סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · ד. בדברי המהרש"ם
המהרש"ם בדעת תורה (ס"ז) כתב לחדש, הא דכתב מרן והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה, זה דוקא כשהרוב מים ונתן מעט מי פירות, בזה בעינן שיהא מורגש טעם מי הפירות בעיסה, ומשמע שברוב מי פירות לא בעינן שיהיה ניכר טעם בעיסה, אבל מ"מ בעינן שמי הפירות עצמם יהיו משונים במראה וטעם, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' יז) הביא את דברי המהרש"ם הנ"ל ולא השיב על דבריו, ומשמע שמסכים דכל שיש רוב מי פירות מברך במ"מ על לחם שטעמו כלחם רגיל, אלא שנילוש ברוב מי פירות ומעט מים.
אלא שבספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ב עמ' רב אות ג), כתב להעיר על דברי המהרש"ם דאם מ"ש מרן ובלבד שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה, חוזר רק על עיסה שנילושה במים וערבו בה מעט מי פירות, ולא על עיסה שנילושה ברוב מי פירות, יוצא איפוא שיש חילוק בינהם בטעם שאין מברכין עליהם המוציא, וזה אינו, שאין שום טעם בזה חוץ מהטעם שאין דרך לקבוע עליהם סעודה, ואפשר שגם לפירוש הראשון של הב"י צריך שיהיה טעם מי הפירות ניכר בעיסה, אלא שבסתמא כן הוא דבנילושה ברוב מי פירות, שטעמה ניכר בה, ולא הוצרך מרן להזכיר זאת שוב, אלא לפי מה שפירש במסקנה, שאפי' בנילושה ברוב מים ומעט מי פירות נחשבת פת הבאה בכיסנין. ועוד שאפי' אם נאמר שבאמת לפי הפירוש הראשון שכתב מרן א"צ שיהיה טעם מי הפירות ניכר בעיסה, ואעפ"כ מברכין עליה מזונות, מפני שנילושה ברוב מי פירות, מ"מ זה דוקא לפי מה שהבין מרן בתחילה שהטעם שאין מברכין המוציא על פה"ב היא משום שאינה נקראת לחם כיון שנילושה במי פירות, אבל אחר שהוכיח (מהמשנה פ"ב דחלה) שגם עיסה שנילושה במי פירות ניקראת לחם, על כרחך שגם בעיסה שנילושה במי פירות בלבד צריך שיהיה טעמם ניכר בה, כדי לברך עליה מזונות, עכ"ל. וכן תמה בשו"ת אוצרות יוסף (סי' י) ד"ה "אומנם", על דברי המהרש"ם, וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' לב) דאם אין טעם כלל בעיסה אע"פ שלדעת הב"י אולי גם זה מועיל, מ"מ בודאי שומר נפשו ירחק מזה, וכן בספר ברכה כהלכה (פ"ח עמ' קעד אות ה) דחה לדברי המהרש"ם בהבנת הב"י.
העולה מדברינו אלו המודיעים באירועים ושמחות שברכת הלחמניות היא מזונות משום שהבצק נילוש במי פירות, אין לסמוך על דבריהם, וצריך לטעום קצת מהלחמניה אם ניכר בה טעם מי הפירות, ואם לא ניכר צריך לברך המוציא וג' ברכות, וכן במקומות המוכרים פיצה, או במאפיות המוכרות לחמניות מתוקות, וכותבים לציבור שברכת הפיצה, או הלחמניות מזונות כיון שנילושו במי פירות וסוכר, אין לסמוך על זה, אלא צריך לטעום מהעיסה עצמה אם אכן נרגש טעם החלב או הסוכר בעיסה, ורק אח"כ יברך מזונות, ואם לא נרגש טעם מי הפירות בעיסה יברך המוציא. ושמעתי מהרב יצחק יוסף שליט"א שבפיצה יש פעמים שאף אם לשו את הבצק כולו בחלב תהיה ברכתה המוציא אם לא נרגש בה טעם חלב בעיסה, כיון שהחלב בימינו רובו מהול במים. וכן כתב בהליכות עולם (ח"ב פר' פנחס סעי' יב), וכ"כ הרב משה לוי בברכת ה' (ח"ב עמ' רו) ד"ה "המורם", ובספר ברכה כהלכה (שם) עמ' קעה ד"ה "ולדברינו".
ולענין טעימת עיסה אם נרגש בה טעם מי הפירות או לא, קודם שבא לברך, כתב השו"ע (סי' רי ס"ב) דהטועם את התבשיל א"צ לברך, ואפי' אם בולעו, ואף שהי"א חולק דאם בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט. מ"מ דעת מרן שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה שהובאה בסתם, ולכן קודם שמברך על הפיצה או הלחמניות שנילושו במי פירות יש לבדוק האם ברכתה המוציא או מזונות, שלכתחילה כל שיכול לברר צריך לעשות כן, ולא לסמוך על ברכת מזונות שפוטרת בדיעבד המוציא, ועוד שיש פוסקים דס"ל שברכת מזונות לא פוטרת המוציא אפי' בדיעבד, כמ"ש הב"ח, בשו"ת בית יהודה ועוד, וכן לגבי ברכה אחרונה יש מחלוקת אם ברכת מעין ג' פוטרת בדיעבד במקום ברהמ"ז, ולכן כדי לא להכנס למחלוקות יש לברר כל דבר קודם שמברכים, מהי ברכתו.
ה. בדין נילוש לדעת הרמ"א.
הרמ"א (סי' קסח ס"ז) כתב על דברי השו"ע, וי"א שזה נקרא פת גמור אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים, עכ"ל. ויש לחקור בכונת הרמ"א, באומרו אא"כ יש בהם "הרבה" תבלין וכו', שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. האם כונתו שיש רוב מיני מתיקה כנגד המים, והם עיקר ביחס למשקה שלשים בה את העיסה, או דכונתו שדרושים הרבה מי פירות אבל א"צ שיהיה רוב, אלא שיהיו בשיעור שהם נותנים טעם עיקרי בעיסה, עד שעיקר טעם המאפה יהיה מהם.
הב"ח בד"ה "ומיהו" כתב, שאם התבלין הרבה מן הקמח עד שהוא עיקר בכמות ובטעם, והקמח טפל, אז ברכתו מזונות, ואם הקמח עיקר, אז אף שעיסה זו נילושה רק במי פירות בלא שום תערובת מים ברכתה המוציא, וזו כונת הרמ"א דדוקא בלעקי"ך שכמעט "הדבש והתבלין הם עיקר" הוא דמברך עליו במ"מ, הא לאו הכי פת גמור הוא. ולפי"ז דעת הרמ"א דרק כאשר הדבש ומי הפירות מרובים בשיעור מן הקמח ברכתה מזונות וזו פת כיסנין, ובלאו הכי אפי' שהעיסה נילושה בדבש בלי שום תערובת מים, כיון שהקמח עיקר צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברהמ"ז,
אלא שהט"ז (סי' סק"ז) דחה את דברי הב"ח הנ"ל, ופי' הא דכתב הרמ"א אא"כ יש בה הרבה תבלין כונתו שצריך שיהיה בה הרבה תבלין ודבש ומיעוטו מים, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר דהיינו "מצד הטעם", שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה דהוא דוקא כיסנין, ועל זה כתב וכן נוהגים, ולדבריו הא דהצריך הרמ"א הרבה תבלין הוא משום שבכך יהיה טעם הדבש ניכר יותר. ולפי"ז אף שיתן בעיסה מעט דבש ורוב מים אם טעם הדבש יהיה יותר נרגש מטעם העיסה גם יברך במ"מ, אלא שהט"ז כתב שבד"כ אם רוצים שטעם הדבש יהיה יותר נרגש מטעם העיסה צריך לתת הרבה דבש או מי פירות. וכן הבה"ל סי' קסח ד"ה "הרבה תבלין" פסק כדברי הט"ז. ומבואר דכל שהטעם הוא העיקר מברך במ"מ, ואין הדבר תלוי ברוב או מיעוט דבש אלא "בטעם" דאם טעם הדבש נרגש עד שעי"ז הוא העיקר, וטעם העיסה טפל מברך במ"מ. וכ"כ בחמד משה (סוף סק"ה).
בשולחן ערוך הגר"ז (סי' קסח סי"א) כתב, ויש מפרשים שפה"ב היא פת שנילושה בדבש וכו', או בשאר משקין חוץ ממים, ואפי' עירב בה מעט מים, אם הרוב משאר משקין מברכים עליו במ"מ וברכה אחת מעין ג'. וכן סיים אבל עיסה שנילושה במים ועירב בה מעט דבש ותבלין אע"פ שטעם הדבש והתבלין נרגש בעיסה אין מברכין עליה במ"מ אלא המוציא וברהמ"ז כיון שהרוב מים. ומבואר בדבריו שכדי לברך במ"מ צריך שהדבש ומי הפירות "יהיו רוב", וכ"כ במגן גיבורים באלף המגן (סקכ"ג), וכן כתב השל"ה (שער האותיות כלל ב אות ב) בדעת הרמ"א שהדבש או התבלין הם "הרוב", והעיקר שהעיסה נילושה בהם, ולא נותן מים אלא מעט ובטלים במיעוטם.
והנפק"מ ביניהם, כאשר יש מיעוט מי פירות בעיסה אך הם נותנים טעם חזק מאוד בעיסה. לדעת שו"ע הגר"ז ברכתה המוציא וג' ברכות, ואילו להט"ז והבה"ל כיון שמי הפירות נתנו טעם חזק בעיסה אף שהם מיעוט ברכתה במ"מ, וכן כשהעיסה נילושה ברוב מי פירות, וטעם העיסה אינו בגדר נרגש מאוד אלא נרגש, לדעת שו"ע הגר"ז כיון שנילושה ברוב מי פירות ברכתה במ"מ, ולהט"ז יברך המוציא, דאף שנילושה ברוב מי פירות מ"מ טעמם אינו חזק.
ומעתה נראה שחלות ולחמניות המצויות בימינו שעיסתן נילושה במי צימוקים בלבד אף שאין טעם מי הפירות נרגש הרבה בעיסה, מ"מ לפי הגר"ז דס"ל דאזלינן בתר רובא, ברכתם במ"מ, וזה מ"ש הרמ"א אא"כ יש הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר מבחינת הכמות. משא"כ לדעת הט"ז דס"ל בדעת הרמ"א שצריך שטעם הדבש והתבלין יהיה יותר נרגש מטעם העיסה, א"כ אין לברך על חלות אלו במ"מ אלא המוציא וג' ברכות וכדעתו פסק המשנ"ב. ובספר וזאת הברכה (עמ' 210) בסיכום כתב בשם אחד מגדולי הדור (הגרי"ש אלישיב זצ"ל) שיש מקום גדול להקל ולברך במ"מ על עיסה שנילושה ברוב מי פירות, אף שאין נותנים טעם עיקרי, וכן בפסקי תשובות (ח"ב עמ' תנז) כתב שלבני אשכנז נשתרש המנהג לברך כדעת הגר"ז, וכל שנתברר שיש רוב בסוכר ובתבלינים וכו', נגד המים נוהגים לברך מזונות, וזאת כיון שלהמונים קשה להתייחס לדברים כדעת הט"ז, כי הרבה פעמים קשה לשער אם טעם מי הפירות והתבלינים הם בגדר "נרגש הטעם" או "נרגש טעם הרבה מאוד", ולכן סמכו סמיכה של ממש על דעת הגר"ז שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים, וע"כ נהגו להקל במה שמצוי בימינו לחמניות מתוקות לברך עליהם במ"מ, ע"כ. ועוד שבספר ברכה כהלכה (עמ' פג סי' ט אות א) הביא בשם הפתחי הלכה (פ"ח הערה 22) שבמג"א משמע שאם נילוש בלי מים כלל הוי פה"ב, והוסיף הפתחי הלכה מדיליה וז"ל: והנה אין סברא לומר דבעי טעמו נרגש ג"כ, דא"כ מה לי אם נתן בתוכה מעט מים נמי עכ"ל. והיינו דס"ל דבנילוש כולו במי פירות ואין בו תערובת מים כלל אזי אף שאין ניכר טעמו ברכתו במ"מ, ולדעתו שפיר יש לברך על לחמניות אלו במ"מ אף שאין טעמם חזק.
ו. הערה על ספר וזאת הברכה.
בספר וזאת הברכה (עמ' 208), כתב דעה נוספת בביאור הרמ"א, שהיא דעת ערוך השולחן (סי' קסח סעי' כב-כד) וז"ל: שיהיו ניכרין בעיסה, כלומר בראיית העין יהיה ניכר שיש בהם מי פירות או תבלין, ולכן לא אמר ניכר בטעם, ואין הולכים בהם אחר רוב או מיעוט, דידוע דאף אם בכמותם מעטים מן המים, מ"מ באיכותם הם הרבה, ורוב או מיעוט שהוזכר בעניין זה, היינו על דעת זה, ע"כ.
ולענ"ד דבריו צריכים ביאור, שהרי ערוך השולחן למד כן רק בדעת השו"ע, שכתב והוא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה, והבין שצריך שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בראיית העין, שהרי ברמב"ם לא כתוב כלל שהטעם יהיה ניכר בעיסה וזה לשון הב"י שביאר כן ברמב"ם, ואילו הרמ"א לא הזכיר כלל שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה, אלא שפי' את הרמב"ם אחרת מהשו"ע, וא"כ מדוע שיכתוב הערוה"ש בדעת הרמ"א דבר שלא הוזכר.
ועוד, דהערוה"ש בעצמו (סעי' כג) כתב דנראה שהרמ"א הבין בדעת הב"י שדי שניכרים בטעם, ועל זה הרמ"א פליג וכתב "וי"א", וס"ל דרק אם יש הרבה תבלין שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר מברך במ"מ, ולא בעינן כלל שיהיה ניכר בעיסה, והערוה"ש חלק על הבנת הרמ"א בב"י, וז"ש, אבל באמת נראה בדעת השו"ע כמו שכתבנו (בסעי' כב) דבעינן שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בראיית העין. ומבואר בדעת ערוה"ש דמה שהצריך שמי הפירות יהיו ניכרים בראית העין, זה רק לדעת השו"ע ולא לרמ"א.
ועוד, שבדרכי משה כתוב היפך דבריו. במה שהשיג על הב"י שבשבתות וימים טובים או נישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, ומבואר דאף שניכר במראה אפ"ה ברכתו המוציא, ואין "המראה" מעלה או מוריד בקביעת הברכה, ורק במיני מתיקה שקורין לעקו"ך דינם כפה"ב שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה, ועיקר העיסה נילוש בהן. ע"כ. וא"כ הקובע הוא, או כמות מי הפירות, או שיעור המתיקות שנותנים, כמו שביארנו לעיל, ולא אם ניכר במראה או לא, ועל כרחך צריך לומר דערוה"ש דייק זאת רק בדעת השו"ע שכתב שמי הפירות או התבלין ניכר בעיסה שכונתו בראיית העין, ולא ברמ"א.
זאת עוד, שבשו"ת יבי"א (ח"י סי' יח), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' לב), דחו לדברי ערוה"ש בהבנת הב"י, והבינו שהוא למד כן רק בדברי השו"ע ולא ברמ"א, והסבירו שאם נפרש כדבריו אז אין מחלוקת בין המחבר לרמ"א, דלמחבר כיון שצריך שיהיו מי הפירות ניכרים בעיסה צריך לתת הרבה דבש או מיני מתיקה, ולרמ"א אף בלא שהיו ניכרים מי הפירות בראיית העין, בעינן שיתן הרבה דבש ובשמים, שעיקר העיסה נילוש בהן.
העולה מדברינו דודאי שאין כונת הרמ"א שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בראיית העין, ודלא כמו שהבין בספר וזאת הברכה.