו ברכה שלא נתקנה, אבל לפניו שאין כאן אלא משום שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ותנן אם אמר על הכל שהכל נהיה בדברו יצא. וא"כ מוכח מכאן דאין ברכת בנ"ר פוטרת ברכת מעין ג' אפי' בדיעבד, דהא ברכת שהכל אינה פוטרת לכל המינים אלא בדיעבד, דאי מסופק מה יברך נידון כדיעבד, כמ"ש בהגהות מימוני (פ"ח אות ד) בשם התוס'. מכלל דברכה אחרונה כשמסופק מה יברך אינו יכול לברך מספק בנ"ר. וכן פסק הרא"ש (סי' ט) כדברי התוס' שנכון להחמיר שלא לאכול חיטים שלוקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה, משום ספק ברכה אחרונה. וכן פסק הרשב"א בר' (לו.) ד"ה "ובברכת", והב"י (סי' רח) כתב, והכי נקטינן כדברי הרא"ש והרשב"א, וכן פסק בשו"ע.
ונמצא דיש חילוק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה. בברכה ראשונה המסופק מה יברך בדיעבד יכול לברך שהכל, אבל בברכה אחרונה אם מסופק מה יברך מעין ג' או בנ"ר, אין לו לברך בנ"ר מספק. וכ"כ להדיא הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (ר"פ כיצד מברכין), ופרשו רבנן כל ולבסוף ולא כלום בורא נפשות רבות, ואמאי קרו ליה ולא כלום, משום דשהכל פוטרת כל מילי מברכה שלפניהם כי אורחיה, אבל בורא נפשות אינה פוטרת "כלום" מברכה לאחריהן, לא במקום ג' ברכות ולא במקום מעין ג' אפי' דפירי, מיהו סגי בברכה זו על האורז לאחריו אע"פ שברכתן לפניו במ"מ, וחוץ מזה אין ברכה זו פוטרת אלא במקומה. וכ"כ בספר יוסף אומץ לר' יוסף יוזפא (סי' תכא) דעל כל מה שמסופק מה ברכתו הראשונה מברך שהכל, אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא כדינה. ומוכח מכל הנ"ל דאין ברכת בנ"ר ברכה כללית.
הכנסת הגדולה (הגהות טור סי' רי) כתב, דנחלקו שני חכמים על מי שאכל חצי זית משבעת המינים וחצי זית מדבר שברכתו האחרונה בנ"ר, מה יברך לאחריו. אחד אמר לא יברך כלום, ואחד אמר יברך בנ"ר. והשיב דטעם האומר לא יברך הוא מהטור שהביא בשם הרא"ש דהאוכל פחות מכזית מז' המינין לא יברך כלל, וכן דעת התוס', רבינו יונה, הרשב"א והמרדכי. וליתא דזה דוקא שלא אכל כזית שלם, אבל מי שאכל חצי זית מזה וחצי זית מזה, דבין הכל אכל כזית מי פטרו מברכה אחרונה. כ"ש למה דכתבו התוס' בשם ר"י ז"ל דאפי' אכל חצי זית מז' מינין לחודיה יברך בנ"ר, דהכא ודאי יברך בנ"ר כיון דאכל בין הכל כזית. לפיכך נראה דצדק החכם האומר לברך בנ"ר, משום דיש כאן כמה ספקות, ספק אם הלכה כר"י דעל פחות מכזית מברך בנ"ר, ואפי' את"ל דאין הלכה כר"י ועל פחות מכזית אין לברך בנ"ר, שמא לא חלקו על ר"י אלא באוכל פחות מכזית, אבל כשאוכל כזית בין הכל יברך בנ"ר. וכיון דאיכא ספקי טובא דמסייעי לברך, הכי נקטינן. ועוד דאפי' הרא"ש דכתב דאין לברך בנ"ר זה דוקא באוכל פחות מכזית, אבל באוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה כנד"ד ודאי דמברך, דבנ"ר אכל מילי שייכא. ונמצא דלדעת הכנה"ג ברכת בנ"ר היא כברכת שהכל, דכמו דברכת שהכל שייכא אכל מילי, ה"ה לברכת בנ"ר.
בגינת ורדים (או"ח כלל א סי' טו) כתב על דברי הכנה"ג, דכיון דלפי התוס' אם יברך בנ"ר על דבר שברכתו האחרונה מעין ג' אינו יוצא י"ח, ונושא ש"ש לבטלה. א"כ מוטב דלא לברך כלל דשב ועל תעשה עדיף טפי, ואין לסמוך על דברי הכנה"ג בזה. אומנם טפחתי ופשפשתי ואע"פ שמסוגיית התלמוד לא מצאתי בירור לדבר זה, מ"מ מתורתו של רבינו הגדול ר' יצחק אלפסי מצאתי און לי בדבר זה, שכתב בס"פ כיצד מברכין וז"ל: ת"ר אחד שיכר תמרים ואחד שיכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהם שהכל, ואחרים אומ' שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בופה"ג, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים. עכ"ל.
וכתב על זה רבינו יונה, וז"ל: בבבא בתרא פ' המוכר קיי"ל דאי רמא ג' ואפיק ד', חמרא מעליא הוא ומברכין עליו בופה"ג, אבל בפחות מזה אע"פ שיש בו טעם יין אין מברכין עליו. ונראה דאמאי דאמרי' רמא תלתא ואפיק ד' חמרא, זהו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל במקומות אחרים שאין היינות חזקים כ"כ, אפי' רמא ג' ואפיק ד' לא דיינינן ליה חמרא, ולא מברכין עליו בופה"ג. ואפשר שמפני זה לא פי' רבינו הגדול הרב אלפסי ז"ל הדבר כדי שלא יצטרך לחלק הדבר וכתב סתם אין הלכה כאחרים. עכ"ל. וכונת רבינו יונה היא שהרי"ף לא יצטרך לחלק בין יין חזק לשאינו חזק ויהיה הדבר תלוי בשיעורים, וכל מקום ומקום ישתנה נוסח הברכה הזו, החזק יינו הרפה. לפיכך סתם הדבר וכתב שאין הלכה כאחרים לפי שאין הפסד בפסק זה, שאפי' במקומות שיינם חזק ויהיה ראוי שיברכו על השמרים בופה"ג, מ"מ כשמברך שהכל שפיר דמי ויוצא י"ח. והשתא אי איתא דיש הפסד בדבר לעניין ברכה שלאחריו, דבדבר שמסתפקין בו אם בירך בנ"ר דלא יצא שאין ברכה זו כוללת כברכת שהכל הרי הרי"ף לא תיקן לנו ונתן לפנינו מכשולים, דמסתמא מדצרפן והביא הברייתא כצורתה שכוללת דין שיכר תמרים ודין שיכר שעורים ודין שמרי יין, משמע שדינם שוה, דכשם שבשיכר תמרים ושעורים מברכים עליו שהכל ולבסוף פשיטא דמברך בנ"ר להדיא ובלי שום פקפוק, כן יהיה הדין גם ביין העשוי משמרים שמברכין עליו בתחילה שהכל ולבסוף יברכו עליו בנ"ר ולא נופל הוא מחבריו בדבר זה, ואע"ג שיהיו היינות חזקים ורמו שלוש ואפיק ד' יין מעליא הוא, וברכתו לפניו בופה"ג ולאחריו מעין ג'. ומ"מ ברכת שהכל בתחילה וברכת בנ"ר שלאחריו פוטרתו. וטוב לעשות כן בכל יינות שיהיו לכתחילה, כדי שלא נבוא לברך ברכה לבטלה במקומות שאין היין שלהם חזק כה"ג אם נברך עליו בופה"ג וברכת מעין ג'.
כלל העולה מצאנו אילן גדול להישען עליו אדבר הזה, שהרי הרי"ף סובר שברכת בנ"ר פוטרת מעין ג'. אומנם כיון שתוס' מסתפקים בדבר אין לנו לעשות כן להדיא לברך בקום עשה בורא נפשות במקום שיש ספק בדבר. אבל אם כבר אכל או שכח ובירך בנ"ר במקום שטעון מעין ג' פשיטא דמהני ונפיק י"ח ומברך בנ"ר, כי כדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק וכאשר העלה בספר כנה"ג, ודכותיה ולא מטעמיה, עכת"ד.
המג"א (בסי' רי סק"א) פסק כדברי הכנה"ג וז"ל: נראה לי דכל האוכלין מצטרפין לכזית, אכל חצי זית מז' המינים וחצי זית אחר מברך אחריהן בנ"ר, וה"ה כשאכל חצי זית פת וחצי זית מדבר שמברכים עליו בנ"ר, מברך בסוף אכילתו בנ"ר. והסביר במחצה"ש שם דמצד הדין גם על ז' המינין היה לו לברך בנ"ר אלא דמצד חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון שאין בו שיעור וא"א לברך ברכה מיוחדת לו אעפ"כ לא גרע משאר אוכלים שאינם מז' המינין ומצטרף לחצי זית ממין אחר, והוי כאילו אכל כשיעור מפרי שאינו מז' המינין דמברך בנ"ר. וכדבריו פסקו הפמ"ג בא"א (סי' רי ס"א), החיד"א בברכי יוסף (ס"א), המגן גיבורים (ס"א), הגנזי חיים (ס"א), החיי אדם (כלל נ סעי' טז), המשנ"ב (סי' רי סק"א), הכה"ח (אות ג), הבן איש חי (פר' מסעי סעי' ה) האור לציון (ח"א סי' ט, ובחלק ב פ"מו ה"מז), ההלכה ברורה (ס"א) ועוד. אומנם רבי עקיבא איגר (סי' רי) הקשה על המג"א בסי' רח סק"כו, שהביא המג"א את דברי הלבוש, אדם שאכל ומסופק אם ברכתו האחרונה מעין ג' או בנ"ר לא ישתה ויכלול בו על העץ ועל פרי העץ, ויותר טוב שיברך בנ"ר וצ"ע. וסותר למ"ש בסי' רי.
וכתב האליה רבה דהלבוש הניח זאת בצ"ע, משום דמספקא ליה אי יכול לברך בנ"ר. וכ"כ במחצה"ש דאינו יכול לברך בנ"ר, דיש לחוש שמא הוא מז' המינין ואינו יוצא בברכת בנ"ר, וא"כ הוי ברכה לבטלה. ומוכח מכל הנ"ל דהמג"א ס"ל דאין לברך בנ"ר כשהוא מסופק.
בשו"ת יביע אומר (ח"א סי' ב אות ט) כתב ליישב, דהמג"א למד מהכנה"ג רק את הספק ספיקא, ולכן באוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה שפיר יכול לברך בנ"ר דאיכא ספק ספיקא כמ"ש הכנה"ג. אבל לגבי הא דאמר הכנסה"ג דבנ"ר שייכא אכל מילי זה לא ס"ל למג"א, ולכן בסי' רי פסק המג"א דכל האוכלים מצטרפים לכזית לברך אחריהם בנ"ר, ואילו בסי' רח כשהוא מסופק מה צריך לברך מעין ג', או בנ"ר, פסק דאין לו לברך בנ"ר דאינה ברכה כללית.
והנה בספר בני ציון ליכטמן (סי' רח סקכ"ט) דחה לדברי הגינת ורדים. וכן בשו"ת יבי"א (שם אות ג), וכתב דכונת רבינו יונה בדברי הרי"ף היא לחלק בין היינות שלהם, דהיינו של זמן רבותינו חכמי התלמוד, ובין זמנינו שהיינות שלנו חלושים נרפים הם נרפים. וכמ"ש בראש דבריו שזהו ביינות שלהם שהיו חזקים, וכן הבין מרן הב"י בסי' רד וז"ל בשו"ע: והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינם חזקים כ"כ אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בופה"ג, ע"כ. הרי שבזה הזמן אין לנו יינות חזקים כ"כ. נמצא לפי"ז שאין מכשול בסתימת דברי הרי"ף כיון דלא שכיח יין חזק כ"כ בזה"ז ולכן סתם שאין לברך על שמרי יין בופה"ג, וא"כ נדחית ראית הגינת ורדים כמובן.
ונראה דהגינת ורדים הבין בדברי הרי"ף שעוד בזמן הרי"ף היו מקומות שהיה אצלם יין חזק, ואילו היבי"א הוכיח מרבותינו הראשונים כמו שמובא שם, שעוד בזמן הרי"ף לא היו כלל מקומות שהיה להם יין חזק, ורק בזמן התלמוד היה היין חזק. וכן הא דאמר הכנה"ג דברכת בנ"ר שייכא אכל מילי אין זה מוסכם, דמוכח מהשו"ע בכמה מקומות דלא ס"ל הכי. בסי' רח סעי' ד, דפסק כהתוס' דהאוכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק בתחילה מברך בופה"א ולאחריו נסתפקו אם יברך מעין ג', ולכן כתבו דנכון שלא לאוכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו בברהמ"ז. וכן בסי' רב סעי' יא, לגבי מי שריית צימוקים ותאנים, או מי בישולם מברך עליהם שהכל, אבל בברכה אחרונה יש להסתפק אם מברך בנ"ר או מעין ג', לכן יר"ש לא ישתה אלא בתוך הסעודה. ומוכח דאין בנ"ר שייכא אכל מילי, מדכתב אם מסופק יאכל בתוך הסעודה כדי לא ליכנס לספק, ואי בנ"ר שייכא אכל מילי כברכת שהכל, היה לו לברך בנ"ר וא"צ להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה. וכן המאמר מרדכי (סי' רב סעי' לז) דחה לדברי הגו"ר והכנה"ג וכתב דאין משמעות דברי מרן ז"ל בכל פסקיו הכי, אלא דבנ"ר אינה פוטרת מעין ג' אפי' בדיעבד, וגם הלבוש (סי' רח סעי' יח) שהניח בצ"ע אי ברכת בנ"ר פוטרת מעין ג' או לא, מ"מ בסי' רח סעי' יא כתב להדיא דלגבי ברכת מעין ג' ובנ"ר אין האחת פוטרת האחרת. וכן האליה רבה (סי' רח סעי' כז) כתב על דברי הכנה"ג ולא נהירא לי. ובבית מאיר (סי' רי ס"א) נשאר בצ"ע על דברי המג"א. וכן דעת היד הקטנה על הרמב"ם (פ"א ס"קח). וכן פסק בספר בני ציון ליכטמן (סי' רי ס"א) ובסי' רח ס"ק כט, כתב שברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג' אפי' בדיעבד. ולכן סיים היבי"א דכל שאין שיעור באחד מהם אין מצטרפים אפי' לברכת בנ"ר, משום סב"ל.
סימן ה - בדין פת צנומה בקערה.
א. בביאור דברי רב חייא בר אשי.
איתא בבר' (לט.) אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה (פירורין של פת יבשים) מברכין עליה המוציא, ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא צריך שתכלה ברכה עם (בציעת) הפת. (הכונה בסיום ברכת המוציא הפרוסה תהיה חתוכה). מתקיף ליה רבא, מאי שנא צנומה דלא, משום דכי כליא ברכה הפרוסה כליא, על הפת נמי כי קא גמרה הפרוסה גמרה, אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. והלכתא מברך ואח"כ בוצע. ויש לשאול מה חידש רב חייא בר אשי באומרו פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא, הא אמרי' לעיל (לז:) האי חביצא אע"ג דלית ביה פרורין כזית מברך עליה המוציא לחם מן הארץ.
תוס' ד"ה "פת" כתבו לחקור היכי מיירי. אם יש שלמה לפניו הא אמרי' בסמוך דכו"ע שלמה עדיף, ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עליה רבי חייא, הא מסקינן לעיל (לז:) פרורין אע"פ שאין בהם כזית מברכין עליהם המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא. וי"ל כגון דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה, רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה, מאחר שהיא חביבה עליו מברך עליה, ור' חייא דפליג עליה ס"ל דצריך שתכלה ברכה עם הפת, ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת וכיון שבצועה קודם לכן שלמה עדיף, אבל אי ליכא שלמה מודה ר' חייא שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ. נמצא דרחב"א חידש דאף שיש לפניו גם פת שלמה, אפ"ה מברך על הצנומה בקערה משום שחביבה עליו.
רבינו יונה (דף כז: בדפי הרי"ף) "ד"ה "איכא" הביא את שאלת התוס', וכתב דא"א לומר שהיה לו צנומה (שלא היתה שלמה מתחילה) ושלמה, דא"כ היה לו לברך על השלמה. ותירץ ר' יצחק הזקן, דהיו לפניו שני לחמים שלמים, ואחד מהם הוא חתך כדי לתת בתוך המרק על דעת לברך עליו המוציא, ועל זה אמר רחב"א דאע"פ שיש לו שלמה אחרת אינו מברך אלא על זאת שעשאה פרורין, דכיון שחתך הכיכר על דעת לברך עליו ס"ל דהוי כמו שמברך על שלמה, ואין בכך כלום שלא בצע על השלמה משום דס"ל לרחב"א דבוצע ואח"כ מברך, ור' חייא דפליג עליה ס"ל דצריך שתכלה ברכה עם הפת. נמצא דלדעת רבינו יונה היו לפניו שני כיכרות שלמים ואחת מהם עשה פתיתים, והחידוש הוא שאע"פ שיש לפניו שלמה מברך על הפתיתים, כיון שעשאה על דעת לברך עליה. וכתב הפסקי רי"ד (לט:) ד"ה "איתמר" דיש מעלה לברך על הפתיתים משום דמקרבא הנאתייהו, וכ"כ בהשגות הראב"ד להסביר את טעם רב הונא דאמר מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים.
הרא"ה והריטב"א (לט.) ד"ה "אמר רב חייא" וכו', כתבו הא דאמר רחב"א פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא, אתא לאשמועינן דאפי' היכא דאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם. והיינו דנקט בקערה דאינהון מסתמא פתיתין קטנים, ופתיתין גדולים על השולחן, ומיהו פת שלם ליכא דאי איכא שלמים ודאי מצוה מן המובחר לברך על שלם כדאמרי' בסמוך. וקמ"ל רחב"א דאם רצה מברך על הפתיתין הקטנים שבקערה אע"ג דאיכא פתיתין גדולים מהם על השולחן, דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים. וכן דעת רבינו אברהם אלשבילי אביו של הריטב"א.
הרא"ש (פ"ו סי' יט) כתב דלפני רחב"א היתה פת שלמה או פתית גדול ועשה ממנו פתיתין דקים, וכיון שמפורר אותו כדי לברך עליהם המוציא ולאכול, יכול לברך לאחר הבציעה כמו קודם הבציעה, כיון שמתחילה לצורך בציעה נעשה, ואה"נ שבלא צנומת פתיתין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך על הפרוסה שבידו שבצע, אלא רבותא אשמועינן, דאע"ג שעשה אותם פרורין דקים וא"א לעשות מהם בציעה בשעת ברכה אפ"ה שפיר דמי. נמצא לדבריו דרחב"א חידש דכיון שמפורר את הלחם לצורך אכילה א"צ לברך המוציא בשעה שהוא בוצע, אלא יכול לברך המוציא לאחר הבציעה כמו קודם הבציעה. וכ"כ בתוס' ר' יהודה החסיד ד"ה "פת".
הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור (דף כז בדפי הרי"ף) כתב, דרחב"א חידש שאע"פ שיש לו כיכר שלם לבצוע עליו אם רצה מברך על אותה הצנומה. וכ"כ בפסקי רי"ד (לט.), דאע"ג דאיכא שלם לא אמרי' יחזר אחר כיכר שלם, דמה לי זה ומה לי זה. ופליגא דר' חייא, דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, פי' מצוה לבצוע על כיכר שלם. שתכלה ברכה עם פריסת הפרוסה מן הפת. וכ"כ בספר המכתם ד"ה "פת צנומה". וטעמו של רחב"א כתבו הרשב"א (לט.) ד"ה "אמר רחב"א" והמאירי (לט.) ד"ה "פת", דרחב"א ס"ל כרב הונא לקמן דאמר פתיתין ושלמים מברך על הפתיתין. וכתב הרשב"ץ (לט:), דטעם רב הונא משום דמקרבא הנאתייהו, דהשלמים סביבותיהם יבשים ובפתיתים לא. ואפשר לומר עוד, דטעם דמקרבא הנאתייהו, הכוונה שבפתיתין הנאת האכילה יותר קרובה מאשר כיכר שלם שצריך לבצוע.
לסיכום מצאנו דיש חמש דעות בראשונים מה חידש רב חייא בר אשי.
א. תוס' ס"ל, דכיון דהצנומה חביבה עליו חשיבא כשלם, ולכן רחב"א בירך על הצנומה.
ב. רבינו יונה ס"ל, דהיו לפניו שני כיכרות שלמים, ואת אחד מהם פירר על מנת לאכול, וכיון שפירר הלחם ע"ד לברך עליו המוציא, חשיב כאילו מברך על שלם.
ג. הרא"ה והריטב"א ס"ל, בהיו לפניו פתיתין קטנים ופתיתין גדולים, והחידוש הוא דכיון שאין שם כיכר שלם לא משנה על מה יברך.
ד. הרא"ש ס"ל, דהיה לפני רחב"א כיכר אחד שפיררו בקערה, וכיון שפירר ע"ד לברך עליו המוציא יכול לברך לאחר הבציעה וא"צ לברך לפני הבציעה.
ה. הראב"ד ס"ל, דאף שהיה לפניו כיכר שלם מברך על הפתיתין, דרחב"א ס"ל כרב הונא לקמן.
ב. בביאור דברי ר' חייא בר אבא.
אמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת. מבואר בדבריו דאינו חולק על מעלת שלם בפת, וכן כשיש פתיתין גדולים ופתיתין קטנים שמברך על הגדולים משום הבציעה. וכן מתבאר מדברי הרא"ה (לט:) ד"ה "אלא" טעמו של ר' חייא דס"ל דיש מעלת בציעה בפת, וכן מעלת שלם. וז"ש הרא"ה דאין הלכה כרב חייא בר אשי שמברך על הצנומה שהיא בצועה כבר, משא"כ לדעת ר' חייא ששייך דין בציעה בפת, דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, והא דפליג ר' חייא על רבא הוא בדרך הבציעה, שלר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת ולרבא מברך ואח"כ בוצע. וכן במאירי (לט:) ד"ה "פת צנומה" כתב דאין הלכה כרחב"א, אלא כל שהיתה שם שלמה מברך על השלמה, ואם אין שלמה, כל שהיתה של פרוסת פת הראוי שיהא רשאי לבצוע ממנה, אע"פ שאינה שלמה בוצע ממנה ומברך, שדין המוציא הוא שיברך ורק אח"כ יבצע, ופרורין אלו בצועין ועומדין הן, ואין בהן בציעה אחר ברכה, אלא שכל שאין לו לבצוע מברך על הבצוע, דאין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע, ע"כ.
ומבואר, דר' חייא ורבא שניהם מצריכים כיכר שלם או פתית גדול שאפשר לבצוע ממנו, וכן הלכה. אלא דנחלקו ביניהם כיצד לבצוע. וכן התוס' בסוגין ד"ה "פת" ביארו בדעת ר' חייא, דאם אין לו שלמה מודה ר' חייא שיברך על הפרורין. ומוכח דכשיש שלמה צריך לברך עליה, דצריך שתכלה ברכה עם בציעת הפת.
ג. בביאור דברי רבא
אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. ברבינו יונה (כז:) ד"ה "מתקיף" הסביר בדברי רבא, דיותר נכון שיחתוך אותו בסכין תחילה ויהיה דבוק בפת, ולאחר תשלום הברכה יבצע את הפת, מאשר שרק אחר הברכה יתחיל לחתוך, משום שזה נראה כהפסק בין הברכה לאכילה. אולם בחידושי הרא"ה (לט.) ד"ה "אלא אמר רבא" כתב שצריך לברך על הפת כשהוא שלם, וז"ל: וכליא ברכה לגמרי מקמי בציעה, דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת ואח"כ בעינן בציעה, ע"כ. מבואר דחשיבות הפת היא כשמברכין עליה בעודה שלמה. ומדבריהם למדנו, רבא דקאמר מברך ואח"כ בוצע בא להוסיף על דברי ר' חייא דהבציעה צריכה להעשות על הפת בעודה שלמה, בין לפי' רבינו יונה דאף שחותך מעט עדיין מבחינה דינית הכיכר נחשב שלם, ובין לפי הרא"ה. וא"כ רבא ור' חייא שניהם ס"ל דבעינן בציעה בפת, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ופליגי עליה דרחב"א.
מצאנו בראשונים כמה וכמה מעלות בפת. מעלת שלם, בציעה, מיעוט הפסק, ומקרבא הנאתה, במחלוקת האמוראים שלפנינו כל אחד העדיף מעלה אחת על חברתה ולכן סבר כפי שסבר, רב חייא בר אשי דס"ל שמברך על פת צנומה בקערה העדיף את מעלת מיעוט הפסק ומקרבא הנאתה, על מעלת שלם ומעלת בציעה (ולפי הסבר רבינו יונה דרחב"א חתך את השלם ע"מ לבצוע ולברך עליו, יש לו גם את מעלת שלם), ועל זה מתקיף ר' חייא דצריך שתכלה ברכה עם הפת. וכונתו אף דאין אתה (רחב"א) מצריך מעלת שלם, מ"מ מעלת בציעה אין לך. וע"כ מצריך ר' חייא שתכלה ברכה עם הפת ובזה מרויח את כל המעלות, מעלת שלם, מיעוט הפסק, מקרבא הנאתה, ובציעה. אולם רבא הקשה על ר' חייא דכי כליא הברכה הפרוסה קא כליא, דהיינו עד שאתה מקשה על רחב"א דאין לו בציעה, אף לך אין בציעה, שאתה מברך על כיכר שכבר בצוע ולפי"ז הפסדת גם מעלת בציעה וגם מעלת שלם. והסביר בחי' אנשי שם על הרי"ף (כז: אות ב) את קושית רבא, ודלמא משום דעיקר הברכה היא החתימה, דהא הכל הולך אחר החיתום, ובחיתום לא היה הכיכר שלם ובזה הפסדת גם את הבציעה, ומשו"ה ס"ל לרבא דמברך ואח"כ בוצע. דאף שבכך מפסיד מעלת מקרבא הנאתה וגם הפסק, אפ"ה עדיף לברך ואח"כ לבצוע. ואף דאפשר דבתר חתימת הברכה אזלי', מ"מ רבא העדיף לתפוס שתי מעלות ודאיות, שהם שלם ובציעה, מאשר לקחת סיכון דאולי בתר חתימה אזלי'.
ומסקינן בגמ' הלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע. והסבירו רבינו יונה (כז:) ד"ה "מתקיף" והרא"ש (בסוף סי' ט), אף דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע, אין הכונה שלא חותך כלל עד לאחר ברכה, משום דחשיב הפסקה מה שנתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה, אלא חותך ואין מפריד הפרוסה עד לאחר ברכה, ויראה לי שצריך לחתוך מעט שיעלה הכיכר עימו שמבחינה דינית הכיכר עדיין נחשב שלם, דאל"כ חשיב כפרוסה, וראיה לזה מהמשנה בטבול יום (פ"ג מ"א) דטבול יום שנגע בידות האוכלים של תרומה נפסלו הפירות של תרומה, אוכל שנפרס ומעורה (מחובר) במקצת ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עימו הרי הוא כמוהו, ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו, והלכה כר' יהודה. ולכן אם פורס קצת מהלחם שיעור שאם אוחז בפרוסה כל הכיכר עולה עימו עדיין מבחינה דינית הכיכר נחשב שלם. וכן פסק הטור (סי' קסז) והשו"ע (ס"א) וז"ל: וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עימו שאל"כ חשוב כפרוסה, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם. וכתב הב"ח ד"ה "וכתב", היינו לכתחילה דיחתוך לפני הברכה כדי להיזהר אף מהפסק מעט, אבל בדיעבד פשיטא דלא חשיב כלל הפסק, מידי דהוה אטול ברוך דא"צ לחזור ולברך. ותדע דהרי הרא"ש לא נחלק עמ"ש התוס' ד"ה "והלכתא" דבשבת נכון לברך קודם שיחתוך דלא הוי הפסק מה שחותך אחר שמברך. וכ"כ הט"ז (סק"ג) דבחול יעשה על הצד היותר טוב, המג"א (סק"ד) כתב, דאפי' מחצי כיכר לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שבברכה הפת תראה יותר גדולה וכן כתב המשנ"ב (סק"ה). ובכף החיים (אות ז) כתב דדוקא בפת עבה וקשה שיש שיהוי בחתיכתו, וגם ע"י סכין כידוע, צריך לחתוך קודם הברכה, אבל בפת רכה או דקה כגון לחמניה, פיתה, וכדו' שאין שיהוי בחתיכתו ונחתך בידים, אין לחתוך כ"א אחר ברכת המוציא כדי שיהא שלם בשעת הברכה. וכ"כ הבה"ל סי' קסז ד"ה "וצריך לחתוך מעט".
ד. בביאור דברי התוס' ד"ה "הלכתא".
התוס' ד"ה "הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע", פי' שלא יפריש הפת מן הפרוסה עד אחר הברכה (כדברי הרא"ש שחותך מעט קודם הברכה למעט בהפסק, אבל אין מפריש הפרוסה עד לאחר הברכה). ויש נוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה, ואין המנהג נכון לעשות כן דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה. ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה לו לחם משנה, וכו'. ויש המביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע, מדתני ר' חייא בירושלמי (פ"ו ה"א) אין מברכים על הפת אלא בשעה שהוא פורס (כשהוא שלם ולא אחר שבצע, ספר חרדים על הירושלמי) והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה יש חשש שמא תיפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה, אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה, אבל אם היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה, אז אם תיפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונה.
ונחלקו האחרונים בהסבר דברי התוס', האם הראיה מהירושלמי היא למנהג שדחו (כפשטות התוס'), או הראיה למה שכתבו בתחילת דבריהם שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה.
המהרש"א בסוגיין הקשה שתי קושיות על דברי התוס'.
א. הא דהביאו תוס' ראיה מהירושלמי דצריך לסיים הברכה קודם שיבצע, וכו'. אינו מובן לי מה צריך ראיה לזה, הא פסיק הכא הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע. המהרש"א הבין שתוס' מביאין ראיה לרבא שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה, ולכן אינו מבין מדוע תוס' צריכים להביא ראיה לרבא אחר שהגמ' פסקה הלכתא כרבא.
ב. בירושלמי היה מעשה עם ר' חייא ואין הוא ראיה לרבא שהרי מעשה זה סותר לש"ס דילן דלא פסקינן כר' חייא אלא כרבא. ובדוחק אפשר ליישב דר' חייא בירושלמי סבר כרבא. אולם הקושיה הראשונה עדיין בעיצומה.
אולם הרש"ש הבין שתוס' הביאו ראיה מהירושלמי למנהג שדחו בתחילה. ולדבריו צ"ל הא דכתוב בירושלמי קודם "שיבצע" הכונה קודם "שיחתוך", ולפי"ז מובן מדוע צריך ראיה למנהג משום שהוא קצת מפוקפק (בגלל ההפסק) לכן צריך לחזק אותו. ונמצא לדבריו, שתוס' חזרו בהם וס"ל שאין לחתוך הפת לפני הברכה כדעת הירושלמי מחשש ברכה לבטלה, אע"פ שטעם זה לא הוזכר בבבלי. וכ"כ בנחלת דוד דתוס' הביאו ראיה למנהג שדחו מתחילה, ומסקנתם להלכה כדעת הירושלמי שאסור לחתוך הכיכר לפני הברכה, ודלא כהרא"ש דס"ל שבזה נחלקו התלמודים, דלדעת הבבלי צריך לחתוך מעט כדי להרויח שלא יהיה הפסק בין הברכה לאכילה, ולדעת הירושלמי אין לחתוך כלל מחשש ברכה לבטלה.
אלא שבמרומי שדה (להנציב מוולאז'ין) ד"ה "באותו דיבור" סבר דאף שהתוס' הביאו את הראיה למנהג, מ"מ לא ס"ל כהירושלמי להלכה ולא חזרו בהם, דתוס' הביאו רק ראיה למנהג, ולהלכה פסקינן כתלמודא דידן וכדעת הרא"ש שצריך לחתוך מעט לפני הברכה כדי למעט בהפסק.
נמצא, דלהירושלמי הטעם שמברך על לחם שלם הוא משום חשש ברכה לבטלה, והא דלא חיישינן למיעוט הפסק משום דחשש ברכה לבטלה גובר על מעלת הפסק, ואילו בבבלי חיישינן למיעוט הפסק יותר ממעלת שלם, ולכן חותך מעט לפני הברכה, ואף דיש חשש שמא תשמט ידו ויפסיד מעלת שלם, מ"מ מעלת מיעוט הפסק חשובה יותר. אלא בשבת דצריך לברך על לחם משנה אומרים התוס' שלא יחתוך כלל משום שמעלת לחם משנה חשובה יותר ממיעוט הפסק, וחיישינן שמא תשמט ידו ויפסיד ע"י זה לחם משנה. וכן פסק הצל"ח (לט:) דאין אנו נוהגים כהירושלמי, היינו משום דחיישינן למיעוט הפסק, מ"מ בשבת דאין אנו חוששין למיעוט הפסק שמא תשמט ידו ויפסיד לחם משנה כמ"ש תוס', ודאי יש לחוש לדברי הירושלמי, ואין נכון לרשום בסכין המקום ששם יבצע, דא"כ הוא מגלה דעתו שהברכה חלה עד מקום הרישום, ויש חשש שאם אותה פרוסה תיפול יצטרך לברך שנית, לכן טוב שלא לרשום כלל. אלא שהעולם נהגו ע"פ הרש"ל לרשום, וכן פסק הב"ח (סי' קסז ס"ב), וכן הביא המג"א (רעד סק"א), והמשנ"ב (סי' רעד סק"ה). וכתב הצל"ח דאם קבלה היא נקבל, ואם לא, אז לעניין דין יש להשיב על דבריהם.
ויש לשאול על הרש"ל ודעימיה מדוע הצריכו לעשות רושם בפת בשבת הרי עדיף שלא לעשות ולהרויח את טעם הירושלמי. וי"ל הא דהצריכו לעשות רושם זה בדווקא כשיש הרבה מסובים, וצריך לבצוע שיעור שיספיק לחלק לכל אחד מהמסובים כזית מפרוסת הבציעה, ואם לא יעשה רושם יש חשש שיתעכב לאחר הברכה בבציעת הלחם, שצריך לחשב עד היכן לבצוע, לכן עדיף לרשום לפני הבציעה את המקום שבו יבצע, שמיד בסיום הברכה ידע היכן לבצוע. ולאחר העיון ראיתי שכך כתב הכף החיים (סי' רעד אות יא).
אולם הב"י (סי' קסז) ד"ה "ויחתוך", הביא בשם התוס' והמרדכי דבשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה לו לחם משנה. ובכף החיים (שם) כתב שהבית מאיר הביא את דברי הצל"ח וכתב שדבריו נכונים, וסיים דשב ועל תעשה עדיף. וכן כתב הישועות יעקב (סי' רעד סק"א) כדברי הצל"ח דאין לעשות רושם בפת בשבת.
סימן ו - בדין הפסק בין הברכה לאכילה.
א. ביאור פלוגתת רש"י והרמב"ם בהסבר הגמ'.
איתא בגמ' בר' (מ.), אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך, הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך. ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי אין צריך לברך. ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי גביל לתורי נמי א"צ לברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר, (דברים יא) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת.
ובהסבר הגמ' מצאנו ג' שיטות בראשונים.
רש"י בד"ה "טול ברוך" כתב "הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה". והסביר בפני יהושע, הא דכתב רש"י צורך ברכה, פירושו אע"ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ"ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח"כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ"ש רש"י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א"צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.
נמצא, דלשיטת רש"י רק אם שח בדברים שהם "לצורך ברכה" ששייכים לפרוסת המוציא לא הוי הפסק, אבל אם שח אפי' בדברים שהם מצרכי הסעודה כיון שאינם שייכים לפרוסת המוציא הוי הפסק וחוזר לברך. וכן נראה שהיא דעת התוס' ד"ה "הבא" דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע"פ שהוא מצרכי הסעודה, כמ"ש הב"י (קסז) ד"ה "ויאכל" בדבריהם. וכן כתב להדיא במרדכי (סי' קל), וז"ל: אבל אם שח בדברים אחרים דלא שייכי "להמוציא" צריך לחזור ולברך, וכ"כ הפסקי רי"ד, והרשב"ץ (מ.) ד"ה "אפי' הביאו מלח", וכן דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רח), כמובא בב"י (קסז) ד"ה "וכתוב".
ולכאורה קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ"ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. ותירץ המעדני יו"ט (סק"ו) די"ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ"מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש"י רק שיחה שהיא "לצורך ברכה" לא הוי הפסק.
הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"ח) כותב, כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכים עליו בדברים אחרים, ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנית, ואם הפסיק בדברים שהם מעניין דבר שמברכין עליו אינו צריך לברך שנית. כיצד, כגון שברך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו אינו צריך לברך, וכן כל כיוצ"ב. וכתב הב"י ד"ה "ויאכל", נראה מדבריו דכל שהשיחה "מעניין האכילה" לא הוי הפסק וא"צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא, ע"כ.
נמצא, דלדעת הרמב"ם כל שהשיחה "מצרכי הסעודה" לא הוי הפסק, וכדבריו פסקו הרא"ש (פ"ו סי' כב), המאירי (מ.) ד"ה "כיון", הנימוקי יוסף (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), הראבי"ה (סי' קיב) ד"ה "אמר", וכן פסקו הריטב"א בהלכותיו (פ' שני ה"י), והאור זרוע (ח"א סי' קמה), בשם ר"ח דקיי"ל דכל מידי דהוי מחמת הסעודה לאו הפסקה הוא, דאמר רב יהודה אמר רב וכו', וכן הערוך בערך גב"ל כתב כדברי ר"ח, וכתב האו"ז דנראה בעיני דה"ה אמר הביאו סכין לבצוע בו דלא הוי הפסק, דאין סברא לחלק בין אוכל למכשיר אוכל.
הרא"ה בחידושיו לבר' (מ.) כתב, דרב ור' יוחנן פליגי בפלוגתת רש"י והרמב"ם, האם רק שיחה שהיא מעניין פרוסת המוציא לא מהווה הפסק, או לא. רב דאמר דרק טול ברוך לא הוי הפסק, ס"ל כפרש"י דכיון שהשיחה מעניין ברכת המוציא הוי לצורך, אבל הבא מלח הבא ליפתן אינו מעניין ברכת המוציא, דאפשר לאכול הפת גם בלי מלח, לכן הוי הפסק וחוזר לברך, ואילו ר' יוחנן ס"ל כהרמב"ם דכל שהשיחה הוי "לצורך אכילה" לא הוי הפסק, וא"צ לחזור לברך. ורב ששת ג"כ ס"ל דגביל לתורי הוי "צורך אכילה" כדברי ר' יוחנן. א"כ במה נחלקו ר' יוחנן ורב ששת. בהערות על חי' הרא"ה (הערה 238) כתב להסביר, דנחלקו האם האיסור לאכול קודם בהמתו הוי איסור צדדי או לא, דוגמא לדבר הובאה במג"א (סי' רעא סקי"ב) בשם הריצב"א, אם בירך המוציא במוצש"ק ונזכר ששכח להבדיל שצריך להפסיק ולהבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא, ולא דמי לגביל לתורי שהוא איסור דאו', ע"כ. והסביר במחצה"ש דרק דבר שהוא צורך סעודה לא הוי הפסק אבל מה שאינו צרכי סעודה, אלא להסיר האיסור לא מקרי צרכי סעודה אא"כ הוא איסור תורה, לכן ר' יוחנן דס"ל דגביל לתורי הוי הפסק, ס"ל דגביל לתורי הוא איסור צדדי ולא חשיב כצרכי הסעודה, ורב ששת ס"ל דגביל לתורי לא חשיב איסור צדדי אלא מצרכי הסעודה הוא ולא הוי הפסק.
וכתב הב"י סוד"ה "אבל", וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא כדעת הרמב"ם, דכל שהוא "מעניין האכילה" לא הוי הפסק. וכן פסק בשו"ע (סי' קסז ס"ו) וז"ל: יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מעניין שמברכין עליו, כגון שברך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. וכן מבואר בסעי' ז' דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, כמ"ש המג"א (סק"יט).
אלא שבדרישה (סי' קסז) ד"ה "בב"י", העיר על דברי הב"י דאין הכרח שהרמב"ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס"ל שדוקא מעניין "פרוסת המוציא" אינו נקרא הפסקה, ומ"ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז"א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ"ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ"ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם המאמר מרדכי (סי' קסז ס"ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא"כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א"כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא"כ הרמב"ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.
וכתבנו לעיל שכדברי הרמב"ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא"ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי"ה והריטב"א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב"ם, דכל ששח "מצרכי הסעודה" לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב"ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.
ב. בדברי הט"ז (סק"ז)
רב ששת אמר אפי' גביל לתורי אין צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו. הט"ז (סק"ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם "שיאכל" קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז"ל אמרו מפורש שאסור, כמ"ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא"כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא"כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. אלא דהמג"א (סק"יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי"ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב המחצה"ש (סקי"ז), דמ"ש המג"א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק"מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי"ז אה"נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו"ע כהרמב"ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.
ג. בדברי הרמ"א (ס"ו)
הב"י (סי' קסז) ד"ה "וכתב" הביא בשם הרוקח (סי' שכט) ד"ה "אין להפסיק", אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית, אבל אם אכל הבוצע מעט והסיחו הא נפקי כולהו, כדמשמע בשילהי בכל מערבין (עירובן מ:) דאי יהבי לינוקא נפקו ע"כ. ואיני רואה שום ראיה משם, דהתם הוא מברך על דעת שישתה התינוק, וכיון ששתה לא הויא ברכה לבטלה, אבל הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול, וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך וזה נראה לי ברור, ע"כ. וכן כתבו התוס' בפסחים (קא.) ד"ה "ור' יוחנן". אלא שהדרכי משה (סק"ו) כתב ולי נראין דברי הרוקח, דמאחר שטעם מן פרוסת הבציעה יצאו כולם מידי דהוי אטעימת כוס של ברכה.
רבים מן האחרונים פסקו כדברי הב"י, והם: המג"א (סק"יט), שו"ע הגר"ז (ס"י) וערך השולחן (ס"ד), גם האליה רבה (סק"יג) פסק כן ואף הסביר שיש חילוק בין קידוש לברכת המוציא, דדוקא בקידוש שהוא מצוה יכול אחד לטעום ויוצאים כולם, אבל המוציא וברכת היין שהיא ברכת הנהנין כל אחד שומע הברכה כדי שיאכל הוא בעצמו וצריך לאכול או לשתות תכף, ולפי"ז ראיית הרמ"א מכוס של ברכה (בסוף סי' רעא) לאו ראיה כלל, דהתם מיירי לעניין קידוש. והא דכתב המלבושי יו"ט שאנו רואים מעשים בכל יום שלכתחילה עושים כן בברכת היין שבתוך הסעודה, אפשר שנהגו כן ע"פ הרוקח. וכן פסק המשנ"ב (סק"מג) שכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א, וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך בעצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך.
אלא שבהליכות עולם ח"א (עמ' שמו) כתב, שהריטב"א (פ"ג מהל' ברכות ה"יח) ס"ל כדעת הרוקח, שכתב שם דכשיש קביעות וצירוף, אחד מברך לכולם וכו', ואפי' ביין שבתוך המזון היו יוצאין אלא שאין בית הבליעה פנוי, ואע"פ שזה שותה וזה אוכל ואח"כ נטל חבירו כוס אחת ושתה ושח בנתיים, שכיון שעשו צירוף ובירך זה להוציאם וטעם הוא מן הכוס, הרי הוא כאילו שתו כולם ונפטרו. ובזה יישב הריטב"א את קושיית הב"י על הרוקח דכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק לפני טעימתו הוי הפסק. אבל הריטב"א הסביר דבברכת הנהנין אין הפי' שיוצא בברכת המברך, אלא דכיון שיש צירוף חשיבי כולם כגוף אחד, ובטעימת הבוצע חשיב כאילו טעמו כולם, וכששח אח"כ לא הוי הפסק. וכן דעת הראבי"ה (בבר' סי' קיב). ולכן פסק הרב, שלהלכה אף שהשיחו המסובים נראה שאינם חוזרים לברך משום ספק ברכות להקל. והבא"ח (פ' אמור ש"ר ס"טז) כתב דכיון שזה ספק יהרהרו הברכה בליבם ויאכלו.