אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ב - בדין מטעמת

ספר ברכת ישראל

סימן ב - בדין מטעמת

סימן א - בדין האיסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה

א. בביאור פלוגתת הראשונים בסוגיין

איתא בבר' (יד.), בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או הנאה קביל עליה והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה, רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. ומבואר דאע"ג דאסור לו לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה, מ"מ הכא שרי.

ולפי"ז יל"ע בעיקר חיובא דברכת הנהנין אם מברכים על הנאת מעיו, או על הנאת החיך, או דבעינן תרתי, הנאת החיך והנאת מעיו.

נחלקו הראשונים בביאור סוגיית הגמ', תוס' ד"ה "טועם ואין בכך כלום" כתבו דפירש ר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא אפי' בשאר תעניות, ומשו"ה הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה. וכתב הרא"ש (סי' ו) הא דאמר ר"ח לגבי תעניות דחוזר ופולט זהו דוקא ברביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית, ומיהו נראה דברכה אינו צריך, כיון דאינו נהנה בתוך מעיו. וכ"כ הב"ח (סי' רי) ד"ה "אבל רבינו", והוסיף דלגבי ברכה אפי' טועם הרבה אינו צריך לברך, כיון דאינו בולע. נמצא הא דהותר למתענה לטעום זה בגוונא שחוזר ופולט דעד רביעית, לא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע בשום אופן לא, וה"ה לגבי מטעמת דאסור לה לבלוע. א"כ החילוק היחיד בין שרוי בתענית למטעמת זה בשיעור הטעימה, דבתענית עד רביעית, ואילו לברכה אפי' טועם הרבה א"צ ברכה. וכן דעת רב שרירא גאון (הובא באוצה"ג), וכ"כ הריטב"א (יד.) הא דאמרי' טועם ואין בכך כלום פי' שיפלוט אותו וכן לגבי מטעמת. וכן דעת המרדכי (סי' נא), והראבי"ה (סי' מח), והרוקח (סי' רט), ע"פ מה שהובא בירושלמי (נדרים פ"ח ה"א) הא דאמרי' היה מתענה ושכח ואכל הרי זה לא משלים תעניתו, מיירי בבלע, אבל אם רק טעם ופלט משלים תעניתו, שהמטעמת אין בה משום הפסק תענית, ואין בה לא משום ברכה, ולא משום גזל, ולא משום דמאי. וכן הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רסז) הביא שהקשה השואל לדעות אלו, מה הנאה שייך ביה דקאמר בגמ' והא איתהני, והשיבו הרשב"א אע"פ שאינו בולע "חיך אוכל יטעם לו". וצ"ל דר"ח הוצרך לפרש בגמ' דמיירי בטועם ופולט, כיון דאמרי' בגמ' (לה.) אסור לו לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה. ואף שפשט זה בגמ' דחוק דהפשטות היא דמיירי באפי' בולע. נמצא לדעת ר"ח ודעימיה דחיוב ברכה חל רק כאשר נהנה גם בתוך מעיו, והנאת החיך לבד אינה מחייבת ברכה.

הרמב"ם (בהל' תעניות פ"א ה"יא) כתב, ומותר לו לטעום התבשיל ואפי' בכדי רביעית, והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט כדעת ר"ח המובא בתוס'. אולם בפ"א מהל' בר' ה"ב כתב הרמב"ם בסתמא, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. וכתב הכס"מ שם, מדסתם דבריו משמע שאפי' בולעת נמי אינה צריכה ברכה, ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב" ואכלת וברכת", שיהא לו "כונת אכילה" משמע, ורביעית אע"פ שהיא מטעמת כונת אכילה יש לה. וכן פי' רבינו מנוח שם, דאינה צריכה ברכה שהרי אין כונתה להנות, ומסתברא אפי' בבולעת כיון שאין מתכוונת לאכול ולשתות, אבל יותר מרביעית צריכה ברכה לפניה דא"א בלא כונת אכילה ושתיה. וכן מוכח מדברי הרא"ה בחידושיו לברכות (יד.) דמטעמת אינה צריכה ברכה "דאינה מתכוונת לאכול", וכדברי הכס"מ.

נמצא דלדברי הכס"מ בדעת הרמב"ם בעינן תרתי לחיוב ברכה. הנאת החיך, והנאת מעיים עם כונת אכילה, דלא סגי בבליעה כמטעמת, דשם אין כונתה לאכילה כלל, אלא לטעום התבשיל, ורק כאשר מתכוון לשם אכילה חל חיוב ברכה אפי' בכל שהוא. וכן למד בהגהות מיימוני (פ"א ה"ב), דכתב שהרמב"ם פליג על ר"ח לענין ברכה. וס"ל דמטעמת צריכה לשתות רביעית כדי לברך, ולפי ר"ח אין שיעור לברכה ראשונה. ומוכח דס"ל כפי' הכס"מ בדעת הרמב"ם.

אולם יש להעיר על פירוש הרמב"ם (ע"פ הכס"מ) דחילק בין תענית לברכה, דבתענית טועם ופולט ואילו במטעמת מותר אפי' לבלוע, דאין זה פשטות הברייתא בברכות, דמשמע דאין חילוק ביניהם, א"כ מה ראה הרמב"ם לחלק. וצ"ל כמ"ש המעשה רוקח. הא דמשווה הברייתא בין תענית לברכה זה רק לגבי שיעור הטעימה, ולא לגבי איכות הטעימה דבזה בהחלט יש חילוק.

והנה הרא"ה בחידושיו (יד.), והפסקי רי"ד (יד.), פירשו את הגמ' כפשוטה, דהא דאמרי' טועם ואין בכך כלום, מיירי באפי' בולע עד רביעית, וזה קאי בין בשרוי בתענית ובין לגבי מטעמת, וזה משום דהוקשה להם דאי מיירי בטועם ופולט, מאי האי דקאמרינן עד רביעתא אי לא בלע. וכתב בחי' הרא"ה (שם) בדין המטעמת דכיון דאין כונתה לאכול אלא לטעימה, א"כ מותר להם לכתחילה לטעום ולבלוע, וזה בין לעניין תענית ובין לעניין ברכה, ורק אם מתכוון לאכילה אז לכתחילה אסור לו לבלוע ובדיעבד עד רביעית אינו מאבד תעניתו. ומבואר בדבריהם דאין חילוק בין תענית לברכה, דבשניהם מותר לטעום ואפי' לבלוע עד רביעית, משום דאין כונתם לאכילה אלא לטעימה, וזה כפשטות הברייתא.

בספר אוהל מועד (שער ברכות דרך א' נתיב ד') הביאו הב"י (סי' רי) ד"ה "ובספר", כתב מטעמת אינה צריכה ברכה אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית, אבל בזה השיעור מברכת אע"פ שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם. עכ"ל. והב"י דחה דבריו שם, וכתב ולי נראה דברכה לא בטעימת חיך תליא, אלא באכילה תליא כדכתיב "ואכלת וברכת" ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא"ש ז"ל. ובספר בני ציון (סי' רי) ד"ה "ועיינתי" כתב להעיר על דברי הב"י הנ"ל, דהמעיין בספר אוהל מועד נוכח לראות דכתוב שם דברים אחרים ממה שהביא הב"י משמו, וז"ל: טועמת א"צ ברכה אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית, אבל בזה השיעור מברכת ונלע"ד הטעם, משום שכל הנותן לפיו כשיעור הזה א"א שלא יבלע מעט. עכ"ל. ומבואר דהוא מטעם דא"א שלא יבלע מעט, ולא מטעם שהחיך טועם. והאמת דסברת האוהל מועד מובאת בשיבולי הלקט (סי' רעט) דהביא מ"ש הרי"ף דהיינו בלא בליעה, וה"ר ישעיה לא ס"ל הכי, דא"כ מאי עד רביעית אם לאו דבלע, ופירש השיבולי הלקט דנ"ל כהרי"ף דאי בבליעה הרי אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ואפי' פחות מכשיעור צריך ברכה לפניו וכו', אלא ודאי מטעמת בלא בליעה קאמר "והא דקאמר עד רביעית משום דקים להו לרבנן דעד רביעיתא מציא לאיזדהוריה דלא לבלע", טפי מהכא לא מצי לאיזדהוריה. ואשמועינן שמטעמת שאין בה אלא הנאת טעימה לחיך לבד בלא בליעה אינה טעונה ברכה, דלא חשיבה הנאתה כהנאת אכילה ושתייה עכ"ל. וכן בספר האשכול (בה' תענית) כתב ואיכא דאמרי דבחדא זימנא אסור להכניס רביעית לפיו שאין מאמין שלא יבלע כלום.

נמצא דיש לנו ד' שיטות בראשונים בפי' הברייתא.

א - דעת רבינו חננאל בפי' הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה דבשניהם מיירי דהטועם חוזר ופולט, אלא דבתענית טועם עד רביעית (כפי שהסביר הרא"ש בדבריו) ואילו לגבי ברכה מותר אפילו יותר.

ב - דעת הרמב"ם (עפ"י הכס"מ) דיש חילוק בין תענית לברכה, דבתענית ס"ל הא דשרי לטעום זה דוקא באופן שחוזר ופולט, ואילו לגבי ברכה מותר לטעום אפי' באופן שבולע, והא דהשוותה הברייתא בין תענית לברכה, כתב המעשה רוקח דצ"ל דרק לעניין השיעור שוים דבשניהם שרי עד רביעית.

ג- דעת הפסקי רי"ד והרא"ה, דפשט הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה, ובשניהם שרי לטעום ואפי' לבלוע עד רביעית.

ד- דעת האוהל מועד, דלגבי ברכה, אפי' שרק טועם ופולט, אם טעם רביעית בעי ברכה הואיל והחיך נהנה (ע"פ הסבר הב"י). אולם לפי הסבר הבני ציון, האוהל מועד ס"ל כדעת ר"ח.

בהסבר דברי ר"ח, צ"ל הא דאמרי' דאם אינו בולע א"צ ברכה, אין הכונה שרק הנאת מעיים היא הגורמת לברכה, אלא הנאת מעיים בנוסף להנאת החיך, וכמו שמבואר בשיבולי הלקט (סי' רעט) בהסבר ר"ח וז"ל: ואשמועינן שמטעמת שאין בה "אלא" הנאת טעימה לחיך בלבד בלא בליעה, כמ"ש "וחיך אוכל יטעם לו" אינה טעונה ברכה, דלא חשיב הנאתה כהנאת אכילה ושתיה. ומבואר הא דאינה צריכה ברכה כיון שיש לה רק הנאת חיך, וחסר לה בהנאת מעיים. וביאור זה מוכרח בהבנת ר"ח כדי שלא יקשה מהא דאמרי' בגמ' (מה.) השותה מים לצמאו וכו', לאפוקי מאי, א"ר אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' שם דוקא מים שאין לו הנאה א"צ לברך, אבל שאר משקים צריך לברך. ואי אמרי' בדעת ר"ח דרק הנאת מעיים בעינן, א"כ אף ששותה מים צריך לברך כיון שנהנה במעיו, אע"פ שאין לו הנאת חיך, אע"כ דבעינן תרתי, הנאת חיך, והנאת מעיים. וכן להרמב"ם בעינן תרתי, אלא דהנאת מעיים צריכה להיות עם "כונת אכילה" כביאור הכס"מ, וכן דעת הרא"ה בחידושיו, ורק לדעת האוהל מועד (ע"פ הב"י) סגי בהנאת החיך לחייב בברכה אע"פ שלא נהנה במעיו.

ב. בדברי הב"י דפסק כהרי"ף והרמב"ם

הב"י (סי' רי) ד"ה "ומ"ש ומיהו", ס"ל דכשם שהרמב"ם סתם בהל' ברכות וכתב מטעמת אינה צריכה ברכה ומשמע אפי' שבולעת, ה"ה דיש לדקדק מדברי הרי"ף בפרק קמא דתענית (ד.), דמ"ש דליזהר דלא ליבלע לא קאי אלא לשרוי בתענית דוקא, אבל לגבי ברכה משמע שאף בבולע שרי. לכן סיים הב"י בד"ה "ולעניין" דכיון דמשמע דהרמב"ם והרי"ף מוסכמים לדעה אחת, וגם הוי ספק ברכות ולהקל נקטינן כוותיהו. עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (סי' רי סעי' ב') וז"ל: הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית ואפי' אם הוא בולע. ויש אומ' שאם הוא בולע טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפי' על הרבה אינו טעון ברכה. (הגה) וספק ברכות להקל. ע"כ. אולם הדברי חמודות (אות כז) כתב להעיר על דברי הב"י בהבנת הרי"ף, דאין לומר מדלא הביא הרי"ף לדין המטעמת בהל' ברכות משמע שרק לגבי תענית אמרינן דליזהר דלא לבלע, אבל בברכה שרי אפי' לבלוע, דזה אינו מוכרח, דכיון דעיקר האיבעיא היא לענין תענית, לכן קבעה הרי"ף בהל' תענית, ואע"פ דבאיבעיא קתני נמי דין ברכה, הואיל ועיקרא דמילתא לענין תענית איתמר, קבעה הרי"ף במסכת תענית, וכ"כ המעשה רוקח על דברי הב"י, וכ"כ להעיר בספר בני ציון (סי' רי) ד"ה "והנה" דאין הכרח לדברי הב"י בהבנת הרי"ף, וגם הרמב"ם אפשר דמה שסתם בהל' ברכות משום דסמך על מה שכתב בהלכות תענית.

אולם בביאור הגר"א (סק"ב) כתב להוכיח דהרמב"ם מיירי בבולע, דהא אמרי' מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, עד כמה ר"א ור"א טעמו עד רביעית, האי עד כמה קאי גם על מטעמת דאינה צריכה ברכה. ואם איתא דמיירי בחוזר ופולט א"כ מאי אמרינן עד רביעית, הא אפילו ביותר מרביעית נמי א"צ לברך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו כמ"ש הרא"ש, אלא על כרחך דמיירי בבולע ולכן דווקא עד רביעית א"צ ברכה.

ג. בדברי הכס"מ דבעינן כונת אכילה.

הכסף משנה (פ"א מהל' בר' ה"ב), הסביר בדעת הרמב"ם דמטעמת אינה טעונה ברכה אפי' שבולעת מדכתיב "ואכלת וברכת", שיהא לו "כוונת אכילה" משמע, וכיון דאין לה כונת אכילה אלא מתכוונת לטעימה, אינה טעונה ברכה. וא"כ קשה לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בגמ' (מה.) השותה מים לצמאו וכו' לאפוקי מאי, א"ר אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא, וכתבו התוס' שם, דדוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו, והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה. אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם, בכל עניין מברך ואפי' חנקתיה אומצא. וכן (בדף לו.) לעניין שמן עם אניגרון אמרי' מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"כ לשיטת הרמב"ם דכל שאין לו "כונת אכילה" א"צ לברך, ה"ה בחנקתיה אומצא ששותה שאר משקים, או בכל דבר ששותה לרפואה א"צ לברך, מאחר ואין לו "כוונת אכילה ושתייה", כיון דשותה כדי להעביר את הנתקע בגרונו, או לרפואה. ולפי"ז גם השו"ע סותר לדבריו, דבסי' רי פסק בדיעה ראשונה כדעת הרמב"ם דמטעמת אינה צריכה ברכה אפי' בולעת, מהטעם שכתב הכס"מ דאין לה כונת אכילה. ואילו בסי' רד (ס"ח) כתב השו"ע וז"ל: כל אוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף, ע"כ. וזה על אף שאין לו כונת אכילה או שתיה אפ"ה בעי ברכה, ולכאורה צריך ביאור.

בהכרח שצריך לחלק ולומר, דכל שמטרת האכילה היא שהגוף יהנה מהאוכל או מהמשקה, אז אף שאוכל ושותה משום רפואה ואינו תאב להם צריך לברך, דבכה"ג שם אכילה אית ליה, ומשו"ה כתב השו"ע (סי' רד ס"ח) כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף. משא"כ במטעמת שאין כונתה כלל לאכילה אלא לטעימה, וז"ש הכס"מ בשאין כונת אכילה א"צ ברכה דאף שבולעת האוכל, מ"מ המטרה היא רק לטעום.

ד. ויש לחקור לדעת הרמב"ם.

ויש לחקור לדעת הרמב"ם בהא דמותר לטעום את התבשיל, האם זה רק כדי לדעת אם צריך מלח או תבלין, או אפי' שטועם מהתבשיל לאחר הבישול לידע אם הוא טוב. רש"י (יד.) בד"ה "מהו שיטעום", את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין. וכן פסק המג"א (סי' רי סק"ו), וכתב דמשמע שאם אוכל קצת ממנו אחר הבישול לידע אם הוא טוב מיקרי אכילה וצריך לברך. אולם ברוקח (סי' רט) כתב אמרי' באגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת אינה צריכה ברכה, עכ"ל. משמע אפי' כונתו לאכילה דומיא דיהונתן כיון שטועם מעט א"צ ברכה. והסביר המג"א כיון שנפשו חשקה לאכול יותר רק שנמנע משום איסור מיקרי טעימה. נמצא שהמג"א הביא שתי דיעות בפירוש טעימה רש"י והרוקח. ומסיים המג"א דלדידן אין נפק"מ במחלוקת זו, לפי שנראה למג"א דהעיקר להלכה כרבינו חננאל המובא בדיעה שניה בשו"ע, דאם בולע אפי' כל שהוא אף שכונתו לטעימה צריך לברך.

אולם לדעת הכס"מ (פ"א מהל' בר' ה"ב) דמטעמת אינה טעונה ברכה אף שבולעת משום דאין לה "כונת אכילה" אלא לטעימה, ומבואר מדבריו דאף שטועמת מהתבשיל לאחר הבישול לידע אם הוא טוב א"צ לברך, כיון שאין לה "כונת אכילה". וכ"כ הפמ"ג (בא"א סק"ו) והוכיח זאת מאגדת שמואל (מדרש שוחר טוב פ' ז) ויפדו העם את יהונתן, מפני שאמרו מטעמת אינה צריכה ברכה, דיהונתן טעם מעט ורצה לאכול יותר, ואמרו כי השביעו אביו לכן נמנע (שמואל א יד' כז), משו"ה לא חשיב נהנה מאכילה, כיון דכונתו היתה רק לטעום ולא לאכול. ושם מיירי שיהונתן טעם דבש והוא דבר מתוקן ואפי' הכי חשיב טעימה. ולדברינו גם הרא"ה בחידושיו ס"ל הכי, דאף שטועם מתבשיל מתוקן לידע אם הוא טוב א"צ ברכה. וכן פסק באגרות משה (ח"א אוח' סי' עט) דאם טועם לידע אם המאכל טוב א"צ לברך משום סב"ל. וכן בערוך השולחן (סי' רי ס"ז) העיר על דברי המג"א, דמ"ש לחלק בין טעימה לטעימה צ"ע. וכן כתב המשנ"ב (ס"ק יג) דאפי' אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול לידע אם הוא טוב, ג"כ מצדדים הא"ר (סי' רי) והפמ"ג (שם) דגם זה הוא בכלל טעימה, אחרי שאין כונתו לשם אכילה.

ועוד כתב המג"א (סק"י) לחלוק על דברי השו"ע והרמ"א, וז"ל: ונ"ל דאין כאן ספק, דלא מצינו שום פוסק שכתב בהדיא בולע פטור. והסביר המחצה"ש שם דהמג"א ס"ל דאין חילוק בין תענית לברכה להרי"ף, וכן הרמב"ם אע"ג שבהל' בר' סתם דבריו, מ"מ סמך על מ"ש בהל' תענית דדוקא טועם ופולט עכ"ל. וא"כ לשיטתו אין מחלוקת כלל בין רבינו חננאל להרמב"ם. ובספר בני ציון (סי' רי) ד"ה "בהא" כתב דכן מצינו לאחד מן הראשונים דס"ל דאף שבלע א"צ לברך, והוא הפסקי רי"ד (יד.) אלא דכיון שהוא יחיד בדבר וכל הפוסקים חולקים עליו לכן לא אמרי' סב"ל, ושפיר כתב המג"א דלא אמרי' סב"ל.

וקשה, דהרי הרא"ה בחידושיו (יד.) וכן הפסקי רי"ד (יד.), כתבו להדיא דסוגיין מיירי דאפי' בולע א"צ ברכה, וא"כ יש לנו שני ראשונים שכותבים מפורש דאף בבולע א"צ ברכה, וכן המאמר מרדכי (ס"ק יד) כתב להעיר על דברי המג"א, וסיים דיפה כיון מור"ם ז"ל שכתב בזה דספק ברכות להקל, וכן דעת מרן ז"ל בלי ספק, וכן פסק הלבוש (סי' רי סק"א), ובאליה רבה (סק"ג), וכן במגן גיבורים (סי' רי ס"ק יא) פליג על המג"א דכתב דבבלע חייב ברכה בכל שהוא, דדבריו תמוהים דמ"מ הרי לא נתכוין לאכילה ולהנאתו, ולא שייך בזה כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, והוה מטעמת גמור, דא"צ ברכה.

וכתב הכה"ח (סי' רי אות כב), דכיון שיש מחלוקת בהא דטועם את התבשיל אם זה רק לידע אם חסר מלח, או אפי' שטועם לאחר הבישול לידע אם הוא טוב. וכן בעיקר הדין יש מחלוקת די"א שאם בולע צריך ברכה ולא פטרו אא"כ פולט. ע"כ הטועם קודם גמר הבישול לראות אם חסר איזה דבר יש להרהר הברכה בליבו, אבל אם טועם אחר גמר הבישול יש לכוון לשם אכילה ולברך. וכן הח"א (כלל מט סעי' ד) כתב שאם בולע יש ספק כיון שאין כונתו לאכילה, לכן ראוי ליזהר שיתכוין להנות ממנו ויבלע מעט ויברך עליו, והביאו המשנ"ב (ס"ק יט).

ה. השח בזמן הלעיסה האם הוי הפסק

יש לחקור, בדין השח שיחת חולין או דברים של קדושה בעת שלועס המאכל קודם שבלע. כתב השל"ה בשער האותיות (דף נה ע"א) ונראה שאפי' הכניס פרוסת המוציא לתוך פיו ולועסו אינו רשאי לדבר עד שיטעם ויבלע, וראיה לזה מברכות (יד.) מטעמת אינה טעונה ברכה וכו', וכתבו התוס' ופר"ח דהיינו כשחוזר ופולט, דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא. ומשו"ה הפולט א"צ ברכה שאינו נהנה וכו'. נמצא שהטעימה אינה חשובה הנאה לעניין ברכה כל זמן שאינו בולע, ומימלא ש"מ שאם נתן הפרוסה של המוציא לתוך פיו ומדבר בשעת הטעימה הוי הפסק, ומ"מ בדיעבד אם עבר ושח לא יחזור לברך שנית משום ספק ברכה לבטלה, ע"כ.

וכתב בשו"ת יבי"א (ח"ה חאו"ח סי' טז), דהא דכתב השל"ה בסיום דבריו דבדיעבד אם עבר ושח לא יחזור לברך משום סב"ל. יש לפרש כונתו לפמ"ש מרן בכס"מ (פ"א מה' בר' ה"ב) בדעת הרמב"ם, וכ"כ בב"י (סי' רי), ובשו"ע (ס"ב), ולפי"ז נמצינו למדים שאפילו טועם "ובולע" פטור מברכה. וע"כ יש לומר דשאני התם שאינו מכוין לאכילה אלא לטעימה, אבל בנידון דידן ששם את הפרוסה בתוך פיו על דעת לאכול, אע"פ שעדיין לא בלע, נחשב כהתחיל לאכול, ויש לומר שאין השיחה הפסק. ולכן סיים השל"ה דבדיעבד אינו חוזר לברך משום סב"ל, דשמא חשיב כהתחלת אכילה. וכ"כ בספר טל אורות (דף ד.) דבמטעמת לא מיקרי אכילה אלא ע"י הבליעה משום שאין לה כונת אכילה כלל. אבל הכא שאוכל בכונת בליעה כדי לשבוע, כו"ע מודו דמיד כששם את המאכל בפיו קודם שהחיך יטעם, מ"מ תחילת אכילה היא והו"ל כאילו בלע. ואה"נ דמצוה מן המובחר שלא ישיח כלל עד שיבלע, מיהו אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל באכילה. ע"כ.

ועוד שהבה"ל (סי' קסז) ד"ה "ולא ישיח" אף שכתב בדעת הרמב"ם, אפשר דבלא בליעה רק בלעיסה בעלמא אפי' כשהיה מתכוון לאכילה, שם טעימה בעלמא מיקרי עדיין. מ"מ כתב זאת רק בלשון "אפשר", ומוכח שגם הבה"ל מודה שיש צד לומר ברמב"ם שאם לועס המאכל אע"פ שלא בלע חשיב התחלת אכילה. ועוד מדויק בשו"ע הגר"ז (סי' קסז ס"ו) שעיקר הברכה חלה על הלעיסה, שכתוב יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה. והנה, אם דעת השו"ע שעיקר הברכה חלה על הבליעה, היה לו לומר שלא ישיח בין הברכה לבליעה שלא נבוא לטעות, וע"כ דמה שכתב בין הברכה לאכילה, הכונה בין הברכה ללעיסה ואם לועס יכול לדבר.

אולם המג"א (סי' קסז ס"ק טז) הביא בקיצור את דברי השל"ה שאם שח אינו חוזר לברך. וכתב ועיין לקמן סו"ס רי דהלועס א"צ ברכה, א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע. עכ"ד. המג"א לא ס"ל דהוי ספק, משום דאזיל לשיטתיה (בסו"ס רי) שהעיר עמ"ש הרמ"א דספק ברכות להקל. וז"ל: ולי נראה שאין כאן ספק כי לא מצינו שום פוסק שכתב בהדיא שאפי' בולע א"צ ברכה וכו'. וסיים ולכן נראה לי שאם בולע אפי' מעט יש לברך. נמצא לדברי המג"א הכל תלוי בבליעה וכל זמן שלא בלע לכו"ע לא חלה ברכה, ולכן נטה המג"א לומר שאם שח לפני הבליעה הוי הפסק גם בדיעבד. וכן הא"ר (סק"ז) הביא שבספר בר' אברהם (דף קעד) כתב כדבריו, דאינו מברך אלא על תכלית העניין שהיא הבליעה שאחר הלעיסה. ומזה ק"ק על השל"ה שהוא כמסתפק. וכן בשו"ע הגר"ז (סי' קסז סק"ט) כתב דלכתחילה אסור להשיח אפי' לצורך פרוסת המוציא אפי' בעודו לועס עד שיבלע, ואם שח בעודו לועס בדבר שאינו מצרכי הסעודה אפשר שצריך לחזור ולברך, שהרי הברכה אינה אלא על הבליעה ולא על הלעיסה, שהלועס ואינו בולע א"צ לברך כמ"ש (בסי' רי).

נמצא שנחלקו בזה האחרונים. דעת המג"א והבר' אברהם אם שח בעודו לועס קודם שבלע הוי הפסק וצריך לברך שוב. אולם השל"ה ודעימיה, ס"ל דבדיעבד א"צ לברך שוב.

אלא שבשו"ת יבי"א (שם) הביא לתלמיד מהרא"י בספר לקט יושר (ח"א עמ' לט), שכתב וז"ל: ופי' ר"ח שאסור לדבר אחר כל ברכה עד שיאכל וכו' "אבל אינו צריך לבלוע קודם שידבר". ע"כ. ומבואר בדבריו דאף לכתחילה מותר לדבר קודם שיבלע מהפרוסה שבפיו. והביא שגם המאירי בבר' (מ.) כתב, וז"ל: כיון שבירך אדם המוציא אסור לו לדבר "עד שיתן הפרוסה בתוך פיו" ואם שח בנתים צריך לחזור ולברך. ע"כ. ומוכח שאם שם בתוך פיו בלבד אין שום איסור לדבר ואפי' לעיסה אינה מעכבת, ע"כ.

וביוצאי לחפש בראשונים, מצאתי שגם הריטב"א בהל' בר' (פ"ב ה"י) כתב כן, וז"ל: כיון שבירך ברכת הנהנין אסור לו לשוח ולכל היוצאים בברכתו עד שיטעום וכו', אבל כיון שהתחיל במצוה או באכילה או בשתיה רשאי לשוח. ע"כ. ומוכח דאם שח בעודו לועס בדברים שאינם מצרכי הסעודה אינו חוזר ומברך אף שעדיין לא בלע האוכל, ואפי' לכתחילה מותר לשוח אחר שטעם. וכ"כ ביומא (ע.) ד"ה "משום" בשם הרמב"ן. ואחר זמן יצא לאור הספר הלכה ברורה (ח"ח סי' קסז) בבירור הלכה (אות כ) ד"ה "ובאמת", וראיתי שגם ציין להריטב"א הנ"ל. ואם כן, קרוב הדבר לומר שאם ראו המג"א וסייעתו את דברי הראשונים הללו לא היו חולקים עליהם. ולכן פוסק היבי"א דמעיקר הדין הלעיסה חשובה כהתחלת האכילה ומותר מצד הדין לדבר אף בדברים שאינם מענייני הסעודה, אולם יש להחמיר בזה לכתחילה כיון שיצא הדבר מפה קדוש השל"ה והמג"א ועוד. אולם לעניין לענות קדיש וקדושה ואמן דברכות, כדאים הם הראשונים והאחרונים הנ"ל לסמוך עליהם ולענות אפי' לכתחילה. וה"ה לגבי גומי לעיסה (מסטיק) שיש בו מתיקות, כל שהתחיל ללעוס ויצא טעם ונכנס לגרונו שוב מותר להפסיק בדיבור.

עיקרי הסוגיא בקיצור

א) איתא בבר' (יד.) בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או הנאה קביל עליה והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה, רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. ומבואר דאע"ג דאסור לו לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה, מ"מ הכא שרי.

ומצאנו שיש ד' שיטות בראשונים בביאור הברייתא.

א - דעת רבינו חננאל בפי' הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה, דבשניהם מיירי דהטועם חוזר ופולט, אלא דבתענית טועם עד רביעית (כפי שהסביר הרא"ש בדבריו), ואילו לגבי ברכה מותר אפילו יותר.

ב - דעת הרמב"ם (עפ"י הכס"מ) דיש חילוק ביו תענית לברכה, דבתענית ס"ל הא דשרי לטעום זה דוקא באופן שחוזר ופולט, ואילו לגבי ברכה מותר לטעום אפי' באופן שבולע, והא דהשוותה הברייתא בין תענית לברכה, כתב המעשה רוקח דצ"ל דרק לעניין השיעור שוים דבשניהם שרי עד רביעית.

ג- דעת הפסקי רי"ד והרא"ה דפשט הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה ובשניהם שרי לטעום ואפי' לבלוע עד רביעית.

ד- דעת האוהל מועד, דלגבי ברכה אפי' שרק טועם ופולט אם טעם רביעית בעי ברכה הואיל והחיך נהנה (ע"פ הסבר הב"י), אולם לפי הסבר הבני ציון, האוהל מועד ס"ל כדעת ר"ח

ב) ולכאורה יש להקשות על שיטת הרמב"ם ע"פ הכס"מ, דמטעמת אינה טעונה ברכה אפי' שבולעת כיון שאין לה כונת אכילה, א"כ קשה מהא דאמרי' (בדף מה.) השותה מים לצמאו וכו', לאפוקי חנקתיה אומצא, וכתבו התוס' דדוקא מים א"צ לברך אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם בכל עניין מברך, אפי' בחנקתיה אומצא.

ועוד יש להקשות מהא דאמרי' בדף לו. בעניין שמן עם האניגרון, דאמר מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"כ לשיטת הרמב"ם כיון שאין לו כונת אכילה ושתיה א"צ לברך, בין בחנקתיה אומצא ובין בשותה לרפואה.

ולפי"ז לכאורה השו"ע סותר לדבריו, דבסי' רי פסק כהרמב"ם, דמטעמת אינה צריכה ברכה אפי' בולעת, וכמ"ש הכס"מ. ואילו בסי' רד ס"ח כתב, כל האוכלין ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף. וזה על אף שאין לו כונת אכילה ושתיה. והדבר צריך ביאור.

בהכרח שצריך לחלק ולומר, דכל שמטרת האכילה היא שהגוף יהנה מהאוכל או המשקה, אז אף שאוכל ושותה משום רפואה ואינו תאב להם צריך לברך, דבכה"ג שם אכילה אית ליה, ומשו"ה כתב השו"ע (סי' רד ס"ח) כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף. משא"כ במטעמת שאין כונתה כלל לאכילה אלא לטעימה, וז"ש הכס"מ בשאין כונת אכילה א"צ ברכה דאף שבולעת האוכל, דמ"מ המטרה היא רק לטעום.

השו"ע (בסי' רי ס"ב) הביא בסתם את דעת הרמב"ם, וביש אומרים את דעת ר"ח, ולפי הכללים בשו"ע סתם ויש הלכה כסתם, ולכן השו"ע פסק כדעת הרמב"ם, שמטעמת אפי' בולעת אינה צריכה ברכה.

ג) יש לחקור בדעת הרמב"ם בהא דמותר לטעום התבשיל, האם זה רק לדעת אם צריך מלח או תבלין, או אפי' שטועם מהתבשיל אחר הבישול לידע אם הוא טוב.

רש"י (יד.) פירש דהטעימה היא לדעת אם צריך מלח או תבלין. ומהרוקח (סי' רט) מבואר דאפי' טועם אחר הבישול א"צ ברכה. המג"א (ריש סי' ק"ו) כתב דלדידן אין נפק"מ בפלוגתא זו. וזה לפי שנראה למג"א דהעיקר להלכה כרבינו חננאל המובא בדיעה השניה בשו"ע, דבבולע אפי' בכלשהו צריך לברך.

אולם לדעת הכס"מ, כיון דמטעמת אין לה כונת אכילה, אז אף שטועמת מהתבשיל לאחר הבישול לידע אם הוא טוב, א"צ ברכה. וכן פסק במשנ"ב (סק"יג) דאפי' אם אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול לידע אם הוא טוב ג"כ מצדדים הא"ר והפמ"ג דזהו ג"כ בכלל טעימה, אחר שאין לו כונת אכילה.

ד) הסח בזמן הלעיסה האם הוי הפסק.

השל"ה (שער האותיות דף נה ע"א) כתב, נראה שאפי' הכניס פרוסת המוציא לפיו ולועסו אינו רשאי לדבר עד שיטעום "ויבלע", וראיה לכך ממטעמת לפי פי' ר"ח דרק בבולעת צריכה ברכה, אבל טועם ופולט א"צ ברכה, וממילא אם מדבר בעודו לועס הוי הפסק, מ"מ לא יחזור לברך שנית משום ספק ברכה לבטלה. אולם המג"א (סי' קסז סקט"ז) והברכת אברהם ס"ל דאם סח בעודו לועס קודם שבלע, הוי הפסק וצריך לברך שוב. בשעה"צ (סק"ל) כתב דכיון דמתכוין בלעיסה לשם אכילה, הלעיסה הוי אתחלתא דאכילה , ועכ"פ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה מאוד.

אלא שבשו"ת יבי"א הביא לתלמיד מהרא"י בספר לקט יושר, שהביא בשם ר"ח, שהברכה חלה אף על הלעיסה, וכן במאירי מבואר שאם דיבר בזמן הלעיסה א"צ לחזור ולברך. וכן דעת הריטב"א והרמב"ן. נמצא לדבריו שמעיקר הדין הלעיסה חשובה כהתחלת האכילה, ומותר מצד הדין לדבר אף בדברים שאינם מענייני הסעודה, אולם יש להחמיר בזה לכתחילה כיון שיצא הדבר מפה קדוש השל"ה, ומג"א ועוד. אולם לעניין לענות קדיש וקדושה ואמן דברכות, אפשר לסמוך על אותם ראשונים ולענות אפי' לכתחילה.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה