סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · עיקרי הסוגיא בקיצור
הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ט) כתב, עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין, ואע"פ שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות. הכס"מ בתחילת דבריו ר"ל שרק אם נתן מעט מים ברכתה במ"מ, אבל אם נתן הרבה מים ומעט מי פירות ברכתה המוציא, דמי הפירות בטלים במיעוטן, וזה מדויק במ"ש "שלשה בדבש" דאל"כ היה לו לכתוב עיסה "שנתן לתוכה דבש". אלא דממ"ש הרמב"ם שעירב בה מיני תבלין, יש לדייק הפוך, שתערובת תבלין "דבר מועט" הוא, וא"כ אף שנתן בה רוב מים ומעט תבלין ברכתה במ"מ, דלא קבעו חכמים לברך המוציא אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים בלבד, אבל כל שנתן בה שאר מי פירות, וטעם מי הפירות ניכר בעיסה ברכתה במ"מ, כיון שאין דרך לקבוע על לחם כזה. וכן פסק בשו"ע (קסח ס"ז) וז"ל: וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או מיני תבלין והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין "ניכר בעיסה".
א. דעות האחרונים בהבנת השו"ע.
ערוך השולחן (סי' קסח סכ"ב) למד בדעת השו"ע, דמ"ש והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות ניכר בעיסה, כלומר שיהיו ניכרים בעיסה "בראיית העין", ולפי"ז צריך לתת הרבה מי פירות כדי שיהיה ניכר בראיית העין. ועוד שאף אם יתן הרבה מי פירות ולא יתן מים כלל, אם לא יהיה ניכר בראיית העין, ברכת עיסה זו, המוציא.
המהרש"ם בדעת תורה (ס"ז), כתב לחדש דמ"ש השו"ע והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין "ניכר בעיסה", הוא באופן שהרוב מים ונתן מעט מי פירות, ורק באופן כזה בעינן שיהא ניכר הטעם בעיסה, ומשמע שאם נתן רוב מי פירות, לא בעינן שיהא ניכר הטעם בעיסה, אבל על כל פנים צריך שמי הפירות יהיו משונים במראה וטעם. ולפי"ז כל שנתן רוב מי פירות ונשתנה מראה העיסה א"צ לבדוק אם ניכר הטעם בעיסה או לא, אלא ברכתה במ"מ.
אולם הכף החיים (סי' קסח אות נח) הגרע"י שליט"א בחזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' נה) והאול"צ (ח"ב פ"יד ה"ד), כתבו שלדעת השו"ע אין שיעור למיני המתיקה שנותן בעיסה, אלא התנאי הוא כמ"ש השו"ע, שיהא טעם מי הפירות ניכר בעיסה, דהיינו שירגיש טעם מתיקות בעיסה ואז מברך במ"מ. ולפי"ז אפי' שנותן בעיסה רוב מי פירות, או אפי' כל העיסה נילושה במי פירות, אם אין מרגיש טעם מתיקות בעיסה תהיה ברכתה המוציא, ויש פעמים שיתן מעט מי פירות ונרגש טעם מי הפירות בעיסה ותהיה ברכתה במ"מ, והכל תלוי אם מרגיש טעם מתיקות בעיסה, או לא.
ב. ברכת חלות ולחמניות מתוקות לדעת השו"ע.
יש לחקור בדעת המחבר, האם מה שקבעו לברך במ"מ על עיסה שנילושה במי פירות ונרגש טעם המתיקות בעיסה, הוא משום שאין "דרך בנ"א לקבוע" על פת זו, או משום שחז"ל נתנו לפה"ב גדרים מסויימים שקובעים את דינה מזונות, ואחד הגדרים הוא שאם נרגש טעם מי הפירות בעיסה ברכתה מזונות.
הנפק"מ מחקירה זו היא חלות מתוקות שנרגש טעם המתיקות בעיסה, שבימינו רבים משתמשים בחלות אלו כתחליף ללחם, לפי הצד הראשון בחקירה ברכתה תהיה המוציא, כיון שדרך העולם לקבוע עליהם. ואילו להצד השני תהיה ברכתה מזונות, כיון שכך תיקנו חז"ל, דכל שנרגש טעם מי הפירות מברך מזונות.
בחקירה זו נחלקו הגאון מליסה בדרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "ולכן", והעמק ברכה (דין לחם אות ב). דרך החיים סבר כמו הצד הראשון, דכיון שכיום יש דרך לקבוע על חלות אלו, א"כ ברכתם המוציא. והעמק ברכה סבר שגם בזמן הזה אין מברכים במ"מ אלא דוקא על פה"ב במ"מ כפי המנהג שהיה בימי חז"ל, ואין משגיחים בכל זמן וזמן כפי מנהגו, ואף שמוזכר בפוסקים הטעם שמברכים על פה"ב מזונות משום שאין דרך לקבוע עליה, אין זה אלא "טעם התקנה", אבל עיקר מה שקבעו את הדין של פה"ב, הוא מה שחז"ל תיקנו על מינים מסויימים, ואין לנו אלא מה שקבעו, ועל מה שתיקנו תיקנו ועל מה שלא תיקנו לא תיקנו, ולדבריו ברכת החלות המתוקות היא במ"מ ומעין ג'.
ופלוגתא זו מצאנו אף באחרוני זמנינו. שבספר ברכת ה', פסק כהגאון מליסה ולכן אם אוכל יותר מכביצה מחלה מתוקה מברך המוציא וברהמ"ז. אלא שבחזו"ע (ברכות), באול"צ, בשו"ת שמש ומגן ובשו"ת אוצרות יוסף, פסקו כהעמק ברכה שלא משתנה הדין, וברכת החלות המתוקות היא מזונות, אלא דכתבו שיר"ש עדיף שיאכל אותם בתוך הסעודה.
ג. בגדר נילוש לדעת הרמ"א.
הרמ"א (סי' קסח ס"ז) כתב שדוקא אם "יש הרבה" תבלין שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, מברך במ"מ.
דעות האחרונים בהבנת הרמ"א
הב"ח ד"ה "ומיהו", הבין מדברי הרמ"א שמי הפירות והתבלין צריכים להיות עיקר, דהיינו יותר מן הקמח ואז ברכתה במ"מ, וז"ש הרמ"א שכמעט "הדבש והתבלין הם עיקר", ולפי"ז אם התבלין אינו מרובה בכמות מן הקמח, אף שנילוש כולו בדבש ברכתו המוציא.
הט"ז (סק"ז) פירש, דמ"ש הרמ"א אא"כ יש בה "הרבה" תבלין שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, כונתו "מצד הטעם", שצריך שטעם התבלין יהיה ניכר יותר מהעיסה, ולפי"ז אפי' אם יתן מעט תבלין, אם הוא נרגש מאוד בעיסה ברכתו במ"מ. וכן פסק הבה"ל ד"ה "הרבה תבלין".
שו"ע הגר"ז (ס"יא) כתב, שכדי לברך במ"מ על עיסה שנילושה במי פירות בעינן שמי הפירות או התבלין יהיו "רוב" ביחס לשאר המשקין, אבל עיסה שנילושה במים ועירב בה מעט דבש, אע"פ שטעם הדבש נרגש בעיסה ברכתה המוציא כיון שהרוב מים.
והנפק"מ כאשר יש מיעוט מי פירות בעיסה, אך הם נותנים טעם חזק מאוד בעיסה, לדעת הגר"ז ברכתה המוציא כיון שנילושה ברוב מים, ולדעת הט"ז ברכתה במ"מ, כיון שנתנו טעם חזק בעיסה. וכן כאשר העיסה נילושה ברוב מי פירות וטעמם בעיסה אינו בגדר נרגש מאוד, אלא נרגש. לדעת הגר"ז כיון שנילושה ברוב מי פירות ברכתה במ"מ, ולדעת הט"ז כיון שטעמם אינו חזק מברך המוציא.
כיום הלחמניות והחלות המתוקות נילושות במי צימוקים בלבד, וכתב בספר פסקי תשובות, שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה), שנשתרש המנהג אצל בני אשכנז לברך עליהם במ"מ כדעת הגר"ז, כיון שלהמונים קשה לשער אם חלה זו שבידם מתיקותה בגדר נרגש או שמא נרגש מאד כדעת הט"ז, ולכן סמכו סמיכה של ממש על דעת הגר"ז שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים.
בספר וזאת הברכה (עמ' 208) כתב דעה נוספת בביאור הרמ"א, והיא ע"פ ערוך השולחן, שצריך שמי הפירות או התבלין יהיו ניכרים בעיסה "בראית העין". ועיין לעיל (אות ו) שהארכנו להוכיח שהערוך השולחן למד כן רק בדעת השו"ע, ולא בדעת הרמ"א.
סימן טז - בקושית המג"א (ס"ק ט"ז) על השו"ע.
כפי שנתבאר בסימן הקודם דעת השו"ע היא שפת שנילושה במי פירות ברכתה מזונות וזאת בהסתמך על דעת הרמב"ם. המג"א (קסח סק"טז) הקשה על דברי השו"ע שהרי הרמב"ם בעצמו פסק (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ה) מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. ובגמ' בר' (לז:) משמע קצת דאם מיקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא, אם כן לדעת הרמב"ם גם פת שנילושה במי פירות תהיה ברכתה המוציא. ותירץ דאפשר לומר דהרמב"ם דוקא נקט כאן דבש, שמן, וחלב דמברך מזונות, דגם להרמב"ם אין יוצא בו ידי חובה בפסח דהוי מצא עשירה, אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וברהמ"ז דלא מפקי להו מידי פת, ולפי"ז יין הוי כדבש, ועוד י"ל, דהכא מיירי שאין בה מים כלל שכתב שלשה בדבש או שעירב בה תבלין ואפאה, שלשה כולה בדבש, אבל התם שמברך המוציא מיירי שיש בה מעט מים. וצ"ע על הרב ב"י ששינה לשון הרמב"ם בפ"ג וכתב עיסה "שעירב בה" במקום עיסה "שלשה" בדבש וכו'. ודברי הרמ"א עיקר.
וכתב במחצה"ש דהמג"א רצה להוכיח דמהרמב"ם גופיה מוכח דפירוש הב"י ליתא, בזה שחילק שהרמב"ם הכא דס"ל שמברך במ"מ מיירי בעיסה שלשה כולה בדבש. והתם בהל' חמץ ומצה כתב מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובה בפסח, מיירי שיש בה מעט מים, ולכן מברך המוציא.
והקשה בהגהות רעק"א, לענ"ד לא קשה מידי, דדוקא מה דלא הוי לחם כלל לענין המוציא כגון אורז לא הוי לחם לענין מצה, אבל פה"ב דקבע עליה מברך המוציא הוי לחם גמור ויוצא בה ידי חובת מצה כדאיתא בבר' (לח.), ואח"כ ראיתי שזה נכלל בדברי אבן העוזר ד"ה "השתא", ע"כ. ולפי"ז מ"ש הרמב"ם מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, מיירי שאכל שיעור קביעות סעודה לכן יוצא ידי חובתו, כמו בכל פה"ב שקובע עליה, ובלא קבע מברך במ"מ. וכ"כ בנהר שלום (ס"ז), ובגנזי חיים (אות ח), ובשו"ת פנים מאירות ד"ה "וראיתי" ובברכת יהונתן לר' יהונתן איבשיץ (סק"טז).
בבגדי ישע (סק"יד) הקשה, שהמג"א סותר לדבריו עיי"ש, וכן בדרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "גם", תמה על דברי המג"א.
עוד כתב המג"א לדעת הרמב"ם, דאם לשה בדבש ומי פירות ללא תערובת מים כלל מברך במ"מ, ואם עירב בה מעט מים אפי' שהרוב דבש ומי פירות ברכתה המוציא. ובמחצה"ש ד"ה "ודברי רמ"א עיקר" ביאר דבריו, דאף שהרמ"א כתב שכמעט הדבש והתבלין עיקר, דמשמע שיש בעיסה תערובת מים ואפ"ה מברך במ"מ, ולא כמו שהוכיח המג"א בדעת הרמב"ם דרק אם אין בעיסה מים כלל מברך במ"מ, מ"מ לדינא הסכים המג"א לרמ"א.
וכתב בספר וזאת הברכה בפתיחה לדיני פת הבאה בכיסנין (פ"ח אות ז) להעיר על דברי המחצה"ש, דלדבריו הרמב"ם והרמ"א פליגי כשיש בעיסה מעט מים, דלהרמב"ם ברכתה המוציא, ולרמ"א במעט מים ברכתה במ"מ, וזה אינו שבדרכי משה (קסח ס"ב) אחר שהסביר דבריו כתב, ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן. לכן צריך לומר דהרמ"א ס"ל כהב"ח שפירש ברמ"א דאיירי שנתן בה הרבה דבש עד שהוא רוב נגד הקמח, ולא איירי הרמ"א כלל בעניין המים.
לפי"ז מ"ש הרמ"א שכמעט הדבש עיקר הוא אמת ונכון, שהדבש עיקר נגד מעט הקמח, והרמב"ם ג"כ ס"ל שילוש את העיסה רק בדבש כמ"ש שלשה בדבש, והשתא אף להסבר המג"א, הרמב"ם והרמ"א עולים בקנה אחד, ע"כ. וא"כ הא דכתב המג"א דברי רמ"א עיקר, אין הכונה עיקר כלפי הרמב"ם, אלא דברי הרמ"א הם עיקר ביחס לפי' הב"י, דהב"י שינה לשון הרמב"ם וכתב עיסה "שעירב בה", וברמב"ם כתוב עיסה "שלשה", והרמ"א למד בביאור דברי הרמב"ם כמ"ש עיסה שלשה, דמשמע כולה בדבש, ודלא כהב"י.
סימן יז - עיסה שנילושה במי ביצים.
המג"א (קסח סק"מד) כתב, ונראה דה"ה עיסה שנילושה במי ביצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא, דביצים נמי מזון נינהו ולא מבטל להו מתורת לחם. וכן משמע בתוס' ביצה (טז:) ד"ה "קמחא עיקר" דמכאן אנו סומכין ליקח מן הנוכרים פת הנילוש מן הביצים שקורין קנטויי"ש ואובליזא"ש, דמאי ניחוש אי משום פת עצמו התירו חכמים, אי משום ביצים ששלקו בה, הא אמרי' קמחא עיקר. ש"מ פת הנילוש בביצים מברכים עליו המוציא.
ובהגהות רעק"א על השו"ע (אות ט) כתב דבפשטות יש לדחות ראיית המג"א מהתוס' בביצה, דשם מיירי דכיון שקבע עליו מברך המוציא וברהמ"ז והוי לחם גמור, והוי בכלל פת ואין בו משום בישול נכרים, וא"כ בלא קבע ברכתו במ"מ ויש בו משום בישול נכרים. אלא שבספר אפיקי מגינים לר' שבתי פיינברג (אות טו) כתב להעיר על דברי רעק"א דזה אינו, דהא התוס' גופיה מסיימים, ומיהו אומר הרר"י דאין בהן משום בישול עו"ג וכו', ועוד דאי קבע סעודתו עלייהו מברך ברכת המוציא, אלמא פת נינהו עיי"ש. הרי דמתחילה דלא ס"ל כסברת הרר"י ואסרי נילוש ואפ"ה התירו פת הנילוש מן הביצים. א"כ ע"כ מוכח דס"ל להתוס' דעל זה מברך המוציא אפי' בלא קביעות, וראיית המג"א נכונה.
אלא שבאבן העוזר השיג על דברי המג"א, במה שהביא מדכתבו התוס' דהוא לחם גמור, דהתוס' לשיטתייהו אזלו, דס"ל דפת הבאה בכיסנין היינו שממולא בדבש וסוכר ואגוזים, שהיא הדעה הראשונה שהובאה בשו"ע, ולדידהו אם אינו ממולא בפנים אלא רק נילוש במי פירות, אפי' נילוש בדבש וסוכר מברכין המוציא, וכן בנילוש במי ביצים לחם גמור הוא, אבל לדידן דקיי"ל כשלושת הדעות שהובאו בשו"ע כל שנילוש בדבש או שמן וכיוצ"ב, אף שאינו מומלא הוי פת הבאה בכיסנין, וה"ה בנילוש במי ביצים פה"ב הוא, כנילוש בדבש, וכמ"ש בשיבולי הלקט, ובדגול מרבבה, וכן כתב בזרע אמת (ח"א או"ח סו"ס לה) בפשיטות דבנילוש במי ביצים ודאי פה"ב הוה וכן עיקר, וכן עמא דבר. וכ"כ בסידור בית מנוחה (עמ' מז. ס"מ), ובדרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "ומ"ש", ג"כ תמה על דברי המג"א, משום דהתוס' לא כתבו לאסור משום בישולי עכו"ם רק בנילוש שהתוס' מסתפקי בהו אי מהני ביה קביעות סעודה כמ"ש הט"ז (סק"ט), אבל בפת כיסנין דמהני ביה קביעות סעודה ודאי מותר משום בשולי עכו"ם, כמבואר ביו"ד (סי' קיב) לגבי קיכלך. וכ"כ הריבב"ן (מא:) ד"ה "פת הבאה בכיסנין" שמעינן מהאי שמעתא בין לדובשנין שהן פה"ב ובין ללחמניות שעשויין מביצים, בין שעשויין מדבש ותירוש הנקראים אושטדילי, אם קבע סעודתו עליהן תחילה מברך המוציא וג' ברכות, ואם לא קבע סעודתו עליהן תחילה מברך במ"מ ולבסוף בנ"ר. הא קמן דאף שנילוש בביצים ברכתו במ"מ גם כשלא קבע, כשאר כיסנין. וכ"כ בערוך השולחן (סוף סי' קסח), וכן פסק בשו"ע (תסב ס"ד) לעניין פסח שמי ביצים דינם כמי פירות.
בבה"ל ד"ה "הרבה תבלין" כתב, עיסה שנילושה בביצים צריך שיהא הרוב מביצים ומיעוט מים, כדי שיהא טעם הביצים נרגש הרבה, דהא בכלל פת כיסנין היא וברכתה במ"מ. אלא שבמשנ"ב (סק"צד) הביא בשם המגן גיבורים דיר"ש לא יאכל כי אם כשכל הלישה היא ממי ביצים ולא נתערב בה מים כלל. אלא שבספר הלכה ברורה (קסח סעי' כב- כג) מבואר דאף שהעיסה נילושה ברוב מים אם ניכר טעם הביצים בעיסה מברך במ"מ, וכן מבואר באור לציון (ח"ב פ"יב ה"י).
סימן יח - בדין ממולא.
• ~ עיקרי הסוגיא בקיצור
השו"ע (בסי' קסח ס"ז) כתב, פת הבאה בכיסנין יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ותבלין, והם נקראים רושקיליא"ש. ולפי"ז לכאורה כל דבר שהוא ממולא דינו כפת הבאה בכיסנין שמברך במ"מ ומעין ג'. והנה, בסעי' יז כותב השו"ע, פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון. ומבואר דאף שהיא ממולאת, ברכתה המוציא. מקור דברי השו"ע הם מהאגור (סי' רטז) שכתב המולייתות שקורין פשטיד"א או טורטא הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה לאינשי. והם דברי שבולי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה, וטעמא משום דבתר חמשת המינין אזלינן. כפי שהובא בב"י.
הט"ז (סק"כ) כתב וקשיא ליה, דהא מסיק השו"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוה פת כיסנין, ואין לך מילוי גדול יותר מפשטיד"א, וכתב דודאי שגם בפשטיד"א זו יש דין פה"ב לדעת השו"ע כמ"ש בס"ז, והא דכתב השו"ע שמברך המוציא וברהמ"ז, מיירי בקובע סעודה, וא"ת מה חידוש יש בדבר, שכבר בסעי' ו כתב שאם אכל שיעור קביעות מברך המוציא וברהמ"ז. אלא דהו"א כיון שהבשר עיקר א"כ אפי' שיקבע סעודה לא יברך המוציא, קמ"ל השו"ע שכן מברך, ואף שכל זה לא כתוב בשו"ע אין בכך כלום, וזה משום, דאם מרן בא להשמיענו שיש חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר, הו"ל להשמיענו בסעי' ז', לכן נראה ברור שאין שום חילוק במה הפת ממולאת, דכמו שבמילוי בשר, הבשר בא ללפת הפת, ה"ה במילוי פירות, הפירות באים ללפת הפת, וזו וזו ברכתן במ"מ ומעין ג', ואם קובע סעודה מברך המוציא וברהמ"ז, ורש"י דנקט מילוי צוקר ובשמים, אורחא דמילתא נקט, ובפשטיד"א אורחא במילוי בשר וכיו"ב ודינו כשאר פת כיסנין. וכדבריו פסק באבן העוזר (קסח) ד"ה "ותו איכא", וכן פסק המהריק"ש, והביאוהו להלכה הגינת ורדים (כלל א סי' כד), ומהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש (סק"יג), ויש לסייע להם ממ"ש הריבב"ן (בר' לו:) דהני מולייתות בין מלאים בשר ובין מלאים גבינה, אע"פ שבשר וגבינה עיקר מברכין עליהם המוציא הואיל ואינם מעשה קדרה "אם קובע סעודתו עליהם", דכי היכי דבמעשה קדרה חשיבי חמשת המינים ומברך במ"מ, ה"נ במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא אם קובע סעודתו עליהם. ומבואר דרק כשקובע סעודתו עליהם מברך המוציא, ובלא קובע ברכתה מזונות כשאר כיסנין.
אלא שהמג"א (סק"מד) פירש דברי השו"ע בפשטות, שאפי' לא קבע עליו מברך המוציא, דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם מזון, משא"כ פירות דהוי קינוח. ובמחצה"ש כתב דבשר ודגים וכיו"ב אם אכלן תוך הסעודה אפי' בלי פת אינו מברך עליהם, דפת פוטרתן כיון שהם מזון ודרך לקבוע סעודה עליהם ללפת הפת, וא"כ א"א להם לבטל מהעיסה תורת לחם, משא"כ פירות אם אוכל תוך הסעודה בלי פת מברך עליהם דאין פת פוטרתן, דאינם מזון ואין באים אלא לקינוח, ולכן אם מילא את העיסה מהם מבטלים גם מהעיסה תורת לחם ומזון, והוי פה"ב ומברך במ"מ ע"כ. ועוד י"ל טעמא דפה"ב דברכתה במ"מ משום דאין דרך בנ"א לקבוע סעודה עליהם כמ"ש הב"י (קסח) ד"ה "והרמב"ם", ופת זו הממולאת בבשר או דגים דרכם של בנ"א לקבוע סעודה עליהם, משא"כ במילוי פירות. וכמ"ש בהגהות הגר"ח צאנזר. אלא שהמג"א הניח דין זה בצ"ע משום שבספר תניא רבתי (סי' כח) כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו כדברי הט"ז, וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע. וכן משמע מסתימת הפוסקים.
נמצאנו מסופקים בדעת המג"א כמי פוסק, אלא שהציג המג"א שיש בזה פלוגתא. אולם בלבושי שרד (אות צב) כתב דדעת המג"א שהעיקר כהמחבר שמחלק בין מילוי פירות למילוי בשר ודגים, משום שהם נמי מזון והוי מחמת הסעודה, כמ"ש המג"א סק"כב, ולכן כשאוכלן בלא סעודה מברך המוציא, ומשו"ה מדמה המג"א נידו"ד לעיסה שנילושה במי ביצים שברכתה המוציא. וכ"כ באפיקי מגינים (סק"טו), וכן נראה שהבין בבאר היטב (סק"לו) בהבנת המג"א. ולא כהאליה רבה (אות לג) ד"ה "ועוד", דס"ל שדעת המג"א כהט"ז.
גם המאמר מרדכי (ס"יז) כתב לחלק בין מילוי פירות שדרכו לבוא לשם קינוח, למילוי בשר שאוכלים אותו לעיקר הסעודה, ולא קשה מדברי האגור דכתב שהבשר עיקר, דהאגור בא לומר דלא תימא שיברך על המילוי דהיינו הבשר או הדגים או הגבינה ויפטור הלחם, דהמילוי הוא העיקר וצריך לברך על העיקר ולפטור הטפל כמ"ש בסי' ריב, משום דמין דגן חשוב, וז"ש אע"ג דבשר וגבינה עיקר מברכין עליהם המוציא, דמין דגן חשיב וכו', וכ"כ הלבוש (ס"יז).
ועוד מה שהקשה הט"ז דאי כונת השו"ע לומר שאין במילוי בשר דין כיסנין הו"ל להשמיענו זה בסי' ז' לאו קושיה היא, דמרן ז"ל בסי' ז' לא אתא אלא לפרש מאי הוי פה"ב ולא מה שאינו פה"ב.
ועוד דלפי הט"ז אם מילוי בשר הוי פה"ב, ומ"ש השו"ע שמברך המוציא זה דוקא בקובע סעודה, קשיא. אמאי בסעי' ז' לא כתב שגם מילוי בשר הוי פה"ב, ולא היה צריך לכתוב סעי' נוסף למילוי בשר לעניין קביעות סעודה, דקביעות סעודה בפה"ב לומדים מסעי' ו', דבקובע סעודה על פה"ב מברך המוציא וברהמ"ז.
לכן הנכון בדברי השו"ע הוא, דפשטיד"א הממולאת בבשר, גבינה או דגים ברכתה המוציא אף בלא קבע עכת"ד. וכן פסק השל"ה (שער האותיות כלל ב סעי' ו) מדסתמו האגור והשו"ע וכתבו שמברכין עליהם המוציא, משמע דבכל עניין מברך המוציא אף שלא קבע אלא אכל עראי, וכ"כ בשו"ת פרח שושן (כלל א סעי' ג) ד"ה "ועוד", והוכיח שגם הרמ"א ס"ל כמרן, מדכתב ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה אין לברך עליו, ואין לאוכלו רק תוך הסעודה כמ"ש בשו"ע לעיל בסעי' יג', ואם איתא דמיירי בקובע סעודתו עליו אמאי כתב דאין לאוכלו אלא תוך הסעודה, הלא אפי' פת הבאה בכיסנין אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות כמ"ש בסעי' ו', אלא ודאי דס"ל לרמ"א דהכא מיירי באוכל עראי. וכ"כ בשלטי גיבורים (בר' ל. אות א), וכן פסק בחמד משה (אות יב), ובספר בני ציון (ס"יז) ד"ה "אומנם", ובנהר שלום (ס"יז), ובשו"ע הגר"ז (ס"י).
באופן זה פסק המשנ"ב (סק"צד) שמברך על פשטיד"א זו המוציא אפי' בדלא קבע, אלא שכתב לחלק, דנראה פשוט שאם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וניכר שאין עשויים כי אם לקינוח אחר הסעודה, דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה, דאינו מברך עלייהו ברהמ"ז בדלא קבע. ובבה"ל ד"ה "פשטיד"א" כתב, שבדעת השו"ע י"ל דמיירי כשהיה עשוי כלחם רגיל לשבוע בו, ולכן לא הוי בכלל פת הבאה בכיסנין שהרי אינו עשוי לקינוח ולמתיקה בעלמא, ושכן מורה לשון ריא"ז "שלחם" זה עשוי לקביעות סעודה, אכן אם עשויין רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינן ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה שאינו מברך עליהם המוציא וברהמ"ז בדלא קבע. ולפי"ז המחבר ג"כ ס"ל כהט"ז בעשויין רקיקים קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר, וקרוב בעיני דבהכי מיירי התניא רבתי דפסק דהוי כפת כיסנין, וכן מוכח בחמד משה (סק"יב) לדינא כמו שכתבנו, וכן מוכח בדרך החיים, וע"פ הדברים האלה כתבתי דברי במשנ"ב.
אלא שבהלכה ברורה (קסח) ד"ה "והמשנ"ב" כתב, ובאמת שמדברי כמה אחרונים נראה שאינם מחלקים בזה כמו שחילק המשנ"ב. והט"ז והאחרונים הסוברים שברכת המולייתא בבשר או גבינה ברכתו מזונות, היינו משום דכשם שבשר ודגים באים ללפת את הפת, כך הפירות באים ללפת את הפת, ואם בממולא בפירות הוי פה"ב, ה"ה לממולא בבשר או גבינה בכל עניין. והאחרונים החולקים על סברא זו סוברים, שברכת המולייתא הממולאת בבשר היא המוציא, משום שבשר ודגים הם דברים שדרך ללפת בהם הפת בתוך הסעודה, ומשו"ה הם בטלים לגבי הפת, משא"כ בממולא בפירות. וגם על עצם חילוקו של המשנ"ב בין חתיכות בשר גדולות לקטנות, לכאורה לדבריו יהיה הדבר תלוי במנהג המקומות וגם בדעת בנ"א וקשה מאוד להחליט בגדרים אלו, ולכן בכל עניין יש לדון על גוף הפת אם ברכתה מזונות או המוציא ע"פ הכללים והביאורים שקבעו רבותינו הראשונים ומרן השו"ע, וע"פ מה שכתבו וקבעו להלכה כן יש לעשות, ואין לשנות הדברים ע"פ מנהג אקראי שנראה בכמה מקומות.
ומאחר ובדין הפשטיד"א נחלקו ראשונים ואחרונים, כתב בשו"ע הגר"ז (סוסעי' י) דיר"ש לא יאכל מהם פחות משיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה. וזה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וכ"כ הכף החיים לר' חיים פלאג'י (סי' כג סעי' יח), ובכף החיים לר' יעקב סופר (אות קלז) שכן ראוי לנהוג לצאת אליבא דכו"ע, דהיינו או שיאכל שיעור קביעות סעודה של ד' ביצים שהוא ע"ב דרהם, ויברך המוציא וברהמ"ז, או שיאכל בתוך סעודת פת אם ירצה לאכול פחות מזה, ורק בשעת הדחק שצריך לאכול פשטיד"א זו שלא בתוך הסעודה, ואין לו שיעור ד' ביצים יברך עליה במ"מ ומעין ג' משום סב"ל. וכן הבא"ח (ש"ר פר' פנחס אות כ) פסק שעל הפשטיד"א הממולאת בבשר או דגים יש לברך במ"מ ומעין ג', דאין לברך ברהמ"ז במקום ספק.
ובהליכות עולם (ח"ב פר' פנחס סעי' יב) דחה לדברי הבא"ח הנ"ל, והכריע כדעת השו"ע והרמ"א שפשטיד"א הנעשית מבצק הנילוש במים ונאפית בתנור וממלאים אותה בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברהמ"ז, וכן על פיצה יש לברך המוציא וברהמ"ז, אא"כ נילושה בחלב וניכר טעם החלב בעיסה שאז מברך עליה במ"מ ועל המחיה. ושכן פסק המשנ"ב (סק"צד), וכ"כ באור לציון (ח"ב ס"יב בהערה ה) ד"ה "והנה" שהעיקר כשיטת השל"ה, ושכן מוכח כדבריו מדברי הראשונים שיש לברך על פשטיד"א זו המוציא וברהמ"ז, ולכן גם על הפיצה מברך המוציא וברהמ"ז ואין לחוש לסב"ל, ועוד, שאפשר שבפיצה שאינה עשויה ככיס אלא הגבינה ושאר הדברים נמצאים עליה אף הט"ז יודה שברכתה המוציא.
אלא שבהלכה ברורה להרב דוד יוסף שליט"א (קסח סק"מט) חולק, ופסק להלכה דיר"ש יזהר שלא לאכול מבצק ממולא כזה אלא באמצא סעודה, או שיאכל ממנו כשיעור קביעות סעודה כמ"ש בכה"ח, ובשו"ע הגר"ז, ושכן כתב בסידור בית מנוחה, וזה משום שלא רק האחרונים נחלקו בדין זה, אלא גם הראשונים. שהאגור, והאגודה, והתשב"ץ, ושיבולי הלקט בשם ר' ישעיה, ס"ל דעל בצק ממולא מבשר מברך המוציא אף בלא קבע, ואילו בספר תניא רבתי ובריבב"ן, מבואר להדיא דבעינן שיקבע סעודה עליהם, ומשמע דבלאו הכי מברך מזונות. וכיון שיש שני ראשונים שחולקים אמרינן סב"ל אף נגד השו"ע, כמ"ש הגרע"י שליט"א בספרו ילקו"י (ח"א עמ' פו) דלא שייך סב"ל במקום סברת יחידאה. ואילו בנידו"ד דאיכא שני ראשונים התניא רבתי והריבב"ן, ושפסקו כמותם הגינת ורדים, המהריק"ש, ומהר"א אזולאי (בהגהותיו ללבוש), והאבן האוזר, והט"ז, א"כ שפיר אמרינן סב"ל.
והנראה לומר, דאפשר שבהליכות עולם פסק לברך המוציא כיון שלא ראה דברי הריבב"ן, דאילו ראה שפיר אמרי' סב"ל, ורק במקום סברת יחידאה לא אמרי' סב"ל.
ועיין עוד בהלכה ברורה (עמ' תפג) בהערה ד"ה "ונראה", דכתב שאם אוכל שיעור קביעות סעודה על בצק שמילאוהו בשר או גבינה (כגון סמבוסק), יש לשער קביעות סעודה שהוא בכדי אכילת פרס, באכילת שלוש ביצים (דהיינו נ"ד דרה"ם שהם כמאה ושישים סמ"ק) כדעת הרמב"ם והשו"ע (בסי' תט ס"ז), ששיעור שתי סעודות הוא ששה ביצים מפת, וכן בסי' שסח ס"ג כתב כן. ואף שלכתחילה אנו מחמירים שלא לברך המוציא וברהמ"ז עד שיאכל שיעור ד' ביצים כדעת רש"י, מ"מ בנד"ד איכא ספק ספיקא לומר דמהני אכילת שלוש ביצים להחשיב הדבר לקביעות סעודה. דשמא כן הוא שיעור אכילת פרס, ואת"ל דשיעור אכילת פרס הוא ד' ביצים, שמא בנידונינו בלאו הכי יש לברך המוציא וברהמ"ז אף בלא שיאכל שיעור קביעות סעודה, כפשטות השו"ע וכמו שהסבירו האגור, ושיבולי הלקט ודעימיה, וכל שכן בנד"ד שבשני הספקות דעת השו"ע לברך המוציא, לכן נראה שכן יש להורות לכתחילה.
(ופשוט וברור דסוגיין מיירי בעיסה שנילושה בקמח ומים בלבד, שברכת העיסה המוציא בלא המילוי, ורק מחמת המילוי פליגי הפוסקים מה ברכתה המוציא או מזונות, אבל אם העיסה עצמה נילושה במי פירות, אף בלא המילוי ברכתה מזונות כמ"ש בסי' ז' כדעת הרמב"ם.)