סימן כב - בביאור סוגיית חביצ"א · ז. בישל או טיגן חתיכות לחם הפחותים מכזית, וע"י הבישול נתחברו לכזית, מה מברך?
כתב בשו"ע (קסח ס"י), חביצ"א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד ע"י מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית וכו', ברכתו המוציא וברהמ"ז. וכתב הלבוש (ס"י) אם נתפררו דק דק עד שלא היה בכל פירור כזית "קודם שנתבשלו" אלא נתחברו ע"י הבישול, אז פקע מהן ברכה ראשונה ואינו מברך עליהם אלא במ"מ וברכה אחת מעין ג', אע"פ שעדיין ניכר בהם שהם לחם שיש להם תואר לחם, כיון שנתפררו כ"כ ונתבשלו הפסיד חשיבותו ע"י הבישול ואינו קרוי עוד לחם, שאין לחם אלא אפוי או מבושל ויש בו כזית עכ"ל. וכן פסק הכנסת הגדולה (קסח הגהות טור) בשם שו"ת הרש"ך (ח"א סי' קסג). וכן מבואר מדברי המג"א (סק"כו) דכתב בנתבשל אם יש בהם כזית, פירוש שבכל פרוסה בפנ"ע הוי כזית ואז ברכתה המוציא, אבל אם אין בכל פרוסה כזית אלא פחות, ברכתה במ"מ אע"פ שע"י הבישול נדבקו ונעשו כזית. וכן בפרי מגדים (א"א סק"כו) הבין בדעת המג"א דלא מהני מה שנדבק ע"י הבישול, וכן ביאר במחצה"ש דשני חצאי זית שנדבקו לכזית הדיבוק אינו מחשיבו לכזית, אלא צריך להיות בכל פרוסה בפנ"ע קודם הדיבוק כזית. וכן מבואר במג"א (סק"כד), וכן פסק בערוך השולחן (אות לז).
והעולה מדבריהם, העושים קציצות מפירורי לחם, או משאריות לחם, או מפירורי מצה (בפסח לנוהגים לאכול מצה שרויה) הנקראים קניידל"ך, ואח"כ בישלם מברך עליהם במ"מ, ואפי' קבע עליהם סעודה אין מברך אלא במ"מ ומעין ג', כיון שלפני הבישול בכל פירור ופירור של לחם היה פחות מכזית, ופת פחות מכזית אם בישלו, אע"פ שיש לו תואר לחם ברכתו מזונות, ואף אם ע"י הבישול נדבקו ונעשו לגודל של כזית, כיון שמתחילה בכל פרוסה היה פחות מכזית מברך במ"מ.
והן אמת שיש חולקים בדבר. הדברי חמודות (פ"ו אות כז) פליג על הלבוש וס"ל דמאי איכפת לן בקודם שנתבשלו מאי הוה, אם עכשיו בשעה שאוכל אין בהם כזית, וגם הוא דבר תמוה בעצמו שהאוכל יצטרך לדעת כמה היה שיעורו קודם שנתבשל, ובר מן דין הרי לשון רש"י אם הפרוסות קיימות ולא נימוחו בבישולן עכ"ל. והובאו דבריו בהגהות מוהר"א אזולאי, וכן במלבושי יו"ט (אות יב) כתב דאין נראה כדברי הלבוש, אלא הכל מיירי בשיעור שיש בהם אחר הבישול. והנה גם המג"א (סקכ"ח) כתב שאם אחר שנעשה הלחם פירורין חזר וגיבלו עד שיש בו כזית אפי' חזר ובישלו או טיגנו לאחר מכן מברך המוציא, וא"כ אותם שעושים פרימזל"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריכים לברך המוציא, כיון שתחילתו היה לחם, לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית, ואח"כ הביא להכנה"ג בשם הרש"ך (ח"א סי' קסג) שמברך במ"מ כהלבוש והניח בצ"ע. ובסידור בית מנוחה (עמ' מה: ס"כד) הסביר דכונת המג"א שהשאיר בצ"ע, דמוכח בגמ' דכל שתחילתו לחם לא נפק מתורת לחם.
למסקנה: הכרעת הפוסקים להלכה היא כדעת הלבוש, הכנה"ג, הרש"ך ודעימיה, וכן פסק המשנ"ב (סקנ"ד) פירורי לחם שנתבשלו, אם יש בהם כזית, רוצה לומר בהפרוסה עצמה שמברך עליה היה בה כזית מקודם, ולא נפחתה משיעור זה ע"י הבישול, "ולא מצרפינן לה מה שנדבקה עם חברותיה". וכן בסק"נט כתב אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגיבלן בשומן וכיוצ"ב שאנו קורין קניידל"ך או חריימזל"ך הסכמת האחרונים דאם בישלם בקדרה או טגנן במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית מברך עליהם במ"מ, ואפי' אכל הרבה וכן הוא מנהג העולם. וכן פסק בכה"ח (אות פד- פה), וכן בהלכה ברורה (קסח ס"לד-לט) כתב שהלוקחים פרוסות לחם, או מצות (בפסח) ומחלקים אותם לכמה חלקים שאין בהם כזית ומחברים אותם זו לזו ע"י ביצים ומבשלים או מטגנים אותם יחד, יש לברך עליהם במ"מ ועל המחיה, ואפי' אם ניכרת בהם צורת הפת או המצה, וגם מחמת שנתנום עם הביצה נתחברו ויש בהם כזית, ברכתם במ"מ ועל המחיה, כל שאין בחתיכה אחת כזית אף בלא החיבור. וכן פסק בערוה"ש (אות לז), ובחזון עובדיה (טו בשבט ברכות עמ' סו ס"ז), וכ"כ בקיצור שו"ע להרב טולידאנו (קסז סעי' יז-יט), ובברכת ה' (ח"ב פ"ב ס"כו) הערה 137 ד"ה "כי", ובפסקי תשובות (קסח) הערה 136 ובילקו"י קיצור שו"ע (סי' תעא ה"ה).