סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · א. בביאור דברי הרמב"ם
הרמב"ם (פ"ג מהל' בר' ה"ט), כתב עיסה שלשה בדבש או בשמן, או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין ואע"פ שהיא פת מברך עליה בורא מיני מזונות. וכתב הכסף משנה שם, דנראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן מים הרבה, אע"פ שנתן ג"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים, ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל גדר, והכי דייק לישניה שכתב "שלשה בדבש", דאל"כ הל"ל, עיסה שנתן לתוכה דבש וכו'. אלא מדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא, דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא, ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא, ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן חייבת בחלה ואפ"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה, הלכך על כרחך דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפי' בכזית, אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת מיני פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות, אא"כ אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה, דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר, וכ"כ בב"י סי' קסח ד"ה "והרמב"ם", וכן פסק בשו"ע (ס"ז) וז"ל: וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערובת מי פירות או התבלין ניכר בעיסה.
אולם הדרכי משה (סי' קסח סק"ב) כתב דאין המנהג כדברי הב"י, שהרי בשבתות וימים טובים ובנישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, וע"כ נראה דס"ל דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט, אא"כ עיקר העיסה נילוש באותן דברים, ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן, ע"כ. ולפי"ז, הדרכי משה למד כהצד הראשון של הכס"מ דמ"ש הרמב"ם עיסה שלשה בדבש הכונה שהעיקר הוא הדבש והמיעוט הוא מים, וכן מ"ש תבלין הכונה שיהא הרבה תבלין כמו דבש, וכ"כ בספר שיירי כנסת הגדולה סי' קסח בהגב"י (אות ה), וכן פסק בהג"ה (סי' קסח ס"ז) וז"ל: וי"א שזה נקרא פת גמור, אא"כ יש בהם "הרבה" תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם העיקר וכן נוהגים. אלא שבהגהות הגר"ח צנזר על השו"ע קסח כתב דמה שהוכיח הדרכי משה מהמנהג שאוכלים אותם בשבת ויו"ט ומברכין עליהם המוציא אין ראיה כלל, שהרי קובעין סעודתם עליו, לפיכך נראה לענ"ד בדברי הב"י נכונים לדינא, וכ"כ בבית מאיר (סי' קסח סקט"ז) דמה שהשיג הרמ"א מהמנהג בשבת ויו"ט, התם מיירי שקובעים סעודה עליהם.
והן אמת, שכדברי הרמ"א בדעת הרמב"ם כתב גם רבינו אשר ב"ר חיים בספר הפרדס (שער ראשון עמ' יד) ד"ה "ועוד", וז"ל: אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמי שלש עיסה בחלב או בדבש ועירב בהן מיני סממנים מברכין עליהם במ"מ, ואם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא ושלוש ברכות, לדעתו זוהי פה"ב. ונ"ל דטעם הרב ז"ל דבעינן עיסה שלשה במי פירות דוקא ולא שמו בתוכה מים כלל, אבל עכשיו שנהגו לשים בהם מעט מים נראה לי אליבא דכו"ע דמברכין עליהם המוציא. אלא שבספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ב פ"ב עמ' קמ) כתב, שכנראה היתה לבעל הפרדס גירסא אחרת ברמב"ם ובה כתוב ועירב בה מיני תבלין, אבל ברמב"ם אצלנו הגירסא היא, או שעירב מיני תבלין כמו שלמד הב"י בדברי הרמב"ם. ועוד הביא בשם רבינו אברהם בן טואה בשו"ת חוט המשולש שבסוף שו"ת התשב"ץ הטור השלישי (סי' כח), דמשמע להדיא מדבריו שמפרש ברמב"ם כהב"י ז"ל, "שהמערוכ"ה" (מין פת) לדעת הרמב"ם ז"ל אם לא קבע עליה סעודה לא יברך עליה אלא במ"מ, שכך כתב שאם עירב עמהם מיני תבלין ואפאה נקראת פת הבאה בכיסנין, ואע"פ שהיא פת מברך עליה במ"מ, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא ע"כ. ומוכח כהב"י דאף שלשה רק במיני תבלין ברכתה במ"מ, כמ"ש הב"י דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא, ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לעניין המוציא.
נמצא, דלדעת הכס"מ לא מפריע שיש על פת כיסנין זו דין לחם לגבי דברים אחרים כמו חיוב חלה, אלא שרק לענין ברכה אין מברכין המוציא אלא "על לחם שדרך בנ"א לקבוע עליו", ופת זו כיון שנילושה במי פירות ומורגש טעמם בעיסה "אין דרך בנ"א לקבוע עליה" ולכן ברכתה במ"מ, ואף שנילושה במעט מי פירות, פקע ממנה שם לחם לעניין ברכה. משא"כ הרמ"א ס"ל דלא פקע שם לחם מעיסה זו שעירב בה מעט תבלין, וכדי להפקיע ממנה שם לחם צריך שיתן בעיסה "הרבה" תבלין או דבש בעיסה.
וכתב בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לה), דאין כונת הדרכי משה להוכיח שיש דרך לקבוע סעודה על עיסה זו שנילושה במי פירות, דאז תהיה מחלוקתם אם יש דרך או אין דרך, אלא הרמ"א ס"ל שרואים הלכה למעשה דלא כהב"י, דאם הדבר היה תלוי במנהגים היה לפוסקים לפרש דאין מחלוקת בין מרן לרמ"א, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, ועוד, נראה דלא נחלקו המחבר והרמ"א דהטעם שאין מברכין המוציא על פה"ב היא מפני שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליה, אלא דהרמ"א ס"ל שבמעט מי פירות עדיין יש דרך לקבוע סעודה על פת זו, ורק כשנותן הרבה מי פירות אז אין דרך בנ"א לקבוע עליה. נמצא דהמחבר והרמ"א פליגי מהו שיעור המתיקות בעיסה שבכך אין דרך בנ"א לקבוע סעודה, המחבר ס"ל דכל "שנרגש טעם מתיקות בעיסה" ברכתה מזונות, שבכך אין דרך בנ"א לקבוע סעודה, ואילו הרמ"א ס"ל דרק כשיש "הרבה" תבלין או דבש שכמעט הם עיקר אז ברכתה מזונות, שבכך ודאי אין דרך בנ"א לקבוע סעודה.
ב. בדין חלות ולחמניות מתוקות לדעת השו"ע.
יש לחקור בדעת המחבר, האם מה שקבעו לברך במ"מ על עיסה שנילושה במי פירות ונרגש טעם המתיקות בעיסה, הוא משום שאין דרך בנ"א לקבוע על פת כזו, או משום שחז"ל נתנו לפה"ב גדרים מסויימים שקובעים את דינה מזונות, ואחד הגדרים הוא, שאם נרגש טעם מי הפירות בעיסה ברכתו מזונות.
והנפק"מ היא, חלות ולחמניות מתוקות שנרגש טעם מתיקות בעיסה, דבימינו דרכם של רבים לקבוע עליהם סעודה, ומשתמשים בחלות אלו כתחליף ללחם, וא"כ לפי הצד הראשון בחקירה, צריך לברך על חלה מתוקה זו המוציא וברהמ"ז, כיון שכיום דרך בנ"א לקבוע עליהם סעודה. וכן כתב הגאון מליסה בספר דרך החיים (הל' בר' בקונטרס האחרון) ד"ה "לכן", וז"ל: נראה לענ"ד כיון דרש"י כתב הטעם בפת כיסנין דאין אוכלים ממנה רק דבר מועט ומאכלה מועט, נראה מזה דעיקר טעם הפטור בפת הבאה בכיסנין, הוא משום דכיון דעל פת כזו אין רגילים לקבוע סעודה, לא חשוב לברך עליו המוציא וג' ברכות, ולפי"ז הכל תלוי בראות עיני המורה, עכ"ל.
ועולה מדבריו, שחלה מתוקה כיון שדרך העולם לקבוע עליה סעודה ברכתה המוציא וברהמ"ז, דהכל תלוי בראות עיני המורה ודרך בנ"א, דהטעם שמברכין על פת כיסנין במ"מ משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה, וכשבטל הטעם משתנית הברכה. וכן מבואר בלבוש (סי' קסח ס"ו) דהטעם שמברכין על פת כיסנין במ"מ, משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה סעודה, וכ"כ בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לה אות ב), וכן משמע בתהילה לדוד (קסח סק"יד) דהכל תלוי בדעת בנ"א, דהיינו שאם אחרים אוכלים אותה למזון ולשבוע והיינו שעשייתה למזון ולשבוע מברך המוציא, אף שאוכלה לתאבון (לקינוח) ולא בעינן שיעור, ואם אחרים אוכלים אותה לתאבון (לקינוח) דהיינו שעשיתה לתאבון אף שאוכלה לשבוע מברך במ"מ והיינו דס"ל דהכל תלוי בדרך בנ"א, ולפי"ז נקבעת הברכה.
אולם לפי הטעם השני, יוצא שאף שדרך בנ"א כיום לקבוע סעודה על חלות מתוקות, אפ"ה ברכתם נשארת במ"מ, משום שחז"ל נתנו גדרים מסויימים לפת הבאה בכיסנין, ואחד מהם הוא שאם העיסה נילושה במי פירות וטעם מי פירות נרגש בעיסה ברכתה במ"מ אף שדרך בנ"א לקבוע עליה, וכן מבואר בספר עמק ברכה (דין לחם אות ב), שמכל הפוסקים משמע שגם בזה הזמן אין מברכין במ"מ אלא דוקא על פה"ב כפי המנהג שהיה בימי חז"ל, ואין משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו, ואף שמוזכר בפוסקים הטעם שמברכין מזונות על פה"ב משום "שאין קובעים עליה", אין זה אלא הסבר התקנה, אבל עיקר מה שקבעו את הדין של פה"ב הוא מה שחז"ל תיקנו על מינים מסויימים, ואין לנו אלא מה שקבעו, ועל מה שתיקנו תיקנו, ומה שלא תיקנו לא תיקנו. וא"כ אף שבימינו דרך בנ"א לקבוע סעודה על חלות מתוקות, מ"מ לא תיקנו לברך עליהם המוציא וג' ברכות, אלא במ"מ ומעין ג'.
בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' י) סוד"ה "ולענין", כתב שבאמת כסברא זו מוכח להדיא מדברי הב"י שהאריך בביאור שיטות הראשונים, ונשא ונתן מה נקרא פת הבאה בכיסנין, וכתב דהוי ספיקא דרבנן בכל שלושת הדברים שהזכירו הראשונים, ואם איתא שהכל תלוי במנהג בנ"א, היה לו להב"י לכתוב דאזלינן בתר מנהג העולם, ולא לכתוב דהוי ספיקא דרבנן, ועוד, הגע בעצמך שהרי בודאי אם במקום אחד יהיו רגילים כולם לאכול פת גמורה בשיעור מועט לתענוג בעלמא, בדרך עראי ולא בתוך סעודה גדולה, וכי יעלה על דעת מאן דהוא שישתנה דין אותה פת גמורה ותיעשה כפת כיסנין מחמת שאין אוכלין ממנה דרך קביעות סעודה ? וכן אם במקום אחד יהיו כולם רגילים לאכול במקום פת, עוגות מתוקות ביותר שאין בעיסה מים כלל, באופן שלכל השיטות חשיבא כפת הבאה בכיסנין, וכי יעלה על הדעת לומר שישתנה הדין מחמת שרגילים לאכול עוגות אלו במקום פת, ויברכו עליהם המוציא ? לכן נראה ברור שעל חלות ולחמניות מתוקות שמפורש בהדיא בשו"ע דחשיבי כפה"ב, אין לנו לשנות הדין מחמת מנהג כמה מקומות לאוכלן במקום פת, ואפי' אינם אוכלים בסעודתם אלא מלחמניות וחלות אלו, יש לברך עליהם במ"מ, מ"מ נכון יותר לאוכלם באמצע הסעודה לצאת ידי ספק. וכ"כ באור לציון (ח"ב פ"יב ס"ד בהערות) דאף שמעיקר הדין ברכת החלה המתוקה במ"מ, יר"ש לא יאכלם אלא בתוך הסעודה, וגם לחוש לרמ"א והרבה מפוסקי אשכנז, דס"ל דיש על חלה זו דין פת גמור. וכן פסק בשו"ת שמש ומגן (ח"ב בהשמטות שבסוף הספר עמ' שיז).
והוסיף בשו"ת אוצרות יוסף (שם), שאין זה נכון לומר "שמנהג העולם" להחשיב חלות ולחמניות אלו כפת גמור, שהדבר ברור דמה שנוהגים כיום מקצת הספרדים לברך על חלות ולחמניות מתוקות המוציא וג' ברכות אף שלא קובעים עליהם, הוא משום שמנהג האשכנזים לברך על חלות אלו המוציא ע"פ דעת הרמ"א, ורבים מהספרדים בראותם רבים וכן שלמים מן האשכנזים שנוהגים כן מחמת שגרים בשכנות אלו עם אלו, החלו לנהוג כן אחריהם בלא לתת דעתם לברר ולהבין שהאשכנזים עושים כן לפי מנהגם, ואילו הספרדים ההולכים בעקבות מרן השו"ע אין להם לנהוג כן, ולא נעשה מנהג זה ע"פ מורי הוראה ספרדים ההולכים בעקבות מרן השו"ע. וכן פסק הגרע"י שליט"א בספרו חזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' נה) שאורח ספרדי המתארח בשבת אצל אשכנזים שנוהגים לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא, ראוי שיקח עמו חלת לחם שאין בה מתיקות כדי לאכול שם ולקיים מצות שלוש סעודות בפת, ויברך עליה המוציא וברכת המזון כדת.
אלא שבספר ברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ב פ"ב ה"מ) בעניין החלה המתוקה כתב, עיסה שנילושה בקמח ומים ועירב בה סוכר, ונרגש טעם הסוכר בעיסה אם אוכל יותר מכביצה מעט מברך המוציא וברהמ"ז, משום שדרך בנ"א לאכול מהם שיעור כזה בסעודה במקום לחם רגיל, וכתב חמישה טעמים שונים שהובאו בפוסקים לברך המוציא וברהמ"ז. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק להרב ראצבי שליט"א (ח"א סי' לה אות ב), וכן בשו"ת לב חיים לר' חיים פלאג'י (ח"ב סי' פח) הביא בשם הרב זרע אמת (ח"א סי' כח) דנהגו בעירו בכל שבתות השנה לסעוד בפת הנילושה במי פירות, וכן לחמים הנילושים כולם במי ביצים, וכיון שנהגו בהכי הו"ל קביעות שאחרים קובעים עליו, ואז יכול לברך עליו המוציא וברהמ"ז. ולפי"ז אם בזמנינו נוהגים רבים מן האנשים לקבוע סעודה על פת זו כל ימות השנה כתחליף ללחם בשבילם, א"כ ברכתה המוציא, אף בשלא אכל שיעור קביעות סעודה. וכן השדי חמד (מערכת ברכות סי' א אות יא) הביא מהרב דברי מנחם נר"ו בסי' קסח בגב"י אות ג בשם הרב מוהר"י עזריה שכתב, וז"ל: העושים עיסה לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין ועושים מאותה עיסה גלוסקאות כדי לאכול בסעודה בבית השמחה, ובשבת ויו"ט, אף שנותנים בתוכה תבלין ושמן וביצים מברכים המוציא, דכיון דאדעתא דהכי עשויות הו"ל כלחם גמור, ואם רוצה לאכול מהם דרך עראי חייב לברך המוציא וג' ברכות, דאדעתא דהכי עשו אותו הלחם לקבוע עליו סעודה.
אולם עדיין הדבר צריך ביאור, וכפי ששמעתי מהרה"ג יצחק יוסף שליט"א דמלבד הפוסקים דס"ל להדיא שעל חלות ולחמניות מתוקות שנרגש טעמם בעיסה מברך במ"מ ומעין ג' לדעת השו"ע, וכמ"ש בחזו"ע, באול"צ, בשו"ת שמש ומגן ובשו"ת אוצרות יוסף. ידוע שהמנהג פשוט שהאוכל פת הבאה בכיסנין אינו מברך המוציא וברהמ"ז אא"כ אכל שיעור ע"ב דרהם (שהוא ד' ביצים) כמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח סק"ד) בשם הרב בית דוד, ובשו"ת חיים שאל (ריש סי' עא), ובמורה אצבע (אות צה), וכ"כ בסידור בית מנוחה (דף מה אות טז), ובבא"ח (פרשת פנחס אות יט), ובכף החיים (סי' קסח סקמ"ה) סיים וכן עמא דבר. והנה כיון דהני רבוותא סתמו דבריהם וכתבו דעל פה"ב מברך במ"מ, ורק כאשר אוכל שיעור קביעות סעודה שהוא ע"ב דרהם מברך המוציא וברהמ"ז, אפשר שגם הם יודו דעל חלות מתוקות מברך במ"מ ומעין ג', שהרי גם בזמנם היו מיני מתיקה, סוכר, דבש, ושמן וכדו', ואפשר שאף בזמנם היה דרך בנ"א לקבוע על חלות אלו, ואפ"ה פסקו שברכתם במ"מ, כדברי העמק ברכה שאין משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו, אלא על מה שתיקנו תיקנו ועל מה שלא תיקנו לא תיקנו.
א"כ הדבר לא יצא מידי ספק, ושפיר אמרי' סב"ל, וכן כתב בילקו"י (קיצור שו"ע סי' קסח ס"י). ועיין עוד בשו"ת אוצרות יוסף בד"ה "ולענ"ד" במה שהשיב על דברי הברכת ה', וכן בחזו"ע (טו בשבט ברכות עמ' נט), וכן בשו"ת שמש ומגן (ח"ב בהשמטות שבסוף הספר עמ' שיז) ד"ה "הן", שהאריך לדחות מ"ש בברכת ה', וסיים שהמנהג לברך על לחמניות מתוקות שעושים באולמות בשמחות, חתונה וכדו' במ"מ ומעין ג' הוא מנהג חזק ואמיץ וטוב ויפה, ואין לשנות בשום אופן שכן הם דברי מרן, וכן בשו"ת מאמר מרדכי להרב מרדכי אליהו זצ"ל (ח"א סי' ה') כתב שאין לברך על לחמניות אלו אלא במ"מ, וכתב שאדרבה ממה שמביאים זאת בסעודות או בחתונות בלבד משמע שדרך בנ"א לקבוע רק על לחם שנילוש מקמח ומים בלבד. אולם כל הנ"ל זה באופן שמרגיש טעם מתיקות בעיסה, ולא טעם שונה במקצת מלחמניה או חלה רגילה.
ג. בדברי ערוך השולחן בהבנת השו"ע.
בערוך השולחן (סי' קסח סכ"ב) כתב, דהרמב"ם כתב עיסה שלשה בדבש וכו' וגם הזכיר שעירב בה מיני תבלין, אלא שכונתו היא רק עיסה על שעירב בה מיני תבלין אמר שנקראת פת הבאה בכיסנין, ולא על עיסה שלשה בדבש וכו', דבלשה בדבש פשיטא שהיא פה"ב כיון שאינה נילושה במים, וזהו הפי' השני (צ"ל הראשון) שהביא הב"י, אלא שהוסיף לומר, דדוקא שיהיה טעם תערובת מי הפירות או התבלין ניכר בעיסה עכ"ל. כלומר שיהיו ניכרים "בעיסה בראיית העין" ולכן לא אמר ניכר "בטעם" אלא "בעיסה", ולפי"ז אם בעיסה יש רוב מים ומעט מי הפירות, אף שנרגש טעם מי הפירות בעיסה, מ"מ כיון דאינו ניכר בעיסה מברכין המוציא, עד שיהיו ניכרים בעיסה בראיית העין. ולדבריו ליכא פלוגתא בין המחבר לרמ"א, דגם למחבר כדי שמי הפירות יהיו ניכרים בעיסה בעינן שיתן הרבה מי פירות, ולכן הקשה שם, מדוע הרמ"א כתב וי"א שלשון זו מורה שבא לחלוק.
ובספר חזון עובדיה (טו בשבט ברכות עמ' נו) כתב לתמוה על דבריו, דלא ידעתי איך עלה על דעתו להסביר דעת מרן כהרמ"א, והלא כתב בפירוש שלא קבעו המוציא וברהמ"ז אלא בלחם שנילוש במים לבד בלי שום תערובת. אבל כל שיש בו שום תערובת באופן שניכר בו טעם מתיקות מכח מי הפירות או הסוכר ודבש, ודאי דס"ל למרן שמברך במ"מ וברכה אחת מעין ג'. ע"כ. ועוד דכתב הב"י בפירוש השני דהא תערובת תבלין דבר "מועט" הוא, ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא, ומתבלין למד לדבש, כשם שתבלין הוא דבר מועט אם טעמו נרגש מוציאו מתורת לחם, ה"ה דבש אם נרגש טעמו מוציאו מתורת לחם, וא"צ שיתן הרבה דבש. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' לב) כתב לתמוה על דבריו, דבב"י מפורש היפך דבריו.