אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן א - בדין האיסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה

ספר ברכת ישראל

סימן א - בדין האיסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה

הקדמה

איתא בברכות (לה.) הטעם שמברכים על כל דבר מאכל "סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה". ויל"ע אי הך ברכה קאי רק על ברכה שלפניה או אף על ברכה שלאחריה.

הרשב"א בסוגין ד"ה "הכי גרסינן" כתב ששבעת המינים בלבד טעונים ברכה לאחריהן מן התורה, הא שאר מינים בין לפניהם בין לאחריהם אין טעונים ברכה כלל אלא מסברא, וקרא אסמכתא בעלמא. אולם הריטב"א (לה.) ד"ה "אלא" כתב סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, משום דכתיב לה' הארץ ומלואה כדלקמן, והאיך יטול אדם מה שאינו שלו ולא יטול ממנו רשות, וכולהו ברכות לפניהם אתו מהאי סברא וכו'. וכן דעת התוס' (לט.) ד"ה "בצר". נמצא דלדעת הרשב"א הסברא קאי בין על ברכה ראשונה ובין על ברכה אחרונה, והריטב"א ס"ל דהסברא קאי רק על ברכה ראשונה, ולגבי ברכה אחרונה א"צ ללמוד מסברא, שהרי הגמ' בפ' מי שמתו (כא.) רצתה ללמוד ברכה"ת לאחריהם מברהמ"ז מק"ו, ודחתה, דמה למזון שכן נהנה לכן מברך לאחריו, לפי"ז מובן מדוע הריטב"א כתב דמסברא לומדים רק על ברכה ראשונה, דלאחריה אנו למדים מהגמ' בדף כא..

בביאור המחלוקת נראה להסביר, דהריטב"א ס"ל דברכה ראשונה היא נטילת רשות לאכול דבר שאינו שלו, כמ"ש "והאיך יטול מה שאינו שלו ולא יטול ממנו רשות. דצריך לברך לפני האכילה כדי להתיר את האסור עליו, שהרי אינו שלו, ובזה שמברך נוטל רשות להשתמש במאכל, וסברא זו שייכת רק בברכה שלפניה דצריך נטילת רשות, משא"כ ברכה אחרונה שהיא הודאה על מה שאכל. לעומת זאת הרשב"א ס"ל הא דצריך לברך לפני האכילה, הוא כדי להודות לה' יתברך על מה שנהנה מן העוה"ז, וסברא זו שייכת בין על ברכה ראשונה ובין על אחרונה, וכן מבואר ברש"י ד"ה "סברא היא" דכיון שנהנה צריך להודות למי שבראם, (אולם מרש"י בשבת (קיט.) ד"ה "לה' הארץ ומלואה" נראה דס"ל כדברי הריטב"א דאין אנו רשאין להנות עד שנברך, משמע דהברכה באה להתיר האסור).

הכסף משנה (פ"א מהל' ברכות ה"ב) כתב, ומדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכו', בריש פ' כיצד מברכין אמרי' דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים מז' המינים, ודחי' התם ראיה זו ואסיקנא, אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה. ומוכח מדבריו דס"ל כדברי הרשב"א דהסברא קאי גם על ברכה אחרונה, אלא שהכס"מ (בפ"ג הי"ב) כתב ואכתי קשיא לי, מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניה שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא דאו'. שאלת הכס"מ היא דאם אנו אומרים דברכה ראשונה ואחרונה היא מהטעם דצריך להודות להשי"ת כדעת הרשב"א, א"כ לא מובן מדוע בברכה ראשונה אפי' בכל שהוא צריך לברך, ואילו ברכה אחרונה חיובה דוקא כאשר אוכל שיעור. ועל זה תירץ הכס"מ דנ"ל דבתחילה מברך על כל שהוא, גזירה שמא ימלך ויאכל כשיעור, ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן, אבל לאחריו אוקמוה אדינא, שאם אכל שיעור יברך, ואם לא, לא.

נמצא שמעיקר הדין גם ברכה ראשונה חיובה הוא רק משיעור כזית אילולא הגזירה שמא ימלך. אלא דקשה כיצד לומדים מסברא דרק מכזית צריך לברך. אפשר לומר ש"מעתיקים" את הדין של ברהמ"ז לברכה ראשונה דרק מכזית יברך. כמ"ש הכס"מ (בפ"א ה"ב) בסוף דבריו. או דאפשר לומר שאכילה פחות מכזית הוא שיעור דאינו חשוב, לכן לא הצריכו ברכה על אכילה כזו. וכפי שכתב הכל-בו (סי' כד' טז' עד') בשם רב אחא משבחא, דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' שהכל, והובאו דבריו בב"י (ריש סי' רי).

ועוד יש לומר, מדוע לדעת הרשב"א דילפינן ברכה אחרונה מסברא בעינן שיאכל שיעור כדי לברך, דאי הברכה מטעם דאסור להנות, הלא כבר בירך ולא חשיב כנהנה בלא ברכה. וכתב על זה בספר משנת אברהם (עמ' כא) דצ"ל ע"פ דברי המג"א, דהא דבעי בכדי אכילת פרס בברכה אחרונה הוא משום דמיתבא דעתיה. וא"כ י"ל דהברכה לאחריה היא על הנאה המיתבא דעתיה, משא"כ ברכה שלפניה היא על הנאת הקבלה, ואיכא ב' ברכות על ב' הנאות. ולפי"ז אתי שפיר דעל פחות מכשיעור דליכא יתובי דעתיה סגי בברכה שלפניה.

בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אויערבך (ח"א סי' יח' סק"ט) הביא לפלוגתת הריטב"א והרשב"א, וציין לדברי המהרש"א בפסחים (קב.) ד"ה "להודיעך" דלא אמרינן סב"ל אלא בברכת המצוות דהברכה אינה מעכבת, דאפשר לקיים המצוה גם ללא הברכה, שאם הוא מסופק אם בירך או לא, א"צ לברך, משא"כ בברכת הנהנין דאסור לאכול בלא ברכה, שפיר צריך לחזור ולברך מספק. וחזינן מהכא דס"ל דעיקר חיוב הברכה הוא משום דסברא הוא דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, כמאמרם דחשיב כאילו גוזל, או מועל, "ונמצא דעיקר חובת הברכה היא כדי להתיר את ההנאה". אולם להלכה לא קיי"ל הכי וכמבואר בשו"ע (סי' קסז ס"ט) וז"ל אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לא אינו חוזר ומברך. וכן בסי' רט ס"ג. ועוד הקשה מהמשנה בבר' (כ:) דבעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו. והיינו משום דהברכה לפניו לאו דאו', ופשוט הוא דבכה"ג מותר לו לאכול ולשתות כמה שירצה, ולא אמרינן דעבר על איסור גזל של נהנה מן העוה"ז בלא ברכה, ויאסר באכילה ושתיה עד שיטבול. ומצינן נמי גבי אונן דפטור מכל המצוות, ולא מברך כלל לא לפניה ולא לאחריה, אבל לאוין דאו' ודרבנן ודאי שהאונן מוזהר עליהם ולא התירו לו חכמים לעבור על איסורים. וכיון שכן קשה לדעת המהרש"א. אלא ודאי הוא, דעיקר חיוב ברכת הנהנין משום דחייבו חכמים להודות להשי'ת קודם שאוכל, כדברי הרשב"א.

ויש להקשות, דמהגמ' (לה.) לא משמע כדברי הרשב"א דברכה ראשונה היא כדי להודות. כמו שכתוב "אסור" לו לאדם להנות מן העולם הזה בלא ברכה. ועוד כתוב כאילו מועל וגוזל לקב"ה. ולשון זו מראה דהברכה הראשונה באה להתיר את האיסור כדברי הריטב"א והמהרש"א. ומסביר המנחת שלמה (שם) שיש הבדל בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, דלגבי ברכת המצוות חז"ל לא האלימו כ"כ את החיוב לברך עד כדי כך שיהא אסור לעשות מצוה בלא ברכה, ולכן מותר להניח תפילין באמצע תפילה ולברך אח"כ, משא"כ לגבי ברכות הנהנין האלימו חז"ל את דבריהם ואמרו שכל זמן שלא בירך כאילו מועל, גוזל וכו'. וכאן לא התירו לאכול ואח"כ לברך, נמצא הא דמדמה הגמ' את האוכל בלא ברכה לגזלן זה רק משום דמחוייב לברך, ולא שהברכה באה להתיר את האכילה, ולכן בעל קרי ואונן יכולים לאכול בלא ברכה שאין זה איסור אלא חיסרון הודאה שבכה"ג חז"ל פטרו אותם מלהודות. בשו"ת יבי"א (ח"א סי' כח' אות ט') הסביר דמה שאמרו חז"ל שהאוכל בלי ברכה כאילו מועל וכן גוזל להקב"ה וכנסת ישראל לאו דווקא הוא, אלא כמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' קעא) שדרך חז"ל להפליג בחומרת העוונות כדי שישמרו בנ"א מלהכשל בהם. כעין שאמרו כל המספר לשה"ר מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות ע"ז, ג"ע, וש"ד וכו'. ובנדרים (מ.) כל מי שאינו מבקר את חבירו כאילו שופך דמים.

איתא בגמ' (נא.), בעו מיניה מרב חסדא, מי שאכל ולא בירך מהו שיחזור ויברך וכו' אמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציונו על הטבילה וכו'. וצריך ביאור בדברי רבינא, כיצד יעלה על הדעת דלאחר שסיים לאכול יברך המוציא לחם, דהטעם שנתקנה הברכה לפניה היא משום דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ואם כן לא שייך כלל שיברך ברכת המוציא לאחר האכילה, דכבר אכל באיסור.

והאמת אליבא דהרשב"א אין להקשות כלל, כיון דהסברא קאי גם על ברכה אחרונה מהטעם דצריך להודות, ואם כן אפילו כשגמר לאכול ושכח לברך צריך להודות, ומשו"ה מדמה רבינא את ברכת הנהנין לברכת המצוות. דכשם שברכת המצוות אפשר לברך אחר המצוה כמו בטבילה, ה"ה ברכת הנהנין דאפשר לברך אחר האכילה. אולם אליבא דהריטב"א דהסברא קאי רק על הברכה שלפניו מדין נטילת רשות להתיר את האיסור, א"כ קשה, כיצד מדמה רבינא דין ברכת המצוות לברכת הנהנין, כיון דנטילת רשות לא שייך לאחר שאכל. וכן בהגהות אשר"י (סוף פ"ק סו"ס יג) כתב לחלק, דלגבי מצוות אם לא ברך לפני המצוה יכול לברך לאחר המצוה ויוצא י"ח, אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כיון דעבר ואכל והגיע לידי ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי. וזה כמסקנת הגמ' דאין ללמוד מברכת המצוות שאפשר לברך לאחריה לברכת הנהנין, ומוכח דס"ל כהריטב"א דהברכה הראשונה באה להתיר את האיסור, וזה א"א לעשות לאחר שסיים לאכול.

אולם בספר עמק ברכה (עמ' נו) יישב זאת, דצריך לומר אליבא דרבינא דבכל ברכות הנהנין איכא תרי דיני. א. אסור לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה. ב כשם שבברהמ"ז יש מצוה לברך, ה"ה בשאר ברכות יש מצוה לברך. לכן רבינא סבר דאע"פ שסיים לאכול ולא שייך הדין הראשון, מ"מ שפיר יכול לברך מהטעם השני דהברכה היא מצוה, לזה הביא ראיה מטבילה, דכשם ששייכא המצוה דברכה אחר הטבילה, כמו"כ שייכא אחר אכילה.

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בברכות (לה.) הטעם שמברכים על כל דבר מאכל, "סברא הוא אסור לא לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה". ויל"ע אי הך ברכה קאי רק על ברכה שלפניה או אף על ברכה שלאחריה.

ונחלקו הרשב"א והריטב"א בסוגיין אם הסברא קאי רק על ברכה ראשונה, או אף על ברכה אחרונה. הרשב"א כתב ששבעת המינים בלבד טעונים לאחריהם מן התורה, אבל בשאר הדברים בין לפניהם ובין לאחריהם אין טעונים כלל אלא מסברא, וקרא אסמכתא בעלמא. אולם הריטב"א ס"ל דהסברא קאי רק על ברכה ראשונה.

בביאור הפלוגתא, הריטב"א סבר שברכה ראשונה היא נטילת רשות מדבר שאינו שלו, וכמ"ש, והיאך יטול מה שאינו שלו ולא יטול ממנו רשות, וע"י הברכה נוטל רשות, וטעם זה שייך רק בברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה היא הודאה על מה שאכל. משא"כ הרשב"א ס"ל דהברכה שלפניה היא כדי להודות להשי"ת, וסברא זו שייכא בין לפניה ובין לאחריה.

שואל הכס"מ (פ"א מהל' בר' ה"ב), לפי שיטת הרשב"א דהברכה היא כדי להודות, א"כ מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניה שהיא מדרבנן ובכלשהו, יותר מברכה אחרונה (ברהמ"ז) שהיא דאו' שרק אם אכל שיעור מברך. ותירץ, דברכה ראשונה היא גזירה שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן, אבל לאחריו הוקמוה אדינא שרק אם אכל שיעור יברך. מבואר מדבריו דלולא הגזירה, גם ברכה ראשונה היה מברך רק משאוכל שיעור.

עוד יש לשאול על שיטת הרשב"א, דאי הברכה שלאחריה היא מטעם שצריך להודות, א"כ מדוע דוקא אם אכל שיעור מברך, וכשלא אכל שיעור אינו מברך. ותירץ בספר משנת אברהם (עמ' כא) ע"פ דברי המג"א דברכה אחרונה היא על הנאה דמיתבא דעתיה, ועל פחות מכשיעור כיון דליכא יתובי דעתיא סגי בברכה ראשונה.

בשו"ת מנחת שלמה הביא את דברי המהרש"א בפסחים (קב.) דלא אמרי' סב"ל אלא בברכת המצוות שהברכה אינה מעכבת המצוה, משא"כ בברכת הנהנין שאסור לאכול מבלי לברך, צריך לחזור ולברך מספק, וס"ל כהריטב"א. אולם להלכה לא קיי"ל הכי כמ"ש השו"ע (קסז ס"ט), וכן (בסי' רט ס"ג). ועוד הקשה הגרש"ז מהמשנה בבר' (כ:) דבעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו, וכן לגבי אונן דפטור מכל המצוות ולא מברך כלל לא לפניה ולא לאחריה, אבל לאוין דאו' ודרבנן ודאי שמוזהר עליהם. אלא ודאי שחיוב ברכת הנהנין היא משום הודאה להשי"ת כהרשב"א.

בגמ' (נא.) איתא, בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ולא בירך מהו שיחזור ויברך וכו', אמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציונו על הטבילה וכו'. אליבא דהרשב"א אין להקשות כלל, כיון דהסברא קאי גם על ברכה אחרונה שצריך להודות, וא"כ אפי' כשגמר לאכול ושכח לברך צריך להודות, ומשו"ה מדמה רבינא ברכת המצות לברכת הנהנין שאפשר לברך לאחריה. משא"כ להריטב"א דהברכה הראשונה היא נטילת רשות, א"כ כיצד מדמה רבינא ברכת הנהנין לברכת המצות. דנטילת רשות לא שייך לאחר שאכל.

אולם בספר עמק ברכה (עמ' נו) יישב זאת, דצריך לומר אליבא דרבינא דבכל ברכות הנהנין איכא תרי דיני. א- אסור לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה. ב- כשם שבברהמ"ז יש מצוה לברך, ה"ה בשאר ברכות יש מצוה לברך. לכן רבינא סבר דאע"פ שסיים לאכול ולא שייך הדין הראשון, מ"מ שפיר יכול לברך מהטעם השני, דהברכה היא מצוה, לזה הביא ראיה מטבילה דכשם ששייכא המצוה דברכה אחר הטבילה כמו"כ שייכא אחר אכילה.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה