סימן כב - בביאור סוגיית חביצ"א · בביאור פלוגתת הראשונים
איתא בגמ' (מא:), איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכו', אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.
שיטת רש"י. רש"י פירש דברים הבאים מחמת הסעודה, ללפת בהן את הפת אין טעונים ברכה דהוו להו טפלה, הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע. ודברים הבאים לאחר הסעודה, כגון פירות, אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. נמצא לפרש"י, שברכת המוציא אינה פוטרת אלא מה שמתלפת עם הפת, והם דברים הנאכלים "ממש עם הפת" כגון סלטים, מרקחת, וכדו', שבכה"ג נעשו טפלים לפת, אבל בשר, עוף, ומיני תבשיל שנאכלים בלא פת, אף שבאו בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם, דכיון שנאכלים בפנ"ע אין ברכת המוציא פוטרתן. וכדבריו פסק בעל המאור בדין דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, וכן פסק הריבב"ן ד"ה "דברים", ובספר המאורות (מא:).
התוס' ד"ה "הלכתא" הקשו על פרש"י כמה קושיות. אם דברים הבאים מחמת הסעודה הכונה שבאים ללפת הפת, א"כ מה חידש רב פפא באומרו שאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, הלא משנה היא לקמן בדף (מד.), כל שהוא עיקר ועימו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
ועוד קשה, בדברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה פרש"י כגון דייסא ותרדין שאינם באים ללפת הפת, וקשה דלקמן במתני' (מב.) אמרי' בירך על הפת פטר את הפרפרת, ובגמ' מפרשינן דה"ה כל מעשה קדירה.
ועוד קשה, דפריך בסמוך יין נמי ניפטריה פת, ומאי קושיה לפי פרש"י, והלא כששותין היין אינו טפלה לפת וודאי שטעון ברכה.
ועוד קשה, בדברים הרגילים לבוא לאחר הסעודה פרש"י כגון פירות דאפי' שהביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה לפניהם שאינם באים ללפת הפת, וברכה לאחריהם דאין ברהמ"ז פוטרתן דלאו מזון נינהו, ונמצא דפסק כרב ששת והוי דלא כהלכתא, דקיי"ל כרב נחמן ורב הונא.
ועוד קשה, דלישנא "דבתוך הסעודה" אינו מורה על דברים שבאים ללפת הפת, דא"כ הול"ל דברים הבאים ללפת את הפת. וכן כתבו הרא"ש (סי' כו), רבינו יונה (כט.) ד"ה "אמר", והריטב"א (מא:).
שיטת התוס'. התוס' מחמת הקושיות דחו לפרש"י וכתבו בשם ר"י, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר הרגילים לבוא מחמת הסעודה ורגילים לאוכלן עם הפת, כגון בשר, דגים, וכל מיני קדרה, והביאן בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אפי' אוכלן בתוך הסעודה בפנ"ע בלא פת הפת פוטרתן. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון תמרים ורימונים ושאר פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונים ברכה לפניהם, דאין דרך לאוכלן עם הפת, ופטורים מברכה אחרונה דברהמ"ז פוטרתן כדרב נחמן ורב הונא. ולאחר הסעודה, פי' לאחר שמשכו ידיהם מן הפת והוי כמו שאכלו בלא שום סעודה, לכן אם הביאו לפניהם בין דברים הרגילים לבוא מחמת הסעודה, ובין דברים שאין רגילים לבוא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. וכן פסקו תוס' ר' יהודה שירלאון (מא:), האור זרוע (סי' קנד) בשם רבו רבינו יהודה בר' יצחק, האבודרהם (עמ' שפ) תחילת שער השישי, הרא"ש (סי' כו), הטור (סי' קעז), המאירי (מא:), הכל-בו (סי' כד ס"ה עא), המכתם (מא:) וההשלמה (מא:).
אלא שגם על פירוש התוס' יש להקשות, דאם דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה הם דברים שרגילים לאוכלן עם הפת כגון דגים ובשר ודייסא, מאי קמ"ל רב פפא, משנה שלמה היא לקמן (מב.), בירך על הפת פטר את הפרפרת, ובגמ' מפרשים דה"ה כל מעשה קדרה, וא"כ עד שתוס' מקשים על פרש"י מהמשנה בדף מד., קשה עליהם מהמשנה בדף מב..
שיטת רבינו יונה. רבינו יונה (דף כט.) ד"ה "אמר" כתב ליישב פרש"י, דכונת רש"י היא דר"פ מיירי בכגון שהיו עומדים באמצא סעודה לאחר שהתחילו לאכול הביאו לפניהם תאנים וענבים כדי ללפת בהם את הפת ואכלו מהם עם הפת, ועכשיו אוכלים אותו בלא פת, וכונתם עדיין ג"כ לאכול ממנו עם הפת אח"כ. ועכשיו בא להשמיענו ר"פ שאע"פ שאוכל אותו בלא פת כלל אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו, מפני שמאחר שמתחילה הביאו אותו כדי ללפת בו את הפת ואכלו אותו תחילה וסוף עם הפת, אע"פ שבנתיים אוכל ממנו בלא פת, אין בכך כלום שמצטרף עם שאר הסעודה כיון שהביאו אותו מתחילה לצורך סעודה, ע"כ.
דברי רבינו יונה אינם מיישבים לגמרי את רש"י, תירוץ זה מיישב רק מה חידש רב פפא בפירות שנאכלין ללפתן, וקמ"ל שאם אכל את הפירות תחילה וסוף עם הפת, מה שאוכל באמצא בלא פת א"צ ברכה, ואילו שאר הקושיות עדיין לא תורצו.
ונראה ליישב שיטת רש"י במה שהקשו תוס' מהמשנה (מד.), דכתב המאירי ד"ה "כל" דבמשנה כתוב כל שהוא עיקר "ועימו טפלה" וכו', כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר, הא כל שאין דעתו עליו מתחילת אכילה, והוא בא אח"כ אינו בכלל זה, ואתה צריך לפוטרו מצד אחר. וזה מה שחידש ר"פ. וכ"כ רבינו זרחיה הלוי ז"ל, הובאו דבריו ברשב"א (מא:).
וכן במה שהקשו מהא דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת וכו', כתב הפנ"י (מא:) ד"ה "הלכתא" לא ידענא מאי קשיא להו, דודאי אי לאו דיין גורם ברכה לעצמו שפיר הוי פשיטא ליה בסמוך שמהראוי שפת יפטור את היין כיון דשתיה צורך אכילה היא משו"ה טפלה לאכילה, וכמ"ש התוס' בעצמן ד"ה "אי הכי", וצ"ע.
וכן לגבי המשנה בדף (מב.) דכתב רש"י לברך על דייסא שבאה שלא מחמת הסעודה, בספר ההשלמה (מא.) כתב ליישב בדוחק דברי רש"י, דהתם במתני' מיירי שבא בשעת המוציא, והכא בדברים הבאים לאחר המוציא.
שיטת הרשב"א. הרשב"א (מא:) ד"ה "אמר רב פפא" כתב על דברי רב פפא, דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, מיירי בפירות, כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת, וקמ"ל שאע"פ שאין דרכן לבוא ללפתן ולאו מזון נינהו, אפ"ה כיון דאיהו מלפת בהו את הפת, השתא שוינהו טפלה לפת ופת פוטרתן. אלא שעדיין קשה ממתני' לקמן (מד.) דמאי קמ"ל רב פפא, ועל כך כותב הרשב"א ב' תירוצים. האחד, משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט להו להא הכא, ואה"נ דאין בו חידוש דדין זה לכו"ע. והשני, דרב פפא קמ"ל דסד"א כיון שאין דרכן לבוא ללפת ולטפלה, אע"ג דהאי מלפת בהו את הפת אמרי' בטלה דעתו ולא ליפטרי, קמ"ל. (דלא כמ"ש בהגהות מיימוני, סמ"ג, מרדכי והאגודה דאף שמלפת הפירות עם הפת צריך לברך עליהם, כיון שאין דרך העולם ללפת הפת עם הפירות וכן הובאו דבריהם בב"י קעז). הרשב"א לא כתב לפרש כרש"י ולא כתוס' מחמת הקושיות עליהם, לכן כתב לפרש דר"פ קמ"ל דין שלא הוזכר במשניות כלל.
לדעת הרשב"א, דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברהמ"ז פוטרתן. ובבאו לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דהא לא מיפטרו בפת כלל אפי' באו בתוך הסעודה, ולאחריהם דלאו מזון נינהו ולאו מכלל הסעודה הן, עכת"ד. וכ"כ בפירוש הרשב"ץ ד"ה "אמר".
שיטת הרא"ה. הרא"ה (מא:) כתב לחדש יותר, דרב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי, דאמרי הביאו לפניו תאנים וענבים, ועל הא קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים, ענבים ותמרים, וכן כיוצ"ב שדרך בנ"א לאכול מהם להשביע נפשו ולמלא בטנו כי ירעב, אם באו בתוך הסעודה וכונתו באכילתו לכך אע"פ שאוכל אותו בלא פת, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
והא דלא רצה הרא"ה לפרש כהרשב"א, משום דס"ל דכל דבר שמלפתין בו את הפת נפטר בברכת הפת, ואין הבדל אם מלפת בדברים שדרכן ללפת, ובין פירות שאין דרכן ללפת הפת, בכל מקרה הדבר נעשה טפל לפת וזה דבר פשוט ונלמד ממתני' (מד.). לכן פירש דר"פ קמ"ל דאע"פ שאוכל את הפרי בעצמו בלא פת א"צ לברך עליו, כיון שאוכל למלא רעבונו, וכעין מ"ש הפוסקים לגבי פת כיסנין שאוכל בתוך הסעודה למלא רעבונו שא"צ לברך עליו כלל, משנ"ב (קסח סקמ"א). ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה דטעון ברכה לפניו ולא לאחריו, כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג, ואין כונתו באכילתו לשבוע כלל, ואם אוכלן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.
נמצא, דאיכא ה' שיטות בראשונים בפירוש דברי רב פפא מה הם דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, שברכת המוציא פוטרתן.
שיטת רש"י: ברכת המוציא פוטרת כל דבר שמתלפת עם הפת, בין מזון ובין פירות.
שיטת התוס': ברכת המוציא פוטרת כל הדברים שרגילים לבוא מחמת הסעודה לאוכלן עם הפת כגון בשר, דגים, ומיני קדרה.
שיטת רבינו יונה: דרב פפא מיירי בפירות הנאכלים בתוך הסעודה, דאם אכל הפרי יחד עם הפת תחילה וסוף, וביניהם אוכל הפרי בפנ"ע א"צ לברך עליו שמצטרף עם שאר הסעודה, כיון שהביאו אותו מתחילה לצורך סעודה.
שיטת הרשב"א: דרב פפא איירי בפירות שבאו ללפת את הפת, וקמ"ל דלא אמרי' בטלה דעתו.
שיטת הרא"ה: כתב לחדש יותר מכולם דרב פפא איירי בפירות שנאכלים בפנ"ע בלא פת, ואפ"ה א"צ ברכה כיון שהביאם למלא רעבונו.
להלכה הטור (סי' קעז) פסק כדברי התוס' והרא"ש. וכן פסק השו"ע (קעז ס"א) וז"ל: דברים הבאים בתוך הסעודה אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא פוטרתן, ולא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן. ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, (ועיין לעיל סימן קס''ח סעיף ח') אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן דלאו מעיקר סעודה הם, ואינם טעונים ברכה לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתן, ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה אף לפניהם, עכ"ל. וזה כדברי התוס' והרא"ש, ובסוף הסעי' הביא את דברי רבינו יונה דכאשר אוכל מהפירות עם הפת תחילה וסוף, אפי' שאוכל באמצע מהפירות בלא פת א"צ ברכה.
סימן כה - בדין הקובע סעודתו על פירות. ובדין האוכל בתוך סעודתו פת עם פירות.
א. בביאור פלוגתת הרא"ש ורבינו יונה.
הרא"ש (סי' כח) כתב, אדם שאוכל בתחילת הסעודה פת ופירות (כונתו לקובע סעודה על הפירות) יש להסתפק אם אכל מהם בלא פת אם יברך עליהם אם לאו, וסברא היא שלא יברך עליהם, דלדידה הוו השתא מחמת הסעודה, דעיקר סעודתו עלייהו סמיך וכמבואר בירושלמי, רב הונא אכל תמרי עם פיתא, אמר ליה רב חייא בר אשי פליג את על רבך, שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהון תחילה וסוף, א"ל אינון עיקר נגיסותי, פי' הם עיקר סעודתי והיאך אניחם לבסוף וכו', ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול מהם פיתו, ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם ע"כ. הטור (קעז ס"ג) למד דממ"ש הרא"ש דאין להוכיח משם שלא יהא טעון ברכה לפניהם, אלמא איהו סבר שטעונין ברכה לפניהם, ולכן כשאוכל פירות בתוך הסעודה ואין עיקר סעודתו עליהן אע"פ שמלפת בהם את הפת, אם אוכל מהם תחילה מעט בלא פת צריך לברך עליהם. וכתב הב"י (קעז) ד"ה "אבל", שאם הביאו לו את הפירות באמצע הסעודה וליפת בהם את הפת, אז אע"פ שאח"כ אוכל אותם בלא פת א"צ ברכה, דכיון שליפת בהם את הפת נחשבים לדברים הבאים מחמת הסעודה, ולא אמר רב פפא דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם אלא כשהתחיל לאכול מהם בלא פת.
נמצא, דלדעת הרא"ש הקובע סעודתו על פירות אע"פ שאוכל מהם בתחילה בלא פת א"צ לברך עליהם דלדידה חשיב כבאים מחמת הסעודה, וכאשר הביאו לו הפירות באמצע סעודה של שאר דברים, אם ליפת בהם את הפת, אע"פ שאח"כ אוכל מהם בלא פת א"צ ברכה, ואם תחילת אכילת הפירות היתה בלא פת צריך לברך עליהם.
רבינו יונה (כט.) סוד"ה "אמר" כתב, ומיהו אם מתחילה לא היו לו דברים אחרים ללפת בהם את הפת, אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם, דכיון שמזה עשה עיקר ליפתן שלו מתחילה, והתחיל לאכול ממנו עם הפת, פטור הוא אח"כ כשאוכל ממנו בלא פת בכל עניין, בין שיחזור לבסוף ויאכל ממנו עם הפת, ובין שלא אכל ממנו אח"כ עם הפת כלל עכ"ל.
ונמצא לדעת רבינו יונה אף בקובע סעודתו על הפירות, אם אין מלפת בהם את הפת מתחילה צריך לברך עליהם. וכשקובע סעודתו על דברים אחרים, ובאמצע הסעודה הביאו לו פירות, כתב רבינו יונה לעיל שצריך ללפת בהם את הפת תחילה וסוף, ומה שאוכל באמצע בלא פת א"צ ברכה, ואם ליפת בהם הפת רק מתחילה, ובסוף אינו מתכוין ללפת בהם הפת, צריך לברך עליהם.
ובהגות מיימוני (פ"ד מהל' בר' סוף סק"ט) כתב, שאם קבע סעודתו על הפירות מסברא אין צריך לברך עליהם אף שאוכל אותם בלא פת כדברי הרא"ש, ואם הביאו לו פירות באמצע הסעודה ואוכל הפירות עם הפת, איכא למיתלי כיון דאין דרך ללפת בהם את הפת טעונין ברכה לפניהם. וכתב הב"י בד"ה "ולפי", דאפשר דכונת הגהמ"י היא, שאפי' כשאוכל פירות באמצע הסעודה עם הפת, אם אוכל אח"כ בלא פת צריך ברכה, דלא תימא כיון שעכשיו מלפת בהם את הפת הוי ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה, ואפי' אם אוכל מהם בלא פת א"צ לברך עליהם, קמ"ל דכיון שאין דרך ללפת בהם את הפת צריך לברך על מה שאוכל בלא פת, דאם נאמר שגם עם הפת צריך לברך יקשה ממתני' (מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
וא"כ, להגהות מיימוני לפי דברי הב"י, אם קובע סעודתו על פירות א"צ לברך עליהם אף שאוכל אותם מתחילה בלא פת כדעת הרא"ש. ובלא קבע, רק מה שמלפת עם הפת א"צ ברכה דהוא טפל לפת, ומה שאוכל בלא פת צריך ברכה אף שלפני כן אכל הפירות עם הפת ולא בירך.
לסיכום: בדין הקובע סעודתו על פירות, פליגי הרא"ש והגהמ"י, על רבינו יונה. לדעת הרא"ש והגהמ"י א"צ לאכול מתחילה הפירות עם הפת, ואילו רבינו יונה ס"ל שצריך מתחילה לאכול הפירות עם הפת, ואח"כ אף שאוכל בלא פת א"צ ברכה.
ובהביאו לו פירות באמצע הסעודה, פליגי, ר'יונה, הרא"ש והגהות מיימוני.
לרבינו יונה רק כאשר מלפת הפירות עם הפת תחילה, "ודעתו" ג"כ ללפת הפירות עם הפת בסוף, א"צ לברך על הפירות שאוכל באמצע, אבל כאשר מלפת הפירות עם הפת רק מתחילה, ואין כונתו ללפת הפירות עם הפת גם בסוף, צריך לברך על הפירות שאוכל בנתיים בלא פת.
להרא"ש, אם ליפת בהם את הפת בתחילה, אע"פ שאח"כ אוכל מהפירות בלא פת א"צ לברך עליהם.
ולהגהמ"י, רק מה שאוכל עם הפת א"צ ברכה, ומה שאוכל בלא פת טעון ברכה.
הב"י (קעז) ד"ה "ומכלל" הביא לפלוגתת רבינו יונה והרא"ש, וסיים שראוי לחוש לדברי רבינו יונה בשני הדינים. שאם קובע סעודתו על הפירות שתחילת אכילתו יהיה עם הפת, או אם קביעת סעודתו היא עם דברים אחרים, אז בסוף אכילת הפירות יאכל ג"כ עם הפת, ובעניין זה לא יצטרך לברך כלל, ובדרך זה יצא י"ח רוב הפוסקים. (ומ"ש רוב הפוסקים משום דלדעת הגהמ"י, המרדכי והסמ"ג כל שאוכל בלא פת צריך לברך) ומשמע מדברי הב"י דמעיקר הדין נקטינן כדברי הרא"ש והטור, אלא שכתב שראוי לחוש לדברי רבינו יונה.